עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

תשיג לעצמך חיים

עברו כמה חודשים טובים מאז שאריק זרק אותי עד שהבנתי שאני כועס. אני לא יודע למה אני עדיין חושב בצורה כזה על סיום היחסים ביני לבין אריק, אבל ככה אני מרגיש - שהוא זרק אותי. 
לא היינו זוג באמת. רק חברים. בשבילו אני הייתי עוד ידיד אחד מיני רבים, אבל בשבילי הוא היה הידיד היחיד.
כמובן שהייתי מאוהב בו עד עמקי נשמתי, למעשה אני חושד בעצמי שאני עדיין מאוהב בו, כן, למרות שהוא זרק אותי, למרות שהניח לחבר שלו לצעוק עלי בטלפון במקום להרים את השפופרת ולדבר איתי, למרות הכל אני עדיין אוהב אותו, ועדיין בטני מתכווצת וליבי נמעך כשאני חושב עליו.
הוא זרק אותי כי נמאסתי עליו. נמאסו עליו הדיכאונות התמידיים שלי, הקיטורים שלי, הירידות שלי על עצמי, והכי נמאסו עליו הסיפורים שלי על המריבות ביני לבין אימא.
"תעזוב כבר את הבית ותשיג לך חיים." נזף בי שוב ושוב, והוא צדק כמובן, ונעשה צודק יותר ויותר עם חלוף הזמן כשלמרות שכבר גמרתי את הלימודים והשגתי משרה לא רעה בכלל והרווחתי די כסף לא הצלחתי להתנתק מאימא לעזוב את הבית ולהתחיל לחיות.
במקום להתנהג כמו בן אדם בוגר נשארתי לישון במיטת ילדותי, בחדר שבו גדלתי, והתבוססתי שוב ושוב בדיכאון המרגיז הזה שהעמיד בניסיון אפילו את סבלנותו המלאכית של אריק.
"מספיק כבר עם זה אבי," הוא היה נוזף בי, "כמה זמן עוד תסבול את ההתעללות שלה ואת השיגעונות שלה? די, לך תשיג לך חיים."
"אתה צודק אריק." הייתי משיב בצייתנות, ומתאפק לא לנשק אותו, לא לזהם את גופו הטהור במגע ידי המטונפות, לא ללכלך אותו בתשוקות המתועבות שלי.
כשהוא סיפר לי בשמחה על הבחור המקסים הזה שפגש במסיבה, התאמצתי בכל כוחי לשמוח בשמחתו, וכמובן שלא הצלחתי. חזרתי הביתה ושוב מעדתי, חשבתי עליו כשנגעתי בעצמי ואחר-כך, מלא בושה, הלכתי לשטוף את עצמי בסבון ובמים רותחים. נזפתי בעצמי על התנהגותי ותוך כדי כך קרצפתי את עצמי היטב בספוג נוקשה כדי לנקות מעצמי את המחשבות המלוכלכות הללו.
אימא כעסה נורא שגמרתי את כל המים החמים וצעקה עלי, ואני צעקתי עליה חזרה, ואחר-כך התביישתי שצעקתי וציערתי אותה. חצי לילה שכבתי ער, מהרהר בדרכים להתאבדות מהירה ולא כואבת, ועם זאת יודע היטב שלעולם לא יהיה לי די אומץ.
המצב הלך ורע ככל שהחברות בין אריק לטיפוס ההוא (שבאמת היה יפה ומקסים) התפתחה. אחרי שהתחלתי לחלום על שניהם יחד במיטה נעשיתי נרגן ועצבני עוד יותר מהרגיל, ויום אחד אפילו נכשלתי ושוב נגעתי בעצמי תוך שאני מדמיין אותי עם שניהם... זה היה נורא.
כדי לא לגמור לאימא את המים החמים התרחצתי בקרים והצטננתי מאוד.
אימא שוב נזפה בי שלא נזהרתי והלכתי בלי מעיל לעבודה, ושוב היו צעקות ומריבות. כמה ימים אחר-כך, עוד בטרם נפטרתי לגמרי מההתקררות ההיא, הלכתי עם אריק לסרט, ומאיזו סיבה שפרחה מזיכרוני התחלנו להתווכח על משהו. דיברתי אליו בגסות, העלבתי אותו, והוא הלך וסירב בכל תוקף להתפייס איתי.
התקשרתי, שלחתי מיילים, ואפילו מכתב עם בול, ודבר לא עזר. החבר ההוא שלו שכבר עבר לגור איתו, צעק עלי שאפסיק להטריד אותם ושאלך להשיג לי חיים, או לפחות טיפול נפשי, וטרק.
שבתי הביתה מדוכדך מאוד וניסיתי להמשיך לחיות כרגיל, רק בלי אריק. לא הצלחתי,
הייתי מדוכא מדי, עצוב מדי, כועס מדי.
המריבות עם אימא הלכו והתגברו והצעקות שלה שגררו צעקות מצידי נשמעו בטח עד סוף הרחוב הכפרי השליו שלנו.
החיים שלי הפכו לגיהינום. התחלתי לחשוש שיום אחד אצליח להתגבר על הפחד וכן אבצע התאבדות ולו רק כדי לזכות בקצת שינה הגונה. נדמה לי שמאז שאריק זרק אותי לא ישנתי אפילו לילה אחד כמו שצריך.
אחרי חורף זוועתי – קודר, קר ועגום מאוד, התחיל האביב. פסח התקרב ואימא החליטה לעשות ניקיון יסודי בבית, וככה היא גילתה את מצבור העיתונים הישנים ששמרתי בחדרי עוד מלפני עידן המחשב.
האמת שמאז שפגשתי את אריק (נפגשנו במכללה לפני חמש שנים) לא נגעתי בעיתונים הטיפשיים הללו, כמעט שכחתי על קיומם, אבל אימא הזכירה לי אותם בצורה יסודית וקולנית מאוד.
היא כינתה את התמונות התמימות למדי של גברים בתחתונים, גופיות, בגדי ים ומכנסי התעמלות, טינופת וזוהמה, וצעקה עלי שאני מסריח, מגעיל, אוכל בתחת (הלוואי, התקרבתי לגיל שלושים ועדיין הייתי בבתולי) סוטה מין, בושה למשפחתי, לעמי ולמולדתי.
הפעם לא צעקתי חזרה. היא צדקה, באמת הייתי כזה - בושה וטינופת, טיפוס סוטה ומגעיל. ביקשתי את סליחתה ורציתי לקחת ממנה את חבילת העיתונים ולשרוף אותם.
היא סירבה להניח לי לגעת בהם, שרפה אותם בעצמה בחצר שלנו שהיא התעקשה לזפת באספלט מכוער כדי לא להניח למעט ירק ודשא לצמוח סביב הבית - צמחיה זה דבר מלכלך לדעתה - וכל הזמן כינתה אותי בכינויי גנאי שבליבי הצדקתי לחלוטין.
אחר-כך חזרה הביתה, שטפה היטב את ידיה בסינטבון - הסבון היחיד שבאמת מנקה כמו שצריך את כל הטינופת והורג את כל החיידקים - ואז שאלה אותי בגלוי אם אני באמת הומוסקסואל?
אמרתי שכן.
היא שאלה אם כבר עשיתי את הדברים המגעילים האלו שהסוטים הללו עושים, ואני אמרתי את האמת - לא, אף פעם לא עשיתי כלום, לא עם גבר ולא עם אישה.
"שקרן." אמרה אימא במרירות שצבטה את לבי, "טינופת קטנה ושקרנית שכמוך. אני יודעת שזה מה שאתה עושה כשאתה חוזר מאוחר מהעבודה. לי אתה מספר שאתה עושה שעות נוספות, ובעצם אתה נפגש עם סוטים מטונפים ועושה אתם דברים מגעילים ולא טבעיים."
היא הייתה כל-כך עצובה, מאוכזבת וכועסת. ריחמתי עליה מעומק לבי, רציתי ליפול לרגליה ולבקש את סליחתה, אבל היא הלכה לחדר שלה וננעלה שם.
הלכתי לראי, הסתכלתי על עצמי ושנאתי את הצורה המגעילה שלי - את השיער הג'ינג'י המידלדל, את העור הבהיר המנומש, העיניים החיוורות מדי, הפנים הגרומות, השפתיים הדקות והחיוורות - הסתכלתי והסתכלתי, וכמה שהתבוננתי בעצמי יותר ככה נגעלתי יותר וכעסתי יותר.
בסופו של דבר התגבר הכעס על הגועל. פרצתי החוצה לרחוב, תפסתי מונית ונסעתי לעיר. אני ואימא גרים בפרבר מרוחק מהעיר, באזור כפרי עלק שאמור לספק לתושביו איכות חיים, אבל בעצם משעמם אותם עד מוות.
שוטטתי בעיר הגדולה, לוטש מבטים בחנויות, בגברים, במכוניות, ושוב בגברים היפים, ושאלתי את נפשי למות מרוב עצב, כעס, בדידות, אומללות וגם חרמנות מצויה שהצליחה להתגבר אצלי על כל סערות הנפש ולפלס לה דרך ביניהן למרות רצוני.
ואז ראיתי אותם. הם לא נגעו זה בזה, בקושי הסתכלו אחד על השני. למעשה הם רבו על משהו, או לכל הפחות התווכחו, ובכל זאת היו כל-כך בבירור שייכים זה לזה, קשורים זה בזה, כל-כך יחד.
אחד היה רחב וגבוה יותר, שרירי, קצוץ שער שחור מבריק, בעל עור בהיר ועיניים חומות דיבשיות, השני היה דק ונמוך ממנו, אבל הייתה בו מעין קפיציות אנרגטית מלאת מרץ מרשימה ביותר. עורו היה שחום ושערו שחור כפחם ומסולסל מאוד, שפתיו היו מלאות ומפוסלות, וכשהטה את ראשו לאחור וצחק מקרב לב, חושף שיניים מושלמות, לבנות מאוד, הרגשתי תשוקה עזה לנשק לו למרות שאימא בטח הייתה אומרת שהוא פרענק חצוף וציגיינער שחור ומלוכלך.
אני מניח שגם על בן זוגו שהניח כף יד ענקית על כתפו הייתה מעירה כמה הערות לא מחמיאות. בטח הייתה מסתייגת מחולצת הטריקו ההדוקה על כתפיו הרחבות, וממכנס הג'ינס השחוק שהבליט עכוז שרירי ומגרה, וקוראת לו ערס וסרסור, ואולי בצדק, אבל בכל זאת לא יכולתי להפסיק להביט בהם ולחמוד את שניהם כאחד.
הם נעצרו מול עץ אחד בשדרה, שלפו משקית ניילון פתק מודפס והצמידו אותו בנעצים לעץ. שולי הפתק נגזרו פסים פסים, וברגע שהם התרחקו משם בדרכם לעץ הבא תלשתי פס אחד שמספר טלפון היה רשום עליו, ורק אז קראתי את המודעה – חדר להשכיר בדירה גדולה ומרווחת, לגבר לא מעשן.
הידד. כמה טוב שאני גבר ולא מעשן.
פתאום קלטתי שעוד מעט יפוזרו פתקים כאלו בכל רחבי העיר, ואולי מישהו יקדים אותי. באומץ שנבע מייאוש טהור רצתי אחרי הזוג, מנפנף את הפתק הזעיר עם מספר הטלפון שעליו כאילו הוא הכרטיס שלי לאושר. "חכו רגע. אני רוצה להשכיר את החדר." צעקתי אחריהם.
הם הביטו בי מופתעים, ואחר-כך הביטו זה בזה, ושוב בי. אני חושב שברגע זה התאהבתי בהם. או שאולי התאהבתי בקשר הזה שחיבר אותם? קשר שהיה בלתי נראה, אבל מוצק ומוחשי כמו שרשרת פלדה.
"אתה לא רוצה לראות קודם את החדר?" שאל הגבוה יותר.
"אני... אני..." חשבתי מהר, "אין לי זמן. אני חייב לעזוב את הבית מהר, מחר אני חייב חדר חדש."
"רבת איתו, אהה?" השתתף הגבוה בצערי בנימת אהדה רכה שכמעט העלתה דמעות בעיני.
"מה אתך רודי? אולי הוא רב איתה?" נזף בו השחום.
רודי הפנה אליו מבט נעלב, "שוב אתה מעליב את הגיידאר שלי מנו? עוד לא למדת לקח? אני אומר לך שהוא רב איתו."
"למעשה רבתי אתה," נכנסתי לדבריהם, "עם אימא שלי."
הם שוב החליפו מבט וגיחכו. "יום אחד אני אכתוב דוקטורט, 'דמותה של אימא בחייו של ההומו המצוי', כותרת המשנה תהיה 'שונאים, סיפור אהבה"' אמר רודי וקרן אלי בהבעת טוב לב וחביבות כנה שהפשירו אותי מיד. אי אפשר היה להישאר כועס ומדוכא מול חיוך חמים ועליז שכזה.
עד היום אין לי מושג איך הוא ידע שאני הומו. הוא פשוט ידע ודי.
הוא אמר לי פעם שהסוד הוא בעיניים, במבט, צריך לשים לב לאן הבן אדם מסתכל גילה לי, אבל מעולם לא עלה בידי להגיע למעלתו ולפענח בדייקנות בוטחת כל-כך את מבטם של הגברים שמצאו חן בעיני.
כנראה שמשהו בייאוש האמיץ שלי שכנע אותם להפסיק לתלות את המודעות על העצים ולקחת אותי אליהם לדירה שהייתה נהדרת. דירה מרווחת בלב העיר הגדולה והסואנת, רחוקה מאוד מהפרבר ומאימא.
החדר מצא חן בעיני מיד - גדול ומאוורר, נישא גבוה מעל הרחוב, עם ארון קיר גדול ועמוק ומרצפות מצוירות שיצרו שטיח אדום לבן ושחור במרכזו.
היו שם שולחן מחשב עם מדפי מתכת, ומיטת שלושה רבעים שנראתה לי רחבת ידיים לעומת מיטת הנוער הצרה שישנתי בה עד היום. על החלון שנשקף אל רחוב הומה אדם תלה וילון תחרה צהבהב עם חרוזים כחולים בקצותיו. המחיר היה סביר לגמרי ומה שטוב עוד יותר, יכולתי להגיע למקום עבודתי במשרד רואה החשבון באופניים, או אפילו ברגל. הקץ לנסיעה משמימה באוטובוסים עשנים.
"נראה לך?" שאל רודי ששמו המלא היה נמרוד, אבל איש לא קרא לו ככה.
"כן, מאוד מאוד." אמרתי נרגש, "איפה לחתום?"
"עזוב חתימה." צחק מנו, "תגיד קודם איך קוראים לך?"
"אהה... אני... אהה... אני אבי. קוראים לי אבי." אמרתי מהר מדי והסמקתי.
הם שוב החליפו מבט מבודח. "תראה חמוד," אמר מנו, "לי קוראים עמנואל, ואני ארביץ למי שיקרא לי בשם המאוס הזה, אני מבין אותך, תגיד פעם אחת את השם שאתה שונא ונשכח אותו מיד."
"אביטל." נכנעתי, תמיד הייתי שקרן גרוע, "קוראים לי אביטל על שם אחותה של אימא שמתה בגיל צעיר, אבל זה שם מגעיל, אני רוצה שיקראו לי רק אבי."
"אבל אבי זה שם סתמי כל-כך," מחה רודי, "מה עם משהו מקורי יותר? אולי טל? מה רע בשם טל?"
"לא. אימא קוראת לי ככה." אמרתי ולא גיליתי להם שבעצם היא קוראת לי טלינקה, ולא מהססת לכנות אותי בשם הנורא הזה גם בנוכחות אחרים. "אני רוצה להיות סתם אבי."
"בסדר סתם אבי," הושיט לי מנו יד שחומה ודקה, קרירה ונעימה למגע, "עשינו עסק. מתי אתה בא לגור פה?"
הצצתי בשעוני, "עוד שעתיים, מקסימום שלוש."
"איך תביא את הדברים שלך לכאן כל-כך מהר?" התפלא רודי, "אולי אתה צריך עזרה? אני יכול להשיג רכב לכמה שעות." הציע בנדיבות שקיבלתי בתודה.
"אימא שלך לא תעשה בעיות?" שאל מנו כשעשינו את דרכנו לבית אימי בקנגו לבן ומאובק שהשכן מלמטה השאיל לו ברצון.
"לא, היא לא בבית עכשיו, בערבים היא עובדת בספרייה."
"אני אוהב ספריות." העיר רודי, "אני גם אוהב ספרניות." הוסיף.
"באמת? איזו הפתעה?" גיחך מנו, וכל הדרך סיפר לי סיפורים מבדחים על תאוות הקריאה של רודי שהיה מסוגל לשקוע בספר בכל מצב. "אפילו בזמן שידור האירוויזיון, כל החברים שלנו יושבים אצלנו, שרים ושותים וצועקים, ורק הוא יושב בצד וקורא ספר." התמרמר בטוב לב ולפת את עורפו של רודי, מטלטל אותו הלוך ושוב בחיבה.
"עזוב אותי כושי משוגע שכמוך." נזף רודי, וחייך את חיוכו החמים והקורן, "עדיף לקרוא בפעם המאה את המוקיון ולא לראות איך אתה מת לטבוע במחשוף של שירי מימון."
"הייתה מתה שאני אכנס לה למחשוף." התריס מנו ביהירות, "התפעלתי ממנה בצורה מטפורית ואמנותית בלבד." הוסיף בקול של מבקר אמנות פלצני ופרץ בצחוק, ורודי החרה החזיק אחריו.
מצאתי את עצמי גועה בצחוק יחד אתם למרות שהייתי בדרך לבצע את הצעד הנועז והמפחיד ביותר בימי חיי – להתנתק מאימא ולהשיג לי חיים משלי.
במחשבה שנייה, אולי רק ככה אפשר היה לבצע את המשימה הבלתי אפשרית הזו, רק מתוך קלות דעת ופזיזות תוך שאני צוחק מהבדיחות הטיפשיות של שני מכרי החדשים שסחררו את ראשי בלי שיבינו כלל את גודל הצעד שעמדתי לבצע בזכותם.
כמה ימים אחרי שעברתי לגור עם מנו ורודי הלכתי סוף סוף להשיג לי טלפון נייד. את המכשיר שלי השארתי על שולחן המטבח של אימא במקום שהיא לא תוכל לפספס, מתחתיו הנחתי פתק קטן שאמר קצרות שנמאס לי, אני חייב ללכת לחיות את חיי ואני מבקש ממנה לא לנסות ליצור איתי קשר. 
לא סתם השארתי אחרי את הנייד שלי. הוא היה מקור לכעס ולמרירות עצומה שצברתי בליבי כנגד אימא, והסיבה לריב הגדול ביותר שרבנו מאז שחזרתי לגור בבית אחרי שהשתחררתי שחרור מוקדם מאוד מהצבא – סיפור עגום שאולי אפרט פעם.
המכשיר הקטן והכסוף הזה שהיא רכשה לי בלי להתייעץ איתי, מוסרת תמורתו את הנייד הישן שלי שאהבתי מאוד, גרם לי להתקף זעם נוראי שהפתיע אפילו אותי. כמה כעסתי עליה בגלל זה, בכיתי מרוב זעם. אימא שהייתה גאה מאוד בדיל הטוב שהשיגה בשבילי אמרה שהפקידה שהחליפה לי את המכשיר נדהמה לראות שאני עדיין משתמש בדגם כל-כך מיושן, ולא הבינה למה אני לא מודה לה על טרחתה.
לא רק שלא הודיתי לה אלא צרחתי, צווחתי ומחיתי, ואפילו הטחתי את דלת הכניסה בטריקה רמה שגרמה לכל הזכוכיות בבית לצלצל.
נכון שהמכשיר הישן שלי היה עתיק ומיושן, אבל אני אהבתי אותו. היו לו כפתורים גדולים ונוחים, ומעט מאוד פונקציות. הוא היה סתם דור ראשון נטול טייפ, זיכרון משוכלל, או רינגטונים מגוונים. אי אפשר היה לגלוש בו או לצלם איתו. הוא היה סתם טלפון נייד קטן ונוח, אבל הוא היה שלי. ואני לא רציתי להחליף אותו.
יתרה מזו - שנאתי שנאה עזה את המכשיר החדש שצליליו העולצים גרמו לי להתקפת רוגז. כפתוריו היו זעירים מדי, הוא היה קטן מדי, חכם מדי, והאפשרויות הרבות שהציג לפני טרפו את דעתי ובלבלו אותי לחלוטין.
הגמד השטני והכסוף הזה עשה הכל חוץ מלאפשר לי להתקשר למי שרציתי ולקבל שיחות בנוחיות. שנאתי אותו ושמחתי להשאירו מאחורי.
ובכל זאת, בלי טלפון נייד אי אפשר להתנהל בעולמנו. בכל מקום שאלו מה מספר הנייד שלי ופערו עלי עיניים תמהות כשאמרתי שאין לי דבר כזה.
הבוס שלי פקד עלי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים להשיג לי מיד טלפון סלולארי כדי שאפשר יהיה להזעיק אותי במקרה חירום - כאילו שבמשרד המנומנם שלנו קרו אי פעם מקרי חירום - ולכן הלכתי בצייתנות לקניון לתור אחרי מכשיר נייד שיהיה פשוט, נוח, קל ונטול פונקציות ככל האפשר.
זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית – הדפתי הצעות לכל מיני מכשירים מרגיזים מדור שלישי ואחרי מאמצים רבים הצלחתי לשכנע את הפקידה המאופרת מדי שמעבר לדלפק המעוצב לעייפה, לתת לי משהו זול ולא מתוחכם מדי.
בסופו של דבר היא נכנעה והניחה לפני סלולארי שחור עם לחצנים גדולים ועליהם מספרים בולטים בלבן – דומה קצת למכשיר הישן והאבוד שלי.
"כל הקשישות אוהבת את הדגם הזה." העירה בבוז שקט.
צפצפתי עליה. שרמוטה טיפשה. הלוואי שתחנקי בתוך הפוש אפ שלך, איחלתי לה בנבזות ופניתי משם עם חביב הקשישות הפשוט והלא מתוחכם שלי ו... נתקלתי באריק.
לרגע אחד מביך עמדנו ובהינו זה בזה נבוכים, ואז הוא שאל מה שלומי, ואני שאלתי מה שלומו, ומה שלום החבר שלו?
"ככה, איך לפעמים." אמר אריק בפנים נפולות, "זה לא קל לגור עם גבר." הוסיף בעגמומיות. "אנחנו כל הזמן נפרדים וחוזרים, עכשיו אנחנו שוב יחד, אבל אין לי מושג מה יהיה מחר."
"למה לא התקשרת אלי?" שאלתי ושוב עלו הדמעות הטיפשיות הללו בעיני.
"התקשרתי, אבל אימא שלך ענתה... היא לא אמרה לך שהתקשרתי?"
"לא."
"היא אמרה שאתה כועס עלי ושהיא תנסה בכל זאת לשכנע אותך להתקשר חזרה."
"לא, היא לא אמרה לי כלום, הזונה הזו. ואני בכלל לא כועס עליך, התגעגעתי נורא."
"באמת?" הופתע אריק וכמעט חייך, "גם אני התגעגעתי אליך אבי, עכשיו בטח תחזור הביתה ושוב תריב איתה?"
"לא. אני כבר לא גר יחד איתה, עברתי." עדכנתי אותו בחדשות שלי.
אריק בירך אותי בשמחה כנה על שסוף סוף עזבתי את הבית, ושאל מה קורה עם חיי האהבה שלי.
נאלצתי להודות שלא קורה כלום, והוא נאנח ושוב הטיף לי מוסר, ושאל מה יהיה איתי ולמה אני לא מחפש לי חיים משלי, אלא סתם יושב על התחת וממתין שיבוא נסיך על סוס לבן להציל אותי?
"שום דבר לא יקרה אם לא תגרום לו לקרות אביטל." נזף בי, ואחר-כך ליטף את ידי בהתנצלות כי ידע שאני שונא את השם הזה.
הוא כל-כך חמוד, כל-כך מבין אותי ויודע לקרוא אותי. הוא פשוט מתוק, ויפה, ומקסים לגמרי וחכם כל-כך, והוא נראה כל-כך עצוב ואבוד. לבי יצא אליו.
"אולי אתה בכלל לא הומו?" שאל פתאום כשכבר עמדנו להיפרד, " איך אתה יודע בכלל שאתה כזה אם אף פעם לא ניסית?"
לא עניתי לו. לא ידעתי מה להגיד. כל מה שיכולתי להביא בתור הוכחה לזהותי המינית היו חלומות רטובים ופנטזיות מתועבות - הוכחה לא מוחשית בעליל. אין אף בית משפט בעולם שהיה מקבל הוכחות לא מוצקות שכאלו.
נפרדנו בחיבוק חם אחרי שנתתי לו את מספר הנייד שלי – האדם הראשון שקיבל את המספר החדש שלי - והייתי די מרוצה מעצמי כשנכנסתי למשרד ו... אימא ישבה ליד השולחן שלי והמתינה לי.
היא לא הבחינה בי עומד בפתח ומביט בה מנגבת בחריצות את המקלדת שלי. היא השתמשה בנגבון לח - תמיד יש לה חבילה של נגבונים אנטיספטיים בתיק - מנגבת ביסודיות כל מקש לחוד, פניה מכווצים בהבעת מורת רוח זועפת.
היא נראתה קטנה מאוד במשרד הגדול. בבית היא תמיד נראתה לי גדולה ומאיימת, אבל העיר הגדולה גימדה אותה. האור שזרם מהחלון הענק האיר את פניה שנראו קמוטות ועייפות מהרגיל.
איך לא ראיתי כמה הזדקנה לאחרונה וכמה קטנה וחלשה היא בעצם?
"שלום אימא." אמרתי, מדבר בקול שקט כדי לא להפחיד אותה, אבל למרות זאת היא קפצה ממקומה כנשוכת נחש ומיד התנפלה עלי בצעקות - מה אני חושב לעצמי? למה ברחתי ככה? מה ההתנהגות הזו? שאתבייש לי ואחזור מיד הביתה.
"לא יכול." אמרתי, "אני רוצה חיים משלי."
"כן, בטח, אתה רוצה להסתובב עם כל החברים המטונפים והסוטים שלך." צרחה אימא בקולי קולות, וגרמה לקולגות שלי לזוע בחוסר נוחות על כיסאותיהם בעוד הם מנסים להעמיד פנים שהם לא שומעים הכל.
ביקשתי שתפסיק לצעוק, והצעתי לה ללכת לדבר במסעדה. זו הייתה טעות, היא שוב צעקה שאני בזבזן, שאני אמות קבצן, שבבית יש לה אוכל טעים וזול ולא צריך לזרוק כסף על מסעדות ושכר דירה. - כל הטענות הישנות והמאוסות שהבריחו מהבית את אבא ואת אחי הגדול.
במקום להיסחף לויכוחים ולצעוק חזרה כמו שנהגתי עד כה אמרתי לה שהיא מפריעה לי, וביקשתי שתלך, או שאני אלך.
היא פרצה בסערה מהחדר והלכה, ואני סגרתי את הדלת, הנחתי את ראשי על השולחן ובכיתי. קל להגיד - תשיג לך חיים משלך - אבל למה אף אחד לא גילה לי שהביצוע כל-כך קשה?
חזרתי בסוף יום העבודה הביתה כשאני מרוט ועייף וסובל מכאב ראש וגב, והכי גרוע - כאב לב.
רודי ומנו היו בבית, מתעסקים כל אחד בענייניו. רודי כרגיל, קורא משהו במחשב, ומנו רוקח איזה תבשיל במטבח. הם יכלו לבלות שעות רבות בלי לדבר כמעט זה עם זה, ולהיות מאושרים לגמרי כל אחד בעיסוקיו.
להפתעתי, למרות שהיה ברור שהם לגמרי יחד, הם ניהלו אורח חיים נפרד ושונה. רודי היה מסוגר וביישן יותר, סלד ממסיבות וממוזיקה רעשנית, מעולם לא שתה או עישן והעדיף לבלות יותר בבית, בעוד שמנו היה חיית מסיבות ואהב לבלות, לצאת ולשתות, ובסופי שבוע נהג כרווק הולל.
לא נראה היה שרודי מוטרד מכך. "יבלה, ייהנה ויחזור בשלום." אמר לי בקצרה כששאלתי אותו אם לא מפריע לו להישאר לבד בימי שישי. "אני לא אוהב את המועדונים והרעש הזה, אבל הוא משתגע אם הוא לא יוצא לרקוד בסוף השבוע. לא מפריע לי שהוא נהנה, העיקר שיחזור בריא ושלם."
מעולם לא ראיתי זוג כל-כך סובלני אחד כלפי השני. הייתי מוקסם מהם ובליבי גמרתי אומר שאם אזכה יום אחד לחיות עם בן זוג אנהג בדיוק ככה.
מובן שאת עצמי ליהקתי בתפקיד יושב הבית שממתין לבן זוגו, (שלמרות הכל המשיך לדמות בצורה חשודה מאוד לאריק), ורב איתו רק אם הוא מעשן בבית, או חלילה נוהג שיכור הביתה.
אני אבשל, ואנקה ואעשה הכל בבית, נהגתי לדמיין לעצמי בעודי מתרווח במיטת השלושה רבעים החדשה שלי. אני מוכן לכל רק כדי שהוא יהיה מאושר איתי גמרתי אומר ואחר-כך, מחבק את הכרית, הייתי חושב שוב על אריק, ולפעמים גם לא מסוגל להתאפק ונוגע בעצמי בצורה שאילצה אותי להתבייש וללכת להתקרצף מיד במים רותחים ובספוג נוקשה.
הייתי מוסיף גם סינטבון לטקס הטיהור הזה, אבל למנו ורודי לא היה סבון כזה והתביישתי לקנות אחד לעצמי מחשש שישאלו אותי בשביל מה אני צריך אותו.
באותו יום גורלי שעליו אני מספר - יום עמוס מאוד שבו נפגשתי גם עם אריק וגם עם אימא ולתוספת גם רכשתי לי נייד חדש שהלם את טעמי – שבתי הביתה עייף ותשוש ומיד נכנסתי להתקלח.
בלי שרציתי בכך, ממש במקרה ולא בכוונה, ידי נמשכו שוב ושוב לגעת באברי. הפגישה עם אריק והזעזוע שבמריבה עם אימא ערערו את שליטתי העצמית. לא הצלחתי להתגבר על יצרי וידעתי שהדבר היחיד שיעזור פה אלו מים קרים. פתחתי בבת אחת את המים הקרים וההלם שבמעבר ממים חמימים ונעימים למים קרים גרם לי לצעוק.
כנראה שצעקתי חזק מדי ורודי דחף את ראשו בפתח ושאל אם אני בסדר. ניסיתי לענות לו, אבל שיני נקשו חזק מדי ושום קול לא בקע מגרוני.
הוא נכנס מבוהל למקלחת וסגר בבהילות את הברז. "אבי, מה קרה לך? מה עשית? המים החמים נגמרו? מסכן שלי." עטף אותי במגבת יבשה, משפשף את גבי וכתפי בידיו החזקות והחמות.
"מה קרה חמוד? למה אתה רועד ככה?" חקר בדאגה, מתעלם בשלוות נפש מדהימה ממערומי המתועבים.
"מנו, בוא מהר. תביא שמיכה חמה." צעק לבן זוגו שנחפז להגיע גם כן למקלחת, הבעת דאגה על פניו.
מעולם לא קרה שהצלחתי לגרום לשני גברים להתרגש כל-כך מקיומי. למרות הנסיבות המביכות חשתי הנאה מהטרחה שהם טרחו סביבי.
"אני פוחד שהוא נכנס להיפר תרמיה." אמר מנו בדאגה - הוא היה חובש בצבא – "חייבים לחמם אותו מהר, בוא נכניס אותו למיטה."
ופתאום מצאתי את עצמי שוכב בין שניהם במיטה הענקית שלהם, השמיכה החמה שלהם עוטפת אותי בעוד ידיהם משפשפות את גופי המצטמרר מקור.
אני מודה שהמשכתי לרעוד ולנקוש בשיני גם אחרי שהפסקתי לחוש כל-כך קפוא רק כדי שלא יפסיקו. אין לי מושג מה היה נעים יותר - ידיו העדינות והקרירות של מנו, או ידיו הגדולות והמחוספסות של רודי שהיו חמות וחזקות ו... נגעו בעדינות בזקפה שלי ומיד נסוגו בביישנות.
"בסדר אבי, עכשיו אני רוצה לדעת מה עובר עליך." פקד מנו בחומרה, "תדבר איתי." דרש, מביט בפני במבט רציני ומלא דאגה.
"אני... אני... המים החמים לא נגמרו. התרחצתי בכוונה במים קרים." הודיתי.
"למה?" נדהמו שניהם.
"כי... כי אימא באה לבקר אותי במשרד ורבה איתי, וקודם פגשתי את אריק והוא שאל אותי אם אני בכלל בטוח שאני הומו ו..."
"התרחצת במים קפואים כי רבת עם אימא שלך?" שאל רודי בחוסר אימון.
"לא," תיקן אותו מנו, "כי הוא פגש שוב את האקס שלו."
"הוא לא האקס שלי, אין לי אקס, אף פעם לא היה לי חבר. התרחצתי במים קרים כי... כי רציתי להפסיק לגעת בעצמי כמו... כי..." התחלתי לבכות, חש מושפל עד עמקי נשמתי מעצם הניסיון להסביר מה עבר עלי היום.
"מה רע בזה שבא לך לעשות ביד במקלחת? אני תמיד עושה את זה כשאני חרמן ולבד." אמר מנו בפשטות כאילו סיפר שהוא אוהב לאכול שוקולד או לשים לימון בתה.
"כולם עושים ביד כשאין להם בן זוג, ולפעמים גם כשיש." ניחם אותי רודי בחביבות, "בקרוב בטח תפגוש מישהו ו..."
"לא. אני לא." צעקתי במר ייאושי, "אני טיפש, שמן, מכוער ומגעיל, ואף פעם אני לא... אני בחיים לא..."
"מה? מה בחיים לא?"
בחיים לא היה לי חבר ואף פעם לא עשיתי את זה, ועכשיו אני בכלל לא בטוח שאני רוצה... אני אפילו לא בטוח שאני באמת כזה... אני כבר לא יודע כלום." עצמתי את עיני ושקעתי בתוך הפוך, חש בלי לראות איך הם מחליפים מבטים זה עם זה מעל לראשי.
"אף פעם לא עשית סקס?" שאל מנו בחוסר אמון, "למה?"
"כי... כי... זה פשוט לא יצא, כי אני שמן מגעיל, מכוער ומטונף."
רודי העביר יד חמה ובוטחת על גופי החל מהכתף עד לברכיים, מרפרף בעדינות על הזין שלי - הציקלופ חסר המוח שהזדקף עוד יותר והחל לטפטף מעינו הפקוחה תמיד.
"אתה לא שמן." אמר בתקיפות עדינה.
"ואחרי המקלחת שעשית אתה בטח לא מטונף." הוסיף מנו בבת צחוק, וליטף בעדינות את פטמותיי שהזדקפו, נוקשות ומכאיבות בצורה מצמררת.
"אתם לא מבינים, אני ג'ינג'י מכוער, אני מגעיל וסוטה." ניסיתי להבהיר להם מי אני באמת.
הם החליפו מבט מהיר מעל לראשי. "לי דווקא יש חולשה לג'ינג'ים." הצטחק מנו, ושב ללטף את חזי, גורם לי לרעוד מתענוג לא מוכר.
"ובמקרה אני פשוט חולה על סוטים." גיחך רודי בטוב לב, ליטף את הציקלופ המטפטף שלי ומיד אחר-כך שלף קונדום ועטף אותו במיומנות מדהימה בגומי.
לא שמתי לב לשעון, אבל אני מניח שבערך חצי שעה אחר-כך כבר לא יכולתי להתהדר יותר בתואר בתול.
באורח פלאי לגמרי שעד היום לא הבנתי עד תומו הם קראו את התשוקות האפלות והסודיות ביותר שלי והוציאו אותן לאור, אמנם האור האפלולי והרך של חדר השינה שלהם, אבל בכל זאת. הם עשו לי כל מה שחלמתי עליו, והוסיפו עוד כמה דברים שלא ידעתי על קיומם וזה היה נהדר. הם היו עדינים ומקסימים ונפלאים, וידעו בדיוק איך לעשות מה. זה לא כאב כמו שחששתי, ובגלל שאלו היו הם, גם לא הייתי נבוך כלל.
נהניתי וגרמתי הנאה, ואהבתי כל רגע.
אחר-כך הם נרדמו חבוקים אחד בזרועות השני – רק ככה הם יכלו להירדם – ואני חזרתי מאושר מאוד למיטתי, והפעם לא התקלחתי קודם. חבל היה לי לשטוף מעלי את הריח הנהדר שלהם, ריח גברי של סקס וזיעה וזרע - הריח של החיים שהתחלתי להשיג לעצמי.



ג.
החודשים שבאו אחרי שקיבלתי אישור על כך שאני באמת הומו זכורים לי כמין סחרחורת מתחלפת במהירות של פרצופים, מסיבות, משקאות וגברים, בעיקר גברים. גברים מכל הצבעים, הגדלים, המידות והטעמים. הדבר היחיד שהיה משותף לכולם היה שלכולם היה זין שזכיתי לגעת בו, ולעיתים קרובות גם למעלה מכך.
הזמן שעד אותו יום זכור לטוב התנהל לאט ובכובד ראש, שינה פתאום את טעמו והחל דוהר במהירות מפחידה. פתאום הוא נמתח לכל הכיוונים והצליח להכיל אירועים שונים ומשונים שחלקם נראה לי עד היום דמיוני ממש.
האם באמת היה זה אני, עירום למחצה על הגג התל אביבי המטופח, רוקד לאור הזריחה הזהוב בין חבורת גברים מסטולים שאת כולם עשיתי בשבוע האחרון?
האם באמת פסעתי על חולות הזהב בסיני, יד ביד עם מנו ורודי, היישר לתוך מי הים הקרים ועשיתי איתם סקס פרוע ורטוב בין הגלים?
באמת עמדתי, צבוע כמו אינדיאני, על משאית שנסעה לאיטה במצעד הגאווה בתל אביב וענטזתי בעליצות לאור השמש מול עדשות המצלמה?
יכול להיות שנכנסתי לסאונה טורקית שאווירה כבד מאדים, רק מגבת פעוטה על חלצי, מתערבב בלי בושה בחבורה של גברים שכולם רצו בדיוק באותו דבר שגם אני חשקתי בו – סקס אנונימי חסר מילים, בושה ורגש?
כן, הכל קרה, וזה קרה לי – לטלינקה שנמאס לו להיות הבן המבויש והאומלל של האימא הפולניה שלו שפוחדת מחיידקים מלוכלכים, מסוטים פרענקים שחורים, ומציגעיינרים חצופים שמתרוצצים ברחבי העיר הגדולה ועושים בלי שמץ בושה מעשים מטונפים תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה רמה.
ספק אם הייתי יוצא בריא ושלם ברוחי ובגופי מאותה תקופה פרועה לולא ליוו אותי שני מלאכים שומרים בדמותם של שותפי לדירה.
הם הדריכו אותי בחיי החדשים והמרגשים, שמרו עלי שלא אפול במלכודות שפורשים חיי העיר ללא הפסקה לפני הבשר הטרי שמגיע אליה. הגישו לי קונדום כשהייתי נרגש מכדי להיזהר, ופקחו עלי עין משגיחה עד שלמדתי לנווט לבד במעמקי ביצת חיי הקהילה.
לאט לאט למדתי מה כן ומה לא, מה אני רוצה באמת לעשות, ומה גורם לי לסלידה. מה אני מוכן לנסות מדי פעם, ומה מספיק לי לעשות פעם אחת כדי לדעת שזה לא בשבילי.
למדתי כמה אני מסוגל לשתות, מה זה גורם לי להרגיש בבוקר שלמחרת, מה כדאי לי לקחת ומתי, איפה נמצאים הגבולות שלי, וחשוב יותר - איך לשרטט אותם בצורה ברורה גם לאחרים.
אחרי מספר ניסיונות לא מוצלחים באורגיות ומיני סמי מסיבות גיליתי שאני הרבה יותר הבן של אימא שלי מכפי שחשבתי. לקח לי קצת זמן להבין שסך הכל אני בחור די שמרן שאוהב לדעת משהו על השותף שאני נכנס איתו למיטה וגם – הפתעה. הפתעה. - שאני מעדיף לעשות סקס במיטה, רצוי נקייה ונוחה, מאשר להתגולל בחוץ על דשא לח, חול מגרד או לעשות את זה בעמידה כמו חית השדה.
רק על דבר אחד לא הצלחתי להשתלט - על הלמות הלב הפרועה וההתרגשות שהיו משתלטות עלי כל פעם שנפגשתי באריק, ידידי הוותיק.
נפגשנו פה ושם, אף פעם לא בצורה מתוכננת, אבל מאחר והביצה היא סך הכל מקום קטן למדי, נתקלנו זה בזה מדי פעם, ותמיד כשראיתי אותו הרגשתי מבולבל, נסער, עצבני, אולי אפילו אומלל.
הוא הפסיק להיות עם הטיפוס ההוא שצעק עלי בזמנו והחליף בני זוג בתדירות מדאיגה, מנסה כל פעם משהו אחר. פעם צעירים ופעם מבוגרים, פעם בהירים ופעם כהים. בדיוק כמוני הוא ניסה הכל, חווה הכל, רקד בכל המסיבות, שתה בכל הפאבים, חיזר אחרי כל החדשים והתרועע עם כל הוותיקים שאת רובם הוא כבר עשה.
אריק נראה תמיד עליז ובוטח, צוחק ונהנה מהחיים, רק אני שהיטבתי להכירו מאחרים, הרגשתי שמתחת למסכה חסרת הדאגות ורודפת התענוגות שעטה על פניו, הוא עצוב וחסר מנוחה, וכאילו מחפש משהו שאבד לו ללא שוב.
כל פעם שהייתי נתקל בו, לוחץ יד, או מחבק, או סתם מחליף כיף אגבי, (תלוי בנסיבות ובכמות האלכוהול בדמי), הרגשתי גם אני שאיבדתי דבר מה יקר וחשוב, והייתי מתעצב אל לבי, ואז כועס על עצמי ששוב אני מתנהג כמו טלינקה הלוזר, הבן המבוהל של אימא, ומיד מסניף משהו, או שותה, או שניהם יחד, וממשיך בריצה אחרי הריגוש הבא.
לאט לאט הפסיקו מנו ורודי לרחף סביבי ולהשגיח עלי. רודי חזר להשתקע מול המחשב, ומנו היה שולח לי קריצה וחיוך מעבר לאולם עמוס גברים מיוזעים ומסתפק בכך.
הייתי איתם עוד כמה פעמים במיטה, אבל אחרי שהריגוש פג חדלתי מכך. הקשר החזק שבין השניים גרם לי לחוש כמין צעצוע מין שנועד להוסיף תבלין לחיי המין שלהם, ולמרות ההנאה שהסבו לי במיטה והחיבה העזה שחשתי אל שניהם, אחרי שהכל היה מסתיים והם היו נרדמים חבוקים הרגשתי בודד ומדוכדך עד דמעות.
במבט לאחור אני מניח שאני יכול להגיד שבתקופה הזו של חיי לא חשבתי יותר מדי ולא ניסיתי לנתח את רגשותיי. רדפתי תענוגות וסקס בלי מעצורים, מפצה את עצמי על כל שנות האיפוק והבדידות הארוכות.

ואז, יום אחרי שהסעתי את מנו ורודי, שיצאו לנופש באירופה, לשדה התעופה, צלצול טלפון אחד חתם בפתאומיות את התקופה הפרועה בחיי.
על הקו היה מישהו מבית החולים שביקש ממני לא להתרגש, אבל להגיע במהירות האפשרית למיון כי אימא שלי התמוטטה ברחוב והיא מאושפזת כרגע לבדיקות.
המכונית של רודי ומנו הייתה בחנייה של שדה התעופה, ובין כה וכה רעדתי כל-כך עד שלא הייתי מסוגל לנהוג.
הקשר שלי עם אימא שהיה פעם כמעט סימביוטי התרופף מעט, אבל מעולם לא ניתק לגמרי. פעם בשבוע רבנו בטלפון, ומדי פעם קפצתי לבקר בבית הישן, אבל רק כשידעתי בביטחון גמור שהיא לא בבית, כך שאוכל להשאיר פתק שביקרתי.
עדיין היה לי המפתח של הבית, והיא ידעה איך להשיג אותי אם רצתה בכך, אבל היא עשתה זאת לעיתים רחוקות מאוד, וגם אז השיחות שלנו נגמרו בדרך כלל בצעקות.
בכל זאת כששמעתי שהיא התמוטטה ברחוב וזרים לקחו אותה לבית החולים חשתי אשמה לא הגיונית. כל הציפוי החדש שרכשתי לאחרונה נסדק והחל להתקלף ממני במהירות. טלינקה הישן, הילד של אימא שידע שהכל באשמתו, הציץ דרכו מבוהל ורעד מפחד.
היו לי המון מכרים חדשים, חברים, אנשים שראו אותי במצבים אינטימיים, שנגעו בי וחדרו לתוכי. החזרתי להם מידה כנגד מידה, אבל ברגע זה כולם פרחו ממוחי, לא זכרתי אף אחד מהם, היחיד שרציתי לצידי, היחיד שהיה מסוגל להבין אותי היה אריק.
אפילו לא ידעתי שאני זוכר עדיין את המספר הישן שלו. התקשרתי והוא ענה מיד, כאילו ישב והמתין לטלפון ממני.
"אימא שלי במיון, אני צריך להגיע אליה ואין לי מכונית, ואני... אני צריך אותך אריק."
הוא לא היסס לרגע. "אתה בבית או בדירה החדשה?"
"בדירה" אמרתי, "אני כבר לא גר בבית עם אימא. היא גרה לבד." ופרצתי בבכי.
"תירגע." אמר אריק בקול שקט, "לך עכשיו ותשטוף את הפנים, אחר-כך קח מגבת נקייה ומברשת שיניים חדשה, וגם משחה וסבון ושמפו. קח גם כסף, ואל תשכח תעודת זהות. חכה לי למטה, אני בא מיד."
הוא בא מיד, יצא מהמכונית שלו, חיבק אותי חזק, הכניס אותי לרכב ונסע מיד לבית החולים, ידו האחת על ההגה והשניה על ברכי שרעדה בעצבנות.
מרגע זה ועד שחזרתי לפנות בוקר, תשוש ומרוט עצבים לדירה שלי, ידו לא זזה מידי. אחרי ששבתי מבית החולים - שם נשארה אימא להשגחה - הוא אפילו נכנס איתי להתקלח, עיסה את עורפי המתוח, ניגב את גבי הכואב ונרדם לצידי, ידו מונחת בטבעיות על מותני ורגליו שלובות בשלי.
למחרת אכלנו יחד ארוחת בוקר ונסענו חזרה לבית החולים כדי לשחרר את אימא שהספיקה להטעים מנחת לשונה את כל הצוות ששמח מאוד להיפטר ממנה.
לפני שלקחתי אותה הביתה מנהלת המחלקה הזמינה אותי למשרדה כדי לשוחח איתי על מצבה הבריאותי של אימי.
"מה יש לה?" ניסיתי לברר בפעם העשירית לפחות, "למה היא התעלפה ככה ברחוב?"
"שום דבר מיוחד. היה חם מאוד אתמול והיא לא צעירה יותר כמו פעם." אמרה הרופאה קצת בעייפות - גם היא אגב לא הייתה צעירה במיוחד, ונראתה כמי שלא יזיק לה לצאת לחופשה "אבל זה לא משהו רציני, הלוואי שבגילי היה לי את לחץ הדם שיש לה בגילה."
"כן, אבל מה יש לה?" חזר ושאל אריק שעמד מאחורי, ידו על כתפי.
"אתם יחד?" שאלה אותי הרופאה, "גם הוא קרוב משפחה."
"אני הבן זוג שלו." אמר אריק קצרות, "מה יש לה? למה היא התמוטטה ככה?" חזר לנדנד.
"היא לא ממש התמוטטה, היא רק מעדה ונפלה, למרות זאת מזל שלקחנו אותה לבדיקות. היא קצת הזניחה את עצמה בזמן האחרון, לא אכלה מספיק, קצת התייבשה, היא בעיקר בודדה. אתם צריכים לבקר אצלה יותר, אולי לקחת אותה מדי פעם לטיול, לארוחה. תשומת לב זה דבר חשוב מאוד בכל גיל. תראו לה יחס, אהבה, תבררו אם היא אכלה מספיק, אם חסר משהו בבית. דברים קטנים בשביל צעירים בגילכם, אבל חשובים מאוד לאישה בגילה."
הבטנו זה בזה. לפי צורת הדיבור של הרופאה אפשר היה לחשוב שאימא היא איזו ישישה סנילית חסרת אונים - עוד הוכחה לטענתה של אימא שרופאים מבינים מעט מאוד ולא יודעים שום דבר חשוב.
כשיצאנו אימא כבר המתינה לנו במסדרון, כל חפציה ארוזים, הכל מקופל ומסודר, והיא עצמה נקייה, מסודרת, מסורקת בקפידה, אפילו משחה אודם על שפתיה.
"מה היא אמרה?" שאלה בקול רם, שופע בוז, מצביעה בסנטרה לעבר המשרד של מנהלת המחלקה.
"שאת תחיי עד מאה ועשרים." אמר לה אריק, ולתדהמתי נשק על לחייה.
אימא נעצה בי מבט חודר, "מה הבעיה אצלי טלינקה?" שאלה בתוקף, "ואל תנסה לשקר. אני תמיד יודעת מתי אתה משקר."
"הרופאה אמרה שאת צריכה לאכול בצורה יותר מסודרת, לשתות הרבה מים כשחם, לקחת ויטמינים ולהפסיק להתרוצץ בחוץ בלי כובע."
"אהה. שטויות, מה כבר הרופאים יודעים?" הניפה אימא את ידה בשאט נפש, "בואו נלך הביתה." פקדה וקמה.
לקחתי את מזוודתה הקטנה בעוד אריק לוקח את זר הפרחים ששלחו לה השכנים, משלב את זרועו הפנויה בשלה. להפתעתי היא לא מחתה, הניחה לו להוביל אותה ואפילו נשענה עליו מעט כשהמתנו למעלית.
"אז אתם ביחד עכשיו?" שאלה כשדלת המעלית נסגרה אחרינו, "אחרי כל הריצות שלך בכל העיר בחרת בסוף בבחור הראשון שפגשת?" פנתה אלי.
החלפתי מבט עם אריק ופני התלהטו. נכון, אתמול הוא ישן לידי וחיבק אותי כל הלילה, אבל לא היה סקס, אפילו לא התנשקנו, ובטח שלא דיברנו על היחסים שלנו.
נמלאתי פחד שאימא עם לשונה משולחת הרסן וחוסר הטקט שלה תהרוס את הקשר העדין והשביר כל-כך שהחל להתרקם מחדש ביני לבינו.
"אימא די," ביקשתי, "תפסיקי." הבטתי במבט מלא תחנונים באריק, מתנצל לפניו בלי מילים על התנהגותה של אימי.
"לא רק אבי חיפש והתרוצץ בכל העיר, גם אני עשיתי אותו דבר." אמר אריק שלא נבוך כלל מדבריה של אימא, "וכמו שאת רואה בסוף מצאנו אחד את השני ואנחנו יחד." הצטחק, ובלי שום בושה ליטף את לחיי.
"נו, שויין." אמרה אימא ויצאה מהמעלית ראשונה, מניחה לנו להיגרר בעקבותיה נושאים את חפציה, "היה יכול להיות יותר גרוע, לפחות אתה לא איזה פרענק פרח ואתה ממשפחה טובה."

החלפנו מבט ולתימהוני הרב אריק קרץ אלי וחייך. משום מה שום דבר ממה שאימא אמרה לא הצליח לזעזע אותו.
"ביום שישי אני מזמינה אתכם לבוא לאכול אצלי בערב לפני שתלכו לרקוד עם כל החברים הסוטים שלכם במועדונים האלו שאתם אוהבים כל-כך." אמרה לנו אימא כשנפרדנו ממנה ואריק לא רק שלא מחה אלא נישק שוב את לחייה והודה לה בחמימות.
תמיד חשדתי בכך, אבל ברגע זה השתכנעתי סופית - אריק הוא הבחור המדהים ביותר בעולם כולו.
אחרי שהורדנו את אימא בבית נסענו לדירה שהייתה עדיין ריקה. מנו ורודי עמדו לחזור רק בעוד כמה ימים, והתחלנו לדבר על הנושא העדין של - עתיד יחסינו לאן – אני בכל אופן ניסיתי לדבר, אבל לאריק היו רעיונות אחרים.
"אני ממש מודה לך אריק, תודה שהיית כל-כך נהדר איתי ועם אימא."
"מה תודה? תתפשט." אמר אריק ופרץ בצחוק למראה פני הנדהמות. "סתאם, סתאם, תמיד רציתי להגיד את זה, לא התכוונתי באמת." אמר וסוף סוף נישק אותי.
"חבל," נאנחתי ונישקתי אותו חזרה, "כי אני ממש לא מתנגד."
"אהה. אם ככה..." הוא העיף מעליו את הטריקו שלו והתחיל לפתוח את כפתורי חולצתי מניח לי לטפל בחגורת מכנסיו.
"אני אוהב אותך אריק." אמרתי אחר-כך, כששכבנו זה לצד זה מיוזעים ומאושרים מאוד, "תמיד אהבתי אותך, התאהבתי בך מהרגע הראשון שנפגשנו."
"אז מה לקח לך כל-כך הרבה זמן." חייך אריק את חיוכו היפה, והניח את ראשו על חזי.
"הייתי צריך להשיג לי קודם חיים משלי." הסברתי.
"והשגת חיים?" הביט בי אריק בחיבה, בלי להתפלא על תשובתי המוזרה.
"כן, השגתי לי חיים, אבל אני לא מרוצה מהם לאחרונה. הבנתי שבלי שיהיה בהם מישהו שאני אוכל לאהוב ושיאהב אותי הם לא שווים יותר מדי."
"מוזר, לא מזמן גם אני הגעתי לאותה מסקנה בדיוק." התרפק עלי אריק, "נכון שזה מצחיק שדווקא בגלל אימא שלך אנחנו סוף סוף יחד?"
"זו אחת מהאירוניות הקטנות והמתוקות של החיים." הסכמתי, "אני מצטער אריק, אבל היום הבנתי שאין לי ברירה, אני צריך להכניס גם את אימא לחיים החדשים שהשגתי לעצמי."
"אני יודע." הצטחק אריק, "חכה, עוד לא פגשת את אימא שלי." הוסיף בגיחוך, "תתכונן, אנחנו הולכים אליה לאכול צהרים בשבת."
ומאז זה ככה, כל השבוע אנחנו חיים יחד את החיים שלנו, ואת סופי השבוע מקדישים לאימהות - ימי שישי בערב הולכים לאכול אצל אימא שלי, וימי שבת בצהרים אצל אימא שלו.
מזל שיש לנו שבוע שלם להתאושש מהחוויה הזו.

אין תגובות:

פרסום תגובה