עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

א. מלך הביצה

בסופו של ליל עבודה, אחרי שאחרון הקליינטים הולך לדרכו אני מתקלח בפעם האחרונה ונשכב סוף סוף לבדי במיטתי הפרטית, המיטה שמעולם לא שכב בה איש מלבדי. אני מתרווח לי על סדיני כותנה לבנים וצחים שאיש לא השתמש בהם חוץ ממני ומתענג על הבדידות ועל ריחו של גופי הערום, המקורצף מריחם של גברים אחרים.
לפני שאני נרדם אני חוזר בזיכרוני לתקופה תמימה יותר בחיי, לזמנים בהם לא הייתי נער ליווי שזמנו וגופו עולים כסף, אלא ילד רגיל שאהב לשחק ולרוץ בחצר עם חברים, הלך כל בוקר לבית ספר, חזר הביתה והכין שיעורי בית, שנא לפתור תרגילים בחשבון ואהב לקרוא סיפורי אגדות מהמיתולוגיה היוונית.
הילד הזה רחוק ממני מאוד, כיום אני גבר צעיר ויפה שתמונות העירום שלו, תמונות שמבליטות את שרירי ואת הזין שלי, מגרות גברים חרמנים וגורמות להם לבזבז את כספם תמורת הזכות לגעת בי, ולזיין אותי, או להניח לי לזיין אותם.
לאיש מהם לא אכפת שפעם הייתי ילדון תמים, בהיר עור ומתולתל שרק אימא וסבתא שיבחו את יופיו, התפעלו מעיניו הכחולות, העבירו אצבעות אוהבות בשערו הבלונדיני, חיבקו, נישקו ואהבו אותו בלי לשלם פרוטה, סתם כי הוא היה הילד שלהן. ילד שלא העלה בדעתו כמה אנשים זרים יגעו בגופו, ימששו בידיים תאוותניות את גופו, ישבחו ויתפעלו מעורו החלק ומשריריו, ימעכו ויצבטו, ילטפו או יכו, וירטיבו בזיעה ובריר, ולפעמים גם בדמעות.
כמה דקות לפני שאני נרדם אני תוהה, מתי זה קרה? באיזה שלב של חיי הפסקתי להיות אני, נער תמים ושמח ונהפכתי להיות מלך הביצה? באיזה נקודה בזמן עזבתי את עצמי ונעשיתי למה שאני היום? 

אין יום בו אני לא מתגעגע לילדותי, לזמנים בהם אני וגופי היינו מאוחדים ולא חשתי שאני צופה בעצמי מבחוץ. לא היו לי אז סודות, לא ידעתי מה זה כסף, או סקס ולא ידעתי עד כמה אני מאושר.
בילדותי לא הייתי מודע כלל לכך שאני יפה, לבשתי את הבגדים שסבתא ואימא קנו לי ולא היה לי אכפת איך אני נראה. הבטתי בראי רק בפורים כדי להתפעל מהתחפושת שלי והצטערתי שאין פורים כל שבוע... אם רק הייתי יודע שאצטרך להתחפש כל יום לפרנסתי...
בילדותי אכלתי כל מה שהגישו לי וניסיתי לגמור הכול כמו ילד טוב כדי לשמח את סבתא, וכמו כל ילד ניצלתי כל הזדמנות כדי לזלול שוקולד וגלידה. היום אני מקפיד על תזונה מאוזנת, מתעמל ומזיע כדי לשמור על גזרתי, לא נוגע בממתקים ובמקום סוכריות אני מוצץ אברי מין של גברים זרים שאפילו את שמם איני יודע.
האם נעשיתי כזה בגלל שהייתי ילד יפה מידי או בגלל שהאהבה הראשונה שלי הייתה לגבר שפיתה אותי, ניצל אותי, וחילל את תמימותי, בגיל צעיר מידי? אולי, אם לא הייתי פוגש אותו הייתי מתחתן עם אישה, חי חיים שלווים, עובד בעבודה רגילה, מוליד ילדים, נאבק בבעיות פרנסה וקורא על אנשים כמוני רק בעיתוני סוף השבוע?
לא, אני די בטוח שגם אם המורה שלי לפסנתר לא היה מפתה אותי בגיל שלוש עשרה גם אז הייתי מבין בגיל בוגר יותר שאני הומו, אבל אז כנראה הייתי עובר את המסלול הרגיל - יוצא מהארון, מחפש אהבה ובן זוג, ואולי אפילו מוצא, וחי לי בשקט ובנחת בדירה מעוצבת עם שני חתולים סיאמיים ומנוי בחדר כושר, כמו שחיים חלק מלקוחותיי שמעדיפים סקס קנוי, מהיר ונטול סיבוכים.
מאחר ואני עדיין צעיר ואני נראה טוב - יפיוף אמיתי כמו שמחמיאים לי רבים - אני מרוויח הרבה כסף, חי בדירה יפה, לובש בגדים יקרים, וכפיצוי אני מבזבז את כספי על פינוקים מיותרים שלא גורמים לי שום שמחה.
על השטח חיי נפלאים ומעוררי קנאה, אבל אני יודע שזו רק העמדת פנים, אני נרקיס יפה וריחני שפורח בביצה מסריחה וטובענית. מרחוק היא נראית ירוקה ופורחת, אבל אוי למי שנכנס לתוכה, היא מוצצת אותו פנימה והוא שוקע לתוכה מעט מעט עד שהוא טובע ומת.
גם אני, מלך הביצה היפה שריחו הטוב משכר את כל מי שמנסה לקטוף אותו ניזון מהביצה. אני פורח על הרקב והטינופת, בלעדיהם יאבדו לי ריחי הטוב ויפי תוארי. יום אחד גם סופי יבוא ואני אשקע בביצה ואצטרף לכל הנרקיסים שמלכו פה לפני. במקומי יפרחו נרקיסים חדשים, צעירים ויפים, ישגשגו זמן מה עד שיום אחד גם יומם יבוא וגם הם יאבדו את יופיים וניחוחם וישקעו במי המדמנה, מפנים מקום לנרקיסים צעירים ויפים.
מי שגידלה אותי בשנותי הראשונות הייתה סבתא, אימא של אימא שלי. אני אוהב אותה מאוד ולא מטיל ספק במסירותה אלי, אבל הסבתא הפרטית שלי היא לא גברת קשישה ונחמדה שסורגת גרביים לנכדים, אופה למענם עוגות ומחלקת להם דמי חנוכה וצביטות בלחי. סבתא שלי נולדה קצת לפני מלחמת העולם השנייה, התבגרה בצילה וחייתה את רוב חייה ברוסיה הקומוניסטית. השנים הקשות של ילדותה ונעוריה, והמשמעת הסובייטית הנוקשה שכפה המשטר הקומוניסטי על אזרחיו עיצבו את אופייה והפכו אותה לגברת ברזל תקיפה ונחושה.
כשהגענו לארץ סבתא התקשתה להסתגל לתנאים החדשים בארץ. היא לא הצליחה ללמוד עברית, אור השמש היה חזק מידי לטעמה והכאיב לעיניה והחום העז התיש אותה. ברוסיה היא ניהלה מחלקת גדולה בבית חרושת והייתה אחראית על עובדים רבים, אבל בארץ הפכה בין לילה לעקרת בית בעוד אימא שעד לאותו יום רק טיפלה בי ולא יצאה מימיה לעבודה הופכת למפרנס הראשי שלנו.
בישראל הכול התהפך, אימא עבדה קשה מאוד בכמה עבודות ורוב שעות היום שהתה מחוץ לבית, בעוד שסבתא נותרה איתי בבית, בישלה וניקתה, דאגה לחינוכי והשגיחה על משק הבית הקטן והצנוע שלנו.
אם היא לא הייתה משגיחה עלי ועומדת על כך בתוקף לא הייתי לומד מעולם לנגן על פסנתר כי כמו רוב הילדים העדפתי לשחק או לצפות בטלוויזיה, אבל היא התעקשה שאקדיש שעה מזמני לאימונים ולתרגילים בפסנתר, אילצה אותי לקרוא כל יום כמה דפים בספר ולסכם באוזניה בכמה משפטים קצרים מה קראתי, והגבילה בקפידה את שעות הצפייה שלי בטלוויזיה.
כתב ידי המסודר, הצטיינותי בלימודים, נימוסי הטובים, היציבה הזקופה שלי, טעמי בבגדים במוזיקה ובאוכל, הכל בא לי בזכות סבתא. עוד כשהייתי בן שלוש היא לימדה אותי לכתוב את כל אותיות האלף בית בעברית, כמו שאביה לימד אותה עוד בילדותה ועמדה על כך שבנוסף ללימודים בבית הספר אלמד גם לבשל, לנקות ולסדר את הבית, ואפילו לגהץ, לתפור כפתורים ומכפלות, ולתקן חורים בגרביים. עד היום אני זוכר בחיבה את פטריית העץ האדמדמה ששמשה לה אימום בעזרתו היא נהגה לתקן את החורים בגרבי למרות מחאותיי שחבל על זמנה כי אף אחד לא מתקן כיום גרביים.
כבר בגיל שלוש ידעתי לסדר יפה את בגדי בארון, למתוח כיסוי על המיטה אחרי שקמתי בבוקר לנער את נעלי מחול ולהניח אותן בשורה ישרה על סף הדלת כשנכנסתי הביתה. בזכות החינוך שלה אני היום אדם מסודר ודייקן, מעריץ של התרבות האירופית האנינה, סולד ממוזיקה מזרחית רועשת, מנימוסים רעים ומההערצה הלבנטינית לכל מה שהגיע מאמריקה.
סבתא עיצבה את אופיי ביד ברזל, מפנקת ומגוננת מצד אחד, ומקפידה ומחמירה מצד שני. היו לה דעות מקובעות מאוד על מה שמותר ואסור לאדם מחונך לעשות, ועד היום אני מקפיד לא להשאיר נעלים הפוכות אחרי שאני חולץ אותן, נזהר לא לשרוק, או לפתוח מטריה בבית – זה מביא מזל רע - או חס וחלילה לקפל את שולי הספר שאני קורא - מנהג לא תרבותי  - אלא להשתמש בסימניה בלבד.
סבתא לימדה אותי להשתמש בממחטה - עד היום היא לא השלימה עם קיומן של ממחטות נייר והיא מעדיפה ממחטות מבד - להחזיק מזלג וסכין כהלכה וללעוס בפה סגור, לאכול מרק בנימוס כשהקערה מוטה ממני והלאה, להודות בסוף הארוחה למי שטרח ובישל אותה ולאכול פירות כקינוח ולא חלילה ממתקים שמזיקים לשיניים. שוקולד וסוכריות אכלתי רק מחוץ לבית כשהתארחתי אצל ילדים אחרים, אצלם גם זכיתי לשתות קוקה קולה ושאר משקאות ממותקים ומוגזים שסבתא אסרה עליהם מלחמת עולם וטענה שהם מזיקים לבריאות ובעיקר לשיניים. גם על ארוחות של מקדונלד'ס יצא קצפה ועד היום כשאני אוכל שוקולד או נוגס בביג מק אני חש אשם כמו יהודי דתי שאוכל אוכל לא כשר.
תחת השגחתה למדתי לצחצח שיניים אחרי כל ארוחה, לשטוף ידיים בקפידה אחרי שיצאתי מהשירותים ולהחליף גרביים ותחתונים כל יום. סבתא לימדה אותי נימוסים טובים ועמדה על כך שכבר מגיל צעיר אפתח דלתות לפני גברות, אקדים שלום לאנשים מבוגרים ממני, ואוי היה לי אם חלילה נפלטה מפי קללה בנוכחותה.
אני יודע שמקובל לחשוב שכל הרוסים שתיינים, וידוע לכל שהעולים מחבר העמים יודעים ואוהבים לשתות, אבל סבתא ואימא לא הכניסו הביתה אפילו בירה, וחוץ מקצת יין בפסח לא שתו אצלנו מעולם טיפת אלכוהול.
כשבגרתי מעט והתחלתי לבלות לבד מחוץ לבית סבתא הודיעה לי נחרצות שאם אחזור יום אחד שתוי הביתה היא תשאיר אותי לישון בחוץ בשלג, מתעלמת בשיווין נפש מופלא מהעובדה הגלויה לכל שהסיכוי שירד שלג על שפת הים התיכון, אפילו בשיא החורף, הוא קלוש מאוד. למרות הקפידה היתרה שנהגו בי ידעתי תמיד שאני אהוב ויקר להן מאוד וגם כשסבתא כעסה, נזפה, הענישה והטיפה לי מוסר, הייתי בטוח שאני בבת עינה ומשוש חייה, ושהיא אוהבת אותי אהבת נפש בדיוק כמו אימא שהייתה רכה וותרנית יותר ממנה. שתיהן מעולם לא קימצו בחיבוקים ונשיקות והרבו להשפיע עלי אותות חיבה ורוך ולהקדיש לי זמן וכסף ותשומת לב.
מגיל צעיר מאוד קלטתי בחושים דקים של ילד את חוסר הביטחון של שתי הנשים הללו - שהיוו את כל משפחתי – והייתי שותף לדאגתן ולחששן מהעתיד וכאבתי את המצוקה שלהן כנשים בודדות נטולות משפחה תומכת שאין בחייהן אף גבר היכול לפרוש עליהן את חסותו. חשתי שחשוב מאוד שאהיה ילד טוב ולא אגרום להן בעיות בניסיונותיהן להסתגל לארץ הזרה והחמה אליה הגענו. הייתי ילד צייתן ומנומס ונשמרתי מאוד לא להסתבך בצרות, להביא ציונים טובים ולא לעורר את כעסם של המורים.
למרות ששום דבר לא נאמר מפורשות ידעתי שפעם, מזמן, היה בחייהן גבר כזה, גבר חזק וסמכותי שלבש מעיל עור שחור והדיף ריח טוב של סבון ומי גילוח. זכרתי במעורפל את קומתו הגבוהה, את קולו העמוק ונוסך הביטחון, ואיך הוא הרים אותי גבוה באוויר, צחק כשצעקתי מעונג ומפחד, נישק אותי על לחיי, שורט את פני בזיפי זקנו, ואחר כך נעלם, משאיר אחריו זיכרון קלוש של מגע ידיו שהיו גדולות וחזקות משל אימא וסבתא, וריח חריף ורענן של מי גילוח גבריים, שונים מאוד מהניחוח המתוק שהדיף הבושם של אימא, ובעיקר נחרט בזיכרוני הילדותי ריחו ומגעו של מעיל העור השחור שלו.
הייתי רק בן שלוש ומשהו כשהוא נעלם מחיי וכילד השלמתי עם חסרונו די בקלות, אולי כי אימהות חד הוריות שגידלו ילדים לבד, או בעזרת סבתא, היו חזיון נפרץ אצלנו, ולא הייתי יוצא דופן אבל ככל שהתבגרתי חסרונו של אבי החל להציק לי יותר ויותר.
אחרי שמלאו לי עשר התחלתי לחקור אותן בנוגע אליו ולדרוש שיספרו לי יותר פרטים על חייו ומותו. מהבעות פניהן הבנתי שהן זכרו אותו היטב והתגעגעו אליו, בעיקר אימא, אבל הן התחמקו כל פעם שרציתי לדעת יותר.
כל אחת מהן הגיבה אחרת לשאלותי - סבתא הייתה מזעימה את פניה ואומרת לי ללכת לעשות משהו מועיל, ואימא הייתה מתעצבת, מוחה דמעה ומשנה נושא.
לא הבנתי למה, למרות שהן היו מוכנות להתאמץ ולחסוך ולהקריב כל קורבן שיידרש כדי לגרום לי נחת ולשמח אותי, דווקא בנושא החשוב הזה הן מתעקשות לשתוק.
כל מה שידעתי עליו זה שהוא היה חייל ושהוא מת כמו גיבור, וכל מה שנשאר לי ממנו היו זיכרונות עמומים של מעיל עור, צחוק גברי רועם, ידיים חזקות, חמות וקשות, ולחי זיפית מדיפה ריח של בושם גברי צמודה אל פני, והתמונה הישנה והדהויה על הפסנתר, תמונה במסגרת עץ של חייל סובייטי חנוט במדים מגוהצים, כובע צבאי על ראשו, ומבטו נעוץ באופק הרחוק.
לאחרונה אני מרבה לחשוב על ההיסטוריה האישית שלי, לחפור בה ולנסות להסיק ממנה מסקנות.
יכול להיות שאם אימא וסבתא לא היו שואפות לעשות ממני אדם תרבותי ומשכיל וללמד אותי לנגן יותר טוב על פסנתר הייתי היום אדם אחר? אין לי תשובה לשאלה הזו ואני לא אני מאשים אותן חלילה. אין להן מושג מי אני באמת והן לא יודעות ממה אני מתפרנס בתל אביב, הן חושבות שאני מרוויח כסף מנגינה על פסנתר בסטודיו לריקוד ומאחר והן תמימות ובוטחות בי לחלוטין הן בטוחות שדי בעבודה הזו כדי להתפרנס.
נכון, אני באמת מנגן כמה שעות בשבוע בשיעורי בלט קלאסי, אבל הכסף שאני מרוויח שם מספיק לי בקושי לקונדומים. הכסף הגדול בא מעיסוקים שעדיף שהן לא תדענה עליהם שום דבר.
שתי הנשים של חיי שאוהבות אותי ומאמינות בי בכל ליבן מצפות שיום אחד אתחתן עם בחורה נחמדה ויפה ואספק להם נכדים חמודים. אני אוהב אותן מאוד ומעדיף למות ולא לספר להם את האמת המכוערת עלי. הן כל כך תמימות, אין להן מושג על קיומה של הביצה וטוב שכך.
שתיהן עדיין חיות יחד באותה דירה בה גדלתי, דירה קטנה ועמוסה חפצים שהן הביאו ממוסקבה, שומרות במסירות על כל הרהיטים המגושמים והכבדים ההם שפעם היו שיא המודה וההידור.
בקצה הסלון המצוחצח שלהן ניצב הפסנתר הישן של אימא שעשה את כל הדרך מרוסיה לאסיה, ולפעמים אימא מפנה ממנו את התמונות המשפחתיות ואת הואזות, אוספת מעליו את המפיות המסולסלות מהתחרה שהיא סרגה כשעוד היה לה כוח להתעסק עם סריגת קרושה, מכבסת אותן ואחר כך מעמלנת בקפידה. בזמן שהן מתייבשות היא פותחת אותו ומנגנת עליו קצת שופן ומוצארט ואחרי שהן הופכות נוקשות כקרשים, היא סוגרת אותו, מוחה את האבק מעל המכסה המבריק שלו ומסדרת הכול בחזרה, קודם המפיות ועליהן מסגרות הפיוטר המסולסלות עם התמונות שלי כילד קטן ויפה, ושלה כאישה צעירה ונאה מצמצמת עיניים מול השמש האסייתית המסונוורת, ואחת בשחור לבן דהוי של סבתא וסבא כחתן וכלה ועוד אחת, תמונה אחת גדולה ורצינית במסגרת עץ כהה של אבא לבוש מדים של חייל.
אימא לימדה אותי לנגן בפסנתר ומאז שמלאו לי חמש הייתי מנגן מעט כל יום, לפעמים יותר לפעמים פחות, מתאמן עם אימא ומתקדם כל פעם קצת עד שהיא החליטה שלימדה אותי כל מה שהיא יודעת ובגיל שלוש עשרה, מיד אחרי הבר מצווה שלי שנחגגה ברוב טקס באולם המתנ"ס המקומי, קיבלתי מתנה יקרת ערך מאימא ומסבתא – שלחו אותי ללמוד פסנתר אצל מורה אמיתי.
אימא התלבטה ממושכות אם לשלוח אותי למורה מפורסמת ויקרה שגרה רחוק מאיתנו מרחק שהיה מחייב אותה לשלוח אותי באוטובוס (עד גיל שש עשרה לא הרשו לי לנסוע לבד באוטובוס מחשש שאלך לאיבוד או שאיחטף או משהו כזה) ולבזבז את כל הכסף שחסכה למטרה זו תוך שנה, או לשכור כמורה בחור צעיר שלקח פחות כסף ושגר ברחוב סמוך, מה שהיה מאפשר לה לממן לי לימודים לשנתיים תמימות.
מה שהכריע בסופו של דבר היה השיקול של המרחק, סבתא התנגדה בתוקף לשלוח אותי לנסיעה באוטובוס ולכן נשלחתי למורה הזול יותר שגר קרוב ויכולתי ללכת אליו ברגל.
מיד אחרי הבר מצווה שלי הייתי מתייצב בדירה שלו כל יום שלישי עם מחברת תווים, דופק בדלת בדיוק בשעה שש בערב, מתיישב מול פסנתר הבכשטיין הגרמני היקר שלו, לומד טכניקות נגינה, מתרגל ומשפר את השכלתי המוזיקלית.
כשנפגשתי איתו לראשונה המורה - שאת שמו אני שומר בסוד - היה גבר צעיר, עוד לא מלאו לו שלושים אז, ובעיני, עיני ילד, נראה איש מבוגר, חכם ויודע כל. חיבבתי אותו והערצתי אותו, ובטחתי בו בכל ליבי וכשהוא התחיל לאט לאט להתקרב אלי פיזית, לגעת ולמשש, לנשק ולדחוף ידיים, לא התנגדתי ולא מחיתי, להיפך, ציפיתי לזה בקוצר רוח. כל פעם הוא גנב קצת יותר דקות מהזמן שהוקדש ללימודי המוזיקה לטובת לימודי הסקס, ובחודשים האחרונים שלנו יחד, קצת לפני שמלאו לי חמש עשרה כמעט שלא נגעתי יותר בפסנתר, אבל בו נגעתי, ועוד איך, וגם הוא נגע בי, נגע ומישש ואפילו חדר.
הפרידה ממנו התרחשה בסתיו של השנה האחרונה של המילניום, בתקופה ההיא כולם חששו מתקלות איומות שיתרחשו כשהשנה תהפוך לשנת 2000 וכל המחשבים יצאו מדעתם, ואפילו ניבאו שסוף העולם יגיע, ובשבילי הוא באמת הגיע כי כמה ימים אחרי שירד הגשם הראשון, קצת לפני יום הולדתי שחל בתחילת נובמבר המורה האהוב שלי הודיע לי שהוא עוזב את הארץ ושיותר לא ניפגש, ואז שב והזהיר אותי לשמור בסוד את הדברים שנהגנו לעשות יחד (הוא חזר על אותה אזהרה פעם בשבוע לפחות) נישק אותי פעם אחרונה ודחף אותי החוצה, ומאז לא נפגשנו עוד.
אחרי הפרידה ממנו חזרתי הביתה בוכה, אימא וסבתא ניסו להבין מה קרה אבל אני שתקתי בעקשנות, שמרתי על הבטחתי ומעולם לא גיליתי לאיש מה עשיתי איתו. רוב הזמן אני לא חושב עליו, אבל אני חולם עליו לפעמים, בעיקר לפני יום הולדתי, ועדיין יש בתוכי ילד אומלל שבוכה ומתאבל על הפרידה הפתאומית והטראומתית ההיא. 

אחרי הפרידה מהמורה לפסנתר הסתגרתי בעצמי והייתי אומלל מאוד. אימא וסבתא ניסו לנחם ולהרגיע, אבל אז כבר הייתי מבוגר מכדי להתנחם בחיבה שלהן. במשך כל אותו חורף לא דיברתי עם איש וסירבתי בתוקף לגעת בפסנתר. לקראת האביב התאוששתי מעט, אבל רק אחרי הצבא חזרתי לנגן וגם זה רק בשביל להרוויח כסף, ההנאה שהנגינה גרמה לי פעם נעלמה, במקום לנגן השקעתי זמן ומרץ בלימודים ובשחייה. נרשמתי לנבחרת השחייה של המתנ"ס, התאמנתי בהתמדה כל שבוע ופה ושם אפילו זכיתי בכמה מדליות בתחרויות נוער.
אחרי שהשלמתי עם היעלמותו של המורה לפסנתר הדחקתי את הנטייה המינית האמיתית שלי והתחלתי לחזר אחרי בנות, ולהניח להן לחזר אחרי. עד הגיוס הייתי סתם עוד תלמיד תיכון רגיל, מנומס ויפה תואר, ומאוד פופולארי, חביב הבנות והמורות. כמו כל הילדים בגילי דאגתי בגלל מבחני הבגרות, השקעתי זמן בשחייה ובלימודים, וחשבתי הרבה על השירות הצבאי.
כמו כולם רציתי להיות חייל גיבור ואם זה היה תלוי רק בי הייתי מנסה להתגייס ליחידה קרבית, אבל אימא וסבתא נתקפו פאניקה רק מהמחשבה עלי אוחז בנשק, ואחרי שסבתא חלתה מאוד (ואפילו התאשפזה), היה ברור שאני צריך לשרת את המדינה בדרך אחרת, פחות מסוכנת.
בסופו של דבר הגעתי לחיל אוויר ונשלחתי לשרת בקריה בתל אביב, יכול להיות שאם הייתי מגיע לבסיס סגור בצפון, או בדרום, חיי היו פונים למסלול אחר, אבל צה"ל שלח אותי לשרת בעיר הבירה של הביצה ועוד לפני שקיבלתי את דרגת הסמל שלי כבר התחלתי להשלים הכנסה באמצעות סקס, וגורלי נחתם.
לפעמים אני תוהה למה הצבא שלח אותי דווקא לתל אביב, האם זה היה במקרה או שאולי היה משהו שרמז להם שאני הומו? יכול להיות שהיה איזה פרט קטן בתוך כל השאלונים והראיונות שעברתי שהבהיר להם מי אני, שהם הבינו עוד לפני שאני מעדיף סקס עם גברים?
אין לי מושג, והאמת שזה לא הוגן להאשים את הצבא, שהציב אותי במקום נוח ובעבודה מעניינת (שיכולה הייתה לתת לי נקודת זינוק נוחה לקריירה אזרחית בתחום התכנות) במה שקרה בהמשך, ובכל זאת אני די בטוח שאם הייתי נתקע בבסיס רחוק מתל אביב, ולא נחשף לפיתויים הנוצצים שלה, לבילויים, ולשפע החנויות וחלונות הראווה המפתים שלה לא הייתי נזקק לכסף כה רב.
אני קורא שוב את הפסקה הקודמת וקולט פתאום שאני נשמע כמו בכיין מפונק, טיפוס גועלי שמאשים את כל העולם בטעויות שלו.
זה לא טוב, לא לזה התכוונתי, אני רק רוצה לשפוך את הלב ולסדר את המחשבות והחרטות שלא מפסיקות לרוץ לי בראש.
אז איך זה קרה? מתי נעשיתי הבחור הזה שמצפה לקבל תמורה חומרית בשביל סקס, ומה שיותר חשוב, למה?
אולי נעשיתי כזה בגלל שאימא וסבתא העמידו אותי במרכז עולמן, פינקו אותי וגרמו לי להרגיש שמגיע הכול רק בזכות העובדה שאני מואיל לקום בבוקר ולחייך?
נו, באמת! שוב, אני מאשים אחרים, מתפנק, לא לוקח על עצמי אחריות – זה לא טוב, זו התנהגות בזויה ועלובה.
הן עשו בשבילי הכי טוב את הכי טוב שהן היו מסוגלות לו ולא הוגן להאשים אותן, אולי אין אף אחד שאשם? אולי זה פשוט קרה?
הכול התחיל בגלל צירוף מקרים, דבר הוביל לדבר עד שנוצר מין מדרון חלקלק שדרדר אותי לאט לאט אבל בבטחה, למקום שאני נמצא בו היום. בכל שלב יכולתי לעצור, להגיד שעד כאן, שזה לא, שאני לא מוכן, לא מתאים לי, אבל עובדה שלא עשיתי את זה אף פעם, ואני שואל את עצמי אם היום זה כבר לא מאוחר מידי?
טוב, אני מתמזמז ומושך זמן רק כדי לא להודות שהכול התחיל בגלל שנדלקתי על מעיל עור אחד שהיה בהחלט יקר מידי בשביל חייל שמרוויח כמה מאות שקלים בחודש.
לא יודע למה המעיל הזה כל כך מצא חן בעיני, נכון, הוא היה יפה, ונראה עלי מצוין, אבל כבר היה לי מעיל סביר לגמרי שקיבלתי שנה קודם מאימא, ומי צריך מעיל עור בישראל? ועוד בתל אביב שבה החורף הוא בדיחה לא מצחיקה כמו שטוענת אימא שחורף בלי שלג לא נחשב בעיניה לחורף.
בכל זאת ביקשתי ממנה כסף למעיל, והיא הזכירה לי שיש משבר כלכלי, ושההכנסות שלה מהמכון הקטן לבניית ציפורנים שפרנס אותנו בכבוד כל השנים ירדו מאוד לאחרונה, בעוד שההוצאות על תרופות בשבילה ובשביל סבתא גדלו מאוד, ושיש לה טיפול שיניים יקר שהיא חייבת לממן... פעם ראשונה שהיא סירבה לקנות לי משהו ולא סתם סירבה אלא כעסה עלי.
במקום להבין שהיא כועסת כי קשה לה לסרב לי ולהגיד שאני מבין, וזה בסדר נעלבתי כמו תינוק, ולמרות שאחר כך התפייסנו ונפרדנו בנשיקה עדיין הרגשתי מוקנט ונזוף, ולכן כשבדרך חזרה לתל אביב (ישבתי ברכבת, מביט דרך החלון וחושב על המעיל האידיוטי ההוא) התקשר אלי שוב אחד, נשוי אחד שפגשתי במסיבה שבועיים קודם וברגע של הסח דעת שתוי נתתי לו את הטלפון שלי. מאז הוא כל הזמן נדנד לי להיפגש איתו למרות שחזרתי והסברתי לו שאני לא מעוניין בגברים נשואים, ובכל מקרה הוא מבוגר מידי לטעמי ולא הטיפוס שלי (אני אמנם מעדיף גברים בוגרים יותר ממני, אבל לא בעשרים שנה, ובטח לא מקריחים ומכריסים עם זין קטן ונטייה לנשוך ולצבוט מרוב חרמנות) בגלל הסכסוך עם אימא והרצון במעיל ההוא אמרתי לו כן, בסדר, בוא ניפגש, אבל זה יעלה לך.
אין בעיות, הוא אמר בהתלהבות, והוסיף שאני לא אצטער וזה ישתלם לי.
אמרתי תודה וקבעתי איתו פגישה מול החנות של קסטרו שם מכרו את המעיל שחשקתי בו. הוא אפילו לא מצמץ כשהצבעתי על המעיל, נכנס איתי לחנות וקנה לי אותו במזומן, ואחר כך נסענו יחד במונית לדירה אחת שהוא טען שהיא שייכת לידיד שלו. הדירה ההיא, (הייתי בה רק שעה אבל אני אף פעם לא אשכח אותה) הייתה קטנה ומחניקה וריקה כמעט מרהיטים. חוץ ממיטה ענקית וכמה כוסות לא נקיות על שולחן פלסטיק במטבח לא היה בה כלום. הוא הניח את השקית עם המעיל על הרצפה, הסתער עלי, נישק וחיבק וצבט, פשט מעלי את המדים וחלץ את הנעליים, מצץ ומעך והזיע, וכל מה שהיה עלי לעשות בתמורה היה לשכב בשקט ולחייך.
שכבתי בשקט וחייכתי (מביט כל אותו זמן בשקית המבריקה והנוצצת שעמדה בפינה, טהורה וחלקה וחשבתי כמה יפה אראה במעיל החדש שלי) והמתנתי בסבלנות עד שהוא גמר סוף סוף על הבטן שלי, ומיד קפץ מעלי ורץ להתקלח.
לא חיכיתי עד שהוא ישוב, התנגבתי מהר בסדין התלבשתי, ובלי לטרוח לקשור את השרוכים ברחתי החוצה עם השקית שלי.
לא ראיתי אותו יותר ובדרך חזרה לבסיס (הייתה לי משמרת לילה באותו יום) נשבעתי לעצמי שאני לא עושה יותר דברים כאלו, בחיים לא, אבל שבוע אחר כך, כשהייתי במסיבה אחת, לבוש במעיל החדש שלי ודי שיכור ומסטול, שוב קיבלתי הצעה שיכולתי לסרב לה - לא הייתי שיכור עד כדי כך – אבל משום מה לא סירבתי, עוד פעם הסכמתי והפעם קיבלתי כסף מזומן שבזבזתי על מגפי עור שתאמו למעיל...
ככה זה התחיל, בקטן, בגלל קפריזה של ילד מפונק שהתלהב ממעיל עור מיותר, ובחודשים שנותרו עד השחרור שלי זה קרה שוב ושוב.
אחרי כמה זמן הרווחתי כל כך הרבה כסף עד שיכולתי לתת לאימא כסף לסדר את השיניים שלה (אמרתי לה שקיבלתי מהצבא רשות לעבוד כפסנתרן בסטודיו לריקוד, וקיבלתי בתמורה נשיקה וחיבוק, וגם קצת דמעות) ועד השחרור נסחפתי לעניין הזה יותר ויותר עד שיום אחד קלטתי שאני לא עושה יותר סקס בשביל הכיף אלא רק תמורת כסף, אבל מצד שני אני מרוויח מספיק כדי להרשות לעצמי לשכור דירה, בגבעתיים אמנם, אבל דירה לא רעה בכלל, ועם שותפה שאין לה אגב מושג ממה אני מתפרנס באמת. השותפה שלי היא בחורה מתוקה ועדינה, סטודנטית חרוצה ועסוקה שרואה בי את החבר ההומו החמוד שלה, וחושבת שאני שותף מדהים ומותק של בן אדם.
היא מחבקת אותי כל פעם שאנחנו נפגשים, בגלל סדר היום המטורף שלה ושלי זה קורה מעט מידי, ואפילו מנשקת אותי על הלחי מרוב חיבה בלי לחשוד באיזה טינופת מגעילה היא נוגעת בלי היסוס.
אחרי השחרור מהצבא חזרתי כמובן הביתה, ביררתי על לימודים ולא התלהבתי משום דבר, ובין לבין גם חיפשתי עבודה, ואפילו התחלתי לעבוד באיזה מקום בעבודה זמנית. אחרי חודש נשברתי, חיפה והקריות נראו לי כל כך אפרוריות ומשעממות לעומת תל אביב. הרגשתי שאני נחנק שם בין הכרמל לאזור התעשייה המסריח, מתייבש מרוב שעמום בעבודה המשרדית השגרתית. לעומת תל אביב אפילו שכונת דניה היוקרתית והאוניברסיטה המתנשאת מעליה, משקיפות בגאווה על חוף הים השרוע מתחת, נראו לי פרובינציאליות וסרות טעם ועל צומת הצ'קפוסט המאוסה אני מעדיף בכלל לא לדבר, מקום שככל שמרחיבים ומשפצים אותו ככה הוא נעשה מגעיל יותר, ממש פי הטבעת של הצפון.
ניצלתי כל הזדמנות לנסוע חזרה לתל אביב, למועדונים ולביקורים אצל מכרים מהצבא שהשתחררו אחרי וחגגו את האירוע במסיבות עליזות ופרועות מהסוג שהחיפאים הסולידיים לא היו מסוגלים אפילו לחלום עליהם.
"מה אתה נוסע כל הזמן לתל אביב?" התרגזה אימא, "לא חבל על הכסף?"
"מה אכפת לך, זה הכסף שלי."
"ובגלל זה אתה מבזבז אותו כאילו אין מחר?" נזפה אימא, "מה יש שם בתל אביב שמושך אותך כל כך? מה רע בחיפה?"
"שום דבר, חיפה בסדר גמור, אני אוהב את חיפה מאוד, בעיקר את הכביש שיוצא ממנה לכיוון תל אביב." התחצפתי, ואפילו צחקתי, מרגיז את אימא עוד יותר.
אחרי כמה חודשים השתחררה סיוון - אחת הבנות שהכי חיבבתי בצבא -נרשמה ללימודים בבר אילן והתחילה לחפש דירה ושותף. עזרתי לה לחפש כי נהניתי להיות בחברתה וכל דבר היה עדיף על השיממון החיפאי ויחד מצאנו את הדירה החמודה בגבעתיים שבה אנחנו גרים עד היום. בעזרת הרוסית החלודה שלי הצלחתי אפילו לשכנע את בעלת הבית הזועפת להוריד לנו קצת מחיר בתנאי שאני אצבע את הקירות במו ידי.
"היא חושבת שאנחנו הולכים לגור יחד." לחשתי לשותפה הנחמדת שלי שהדביקה לי נשיקה ואמרה שזה נשמע לה דווקא רעיון מצוין.
"אבל יש לי עבודה בחיפה." נזכרתי.
"עבודה שמשעממת לך את התחת." הזכירה לי סיוון החמודה, והוסיפה צביטה בישבני.
"אבל גם אם אני אגור אתך אני חייב לעבוד במשהו, אחרת מאיפה יבוא הכסף לשכר הדירה?"
"מה הבעיה, אתה הרי יודע לנגן בפסנתר, לא? תשאיר את זה לי, אני אמצא לך עבודה." הבטיחה סיוון.
"מי ישלם לי כסף על נגינה בפסנתר?" התפלאתי והיא צחקה ואמרה שאני לא תמים ולא מבין מהחיים שלי, ועוד באותו יום, מיד אחרי שעשינו זיכרון דברים עם בעלת הבית, הביאה אותי לסטודיו לריקוד, והציגה אותי לפני המנהל חמור הסבר – אחד בשם אלכס, רקדן מזדקן וידיד ותיק של הוריה -  שבחן את הנגינה שלי והודיע לי ברוסית צחה שהתקבלתי למרות שמרגישים שכבר מזמן לא ניגנתי, אבל מצד שני יש לי טכניקה טובה ורואים שהיו לי מורים טובים ואם אתמיד להתאמן...
"איפה אני יכול להתאמן? אין לי פסנתר."
"לי יש אחד בבית, אתה מוזמן לבוא אלי להתאמן." הזמין אותי הרקדן המזדקן בנדיבות, ובאמת באתי, ועד שהדירה בגבעתיים הייתה מסודרת, צבועה ומוכנה למגורים גרתי אצלו, התאמנתי בנגינה על הפסנתר המשובח שלו וכשלא ניגנתי זיינתי אותו, אכלתי אצלו, ואפילו התקלחתי איתו ועד היום כשמתחשק לי אוכל רוסי טוב וקצת פינוק ביתי אני קופץ אליו לביקור ומקבל תמורת הזיון ארוחת גורמה משובחת ומיטה רכה ומפנקת.
דרך אלכס הרקדן הכרתי אחד, לא חשוב מה שמו, מאפיונר מפחיד כזה שבחיים לא היית מאמין שהוא מחובבי הבולבולים. הוא לקח אותי לבלות במלון באילת איתו ועם החבר שלו - עוד אחד מקולגות החוליגאנים שלו שדי הפחיד אותי עד שנעמד על ארבע וביקש אפתח אותו חזק ובלי רחמים, אחרי זה כבר לא פחדתי ממנו יותר.

טסנו לשם במטוס קטן, הייתה לי בחילה איומה כל הדרך, (מה שהצחיק אותם מאוד כי לדעתם סמל בחיל אוויר אמור ליהנות מטיסה), אותי זה לא הצחיק בכלל, הרגשתי יותר מידי רע, אבל אחרי שנכנסנו למלון חמישה כוכבים ושתיתי שמפניה משובחת והתפנקתי אתם בג'קוזי הרגשתי יותר טוב, וכשהוא נתן לי חבילת שטרות עבה לפני שהכניס אותי למונית בדרך חזרה לתל אביב (הוא והחבר שלו טסו חזרה, אבל אני סירבתי לחזור על החוויה המזעזעת) הרגשתי ממש מעולה ולא עלה בדעתי להגדיר את עצמי כזונה, שכנעתי את עצמי שסקס תמורת תשלום הוא רק מין עיסוק צדדי כזה, משהו שאני עושה מידי פעם... רק כשאני ממש חייב כי החיים בתל אביב כל כך יקרים וקשה לי להגביל את עצמי ולהתקמצן ולא לרכוש בגדים יקרים ולאכול במסעדות מעולות ולחשוב על כל שקל.

אין תגובות:

פרסום תגובה