משולש שווה שוקיים

"זה לא אתה וזה לא אני, זה אנחנו." אמרתי לדייב אחרי ששוב אילצתי אותו להסתפק במציצה בלבד למרות שהוא רצה לזיין, וגם הזכיר לי חרש שכבר שבוע כמעט שהוא לא... ושאני הבטחתי עוד שלשום שבפעם הקודמת... 

דייב לא טיפוס שילחץ על מישהו, זה למטה מכבודו, אבל הוא היה מאוכזב, אם כי אני מוצץ טוב ואני יודע בדיוק איך לפנק את הזין הנחמד שלו ולעשות לו טוב.
אני לא גמרתי הפעם. האמת, כמעט שלא עמד לי. הייתי לחוץ מדי בגלל כל המצב. בזמן האחרון הסקס נעשה עוד מטלה אחת שיש לבצע, ולא מן הנעימות שבהן.
"אולי נצא לחופשה בונציה כמו שתכננו לפני שהאוטו נפרץ?" אמר דייב אחר-כך, כששכבנו חבוקים, ראשי על כתפו וידו בשערותיי.
"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו חופשה בחו"ל דייב." הזכרתי לו מה שהוא ידע לבד. אחרי שהאוטו נפרץ החלפנו ריפוד וצבענו אותו, ושמנו דיבורית וצמיגי מגנזיום, והחלפנו את הרדיו טייפ המיושן למערכת בעלת ארבעה רמקולים, וכל הכסף של החופשה הלך.
"כבר היינו בחו"ל השנה, לא הספיק לך?" הוספתי בקול מתגונן, כי אני זה שלחץ להשקיע כל-כך הרבה באוטו.
לדייב לא היה אכפת לנסוע בגרוטאה חלודה עם רדיו מצרצר וצמיגים ישנים.
"פראג הייתה נהדרת." אמר דייב בקול עורג, אבל ידעתי שעיניו בורקות לא בגלל העיר פראג היפה אלא בגלל זיכרון הדברים שעשינו במלון ההוא, דברים שכיום אני מסרב לעשות.
אומרים שיחסים בין בני זוג נקבעים מהפגישה הראשונה ומאז הכל רק ואריאציות על אותו הנושא. הבעיה התחילה עוד ביום הראשון לפגישתנו - לקח לי כל-כך הרבה זמן להכניס אותו למיטה, והייתי כל-כך נלהב ומסונוור מההישג, עד שלא היה אכפת לי להיות הפאסיבי ולקבל את הזין שלו בתחת שלי - ומאז הוא מצפה שתמיד זה יהיה ככה.
לדעתו הסקס שלנו צריך להראות ככה - אני שוכב בשקט ומקריב את התחת שלי לטובת ההנאה שלו ומדכא את החשק שיש לי לזיין.
ויש לי חשק, והחשק הזה הולך ומתגבר מפעם לפעם, ולדייב לא אכפת. הוא לא מוכן שיזיינו אותו בשום פנים ואופן. ותאמינו לי שכבר ניסיתי הכל – ליטופים, ונשיקות, וליקוקים, וכל סוגי חומרי הסיכה שקיימים בעולם, וכמובן שגם תחנונים והסברים ובקשות, הכל לשווא. הוא לא מוכן, הוא שונא את זה, זה לא הטעם שלו ודי.
"כל השנים לא התלוננת והכל היה בסדר, מה פתאום עכשיו יש לך תלונות?" כעס עלי אחרי ששוב סירבתי להניח לו לחדור לתוכי.
"השתניתי, אנשים משתנים לפעמים."
"אני לא השתניתי." נשאר דייב בשלוותו.
"אז אני כן השתניתי." התרגזתי. הייתי רק בן עשרים ושש כשנפגשנו ודייב מבוגר ממני בשמונה שנים. הוא טיפוס יציב ורגוע שלא משתנה, ואני כן, ככה זה.
למה אתה לא עוזב אותו? אתם בטח תוהים. טוב, זה לא פשוט כל-כך. אני אוהב שינויים מדי פעם, אבל דייב הוא אהבת חיי. אני קשור אליו בכל נימי נפשי, וחוץ מזה יש לנו גם התחייבויות משותפות, רכוש משותף, חברים משותפים.
זו לא סיבה להישאר עם גבר שאתה לא סובל תגידו, ובצדק. אני נשבע לכם שהייתי מוותר על הדירה המשותפת, המכונית המשותפת, החסכונות המשותפים, ואפילו על השניצלים של אימא שלו שתחיה, אבל בשום פנים ואופן אני לא יכול לדמיין את עצמי מוותר על השינה בזרועותיו. אני אוהב לישון אתו, אני אוהב להתנשק אתו, אני אוהב לשכב מחובק אתו כל לילה, ולקום אתו בבוקר.
גם הסקס בלי חדירה הוא נהדר אתו. הוא מושך אותי כך שאני שוכב עליו, מחזיק את ישבני בכפות ידיו הגדולות, החמות והמחוספסות, מלטף בעדינות את החריץ ואת פי הטבעת שלי. הזין שלי מתחכך בשלו, אנחנו מתנשקים עוד ועוד, הוא מהדק אותי אליו, לוחץ על רגלי ברגליו החזקות ולפעמים מתהפך פתאום ומועך אותי תחתיו. בסופו של דבר אני לא מתאפק יותר וגומר - אני תמיד גומר לפניו - לא מצליח להחזיק יותר מעמד בכל החיכוכים המדהימים הללו, והוא צוחק חרש וגומר אחרי, מנשק אותי שוב ושוב ואומר לי שאני אהובו המתוק.
איך אני יכול לוותר על זה?
ובכל זאת, מדי פעם אני נתקף דחף עצום לזיין. פשוט להחדיר את הזין שלי לתחת קטן עסיסי והדוק, ולזיין אותו בכוח.
מה עושים? בוגדים כמובן. אני הולך למקומות שיש בהם גברים שרק מתחננים לזין, ומזיין. לא חסרים מקומות - יש את הסאונה, יש את המקלחות בבריכה, יש את הגן (טוב רק בקיץ), יש את המלתחות במכון הכושר - אני ניגש לשם רק כשאני ממש לחוץ כי גם דייב מתאמן שם ולא נעים ממכרים משותפים.
אני יודע שהוא יודע שמדי פעם אני... ויתרה מזאת, אני יודע שגם הוא לפעמים... אני הרי כבר מכיר אותו. כשהוא לא מצליח להביט בפני ולא מניח לי לגעת בו לפני שהוא מתקלח אני יודע שהוא...
אף פעם לא דיברנו על זה. זה מביך כל-כך, הרי אנחנו אוהבים מאוד, קשורים זה לזה באלפי עבותות של אהבה, חיבה והיסטוריה משותפת וזיכרונות מתוקים וכמובן ששנינו מקווים להזדקן יחד אבל לפעמים...
לא יודע מה יהיה, לא יודע איך לפתור את זה, אבל הבעיה הזו מעיקה עלי וגם עליו. אני לא רוצה להיות אחד מאותם זוגות שחיים יחד רק בגלל הפחד מהבדידות ובגלל הרכוש המשותף, לא רוצה להפסיק להיות אהובו המתוק, ואני שונא לצוד גברים זרים במקומות טחובים ומגעילים, (ואם כבר מדברים על זה אז אולי המנהלים של הסאונה יצבעו סוף סוף את הקירות אכולי העובש שלא נצבעו מאז ימי המנדט הבריטי?).
אני רוצה שתמיד אוכל להביט בפניו ולספר לו בלי שקרים איפה הייתי, ומה עשיתי, ואני בטוח שהוא חש בדיוק אותו הדבר, אבל אתם יודעים איך זה, מדי פעם אני חש צורך עז לזיין תחת עגלגל ועסיסי ואז הזין עומד והשכל... תשלימו כבר לבד.
"דודו ככה אי אפשר יותר." אמר דייב והביט בי במבט חודר. לשמע דבריו נזכרתי איך רק לפני יומיים שוב לא עמדתי ביצרי והתפתיתי לזיין שוב בשירותים של מכון הכושר יזיז אחד שלי שמדי פעם... וליבי קיפץ בחרדה בחזי.
הבטתי בדייב במבט שלו לכאורה, אבל מוחי דהר במהירות, עושה חישובים מסובכים, מנסה לשער מה בדיוק הוא יודע ואיך אני יוצא מהצרה הזו - מצד אחד היזיז ההוא שלי מכיר היטב את דייב, ומצד שני גם אני מכיר את הבן הזוג שלו שהוא חי אתו כבר עשר שנים מאושרות.
האמת היא, ששנינו אוהבים מאוד את בני הזוג שלנו ואין לי מושג למה הוא מרגיש צורך להידחק איתי לתא השירותים הפעוט והמצחין במכון הכושר במקום להיות עם בן זוגו האהוב. לא שאלתי, וגם הוא מצידו לא שאל אותי למה אני עושה את מה שאני עושה אתו ולא עם דייב.
אנחנו חברים רק לסקס לא לשיחות נפש.
"למה... למה בדיוק אתה מתכוון?" גמגמתי, מרגיש שפל ואשם ואומלל.
"נו, זה לא ברור." הצהיר דייב והצביע בידו על המטבח המבולגן שלנו, "תראה איך אנחנו חיים. אני לא יכול להמשיך עם זה יותר דודו. זה בלתי נסבל."
הבטתי בו, אילם מבהלה, ושקלתי אם להפיל את עצמי לרגליו ולהתחנן שיסלח לי, או שאולי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה?
אולי עדיף שאתקוף אותו בטענות ואנסה להעביר חלק מנטל האשמה שלי על כתפיו הרחבות?
מרוב מבוכה ובלבול לא עשיתי אף אחד מאותם דברים, אלא הסתפקתי בבהייה חסרת אונים בפניו הרחבים והאהובים שלא הביעו שום כעס, רק עצב ודאגה.
"אל תראה כל-כך אשם." חייך אלי דייב, "אני יודע שזו לא רק אשמתך, חלק מהאשמה הוא גם שלי. אני בהחלט מודע לכך דודו, אבל אנחנו חייבים לעשות משהו כי הבלגאן והלכלוך בבית פשוט עוברים כל גבול. אני לא יכול לחיות ככה יותר. אף פעם אין אוכל במקרר והכלים תמיד מטונפים והאבק... אפילו ארכיאולוג לא היה מצליח למצוא את הרהיטים שלנו מתחת לכל האבק הזה.
ההקלה שחשתי הייתה עצומה. נחפזתי להסכים עם כל מילה מדבריו, לקחתי על עצמי את כל האשמה והצהרתי שמכיוון שאני עובד פחות שעות, מין הראוי שאני הוא זה שיטפל בניקיון ובבישולים.
דייב המתוק שלי לא הסכים בשום פנים ואופן והכריז באבירות שזה לא צודק שכל עול הבית ייפול עלי, כי גם אני עובד שעות רבות, לא כמוהו, אבל די והותר, ולכן לדעתו עלינו לקחת עוזרת בית.
"מה? שתסתובב פה אישה זרה?" החמצתי פנים.
"כן, מה יש? אנחנו מרוויחים מספיק כדי לשלם למישהי שתנקה בצורה יסודית פעם בשבוע ותבשל קצת, או אולי אפילו יותר טוב, נשכיר את החדר הנוסף למישהי תמורת בישול וניקיון. אולי איזו סטודנטית או משהו כזה. מישהי נחמדה ושקטה שתהיה עסוקה בלימודים רוב הזמן, ותשקיע כמה שעות בשבוע במשק הבית שלנו תמורת חדר. מה רע?"
חשבתי על זה קצת, העברתי אצבע על שכבת האבק העבה שעל המזנון, הבטתי בערמות הכלים שבכיור, ושאלתי את עצמי באמת, מה רע? ומיד הלכתי לנסח מודעה שתליתי למחרת על לוח המודעות של האוניברסיטה.
לא היו הרבה קופצות על המודעה שלנו, אולי הן חששו לעבוד אצל גברים? אולי הייתי צריך לציין בפירוש שאנחנו הומואים, ולצניעותה של שום אישה בעולם לא נשקפת סכנה מאתנו?
לא יודע מה הסיבה אבל לא הייתי מרוצה מהבנות שנענו להודעה שלי.
חלקן נראו לי נצלניות והיה לי ברור ממבט ראשון שהן רק רצו מגורים חינם תמורת חיוך וענטוז. חלקן נראו לי לא רציניות ולא מסודרות דיין, וכולן כאחת עשו רושם שמעולם לא נגעו בדלי ובסמרטוט רצפה.
ואז בא רומן.
הוא היה חמוד, עגלגל, בהיר עור ובעל עיניים כחולות וחיוך מתוק. כששאלתי אותו בחשדנות אם הוא יודע לרחוץ כלים ולשטוף רצפות, הוא הציע בלי היסוס שאנסה אותו, ומיד התנפל על הכיור וחיש קל הדיח את הכלים, ואז גירש אותי לסלון ושטף את הרצפה במטבח.
אחר-כך גירש אותי לחדר השינה ושטף וצחצח את הסלון, ואז נכנס לחדר השינה והזמין אותי לבוא לבחון את עבודתו.
בשלב הזה הוא היה לבוש רק במכנסיים קצרים ובסנדלים - את חולצתו הוא פשט כנראה עוד בסלון - ופלג גופו העליון, השמנמן והחלק, התחכך בגופי כשעברתי על פניו. התרשמתי מאוד, הכל הבריק מניקיון.
"מבחינתי התקבלת," אמרתי לו, "אבל בוא תראה את החדר שאתה אמור לישון בו לפני שתחליט אם הסידור הזה מתאים לך."
הובלתי אותו במעלה המדרגות לחדר השינה הקטן והחמוד שנמצא במפלס העליון של הדירה שלנו, זה חדר נחמד מאוד עם ארון קיר מרווח, שירותים צמודים וחלון קוקייה גדול קרוע בגג הרעפים, משקיף על הנוף. בעלי הבית הקודמים התקינו לחלון אדן עץ רחב ונוח כדי שאפשר יהיה לשבת עליו ברווחה ולהביט בנוף.
"החדר לא גדול, אבל יש לו נוף נהדר." אמרתי והטבתי את הכרית שריפדה את אדן החלון. "אתה יכול לשבת ולהסתכל על הנוף, ואפילו לשכב כאן אפשר."
"לשכב ככה?" שאל רומן שדיבר עברית טובה במבטא רוסי קל וחמוד, והשתרע ברווחה על אדן החלון, מניח את בטנו על הכרית ומציץ אלי כלפי מעלה כמין קופידון שמנמן ושובב. ישבנו העגלגל, ההדוק במכנסי ההתעמלות קצרים ומבריקים הזדקר כלפי מעלה, וחיוכו היה מזמין ומפתה.
מאחר וגם אני לבשתי מכנסיים קצרים היה לו ברור לגמרי שאני לא אדיש לקסמיו, וכשדחפתי יד מהססת לתוך הרווח שבין הגומי של מכנסיו לגומות המתוקות שבשיפולי גבו הוא צחקק בחן, והרים את ישבנו כלפי מעלה כדי להניח לי לסלק מעליו את המכנס, ולגלות בעונג שהוא בלי תחתונים.
כרעתי על ברכי וכבשתי בפי ובלשוני את הגבעות העסיסיות המתוקות של עכוזו הבהיר והרך, ואחר-כך הוספתי גם את הזין שלי למערכה. הוא נכנע מיד ובלי שום תנאים והתמסר לי בהתלהבות.
כל חפצו היה שאחדור לתוכו עמוק ככל האפשר והוא הבהיר לי את מבוקשו בלשון מפורשת בעודו מגביה לעברי את עכוזו, גונח בהנאה כשנדחקתי לתוכו בכוח.
כשהצעתי לו בהיסוס שישב עלי - פנטזיה ישנה שלי שלא היה לי שום סיכוי להגשים עם דייב - הוא זרח מעונג ונחפז למלא את בקשתי, מתנשף בעונג כשליטפתי את הזין שלו שהיה בדיוק כמוהו, ורוד, שמנמן, ומתוק להפליא.
אחרי ששנינו הגענו לסיפוקנו שוב נמלאתי רגשות אשמה על התנהגותי ועל החרמנות חסרת המעצורים שלי שדחפה אותי לעשות מעשה שלא יעשה, ועוד בבית שלנו.
התחלתי להתנצל ולהסביר שאני חי עם בן זוג נפלא שאני מאוד מאוד אוהב, ושזה היה דחף פתאומי, ושאני נורא מצטער ושאני ובן זוגי...
"כן." חייך רומן חיוך מקסים, "דייב באמת בחור נהדר, נכון?"
"אתה מכיר את דייב?" התפלצתי, "איך אתה מכיר אותו?"
"נפגשנו בתחילת הסמסטר באוניברסיטה כשהוא בא לתת הרצאה והתיידדנו." הסביר רומן בשלווה, "אתמול הוא התקשר וסיפר לי על הבעיה שלכם והציע לי לקבוע אתך פגישה כדי לראות אם תרצה לקבל אותי לעבודה אצלכם. אז מה אתה אומר, התקבלתי?"
"כן." נאנחתי, וצנחתי על המיטה, "התקבלת רומן, בהחלט התקבלת."
דייב חזר בערב מהעבודה ולמראה הניקיון והסדר ששררו בבית אורו עיניו. "נפלא!" אמר בשמחה ופרש לעברי את זרועותיו. הרגשתי כמו בוגד עלוב כשחיבקתי אותו, ורדוף רגשות אשמה נחפזתי לחמם לו מרק ירקות טעים שרומן הספיק לבשל לפני שהלך לדרכו, שמח וטוב לב על שקיבל את העבודה ואת הזין שלי.
"קיבלתי לעבודה את הבחור הרוסי ההוא ששלחת לי." בישרתי לדייב, מחביא את פני הלוהטים מבושה בתוך המקרר.
"אה! רומן הצעיר." אמר דייב בקורת רוח, "הוא נחמד, נכון? בחור חביב ומוכשר מאוד. ביום מן הימים הוא יהיה כימאי מעולה." הוסיף וטעם מהמרק, "וכמו כל כימאי הוא גם בשלן טוב." הוסיף בשביעות רצון שגרמה לי לחוש עוד יותר רע מכפי שחשתי.
המעידה עם רומן הייתה חד פעמית ניסיתי לשכנע את עצמי, והסבתי את מבטי הצידה בכל פעם שראיתי אותו מתרוצץ בבית במכנסיו הקצרים וההדוקים.
אחרי בואו של רומן חל שינוי עצום בחיינו - הדירה שלנו הבריקה מניקיון, המקרר היה מלא, ושנינו היטבנו את ליבנו במיטב המאכלים של המטבח הרוסי שרקח רומן המוכשר במטבחנו הקטן שתחת שלטונו הבהיק מניקיון והדיף ריחות טובים ומפתים בכל שעות היום.
שבוע שלם אמרתי לעצמי יום יום שדי בכך - אוכל טעים וחם, דירה נקייה, דייב מאושר ורגוע בגלל כל הפינוקים שהעתרתי עליו במיטה מחמת רגשות האשמה שחשתי - מה עוד צריך הבן האדם כדי להיות מאושר?
אחרי שבוע של התנהגות ללא רבב נכנסתי לתומי למקלחת ופגשתי שם את רומן, חופף את תלתליו הבהירים, והתשובה הזדקרה מיד מבעד לחלוק הרחצה שלי – ישבן עסיסי ומזמין, זה מה שהיה חסר לי כדי להיות מאושר לחלוטין.
ידעתי שזה לא בסדר, ושאני עושה מעשה שלא יעשה, אבל הזין עמד, השכל הוריד פרופיל ורומן עמד מולי, רטוב, חלקלק, וערום לגמרי. הנחתי את ידי על כתפו והוא חייך אלי חיוך מזמין, ומיד הפנה אלי את גבו הבליט את עכוזו הורדרד. את השאר תוכלו לדמיין לבד.
"זה לא בסדר מה שאנחנו עושים." סחתי לו אחר-כך, כשכבר היינו מנוגבים ולבושים.
"למה? למי אנחנו מפריעים?" היתמם רומן בחיוך מלאכי.
לא הייתה לי תשובה על כך. "אני אוהב את דייב." ניסיתי לתקוף את הבעיה המוסרית שלי מזווית אחרת.
"גם אני," התרחב חיוכו של רומן, "דייב בן אדם נהדר, גבר מקסים. אני מאוד אוהב אותו ונהנה לטפל בו, ולדעתי הוא אוהב אותך מאוד מאוד." הוסיף בחמימות כשראה שפני מתקדרות לשמע דבריו.
"אני ודייב מאוד מאושרים." התעקשתי לסבר את אוזניו, "טוב לנו גם במיטה וגם מחוץ למיטה. אנחנו המון שנים ביחד, וזה נעשה טוב יותר משנה לשנה."
רומן הנהן בכובד ראש. "אני יודע, מיד כשראיתי אתכם יחד ידעתי שאתם זוג משמים. אתם ממש מתאימים. זה היה ברור לי ממבט ראשון."
"זה שאני ואתה... זה שאנחנו לפעמים... זה לא אומר כלום. זה רק בגלל ש... אתה מתוק רומן, ואני חולה על התחת שלך, אבל אני אוהב את דייב מאוד."
"אני יודע." ליטף רומן אל לחיי בכף יד רכה וחמימה, "גם אתה מתוק דודו, ונחמד, ואני נורא אוהב..." הוא החליק את ידו הקטנה לתוך מכנסי והחל ללטף אותי בעדינות, "אל תהיה עצוב דודו, אני מבין הכל. בוא תראה כמה יפה סידרתי את החדר שלי." משך אותי אחריו, ובאמת, אחרי ששוב ניצלנו היטב את אדן החלון המרופד שבחדרו, התפניתי לסקור את סביבותיי וראיתי שהצעיר המוכשר הזה סידר לעצמו קן קטן ומסודר בחדר שעד כה שימש לנו כחדר בלאגן.
"טוב לך אצלנו רומן?" שאלתי בדאגה לפני שנפרדתי ממנו - הייתי צריך לצאת לפגישה – "אתה מרוצה מהסידור שלך אתנו?"
"אני מאוד מאוד מרוצה." אמר רומן בהתלהבות, "זה סידור נפלא בשבילי. אתם מעסיקים ובעלי בית מקסימים. יש לי עוד שנתיים ללמוד ואני מקווה שעד סוף הלימודים אני אשאר אצלכם ושכולנו נהיה מרוצים."
"נהדר." אמרתי ודחקתי את רגשות האשמה שחשתי למרתף העמוק ביותר בנבכי תת ההכרה שלי, אומר לעצמי בתוקף שמה שדייב לא יודע לא יזיק לו, ושהוא רק מרוויח מהשעות הגנובות הללו עם רומן.
מאז שמצאתי לעצמי סידור הולם לפרוק בו את הדחף שלי לזיין נעשיתי שותף הרבה יותר נעים ומשתף פעולה במיטה, וכתוצאה מכך גם דייב התרכך והפסיק להיות כל-כך קשה עורף ועקשן.
למעשה, מאז בואו של רומן אלינו חגגנו מעין ירח דבש שני, מתוק וממושך הרבה יותר מהראשון. הפעם כבר היטבנו להכיר זה את זה ולבטוח אחד בשני, והיינו מאושרים במיטה ומחוץ לה כפי שלא היינו מעולם.
אמנם מדי פעם, בעיקר בשעות שבאו אחרי שהייתי מבצע ברומן את זממי, הייתי חש נקיפות מצפון מעיקות, אבל הן חלפו חיש קל אחרי שהייתי מבטיח לעצמי נאמנה שזו הפעם האחרונה בהחלט, ושיותר לא אתפתה לקסמיו הדשנים, ורדרדים, עגלגלים, של ישבנו המתוק, וכמו אותו גרגרן שמחליט על דיאטה חריפה בדיוק אחרי שסיים לאכול ארוחה דשנה הייתי מחזיק מעמד כמה ימים, לפעמים אפילו שבוע תמים, ואז שב ומתפתה להתענג על גופו הצעיר והחלק של עוזר הבית המתוק שלנו, שנכנע לי בצייתנות נלהבת בכל פעם שרציתי בו.
ואז הגיע אותו יום מר ונמהר שבו כבו פתאום האורות במקום העבודה שלי וכל המחשבים והמכשירים שבתו באחת.
הבוס הודיע שהחשמל לא יחזור עד הערב, ולכן הוא משחרר את כולנו לחצי יום חופש.
מרגיש כמו ילד ששוחרר במפתיע מבית הספר חשתי הביתה, יודע היטב שרומן יושב ושוקד על לימודיו בחדרו. הייתי בטוח שלמעני הוא יסכים ברצון לסגור את הספרים המשעממים שלו ולהיפטר ממכנסיו כדי שאוכל... כבר שבוע שלם שלא היה לי פנאי להיות אתו.
הזין שלי פעם בקוצר רוח בסתר תחתוני כשפתחתי את הדלת, התפשטתי מהר וחלצתי נעלים, ובלי להתעכב לנעול נעלי בית דהרתי ערום מלבד הגרביים שלרגלי במעלה המדרגות לחדרו.
הייתי כל-כך בטוח שהוא לבד בבית עד שלא טרחתי אפילו לדפוק בדלת או לקרוא בשמו. פתחתי את הדלת בתנופה וזה המחזה שנגלה לעיני - רומן כרע על ברכיו, ישבנו מונף אל על, משמיע את אותן גניחות עונג מוכרות לי היטב, בעוד דייב שלי, ערום לחלוטין מלבד גרבי הצמר המשובצים שקניתי לשנינו במבצע רק לפני שבועיים, אוחז במותניו ומזיין אותו במרץ.
לרגע קפאנו שלושתנו, ואז פרצתי בבכי וניסיתי לברוח מהחדר, אבל דייב היה זריז ממנו והספיק לאחוז בי לפני שיצאתי.
"בבקשה דודו, בבקשה אהובי," התחנן וחיבק אותי, "אל תלך." ומוזר ככל שזה ישמע מצאתי את עצמי נשאר חבוק בזרועותיו, מתייפח דווקא על כתפו של האדם שגרם לי לבכות.
"אני כל-כך מצטער דייב," בכיתי טומן את פני בחזהו הרחב, "בבקשה תסלח לי, אני אוהב אותך כל-כך."
כל המתיחות שצברתי מאז שרומן עבר לגור אצלנו התפרקה באחת באותם רגעי בכי בזרועותיו של דייב, ותוך כדי בכי הבנתי פתאום איזו נטל מעיק היוו החיים הכפולים שניהלתי בחודשים שעברו מאז ראיון העבודה הבלתי נשכח ההוא.
"לסלוח על מה? חשבתי שאתה יודע שאני ורומן... הייתי בטוח שאתה מבין למה שלחתי אותו אליך." השתומם דייב, וליטף את גבי, ממתין בסבלנות שאירגע.
"היית צריך להגיד לי, הרגשתי כל-כך אשם כל הזמן."
"למה אשם?" השתומם, "הייתה לנו בעיה ופתרנו אותה בשקט ובצורה הגיונית כמו אנשים מבוגרים, ועכשיו הבית נקי ומסודר, ואנחנו שבעים ומרוצים, וגם רומן שאוהב לבשל ולטפל בגברים מרוצה. נכון שאתה מרוצה רומן?" פנה אל הצעיר שהצטנף בפינת המיטה והביט בנו בדאגה.
"אני מאוד מרוצה, אבל אם לדודו קשה עם הסידור הזה תמיד אפשר לשנות קצת." אמר וחייך אלי בשובבות.
דייב הרים את סנטרי בידו והביט בעיני בחיוך, "אני מוכן לכל סידור כדי שתהיה מאושר איתי דודו." אמר ברוך, וליטף את לחיי הרטובה עדיין מדמעות.
"באמת?" שאלתי, טובע בחום העמוק והקטיפתי של עיניו.
"כן, באמת, ואני יודע שגם אתה אותו דבר." אמר ונישק אותי על פי, ובעוד אנחנו מתנשקים גלש רומן מהמיטה וכרע בין ברכי, משחרר מסתר תחתוני את אברי ששב והתאושש, והחל מטפל בו בעדינות תקיפה, בדיוק כמו שאני אוהב.
אחר כך הכל זרם בלי בעיות ושלושתנו השתוללנו על המיטה של רומן, שהודה בביישנות מקסימה שזה תמיד הייתה הפנטזיה שלו - התעלסות עם שני גברים שאוהבים אחד את השני ואותו.
"תראה אותנו, תראה כמה יפה אנחנו נראים דודו." אמר רומן באושר אחר-כך, כששכבנו מותשים ומאושרים על מיטתו. "תמיד אהבתי משולשים." הצהיר, סוקר מבעד לראי שמול מיטתו את שלושתנו.
ואכן, נראינו נפלא - גופי וגופו של דייב היו שחומים שריריים וארוכים במיוחד כנגד גופו הבהיר והרך של רומן. "ובעיקר אני אוהב משולשים שווי שוקיים." הוסיף רומן, וחייך אלי את חיוכו השובב.