ב. זוגיות בלוז

זיו התקשר אחרי שהוא כבר היה במיטה, שוכב ערום, כרית מעוכה בין ירכיו, תחליף עלוב לגוף החי שנמצא במרחק ק"מ רבים ממנו.

" היא הלכה לקניות עם חברה, עכשיו אני יכול לדבר חופשי." התרונן בשמחה.

"יופי לך." השיב פיני בקרירות.

"פינצ'י... פינצ'וק חמוד... כל כך עצוב לי בלעדיך." התחנף אליו זיו במתק לשון.

"שמי פינחס." קטע אותו פיני ביובש.

"נו, די, אל תכעס עלי." התחנן זיו, "אתה יודע שלא הייתה לי ברירה."

"בטח שהייתה לך, יכולת להתגרש ממנה כבר מזמן."

"אבל הילדים... הסברתי לך ש..."

"מה הילדים? הם כבר בוגרים. הגדולים חיים מזמן מחוץ לבית, אפילו הבן הצעיר שלך מתגייס בעוד חודש."

"אבל הם עדיין מאוד צעירים פיני, ויש את ההורים שלי שמצב הבריאות שלהם לא כל כך טוב... אני פשוט לא יכול לספר להם דבר כזה, לא כיום, אולי בעוד שנה או שנתיים..."

"או עשר שנים, או עשרים." קטע פיני בקוצר רוח את ההתנצלות ששמע פעמים כה רבות. "היום עשיתי קצת חשבון זיו, אנחנו מכירים זה את זה כבר עשר שנים ואף אחד מאיתנו לא נעשה צעיר יותר. לא נמאס לך? כי לי כן, אני עוד מעט בן חמישים ונמאס לי לשחק את האישה האחרת, אני מבוגר מידי, ושמן מידי, ועייף מידי, וגם אתה זיוי, כבר לא ילד."

"אני יודע." אמר זיו בעגמומיות, "אתה חושב שאני לא יודע? אבל אני מסביר לך, אין לי ברירה. יכול להיות שעשיתי טעות שהתחתנתי איתה, אבל כבר עשיתי את זה. אני נשוי ויש לי ילדים. כן, אני יודע, הם כבר כמעט מבוגרים, אבל אני עדיין לא יכול ללכת ולהגיד להם שבמשך כל השנים שחייתי עם אימא שלהם זיינתי מהצד גם גברים. הקטן עוד מעט מתגייס, יהיה לו די קשה גם ככה, והגדול לקראת בחינות, והילדה מתכננת להתחתן בקרוב... אני פשוט לא מסוגל להגיד להם דבר כזה, לא כיום... אולי בעוד כמה שנים שהם יהיו קצת יותר מבוגרים ויוכלו להבין."

"כן, בטח, ואז יהיו לך תירוצים אחרים."

"פיני, די כבר. ידעת עוד בהתחלה שאני נשוי, ובכל זאת... הרי ידעת הכול מראש."

"לא ידעתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן וש..." פיני נאנח, "לא ידעתי שאני ארגיש ככה זיו." הודה, והניח את כף ידו על חזהו כמנסה להרגיע את ליבו הכואב. מפליא איך אחרי שנים כה רבות עדיין הזיכרון ההוא מצליח לצבוט את ליבו בכאב צורב כל כך. "אם הייתי יודע אז שאני ארגיש ככה הייתי בורח ממך עוד בהתחלה, כשהיינו נפגשים כל פעם כאילו במקרה בגן ההוא, זוכר?"

"כן." הצטחק זיו, " נפגשים כאילו במקרה כל שבוע באותה השעה ובאותו יום... הייתי מחכה כל השבת לרגע הזה פיני."

"גם אני." לחש פיני בעצב, ודמעות של רחמים על עצמו ועל זיו מילאו את עיניו.

"פינצ'י, כל כך חבל לי שאתה לא איתי." נאנח זיו, "היית נהנה פה כל כך... יש כאן חנויות בגדים מדהימות, והבחורים... איזה כוסונים, למות מהם."

"יופי לך, תעשה חיים." חייך פיני מבעד לדמעותיו.

"קניתי ג'ינסים מדהימים." סיפר לו זיו, "וחולצות מאממות, גם לך קניתי כמה, הן נהדרות, וקניתי גם בושם וקרמים, אני יכול להביא לך מה שקניתי, אתה מסכים?"

"איך אני יכול להגיד לך לא?" נאנח פיני, "כן, בטח. תבוא."

"באותו יום ובאותה שעה כרגיל?"

"כן זיו, באותו היום ובאותה שעה. להתראות חמוד."

"לילה טוב פינצ'וק, אוהב אותך."

"לילה טוב זיוי, גם אני אוהב אותך." נפרד פיני מזיו, נשכב במיטה וניסה להירדם אך לשווא. השיחה עם זיו עוררה אותו, נסער וחרמן מכדי לישון קם, התיישב ליד המחשב, נכנס לאטרף, מצא שם יזיז ותיק שלו שחיפש זיון חפוז של לפני השינה, קבע איתו בזריזות מפגש בדירתו שנמצאה לא רחוק, וכמה דקות אחר כך כבר דהר במורד המדרגות בדרכו אליו.

בדירה מתחת שמע הגנרל את קול צעדיו של פיני טופפים במדרגות ונאנח. גם הבוקר הוא יצעד את צעדת הבוקר שלו לבד. 

ביום שובו של זיו לארץ בילה פיני את רוב זמנו בציפייה לטלפון. הוא חזר מהעבודה והעסיק את עצמו בבישול, בניקיון ובטיפוח עצמו, אבל אפילו כשנכנס למקלחת בלי הנייד שלו - פטנט בדוק שכבר הוכיח את עצמו - המכשיר המרגיז נשאר דומם.

לקראת חצות פיני נשבר והתקשר לזיו למרות שהם הסכימו כבר מזמן שהוא לא מתקשר אלא אם כן זה מצב חירום.

זיו לא ענה. פיני האזין מודאג להודעה הקולית של המשיבון שלו, אמר, "סליחה, טעות במספר." וסגר.

באותו לילה הוא ישן רע מאוד וקם למחרת בבוקר עייף ונרגז. בהכירו את עצמו היטב ידע שאם יישאר בבית יישבר ויתחיל לזלול יותר מידי ולכן הקדים תרופה למכה, נעל נעלי התעמלות ויצא לצעדת בוקר עם הגנרל שקיבל את פניו בשלווה לא מופתעת, מחייך אליו כאילו הם נוהגים להיפגש כל בוקר למרגלות המדרגות.

פיני הלך בשתיקה לצידו של הגנרל, מתאמץ לעמוד בקצב המהיר שלו בעוד מוחו טרוד בסיבות להעלמו של זיו.

"החבר הזה שלך, מה קורה איתו? לא ראיתי אותו בזמן האחרון." הפריע הגנרל למחשבותיו המסוכסכות.

"גם אני לא." נאנח פיני, "הוא היה בחו"ל." הוסיף, ליבו נצבט מגעגוע, "ועוד לא חזר."

הם הוסיפו לצעוד עוד זמן מה בשתיקה עד שפיני שלא יכול היה להתאפק יותר והעיר שעד כמה שידוע לו זיו נחת בארץ כבר אתמול בצהרים, אבל עדיין לא התקשר.

"אז תתקשר אתה אליו." הציע הגנרל בתום לב.

"התקשרתי, הוא סינן אותי."

"סינן?" השתומם הגנרל, "מה זאת אומרת סינן? הוא ענה או לא ענה?"

פיני חרק בשיניו, מתוסכל. "לא ענה." הודה.

"אז למה אמרת סינן?" התקשה בין שיחו להבין את דבריו.

"כי בטלפון נייד אפשר לראות מי מתקשר אליך ולא לענות למי לא בא לך לדבר איתו, זה נקרא לסנן." ביאר פיני, "הוא לא רוצה לדבר איתי." סיכם נוגות.

"אולי הוא היה עסוק?" נטל על עצמו הגנרל את תפקיד הסנגור.

"בשתים עשרה בלילה?" קטרג פיני.

"אז אולי הוא ישן." הציע הגנרל.

פיני משך בכתפיו. "אולי."

הגנרל היסס קצת ואז העז, "הוא נשוי, החבר שלך?"

"כן." אמר פיני ונעצר, נרגז, "הוא נשוי, אז מה? מה זה משנה? זה לא מפריע לי." הצהיר בתוקפנות.

"לך אולי לא, אבל אולי זה מפריע לאשתו?" שיער הגנרל בנחת.

"למה זה צריך להפריע לה?" דרש פיני לדעת, "היא אישה, הוא לא עושה איתי את מה שהוא עושה איתה." הסביר והחל שוב לצעוד.

הגנרל פסע לצידו ושתק בדיפלומטיות, מניח לנושא להתפוגג, ופיני שהתחרט על התפרצותו החליף נושא וסיפר לגנרל על תוכנית שראה לפני כמה ימים בטלוויזיה, והם סיימו את הצעדה בלי לדבר יותר על זיו או על אשתו.

בתום הצעדה פיני הודה לגנרל, הבטיח להיפגש איתו גם מחר, הבטחה שהגנרל לא לקח ברצינות - ומי יכול להאשים אותו? - והלך להתקלח, מתאפק בגבורה לא לבדוק אם יש לו הודעות מזיו. 

כשיצא מהמקלחת ערום, עורו סמוק מהמים החמים, גילה את זיו (שהיו לו מפתחות לדירתו) יושב על מיטתו וממתין לו. "הפתעה." חייך אליו זיו בשמחה ופשט לעברו את זרועותיו, "התגעגעתי אליך פינצ'וק, בוא הנה, תביא חיבוק."

פיני נרתע לאחור ולא השיב לו חיוך. "לא רוצה. למה לא התקשרת?"

"לא יכולתי פינצ'וק, אשתי חטפה איזה וירוס ונדבקה אלי כמו קרצייה, מהרגע שנחתנו בארץ היא לא נתנה לי שנייה לעצמי."

"חיכיתי לך אתמול כמו כלב ואתה לא יכולת אפילו להתקשר?" שאל פיני בחוסר אמון.

"לא, לא יכולתי. מצטער."

"כן, בטח." העווה פיני את פניו בפקפוק.

"פיני, די לריב. לא ראיתי אותך יותר משבוע, נורא התגעגעתי, אתה לא?" ניסה זיו לפייס.

"בטח שהתגעגעתי." נמלאו עיניו של פיני דמעות. "בגלל זה התקשרתי אליך אתמול בלילה, ואתה סיננת אותי." האשים.

"לא נכון, כיביתי את הנייד בעשר בלילה כי הייתי עייף מת. הייתה לנו טיסה איומה, מלא דתיים עם ילדים צרחנים, ואשתי הרגישה לא טוב... נכנס לה איזה ג'וק, פתאום נדמה לה שהיא שוב בהיריון..."

"אבל חשבתי שאתם... הבנתי ש... אז אתם שוב מזדיינים?"

עיניו של זיו חמקו באי נוחות מפניו הנעלבים של פיני. "מה זה משנה? למה אנחנו מדברים בכלל על הדברים האלו?"

"מה למה? כי אלו החיים שלנו." ענה פיני בעצב, "כי פתאום הבנתי שאני לא רוצה יותר לחיות ככה זיו, זה לא מתאים לי יותר." נאנח.

"מה? בגלל שאני נשוי? אבל תמיד ידעת עליה, עוד בהתחלה סיפרתי לך ואתה אמרת שלא אכפת לך, שככה עדיף, שאתה מרוצה מזה שאני חוזר הביתה אחרי הזיון ונותן לך ספייס."

"ואתה אמרת שאתה ואשתך יחד רק בגלל הילדים, ושכבר שנים אין לכם סקס." הוכיח אותו פיני, מביט בזיו במבט נוזף.

"מה אכפת לך מהסקס שלי עם אשתי?" סירב זיו להינזף, "אני שואל אותך מה אתה עושה עם החברים שלך כשאני לא פה?" תקף חזרה.

הם הביטו זה בזה בזעף, כועסים, נבוכים, מאוכזבים. כל אחד מהם ציפה שהשני יעשה את הצעד הראשון ויציל את המצב. לבסוף פיני, המבוגר מבין השניים, נשבר ראשון ושאל את זיו אם הוא רוצה לשתות משהו, או אולי לאכול?

"לא, תודה." ענה זיו בקרירות, "אבל לך תאכל אם אתה רעב." הוסיף, קצת יותר בחמימות.

פיני התעטף בחלוק המגבת הכחול שקיבל מזיו כמתנת יום הולדת בשנה שעברה והלך למטבח, ציין שצעדת הבוקר עשתה לו תיאבון ענקי והחל לחתוך ירקות לסלט.

"עשית צעדת בוקר לבד?" התרשם זיו שהלך אחריו למטבח ונעמד לצידו, צופה בו בעניין.

"לא, הלכתי עם השכן מלמטה. הוא הולך כל בוקר."

"מי, הזקן הרוסי הזה? הגנרל?"

"כן, לא תאמין איזה כושר יש לו. הלוואי עלי בגילי הכושר שיש לו בגילו." מישש פיני בהבעת גינוי את כרסו העגלגלה.

"אתה בסדר גמור פיני, אני מרוצה ממך." העז זיו - שחיבב את גזרתו הדשנה של פיני - להניח יד מפייסת על כתפו.

פיני הניח את הסכין שאחז בידו, הסתובב ונצמד אל זיו בחיבוק. "כל כך דאגתי לך." התייפח על כתפו, "לא ידעתי מה לחשוב, חיכיתי וחיכיתי, ואתה לא התקשרת... התחלתי לחשוב מחשבות כאלו איומות זיו, פחדתי כל כך שקרה לך משהו ושאף אחד לא יספר לי כלום."

"נו די, די... מספיק, תרגיע, אתה רואה שהכול בסדר איתי." מלמל זיו רכות ונישק אותו, פורם את חגורת החלוק של פיני ביד אחת ואת רוכסן מכנסיו בשנייה. "הכול בסדר חמוד, בוא אלי, בוא נלך כבר..."

חרמן וחסר סבלנות משך את פיני לחדר השינה, ופיני ששיתף פעולה ברצון החזיר לו חיבוק, ושניהם נפלו יחד על המיטה. הם הפסיקו להתווכח לעת עתה, ובמשך שעה ארוכה ומתוקה עשו כמיטב יכולתם לפצות זה את זה על הפרידה הממושכת.

אחר כך, אחרי שהם התקלחו וישבו בתחתוניהם לאכול יחד ארוחת בוקר מאוחרת סיפר פיני לזיו על אירועי השבוע שחלף עליו, ורק אז עלה בדעתו שחוסר הנחת שלו מהקשר עם זיו – קשר שעד לאותו יום השביע את רצונו לחלוטין - התעורר בעקבות המריבה של אחותו עם בעלה.  

"אתה רוצה להיפרד מזיו בגללי?" פערה אלה עיניים מופתעות, "למה בגללי?"

"לא בגללך, טיפשונת, זאת אומרת לא בדיוק בגללך, אבל... איך אני אסביר לך? פתאום קלטתי..." פיני השתתק ונאנח, שפשף את פדחתו המגולחת בכף ידו וניסה שוב, "אלה, תראי אותי, אני כמעט בן חמישים, איזה מין חיים יש לי?" הוא התבונן סביבו כמחפש תשובה, לא מצא וחזר להביט באחותו, "אני חי לבד כמו כלב ורוב הזמן רק מחכה לזיו שיקדיש לי כמה דקות. את יכולה להגיד לי איזה מין חיים אלה? מה יש לי בכלל לחפש עם גבר נשוי?" תבע תשובה מאחותו שהביטה בו משתוממת ופרשה את ידיה במחוות חוסר אונים.

"חופש?" הציעה.

"כן, ממש." הטיח פיני בטון מריר, "איזה מין חופש זה? חופש לשבת ולחכות שאשתו תשחרר אותו לדקה פה ודקה שם? חופש להיות לבד?"

"אבל פיני אמרת תמיד." פערה אלה עיניים משתאות על אחיה שלא חדל להפתיע אותה מאז שעמדה על דעתה, "שמזלך שאתה הומו, שאתה שמח שאף אחד לא מצפה ממך להתחתן. אמרת שאתה לא מתכוון להתנוון כל חייך בתוך זוגיות כובלת, ושאתה לא מעוניין בחיים בורגניים משעממים, שאתה צריך חופש ושאתה מעדיף להיות לבד, עם עצמך, לגוון, לחיות את החיים בשלמות, בלי פשרות, שאתה לא מעוניין במשפחה שתחנוק אותך."

"כן, אני זוכר." העווה פיני את פניו במורת רוח, אחותו, כמו רוב הנשים, ניחנה בזיכרון טוב לדברים שעדיף היה שישכחו. "אבל הייתי אז רק ילד, מה כבר ידעתי אז על החיים?"

"בפעם האחרונה שדיברת ככה היית כבר בן שלושים." הזכירה לו אלה בדייקנות מעצבנת, "אני זוכרת בגלל שסיפרתי לך שאני ומולה מתחתנים יום לפני היום ההולדת שלך, אמרתי לך בקרוב אצלך ואתה אמרת..."

"אלה, בחייך, זה היה לפני כמעט עשרים שנה. לא היה לי מושג שאני אהיה לבד גם בגיל ארבעים ושמונה. בעצם..." הוא נאנח, "הייתי בטוח שאני בחיים לא אהיה בן ארבעים ושמונה, האמת שאז לא האמנתי על עצמי שאני אהיה אפילו בן ארבעים."

"אז מה חשבת, שכל החיים תישאר בן שלושים?" התרגזה אלה, "אם אתה חי אתה גם מתבגר, ואחר כך מזדקן, ומשמין, ונעשה עייף יותר, וחלש יותר, ובודד יותר."

"את לא בודדה, את נשואה."

"הבדידות בשניים היא הכי גרועה." הסבה אלה את מבטה ומצמצה כדי לעצור את הדמעות.

"מה, מולה שוב חזר לשטויות שלו?" שאל פיני במורת רוח, הוא לא הופתע מכך שגיסו חזר לסורו, חבל רק שהוא לא נזהר קצת יותר, האידיוט.

אלה משכה בכתפיה. "עזוב, אין לי חשק לדבר על זה." היא חשה שזה לא הזמן להעיק על אחיה בבעיות הנישואים שלה, "קדימה." טפחה בקוצר רוח על ברכו, "הבטחת לבוא איתי לקנות בגדים חדשים, הורדתי כבר כמעט חמש ק"ג ושום דבר לא מתאים לי."

"רק חמש ק"ג? נראה הרבה יותר." החמיא לה פיני, מנסה להכניס את עצמו בכוח למצב רוח של קניות.

"כי התחלתי גם להתעמל, אין כמו פילאטיס. תגיד, מה דעתך, אני צריכה להסתפר שוב?"

"ביקור במספרה אף פעם לא יכול להזיק." חייך אליה פיני בעידוד, ויצא איתה מהבית, משאיר את הנייד שלו על שולחן המטבח כדי לא להתפתות ולענות לשיחות מזיו שטרם ידע על כוונתו של פיני להיפרד ממנו. 

"בזמן האחרון נורא קשה לתפוס אותך בטלפון." התלונן זיו שהתחכם והתקשר לפיני בשעה מוקדמת להחריד, מוציא אותו מהמקלחת אחרי צעדת הבוקר המרעננת שלו עם הגנרל, צעדה שהוא הקפיד עליה בזמן האחרון כמו שהחל להקפיד על דיאטה, ועל גילוח קרקפתו כל יומיים, ואפילו הרחיק לכת עד כדי בדיקת מחירי מנוי בחדר כושר.

"כן, אני... תראה זיו, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר."

"אתה רוצה שניפרד?" הפתיע אותו זיו בשאלה ישירה.

"אני... אני... למה אתה חושב ככה?" התבלבל פיני שלא הספיק להתכונן כראוי לשיחת, עתיד יחסנו לאן, שרצה לנהל עם זיו.

"למה? כי כבר שבוע אין לך זמן לפגוש אותי, כי מאז שנסעתי עם אשתי, שאגב לא בהריון, לחופשה במקום לנסוע אתך אתה כועס עלי ומסנן אותי, כי... פינצ'וק, אני מתגעגע אליך נורא. מאז הפעם ההיא שחזרתי מחו"ל לא היינו יחד כמו שצריך. עבר המון זמן מאז ש... יש לך מישהו אחר?"

"לא." אמר פיני, קצת בעלבון, אומר לעצמו שהזיונים החפוזים עם יזיזים ותיקים לא נחשבים.

"ואתה לא מתגעגע אלי?"

"כן, קצת, אבל... תראה זיוי, תשמע, זה לא לטלפון, אולי עדיף שתבוא ונדבר?"

"רק תגיד מתי."

"מתי שנוח לך, לא בוער כלום."

"אצלי כן בוער. אני אבוא מתי שתגיד, אפילו עכשיו."

"אתה לא צריך ללכת לעבודה?"

"אני אקח יום חופש, חכה, אני כבר מגיע."

"טוב, בסדר." אמר פיני כנוטה חסד למרות שלא יכול היה שלא לחוש קורטוב של שביעות רצון. המחווה הספונטנית של זיו הזכירה לו את הפעם הראשונה שלהם בדירתו. פגישה חטופה שהחלה כסטוץ לא מחייב של שני גברים שנפגשו לראשונה בגן, אחד נשוי, לחוץ ובארון, והשני הומו מוצהר, וסטוציונר סדרתי.

זיו לקח אז יום חופש מהעבודה כדי לשחרר לחץ עם פיני (שעבד בדרך כלל מהבית) למה שהיה אמור להיות זיון, והפך, כמעט מבלי משים, לקשר ממושך שהיה בו סקס וחברות וכן, אהבה, למרות שהם מיעטו להשתמש במילה השחוקה עד דק הזו.

עם הזמן קודם זיו בעבודתו, הוטלה עליו יותר אחריות והאפשרות שלו לחמוק לכמה שעות של עונג גנוב עם פיני נעשתה נדירה יותר ויותר. למעשה הוא לא זכר מתי לאחרונה בילה עם פיני בבוקר, וכל הדרך לדירתו ייסר את עצמו על שהזניח את מאהבו, העניק לו מעט מידי מזמנו וממרצו, ובילה איתו רק בערבים כשכבר היה עייף, מותש ולחוץ להגיע הביתה, לאישה ולילדים.

כפיצוי צנוע קנה בדרך חבילה מהודרת של פרלינים מהסוג החביב על פיני וניסח התנצלות, ואפילו שקל לרמוז שאולי, בעתיד הלא רחוק, הוא ואשתו ייפרדו (לא יתגרשו חלילה, גירושים רשמיים יהוו שואה כלכלית וחברתית בשבילו) למעין תקופת ניסיון, ואז...

"אני בדיאטה." סירב פיני לגעת בממתקים, והתחמק בזריזות מהחיבוק של זיו.

"אז תן לאחותך." נפגע זיו, הפרלינים הללו - שוקולד בלגי משובח תוצרת יד -עלו הון. אפשר לחשוב שהם ממולאים יהלומים.

"אי אפשר, גם היא בדיאטה." פסק פיני.

"איך היא ובעלה? הם בסדר?" התעניין זיו בנימוס.

"לא חושב. היא לא פירטה, אבל נראה לי שהמצב לא טוב אצלם. אתה יודע איך זה, כשהאמון נשבר פעם אחת קשה להחזיר אותו."

"אתה מדבר על אחותך פינחס, או עלינו?" שאל זיו בעצבנות, ומרוב מתח דחס לפיו פרלין למרות שבעצם לא אהב שוקולד.

"גם וגם."

"פינצ'י, אני יודע שאתה כועס על הסיפור עם החופשה, אני מודה שקצת הזנחתי אותך בזמן האחרון, אבל אתה יודע שהייתי נורא לחוץ בעבודה ו..."

"די, עזוב, תשאיר את התירוצים האלו לאישה. מספיק עם זה זיו." הזעיף פיני את פניו, "אני ואתה... זה היה טוב כל זמן שהיה, אבל זה נגמר."

"אפשר לדעת למה?" שאל זיו בקול חרישי, כופה על עצמו איפוק גברי מרוסן בעודו משלב את ידיו על חזהו כמנסה להרגיע ולחבק את עצמו. התנועה הלא מודעת הזו בצירוף העצב שניבט מעיניו צבטו את ליבו של פיני וכמעט שערערו את החלטתו, אבל רק כמעט.

"תראה זיו," רכן לעברו של בן שיחו, נוגע לרגע בכתפו, "אני... אני חשבתי הרבה בזמן האחרון, חשבתי על עצמי, על החיים שלי, עלינו... זה התחיל בגלל החופשה הזאת שלא הסתדרה לנו, ואחר כך הייתה הפרידה הזמנית של אחותי מבעלה... אנחנו יחד כבר המון שנים ואני... אני כבר לא ילד, ולא נראה לי שאי פעם תעזוב את הבית ואני..." הוא נשם עמוק במטרה להקל על המועקה שלחצה על ליבו, "אני לא חושב שיש טעם שאני ואתה..."

"לא, אל תגיד את זה." התחנן זיו, "בבקשה פינצ'י." הפתיע את שניהם והטיל את עצמו על פיני, משליך את האיפוק שלו לכל הרוחות, "אני לא אחזיק מעמד בלעדיך..." הפציר וקולו נשבר כשהניח לעצמו להתבטא בחופשיות שמצד אחד הביכה אותו, ומצד שני גרמה לו לחוש משוחרר כפי שלא חש מזמן, "רק בזכותך אני מצליח..." קול ההתייפחות שבקע מפיו של פיני הנסער מהווידוי הנדיר שלו קטע את המשך דבריו והשניים התחבקו, נרגשים, ואחר כך התחילו להתנשק בהתלהבות.

הסצנה הסנטימנטאלית הזו בטח הייתה נגמרת, כרגיל אצלם, במיטה, לולא התפרץ פתאום איש אחד, שמנמן, לבוש שחורים, מצלמה בידו וקסדת אופנועים על ראשו, לדירתו של פיני, הבזיק על פניהם המופתעות בפלש רב עוצמה פעמיים ושלוש, ובטרם התאוששו ברח משם במהירות, מדלג שתיים שתיים על המדרגות, ועד שהספיקו לרוץ אחריו הוא כבר התניע את אופנועו ונעלם.

"אתה חושב שזה היה בלש פרטי?" שאל פיני אחרי שהתאושש מההפתעה.

זיו הנהן וצנח אין אונים על כסא, כבש את פניו בידיו וניסה לחשוב מה לעשות עכשיו.

"אבל... אבל... אתה חושב שאשתך שלחה אותו?" 

"אל תשאל שאלות טיפשיות." נזף זיו, "בטח שאשתי, מי עוד יכול היה לעשות דבר כזה?"

"אבל איך היא ידעה?"

"היא לא ידעה, היא חשדה, בגלל זה היא שכרה בלש. אבל לצערי בעוד כמה דקות היא כבר תדע..." הוא נאנח, "כל כך השתדלתי לתת לה זמן איכות איתי, קיוויתי שחופשה רומנטית באיטליה תרגיע אותה, אבל זה לא הלך כל כך טוב... יכול להיות שזה היה יוצא מוצלח יותר אם לא הייתי מודאג כל הזמן בגללך."

"אז מה, עכשיו זאת אשמתי?" נעלב פיני, "למה לא סיפרת לי שהיא חושדת בך?"

"הצרות שיש לי עם אשתי הן הבעיה שלי, לא שלך." הפטיר זיו בחוסר רצון וקם לאיטו על רגליו, "טוב, אני חייב ללכת הביתה ולברר מה קורה אתה."

"ואם היא תזרוק אותך מהבית?" דאג פיני.

"אז אכלתי אותה. הבית שלנו רשום רק על שמה כי הוריה קנו לנו אותו." הוא הביט בפיני הנסער במבט ספקני, "אם היא תזרוק אותי מהבית אני אוכל לגור אצלך כמה ימים?"

"בטח, איזה שאלה?" הופתע פיני, "אתה מוזמן." פרש לעומת זיו את ידיו במחוות רצון טוב נדיבה בעודו תוהה בסתר ליבו אם יש לו בבית די אוכל לשני אנשים.

"תודה פיני." אמר זיו נוגות, חיבק אותו קצרות, ניקר נשיקה פזורת נפש על לחיו והלך למכוניתו, משתרך בצעדים כבדים ובראש מושפל כאילו היה בדרכו לגרדום.

פיני היה מוטרד וחסר מנוחה מכדי להתרכז בעבודה, ולכן ירד לדירתו של הגנרל שכבר סיים את ארוחת הבוקר שלו וישב על המרפסת עם עיתון הבוקר בעוד החתול שלו מגרגר על ברכיו בנחת.

"הכול בסדר פינחס?" זקף לעומתו הגנרל מבט סקרני, "מי זה היה הצעיר הזה שרץ כל כך מהר במדרגות עם מצלמה וקסדה."

"אני רואה שאתה לא מחמיץ שום דבר ממה שקורה בבלוק שלנו." הצטחק פיני, ורכן ללטף את החתול השמן ורך הפרווה שעצם את עיניו בעונג והגביר את קול גרגורו.

הגנרל חייך מתחת לשפם השיבה שלו וחזר לעיתון שלו אחרי שהעיר בנחת שהקירות של דירתו דקים למדי ושהצלם הנחפז עשה רעש גדול כשדהר במדרגות.

דווקא בגלל שלא חקר אותו ונראה אדיש, כמעט משועמם, מצא פיני את עצמו שופך לפני שכנו הקשיש את ליבו ומגלה לו את אירועי אותו בוקר.

"אני לא אתפלא אם הוא יגלה שהיא החליפה את המנעול וזרקה את הבגדים שלו מהחלון." סיים את סיפורו בפסימיות.

"זה בהחלט יכול להיות." הסכים הגנרל בפיזור נפש, "אבל לך תדע? קשה לדעת אצל נשים."

"היית נשוי גנרל?" שאל פיני בסקרנות.

הגנרל חייך. "אני עדיין נשוי. התחתנתי לפני שלושים שנה ומיד אחר כך התגייסתי לצבא היו לנו נישואים מאושרים עד שהשתחררתי מהצבא וחזרנו לגור יחד."

"מה, כשהיית חייל לא גרתם יחד?" השתומם פיני.

"לא. היא לא רצתה לגור בבסיס צבאי, ולכן אני גרתי בבסיס ואשתי גרה עם הילדים אצל הוריה. הייתי בא הביתה פעם בשבועיים שלושה, לפעמים רק פעם בחודש. היא תמיד קיבלה אותי בשמחה וכל פגישה הייתה כמו ירח דבש ואז יצאתי לפנסיה וחזרתי הביתה. עד אז הילדים כבר גדלו והוריה כבר היו בבית אבות, היינו לבד בבית, רק אני והיא, ורבנו בלי הפסקה. בסוף נמאס לי ועזבתי את הבית. עליתי לארץ רק כדי להפסיק לריב אתה."

"אז איפה אשתך עכשיו?"

"עכשיו גם היא בארץ. עלתה יחד עם הבן שלנו ואשתו. הם גרים באשדוד והיא גרה איתם ומטפלת בילד שלהם. אני נוסע לבקר אותם ואת הנכד כל שבועיים שלושה." הוא הצטחק וקיפל את העיתון בדקדקנות. "אשתי שמחה מאוד לראות אותי וכל פעם שאני מגיע זה כמו ירח דבש, אנחנו נהנים מאוד להיות יחד ולא רבים אף פעם." סיפר הגנרל והוציא את קופסת כלי השח הישנה שלו.

"באמת? ולא מפריע לה שאתם לא גרים יחד?"

הגנרל משך בכתפיו, "הרי אמרתי לך שנשים הן אניגמה." הזכיר לפיני בחביבות והחל לסדר את הכלים על הלוח.

"גם גברים." אמר פיני בעגמומיות, והגנרל חייך אליו, טפח בחביבות על ברכו וכדי לעודד אותו נתן לו לשחק בכלים הלבנים.

אפילוג

זיו התקשר אליו מהעבודה למחרת בבוקר, נשמע נכה רוח וכנוע. "נו, אז מה קורה?" שאל פיני במתיחות, "היא קבלה את התמונות?"

"כן, הבלש שהיא שכרה שלח לה אותן במייל, עד שחזרתי הביתה היא כבר ידעה הכול."

"נו, ומה היא אמרה? אתם מתגרשים?"

"זה תלוי."

"תלוי במה?"

זיו נאנח, "תלוי בי. היא מוכנה להמשיך לחיות איתי בתנאי שאני אלך לטיפול נפשי שירפא אותי מהסטייה של משיכה לגברים."

"אתה רציני? היא רוצה לשלוח אותך לפסיכולוג כי אתה הומו?" נדהם פיני.

"כן." אמר זיו בעגמומיות, "אשתי מאמינה גדולה בפסיכולוגיה, אחרי שהסברתי לה שאני בוגד בה כי אני חייב סקס גם עם גברים היא החליטה שאני צריך טיפול נפשי."

"ואתה תלך?"

"יש לי ברירה? היא נתנה לי אולטימאטום, או פסיכולוג או גט."

"אז מה הבעיה, תתגרש ממנה."

"ככה, תתגרש?" התרגז זיו, "נראה לך שזה כל כך פשוט? לא קל להתגרש אחרי כל כך הרבה שנים יחד, ואל תשכח שיש לנו ילדים משותפים ורכוש, ושהבית על שמה, איפה אני אגור אם היא תזרוק אותי מהבית? אתך?"

"למה לא?"

"כי... כי... אל תיעלב פיני, אתה יודע שאני... אתה יודע מה אני מרגיש אליך, אבל הדירה שלך ממש קטנה, ואיך אני אסביר לילדים שלי ולהורי שאני גר פתאום עם גבר?"

פיני שתק, מנסה להבין אם הוא חש עלבון או הקלה, שמחה או כעס, ואולי עצב? "אז מה תעשה זיו, החלטת כבר?"

"לא, אני צריך לחשוב על זה, אני אחזור אליך בקרוב פיני."

"מתי זה בקרוב? כמה זמן זה ייקח?" שאל פיני בחשדנות.

"לא יודע." אמר זיו בעצב, קולו נשמע קרוב מאוד לבכי, "שבוע, שבועיים גג. כמה זמן תחכה לי פיני?"

"כמה שתרצה." אמר פיני אחרי רגע קל של מחשבה, "אל תילחץ זיו, אני לא הולך לשום מקום, קח את הזמן שלך, אני פה, מחכה לך." 

אחרי יומיים זיו התקשר, נשמע הרבה יותר שמח. "החלטתי. הודעתי לאשתי שפעמיים בשבוע, מיד אחרי העבודה, אני הולך לטיפול, מחר תהיה הפגישה הראשונה שלי."

"אז מה יהיה אתנו?" שאל פיני בעצב.

שמור     בטל

"אנחנו דוקטור פינצ'וק נמשיך להיפגש כרגיל, אני אבוא אליך לטיפול פעמיים בשבוע מיד אחרי העבודה." השיב לו זיו בבת צחוק, "אני מקווה שאתה פנוי מחר כי אני כבר נורא מתגעגע אליך."