ג. כמו קווים מקבילים

5. אצל גברים זה אחרת

בגלל קבוצת התמיכה של עילאי פגשתי שוב את אבא ואפילו ישבנו יחד ליד אותו שולחן בחתונה של דותי ויאנה.

הכול קרה בגלל החשש מפני נהיגה שפיתח עילאי אחרי התאונה שעשה בסיני. מאחר והפגישה הייתה מחוץ לקריה שלנו נאלצתי להסיע אותו בעצמי לקבוצת התמיכה שהפגישות שלה התקיימו במקלט טחוב שבבקרים היה צהרון לילדי גן ובערבים התקיימו בו פגישות של קלפטומנים, שומרי משקל, אלכוהוליסטים אנונימיים ושאר מוכי גורל כפי שכינה אותם עילאי.

בעזרת חברי הקבוצה הוא פיתח חוש הומור מקאברי שקצת זעזע אותי – תמיד הייתה לו נטייה לבדיחות זוועה והאיידס רק החריף אותה – אבל נראה היה שהמפגשים הללו עוזרים לו לצאת קצת מהקליפה שלו.

פה ושם חברי קבוצת התמיכה יצאו למפגשים חברתיים ואפילו הגיעו לביקור אצלנו בדירה. להפתעתי לא כולם היו גברים וגם הגברים לא היו כולם הומואים, היו שם גם סטרייטים אם כי הם היו במיעוט.

עילאי שתמיד הסתדר נהדר עם בחורות יצר קשר טוב מאוד עם בחורה אחת לסבית שנדבקה באיידס מהגבר היחיד שהצליח לפתות אותה לסקס, דבר שמשום מה הצחיק מאוד את שניהם.

שמה היה בר, מורה להתעמלות ושחקנית כדור סל נלהבת שהפכה לכמעט בת בית אצלנו, והיו עוד כמה, כולם אנשים נחמדים ורגילים לגמרי שבחיים לא היית מנחש שהם נשאים.

גם עם המנחה – פסיכולוג במקצועו - עילאי התיידד מאוד ובילה זמן רב בשיחות איתו גם מחוץ לשעות הפגישה. הרעיון של קבוצת תמיכה היה מעולה ועילאי הפיק ממנו תועלת רבה נותרה רק בעיה אחת - מה עושים איתי בזמן שהם נפגשים?

"בוא אלינו." אמרה יאנה, "אנחנו גרים ממש קרוב."

זה היה פתרון טוב, וגם אם הם לא היו תמיד בבית עדיין עדיף היה להיות אצלם ולא להסתובב בחוץ שלוש שעות, או לחזור הביתה ואחר כך שוב לחזור ולקחת אותו, וככה יצא שאחרי כמה פגישות הגעתי לבית של דותי ובמקום למצוא אותו ואת יאנה מצאתי שם את אבא!

"אבא?" נדהמתי כשהוא צץ פתאום מהמקלחת, מחזיק מפתח שוודי בידו. "מה אתה עושה כאן איתן?" תיקנתי את עצמי, נזכר שהחלטתי שבחיים אני לא אקרא לו יותר אבא.

"יאנה בקשה שאני אבוא לתקן אצלם את הנזילה בברז, אבל הברז בכלל לא נוזל, אני לא מבין מה הבעיה, אולי היא התכוונה לברז במטבח או שאולי..." הוא הסיר את משקפיו והביט בי במבט מבודח, "אולי עבדו עלי? מה דעתך נתי"

"דעתי שניסו לעבוד על שנינו. חבל, זה לא יעזור."

"כן." אמר אבא, "אני מסכים. הוא חזר למקלחת והתחיל לסדר את הכלים בארגז הפח המיושן שלו שכילד ראיתי בו ארגז פלאות וחקרתי חקור היטב.

"אתה עדיין משתמש בדבר הישן הזה?"

הוא חייך, "כן, למה לא?"

"ככה, כי נראה לי שלא מתאים לבן אדם שהחליף את האישה במודל חדש להמשיך להשתמש בארגז העתיק הזה."

"תפסיק עם זה נתי, אני ואימא שלך... זה בכלל לא היה ככה, ואני עם אשתי לא בגלל הגיל שלה אלא כי היא בן אדם שאני אוהב מאוד."

"כן, בטח. שמענו עליך איתן." לגלגתי.

"נתי, לא משנה מה אתה חושב עלי, אני עדיין אבא שלך ומרגיז אותי שאתה קורא לי איתן בטון כזה. תפסיק!" נזף בי אבא.

"אתה לא אבא שלי ונאווה לא אימא שלי." התזתי נרגז ופניתי ללכת.

הוא השיג אותי והניח יד על כתפי, "נו, די כבר עם זה נתן. אתה כבר מבוגר מידי להתנהגות כזו, הגיע הזמן שתפסיק עם מרד הנעורים הזה."

"זה לא מרד נעורים זה..."

"נתי די, בבקשה."

"מה די? אתה התחלת."

"נכון, אתה צודק, אני התחלתי. דיברתי שטויות וטעיתי, אני מתנצל. אתה סולח לי? בבקשה נתן, לא משנה שאתה הומו, אתה הבן שלי ואני אוהב אותך בכל מקרה."

לא יודע מה גרם לי לפלוט את זה, אבל המילים פשוט קפצו לי מהפה. "גם אם אני אהיה חולה איידס?"

הבעת אימה ובלבול עלתה על פניו, "אבל... אבל דותן אמר שהחולה הוא החבר שלך, הבחור הזה עם השם המצחיק, הוא הדביק אותך?"

"לא, הוא לא, ושמו עילאי."

"שם מוזר." העיר אבא, "מעניין מה ההורים שלו חשבו לעצמם?" שאל את עצמו והתיישב בעייפות על כורסא, "הפחדת אותי נתי, אבל גם כחולה איידס אני אוהב אותך."

"טוב, אני לא חולה. רק שאלתי."

"אני מבין."

"אבל אני חי עם חולה איידס ולמרות שאנחנו נזהרים יש בזה סיכון." הוספתי.

"אתה אוהב אותו?"

"כן, מאוד."

"בסדר, רק תיזהר."

"אני נזהר והוא נזהר עוד יותר."

"טוב נתי אני סומך עליך ואני מצטער שלא הזמנתי אותך לחתונה ולברית, חסרת לי שם, חשבתי הרבה למה היציאה שלך מהארון נעשתה כזה ריב מכוער, סך הכול ביקשתי שלא תעשה סיפור מזה שאתה הומו כי ליאת באה ממשפחה שמרנית ודי קשה להם עם זה שהיא מתחתנת עם גבר מבוגר ממנה וגרוש, זה הכול, ביקשתי קצת התחשבות ואתה התפרצת כל כך... הרגשתי שאתה סוגר איתי חשבונות על כל העבר המשותף שלנו."

"איזה משותף? בקושי שמתם לב אלי ואל דותן."

"אתה צודק במידה מסוימת, אבל מצד שני אם לא היית ילד בוגר ויעיל כל כך ולא היית מטפל בו יפה כל כך אולי היינו מפסיקים להתנהג כמו מטומטמים ומתפנים אליכם."

"אה, אז אני אשם?"

"לא נתי, אתה לא אשם, אף אחד לא אשם. לפעמים אנשים עושים טעויות בתום לב ולפעמים, אם יש להם מזל, הם מצליחים לתקן אותן. לא הייתי צריך להתחתן עם נאווה, אבל זה נעשה, יש לנו שני בנים נהדרים ועל זה אנחנו לא נצטער אף פעם. כל אחד מאתנו בנה לו חיים חדשים מאז ואני רוצה להודות לך שלא גרמת לדותי לנתק איתנו את הקשר למרות שכעסת עלינו מאוד."

"עשיתי מה שנראה לי הכי הגיוני והוגן." אמרתי והתיישבתי מולו, "אז איך זה להיות אבא לילד קטן?"

"די מעייף." חייך אבא, "לא הייתי מתנגד לקצת עזרה מהבנים הגדולים שלי." 

"נו, אז התפייסתם סוף סוף?" חקר אותי דותי אחר כך בלהיטות.

"כן, בערך."

"יופי, נהדר. זה היה רעיון של יאנה, אתה לא כועס?"

"לא, למרות שבדרך כלל אני לא אוהב שעובדים עלי."

"אני יודע נתי, אבל אני חולם שבחתונה שלי כל המשפחה המורחבת שלי תשב יחד בשולחן המשפחה."

"מה, גם הבעל החדש של נאווה ואשתו של איתן והילדים שלהם?"

"למה לא?"

"לא יודע. זה נראה מוזר."

"לא מוזר יותר מזה שהבן זוג של אחי הוא גבר."

"יש בזה משהו." נאלצתי להודות.

"ותעשה לי טובה, תקרא לנאווה אימא."

"לפעמים אתה כזה פולניה דותן שאני שואל את עצמי מי גידל אותך."

"אתה טמבל."

"כן, מה כבר אפשר לצפות ממי שגדל עם אח הומו." נאנחתי והבטחתי שאתנהג כראוי ואהיה גאוות קהילת וורשה, וגם קיימתי את הבטחתי חוץ מהעסק של בן זוג במקום בת זוג, אבל בחיים הרי צריך לדעת להתפשר.

לזכותם של בני המשפחה המורחבת עלי להגיד שכולם התנהגו כראוי ואיש לא עשה פרצוף כשאני ועילאי ישבנו זה לצד זה, החזקנו ידיים בזמן החופה ואפילו רקדנו יחד, ובעצם לא הייתי מרחיב כל כך בקשר לחתונה של דותי - ואם תשאלו אותי זה פשוט מגוחך לעשות כזה סיפור מחתונה של זוג שגר יחד כבר שנה - לולא מה שקרה כשיצאנו מהחתונה ונתקלנו במגרש החנייה בזוג שיצא מהאולם הסמוך. הבחורה הייתה קטנה, שמנמונת, כהה וחמודה מאוד, והגבר היה קטן, שמנמן, בהיר וחמוד.

כשהוא ראה את עילאי הוא צעק "עילי! הנה אתה! סוף סוף מצאתי אותך!" והתנפל על עילאי שלי בחיבוק, ועילאי החזיר לו חיבוק בחזרה, בעוד אני והבחורה הזרה מחליפים מבט נבוך.

הם התחבקו וטפחו אחד על שכמו של השני כמה דקות עד שנרגעו והתחילו לדבר. "מורן, זה הבחור הזה שהייתי איתו בסיני בשנה שעברה." אמר הבלונדיני הקטן, "זה שהתנגש בחמור."

"איזה חמור?" שאלתי.

"זה היה חמור? כולה חמור?" נדהם עילאי, "איך אתה יודע שזה היה חמור דאץ'?"

"זה הציק לי נורא, הסיפור הזה של התאונה." הסביר דאץ' שדיבר עברית סבירה, אבל במבטא משונה, כמעט גרמני, אבל לא בדיוק, "אז חזרתי לסיני וביררתי קצת והתברר שזה היה חמור שברח מאיזה אוהל של בדואים. אפילו מצאו בשבילי את הבעלים שלו ושילמתי לו על החמור."

"אז אני חייב לך כסף."

דאץ' צחק צחוק גדול ואמר שהוא יסתפק בזה שעילי יזמין אותו ואת מורן, החברה שלו, לבירה, "וגם אתה מוזמן כמובן." פנה אלי בחיוך.

"אני אשמח מאוד." עניתי בכנות. קבענו פגישה ליום שישי באיזה פאב, הם נסעו לדרכם ואנחנו הלכנו לרכב שלנו.

כשהגענו עילאי לקח ממני את המפתחות של הרכב והודיע לי שמאחר ואני שתיתי קצת והוא לא שתה בכלל תורו לנהוג.

"אתה בטוח?" שאלתי, "באמת? אתה מרגיש שאתה רוצה לנהוג?"

הוא הניד לאות כן ובלע את רוקו, "כן, אני חושב שכן, ופוקסי, אם אני שוב אתחיל ללחוץ חזק מידי על הגז תעצור אותי, בסדר?"

"אין בעיות, בשביל זה אני כאן עילאי, לעצור אותך כשאתה לוחץ חזק מידי על הגז." 

אחרי שהוסר מעל עילאי החשש שהוא רוצח משהו בו נרגע מעט. לא שהוא הפסיק להתייסר בגלל שפגע במישהו וברח, אבל לכל הפחות אף בן אדם לא מת בגללו.

"סם אומר שצריך לראות בכל מה שקורה את הצד החיובי, גם באיידס, ושאני צריך להתייחס לתאונה ההיא כאל סימן אזהרה ולהתחיל להיזהר ולשמור על עצמי." הסביר לי אחרי עוד פגישה עם סם - המנחה של הקבוצה שהפך להיות הפסיכולוג שלו.

סם היה מוכן להיפגש איתו חינם או בתשלום סמלי בלבד, אבל עילאי, רגיש כמו תמיד לכל הנושא הכספי, החליט שהוא חייב להתחיל להרוויח כסף, ולמרבה הפתעתי מצא עבודה בתור עוזר צלם חתונות. פתאום התשוקה שלו להנציח כל מה שראה בצילום הפכה למקצוע והחיבה שלו למוזיקה מודרנית רועשת ולריקודים סוערים הפכה ליתרון.

הוא התמחה בצילום והקלטת זוגות רוקדים על רחבת הריקודים, ודי מהר התחבב על כל הדי. ג'י. שתקלטו בחתונות ובמועדונים, ופתאום התחיל לצאת לעבודה כמעט כל ערב.

אמרתי לו בכנות שאני מעדיף לשטוף בתי שימוש ציבוריים במחנה פליטים בעזה מאשר לבלות את לילותיי במקומות רועשים כאלו, אבל הוא רק צחק, הודיע לי שאני חנון מחשבים כבד ואיזה מזל שככה בדיוק הוא אוהב אותי, וחיש קל צרב עשרים עותקים לכל ידידיה של כלה שמנמנה אחת רוקדת בשמלת כלה לא צנועה בעליל - מזל שהרב הלך לפני שהתחילו הריקודים.

בחתונות הוא היה נתון להשגחתו הקפדנית של מיקו הצלם שדרש מהעוזר שלו להיות ידידותי ונעים הליכות עם הקליינטים, אבל לעולם לא לשתות איתם, ולא משנה עד כמה יפצירו בו.

"כשתהיה אורח או חתן תשתה כמה שאתה רוצה, אבל עכשיו אתה בתפקיד ואתה חייב להיות ממוקד." היה חוזר ומציק לעילאי שנהנה לחקות אותו באוזני, אבל הקפיד למלא את הוראותיו ולא לשתות. הוא היה חוזר מהחתונות מסריח מסיגריות ועייף מאוד, אבל תמיד פיכח.

הצילומים במועדונים היו סיפור אחר, שם לא היו קרובי משפחה מבוגרים שמיתנו את האווירה, ומיקו הודיע שהוא מעדיף להיות מובטל ולא להסתובב במקומות כאלו. בעיקר נרתע ממראה זוגות של גברים שהתנשקו והתמזמזו בגלוי על רחבת הריקודים. נשים דווקא לא הפריעו לו, אבל גברים גרמו לו מבוכה קשה מנשוא.

כל פעם שעילאי היה יוצא למשימת צילום באיזה מסיבה במועדון זה או אחר הייתי מזכיר לו שוב שאסור לו לשתות בגלל התרופות שהוא לוקח, ומפציר בו שאם יחוש עייף מידי שלא ינהג הביתה אלא ייקח מונית או יישאר לישון אצל מישהו.

הוא היה צוחק ממני, קורא לי סבתא דוגרת ויידישע בובע ומקפיד להתקשר אלי מהדרך, אומר לי בצחוק שאסלק את כל המתחרים כי הוא מגיע לישון איתי.

יכול להיות שהיה עלי לקנא ולדאוג שהוא מסתובב בלילות במסיבות ובמועדונים, מוקף גברים יפים, שתויים וחרמנים, אבל הרי אם מישהו רוצה לבגוד הוא יכול לעשות את זה בכל מקום, ואם אין לי אמון בו אז מה אנחנו עושים יחד?

זה מה שאמרתי ליאנה שהעירה שאפילו דותי, הגבר הכי ליבראלי שהיא מכירה, לא היה מרוצה אם היה הייתה מסתובבת לילות שלמים באולמי חתונות ובמועדונים, ושבה מהעבודה רק לפנות בוקר.

"אצל גברים זה אחרת." אמרתי לה, "וחוץ מזה עילאי לומד עכשיו צילום ועריכה, ואחרי שהוא יגמור את הלימודים הוא ימצא עבודה מסודרת יותר. כל זמן שהוא צעיר ויש לו כוח ומרץ לעבודה כזו מבחינתי זה בסדר."

עילאי נהנה מאוד מהלימודים והצליח בהם, הוא אהב גם את העבודה שלו והכי חשוב, אהב אותי, והראה לי את זה כל הזמן. הוא אפילו הסכים, אחרי הפצרות רבות שלי ואחרי שהשקענו כסף בקונדומים משובחים במיוחד, לחזור לסקס עם חדירה שגרם לשנינו עונג רב. הכול נראה ממש בסדר, החיים היו יפים ומבטיחים, ואז, ערב אחד, כשניסיתי לגלוש לי קצת בנחת בין מספר בלוגים שחיבבתי המחשב שלי קרס. 

עילאי היה בעבודה ולכן ניגשתי למחשב שלו וגיליתי פתאום תיקיה פשוטה, צהובה שנקראה בפשטות – אני.

אולי יש פה תמונות שלו? חשבתי לעצמי, כי אצל עילאי, כמו אצל כל שאר הצלמים, הסנדלר הלך יחף, ודווקא לבן אדם שצילם כל פרצוף שנקרה בדרכו היו מעט מאוד צילומים של עצמו.

נכנסתי לתיקיה ההיא ובמקום תמונות מצאתי מסמכים. אולי הייתי צריך לסגור אותה ולהניח לזה, אבל הסקרנות גברה עלי. לא עלה בדעתי שיש שם משהו שאסור לי לראות ולכן לחצתי בתום לב על המסמך הראשון שנקרא, "אני שוכב על ספסל בסאונה" וזה מה שקראתי שם.

זה סתם ספסל עץ פשוט עשוי עץ אורן זול. ארבע פסי עץ בלונדיני מחוברים לרגלי מתכת. אני שוכב על הבטן, ערום. ישבני חשוף, מתחת לבטני וחלצי מגבת לבנה, מקופלת לשתיים. היא דקה מאוד ולא ממש מרפדת את העץ הקשה שלוחץ על בטני וחזי.

חם שם מאוד. אדים ממלאים את שדה הראיה המצומצם שלי. אסור לי להגיד כלום, אסור להרים את הראש ואסור להביט לאף אחד בעיניים. אני סתם בשר חם שמונח שם להנאתם, אני רק חור משומן ופעור לפקודת האדון.

הוא מתנשא מעלי, לבוש בחליפת העור השחורה שלו שצחצחתי הבוקר. ראשו מגולח, שריריו בוהקים. ידו, גדולה וחזקה, מחליקה על גופי, מועכת אותי אל הספסל. "אל תזוז." הוא פוקד עלי, "אתה חלק מהספסל עכשיו. ברור?"

"כן אדוני." אני אומר, והוא חובט בכוח על עכוזי, נהנה מקול הטפיחה החזק של ידו על בשרי והולך, ואז הם באים.

הם משלמים לו. יש מחיר אחד לזיון ואחר למציצה. הם מתמקחים איתו בעליזות בהולנדית שאני לא מבין. הרוב בוחרים בזיון ומשלמים בלי ויכוח את התוספת לזיון בלי קונדום, ויש גם חלק שמעדיפים מציצה.

יש גם זוגות שרוצים שזה יהיה הדדי, אחד נמצץ ואחד חודר לתוכי.

הנמצצים מתיישבים על שרפרף מולי, מגישים לי את הזין שלהם. חלקם גומרים בפי, חלקם בקונדום. אני סופר עשרים גברים בסך הכול, ואז, למרות שאני אמור להיות רק חפץ חסר רגש זה מתחיל ממש לכאוב, ומישהו מעיר באנגלית שאני מדמם ואולי כדאי להפסיק.

האדון פוקד עלי לרדת וללכת איתו ואני מנסה, אבל לא מצליח. רגלי רועדות ואני קורס על הרצפה ומבחין שהמגבת ששכבתי עליה לחה מזרע, זיעה ודם.

האדון נושא אותי על שכמו למקלחת ושוטף אותי בצינור בעודי יושב על הרצפה החלקלקה, חסר אונים ומבויש. הוא מאוכזב ממני, לא משכתי מספיק קליינטים, הרווח מועט מידי, לדבריו שכבתי שם כמו חתיכת בשר חסרת חיים.

"אתה סתם ילד מפונק." הוא מסכם, "אתה לא שווה כלום." הוא אומר ומשליך עלי מגבת לחה. "תתלבש ותתארגן, בעוד חצי שעה אני חוזר לקחת אותך." הוא זורק לי ביובש והולך.

אני מתנגב בישיבה ורק אז מצליח לקום. לובש את בגדי התלויים בפינה, נשען על הכיור, מביט בפני ורואה במראה סתם ילד מפונק שלא שווה כלום.

6. תישן טוב חמוד

הצלחתי לסיים את קריאת הקטע הזה, אבל לא אזרתי די כוח להמשיך לקרוא, די היה לי במה שקראתי.

ברור היה לי שמה שקראתי היה האמת לאמיתה, זה מה שבאמת קרה לו אחרי שברח מסיני ונחת באמסטרדם. ככה הוא נדבק באיידס, לא כי עשה סקס בלי קונדום בגלל שהיה שיכור או מסטול, אלא כי הניח לעצמו בראש צלול, מתוך בחירה, להפוך לזונה, או עבד, או מה שזה לא יהיה של האיש הזה שהוא קרא לו האדון.

סגרתי את המחשב שלו, עשיתי מקלחת במים רותחים, משפשף את עצמי בספוג, וזחלתי למיטה, להמתין לעילאי.

בזמן שהמתנתי חשבתי על מה שקראתי וניסיתי להבין את עילאי המסכן שמשום מה, מתוך רגשות אשם או השד יודע מה, הניח לעצמו להידרדר לדרגת בשר חסר רצון ורגש. מה שעבר עליו היה מעורר רחמים, מזעזע ממש, חשתי כאב נורא בגללו, אבל ידעתי שאחרי שקראתי מה שקראתי אני מעדיף לשכב עם בחורה מאשר לגעת בו שוב. 

כשהוא הגיע לפנות בוקר, עליז וגאה בטיפ היפה שקיבל, מחייך אלי בשמחה, ניסיתי לחייך אליו, לשאול איך היה, להתנהג כרגיל, אבל הוא חש מיד שאני מזייף. כנראה שהריח את זה עלי כשנרתעתי אינסטינקטיבית מהחיבוק שלו.

"מה קרה?"

"המחשב שלי הלך, השתמשתי במחשב שלך ונכנסתי לתיקיית 'אני'."

הוא עצם את עיניו לרגע ואחר כך פקח אותן. "כמה קראת?"

"רק את הסיפור על הספסל בסאונה. לא היה לי כוח לקרוא עוד."

"קראת מספיק." אמר והתיישב, דוחף את כפות ידיו מתחת לירכיו כדי שלא אראה שהן רועדות.

"אני לא מבין." אמרתי, "אני פשוט לא מבין, למה עשית את זה?"

"כי היה לי צורך בזה." הוא אמר, "אני לא מבין בעצמי למה, אבל היה לי צורך להיות... להיות כזה."

"מה, זונה?"

"לא, עבד. הרגשתי שאני חייב להיות רכוש של מישהו, להתמסר לאדם חזק יותר. היה לי מזל שהאדון הזה הסכים לקבל אותי, הוא היה די מבוקש בזמנו."

"בזמנו, ומה קרה לו עכשיו?"

"מת ממנת יתר. אף אחד לא יודע אם הוא לקח יותר מידי סם כי הוא ידע שהוא נשא או שזו הייתה תאונה, והאמת שלאף אחד לא אכפת."

"איך זה נודע לך, דאץ' סיפר לך?"

"לא, מה פתאום? קראתי על זה באינטרנט באתר של סאדו מאזו. דאץ' בכלל לא היה בעניינים האלו. הוא רק עזר לי בשבוע הראשון להתמצא קצת באמסטרדם ואחר כך נפרדנו ועברתי אליו."

"אל האדון הזה?"

"כן, אתה בטח חושב שהוא היה רשע וסדיסט ואולי הוא היה כזה, אבל זה מה שהייתי צריך אז וזה מה שקיבלתי."

"אני לא מבין את זה עילאי, אני פשוט לא מבין. זה פשוט לא הגיוני שבן אדם שפוי יניח לעצמו בכוונה להגיע למצב נוראי כזה."

"מה שלא הגיוני פוקסי זה לחפש הגיון בכל דבר שבני אדם עושים לעצמם. זה מה שלא הגיוני פה."

"אתה עדיין עושה דברים כאלו, מחפש מישהו שיתעלל בך, שיעשה ממך זונה, יתייחס אליך כמו אל סתם גוש בשר? כי אני עילאי, אני לא מסוגל לזה. אני יכול בצחוק להחזיק לך בכוח את הידיים תוך כדי זיון, אבל להיות אדון ולקחת כסף מאנשים שיזיינו אותך, זה גדול עלי, הסיפור הזה הוא יותר מידי בשבילי עילאי."

"אני יודע. בגלל זה לא סיפרתי לך כלום."

"יש עוד דברים שלא סיפרת לי?"

"כן, לא סיפרתי לך שזרקו אותי מהצבא אחרי שנה וקצת כי ניסיתי להתאבד."

"למה עילאי? למה ניסית לעשות דבר כזה?"

"לא יודע. ככה. הייתי חייב. כל זמן שרק חתכתי את עצמי הצלחתי להסתיר את זה, אבל בסוף זה לא הספיק. ניסיתי למחוק את עצמי לגמרי, אבל נכשלתי וזרקו אותי מהצבא."

"חתכת את עצמך?" נדהמתי, "מה זאת אומרת חתכת?"

"הנה, ככה." הוא הראה לי את הצלקות על ירכיו ושוקיו, "עשיתי את זה עם סכין גילוח."

"אמרת לי שזה מתאונה, שנפלת עם אופניים ומאז אתה לא מעז לרכב."

"האמת שאני לא יודע לרכב על אופניים. ממי יכולתי ללמוד? לאימא לא היה זמן ואבא תמיד היה בחו"ל."

"לא יכולת לבקש מחבר, או משהו כזה?"

"ביקשתי מאחיו הגדול של רוני, החבר הכי טוב שלי אז. הוא הסכים והוא באמת לימד אותי, לימד אותי איך למצוץ לו. הייתי אז בן עשר, בערך בגיל שתים עשרה כבר עברנו לזיונים ממש. להורים שלו הוא סיפר שהוא מלמד אותי לשחק כדור רגל. עד היום אני לא יודע לרכב על אופניים או לשחק כדור רגל, אבל אני מוצץ נהדר ואני זיון מעולה."

"עילאי..." התחלתי לבכות, "למה לא סיפרת לי את זה בהתחלה, כשרק נפגשנו? למה... חשבתי שאתה סתם ילד מפונק שנהנה להתמסטל ולנהוג מהר מידי. לא הבנתי ש... למה לא סיפרת לי?"

"ומה זה היה עוזר? עד שפגשתי אותך זה כבר היה מאוחר מידי. חשבתי שאתך אני אצליח לפתוח דף חדש, אבל טעיתי, בגלל זה ברחתי."

"אם הייתי יודע למה באמת ברחת הייתי בא אחריך."

"לא. לא היית בא. אם היית יודע את האמת היית מראה לי מיד את הדלת וחוזר ללימודים שלך. טוב, אני הולך."

"לא, אל תלך עילאי. תישאר. אנחנו נתגבר על זה יחד."

"באמת?" הוא חייך בספקנות, "נמשיך לישון יחד ואתה תחבק אותי כל לילה ותגיד לי שאתה אוהב אותי? לכזה יחד התכוונת פוקסי?" שאל, פורש לעומתי את זרועותיו לחיבוק.

זה היה עוד מבחן, וגם בו נכשלתי, נרתעתי ממנו והוא הוריד את ידיו ושוב חייך. "לא, לא חשבתי שהתכוונת ליחד כזה."

"אני מצטער עילאי, האיידס היה דבר אחד, עם הוירוס אני מסוגל להתמודד, אבל זה, זה פשוט גדול עלי. אני צריך זמן לחשוב על זה, להסתגל לרעיון."

"כן, בטח." אמר עילאי, "אתה צריך זמן. אני יודע, הגיוני, אתה הרי לא בן אדם שמחליט סתם ככה, בלי לחשוב קודם. תשמע פוקסי, אני אלך לישון עכשיו ואתה לך לעבודה, נדבר על הכול כשתחזור."

"בסדר." אמרתי, "תישן טוב חמוד, אני הולך." וברחתי.

מאוחר מידי – מעין אפילוג

אלו היו המילים האחרונות שאמרתי לו. לא דיברנו יותר כי כשחזרתי כי הוא כבר לא היה שם. השאיר לי מכתב מנומס שבו הודה לי על הכול. סיפר שקיבל הצעת עבודה משתלמת בתל אביב ושהוא מאחל לי כל טוב.

למרבה הפלא הפעם הוא לא שיקר ובאמת ראיתי עבודות שלו בעיתונים, בעיקר במדורי הרכילות. צילומים של מפורסמים ומפורסמות במסיבות וקצת צילומי פאפרצי. הוא נעשה כמעט מפורסם ושמעתי שהוא נחשב לבליין רציני.

קראתי באיזה עיתון נשים ראיון איתו – זה היה חומר הקריאה היחיד אצל רופא השיניים שלי - הוא אמר לכתבת שנמאס לו לצלם סלב, שיש לו גם צילומים אחרים, צילומים אמנותיים, ושעוד מעט הוא יעשה מהם תערוכה, אבל זה לא קרה מעולם, כמה שנים אחרי שהוא יצא מחיי הוא נהרג בתאונת דרכים כשחזר ממסיבה.

הפעם הגורם היה טעות אנוש אמר הקריין והוסיף שהכביש היה חלק, ומזג האוויר בהיר והרכב היה תקין, והקריינית העירה בחומרה שההרוג היה ידוע כנהג פרוע, במיוחד אחרי ששתה קצת, ולכן הוא נהג לבדו, אף אחד לא רצה לנסוע איתו אחרי המסיבה.

בן זוגי, בחור נחמד, שקט, רגוע והגיוני, הרים גבה כשאמרתי לו שאני רוצה ללכת ללוויה, ושאל אם אני רוצה שגם הוא יבוא איתי. הודיתי לו, אבל אמרתי שאין צורך, זה משהו שאני צריך לעשות לבד.

הלוויה הייתה בבית קברות מרוחק שלא הכרתי ועד שהגעתי הטקס כבר נגמר, כולם הלכו, נשארו רק שני אנשים, גבר ואישה צעירים שדמו מאוד לעילאי בתווי הפנים השדוניים ובצבע השער החום ערמוני.

"אתם ענר ועירית?" שאלתי והם הנהנו אלי באדישות. בגלל אימא של עילאי לא נפגשנו מעולם והם לא ידעו שאני ועילאי חיינו יחד ואהבנו פעם אחד את השני, ואולי טוב שכך.

"אני נתן פוקס, פעם הייתי חבר שלו. אני מצטער, אבל הגעתי מאוחר מידי."

התאומים הודו לי שבכל זאת באתי, שמו אבן על תלולית העפר הלחה והלכו.

עמדתי שם כמה דקות, חושב עליו, ואחר כך שמתי גם כן אבן קטנה על קברו וביקשתי שוב סליחה שאיחרתי.

"תישן טוב חמוד. אני הולך." אמרתי והלכתי. 

המשך ומעין סוף של הסיפור הזה אפשר למצוא כאן