א. מעבר לקשת בענן

1. הפתרון הסופי

הרעיון עלה לראשונה בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה. רק אז התחילו להבין מה טיבה של המחלה הזו שבגללה הומואים צעירים מתים פתאום כמו זבובים.

ברגע שהתברר שאין למחלה הזו תרופה וכל מי שנדבק בה צפוי למוות בייסורים עקב כשל חיסוני השתרר בעולם פחד נורא מהווירוס. כמרים, רבנים וסתם הומופובים מהשורה צעקו בראש חוצות שזה עונש מאלוהים, ושזו דרכו לטהר את העולם מהסוטים האלו שמתעקשים לבעוט בערכי המשפחה ולאהוב את בני מינם, מה שקצת התנגש בעובדה שגם סטרייטים, נשים ואפילו ילדים קטנים חלו באיידס.

אז עלה לראשונה רעיון ההסגר - לאסוף אותם ולשלוח אותם רחוק מכאן, לכלוא אותם ואת המחלות שלהם במקום נידח, שלא ידביקו אנשים בריאים ונורמאלים שסולדים מהסטיות שלהם.

למזלם של החולים התברר שאמנם הווירוס מדבק, אבל רק במגע קרוב מאוד, ואפשר לגעת ואפילו לנשק בלי סיכון, ואם מקפידים על קונדום אפשר גם לעשות סקס בלי למות.

אחר כך מצאו גם תרופות שאמנם לא ריפאו, אבל דחו את המוות הבלתי נמנע ביעילות כה רבה עד שהמחלה הוכרזה למשך כמה עשרות שנים כמחלה כרונית, אמנם קשה ולא נעימה, אבל היי, יש גרועות יותר, נכון? בטח שכן.

מטרת התעמולה המרגיעה הייתה לטובה, היא נועדה להפסיק את הפחד מפני נשאי הווירוס ולפוגג את הסטיגמה האיומה שדבקה במחלה בשנות השמונים של המאה שעברה.

זה הצליח יפה מאוד. למעשה זה הצליח כל כך טוב עד שהדור החדש של הצעירים - אלו שלא זכרו איך פעם יכולת לזיין כל מי שרצית בלי לעשות חשבון, וקונדום היה משהו שרק נשים שפחדו מהריון לא רצוי השתמשו בו - באמת הפסיקו לפחד, והמחלה התפרצה שוב.

הפעם היא תקפה עם זני ווירוס עמידים וחכמים יותר, והמדענים שבמשך שנים הבטיחו שהנה, עוד מעט הם מוצאים תרופה, או לפחות חיסון, הרימו ידיים והתייאשו. פתאום התרופות כבר לא היו כל כך יעילות, אנשים שוב מתו מוות אכזרי והמחלה שרק לפני עשרים שנה הייתה רק עוד מחלה כרונית הוכרזה כמגפה, מגפה קשה שמסכנת אוכלוסיות שלמות.

המדענים אמרו שהם, הנשאים של הווירוס, הם האשמים. הם לא הבינו עד כמה הווירוס הזה חכם ומסוגל להשתנות במהירות, ובגללם, בגלל שהם התחילו לזלזל בכללי הזהירות, לא הקפידו על לקיחת התרופות בזמן והמשיכו לזיין בלי קונדום חלה עלייה במספר הנשאים, ומיד פוליטיקאים שלא אוהבים לתת לעובדות לבלבל אותם, הכריזו שזו אשמת ההומואים, כי מי רוב הנשאים אם לא הומואים? הם חסרי מוסר ומופקרים, מזיינים, בוגדים ומתהוללים, מזלזלים בערכי המשפחה, אין להם ילדים שצריך לדאוג לעתידם, במקום ללכת לישון בלילות כמו אנשים מהוגנים הם חוגגים במסיבות, משתכרים, לוקחים סמים, עושים אורגיות, צועדים בצעדי גאווה, מפתים נערים צעירים ותמימים לשכב אתם, ומדביקים גם אותם במחלה. בתקופה הזו, קצת בתחילת שנות הארבעים של המאה הנוכחית עלה שוב רעיון הגירוש כפיתרון היחיד למגפה.

הגירוש התחיל בארצות הנידחות ההן שעובדי האו"ם המקימים בהם מחנות פליטים בשביל מסכנים שברחו ממלחמות אזרחים חסרות פשר והם היחידים היודעים לבטא כהלכה את שמן. מדינות מוכות גורל שאיש לא יודע בדיוק איפה הם, ושאנשים נאבקים בהם תמיד בבצורת, או בשיטפון, או ברעידת אדמה, ילדים קטנים עדיין מתים בהם מרעב, נשים נואפות נסקלות באבנים, גנבים מולקים בשוטים וזרועם נכרתת, והשליטים המושחתים שלהם מעדיפים לבודד ולכלוא נשאים (או סתם להרוג אותם) במקום ללמד את האזרחים הבורים להשתמש בקונדומים, ומשם הרעיון הזה התפשט לאט לאט לכל העולם.

כמובן שהיו מדינות נאורות שהתנגדו ואמרו שאין צורך להיות קיצוני עד כדי כך, מספיק לקעקע סימן במקום בולט על גופם של הנשאים, ואולי להוסיף חותמת גדולה ואדומה על תעודת הזהות שלהם, ושלט אזהרה על דלתותיהם, הרי יש עוד דרכים הרבה יותר תרבותיות חוץ מגירוש כדי להתגונן מהמגפה, אבל מצד שני טענו המחמירים אפשר להוריד קעקועים או להסוות אותם, וקל מאוד לזייף תעודות ולהוריד שלטי אזהרה. לא, עם כל הצער שבדבר רק גירוש למחנות הסגר יעזור כשמדובר בהומואים פרועי מוסר וחסרי כבוד לערכים שמרניים.

היו כמובן יפי נפש שהתנגדו ומחו, אבל מאחר והמגורשים היו רק הומואים חסרי משפחה שרובם לא היו אבות או בעלים גם המוחים והמתנגדים לגירוש התעייפו לבסוף.

אתם יודעים איך זה, יש כל כך הרבה צרות ואי צדק בעולם... אי אפשר לפתור הכול, והם הרי הביאו את הבעיה הזו על עצמם בגלל ההתנהגות שלהם, וסך הכול הם רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה, ולרוב יש זכות להתגונן מפני מיעוט מסוכן... וכך, לאט לאט, הרעיון פשט בכל העולם ועם הזמן, מדינה אחר מדינה אספה את הנשאים שלה ושלחה אותם למחנות הסגר.

האו"ם שתק בהתחלה, אבל אחר כך התעשת ודרש בתקיפות לנקוט מדיניות הומאנית - לגרש רק חולים ונשאים, לתת יחס מיוחד לבעלי משפחות, שהם מן הסתם סטרייטים, ולהקפיד לא להפריד בין קרובי משפחה, בעיקר לא בין אימהות לילדיהן.

במקומות ממש נאורים לא בדיוק גירשו אותם אלא סגרו אותם בגטאות עם שערים ושומרים כמובן, אך לכל הפחות הם נשארו חלק מהקהילה.

אבל אפילו במקומות הנאורים והרחמניים ביותר אף אחד לא רצה שהגורם הראשי למגפה ימשיך לגור לידו. לאנשים נמאס מהם, מהמסיבות הרעשניות שלהם, ממצעדי הגאווה הצבעוניים וחסרי המוסר שלהם, מהמיניות חסרת הרסן והבושה שלהם שגרמה סבל כה רב.

אפילו הם עצמם נאלצו להסכים שיש משהו מהצדק בדברי המקטרגים עליהם וחלקם הסכימו שהם באמת הגזימו, בעטו בכל המוסר המקובל עשו את הרע בעיני אלוהים ואדם.

הם באו על עונשם בצדק ואין להם אלא להלין על עצמם הטיף להם בקול עגום המבוגר שבחבורה שישבה שקטה ומפוחדת על ספסלים קשים של טיולית ישנה שהמתינה במגרש החנייה אליו הובאו נשאים מכל רחבי הארץ והמתינו לשילוחם למחנה הסגר.

"אנחנו אשמים בגירוש, התגרינו בהם, אילצנו אותם לראות אותנו רוקדים ערומים ברחובות, נפנפנו בהתגרות בדגלים שלנו, זלזלנו במוסר, זיינו בלי קונדומים בשירותים ציבוריים, הדבקנו אנשים על ימין ועל שמאל ולכן..."

"אוף! שתוק כבר." אמר צעיר אחד, עייף למראה, "די נודניק זקן, נמאסת."

"אתה רואה, בגלל הגישה הזו..."

"סתום כבר או שאני גומר עליך!" התפרץ בריון מגולח שיער ומקועקע, "שמענו את כל זה כבר יותר מידי פעמים, די, שתוק."

המטיף המבוגר השתתק וכבש את פניו בידיו, מסתיר דמעות, ובנצי שישב לצידו ליטף בעדינות את גבו. "גם אם אתה צודק עכשיו זה כבר מאוחר מידי." אמר בקול חרישי.

"אני יודע." לחש לו הגבר המבוגר יותר, "אני פשוט... אני..." דמעות חנקו אותו לרגע, "אני דואג נורא לאימא שלי, היא חולה וזקנה ובודדה, רק אלוהים יודע מי יטפל בה עכשיו."

בנצי הקשיב בשתיקה, אבל לא היו בפיו מילות נחמה לשכנו לספסל, גם הוא דאג לבן זוגו, ליואב שלו שנשאר לבד, אבל יואב היה לפחות צעיר ובריא. הוא לא ידע מה הוא היה עושה אם היה צריך לעזוב אם מבוגרת וחולה... מזל שאחיו גרו ליד אימו ודאגו לשלומה.

"הייתי רוצה שנזוז כבר ודי!" רקע גלוח הראש המקועקע על רצפת הטיולית ברגל ממוגפת, "למה מחכים?"

"כנראה שעדיין לא הביאו את כולם." אמר העייף ונאנח, "משטרת האיידס בטח עושה עוד חיפוש אחד אחרון, הם רוצים להיות בטוחים לגמרי שתפסו את כולם."

קול מוכר ומפחיד של סירנה נשמע. "הנה הם מגיעים." אמר צעיר דקיק שעל ראשו התנוססה פלומת שיער בצבע צהוב אפרוחי שהתנגש בצבע השחור של גבותיו המרוטות בקפידה.

הם הציצו החוצה וראו שיירת ניידות שחורות עם סמל משטרת האיידס טסות לתוך מגרש החנייה ופורקות כמה עשרות גברים נושאי תרמילים ומזוודות במרכזו. בהדרכת השוטרים החלו הגברים להתפזר בין המשאיות. הם שמעו את הוראותיהם של השוטרים, "תל אביבים לשמאל! ירושלמים לפנות ימינה!" וכן הלאה.

"תראה את האוטובוסים המדוגמים של התל אביביים, אפילו פה הם מתפנקים." רטן העייף במורת רוח, ולשם שינוי כולם הסכימו איתו.

"לא להציץ! לא לעמוד! כולם לשבת!" צרח אחד השוטרים והלם באלה על דלת הטיולית החבוטה שלהם, "אתה תיכנס לכאן." הדף קדימה גבר צעיר, שחום ודק, בעל רעמת שיער שחור ומתולתל שדילג בקלילות על מדרגות הטיולית ונכנס לתוכה בחיוך.

בנצי קפץ ממקומו ובהה בצעיר בתדהמה, "מה אתה עושה פה יואב? איך הגעת לכאן?" הביט בבהלה בבן זוגו שצץ במפתיע באוטובוס המגורשים, "היי, שוטר! זו טעות! הוא בריא!" צעק לעבר השוטר, "בוא הנה שוטר, קח אותו מפה! הוא..."

"שתוק!" זינק עליו יואב והניח יד על פיו, "סתום, אתה יודע כמה כסף עלה לי לסדר בדיקת דם מזויפת? שב בשקט."

בנצי צנח על המושב הקשה והביט מזועזע בבן זוגו הוותיק שהוא הקפיד במשך שנים כה רבות לא להדביק בווירוס.

"מאיפה היה לך כסף יואב?" שאל בזעם.

יואב התעלם ממנו ופנה אל חבריו למושב של בנצי. "זוזו קצת, תעשו לי מקום." ביקש בחיוך עליז.

הגבר המבוגר נדחק אל העייף, מניח ליואב לשבת לצידו של בנצי הכועס. "מאיפה לקחת כסף יואב?" חזר בנצי ושאל בתוקף.

"מכרתי את השעון שהשארת במגרה שלי."

"השעון שלי? השעון שנתת לי במתנה ליום השנה הראשון שלנו?"

"כן, השעון הזה. אתה זוכר שכעסת עלי שבזבזתי כל כך הרבה כסף? מסתבר שזו הייתה השקעה טובה, השעון הכפיל את ערכו, גם אחרי ששילמתי הון לבדיקה מזויפת  נשאר לי קצת עודף."

בנצי גנח בייאוש. "יואב, השארתי לך את השעון כמזכרת, לא כדי שתמכור אותו, בטח לא בשביל דבר כזה. למה עשית שטות כזו?"

יואב כרך יד על כתפו. "כדי להיות אתך."

"אבל אני לא רוצה שתהיה איתי. אין לי מושג לאן שולחים אותנו ומה יקרה לנו שם. אולי יזרקו אותנו באיזה חור נידח וירעיבו אותנו, או יעבידו אותנו בעבודת פרך או... אין לי מושג מה, כל כך שמחתי שלפחות אתה בריא, בשביל מה באת לפה? מטורף שכמוך."

עיניו השחורות הגדולות של יואב נמלאו דמעות. "ואני חשבתי שתשמח לראות אותי."

"אז טעית, אני לא שמח. אני לא שמח לראות את עצמי פה, אז בטח שלא אותך. אני רוצה שתחיה ותהיה בריא ומאושר יואב, למה אתה לא מבין את זה?"

"איזה שטויות אתה מדבר בנצי, איך אני יכול להיות מאושר בלעדיך? נו, די, אל תעשה פרצוף כזה, מספיק, תביא חיבוק."

"לא רוצה, אני נורא כועס עליך."

"שקרן, אתה חולה עלי. תן חיבוק, הנה, ככה." התרפק עליו יואב.

בנצי נכנע וחיבק אותו, מתאפק לא לבכות, "לא היית צריך לבוא לכאן יואב, עשית טעות."

"לא אכפת לי. אני מעדיף להיות טועה אתך ולא צודק בלעדיך."

"אוי, יואב, אני פוחד שמהר מאוד תתחרט."

יואב הניח יד עורפו והביט בפניו באהבה. "בנצי, אתה זוכר איך, ביום הראשון שהתחלנו לגור יחד, הבטחתי לך שאני אשאר אתך תמיד, בכל מצב? בטוב וברע, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי, אתה זוכר?"

בנצי הנהן. "כן, אני זוכר, אבל..."

"אין אבל,"אומר יואב בתקיפות,"הבטחתי ודי. אתה זה שלימדת אותי שגבר מקיים תמיד את ההבטחות שלו, נכון או לא?"

"אני והפה הגדול שלי." נאנח בנצי.

"די, די, שתוק כבר. אני אוהב את הפה שלך." נישק אותו יואב, והניח ראש שחור תלתלים על כתפו.

"הנה הנהג מגיע." אומר צהוב הפלומה, ואכן, הנהג, לבוש במדי משטרת האיידס, נכנס לטיולית, נעל את הדלתות התניע והם יצאו לאיטם ממגרש החנייה בדרכם אל הלא נודע.

אחרי נסיעה ממושכת של כעשר שעות הם הגיעו סוף סוף לבסיס צבאי ישן שהוסב למה שהשלטונות כינו - מחנה מעבר זמני - אבל הם קראו לו פשוט הזמני.

שנים אחר כך עוד סבל בנצי מסיוטים מהתקופה ההיא ולא רק הוא, אף אחד מאלו ששהו בזמני לא יצא ממנו כמו שנכנס אליו.

מחנה המעבר הזמני התקיים רק שנה וחודשיים וחוסל אחרי שעיתונאי חטטן התגנב לשם וכתב סדרת כתבות מזעזעת על הזוועות המתרחשות במחנה המעבר הזמני שקיים כבר יותר מידי זמן, ומתנהל כאילו הוא נמצא בפלנטה אחרת.

פרצה שערורייה, הממשלה התעשתה, מישהו התנער ונתן פקודה, וועדה הוקמה, הזמני חוסל וכל השוהים בו נשלחו להסתדר כמיטב יכולתם באזורים מבודדים בהם לא יוכלו לטמא בנוכחותם את שאר האוכלוסייה.

השלטונות קראו לתהליך הזה - יישום פתרון הקבע.

לכל מי ששהה במחנות הזמניים וזכה לשרוד ולהגיע לפתרון הקבע נמחלו מראש כל השריטות שסחב משם והוא זכה לכבוד ולהערכה, אבל גם לרחמים.

בנצי ויואב היו בזמני במשך שלושת החודשים האיומים של הקיץ האחרון. קיץ שבו הרגשת כאילו זכית בפיס אם צלחת עוד יום אחד כשאתה עדיין חי ושפוי, בערך.

זה היה כמו ליפול לגיהינום תיאר פעם יואב בקצרה את הזמני, וזה היה הדבר היחיד שהוא הסכים לספר לדור הצעיר על אותה תקופה, ובנצי סיפר עוד פחות. גם שאר בני החבורה מיעטו מאוד לדבר על הזמני ובימים רגילים הם עשו כמיטב יכולתם לשכוח אותו.

רק פעם בשנה כל הוותיקים היו מתכנסים ביום הולדתו של מוזס הזקן (הם המשיכו לחגוג לו יום הולדת גם אחרי שנפטר) מדליקים מדורה על שפת הים, מעשנים ומשתכרים ונזכרים בזמנים הרעים ההם, מקפידים לשוחח עליהם רק בינם לבין עצמם.  

"מדינת הקשת נוסדה בזכות הגיהינום שעברנו בזמני." העיר פעם פלדי ונשף עיגול עשן מדויק מהסיגריה המגולגלת שבידו.

"לא נכון, מדינת הקשת נוסדה בזכותו של פרופסור מוזס." מחה צוף.

"כן, אבל פרופסור מוזס התחיל לגבש את העקרונות של מדינת הקשת עוד כשהיינו בזמני." הזכיר לו בנצי, "עוד בלילה הראשון, כשרק הגענו וישבנו בחוץ כי בפנים היה חם מידי, הוא התחיל לדבר על מדינה משלנו שתתנהל לפי הצרכים והרצונות שלנו."

"כן, אני זוכר. אז חשבתי שהזקן פשוט השתגע מרוב חום ועייפות והקשבתי בשקט כי לא היה לי כוח להתווכח." חייך יואב והשעין את ראשו על כתפו של בנצי.

"אהבתי את הזקן העקשן הזה. בלעדיו לא היינו יוצאים משם בחיים. כמה חבל שהוא לא כאן כדי לראות שהכול יצא בדיוק כמו שהוא רצה." נאנח טומי.

הם חייכו בחיבה כשנזכרו בפרופסור בעל הזקן הלבן, והעיניים החודרות שנזף בהם, הוכיח אותם ודחק בהם עד שהגשימו את חזונו, התמתחו בהנאה בכיסאות הנוח שלהם והמשיכו להפריח טבעות עשן מתוק אל תוך הלילה הרך והחמים של מדינת הקשת.

2. הזמני

עברו מעל עשרים שנה מהרגע בו ירדו, עייפים ותשושים, מהטיולית הרעועה שלהם עד שזכו לרבוץ על החול החמים בלילה הנעים הזה,  מעשנים את החשיש המשובח שגידלו במו ידיהם, לוגמים בירה מעולה שזיקקו בעצמם, מעל ראשיהם מתנוסס דגל גאווה צבעוני.

הם נפגשו בדרך לזמני ובמשך היומיים המתישים מאוד שארך המסע למדו להכיר זה את זה היטב והפכו לקבוצה מאוחדת.

הגבר המבוגר שדאג לאימו החולה ושחשב שהגירוש קרה באשמתם היה בעברו מנהל בית ספר, ומרגע שגילה להם שתלמידיו לשעבר כינו אותו חומי נגזר דינו להיקרא חומי עד סוף חייו.

לבריון הכועס, גלוח הראש שנעל מגפי עור קראו יעקוב פלדמן. "תקראו לי פלדי." פקד עליהם, והם צייתו כי השם הלם אותו.

הצעיר צהוב הפלומה ומרוט הגבות היה צוף. "שם של פיה." צחק בחור נאה בעל מבטא אמריקאי קל ועיניים כחולות יפות שנקרא תומי.

הם החלו את המסע יחד והמשיכו לדבוק זה בזה עד הסוף. "אולי אלוהים תכנן שתיפגשו ותהיו חברים?" שאל בתמימות דניאל הצעיר.

"אולי." הסכים בנצי ונישק את לחיו, מעדיף לא לריב על משהו כל כך חסר משמעות כמו אלוהים.

פעם הוא היה נושא נאומים לוהטים נגד הדת ואלוהים, טוען בעקשנות שהוא מסרב להאמין במי שלא מאמין בו, אבל אחרי שעבר את הזמני הוא לא חש עוד צורך להיות תמיד צודק. 

מוזס הזקן היה האדם הראשון שהם פגשו כשירדו מהטיולית ונגררו לעבר שער המחנה, נוקשי אברים ועייפים מהנסיעה הממושכת. הנהג אמר להם ללכת לאן שהם רוצים, ולמצוא להם מקום פנוי בכוחות עצמם והסתלק לדרכו, משאיר אותם ברחבת המסדרים.

כל נוסעי השיירה החלו לשוטט במחנה הגדול מחפשים מכרים וחברים ומיטות פנויות, אבל הם, במקום להתפזר איש לנפשו, דבקו זה בזה. המחנה הענקי חולק לארבע רובעים – כחול, ירוק, צהוב ואדום – האוהלים של כול אחד מהרובעים נצבעו בצבעים תואמים לשם הרובע, ושלושה חודשים אחר כך, כשהם הוסעו משם אל הארכיפלג הנידח והשומם בו בנו את מדינתם הורדו כל תושבי רובע באי אחר, ובאורח טבעי קראו לאי לפי שם הרובע בו גרו קודם.

כמובן שהם לא יכלו לדעת מה יקרה בעתיד כשנענו להזמנתו של גבר צנום וזקוף, בעל לסת נחושה מעוטרת זקן לבן ומרשים ועיניים חודרות שבחנו אותם בקפידה. הוא פנה אל בנצי שאיכשהו מצא את עצמו בראש החבורה. "היי, אתה, מה שמך ילד?" תבע לדעת.

"אני בן שלושים וחמש. כבר מזמן לא ילד." מחה בנצי.

"פחות מחמישים זה ממש ילד." ביטל הזקן את דבריו. "איך אמרת שקוראים לך?"

"בן ציון. אתה יכול לקרוא לי בנצי וזה יואב, אנחנו יחד."

"אתם נראים בסדר, בואו איתי." פסק הזקן.

"תגיד, אתה לא פרופסור מוזס? חוקר האיידס שכמעט קיבל נובל?" שאל יואב, בוחן אותו בסקרנות.

"כן, זה לא חשוב עכשיו." רטן הפרופסור בקוצר רוח, "קדימה, בואו איתי."

"אם אני בא גם הם באים." החווה בנצי בידו על שאר בני החבורה שהצטופפו מאחוריו.

חיוך צעיר להפליא האיר את פניו של הזקן, "ככה." המהם בשביעות רצון, "יפה מאוד, אם ככה כולכם מוזמנים כמובן."

"מוזמנים לאן?" שאל חומי בחשש.

"לאוהל שלי שנמצא ברובע הכחול של מחנה המעבר הזמני." הסביר הפרופסור מוזס שכמעט זכה בפרס נובל על מחקריו בתחום חקר האיידס. כמעט כי כמה ימים לפני ההכרזה על הזוכה בפרס הוא הצהיר שהוא הומו, שנדבק מבן זוגו באיידס, ושרק בגלל רצונו למצוא תרופה למחלתו של בן זוגו האהוב הוא עוסק בחקר המחלה.

ההצהרה עוררה הדים ורכילות רבה כי הפרופסור הנכבד היה נשוי ואב לילדים, ובסופו של דבר הפרס ניתן לחוקר אחר. אשתו של הפרופסור התגרשה ממנו, בן זוגו נפטר והוא נעלם לכמה שנים עד שצץ בזמני, נמרץ וערני למרות שישים שנותיו, מוכן ומזומן להנהיג אותם אל הארץ המובטחת. 

את דניאל שהיה אז רק בן שלוש עשרה, ונראה אפילו צעיר יותר, הם פגשו ביום השני בזמני. הוא היה אחד מחבורת הילדים הצעירים עד כאב שהתרוצצו במחנה. השלטונות, בתבונתם הרבה, החליטו שזה יהיה רעיון טוב לגרש גם נערים צעירים חסרי משפחה שנדבקו באיידס, בהנחה שכל מי שנדבק, גם אם הוא קטין, הוא בטח הומו.

עדיף להיפטר מהם כשהם עוד קטנים החליט כנראה מישהו בלי להביא בחשבון מה באמת קורה בפנימיות לנערים חסרי הורים.

הם מעולם לא גילו איך דניאל נדבק. כל פעם שניסו לחקור אותו בעדינות הוא היה נאטם בתוך עצמו ושותק בסרבנות ולבסוף הם פשוט הפסיקו לשאול.

"עזוב, מה זה משנה." אמר יואב לבנצי שהנהן בהסכמה וליטף את ראשו של הנער שהם הצילו מכמה נערים בוגרים ממנו, מונעים מהם לבעוט בו באכזריות. הם לקחו אותו לאוהל כדי לחבוש את פצעיו ולתת לו מעט מים ומאז הוא נשאר איתם.

אוכל ומים חסרו נואשות בזמני. על מקלחות אפשר היה רק לחלום, ואפילו פעולות רגילות כמו שינה או נשימה היו קשות שם. השעות הטובות היחידות שלהם היו בלילה כשהיו יושבים במעגל מאחורי האוהל שלהם ומקשיבים לפרופסור מוזס טווה את חלומו על מדינה משלהם, מדינת הומואים בה יוכלו לחיות בלי לפחד ובלי להתבייש.

"ומה אם הם יחזיקו אותנו פה עד שנמות? אולי פתרון הקבע הוא רק מעשייה שמספרים לנו כדי שלא נתמרד?" דאג חומי.

"כל זמן שהם מספקים לנו תרופות סימן שהם מתכוונים לשמור עלינו בחיים." ניסה בנצי להרגיע למרות שגם הוא חשד שאולי... למען חבריו הוא ניסה לשמור על אופטימיות, אבל זה היה כל כך קשה במקום הארור ההוא.

רגשות האשם כלפי יואב שנגרר בגללו לגיהינום ההוא העיקו עליו וכשיואב חלה ושכב קודח מחום הוא היה קרוב מאוד להישבר. לא היה שם שום טיפול רפואי ראוי לשמו ואנשים רבים מתו ממחלות או התאבדו. רוב המתאבדים תלו את עצמם על כבלי הכביסה שמעולם לא היו בשימוש (בקושי היו להם מים לשתייה, בטח שלא לכבס בגדים), אלו שלא היה להם אומץ לבצע מעשה כזה ניסו לטפס על הגדר ואז נורו על ידי השומרים. שתי אפשרויות מחרידות שהוא מצא את עצמו מהרהר בהן כשחשש שיאבד את יואב.

"קח יויו, הבאתי לך מים." הגיש לבן זוגו הקודח כוס מלאה עד שפתה מים יקרי מציאות. יואב שתה הכול ואז שאל מאיפה המים.

"לא משנה, איך אתה מרגיש?"

"לא משהו, אני מצטער."

"אל תדבר שטויות. תישן, מחר תרגיש טוב יותר."

"או שאני אמות."

"לא, אל תדבר ככה. אני לא אוכל להמשיך בלעדיך יויו."

"כן תוכל."

"לא, אתה חייב להחזיק מעמד. אם תמות אני אלך לתלות כביסה או אטפס על הגדר."

ידו הלוהטת מחום של יואב התהדקה על כפו. "שלא תעז אפילו לחשוב על זה בן ציון. יש פה ילד שצריך אותך, והפרופסור סומך עליך שתהיה יד ימינו כשנצא מפה סוף סוף... אתה חייב להחזיק מעמד."

"גם אתה."

חיוך קל פרפר על שפתיו של יואב. "נו, אם אני חייב אז אני חייב, מה אני לא אעשה בשבילך בנצי?"

למרבה הפלא למחרת יואב התחיל להרגיש טוב יותר, וכמה ימים אחר כך הם עזבו סוף סוף. 

מפקד הזמני, חייל אטום מבט וזעום פנים שהם כינו הספינקס, כינס את כל אנשי המחנה שהועמדו שורות שורות בארבע גושים, לפי צבעי הרובעים שלהם, ואמר להם שהם יוטסו בארבעה מטוסים אל פתרון הקבע שלהם - מקום נופש נטוש באזור טרופי. יהיו להם שם מבנים לגור בהם, והם יקבלו תחנות כוח סולריות קטנות, ציוד בסיסי ומזון שיספיק לשנה בתנאי שיהיו חסכניים. הם יפונו מהמחנה החל מהלילה. ראשון יתפנה הרובע האדום, אחריו הצהוב, הכחול והירוק יתחילו לזוז לפנות בוקר ועד הצהרים הוא מקווה שאף אחד מהמגורשים לא יהיה יותר במחנה.

"אבל לאן לוקחים אותנו?" צעקו האנשים, מודאגים ומבוהלים מהבשורה הפתאומית. כל צעקותיו וגערותיו של הספינקס שיפסיקו לצעוק ויחזרו בשקט לאוהלים כדי להתכונן לפינוי עלו בתוהו. זעם ותסכול שנצברו במשך חודשי סבל רבים עלו בבת אחת על גדותיהם. השומרים על מגדלי השמירה דרכו את נשקיהם, אך רגע לפני שהחלו לקצור בהמון הגועש זינק פרופסור מוזס ממקומו, עלה בזריזות של נער על הבמה הקטנה שהספינקס עמד עליה, חטף מידו את המיקרופון והתחיל לדבר.

טון קולו היה סמכותי ומרגיע, ושפת הגוף שלו אמרה בטחון ושקט. האנשים המתוחים הביטו בו והשתתקו כדי שיוכלו לשמוע מה בפיו ולאט לאט נרגעו הרוחות.

הוא סיפר להם שהם עומדים להגיע לאתר נופש ישן באיים הקריביים שניטש בזמנו בגלל רעידת אדמה. המקום נתרם למענם כמחווה הומאנית שארגן האו"ם. יהיו להם שם מתקנים להתפלת מים ומספיק מזון ותרופות שיספיקו להם עד שיצליחו לארגן את חייהם מחדש באופן עצמאי.

"יש לנו הזדמנות להקים מדינה משלנו, מדינה שבה נוכל לחיות בלי הצקות ואיומים. סבלנו זמן רב כל כך, אנא, היו סבלניים עוד יום אחד." הפציר בקהל שהקשיב לו כאחוז קסם.

"מה עוד אתה יודע על המקום הזה?" שאל מישהו בדאגה.

"ואיך אתה יודע על זה?" שאל אחר בחשדנות.

הפרופסור ענה על כל השאלות בכנות ובפירוט, הוא סיפר להם שידיד וותיק שלו השתדל למענם באו"ם ודרכו הוא יודע שמדובר בקבוצת איים קטנה שמונה כמה עשרות איים, מתוכם שישה גדולים דיים למגורי אדם ועוד כמה עשרות קטנים יותר. המקום עומד נטוש מתחילת המאה ואם יפעלו בתבונה הם יוכלו להפוך אותו למקום מקלט בשבילם.

"אולי ידוע לך פרופסור מה קרה לשאר?" שאל מישהו בעל מבטא בריטי מלוטש.

"איזה שאר?"

"שאר הנשאים. פה יש בערך אלף איש, אבל בעולם יש עוד הרבה אחרים כמונו, איפה הם?"

"כיום יש במחנה רק שמונה מאות איש." התערב הספינקס, "קלטנו אלף, אבל מאתיים מתו בכל מיני נסיבות."

"כן, נסיבות..." מלמל מישהו במרירות ורוב הקהל הפנה את מבטו אל הפינה בה נטמנו המתים בטקס חפוז ולא מכובד, מקום שהם כינו בינם לבין עצמם - הרובע השחור.

"ומה עם הנשים?" שאל הבריטי המנומס, "אני מכיר אישית לפחות שלוש נשאיות, מה קרה להן לדעתך?"

"אני לא יודע. מצטער." אמר הפרופסור והביט בספינקס שמשך בכתפיו. "לא יודע. יש ארצות שגירשו אותן, יש כאלו שהניחו להן להישאר בגטאות נפרדים. עד כמה שידוע לי היחס אליהן תלוי במצבן המשפחתי."

"אתה מתכוון שהלסביות גורשו והסטרייטיות הורשו להישאר בגטאות, נכון?" התיז מישהו בכעס.

"אני לא קובע מדיניות." אמר הספינקס ביובש, "אני רק חייל שממלא הוראות."

"גם אם הן לא חוקיות?" צעק מישהו, ושוב החל הקהל לנוע בחוסר שקט. הספינקס העיף מבט מוטרד לעבר מגדלי השמירה, ופרופסור מוזס נחפז להרים את ידיו, ביקש שקט ושאל אם יש למישהו הצעה לשם הולם למדינה החדשה שלהם.

"מדינת הקשת בענן כמובן." אמר הספינקס וצחק בלגלוג.

"רעיון מצוין, תודה לך גנרל." אמר פרופסור מוזס בהדרת כבוד, "לכו להתארגן רבותי!" קרא בקול, "מחר אנחנו טסים הביתה." 

הטיסה הייתה איומה. פשוט איומה. הם נדרשו להעמיס במו ידיהם את הציוד שהביאו איתם ושנשמר עד כה במחסני הזמני. אחר כך, מותשים ומזיעים מהעבודה הקשה נדחסו למטוסים רעועים וטסו שעות רבות בלי מזון או מים ועם שירותים שנסתמו מהר מידי.

כפי שהורו להם ניסו השומרים לאסוף את הקטינים ולשלוח אותם במטוס נפרד. למעשה הם היו אמורים להקפיד להפריד בינם לבין שאר המגורשים במשך כל חודשי הכליאה, אבל נזכרו לבצע את ההוראות רק כעת, לקראת היציאה.

כמובן שזה לא הצליח, נערים שיצרו קשרים עם גברים מבוגרים מהם סירבו לעלות על מטוס נפרד והשומרים היו חסרי אונים נגדם. גם דניאל נדבק בכל כוחו לבנצי וכשהשומר ניסה להפריד ביניהם הוא צעק שזה אבא שלו ושהוא לא מוכן לטוס בלי אבא.

בינתיים פרצה מהומה בתור אחר והשומר התייאש והניח לו, ובאותה הזדמנות חומי הצליח להגניב למטוס את ציקי הצעיר שחלק איתו את הדרגש שלו בזמני.

הוא לא היה היחיד, גברים רבים בגילו ניצלו את בדידותם ומצוקתם של קטינים שבתנאים רגילים לא היו מעזים לגעת בהם והרשו לעצמם דברים שלא היו חוקיים ולא מוסריים בשום מקום חוץ מאשר בזמני. כל מאמציו של פרופסור מוזס להפסיק את הניצול הפסול הזה עלו בתוהו.

כשבנצי ניסה לנזוף בחומי התנפל עליו ציקי וטען שהוא עושה בדיוק מה שהוא רוצה ושאף אחד לא מאלץ אותו לעשות כלום. חומי שתק והסמיק ובנצי התמלא מבוכה והניח להם.

הוא ויואב לעומת זאת מנעו מדניאל בעדינות אך בתוקף לגעת בהם, מסבירים לו שמעכשיו הם משפחה וקרובי משפחה לא עושים זה עם זה סקס. הנער הנהן ברצינות לשמע דבריהם וקיבל אותם באותה צייתנות שבה עשה כל מה שהורו לו לעשות.

גם בינם לבין עצמם הם כמעט שלא נגעו זה בזה. האוהל היה צפוף מידי והם נזקקו לפרטיות ולשקט כדי ליהנות ממין, וחוץ מזה הם היו מטונפים ומותשים מכדי לרצות בסקס, ובכל זאת, דווקא התקופה הקשה והמאוד לא רומנטית הזו  חישלה את אהבתם עוד יותר.

במטוס הם ישבו צמודים זה לזה, מכוסים בשמיכה אחת, מניחים לדניאל את השמיכה השנייה והתחבקו בחסות החשיכה ששררה במטוס.

"אני אוהב אותך יויו." לחש בנצי באוזנו של יואב.

"גם אני אוהב אותך בן ציון." לחש יואב חזרה, ובפעם הראשונה מזה שלושה חודשים הם הרשו לעצמם להתנשק ונרדמו חבוקים.

כמה שעות אחר כך התעוררו לאורה של זריחה נהדרת שזרחה בוורוד רך מעוטר בשוליים אדומים וסגולים מעל לים כחול ירקרק וכמה דקות אחר כך ירדו יד ביד מהמטוס ודרכו לראשונה על אדמת מדינת הקשת.

מדריך לתייר במדינת הקשת

מדינת הקשת הוקמה בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים ואחת על ידי קבוצה של גברים שרובם ככולם היו הומואים ונשאי איידס. כידוע, בשנים הללו בודדו כל הנשאים במחנות הסגר. הקהילה שהקימה את מדינת הקשת הגיעה ממחנה הסגר זמני בדרום ישראל ששוכנו בו מגורשים מכל רחבי אירופה.

שליש מהמגורשים היו מישראל והשאר מספרד, איטליה, פורטוגל ובריטניה. היה במחנה גם ייצוג נכבד לאזרחים אמריקאים.

המגורשים דיברו אנגלית גלובלית וזו השפה הרשמית במדינת הקשת אם כי רוב האזרחים מדברים גם שפה שנייה, או אפילו שלישית.

המדינה משתרעת על פני ארכיפלג קטן המונה שישה איים גדולים, ועוד מספר רב של איים קטנים שרובם לא מיושבים.

שמות האיים הגדולים הם – כחול, אדום, צהוב, ירוק, סגול וורוד.

האי המרכזי והגדול ביותר הוא האי כחול ובו נמצא בניין הממשלה שבעבר היה מקום מגוריו של הנשיא הראשון של המדינה - פרופסור מוזס, חוקר האיידס הנודע – שהגה את רעיון הקמת המדינה ועמד בראשה במשך חמש עשרה שנים.

הארכיפלג עליו הוקמה מדינת הקשת נתרם למגורים על ידי נדבן עלום שם שכנראה היה קשור בקשרי ידידות עם פרופסור מוזס.

גם כיום רוב תושבי המדינה נמנים על צאצאי המגורשים, אם כי במשך השנים מספרם של ההומואים שפעם היוו רוב במדינה הלך וירד וכיום הם מהווים עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה, כמו בכל מקום אחר בעולם.

יש במדינת הקשת חופים מרהיבי עין, כמה מועדוני צלילה פעילים, מועדון גלישה ומלונות הנשקפים אל נוף נפלא של האוקיאנוס הקריבי.

במדינת הקשת מקפידים מאוד על איכות הסביבה ומותר לנוע בה אך ורק במכוניות סולאריות. לתיירים מומלץ לשכור אופנועים, או אופניים ולסייר בין ארבעת האיים המחוברים בגשרים ציוריים.

עוד מקום ששווה ביקור הוא האמפיתיאטרון המשוחזר באי אדום שבו ערכו התושבים הראשונים הצגות ותחרויות אגרוף והאבקות, מסורת שנמשכת עד היום.

תושבי המקום מתפרנסים ממעט חקלאות מקומית - בעיקר גידול של קנאביס משובח, בטטות ואגוזי קוקוס - וכמובן תיירות.

באי כחול יש מוזיאון לתולדות המקום. המוזיאון שוכן בבניין הקזינו ששרד עוד מהמאה שעברה ולאחרונה הוא שופץ ושוחזר בדייקנות להנאת המבקרים בו. כדאי לשים לב לשעון הגדול המתנוסס בחזית המבנה, שעון שרכיביו נלקחו מרולטה עתיקה שהמתיישבים הראשונים מצאו בקזינו.

בקומה השנייה של המוזיאון שוכנת דירתו המקורית והשמורה להפליא של פרופסור מוזס כולל הספרייה האישית שלו שאפשר לבקר בה אחרי תיאום מראש.

בספרייה נשמרים היומנים הישנים של ראשוני התושבים ומומלץ מאוד למתעניינים לעיין ביומן הרשמי של תולדות מדינת הקשת שכתב נחום (חומי) גורן - שר החינוך של מדינת הקשת וההיסטוריון הרשמי שלה.

בין היומנים האישיים כדאי לשים לב ליומן של יואב וייס (יויו) השופך אור אישי מרגש על האירועים שהתרחשו בשנים הראשונות של מדינת הקשת.