א. דובי לא לא

1. תראה אותך ותראה אותי

עד שאימא נפטרה לא הצלחתי לצאת מהארון. כל פעם שניסיתי קרה משהו אחר. פעם אחי נפצע בתאונת אימונים בצבא, אחר-כך דוד חזי נפטר, אחר-כך אבא לקה בסוכרת, ואחרי שמצבו התייצב ואימא נרגעה סוף סוף ולמדה להזריק לו את האינסולין, היא חלתה בסרטן.

וכך עברו להם כמה שנים ורק בגיל עשרים ושש וחצי, בשבעה של אימא, הצלחתי להוציא מפי את המשפט שהמתין זמן כה רב לצאת לאור.

"אבא, אני גיי." אמרתי לו כשישבנו יחד על המזרן, רגלינו שלובות תחתנו באי נוחות, והמתנו לדודה מאניה שתבוא לסעוד אותנו עם עוגת הלקח המפורסמת שלה.

"מה? מה אתה?" הפנה אלי מבט מבולבל.

שמתי לב שעיני התכלת העזות שלו, שצבען דהה ככל שהזדקן, היו כעת בצבע תכלת חיוור, כמעט לבן והצטערתי שפתחתי את פי. מה היה דחוף לי לדבר איתו על זה דווקא עכשיו בשבעה?

"מה אתה, בר?" חזר ושאל, מניח יד מנוקדת כתמי זקנה על זרועי.

"אני פייגלה." נכנעתי ועברתי ליידיש בתקווה שהשפה הזו תצליח לחדור את מסכי העייפות והבלבול שהימים האחרונים פרשו על מוחו.

הוא נאנח ועצם את עיניו. "נו, טוב. גם את זה בטח קבלת מהשוורצע חייה." אמר בהשלמה.

"מה?" נדהמתי, "איזה שוורצע חייה? אתה מתכוון לדוד מישקה?" דוד מישקה היה אחיו הבכור של אבא שנהרג במלחמת סיני ועל פי המסורת המשפחתית הוא זה שהוריש לי את עורי הכהה ואת עיני הפחם שלי שבלטו בכל התצלומים המשפחתיים בהם עמדתי, עבה וכהה, בין בני משפחת פולאק הדקים והתמירים, בהירי העור והעיניים.

"אל תדבר ככה על אחי." חבט אבא על פרק ידי כמו שנהג לעשות כשהייתי ילד.

"אבל אבא..." מחיתי, חש עדיין יראה מפניו למרות שהיום כבר הייתי גבוה וחזק כמוהו, ורק אז הוא סיפר לי שהוא נישא לאימא אחרי שהיא כבר הרתה לגבר אחר, להלן השוורצע חייה - אבי הביולוגי.

אפשר להגיד שאני ואבא יצאנו ביחד מהארון. אני נחשפתי לפניו כהומו והוא נחשף לפני כקרנן, מחזיר לי בכך מנה אחת אפיים ומודיע לי שאני ממזר.

"ידעת שהיא בהריון כשהתחתנתם?" שאלתי.

אולי זו הייתה שאלה חסרת טקט, אבל נימוסים טובים לא היו מעולם רווחים במשפחתי שלפתע הייתה קצת פחות שלי.

"ידעתי ולא ידעתי." ענה בקצרה.

"כמו שהוא ידע ולא ידע שאתה הומו." אמר יוני ולמרות שידעתי שהוא רק מנסה הבטתי בו בטינה, מתרעם ששוב הוא נדחף. יוני, אחי הצעיר,  

והמוצלח תמיד היה חביבם של אבא ואימא. תמיד עשה את הדבר הנכון, הביא תעודות טובות, והביא נחת להורים. לא סבלתי אותו מהרגע שנולד ולא שיניתי את דעתי עליו מאז שהיה נודניק יללן בחיתולים ועד עצם היום הזה, כשהוא גבר צעיר, בהיר עור וכחול עיניים, שערו הבהיר מדלל על פדחתו, מתהדר בבגדים יקרים והולמים להפליא את גזרתו החטובה.

בקיצור, פולאק טיפוסי.

עליו אימא הגנה תמיד, רצה אחריו עם כריך ובננה וקרם שיזוף, שומרת עליו שלא יישרף בשמש ולא ירעב חלילה. עלי סמכו תמיד שאדאג לעצמי ואחרי אף אחד לא רץ, ידעתי להסתדר בכוחות עצמי, תמיד הייתי פרחח חוצפן, ותמיד אני זה שחטף מאבא.

נרגז בצורה טיפשית קמתי ויצאתי מהחדר והלכתי למרפסת שפעם המעקה שלה הגיע עד למעלה מראשי והיום היה בגובה מותני.

יוני נגרר אחרי והניח יד על שכמי, ושוב הייתי מופתע שהוא גבוה יותר ממני. תמיד חשבתי עליו כעל הגמד המעצבן הזה, אבל בהתמדה ערמומית הוא גבה כל פעם קצת, עד שבסוף התיכון גיליתי לתדהמתי שהוא גבוה כבר כמוני, והוא עוד הגדיל לעשות ואחרי הגיוס הוסיף לקומתו עוד שלושה ס"מ.

"גם אתה ידעת?" שאלתי, וניערתי מעלי את ידו.

הוא נאנח. "חשדתי די הרבה זמן, אבל שירי ידעה מיד."

שירי ארוסתו, מושא אהבתו הנצחית ששמה לא מש משפתיו ומפיותיהם של הורי שהעריצו אותה ממבט ראשון. מובן שהיא הבינה מיד שאני הומו. רק אני התעלמתי מיופייה הבהיר והצונן שהותיר אותי אדיש לחלוטין.

הוא ניסה שוב לגעת בי, ושוב התרחקתי ממנו, מתעלם מאנחתו הכבושה.

"תפסיק להתמרח עלי. אתה יודע שאני שונא את זה." רטנתי.

"לא מספיק שאתה הומו, אתה חייב גם להיות דובי לא לא כזה." התלונן, "לא סיפרו לך שהומואים אמורים להיות עדינים ורגישים ולא אנטיפטים כמוך."

"ידעת שאנחנו לא אחים?"

"אל תהיה דביל. בטח שאנחנו אחים. אתה אחי הגדול. תמיד היית ותמיד תהייה."

"לא שמעת מה אבא אמר?"

"אבא עייף ושבור. הוא הזדקן מאוד מאז שאימא חלתה." יוני ליטף את כתפי בזהירות, ונסוג. "לאנשים בגילו יש לפעמים רעיונות כאלו... עזוב בר. די כבר עם זה." 

דודה מאניה דווקא לא פסלה את הרעיון שאני בנו של אחר, וגם ידעה לנקוב בשמו של אותו אחר. "שמו יאיר קלדרון. החבר הראשון של אימא שלך."

"סבא וסבתא לא רצו אותו כי הוא לא היה אשכנזי?" ניחשתי.

"אף אחד לא שאל אותם. הם לא ידעו כלום. רק אני ידעתי. ההורים שלו הכריחו אותו להיפרד ממנה כי הם לא רצו פולניה במשפחה המכובדת שלהם." הצטחקה דודה מאניה. "משפחת קלדרון, ירושלמים ספרדים מכובדים ועשירים אילצו את הבן שלהם להיפרד מאחותי האשכנזייה הרומנטית והטיפשונית ובגלל זה היא הלכה והתחתנה עם פולאק, הרווק המזדקן הזה שרצה אותה למרות התינוק."

"למה לא אמרתם לי כלום?" התרעמתי.

"מפני שזה היה סוד. כל משפחה צריכה שלד בארון, ואתה השלד שלנו." צחקה דודה מאניה וצבטה את מתני.

לא יכולתי להתאפק וגיחכתי. אם הייתם רואים אותי הייתם מבינים למה. אני? שלד? נו באמת!

אחר-כך כבר לא יכולנו לדבר כי בני משפחת הררי - הוריה ואחותה של שיר – באו לנחם אותנו ומיד התחילו לחבק ולנשק כל יצור שהיה טיפש מספיק להתקרב אליהם. במהלך השבעה ניסיתי להתבודד ולמצוא לי מפלט בכל מיני פינות של הבית הלא גדול של הורי, אבל לשווא. במשך כל אותו שבוע נורא עלו אלי לרגל כל קרובי משפחתי הסקרנים ותאבי הרכילות, וכל אחד שאל אותי לחוד אם זה נכון שאני הומו.

לכל אחד עניתי בכנות שכן, מישיר מבט לעיניהם הבהירות והסקרניות. כל אחד מהם ענה בדיוק באותו נוסח - אפשר לחשוב שהם נדברו קודם - ממש לא רואים עליך, אי אפשר להאמין, בחיים לא הייתי מנחש, והגדיל לעשות בן דודי עידן שישב איתי שעה שלמה וניסה להסביר לי עד כמה עדיף להיות עם בנות ועד כמה ההומו איות שלי תאמלל את חיי.

כאילו שלא ידעתי קודם, באמת תודה רבה עידן!

בתמורה אמרתי לו שתמיד חשבתי שהוא הילד הכי טמבל שפגשתי מימי ואני מברך אותו שגם כמבוגר הוא הצליח לשמר את טיפשותו המזהירה שלמה מכל פגע.

לא שהוא לא צדק כמובן, כל מילה שאמר הייתה אמת לאמיתה והיה עוד דבר שאף אחד מהם לא אמר, אולי כי הם לא ידעו, אבל להיות הומו מכוער, כהה, שעיר ושמנמן, זה הרבה יותר גרוע מלהיות הומו חטוב, בהיר וחלק.

אם היה צדק בעולם יוני היה מקבל את המתנה הלא רצויה הזו ולא אני. "לא מספיק שאני ממזר," התבכיינתי לפני דודה מאניה, "אני גם צריך להיות הומו? חבל שאי אפשר להפטר מזה."

"אתה מה שאתה, וכמה שתקבל את עצמך יותר מהר ככה יהיה יותר טוב." ענתה לי בנחת וליטפה את שערי.

לפחות בדבר האחד הזה היה לי יתרון על פני הפולאקים המקדימים להקריח. היה לי שער שחור, מתולתל, עבה, שופע ומבריק. חבל רק שהוא גדל בשפע לא רק על ראשי אלא גם על שאר גופי, בעיקר על החזה.

אני יודע, אל תגידו לי, יש גברים שאחד שנראה כמוני – מלא, כהה, שעיר - הוא החלום שלהם, אבל אני סולד מעצמי, ואם יש משהו שאני ממש לא אוהב זה להיות תקוע בחדר קטן מאוד עם מראה גדולה מאוד. וזה בדיוק מה שקרה לי באותו יום ביש מזל בו החלטתי ללכת לחדש את הדרכון שלי במשרד הפנים.

שנייה לפני שהמעלית התחילה לזוז זינק פנימה גבר דק וחינני שחייך אלי חיוך נחמד והודה לי במנוד ראש מנומס על שטרחתי להחזיק למענו את דלת המעלית. הוא סקר אותי במבט אחד מהיר וחשאי מעיניים כחולות יפות שאמר לי מיד שהוא גם, וסילק מעל מצחו באצבעות ארוכות ודקות קווצת שיער בהיר וסמיך.

אני יודע, יש אנשים שירימו גבה משתאה, רק לפני שנייה ראית אותו וכבר אתה מחליט שהוא הומו?

כן. שנייה אחת מספיקה וגם אם הוא היה מוקף נערות סקסיות שהיו מתרפקות בהערצה על גופו החטוב, לא הייתי מתרשם. השנייה הקטנה הזו שבה הוא סקר אותי הספיקה לי לדעת הכול. ברגע שאתה לומד לזהות את המבט הבוחן הזה, שחלק מאתנו כלל לא מודעים אליו, אתה לא צריך יותר לשאול כלום.

"לאן אתה צריך?" שאלתי, מביט בהנאה בפניו היפות. פנים צרות, בהירות ועדינות ועם זאת גבריות מאוד, מזכירות בחיטוב הלסת ובשפתיים המלאות את מייק בראנט זכרונו לברכה.

"למשרד הפנים." ענה בקול בריטון נעים, מביט בחיוך קל בפני, "ואתה?"

"גם אני למשרד הפנים." עניתי, מוריד את ידי שכבר עמדה ללחוץ למענו על הכפתור המבוקש, שמח ששנינו נרד באותו מקום.

לא שזה יועיל לי במשהו, בזוית העין ראיתי במראה איך אני נראה לצידו – יחד נראינו כמו הגרסא ההומואית ליפה ולחיה.

מי הדביל ששם מראות ענקיות כאלו במעליות? למה אין טיפת התחשבות באנשים מכוערים? אם הייתי נכה היו דואגים ששום מכשול לא יפריע לי לדדות על קבי, או להתגלגל בכסא הגלגלים שלי, אז למה תוקעים לי מראה בכל מקום אפשרי, אני יודע שאני נראה כמו דוב, לא צריך להתעקש להוכיח לי את זה. 

הספקתי עוד לקלוט את חיוכו הנעים כתגובה על תשובתי, ואז המעלית הטלטלה בצורה מפחידה, נשמעה חריקה לא נעימה, והאור כבה.

"לעזאזל..." סיננתי מבין שיני והושטתי יד בניסיון ללחוץ על הכפתורים. גם הוא הושיט את ידו לאותו כיוון וידינו נפגשו בחושך.

ידו החמה והעדינה אחזה בידי ואחר הצטרפה אליה גם היד השנייה, וכך עמדנו זה מול זה בחשכה, אוחזים ידיים, מנחשים זה את זה לפי חום הגוף והנשימות.

"נעים מאוד, אני רובי." אמר הבחור היפה, והידק את אחיזתו בכפי. שמעתי שמץ של מבטא זר לא מפוענח בקולו, משהו אירופאי מתנגן בנעימות, מרכך קצת את ההברות העבריות הקשות.

"אני בר." אמרתי ולא ניסיתי לשחרר את ידי.

"אף פעם לא קרה לי דבר כזה." אמר רובי, "ולך?"

"נתקעתי פעם במעלית ברמב"ם כשהלכתי לבקר את הבת דודה שלי שילדה, אבל לא היה חושך והמעלית הייתה מלאה אנשים. היה חם מאוד וכולם הזיעו. המיזוג לא עבד ועד ששחררו אותנו הרגשנו הזדהות עמוקה עם סרדינים בקופסת שימורים."

הוא גיחך והתקרב אלי עוד יותר, עומד ממש צמוד אלי. "מזל שאני לא לבד, הייתי מת מפחד. טוב שאתה איתי בר." לחש בקול רועד קצת.

"בחייך? ממה אתה פוחד? בטח כבר הרגישו שהמעלית תקועה. בעוד כמה דקות יבואו לשחרר אותנו."

"אני יודע, אבל אני פוחד מחושך." התוודה רובי בכנות. אני מודה,  

אנשים שפוחדים מחושך תמיד מפליאים אותי. מה יש לפחד מחושך? הכל הרי נשאר אותו דבר רק שאין אור, זה הכל. מה יש לפחד ממשהו שלא קיים בכלל?

"אין שום סיבה לפחד מחושך." אמרתי בתוקף, כמו שהייתי אומר ליוני כשהיה קטן וישן איתי באותו חדר כשעוד גרנו בדירה הישנה. הממזר הקטן היה מאלץ אותי להיכנס מתחת למיטתו כדי לוודא שלא מתחבאים שם זאבים שזוממים לטרוף אותו ברגע שיירדם.

"אין זאבים בחיפה." הייתי מתרגז ונדחף מתחת למיטה שלו, חוטף מכות בראש ממסגרת המתכת ומתלכלך באבק, ורק כשהייתי יוצא משם, מתעטש ונרגז, הוא היה משתכנע, נרגע ונרדם.

"אני יודע." אמר רובי בטון עקשני וילדותי שהזכיר לי את יוני. "אתה מוכן לחבק אותי קצת בבקשה? אני יודע שזו בקשה מוזרה אבל..."

כרכתי את ידי על כתפו והידקתי אותו אלי, תוך שאני נשען אל הקיר הקריר מצופה המראה.

"לפחות בחושך אני לא צריך לראות את המראה." אמרתי ומשכתי אותו למטה, "בוא נשב. חבל לעמוד סתם." זה היה כל-כך מוזר לשבת ככה, מחובק עם אדם זר לגמרי שהדיף ריח נעים, ושמגע לחיו על כתפי היה חמים ומרגיע.

"מה יש לבחור יפה כמוך נגד מראות?" הצטחק רובי שמצב רוחו השתפר אחרי שחיבקתי אותו, והניח את ידו הפנויה על חזי, נדבק אלי בחזקה.

"אולי לא הספקת לראות כשנכנסת למעלית, אבל אני לא בדיוק בחור יפה." העמדתי אותו על טעותו, ובכל זאת הנחתי את ידי השנייה על זרועו וליטפתי אותה קצת, רק כדי לחוש את עורו שהיה, בדיוק כפי שציפיתי, חמים וקטיפתי.

"בר, אני חייב להגיד לך משהו." לחש רובי לתוך אוזני.

"מה?" שאלתי והמשכתי ללטף את גופו. ידי גלשה לתוך חולצתו, פורטת על צלעותיו והזין עמד לי כמו טיל.

"אני הומו." אמר רובי חרש, שפתיו מדגדגות את אזני, "רק רציתי שתדע."

"אני יודע, גם אני." עניתי קצרות ונישקתי אותו על פיו נשיקה עמוקה וחזקה שנפסקה בפתאומיות כשהאורות נדלקו.

ניתקנו זה מזה, ממצמצים באור הפתאומי. עכשיו הוא יראה איך אני נראה באמת, ויקבל בחילה, חשבתי בבהלה, וקפצתי על רגלי ובדיוק ברגע הנכון, כי הדלת נפתחה ובפתח הופיעו פניו המודאגים של טכנאי לבוש סרבל כחול ומאחורי כתפו הציצו עוד פרצופים של סקרנים שהתקהלו לראות את האטרקציה.

"אתם בסדר? מישהו נפגע?" שאל הטכנאי, קצת מבוהל למראה רובי שישב על הרצפה.

"אנחנו בסדר גמור." אמרתי בתוקף.

"הכל בסדר." אישר רובי את דברי, והושיט לי את ידו. בלי לחשוב אחזתי בה והוא נעזר בה והתרומם בגמישות למעלה, נעמד קרוב מאוד אלי, ידו אוחזת בחזקה בזרועי.

"מה השעה? כבר אחרי אחת? רציתי ללכת למשרד הפנים." סקר את הקהל שהביט בנו כאילו היינו ניצולים מספינה טרופה ולא סתם שני שלימזלים שנתקעו במעלית מקולקלת.

"אחת כבר לא יהיה היום." פסקה גברת שמנמונת אחת. "משרד הפנים כבר סגור."

החלפנו מבטים. "נו, מילא. העיקר שיצאנו בשלום." אמר רובי ברוח טובה, והטיב את אחיזתו בזרועי מעביר את ידו למרפקי.

 "בוא נלך לשתות משהו בר." אמר, ומשך אותי אחריו, עובר בקהל שנחצה לפניו כמו מי הים שנחצו בשעתו למען בני ישראל.

נגררתי אחריו, נבוך מכדי לשחרר את ידי, מזיע כולי מרוב בושה וחרמנות.

בקצה המסדרון היו שירותים מרווחים והוא דחף אותי בלי גינונים לתא הנכים, המרווח יותר, והסתער עלי.

"אני חייב לך נשיקה." הכריז ודחף את לשונו לפי.

"רובי, מספיק, חכה רגע." ניסיתי להרחיק אותו ממני.

"לחכות למי?" שאל ודחף יד לתוך מכנסי, ממשש את אברי. "אתה ממש גדול." אמר בהערכה. "יש לך קונדום?" עבר לפסים מעשיים.

"לא, וגם אם היה לי אני לא רוצה... תפסיק. אנחנו בשירותים ציבוריים. די."

רובי הצטחק. "די יפה כאן יחסית לשירותים, לא? אתה חושב שאנחנו הראשונים שעושים את זה כאן?"

"אנחנו לא עושים כאן שום דבר." אמרתי בקול תקיף, עד כמה שאפשר להישמע תקיף כשעומד לך בטירוף.

הייתי עצבני ונבוך, הוא לעומתי היה נינוח ורגוע. "אתה רוצה שאזמין אותך קודם לקפה?" שאל וצחק את צחוקו הקליל והנעים.

"אני אשלם לבד על הקפה שלי. תודה רבה לך." נעלבתי.

"בר." רובי אחז את פני בשתי כפות ידיו העדינות והמארכות והביט בעיני במבט חוקר. "אתה כועס עלי? מה קרה?" שאל ברוך.

החביבות מלאת ההבנה שלו עלתה לי על העצבים. "אני לא אוהב לעשות סקס עם זרים, ובטח שלא בשירותים ציבוריים." עניתי בכעס.

"אני מבין." אמר ונראה עצוב ומתחרט. "אני מצטער מאוד אם פגעתי בך, אבל הרגשתי כל-כך קרוב אליך במעלית. חיבקת אותי... וזה היה מאוד... מאוד..."

"מאוד מה?" הפניתי אליו את גבי ושטפתי את פני הלוהטות בכיור האלגנטי.

הוא נעמד לצידי. "מאוד מנחם. הרגשתי טוב אתך." אמר בעדינות, והניח יד על שכמי, ושוב עמדנו מול מראה ששיקפה את ההבדלים ביני לבינו.

הפעם היה אור ואי אפשר היה להתעלם מהמראה הלא מלבב. "אני שמח שהצלחתי לנחם אותך." עניתי בנוקשות, "אבל עכשיו יש אור ואתה יכול לראות שאין לך מה לחפש אצלי. שלום ותודה." אמרתי ויצאתי משם מהר, לפני שיראה את הדמעות בעיני.

הלכתי לעבר מגרש החניה ולתדהמתי רובי הלך בעקבותיי, מקפיד על מרחק קבוע ממני. נגשתי לרכב שלהט בשמש והוא נעמד לצידי, "תשמע." אמר ושוב הניח את ידו על מרפקי. "רק תשמע אותי רגע." הפציר.

נפניתי אליו. "מה?" הטחתי, נרגז. ליבי פרפר בכוח בחזי. מעולם לא קרה לי דבר כזה. מבולבל ונבוך נסוגותי להתנהגות היחידה שהכרתי ברגעי מצוקה - תוקפנות ורגזנות.

"אני..." רובי נשך את שפתו התחתונה והתנודד במצוקה מרגל לרגל. "תשמע בר, לא רציתי, לא התכוונתי... אתה צודק, ההתנהגות שלי לא הייתה במקום. אני ממש מצטער ש... אני רוצה לפצות אותך. מה אני יכול לעשות?"

"ההתנהגות שלך הייתה בדיוק מה שאפשר לצפות שיקרה כשאחד כמוך פוגש אחד כמוני." אמרתי בעוקצנות.

"למה אתה מתכוון אחד כמוני?" שאל, נבוך.

"מה? אתה עיוור? תראה אותך ותראה אותי? אתה חושב שכל אחד יסכים לעשות אתך מה שתרצה, ואיפה שתרצה בגלל שאתה יפיוף מושלם כזה, אבל אני שונא מושלמים כמוך שחושבים שכל העולם בכיס שלהם. אני אולי שמן ומכוער, אבל יש לי כבוד עצמי, ואני לא מזדיין עם זרים בבית שימוש גם אם הם ממש ממש סקסיים."

הוא העווה את פניו בכעס וידו התהדקה על זרועי. "רגע, תשמע, קודם כל אתה נישקת אותי ראשון, ושנית כל, אתה לא שמן ומכוער, שלישית... שלישית..." עיניו נמלאו דמעות. "אני לא חושב שכל העולם בכיס שלי, בחיים לא עשיתי דבר כזה ו... ו... אתה נישקת אותי קודם."

"נכון." הסכמתי, "אני נישקתי אותך קודם כי מצאת חן בעיני מאוד ובחושך... בחושך היה חושך ולא ראית אותי, אבל עכשיו אתה רואה אותי וגם אני רואה אותך, ולא מתאים לי."

"מה לא מתאים לך?" לא הבין רובי ופניו האדימו.

"לא מתאים לי בחור כמוך. לא נוח לי להיות אתך. אתה מביך אותי." הטחתי בפניו, חש סיפוק מוזר מהבעת העלבון שעלתה על פניו היפים.

אין ספק שהוא לא היה רגיל לסירוב ועוד מאחד כמוני.

"עכשיו אני מבין." חייך רובי, "אתה מדבר שטויות נוראיות." אמר בטוב לב ולקח מידי את מפתח הרכב. "בוא נלך לשתות משהו. אני מת לבירה קרה. נו, קדימה, אל תהיה כזה."

מה יכולתי לעשות? אנשים שלא לוקחים ברצינות את הזעפנות שלי מנטרלים אותי מיד. אמרתי בסדר והלכתי אחריו בצייתנות, מעריץ בשקט את חיטוב ישבנו היפה בג'ינס המעוצב שלו. 

ישבנו על כוסות בירה מילר קרה בפאב קטן ואפלולי ליד כיכר פאריז ודברנו. הוא היה חמוד. נעים שיחה, מנומס, רהוט, להוט לרצות אותי ולפייס אותי על העלבון שעלב בי לכאורה.

התנהגותו המלבבת, הקסם האישי שלו, עוררו בי התנגדות מידית. הייתי בטוח שהסרבנות שלי מאתגרת אותו, אבל חששתי שברגע שאכנע לחביבותו הוא יאבד בי עניין כי ככה זה תמיד עם טיפוסים מסוגו. כל זמן שעמדתי בפניו קסמתי לו, אבל ברגע שאכנע הוא יעיף אותי לכל הרוחות.

האם לעשות מה שרציתי וללכת איתו למיטה? ליהנות ממה שאפשר כמה שאפשר ואז להיזרק כממחטה משומשת? או להמשיך להתנגד ולהישאר לנצח חרוט בזיכרונו כטיפוס המכוער הזה שהוא לא הצליח לכבוש?

שאלה לא פשוטה. שתינו בירה ושוחחנו את השיחה הראשונית ההכרחית ההיא שבה כל אחד מספק פרטים חיוניים על עצמו.

נאמן לאופיי גיליתי לו על עצמי מעט ככל האפשר - אני בן עשרים ושבע כמעט, סטודנט לראיית חשבון שעובד לפרנסתו כמלצר במסעדה רוסית בצ'ק פוסט. גר לבד בקריות, בדירה שכורה ואין לי חבר.  

הוא היה פחות קמצן בפרטים ממני וגילה לי שמוצאו מאטליה, שהוא דובר איטלקית וצרפתית. ששמו האמיתי ראובן, אבל כולם מכנים אותו רובי, שהוא עובד אצל דודו בחנות הצילום המשפחתית בהדר, שאביו נפטר בשנה שעברה, ושהוא חי עם אימו במרכז הכרמל.

הוא גילה לי שיצא מהארון עוד בתיכון והוסיף שתחביביו הם צילום ובישול, את הפרט האחרון הזה הוא נידב תוך שהוא מחייך לתוך עיני ומלטף קלות את גב כף ידי, מעביר צמרמורת של התרגשות בגבי.

הפור נפל, אם לא אלך איתו כעת אצטער על כך כל ימי חיי. "איפה הרכב שלך?" שאלתי.

"אין לי רכב." הודה, "אני מעדיף מוניות."

"בוא. אני אקח אותך הביתה." אמרתי, "או שאתה צריך לחזור לעבודה?"

"לא. אני צריך לחזור רק אחרי הצהרים."

הדירה הייתה ריקה, אימו הייתה אצל חברה והדוד ויטו טיפל בחנות, התחלנו להתנשק עוד בחדר הכניסה האפלולי ולא הפסקנו עד שעמדנו בחדר השינה שלו שהכיל רק מיטת עץ מגולפת בסגנון עתיק עם ארבעה עמודים בקצותיה, מוקפת מדפים עמוסי ספרים. על הספרים התבוננתי רק כמה שעות אחר-כך, כשהוא נרדם סוף סוף, כרוך בסדין וחיוך נעים נסוך על פניו.

השעה הייתה כבר אחרי שש, ועוד מעט תתחיל השמש לשקוע, לאן נעלמו ארבע השעות האחרונות? לשמחתי גיליתי שחדר השינה שלו נפתח לחדר ארונות ענקי עמוס בגדים שבהמשכו היו שירותים מרווחים. נהניתי מאוד להתרחץ במקלחון המעוגל שלו שהיה מעוטר קרמיקה מצוירת בכחול ובירוק. כמו כל דבר אחר שהקיף את רובי גם השירותים והמקלחת שלו היו מעוצבים בסגנון מעודן, מעוצב בטוב טעם אירופאי מאופק ונעים.

הרגשתי נחות ומכוער מתמיד כשהשוויתי את דירתי העלובה לפאר המעודן שהקיף אותי. כשיצאתי מהמקלחת סקרתי בתשומת לב את חדר השינה שלו ותחושת הנחיתות שלי התעצמה עוד יותר.

הבטתי מוקסם במדפי הספרים שכיסו את רוב קירות החדר. הספרים לא היו חדשים, ניכר היה שקראו בהם שוב ושוב. רובם היו בשפות זרות – איטלקית, צרפתית, אנגלית, מיעוטם בעברית - הם יצרו ערבוביה צבעונית נהדרת על רקע הקירות הלבנים. כנראה שאיטלקים באמת נולדים עם טעם נהדר והחוש לעיצוב הוא אצלם בדם.  

רובי נע מתחת לסדין וגישש בידו אחרי. "בר? איפה אתה?" שאל בקול ישנוני.

כרעתי לצידו. "אני כאן רובי."

הוא פקח את עיניו חייך אלי. "בוא הנה פרא אדם שכמוך, לאן אתה בורח?"

"אני צריך ללכת רובי. אני עובד הערב."

"ותחזור אחר-כך?" אימץ אותי רובי אל ליבו. "אני רוצה שנישן יחד. בבקשה?" התפנק וחיכך את פניו הדוקרניות בכתפי.

"בשביל מה אתה צריך שנישן יחד?" שאלתי בחומרה. מתאפק לא להתמרח עליו.

הוא גיחך. "זה סוד. רק אם תבוא לישון איתי תגלה למה."

"רובי, אני לא חושב שזה רעיון טוב ש..." הוא נשכב עלי, לופת את מתני בין ירכיו, אוחז את פרקי ידי חזק מעל לראשי וחייך אל תוך פני.

"זה רעיון נהדר, ואם לא תבטיח לי שאתה חוזר אלי אחרי העבודה אני לא משחרר אותך, אני אחזיק אותך כאן לנצח בתור עבד המין שלי." הכריז.

הוא היה כל-כך חמוד, "זה אמור להיות איום? ככה אתה מנסה להפחיד אותי?" לא יכולתי לעצור את צחוקי.

רובי התמוטט צוחק על גופי, מכסה אותי בנשיקות. "בבקשה, בבקשה, בבקשה?" התחנן.

"בסדר. טיפשון אחד. אני אחזור אחרי שהמשמרת במסעדה תגמר. עכשיו רד ממני. אני חייב ללכת."

הוא ליווה אותי לדלת. מנשק אותי בלי הפסק. מתרפק עלי כאילו הפרידה ממני קשה עליו מנשוא. גם אני העדפתי להישאר איתו במקום ללכת למלצר, אבל לא עלה בדעתי להודות בכך, גם ככה חשתי שהגזמתי לגמרי כשנשארתי איתו כל-כך הרבה זמן ועשיתי איתו את כל הדברים הנהדרים הללו שרק המחשבה עליהם... יצאתי משם מסוחרר מאושר. רווי ממין ומאהבה מדהימה שמעולם לא ידעתי כמותה.

שוב ושוב שחזרתי את השעות המופלאות שעברתי במיטתו. הלהט, התענוג, העדינות התקיפה שהתחלפה באלימות מעודנת. כל ההנאות המטריפות הללו שכאילו יצאו מתוך הפנטזיות הכי כמוסות שלי.

מי ידע שהבחור העדין הזה יענה במהירות רבה כל-כך לכל גחמה שלי, נהנה כל-כך משליטתי בו, מתענג עוד יותר ממני על כל מה שעוללתי לגופו הדק והחטוב. עד שחציתי את חיפה וירדתי לצומת הצ'ק פוסט, שם עמדה המסעדה שמלצרתי בה ארבע ערבים בשבוע, כבר הצלחתי לשכנע את עצמי שעלי למהר ולהיפרד ממנו לפני שהוא יזרוק אותי קודם וכבר

טעמתי מראש את טעם הכאב שאחוש כשהוא יגיד לי - זה לא אתה, זה אני, - ויפטר ממני.

הנחתי שהוא ימאס בי בעוד יום יומיים ובעודי שוטף את הרצפה המטונפת משאריות אוכל החלטתי שאני חייב לברוח ממנו לפני שהוא ישבור לי את הלב. 

סיימתי את המשמרת באחת לפנות בוקר והייתי נחוש בדעתי לחזור מיד לדירתי השכורה בקריות, דירה עלובה ורעשנית שחלקתי עם חבורה של מקקים מגודלים שעשו בה כבשלהם, ושבה איש לא התרפק עלי כשהצמדתי אותו אלי בכוח, והרעיף עלי מילות חיבה באיטלקית מתנגנת כשמצצתי את פטמותיו הורודות, ולא רצה לישון איתי לילה שלם למרות שאני מכוער וכהה, שעיר ולא חטוב.

לתדהמתי גיליתי אותו עומד ליד מכוניתי, ידיו בכיסי הג'ינס שלו, לבוש הפעם בחולצה אחרת, אבל אותו חיוך יפה וסקסי היה נסוך על שפתיו.

"נורא התגעגעתי." אמר וכרך סביבי את זרועותיו. "נכון שאתה לא כועס?"

נו, טוב. להיפרד אפשר גם מחר. חשבתי והתמסרתי לזרועות החמות שהתהדקו על צווארי, נצמד לגוף הדק והחטוב, נושם בהנאה את ריחו הטוב.

בבוקר הוא הצליח להוציא ממני בקלות את סדר היום שלי - כשמכינים לי ארוחת בוקר ומגישים לי אותה בכלים נאים ובחיוך, אני מתרכך כמו חמאה בשמש. ארוחת הבוקר כללה חביתות, ירקות, לחם טרי, גבינות, קפה משובח ומלצר יפה תואר ששמח לקבל ממני ליטופים, ואני התמוגגתי מעונג עד שלחדר נכנסה אישה יפה ואלגנטית שלא נראתה כמו אימא של אף אחד, בטח לא של בחור בגילו של רובי שבכל זאת קרא לה מאמא והציג אותנו זה בפני זה בטבעיות ובלי שמץ מבוכה.

לפחות היה לי די שכל לסגור את פי הפעור בתדהמה, להפסיק ללטוש מבטים ולהתנצל אם הפרענו לה.

נראה שלא הייתה לה שום בעיה לקבל את האורח הלילי של בנה לארוחת בוקר. היא חייכה בחן, הורתה לי לקרוא לה אנה ולא גברת טולדנו, והצטרפה לארוחת הבוקר שלנו שנעשתה הרבה יותר מהוגנת בגלל נוכחותה.

"אימא שלך מקסימה ממש." התפעלתי כשרובי ליווה אותי למכוניתי, ושב ושאל אותי אם באמת אחזור הלילה.

"כן. אימא בסדר גמור." השיב כלאחר יד ונשק לי שוב. "אתה חייב לחזור לדירה שלך?" שאל בפעם השלישית באותו בוקר.

"כן חמוד. אחרי הלימודים אני צריך להשקות את העציצים, לבדוק דואר, ולתת צ'ק לגברת כהן מועד הבית, ואחר כך אני רוצה לקפוץ לבקר את אבא."

"בסדר." נאנח רובי בהשלמה, "אני אחכה לך בבית." הבטיח.

אחרי שגמרתי ללמוד פניתי למגרש החניה כשהטרמפ הקבוע שלי לקריות, דני הממושקף, הגאון של הכיתה, נשרך בעקבותיי וממשיך להרצות לפני את טיעוניו הנוגעים לויכוח שהחל בו עם המורה עוד בתחילת השנה. משהו על הסתברויות סטטיסטיות כמדומני, מאז השיעור החמישי בערך הפסקתי לעקוב אחרי הדברים.

הגעתי למכונית ומי המתין לי שם, נשען על מכוניתי בחיוך, לבוש ג'ינס חדש וחולצה הדוקה עד מאוד על גוו החטוב?

למראהו של רובי דני שכח מיד את בעיותיו הסטטיסטיות ונאלם דום, לוטש בו מבט חמדני. רק אז נקלטה בתודעתי העובדה שדני היבש והממושקף שהיה חסר כל חוש אופנה ותספורתו הייתה זוועתית עוד יותר מטעמו בבגדים, הוא גם.

הצגתי אותם זה בפני זה, מציין לפני דני שרובי הוא החבר שלי, ולפני רובי שדני הוא קולגה ללימודים שאני מסיע הביתה.

רובי שתק בזעף כשנחגר במושב לצידי, ודני שתק בזעף כשהודח לשבת לבדו במושב האחורי.

אני שתקתי כי לא ידעתי מה להגיד. כמו תמיד הורדתי את דני בצומת הצריף והמשכתי לקרית ים. לכאורה הכל היה בסדר, אבל שתיקתו של רובי שהביט בדבקות בנוף המשעמם והמכוער של הקריות רעמה באזני. כמו תמיד מצאתי חניה רחוק מדי מהדירה שלי, אבל לכל הפחות היא הייתה בפינה חשוכה.

עצרתי והנחתי יד על ברכו. "נו, מה הבעיה רובי? למה הפרצוף הזה?" הוא הפנה אלי מבט נוגה. "סליחה שקלקלתי לך, אם הייתי יודע לא הייתי בא."

"מה קלקלת? לא הבנתי?"

"אתה ודני."

"מה אני ודני?"

הוא הביט בפני מכווץ את גבותיו היפות. "לא תכננת להביא את דני אליך לדירה?"

"בשביל מה אני צריך את דני אצלי בדירה? לא מספיק הוא מטרטר לי בשכל בזמן הלימודים?"

"טוב. בסדר." הפטיר רובי והפנה מבט זועף ממני והלאה.

"אתה מקנא בגלל דני?" נפל לי סוף סוף האסימון. "טיפש! רק היום, לפי איך שהוא הסתכל עליך, הבנתי שהוא הומו. אני זה שצריך לקנא. מה זאת החולצה ההדוקה הזו? כבר עדיף שתלך ערום ולא עם דבר כזה."

פניו של רובי נהרו מנחת. כשנזף בי שאני לא מבין שום דבר באופנה, כאילו שלא ידעתי לבד.

"נכון." הסכמתי איתו בלי להיעלב, "אולי באמת אני ודני מתאימים זה לזה," הרהרתי בקול, "אבל מה לעשות שהוא נדלק דווקא עליך."

"טיפש אחד." הסתער עלי רובי, ורק בקושי הצלחתי לעצור אותו מלבצע בי מעשה מגונה ברשות הרבים.

כמה דקות אחר-כך נכנסנו לדירתי והוא שוב הסתער עלי, הפעם בגלל עדרי המקקים שרעו על רצפת המטבח שלי.

"אהההה!" צעק בגועל וממש קפץ לזרועותיי מרוב בהלה.

"תירגע, זה רק ג'וקים." ניסיתי להכניס קצת הגיון במוחו, אבל לשווא. היה עלי לארוז מיד כמה דברים חיוניים ולהימלט החוצה בעוד הוא עומד על המדרגות ומביט בפחד ימינה ושמאלה מחשש שאיזה ג'וק שאהיד יסתער עליו.

"בוא נלך מפה מהר." נצמד לזרועי בפחד, ולא הרפה עד שהגענו למכונית. בקושי היה לי פנאי להשאיר צ'ק על סך מאה חמישים שקל בתיבה של גב' כהן מהוועד.

מזל שהיא לא פתחה את הדלת. ממש לא רציתי שהיא תראה אותי חבוק עם בחור יפה תואר ומעוצב מכף רגל ועד קדקוד שכל חזותו צעקה - אני פייגלע!

"רצית לבקר אצל אבא שלך." הזכיר לי כשהתנעתי.

נכון, אבל זה היה לפני שידעתי שהוא יבוא איתי. "אני אקפוץ אליו אחר כך רובי. בוא נלך אליך ו..."

"אתה מתבייש." חתך רובי את גמגומי בחדות. "זה בגללי או בגלל אבא שלך?"

נאנחתי. הוא באמת היה קשה, הבחור המושלם הזה.

"אני הכרתי לך את אימא שלי." הוסיף להעמיס על מצפוני.

"רובי, בחייך." ניסיתי שוב להתחמק, "אבא שלי קם לא מזמן מהשבעה של אימא ו... רק לפני חודש גיליתי לו שאני... שאני כזה, ו... הוא עוד די מבולבל, אולי יותר טוב..."

"הבאת פעם מישהו לפגוש את המשפחה שלך?" נכנס רובי שוב לדברי.

"לא, מה פתאום." נדהמתי.

"אולי בחורה?" שאל ושילב את ידיו על חזהו בהבעת פנים של מורה קפדן שתפס תלמיד בלי שיעורי בית.

"השתגעת? איזו בחורה על ראשך?" נדהמתי.

"אולי יותר טוב שאני אלך לבד הביתה ולא אפריע לתכניות שלך." פתח רובי את הדלת ויצא מהרכב, פוסע בהפגנתיות לכיוון חיפה. נסעתי אחריו באיטיות, מקלל בליבי את המעלית שנתקעה ברגע הלא מתאים, ואת הזין המטומטם שלי שגרר אותי להסתבך עם המטורף הזה. עד שהגענו לצומת, כבר השתרך אחרי טור עצבני של נהגים צופרים ומקללים. בצומת הוא הואיל סוף סוף בטובו להיכנס לרכב ואנחנו

החלפנו מבטים זועמים ונסענו בשתיקה עד לדירתו של אבא.

חרא! חשבתי כשראיתי בחניה את רכבם של בני משפחת מרום - המחותנים של יוני.

"מה קרה?" שאל רובי, רגיש כתמיד למצבי רוחי.

"יש לאבא שלי אורחים, תראה רובי... "

"אל תדאג. אני אתנהג יפה." הבטיח רובי, וקיים את הבטחתו בקלילות מעוררת קנאה, מפליג בביטחון פנימה ומציג את עצמו בשלווה כידיד שלי. דקה אחר כך פרש את זרועותיו לרווחה, מחבק בחום את אחותה הקטנה של גיסתי לעתיד שזינקה עליו בהתלהבות. מסתבר שהם היו יחד באיזה קורס לפני שנה, וזו נחשבה סיבה מספיק טובה בשביל הפרחה הקטנה הזו להיצמד אליו ולנסות להתיישב על ברכיו.

מזל שהפסקתי את השטות הזו בזמן ונדחפתי בין שניהם, מציין שאני עייף מאוד ומחר יש לי יום לימודים ועלי ללכת לישון מוקדם.

"אם המקקים ירשו לך להיכנס פנימה." התבדח יוני.

"הוא לא חוזר יותר לדירה האיומה ההיא." הניח רובי יד מגוננת על שכמי. "מעכשיו הוא ישן אצלי."

אבא כמעט נחנק, ויוני החליף צבעים, אבל הם שמרו על שתיקה בעוד הפרחה הקטנה, שהבינה סוף סוף עם מי יש לה עסק, מתנתקת מרובי והולכת לתור אחרי קורבן זכרי אחר.

"מה בחור יפה כזה מחפש אצל דובי לא לא כמוך?" דחק יוני מרפק בצידי כשפינינו יחד את הכלים למטבח.

לא עניתי לו, הייתי מרוכז מדי בציתות לסיפורים של אבא שהתאושש מהתדהמה, התיישב על הספה לצידו של רובי, וסיפר לחבר המשועשע שלי למה אני מכונה בפי בני משפחתי דובי לא לא.

אני לא אחזור על הסיפורים העבשים הללו שחוק ההתיישנות חל עליהם מזמן, העיקר שהם הצחיקו את האורחים, אבל מה שלא היה משעשע כלל הייתה הערת הסיכום של אבא שזו לא אשמתו שיצאתי כזה כי אני לא חולק איתו אותם גנים ולכן אי אפשר לבוא אליו בטענות. איזה מזל שיוני התפרץ לסלון והתחיל לקשקש במהירות כדי להסיח את דעת המחותנים שלו מהגילויים השערורייתיים שאבא עמד לגלות.

ניצלתי את ההזדמנות, תפסתי את רובי ונמלטתי משם. "למה אבא שלך התכוון שאין לכם אותם גנים?" חקר רובי בדרך הביתה.

"לא חשוב. אפשר לדעת למה המופקרת ההיא נמרחה עליך? כמעט טבעת בתוך המחשוף שלה." ביצעתי פעולת הסחה.

הוא התחיל להתווכח איתי, מרוצה מאוד מגילויי הקנאה שהפגנתי, וטען בלהט שהיא סתם ידידה ותיקה. הייתי בטוח שהוא שכח את השטויות של אבא, אבל רגע לפני שנרדמנו במיטתו הנוחה הוא שב לשאול למה אבא התכוון, ואז נשברתי וסיפרתי לו הכל.

"אז למה שלא תברר איפה נמצא האבא הביולוגי שלך?"

"בשביל מה? יש לי אבא אחד וגם זה יותר מדי. לא צריך עוד אחד. לך לישון נודניק. תחלום על הנשיקות והמחשוף של הפרחונת ההיא."

"טיפש אחד." צבט רובי את ישבני, "בוא כפיות ואני מבטיח לחלום רק עליך."