ג. מלך הביצה

באנגלית אומרים fall in love נופלים לאהבה, כאילו שהאהבה היא מלכודת שנופלים לתוכה. יש בזה משהו מהאמת, האהבה הזו התגנבה אלי חרש, בערמומיות, והפילה אותי.

אף פעם לא היה עולה בדעתי שאוכל לחוש רגשות כה עזים לגבר, ועוד למישהו כמו נמרוד שבא מחוץ לעולמות המוכרים לי כל כך - עולם האמנות, המוזיקה והריקוד, והעולם המעוות והחולני של הזנות. לכאורה לא היה שום דבר משותף בין השניים ובכל זאת, במחשבה שנייה, בכל זאת יש משהו דומה - גם רקדנים וגם זונות רואים בגוף שלהם כלי והם מתחזקים ומטפחים אותו כדי שיוכלו לבטא את עצמם ולהתפרנס. כמו נערי ליווי גם רקדנים לא מתביישים להיחשף ערומים בפני זרים ולציית להוראות שנותנים להם כוריאוגרפים או לקוחות שמנסים להגשים באמצעות גופם את הפנטזיות שעלו במוחם.

אמנם לא הייתי רקדן מקצועי, אבל נכחתי באלפי שעות ריקוד, רובן חזרות ומיעוטן הופעות, וכל הקראשים והסטוצים שלי היו עם רקדנים שאיש מהם, אני די בטוח, לא היה נחרד לדעת איך אני מתפרנס באמת.

אני מניח שחלק מהם, אלו שהטיבו להכיר אותי כמו אלכס למשל, הבינו לבד שיש לי עוד מקורות פרנסה חוץ מהנגינה בפסנתר ובטח גם שיערו מה טיבם.

אלכס העיר לי לא פעם על בגדי היקרים שלא תואמים את גובה הכנסתי, ואין לי ספק שהוא שם לב לטלפונים המסתוריים שאני מקבל מידי פעם ומאחר והוא לא טיפש אני בטוח שהוא הטיב לחבר את כל הנקודות וקיבל מהם תמונה שלמה. מעולם לא דיברנו על כך בגלוי, אבל ראיתי את עיניו הפיקחיות עוקבות אחרי כשהמתקתי סוד בטלפון היקר שלי ואני בטוח שהוא הבין במה דברים אמורים ולא התרגש, ולמה שיעשה זאת? הוא היה מנוסה דיו בדרכי העולם וידע איך הוא מתנהל.

כמה ימים אחרי שויקטור התחיל לגור איתי הגעתי לסטודיו רבע שעה מוקדם מהרגיל – שיעור אחד התבטל ויצאתי קצת יותר מוקדם מהקונסרבטוריום - ופניתי למטבחון הקטן שהותקן מול משרדו של אלכס כדי להכין לעצמי כוס קפה, ולתדהמתי גיליתי שם בחור אחד, רחב כתפיים, עיניו חומות, שערו מגולח וחזהו חשוף, עומד ומנקה את המקרר הקטן והישן שטרטר לו בנחת בפינה ולא נוקה כבר עידן ועידנים.

מה אתה עושה?" שאלתי, "גלינה יודעת שאתה מתעסק לה במקרר?"

גלינה, זאת לדעת, הייתה המנקה הוותיקה של הסטודיו - אישה חמורת סבר ושתקנית שניקתה, די ברשלנות, את שלושת חדרי הסטודיו והייתה ממונה על ניקיון השירותים והמטבח ועריכת קניות של תה, קפה, עוגיות וחומרי הניקיון, משימות שהיא בצעה כלאחר יד ובקוצר רוח מופגן.

"גלינה יצאה לחופש, הבת שלה בשמירת הריון והיא עברה לגור איתה בחיפה." הסביר העלם הזר בסבלנות, "אני מחליף אותה בינתיים." ביאר בקול בריטון חמים ועמוק ושיגר לעברי חיוך יפיפה שהמיס אותי.

"לא קר לך?" שאלתי, מביט משתאה בפלג גופו העליון החשוף, תוהה איך אחוש אם אגע בקו השער הדק והמפתה שירד מבין פטמותיו הגדולות והחומות לעבר חלציו עד שנבלע בתוך מכנסיו הקצרים.

הוא הצטחק, "לא." אמר בפשטות, מחה את כפות ידיו הגדולות והחזקות באחורי מכנסיו והושיט לי את ידו הימנית. "אני נמרוד, המנקה החדש."

לחצתי את ידו ומעין זעזוע פנימי מוזר עבר בגופי למגע ידו, זעזוע שלא ידעתי מה פירושו, "אני מיכאל, הפסנתרן." הצגתי את עצמי.

"באמת? הפסנתרן? אתה כל כך יפה, חשבתי שאתה אחד הרקדנים."

שמעתי מחמאות על יופיי כמעט כל יום, ולפעמים גם יותר מפעם אחת ביום, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי נבוך בגלל מחמאה, ורק באותו לילה, כשהגעתי למיטתי אחרי יום עמוס וגדוש אירועים התפניתי לחשוב בשקט על היום שעבר עלי - לימודים בבוקר, אחרי הצהרים עבודה בסטודיו, ובערב עוד עבודה בדירתו של קליינט ותיק ותובעני אחד שאמנם שילם היטב, אבל אילץ אותי להתאמץ ולהרוויח כל שקל - ותפסתי פתאום שזו הפעם הראשונה מזה שנים שמישהו מחמיא לי סתם ככה, לא מתוך נימוס ולא מטעמים מקצועיים אלא פשוט אומר בגילוי לב את אשר על ליבו.

ואולי הוא בכלל לא הומו? נחרדתי פתאום, ולא הבנתי למה אני מוטרד כל כך מהשאלה הלא חשובה הזו. למי אכפת בכלל מה טעמו ונטיותיו המיניות של איזה נמרוד אחד שלא מבין כלום בריקוד או במוזיקה? סתם בחור אחד מיני רבים הממלאים את רחובות העיר, אחד שנראה כאילו הגיע זה עתה מאיזה מושב או קיבוץ, או השד יודע מה, ומתפרנס זמנית מניקוי מטבחים ורצפות.

נתקלתי בו שוב אחרי יומיים כשהוא עומד בכפכפים, הפעם עם חולצה, מטאטא במרץ את החצר האחורית של הסטודיו שהיה בעברו הרחוק מתפרת שקים ועבר הסבה לעסקי האומנות בזכות התעקשותו וכוח רצונו של אלכס שהריקוד היה עיקר חייו. הוא זה שהשקיע כסף וטרחה במבנה הישן והמכוער הזה, חילק אותו לשלושה אולמות גדולים עם רצפות פרקט, התקין סביב הקירות מראות גדולות ובר עץ ממורק (הכוונה למוט עץ בגובה המותניים שנועד לתמיכה), הביא פסנתרים ותופים לליווי הרקדנים והפך את המקום התעשייתי ונטול ההשראה הזה לסטודיו למחול שרקדנים מכל קצות הארץ הגיעו אליו ללמוד, להתאמן ולחלום איך הם כובשים את העולם בכוח אמנותם.  

בחצר האחורית מרוצפת הבטון עמדו כמה עציצים מיובשים שניסו להסתיר פחי אשפה גדולים וירוקים, ולצידם נח ספסל מתקלף שאליו היו נמלטים כל המעשנים שלא יכלו עוד לעמוד באיסור החמור על עישון בתוך הסטודיו. הם היו צונחים על הספסל, שואפים מהסיגריות שלהם, מעלים בהן עשן עד תומן, מועכים את הבדלים על רצפת הבטון, ואחר כך חוזרים לסטודיו להמשיך לרקוד.

במשך היומיים בהן לא הייתי שם חל מהפך בחצר האחורית - העציצים הושקו ושתילים חדשים וזקופים הזדקרו מתוכם, פחי האשפה נצבעו מחדש וניצבו בשורה מסודרת לאורך הגדר, הספסל המתקלף נצבע בכחול נוצץ ורצפת הבטון המאובקת נשטפה היטב - וכעת עמד נמרוד, האחראי לכל השינויים המשמחים הללו, וטאטא במרץ את בדלי הסיגריות שהצטברו סביב הספסל במשך הבוקר, אסף אותם לתוך יעה חדש מפח, והשליך את הבדלים לאשפה. כשהבחין בי מציץ בו מהחלון נופף לעברי, מחייך אלי את חיוכו הרחב והמקסים.

נופפתי לו חזרה, יצאתי אליו, שיבחתי את חריצותו ואת מראה החצר שהשתפר לבלי הכר, והסכמתי איתו שצריך להתקין מאפרה גדולה ליד הספסל לטובת המעשנים כדי שלא ישליכו את הבדלים על הרצפה.

"תראה איך הם זרקו בדלים לעציצים," העיר בעצב, "אבל אתה בטח לא מעשן." הצהיל לעברי את פניו.

"לא, אני לא." הסכמתי איתו, "סבתא ואימא היו הורגות אותי אם היו מגלות שאני הורס את הבריאות שלי ושורף כסף על סיגריות."

"ובצדק." הסכים נמרוד בכובד ראש, "זה מנהג לא בריא וגם נורא מסריח ומצהיב את השיניים, ולך יש ריח כל כך טוב ושיניים כל כך לבנות ויפות."

"תודה." אמרתי, מסמיק לראשונה מזה זמן רב, "גם לך." הבטנו זה בזה וכל הספקות שעינו אותי בדבר נטייתו המינית פרחו להן מראשי.

"איפה אתה גר נמרוד?" שאלתי, וכבשתי את החשק הפתאומי שעלה בי להפשיל את שולי חולצת הטריקו המהוהה שלו, ולהעביר את אצבעותיי על פס השערות ההוא שטרד את מנוחתי מאז ראיתי אותו לראשונה.

"כאן." אמר נמרוד בשמחה, "אלכס מרשה לי לישון במרתף ובתמורה אני מנקה ומסדר הכול בסטודיו, עושה קניות ושומר בלילה שלא יפרצו, והוא אפילו נותן לי משכורת קטנה." חייך בשביעות רצון.

"יופי." חייכתי חזרה, "נראה ששניכם עשיתם עסק טוב." הערתי, ואז נחרדתי פתאום בגלל רעיון שצץ פתאום במוחי, מזעזע אותי, "אתה ואלכס? אתם?" נתקעתי באמצע המשפט בלי לדעת איך להסביר את כוונתי בלי להעליב.

לשמחתי הוא הבין מיד למה אני מתכוון, "לא, מה פתאום? אני לא הטעם שלו." העיר בפיזור נפש, בעודו סוקר בתשומת לב את פני, "הוא מעדיף בחורים בהירים ויפים כמוך." אמר בבת צחוק, "ואני לגמרי מבין אותו." הוסיף והביט ישר לתוך עיני במבט מזמין ומעט מבויש ששבה מיד את ליבי ואחר כך העביר את כף ידו הגדולה על ברכי במין תנועת ליטוף מרגיעה שהרעידה את כולי.

אחרי שהוא נגע בי לא ידעתי את נפשי, כל כך הרבה זמן עבר מאז שמגע יד של גבר גרם לי להתרגש ולרעוד ובכל זאת לא הבנתי מה קורה לי וניסיתי להמשיך לנהל איתו שיחה וכך גיליתי שהוא באמת גדל במושב אחד נידח בצפון הארץ, והגיע לתל אביב מיד אחרי השחרור מהצבא בגלל סכסוך עם משפחתו שלא רוצה לקבל אותו כמו שהוא, ושכעת הוא מנסה להתארגן ולצבור די כסף כדי להגשים את חלום חייו.

"ומה חלום חייך?" שאלתי, טובע בעיניו הצלולות שצבען היה חום עשיר, מפתה כמו שוקולד משובח, שואל את עצמי מה יהיה טעם שפתיו כשאניח עליהן את פי.

"להיות מורה." הפתיע אותי נמרוד, "אני רוצה ללמד ילדים."

"באמת?" הופתעתי, "מה אתה רוצה ללמד אותם?"

"בעיקר לחשוב," חייך נמרוד, "וגם ספרות ותנ"ך ומתמטיקה, והכי חשוב, לחנך אותם להיות בני אדם."

"אז אתה אידיאליסט." הצטחקתי בלגלוג שעבר מעל לראשו.

"כן." אמר בפשטות, "כנראה שזה מה שאני."

"מיכאל!" צעק לי אנטוני, המורה לריקוד קלאסי, "בוא כבר, השיעור מתחיל."

"אני בא." עניתי בצעקה, ממשיך להביט בנמרוד.

"אולי נוכל להמשיך לדבר בחדר שלי אחרי שתגמור לעבוד?" הוא הציע וסומק עדין, כמעט לא מורגש מתחת לעורו השזוף, עלה בפניו.

"בהחלט." הסכמתי והנחתי יד על ברכו, "חכה לי, אני אגיע." הבטחתי ודילגתי בשמחה לעבר הפסנתר ולהקת הרקדנים שהמתינו לי, מרגיש מאושר כמו ילד שמתעורר ביום הראשון של החופש הגדול, פוקח עיניים אל בוקר שטוף שמש, נזכר שהלימודים נגמרו ולא צריך ללכת לבית הספר היום ושמחה גדולה ונהדרת מציפה את כל גופו.

בתשע בלילה, אחרי שהם סיימו סוף סוף את השיעור והלכו להחליף בגדים, אמרתי לכולם שלום, מתנהג כאילו אני הולך כרגיל הביתה, אבל במקום לצאת החוצה חמקתי לקומה התחתונה ודפקתי על דלתו של נמרוד. ברגע ששמעתי קול עמום פולט משהו לא ברור התפרצתי פנימה ונעצרתי פעור פה למראה נמרוד שיצא מהמקלחת ערום מלבד מגבת שהייתה כרוכה סביב מותניו.

נבוך ומסמיק כאילו לא ראיתי מעולם גבר ערום התנצלתי שנכנסתי מוקדם מידי, והוא, שהיה נבוך גם כן, אבל פחות ממני, התנצל שלא סיים את ההכנות קודם, וכששאלתי, מנסה לגלות התחשבות ורגישות, אם הוא רוצה שאני אצא ואתן לו להתארגן קצת הוא חייך, העיף את המגבת הלחה ואמר שיפה מצידי, אבל אין צורך, הכול מוכן.

התחבקנו ואחר כך נמרחנו זה לצד זה על המיטה שלו - שהייתה בעצם מזרון מונח על משטחי עץ תעשייתיים - ובילינו כמה שעות מענגות מתחת לפיקה שלו כשאנחנו מתחבקים ומתנשקים ומתלטפים כמו ילדים ביישנים שרק עכשיו גילו את האהבה. גם בלי שדיברנו על זה קודם היה לשנינו ברור שזה מוקדם מידי לסקס ולפני שנתחיל אנחנו רוצים קודם להכיר זה את זה טוב יותר.

נמרוד הודה שהוא חשב שבפגישה השנייה, השלישית גג, כבר יהיה סקס, אבל אני התמהמהתי והיססתי, מבקש ממנו שוב ושוב לחכות עוד קצת. מוזר איך דווקא אני ניסיתי להאריך את הרגעים המתוקים והתמימים של החיזור וההכרות ולדחות את הרגע בו נגיע לעיקר. אני נשבע שלא העמדתי פנים, ולא ניסיתי לרמות אותו, השתדלתי להתעכב לפני הסקס, גם בגלל שסקס היה לי די והותר, וגם בגלל שפחדתי שברגע שנעבור את השלב העדין הזה של ההתחלה ונגיע לעיקר נמרוד יתברר כמו כל שאר הגברים, יראה בי רק גוף למילוי תשוקותיו והקסם שהתחולל כל פעם שנגעתי בו יתפוגג.

למזלי הטוב נמרוד ניחן בחוש הומור וביכולת לדחות סיפוקים והתענג מאוד על הניסיונות לפתות אותי להתגבר על ההיסוסים והמעצורים ולהתמסר לו.

חוץ מלצחוק וליהנות למדנו גם להכיר טוב אחד את חולשותיו ויתרונותיו של השני, מחזקים את האינטימיות והאהבה שלנו ככל שדחינו את הקץ. מפגישה לפגישה הייתי מאוהב בו יותר ועם אף אחד מלבדו לא הרגשתי חופשי, משוחרר ורגוע כמו שהרגשתי איתו.

למרבה הצער אי אפשר לדחות את הבלתי נמנע לנצח, הסקס המלא הגיע בסופו של דבר, אבל רק אחרי כמה פגישות שבהן רק דיברנו והתנשקנו, למדנו להכיר אחד את גופו של השני והתוודינו זה בפני זה על אהבתנו. מבחינתי זה היה לי מספיק ודי, לא רציתי יותר מאשר להיות חבוק בזרועותיו, להריח את עורו, לנשק לו שוב ושוב, ולהביט בעיניו היפות שעות ארוכות, אבל אחרי שנמרוד הודיע לי שהוא עומד להתפוצץ אם אני לא אגיד לו סוף סוף כן, נכנעתי ואמרתי כן.

לשמחתי ולהפתעתי גם העובדה שקיימנו יחסי מין מלאים עם חדירה לא קלקלה שום דבר, האהבה שלנו העמיקה והתבססה עוד יותר. בהתחלה הוא חשש מחדירה והתעקש להיות איתי רק אקטיבי, אבל שכנעתי אותו להתמסר ולתת לי לגרום לו אותו עונג שהוא גרם לי. הוא נהנה כל כך עד שטען אחר כך שגרמתי לו להתמכר אלי, ובמשך הזמן ההתאמה הבסיסית שהייתה ביני לבינו הלכה והשתפרה, וככל שתרגלנו יותר תנוחות ככה היה לנו יותר טוב ונעים.

אם היינו יכולים לאהוב רק בין כתלי חדרו ולהיות יחד רק במיטתו זה היה יכול להיות מושלם, אבל לצערי העולם החיצוני חדר פנימה והפריע ללא הרף.

נמרוד חי ועבד באותו מקום, אבל לי היו מחויבויות שלא יכולתי לפרט ולמרות רצוני להיות גלוי ושקוף בפניו הטלפון של הקווקזי (שהוחלף מאז הפגישה האחרונה שלי איתו בדגם משוכלל ויקר עוד יותר) הפריע לנו מידי פעם בצלצוליו התובעניים גורם לי להסתבך בשקרים.

למזלי נמרוד סמך עלי לגמרי ולא חקר יותר מידי מה אני עושה כשאני לא איתו, אבל הכזבים שהפרחתי באוזניו העיקו עלי וטרדו את מנוחתי ככל שהאהבה שלי אליו התגברה.

גם ויקטור שם לב שאני לא פנוי כמו קודם ואני מנסה להתחמק מהעבודה ולהעביר לו קליינטים אם כי לא בהצלחה מרובה - מי שחשק בכוסון בלונדיני חלק ובהיר כמוני לא היה מוכן לקבל כתחליף גבר גדול, שעיר ושחום כמו ויקטור.

אחרי כחודש של אושר שסימא אותי וגרם לי להתעלם ולהדחיק בקלות דעת את המציאות המכוערת ויקטור נכנס לחדרי בבוקר אחד קריר וסתווי וקרה אותי לסדר.

"מה קורה אתך מיכאל?" שאל והתיישב על מיטתי, "מה עובר עליך בזמן האחרון?"

"כלום." שיקרתי ועצמתי עיניים.

"נו, קמישב, די. זה אני, ויקטור, החבר שלך, תדבר איתי, אני מקשיב, תספר לי מה הבעיה."

פקחתי את עיני והבטתי בפניו המודאגות, "פגשתי מישהו, בחור אחד."

"נו, אז? אתה פוגש בחורים כל הזמן."

"כן, אבל זה מישהו מיוחד."

"אהה!" נאנח ויקטור, "מישהו מיוחד, מה? הוא יודע עליך?"

"לא, חס וחלילה, הוא לא יודע ואסור שידע."

"אם ככה אתה צריך לעזוב את העבודה הזו מיכאל."

"כן, אבל..."               

"אין אבל, אם אתה מאוהב בו אתה לא יכול להמשיך לשכב עם אחרים."

"אבל זה לא אותו דבר ויקטור, אתם זה סתם, אתה יודע איך זה."

"דביל," אמר ויקטור בחיבה, "אני יודע איך זה, אבל מה איתו, הוא יודע? תגיד, אתה אוהב אותו?"

"בטח, הוא... הוא ממש נפלא ויקטור, הוא בחור מקסים, כשאני איתו זה... זה משהו אחר, אני אוהב אותו והוא אותי."

"וואלה? כמה מרגש." אמר ויקטור בקרירות, "ומה היית מרגיש אם היית שומע שהוא מזדיין עם גברים אחרים?"

"אל תדבר שטויות, הוא בחיים לא יעשה דבר כזה, הוא אוהב רק אותי." מחיתי, ואחר כך, כשהבנתי איזו שטות פלטתי התמלאתי כעס והדפתי אותו מעל מיטתי, "אתה לא מבין ויקטור, כשאני עם נמרוד אני בן אדם אחר, לאהבה שלנו אין שום קשר לעבודה שלי."

"ובכל זאת, הרי לא היית רוצה שגם הוא ילך לעבוד אצל הקווקזי?"

"אתה רוצה מכות?" התעצבנתי, "נמרוד בחיים לא יזדיין עם גברים בשביל כסף, הוא לא טיפוס כזה."

"ואתה כן?" שאל ויקטור בקור רוח.

"לא. כשאני איתו... כשאני ונמרוד יחד אני לא כזה, איתו אני בן אדם אחר."

"מה השטויות האלה קמישב?" התרתח ויקטור, "תקשיב לעצמך מיכאל, אתה נשמע כמו פסיכי, צא מזה ילד. אתה אותו בן אדם גם כשאתה עם קליינטים וגם כשאתה עם הנמרוד שלך, אתה לא יכול לפצל את עצמך לשניים."

"כן. אני כן יכול."

ויקטור נד בראשו בעצב, "האהבה חירפנה אותך חמוד, תיזהר, שום דבר טוב לא יצא מזה, אי אפשר לחיות חיים מפוצלים מיכאל."

"אני לא מבין למה לא, גם אימא וסבתא לא יודעות עלי כלום וגם לא מי שמכיר אותי מהלימודים בקונסרבטוריום ומהעבודה בסטודיו."

"אולי, יכול להיות שלא, רובם בטח לא יודעים, אבל מצד שני הם לא אוהבים אותך ואתה לא אוהב אותם."

"אל תלכלך ויקטור, אני אוהב מאוד את סבתא ואת אימא והן אותי."

"אני יודע, ובגלל זה הן בקריות ואתה פה, והן לא מבקרות אותך אלא אתה אותן."

"גם הן באות לפה לפעמים."

"כן, רק פעם בשנה, ואז אתה מת מפחד שמישהו מהקליינטים שלך יזהה אותך כשאתה איתן."

"ויקטור, תעשה לי טובה ותשתוק."

"בסדר, אני שותק, אבל מה יקרה אם נמרוד המתוק שלך ירצה שתצאו יחד לבלות, ללכת לסרט למשל, או סתם לטייל ברחוב? נגיד בשדרות רוטשילד ואז..."

"שתוק! שתוק כבר!" צרחתי והטלתי את עצמי עליו, מנסה לחבוט בו.

הוא צחק והשתלט עלי בקלות, מצמיד אותי לקיר בעזרת גופו הגדול והחם, "תרגיע מיכאל, נו, די חמוד, מספיק, אל תבכה, סליחה, לא התכוונתי, בבקשה מיכאל, אל תבכה, הכול יהיה בסדר, די, די מתוק." 

אחרי לילה ארוך ומתיש של מחשבות וחישובים, בדיקה קפדנית של החסכונות שלי ושקילת ההוצאות מול ההכנסות החלטתי שזהו, אני יוצא מעסקי הזנות, מחזיר את הנייד המשוכלל לקווקזי ופורש, עוזב את חיי המותרות ופוסע יד ביד לעבר השקיעה עם אהוב ליבי.

"מה לדעתך הבוס יגיד? אתה חושב שהוא יכעס?" התייעצתי עם ויקטור.

ויקטור הניד לאות לא. "אין מצב, אם הוא הבטיח לך שתוכל לעזוב כשתרצה הוא יקיים את ההבטחה."

"ומה אם לא?" המשכתי לדאוג, "מה אם הוא יגיד שאני ממציא ושהוא לא זוכר בכלל שדיברנו על זה? אני מכניס לו הרבה כסף, מה אני אעשה אם הוא יתעקש שאני אמשיך?"

"בחייך מיכאל, צא מהסרט." הרגיע ויקטור את פחדי בגסות יעילה, "נכון, אתה טוב ואתה מכניס לו הרבה כסף, אבל אין בן אדם שאין לו תחליף. אתה לא שווה כל כך, בטח לא כשכל יום מגיעים לתל אביב צעירים עניים שיעשו הכול בשביל כסף, יש מעטים שהם יפים כמוך, אבל אני מכיר את הראש של הקווקזי, לא בכבוד שלו להפר הבטחות, אל תדאג, לא הבוס הוא הבעיה שלך אלא נמרוד."

"נמרוד לא יודע." הזכרתי לו, מנסה לא להיעלב מהזלזול שלו בערכי.

"מה, ולא תספר לו?" שאל ויקטור.

"השתגעת? בטח שלא, מה שהוא לא ידע לא יזיק לו."

ויקטור שתק כמה שניות ארוכות ורוויות משמעות שלא הצלחתי לפענח, מורט את עצבי המתוחים. "נו, מה?" פקעה סבלנותי, "מה רצית להגיד?"

"לדעתי עדיף שתספר לו." סח ויקטור בכובד ראש.

"למה? למה שהוא ידע דבר כזה?"

"השאלה היא לא למה שהוא ידע אלא מתי." ביאר ויקטור בסבלנות, והיו רחמים במבט החודר שהוא נעץ בי.

"אני לא מבין על מה אתה מדבר." התמרמרתי, אבל זה היה שקר, כן הבנתי, לא רציתי להבין, אבל האמת שכן הבנתי, וההבנה הזו שקעה בנשמתי כמו אבן כבדה.

"אולי בכל זאת?" התחננתי.

"תעשה מה שאתה מבין." ענה ויקטור בקול קודר, "אבל כל זמן שאתם חיים פה בתל אביב... כמה זמן אתה חושב יעבור עד שמישהו יגלה לו?"

ידעתי שהוא צודק, אבל לא ויתרתי בקלות, התווכחתי כמו תגרן בשוק מזכיר לויקטור ולעצמי שנמרוד תמים מאוד, שהוא מנהל את חייו הרחק מהביצה, שהוא נמנע בסלידה מאטרף וממקומות הבילוי המקובלים על הקהילה, שהסיכוי שהוא יפגוש מישהו שיודע עלי הוא קטן מאוד ושווה את הסיכון, וכל הזמן ידעתי שזה לא נכון, שאי אפשר לעשות דבר כזה, שאני לא אוכל לחמוק בלי לשלם מחיר כבד לחיים חדשים ונקיים שיש בהם רק אהבה פשוטה ותמימה ואושר צרוף. אין דברים כאלה, אני לא אוכל להיוולד מחדש אחרי שתמונתי התנוססה באתרי סקס במשך כמה שנים והשמועה על כישרונותיי ויופיי עברה בכל רחבי הביצה הישראלית הקטנה והצפופה שהספורט העיקרי בה הוא רכילות.

"אז נלך מפה." החלטתי, "ברגע שאני אסיים את הלימודים נסתלק מכאן, נלך למקום אחר, יש עוד מקומות חוץ מתל אביב, נעבור לצפון, רחוק מכולם."

"ואיך תחיו?" שאל ויקטור בפקפוק.

"לא יודע, מה זה משנה? נחייה כמו שכולם חיים."

"תעבדו כמו חמורים, תדאגו כל הזמן בגלל כסף, השכנים יסתכלו עליכם בעין עקומה, וגם אם תצליחו להסתדר איכשהו בטח תתייבשו משעמום בפרובינציה." ניבא ויקטור שחורות, "וגם אם תצליחו להסתדר איכשהו כל הזמן תפחד שמישהו שמכיר אותך יצוץ פתאום ויגלה לו."

"אבל איזה ברירה אחרת יש לי?"

"לעבור לחו"ל, לאירופה למשל, מתייחסים שם יפה להומואים ולאף אחד לא אכפת מה עשית פעם, אנשים שם מכבדים את הפרטיות שלך ואף אחד לא דוחף את האף לעסקים של אחרים."

"אין מצב ויקטור." התייאשתי מראש, "נמרוד אולי הומו, אבל הוא לא שמאלני מסריח, הוא פטריוט אמיתי, אוהב את המדינה, אוהב לחיות פה, חולם להיות מורה ולתרום לחברה."

"בוא'נה, הוא אידיאליסט אמיתי, הנמרוד שלך." חייך ויקטור בשמץ לגלוג.

"כן, נכון." הגנתי על אהוב ליבי, "זה מה שהוא, ואני אוהב אותו בגלל זה. להיות מורה זה רעיון טוב, אחרי שאני אגמור את הלימודים אולי גם אני אוכל ללמד?"

"כן בטח, תוכל להקים פקולטה למדעי השרמוטולוגיה וכל מי שיסיים את הלימודים אצלך יקבל תואר בהתחנגלות." אמר ויקטור בנבזות.

"מצחיק מאוד, אחרי שיימאס לך להזדיין עם הקליינטים המכוערים שלך תוכל לבוא אלי וללמד בחוג למציצות ולזיונים בתחת, לפי מה ששמעתי עליך אני בטוח שיהיה ביקוש אדיר לשיעורים שלך במדעי הרימיניג." עניתי לו מנה אחת אפיים, ומותש צנחתי על הספה, החבאתי את פני בכפות ידי וניסיתי לא לבכות מרוב ייאוש.

במקום להיעלב ויקטור התיישב לידי וכרך יד חזקה ושעירה על כתפי. "זה באמת מצחיק."אמר בעצב, "אם לא נמצא עבודה כמורים בטח נוכל להיות סטנדאפיסטים."

"למה לא? עם היופי הבלונדיני שלי וחוש ההומור השחור שלך אני בטוח שנוכל להתפרנס יפה מאוד." עניתי בחיוך, ניגבתי את העיניים והלכתי להתקשר לקווקזי.

להפתעתי הוא אמר מיד שאין בעיות, הוא זוכר מה שהבטיח ומילה שלו זו מילה, והוא ישמח לפגוש אותי שוב כדי להיפרד ממני אישית.

נפגשנו שוב באותו בית קפה - ששינה את פניו ואת הבעלים והיה עכשיו ביסטרו בסגנון צרפתי - ודבר ראשון נתתי לו את הנייד.

הקווקזי החליק אותו בפיזור נפש לכיס ז'קט העור השחוק שלו והעיר שהוא חשב שאני אמשוך עוד כמה שנים, לפחות עד גיל שלושים.

"גם אני חשבתי ככה." הודיתי, "אבל בעוד סמסטר אחד אני מסיים ללמוד, סבתא כבר ממש מבוגרת ולא בריאה, וגם אימא לא נעשית צעירה יותר והאמת, די מיציתי את תל אביב."

"ובגלל זה אתה עוזב? אתה יכול לעבוד גם בצפון, פחות הכנסות מאשר במרכז, אבל קליינטים עם יותר קלאסה."

"אני לא יכול יותר להזדיין עבור כסף בוס. מצטער, אבל פגשתי בחור אחד ש... בקיצור, לא יכול."

"התאהבת בו?" חקר הקווקזי בחביבות.

הנדתי לאות הן.

"אחד משלנו?" שאל הקווקזי בסקרנות, ועד היום אני לא יודע אם הוא התכוון לשאול אם נמרוד רוסי, או עובד בתעשיית המין, בכל מקרה התשובה הייתה שלילית.

"הוא יודע עליך?"

"ממש לא ואני לא רוצה שהוא ידע."

"אם ככה כדאי שתסתלקו לאוסטרליה, או ניו זיילנד, או משהו כזה, קח אותו רחוק רחוק מהארץ למקום שאף אחד שם לא שמע על ישראל." ייעץ לי הקווקזי בתבונה.

"רעיון טוב, אני אנסה." אמרתי בנימוס, יודע שזה סתם דיבורים ואין מצב שאני אוכל להזיז את נמרוד מהארץ, וגם את אימא וסבתא לא, והאמת גם אני לא רציתי לעזוב, מה שרציתי היה למחוק ולבטל את השנים האחרונות, לחזור אחורה בזמן ולהתחיל מחדש, אבל מאחר וידעתי שזה בלתי אפשרי רק הנהנתי בנימוס, הודיתי לבוס, לחצתי את ידו והלכתי להסתגר עם נמרוד בחדרו, מנסה למצות עוד כמה רגעי אושר אחרונים לפני שעולמי יתמוטט עלי.

במשך כמה שבועות נהדרים של אביב חם להפתיע, שופע פריחה ואושר חשבתי שאולי אצליח בכל זאת לחמוק איכשהו. הקלות שבה התנתקתי מהעבודה בזנות, והמהירות בה הצלחתי למצוא תעסוקה חלקית כמורה לנגינה בפסנתר בבית ספר לילדים בעלי מוגבלויות - הם שילמו פרוטות אבל נהניתי מכל רגע במחיצת הילדים - עודדו אותי מאוד ונסכו בי אומץ לקחת את נמרוד לבילוי בצימר בצפון כדי לחגוג כראוי את שלושה החודשים הראשונים להכרותינו.

כל אותו סוף שבוע ירד גשם לא צפוי שהביך את החזאים, הדאיג את בעלי הצימר החביבים וגרם לנו שמחה גדולה.

"אם אני אמות עכשיו אני אמות אדם מאושר."אמרתי לנמרוד באותו לילה קסום, כששכבנו זה לצד זה, מכורבלים על המיטה הרומנטית בצימר החמוד שלנו, מקשיבים לגשם דופק על הגג בחוץ, מותשים מסקס פרוע, מאושרים ומאוהבים ככל שבני אנוש יכולים לאהוב זה את זה,

"רומנטי מאוד מצידך, אבל אם לא אכפת לך אני מעדיף אותך חי." נישק אותי נמרוד.

"גם אם אני אשתפן ובסוף לא אספר לסבתא ולאימא שאני ואתה... שאנחנו... "

"אתה לא תשתפן." עודד אותי נמרוד, "וחוץ מזה לא תצטרך להגיד כלום ברגע שהן יראו אותנו יחד הן יבינו ויגידו לך שהן תמיד ידעו."

"הלוואי." קיוויתי בספקנות, אבל למרבה הפלא הוא צדק. עצרנו אצלן בדרכנו חזרה מהצפון ובזכות נמרוד שחייך והקסים את השתיים בעודו אוחז בידי בדרך שאי אפשר היה לטעות בפירושה כל עניין היציאה שלי מהארון בפני אימא וסבתא היה קל ופשוט בצורה נהדרת. הן לא ממש הופתעו אם כי הן לא אמרו שהן תמיד ידעו, אולי כי היו עסוקות בהתפעלות מנמרוד שכבש את ליבן ממבט ראשון. 

בדרך חזרה לתל אביב הרגשתי כאילו מטען כבד מאוד ירד מעל כתפי, מעולם לא הייתי מאושר ושמח כל כך וכשנמרוד הסכים שנלך מחר בבוקר להיבדק כדי שנוכל לוותר על הקונדום אושרי היה שלם.

את הבדיקה ביצעתי בלב קל ובלי שום חשש, נהגתי להיבדק כל שלושה חודשים ומאחר ותמיד הקפדתי מאוד על מין מוגן לא חששתי כלל מהבדיקה הזו ואפילו קנטרתי בעליזות את נמרוד שפחד בצורה לא הגיונית ממחטים, ופניו הלבינו למראה דמו הניגר לתוך המזרק.

"איך זה שבחור גדול וחזק כמוך פוחד כל כך ממחט קטנה?" צחקתי בקלות דעת, "מה, אתה הומו?" התבדחתי ונישקתי אותו, קבעתי שניפגש בערב בסטודיו ורצתי ללימודים.

בערב חזרתי אליו, שורק מנגינה עליזה של שופן, אבל ברגע שנכנסתי לסטודיו ומצאתי אותו ואת אלכס יושבים, רציניים מאוד ומשוחחים, נתקפתי בהלה.

נמרוד נראה אומלל כל כך, למראה פניו הייתי בטוח שהסוד הנורא שלי התגלה וכבר הרצתי בראשי תסריט איום שבו אלכס, אחוז קינאה באהבתנו ובעלומינו, מלשין עלי והורס במחי שיחה מתחסדת אחת את אושרי. בדרך כלל אני גומע את המרחק בין המשרד שלו לפתח הסטודיו בכמה צעדים מהירים, אבל כשראיתי איך הם מביטים זה בזה, קודרים כל כך, חזר כל המשקל שהעיק עלי וצנח על כתפי, ונדמה היה לי שעד שנכנסתי למשרד עבר נצח.

בכל זאת אזרתי אומץ, דיכאתי את הדחף לברוח, עברתי את סף דלתו של המשרד הקטן והמבולגן של אלכס ושתקתי כשהוא אמר לי בקול עייף שהוא ממש ממש מצטער, אבל לא הייתה לו ברירה.

"מה קרה?" שאלתי והבטתי בחרדה בנמרוד שקם ונאחז בי כטובע הנאחז בחגורת הצלה.

"הורסים לנו את הסטודיו." אמר, קרוב לדמעות, "העירייה החליטה לגרש אותנו."

"נו, נו, באמת, לא צריך להיות כל כך דרמאטי." אמר אלכס בקול מרגיע, ליטף את כתפו ואפילו חייך, "קיבלנו צו פינוי, אבל כבר הציעו לי כמה חלופות לא רעות בכלל ויעזרו לי עם ההוצאות של המעבר והכול... הבעיה היא שאני לא אוכל יותר לתת לנמרוד מקום לגור ואתם ילדים תצטרכו למצוא מקום אחר."

היה עלי להתאפק לא לצחוק. הרגשתי איך גל עצום של הקלה שוטף אותי כשהבנתי שסך הכול נעבור לסטודיו חדש, זה הכול.

חשתי כאילו קיבלתי חנינה בדרך לגרדום וברגע האחרון הוסר החבל מעל צווארי ומרוב הקלה נישקתי את נמרוד על פיו, מתעלם מהתלמידים והתלמידות שהציצו בנו בלי בושה.

"אל תצטער חמוד, לא קרה שום דבר, פשוט תבוא לגור איתי ועם ויקטור." הרגעתי את נמרוד, מתעלם ממחאותיו שאין לו כסף לשלם שכר דירה, ויהיה צפוף מידי בדירה הקטנה שלי, ומה יהיה אם ויקטור יתנגד?

"אז נמצא מקום חדש, אל תדאג כל זמן שאתה אוהב אותי הכול יהיה בסדר." הבטחתי לו, ולזכותי אוכל רק להגיד שהאמנתי בכך בכל ליבי.