עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

א. לא מסביר, לא מתנצל

1. משחק שח
במשפחה שלנו יש שתי מחנות - אבא ושני האחים הגדולים שלי מצד אחד, אימא והתאומות מהצד שני – רק אני תקוע באמצע, נקרע בין הצדדים, עובר מהמחנה של אבא לזה של אימא וחוזר חלילה.
כשאני משחק כדור רגל ושותה בירה עם אבא והאחים שלי אני מתגעגע להיות בבית עם הבנות, וכשאני הולך איתן לקניות ועוזר להן לנקות ולבשל אני רוצה לברוח החוצה, להיות עם הבנים.
התאומות, רקפת וכלנית, דומות לאימא והולכות בעקבותיה בלי היסוס, ואילו ארז ואילן, האחים הגדולים שלי - שהרבה פעמים אנשים חושבים שהם תאומים כי הפרש הגילים ביניהם הוא רק שנה - נראים כמו העתקים קטנים של אבא ודומים לו לא רק בצורה אלא גם באופי.
רק אני שירשתי מאבא את החוש הטכני, הכישרון למתמטיקה והגוף הגדול והחזק, ומאימא את הפנים העדינות, החיוך הביישני, העיניים הירוקות כחולות עם הריסים הארוכים והמשקפיים לא יודע לאן אני שייך.
הצלחתי לתמרן בין שני המחנות המשפחתיים שלי עד שהורי מאסו במריבות ובויכוחים ביניהם והחליטו להיפרד.
בהתחלה זה היה רק לניסיון ואחר כך, אחרי שהפרידה התבררה כהצלחה גדולה, לתמיד.
רקפת וכלנית היו אז בנות שלוש עשרה (הם חיכו עם הפרידה עד אחרי הבת מצווה שלהן) וכמובן שהן הלכו עם אימא. ארז ואילן היו כבר חיילים וכמובן שהם העדיפו לבלות את החופשות שלהם מגולני בדירת הרווקים של אבא, ורק אני, כרגיל, נתקעתי באמצע.
"דולי (שמי דולב אבל הורי קוראים לי דולי) רק ילד, עדיף שהוא יהיה איתי." אמרה אימא לאבא שהעיר בקנטור שרק אימא לחוצה כמותה יכולה לקרוא לבחור מגודל בן שש עשרה ילד.
"אז מה אם הוא ז'לוב גבוה כמוך." התרגזה אימא, "זה לא משנה, תראה את הפנים שלו, הוא עדיין ילד."
"מה ילד? איזה ילד? הוא מתגלח כבר כל יום. כמה זמן עוד תשמרי עליו מתחת לסינור שלך עדינה? בגללך הוא עוד יצא לי הומו."
הם שוב התחילו את אחד הויכוחים המאוסים שלהם ולא שמו לב איך אני מסמיק ומנסה להתכווץ ולהעלם בפינה, משימה די קשה כשגובהך מטר שמונים וחמש ואתה שוקל שמונים ק"ג.
"די! תפסיקו כבר!" צרחה כלנית, "אבא, אימא, מספיק לריב." התחננה.
"מה זה משנה איפה דולי יגור, בין כה וכה הוא הומו." הוסיפה רקפת במיאוס, מוציאה אותי בפזיזות מהארון.
היא הייתה רק ילדה אז ולא הבינה בדיוק מה היא עושה, כמה שנים אחר כך היא הבינה והתנצלה וכמובן שסלחתי לה מיד, אבל אז זה היה נוראי. ההורים הפסיקו לריב והתרכזו בי, מפציצים אותי בשאלות בלי להתייחס לתשובות שלי.
לא עזר לי שאמרתי להם שהתאומות צודקות ואני הומו, הם פסקו מיד שאני צעיר מידי להחליט על דבר כזה כבר עכשיו, ארזו לי מזוודה ושלחו אותי לפנימייה צבאית שתסדר לי את הראש ותהפוך אותי להעתק של אחי הגבריים ללא עוררין.
אם הם היו יודעים שדווקא שם אפגוש את אהבתי הראשונה ושאבלה את רוב סופי השבוע והחופשות של כיתה י"ב במיטתו, מאושר, חרמן ומאוהב עד הגג, הם היו מתחרטים על הרעיון, אבל הם לא ידעו ומוטב שכך.
הפנימייה הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי מאז שהורי נפרדו. הגעתי לעולם חדש בלי הורים שלא יכולים להפסיק לריב למרות האהבה הגדולה שלהם זה לזו, ובלי אחים ואחיות שכולם ידעו טוב יותר ממני מה המקום שלהם במשפחה. ברגע שהגעתי לשם הפסקתי להתלבט בין אבא לאימא ולתהות מי אני והתחלתי לחפש לעצמי מקום משלי בעולם.
מצאתי אותו לצידו של נדב קוגן - הבחור היפה, החכם והמקסים ביותר שראיתי מימי - הערצתי אותי בסודי סודות כשהייתי בכיתה י', התחלתי להתיידד איתו ולהכיר אותו באמת בכיתה י"א, והפכתי לחבר שלו בכיתה י"ב.
הוא היה הראשון שלי מכל בחינה. הקראש הראשון, החבר הראשון, הנשיקה הראשונה, הסקס הראשון. מבחינתי הוא גם היה יכול להיות האחרון. אהבתי אותו בכל ליבי ולא הפסקתי לאהוב אותו ולהיות נאמן רק לו במשך שלוש שנים תמימות.
אחרי הלימודים התגייסתי לחיל אוויר דווקא, אבא היה מאוכזב עד עמקי נשמתו למרות שניסה להסתיר את זה, ואימא הייתה מאושרת שאני לא קרבי כמו אילן וארז, ולא היססה לספר על כך לכל העולם, מרגיזה מאוד את אבא ששוב רב איתה.
נכון, לא הייתי קרבי כמו האחים שלי ונדב, אבל הבאתי תועלת לצבא בדרכי שלי ואפילו הייתי מועמד לקצונה. שירתי בבסיס במרכז הארץ ולא התמודדתי עם בעיות של חייל קרבי, אבל היו לי בעיות משלי, בבסיס הפתוח בו שירתי היו הרבה פיתויים שקרצו לבחור צעיר וחרמן.
נדב אמר לי שזה בסדר, שאני יכול להתנסות גם עם אחרים, שהקשר שלנו ישרוד את זה, והאמת שהיו כמה פעמים שחשבתי שאולי... הוא היה בירוקים וראיתי אותו כל כך מעט... הייתי בודד והתגעגעתי כל כך, אבל עצם המחשבה שאני אעשה עם זר את הדברים שעשיתי איתו... ברגע שחשבתי על זה ברצינות הבנתי עד כמה זה מגוחך ולא מתקבל על הדעת. סקס עם אחרים היה  ממש לא במקום. הייתי שלו ולא רציתי שאף אחד חוץ ממנו ייגע בי גם אם אצטרך לחכות חודשים על גבי חודשים עד שיהיה לי סקס...
"אם לא אתה אז אף אחד." הודעתי לו בתקיפות, "אני לא יכול לזיין סתם ככה, לא יכול ולא רוצה."
הוא צחק ואמר שאני תינוק, אבל ראיתי שהוא מרוצה והייתי מאושר. המשכתי להיות נאמן לו, לאהוב רק אותו ולהיות מאושר עד שביום אחד מר ונמהר הוא אמר לי שזהו, זה נגמר, ועזב אותי.
מה שהכי כאב לי זה שהוא לא הסביר לי למה, פשוט החליט שנגמר לו ממני והלך. בבת אחת איבדתי את האהבה שלי, את הסיבה לקיומי בעולם, וגם את המקום שלי בעולם הגדול כי אחרי שנפרדנו הייתי צריך לעזוב את הדירה שחלקנו יחד - דירה שהייתה שייכת לקרובת משפחה שלו שהשכירה לנו אותה במחיר סמלי - ולחזור להורים.
אחרי שנדב עזב אותי נותרה לי עוד שנה שלמה של שירות שהעברתי במצב של הלם, דיכאון וביאוס נוראי. שוב הייתי חסר מקום משלי, נע ונד בין שתי המחנות המשפחתיים שלנו. כשיצאתי מהבסיס ישנתי פעם אצל אבא ופעם אצל אימא, מרגיש שביצעתי נסיגה לאחור ושאני כישלון עלוב.
אחרי הפרידה ממנו איבדתי כל עניין בעתיד שלי, ויתרתי על קורס קצינים, על תוכניות להמשך הלימודים, בעצם ויתרתי על החיים שלי. בשנה הראשונה לפרידה מנדב הייתי קרוב מאוד להתאבדות מרוב עצב ורק המחשבה על אימא ואבא מאשימים זה את זה על קברי ועושים סצנה מביכה בלוויה שלי - הם בטח היו רבים לאורך כל השבעה - מנעה ממני להתאבד.
ההתגברות על נדב ארכה זמן רב מאוד. רק שנה אחרי השחרור מהצבא, אחרי שטיילתי קצת באירופה (הודו והמזרח הרחוק זה לא אני) ושרדתי בקושי כמה סטוצים מגעילים למדי התחלתי להתאושש קצת ולראות שיש עוד גברים בעולם. אף אחד כמובן לא השתווה לנדב, אבל הייתי רק בן עשרים ושתיים והתחלתי להתעייף מחיי בדידות וגעגועים.
חזרתי לארץ, השתקעתי בדירה של ארז, אחי הבכור, ששמח מאוד לתת לי חדר בדירה שלו תמורת הבטחה שאני אדאג לבישול, קניות וניקיון ואשאיר לו זמן פנוי לרוץ אחרי בחורות ולזיין כמה שיותר.
"אתה מבשל כמו אימא." פסק אחרי שטעם לראשונה מתבשילי, "ואתה גם חמוד כמוה." החמיא לי בחיוך ורק אחרי שסיים את כל מה שהיה לו בצלחת הוא העז לשאול אם זה שאני מבשל טוב ושצחצחתי כל כך יפה את המטבח אומר שאני באמת הומו.
"לא, אידיוט. זה אומר שאני שונא לכלוך ואוהב לאכול טוב."
"כן אבל..." ארז המסכן היה נבוך מאוד, אבל נחוש בדעתו להגיע לחקר האמת, "אתה הומו דולי?" חזר ושאל בעקשנות.
"ומה אם כן, מה זה עסקך?"
הוא התייחס לתשובה שלי כאל כן ושאל למה, אם ככה, אני כל כך לבד ואין לי חבר?
"היה לי ונפרדנו."
"מי זה? אני מכיר אותו?"
"כן, נדב קוגן שלמד איתי בפנימייה. נפרדו כשהייתי חייל."
ארז נדהם. "אבל זה היה ממש מזמן, לפני כמעט לפני שנה."
"בעצם שנתיים."
"נו, ומה קרה מאז?"
"כלום, אני עדיין מתגבר עליו."
הוא נאנח. "זה מה שאימא אמרה לי כששאלתי אותה למה היא לא מוצאת לה מישהו חדש. אבא לעומתה מחליף חברות כמו גרביים."
"גם אתה." הערתי בעוקצנות, "אני לא אוהב את הקטע הזה, כנראה שאני יותר דומה לאימא מהבחינה הזו."
"כנראה." הסכים ארז, "אבל היא כבר כמעט בת חמישים ואתה רק ילד בן עשרים וקצת, לא הגיע הזמן שתתחיל לחיות שוב."
"אני מנסה." אמרתי והתחלתי לרחוץ כלים כדי שיהיה לי תירוץ להפנות אליו את הגב ולהסתיר את הדמעות שהציפו את עיני, "אתה לא רואה שאני מנסה?"
"לא, אני רואה שאתה מקרצף בלטות ומבריק אסלות במקום לאונן מול אתרי פורנו ולגלוש באטרף."
"איחס אטרף! אתה מגעיל עוד יותר מאבא." התרגזתי.
"ואתה נקבה עוד יותר מאימא." התרגז ארז בחזרה.
"יכול להיות ארז, אבל אני חזק כמו אבא ואני יכול לפרק אותך." התנפלתי עליו.
ארז חזק ובכושר, אבל אני גדול וחזק יותר ממנו, ואם לא היו לי משקפיים מעורפלות מדמעות ואדים, ואם לא הייתי אוהב אותו למרות שהוא מעצבן וגס רוח הייתי גומר עליו במכות, וזה מה שאמרתי לו.
"תירוצים." צחק ארז, "אתה חזק, אבל מרביץ כמו הומו. יאללה, קום, יש לך ראיון עבודה במוסך הדקל. הם צריכים שם עוזר מחסנאי. זאת נחשבת עבודה מועדפת לחיילים משוחררים. לך תעבוד שם בשביל המענק ובינתיים תנסה להחליט מה אתה רוצה לעשות בחיים."
"תודה ארז." נישקתי אותו על הלחי. צחקתי כשהוא ניגב את לחיו בזעף בכף ידו ונהם עלי להפסיק להיות הומו כזה והלכתי.
בעל מוסך הדקל, מר משה דקל, שמח מאוד לראות שאני בחור גדול וחזק, שמח עוד יותר לשמוע שעבדתי בצבא עם מחשבים ואני לא פוחד מהם, לא פוחד ללכלך את הידיים ולא אכפת לי לעזור בפנצ'רייה כשיהיה צורך בכך, ושלח אותי למחסן לחפש את קיריל, מנהל המחסן שיהיה הבוס הישיר שלי.
"המחסן שם, מימין, הדלת הכחולה מהפח." הורה לי, "תצלצל בפעמון ותגיד לקיריל שאתה העוזר החדש שלו. בהצלחה."
מצאתי את הדלת הכחולה, צלצלתי בפעמון, ומישהו צעק לי, "תיכנס, זה פתוח!"
נכנסתי, ממצמץ, עיוור למחצה בגלל המעבר מהאור החזק בחוץ לאפלולית היחסית של המחסן, צעדתי צעד אחד קדימה וכמעט נפלתי על המדרגה שהייתה בפתח המחסן.
יד חזקה אחזה בכתפי וייצבה אותי וקול בס רוסי, עמוק וחם, הורה לי להיזהר. התנודדתי לרגע ואז נעמדתי שוב זקוף ומצאתי את עצמי מול קיריל, הבוס החדש שלי.
הוא מצא חן בעיני מיד, אבל לקח לי כמה ימים להבין למה נוכחותו גורמת למחשבות האובססיביות על נדב להתפוגג למרות שהוא שונה מנדב ככל ששני בני אדם יכולים להיות שונים זה מזה.
רק אחרי שהתחלתי לחלום עליו חלומות מביכים ומפורטים מאוד שמהם התעוררתי לח מזיעה, ולפעמים גם מזרע, התחלתי לקלוט שאני נמשך אליו למרות שאין שום דבר משותף בינו לבין נדב חוץ מהעובדה ששניהם היו מעט גבוהים ממני.
אמרתי לעצמי שזה טירוף מוחלט, שהוא מבוגר ממני בעשרים שנה אם לא יותר, (עשרים ואחת שנים, אבל את זה גיליתי רק אחר כך), שהוא עולה חדש, שהעברית שלו לא רהוטה כמו שלי ובטח לא תהיה כזו אף פעם, ושהוא בטח לא הומו, וגם אם כן בעיניו אני סתם ילד.
נזפתי בעצמי שאני מחליף אובססיה אחת בשנייה, זה חולני, אני צריך ללכת לטיפול נפשי והמשכתי להיות מוקסם ממנו, לבהות בהתפעלות בפניו, לחמוד את גופו, להציץ בו בסתר כשהחליף את בגדיו לבגדי עבודה, ללכת אחריו ברחבי המחסן כמו כלבלב ולנסות לרצות אותו, להועיל לו, ולהקל על חייו ככל האפשר.
כמו אז, כשהתאהבתי בנדב, הייתי איטי וזהיר מאוד והקדשתי זמן רב להכיר את האיש שהקסים אותי, מנסה לעמוד על אופיו ולהבין אותו.
ככל שהכרתי אותו טוב יותר ככה חיבבתי אותו יותר. הוא היה אדם שקט, מסור לעבודתו, רציני ושקול וממעט בדיבור.
הוא נהג בי בנדיבות ובחביבות, מקפיד שלא אתעייף, שלא אעבוד בחוץ בלי כובע, שלא אחמיץ בגלל לחץ העבודה את ארוחת הצהרים, מסביר לי מה לעשות ולמה, והכל בנועם ובסבלנות.
על עצמו סיפר לי מעט מאוד. כל מה שידעתי עליו זה שהוא חי לבד בדירה קטנה לא רחוק מהמוסך, שהוא אוהב לשחק שח ושעלה לארץ לבדו בגיל עשרים וחמש, וחוץ מכמה קרובי משפחה רחוקים שגרים באשדוד הוא בודד כאן.
אל הלקוחות שפנו אליו דיבר תמיד בנימוס אך בריחוק. גם עם שאר עובדי המוסך נהג בנועם ידידותי, אבל שמתי לב שהוא לא מתחבר אל איש מהם. כולם חיבבו אותו והעריכו את המקצועיות שלו ואת מסירותו לעבודה, אבל אף אחד לא הכיר אותו מחוץ לשעות העבודה והיה לי רושם שככה הוא מעדיף את זה.
אפפה אותו מעין הילה של בדידות וריחוק, כאילו אמר בלי מילים - אתם נחמדים, אבל תשמרו מרחק, אני לא מעוניין בחברה – זה ריתק אותי ומשך אותי אליו בחבלי קסם.
גם כשלא הייתי בעבודה חשבתי עליו, מנסה להבין מה יש בפנים האלו, הבלויים מעט, פנים של גבר שעבר את הארבעים - יפים, אבל כבר לא צעירים - פנים בהירים בעלי תווים ישרים וגבריים ועם זאת עדינים שמקסים אותי כל כך. לא מצאתי תשובה, הוא פשוט מצא חן בעיניי. השתוקקתי לגעת בו, להחליק את ידי על עורו הלבן, ללטף את שערו הסמיך והבהיר הקצוץ קצר קצר, להביט בעיני התכלת שלו ולנשק את שפתיו המלאות.
יום אחד, חודש בערך אחרי שהתחלתי לעבוד במחסן, ישבתי מולו והבטתי איך הוא מנסה לתקן את הטוסטר הישן שהפסיק לפעול משום מה, חושב עד כמה יפות ידיו הגדולות והחזקות ועד כמה אני משתוקק לחוש אותן על גופי כשלפתע הוא שמט את המברג, הרים את ראשו מהטוסטר המקולקל והסתכל עלי במבט חודר. "למה אתה מסתכל עלי ככה כל הזמן דולב?" שאל, מביט היישר בעיני.
"איך ככה?" הסמקתי.
"ככה." התעקש קיריל, "כאילו שאתה רוצה..., סומק ורדרד עדין צבע את עצמות לחייו הגבוהות, מבליט את חיטובן היפה, "לא חשוב." השפיל שוב מבט אל המכשיר הישן והסרבן שנח מפורק על השולחן.
"כן חשוב. תגיד איך אני מסתכל עליך."
"אני לא יודע להסביר, אבל אני יכול להראות לך." קם קיריל מכיסאו וניגש אלי. קמתי גם כן ולרגע רק הבטנו זה בזה ובלי שאמרנו כלום ידעתי שהוא עומד לנשק אותי והסרתי את משקפי. הוא הניח את ידו על עורפי, משך אותי אליו לאט, נותן לי זמן להתנגד, אבל אני רק עצמתי את עיני וחיכיתי ואז, סוף סוף, התנשקנו.
"זה שיגעון." הוא אמר אחרי שהנשיקה נגמרה, "זו טעות, בוא נשכח מזה."
"לא רוצה לשכוח." כרכתי את ידי סביבו, "רוצה עוד נשיקה."
הוא הדף אותי בעדינות לפינת הקפה שלנו שהייתה חבויה מאחורי מחיצה ונישק אותי שוב ושוב, מעביר את ידיו לאורך גופי. מגעו היה עדין ונעם לי מאוד. דחפתי את ידי מתחת לחולצת העבודה האפורה שלו מלטף את גבו, לוחץ לבטנו את זקפתי והייתי מאושר מאוד.
"רציתי לעשות את זה ברגע שראיתי אותך." גיליתי לו.
"גם אני דולב, אבל זה לא רעיון טוב. אתה צעיר מידי, וחוץ מזה אנחנו עובדים יחד... יותר טוב לשכוח מזה."
"לא נכון. אני יכול לבוא אליך אחרי העבודה?"
"בשביל מה? מה יש לך לעשות אצלי?"
"לשחק שח?" הצעתי.
הוא צחק, אמר לי שאני ילד מפונק וסירב לתת לי תשובה מפורשת עד תום יום העבודה.
היום הזה נמתח בלי סוף. התקשיתי מאוד לתפקד כרגיל ובכל זאת עשיתי מאמצים מיוחדים לא להתנהג כמו ילד מפונק, למלא את כל המשימות שהטיל עלי ולהעמיד פנים שלא קרה שום דבר מיוחד. הייתה לי הרגשה ברורה שהוא מעמיד אותי למבחן ורוצה לדעת איך אתנהג עכשיו כשאני יודע שהוא הומו ושהוא מעוניין בי.
כבר הכרתי אותו די והותר כדי לדעת שהוא לא יניח לענייניו האישיים להפריע למחסן להתנהל ביעילות וכבר אז, בהתחלת היחסים בינינו, הבנתי שאנחנו חייבים לתחום גבול ברור בין העבודה לבין מה שקורה ביני לבינו.
באותו יום, כמו בכל יום עבודה רגיל, קיבלנו יחד סחורה, סחבנו ארגזים פנימה והחוצה, סידרנו מדפים ונהלנו רישומים ובלי קשר למה שהתרחש אצלנו בפנים עשינו הכול כראוי ובצורה מקצועית.
מידי פעם הוא היה שולח לעברי מבט בוחן כאילו שאל את עצמו אם אני ראוי לכל הטרדה הזאת. חשתי במבטיו והתעלמתי מהם בגבורה, לא מרשה לעצמי אפילו חיוך אחד קטן ומרומז לעברו, או חלילה מגע לא מהוגן ביני לבינו. כנראה שעברתי את המבחן בהצלחה כי אחרי שחתמנו על כרטיס הנוכחות הוא שאל אותי אם אני עדיין מעוניין לבוא אליו לשחק שח ונראה מרוצה מאוד כשאמרתי שכן.

2. מאוחר מידי
קיריל גר בדירה קטנה בת חדר שינה אחד. הכול בדירה היה ישן ובלוי, אבל היא הייתה מסודרת מאוד ונקייה להפליא, ומיד הרגשתי שם נוח ונעים.
"אתה רוצה לאכול או לשתות משהו?" שאל בנימוס, "יש לי בירה ויש..."
הסתערתי עליו בקוצר רוח, מפסיק את דבריו בנשיקה. "רוצה אותך."
הוא חייך, הוביל אותי לחדר השינה שלו והחל לפתוח באיטיות את כפתורי חולצתי, מביט בפני בתשומת לב. להפתעתי גיליתי שההתלהבות החרמנית שלי נמוגה לפתע ואני קפוא ממבוכה. מאז שנפרדתי מנדב לא הייתי ערום במחיצת גבר אחר ופתאום הרגשתי נבוך ואפילו מבוהל מעט.
"הכול בסדר?" שאל בדאגה, "אתה מתחרט? רוצה שנפסיק? אני יכול ללמד אותך לשחק שח, או שסתם נדבר, או נראה טלוויזיה, לא חייבים ישר ללכת למיטה. מה אתה רוצה לעשות?"
"אני לא יודע." הודיתי, הסרתי את משקפי ושפשפתי בכעס את עיני שדמעו פתאום.
הוא משך אותי אליו לחיבוק ואחר כך הושיב אותי לצידו על המיטה הזוגית שלו ושאל מתי הייתי בפעם האחרונה עם מישהו.
"לא זוכר. מזמן, כשהייתי בחו"ל, לפני כמעט חצי שנה, אבל זה לא נחשב כי... כי... זה היה סתם לא נחשב."
"ומתי היית עם מישהו שכן נחשב?" חקר קיריל בסבלנות, העביר יד זהירה על חזי החשוף ואחר כך משך אותה במהירות כאילו התחרט על פזיזותו.
"לפני שנתיים, אבל הוא עזב אותי." לחשתי והתמלאתי עצב נורא, חש כאילו נדב נפרד ממני רק אתמול.
"ומאז לא היה אף אחד חשוב? איך זה יכול להיות? בחור יפה כמוך?"
התחלתי להתייפח בשקט והוא משך אותי אליו, מנשק את לחיי הלחות, מאמץ אותי אל גופו.
אחרי שנרגעתי מעט התחלתי למשוך מעליו את בגדיו, נוגע סוף סוף בגופו שהיה רחב וחזק וחמים ומגעו נעם לי מאוד. בהתחלה הייתי ביישן ועצור והתקשיתי להגיד לו מה אני אוהב לעשות במיטה. הדהמתי אותו כשגיליתי לו שעד כה לא התנסיתי בחדירה.
"איך זה יכול להיות?" הופתע.
"נדב לא אהב את זה." הסמקתי.
"והאחרים?"
"היו רק שלושה וזה... זה..." לא יכולתי להמשיך, היה לי קשה להסביר עד כמה זה היה נורא. הסטוצים המגעילים הללו קרו בזמן הטיול שלי בחו"ל עם זרים שבקושי גמגמו קצת אנגלית דלה. בכל אחת מהפעמים הייתי שיכור והעניין המתועב התבצע תמיד בעמידה ובלי שום סימן לחיבה וכלל רק מציצות עם קונדום.
בפעם הראשונה זה התרחש בחוץ, באיזה גן לח ואפלולי, ובפעמיים האחרות בשירותים ציבוריים של פאב. זו הייתה סתם סיפוק תאווה מינית זמנית ואחר כך חשתי מזוהם ומבויש והייתי בטוח שלעולם לא אגע יותר באף אדם אחר, עד כדי כך נגעלתי מעצמי ומכל העסק הנתעב והמגוחך הזה של סקס עם אדם זר שפגשתי באותו יום ולא אפגוש יותר בעתיד. אוננות הייתה עדיפה הרבה יותר.
"היו כמה מקרים... אני לא רוצה לדבר על זה." מלמלתי, מסמיק ואומלל. קיריל הביט בפני והניח לנושא ברוב התחשבות. בפעם הראשונה שלנו יחד רק התחבקנו וליטפנו זה את זה ואחר כך חזרתי הביתה, לא לפני שהבטחתי לו שאני מבין שבעבודה הכול צריך להיות כרגיל, ומה שקורה אחרי שאנחנו חותמים כרטיס זה העסק הפרטי שלנו. 
למחרת כבר הגעתי אליו עם מברשת שיניים ובגדים להחלפה ונשארתי לישון איתו. קיריל היה מנוסה הרבה יותר ממני והמשיך להיות סבלני ועדין ומלא התחשבות כלפי. רוויתי עונג רב במיטתו והייתי מאושר מאוד לצידו וכבר בסוף השבוע הראשון שלנו יחד החלטתי שנדב טעה כשוויתר בפזיזות כזו על חדירות. הפעם הראשונה כאבה מעט, אבל אחר כך... אחר כך כבר לא יכולתי לתאר לעצמי סקס בלי חדירה, מצד אחד התפלאתי על עצמי שלקח לי זמן רב כל כך להבין כמה זה טוב, אבל מצד שני שמחתי שחיכיתי בסבלנות עד שפגשתי באדם המתאים מפני שככל שאהבתי את הצד הגופני ביחסים שלנו לא העליתי בדעתי שאניח לאדם אחר לחדור לגופי או לגעת בי כפי שהוא עשה.
אחרי כמה שבועות יחד הרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר שנים, היה לי נוח איתו וחשתי, למרות שהוא לא אמר שום דבר מפורש, שהוא מרגיש טוב ונעים לו איתי. לא הפריע לי שהוא לא דיבר בגלוי על רגשותיו, אחרי הפרידה מנדב לא האמנתי יותר בהצהרות אהבה רומנטיות.
נדב הצהיר פעמים רבות שהוא אוהב אותי והבטיח אהבה לנצח ובסוף הלך. קיריל שתק, אבל מעשיו, מבטיו ומגע ידיו בגופי דברו במקומו. בעיקר נהניתי לחלוק איתו את הסוד הפרטי שלנו, להעמיד פנים שאנחנו רק עובדים יחד ואחר כך, בדירה שלו, להסתער עליו ולאהוב אותו מכף רגל ועד ראש.
הוא מילא את כל עולמי ודי היה לי בכך. ידעתי שיש גברים שמשתוקקים לגיוון ולשינוי ושמחתי להבין שאני לא כזה, שאני לא מסוגל להחליף פרטנרים בקלות, ולא יכול לנתק את הקשר בין סקס לרגש.
בהתחלה עוד הייתי חוזר לדירה של אחי מידי פעם ומעמיד פנים שאני עדיין גר אצלו, אבל אחרי זמן מה הצליחה בחורה אחת לכבוש את ליבו ולהשתלט עליו ועם הזמן גם על הדירה שלו. אחרי שהפתעתי אותם ערומים במקלחת - היא הסמיקה, ארז צחק ואני צעקתי ועצמתי עיניים - החלטתי שנמאס לי והודעתי לקיריל שאני רוצה לגור איתו.
"ומה יגיד אחיך?" התמלא קיריל דאגה.
"ברוך שפטרנו, זה מה שהוא יגיד."
"עד שהוא יראה לאן אתה הולך ואז הוא יתרגז."
"הוא לא יתרגז, וגם אם כן, אז מה? למי אכפת?"
קיריל נאנח, אמר שאני צעיר מידי לחיות עם זקן עייף כמוהו ושלח אותי לחפש חברים בגיל שלי.
"אבל אני אוהב אותך." מחיתי, "נכון שאתה אוהב אותי?"
הוא אחז את פני בכפות ידיו הגדולות והביט בעיני. "אתה ילד כל כך יפה." אמר בעצב, "מה אתה מחפש אצלי ילד?"
מתוסכל מתגובתו התחלתי להתייפח והוא נחפז לחבק אותי והבטיח לי שנעים לו מאוד לישון איתי, אבל...
"אני יכול לגור אתך בבקשה? אני אשלם שכר דירה ואבשל ואנקה ולא אפריע, בבקשה?"
"נו, רק זה חסר לי, לקחת כסף מילד כמוך."
"אל תקרא לי ילד." התרגזתי וניסיתי להיאבק איתו, מפסיד כמובן, ונהנה מכל רגע. למחרת העברתי בעזרת אחי את מעט החפצים שלי לדירתו של קיריל.
הוא היה מופתע ונבוך מעט לפגוש את ארז שהתנהג ממש יפה, לחץ בנימוס את ידו ולא אמר כלום על הפרש הגילים הגדול ביני לבינו.
אחרי כמה שבועות שחיינו יחד התקשרה אימא ושאלה למה אני לא מביא את החבר שלי להכיר אותה.
קיריל ניסה להתחמק, אבל אחרי שעשיתי פרצוף עצוב והפעלתי עליו קצת לחץ מהסוג הפולני הוא נכנע, הגיע לדירה של אימא, אכל ממטעמיה וכבש אותה חיש קל בנימוסיו הטובים ובחביבותו השקטה.
כמה שבועות אחר כך לחצתי עליו להיפגש עם אבא ועם החברה החדשה שלו שהפרש הגילים בינה לבינו היה בערך כמו הפרש הגילים ביני לבין קיריל.
זה לא מנע מאבא לקחת אותי הצידה ולשאול אותי אם החבר שלי לא מבוגר קצת בשבילי.
"אתה צוחק?" נדהמתי, "אולי תגמול את החברה שלך מהחיתולים לפני שאתה שואל שאלות כאלו?"
אבא גיחך בלי טיפת מבוכה. "דולי אל תהיה טיפש, היא ואני... זה סתם משהו זמני ושנינו יודעים את זה, אני עושה לה בית ספר, זה הכול, אבל אתה רציני לגמרי עם הרוסי הזה שהוא, אני מודה, בן אדם נחמד, אבל..."
"גם הוא רציני לגמרי איתי." התרגזתי, ועוד באותו ערב שאלתי את קיריל אם הוא רציני לגבי.
"רציני? למה אתה מתכוון רציני?" השתומם קיריל.
"אתה יודע למה אני מתכוון, אני רוצה לדעת מתי נעבור לדירה גדולה יותר ומתי נקנה יחד אוטו חדש כי הגרוטאה שאתה נוהג בה פשוט מתפוררת."
הוא זקף לעברי גבות בפליאה, "למה אני צריך דירה גדולה יותר? הרי עוד מעט אתה מתחיל ללמוד?"
"בדיוק, אני מתחיל ללמוד ואני אצטרך חדר עבודה."
"אבל... אבל אחרי שתתחיל ללמוד תפסיק לעבוד במחסן ו... אה... אתה תלך ללמוד ואני ואתה.. זה יגמר."
"זה מה שאתה חושב?" התעצבנתי.
"דולי, (גם הוא החל לכנות אותי ככה בהשפעת הורי) אתה ואני... אנחנו..." הוא פרש את ידיו בחוסר אונים, מקווה שאחסוך לו את המשך ההסבר, "נו, אתה מבין." הפציר בי.
"לא, אני לא מבין." הסרתי את משקפי שהתחילו להתערפל, "אני אוהב אותך ואני לא מבין. אתה רוצה להיפרד ממני?" עצמתי את העיניים כדי למנוע מהדמעות הבוגדניות הללו להציף אותן.
"בטח שלא, מה פתאום, אבל... נו... אתה לא חושב שעדיף שתהיה עם מישהו בגילך?" שאל קיריל ברוך.
חזרתי וחבשתי את משקפי, מביט בו, מנסה להבין מה עובר במוחו. "אני חושב שעדיף שאני אהיה עם מישהו שאני אוהב ושאוהב אותי." ציינתי את המובן מאליו,  "אתה אוהב אותי?" דרשתי לדעת.
הוא נאנח וסינן בחוסר רצון מעליב שכן, בטח שהוא אוהב אותי.
זה היה נורא, מאז שנדב עזב אותי בפתאומיות מעליבה כזו לא חשתי רע כל כך. הלב שלי התכווץ מרוב כאב וראשי הסתחרר מעצמת ההפתעה והבהלה.
"אל תעשה לי טובות!" הטחתי בו, מתאפק בכל כוחי לא לפרוץ בבכי וברחתי החוצה.
הסתובבתי ברחובות נסער, שואל את עצמי במרירות למה כל מי שאני אוהב עוזב אותי בקלות כזו, חש אומלל ועלוב, מכוער וחסר ערך, ובסופו של דבר צנחתי מותש על ספסל בגן ציבורי קטן, הסרתי את משקפי ובכיתי.
"דולי, באמת, למה אתה חייב לעשות סצנה מכל שטות?" הפתיע אותי קיריל והתיישב לצידי, מגיש לי חבילת ממחטות נייר. "הרי אמרתי לך שאני אוהב אותך."
"אמרת את זה כאילו שאתה שונא לאהוב אותי."
הוא חייך. "טיפשון שכמוך, למה אתה לא מבין? דווקא בגלל שאני אוהב אותך מאוד..." הוא הניח את ידו על כתפי ונישק ללחיי, "אל תבכה בבקשה."
"מה דווקא בגלל שאתה אוהב אותי?" התעקשתי להבין בדיוק את כוונתו.
"אני אוהב אותך, אבל אתה הרבה יותר צעיר ממני ואני יודע שבסוף תעזוב אותי ותשבור לי את הלב."
"לא נכון, ותפסיק לדבר כאילו אתה איזה קשיש עם רגל אחת בקבר, אנחנו אוהבים והגיל בכלל לא חשוב."
"הוא כן חשוב." אמר קיריל, "אבל מילא, עכשיו כבר מאוחר מידי. אם זה מה שאתה באמת רוצה אנחנו יחד."
"ואתה אוהב אותי." התעקשתי, "תגיד את זה כמו שצריך."
"בוא כבר הביתה ילד משוגע שכמוך ושם נעשה הכול כמו שצריך."
הלכנו הביתה ואחרי שהוא אמר לי שוב ושוב כמה הוא אוהב אותי נכנסנו למיטה ולא יצאנו ממנה עד למחרת בבוקר.

שבוע אחר כך הודיעו לי שקיבלתי את המלגה שרציתי ואני יכול להתחיל ללמוד בטכניון. רצה המקרה ובדיוק אז אחי החליט לעבור עם החברה שלו למושב בגליל והעביר לי את דירתו המרווחת והיפה.
קיריל נאנח ורטן קצת כשדרשתי ממנו שנעבור דירה, אבל נכנע, ואחרי שהתמקמנו בה הודה שהדירה הזו נוחה יותר ושהאוטו החדש שקנינו יחד באמת מוצלח ואמין יותר מהגרוטאה.
אחרי שהתחלתי ללמוד נאלצתי כמובן להפסיק לעבוד במחסן, לא לפני שעשיתי חפיפה למחליף שלי שהיה צעיר דרוזי נחמד ונשוי, מה שלא הפריע לו ללטוש מבטים חומדים בכל הנשים שהגיעו למוסך ולתלות לוח שנה עם בחורות ערומות על הקיר מעל לשולחן העבודה שלו. היו עוד כמה מועמדים, אבל אני התעקשתי שהוא הכי מתאים, מה שהצחיק קצת את קיריל, ואולי אפילו החמיא לו מעט.
חיינו ככה יחד בשלווה ובנחת שנתיים תמימות ואז, יום בהיר אחד, נכנסתי לתומי למסעדת הסטודנטים כדי לקנות לי כריך לארוחת הצהרים ונתקלתי לתדהמתי בנדב שחייך אלי חיוך ענקי, חיבק אותי בחום, ושאל לאן נעלמתי.
בלי ששאלתי הוא סיפר לי שהוא מחפש אותי מאז שחזר לארץ לפני חודש, ואיזה מזל שנפגשנו סוף סוף כי הוא נורא התגעגע אלי, וכשהוא מתעלם לגמרי מהסומק על פני נישק על לחיי ובלי להתייחס למחאתי שעלי ללכת להרצאה לקח אותי לראות את דירתו במעונות הסטודנטים. 
הדרך ממסעדת הסטודנטים עד לדירתו של נדב קצרה מאוד, די בחמש דקות של הליכה מהירה כדי לגמוע אותה.
נדב, כדרכו, הלך מהר, סמוך ובטוח שאני אשמור על הקצב שלו ולא אפגר אחריו וזה באמת מה שעשיתי, מקשיב לדיבורו המהיר והרהוט ונזכר תוך כדי הליכה לצידו בכל הסיבות לכך שאהבתי אותו כל כך.
עד שהגענו לדירה הקטנה שלו - שנמצאה בקומה שלישית של בלוק דירות שהשקיף על מגרש הספורט של הטכניון - כבר הייתי שוב מאוהב בו כמו פעם בלי שהפסקתי לאהוב בכל ליבי גם את קיריל.
לא אמרתי לו את זה כמובן, שתקתי כל הדרך, מביט בכתפיו הרחבות בקימור ישבנו היפה, מתענג על החינניות של הילוכו הגמיש, מקשיב לדבריו.
תוך כדי הליכה נדב פירט לפני במהירות תמציתית את כל תולדותיו בשנים בהן לא היינו יחד - אחרי הצבא נסע לחו"ל, טייל בהודו ובמזרח הרחוק, חזר דרך אירופה ונשאר שם, קצת בלונדון, קצת באירלנד, ביקר קרובי משפחה ואחר כך נסע בעקבות בחורה אחת לאמסטרדם ושהה שם עד החודש האחרון. רק אחרי שהבין שזהו, נגמר הסיפור עם ההולנדית חזר לארץ ללמוד מחשבים כמו שתכנן לעשות תמיד.
"ומה אתך?" פנה אלי כשכבר טיפסנו במדרגות אל דירתו.
"אני בסדר. בסוף הסמסטר הזה אני גומר תואר ראשון בהנדסת מכונות. התחלתי כבר לעבוד ואת התואר השני אשלים בשנה הבאה תוך כדי העבודה. אמרת בחורה נדב? בגלל זה זרקת אותי?"
"לא זרקתי." תיקן אותי, הפנה אלי את גבו, הוציא מפתח מכיסו ופתח את הדלת.
"כן זרקת." התעקשתי, הסרתי את משקפי וצחצחתי אותם בכנף חולצתי בעודי נכנס לדירתו, "זרקת אותי כמו טישו משומש."
"אני דווקא זוכר שנפרדנו יפה ובלי שום כעסים."
"נכון, לא היו שום כעסים כי מיד אחרי שהודעת לי שהחלטת שנגמר לך ממני נעלמת לי מהיום למחר מהחיים והשארת אותי עם לב שבור." מסרתי לו את הגרסא שלי לפרידה שלנו, ואחר כך הרכבתי שוב את משקפי והבטתי סביבי. 

אין תגובות:

פרסום תגובה