יושבים על הברזלים

את רוב ימי שישי בשנתיים האחרונות של התיכון העברתי על הברזלים מול הקיוסק של חנניה. 

היינו יושבים, חבורה שלמה של בנים על מעקה הברזל, אני יושב כמובן ליד החבר הכי טוב שלי – איתי. אנחנו יושבים צפופים, כתף נוגעת בכתף, ירך בירך. כפות רגלינו נסמכות על הברזל התחתון, פנינו מופנות לעבר הכביש, סוקרים את הבנות שעברות בסך בדרכן מהפלאפל אל הקיוסק ומשם לעבר הגן הציבורי הקטן.
הן רוכנות ושותות מים מהמזרקה הקטנה שהוקמה לכבוד מיסד הקריה שלנו, אוחזות את שערן הארוך בידיהן מסיטות אותו מפניהן כדי שלא ירטב ומבליטות ישבנים עגולים וירכים דשנות, מעמידות פנים שהן לא שומעות את השריקות וההערות של הבנים שסוקרים אותם ממקומם שעל הברזלים.
איתי הוא הבחור הכי יפה בינינו, והוא מעיר את ההערות הכי שנונות. הוא היחיד שמצליח לגרום להן להפנות מבט ולחייך לפעמים.
אז עוד לא המציאו את המילה כוסית. היו מחלקים את הבחורות לחתיכות ולקרשים.
איתי לימד אותי מי נחשבת חתיכה ומי לא שווה שריקה, למי הוא היה עושה טובה ולמי לא. עד אז לא היה לי מושג בבחורות, ומזל שאיתי הסביר לי הכל, אחרת לא הייתי יודע עד היום מה ההבדל.
אחר-כך היה נעשה מאוחר ומישהו היה צועק מלמטה שכבר כיבו את האור ושהתחילו הפרסומות.
איתי היה שם את ידו על כתפי ונתמך בי כשהיה יורד בקפיצה קלילה ממעקה הברזל. היינו מנערים את הרגלים, מכניסים את החולצות למכנסיים, ודוהרים במורד מדרגות הבטון המתעקלות למטה, אל הרחבה של אולם הקולנוע, חוצים בריצה את המבוא ונכנסים אל חשכת האולם.
איתי היה תופס את מרפקי ומוביל אותי אל המקום הקבוע שלנו, כסא 10 ו – 11 בשורה הראשונה בצד ימין, ממש בפינה, ליד העמוד.
זה היה המקום הכי מוצלח באולם. בפינה ההיא היינו מוסתרים מהעוברים במעבר, אבל ראינו היטב את המסך.
גם אם התיישב שם מישהו בטעות הוא היה קם ברגע שהיה רואה את צלליתו הגבוהה והמוצקה של איתי מגיחה מהחשכה. אפילו תלמידי י"ב מבוגרים יותר, היו קמים ביראת כבוד ומסתלקים כשהוא היה מופיע.
היינו יושבים שם, נשענים לאחור על קיר הלבנים המחוספסות וצופים יחד בסרט. צוחקים, נהנים, מתרגשים, וכשהסרט היה ממש טוב איתי היה תופס לי את הברך ומנער אותה, ולפעמים, כשהסרט היה מרגש או מותח באמת, הוא היה ממשיך להחזיק לי את הברך עד שהייתה מופיעה הכתובת – הסוף.
בימי שישי לא היו הפסקות וככה היינו יכולים לצפות בסרט בלי הפרעות, לא כמו הסרטים שיש היום בטלויזיה עם כל ההפסקות המרגיזות הללו לפרסומות שמוציאות אותך מהריכוז.

בימות הקיץ היינו חוזרים עם כל הבנים לשבת עוד קצת על הברזלים, אוכלים קרטיבים עם מקל מעץ שכיום אין למצוא כמותם בשום מקום, ומדברים על בנות ולימודים, ומורים, ושוב בנות, ואז הולכים לאט בחבורה גדולה לכיוון הבית של איתי.
כל כמה דקות היה נשמט אחד מאתנו לביתו ולבסוף אני ואיתי היינו נשארים לבד.
כדי לקצר את הדרך לביתו היינו עוברים במעבר הצר שבין החצרות מול גן הילדים. המעבר היה חשוך מאוד וצר מאוד, ועבר בין גדרות חיות גבוהות ודוקרניות.
איתי היה נותן לי יד ואומר לי ללכת בזהירות ולהזהר ולא להשרט, ושומט את ידי מידו רק כשהיינו מגיעים למדרכה המוארת בסוף המעבר.
בימות החורף היה קר מדי לשבת על הברזלים אחרי שקיעות השמש.
אחרי הסרט היינו מתכרבלים בדובונים הצבאיים שהיו אז שיא האופנה ורצים כל הדרך לבית של איתי, מוותרים על קיצור הדרך שהיה בוצי מדי למעבר, ורצים לבית שלו דרך הכביש הראשי.
שם היינו יושבים קצת ומדברים עם הוריו שצפו בטלויזיה עם אחיותיו הקטנות, ואז אימא שלו הייתה אומרת שכבר כמעט חצות וצריך ללכת לישון ושולחת אותנו למיטה.
לכבודי היו פותחים את הספה ששמשה לאיתי מיטה. היינו מתכרבלים מתחת לפוך הגדול והחם שלו, או נשכבים על שמיכות הפיקה הדקות המשובצות בכחול לבן ומאחלים זה לזה לילה טוב, ושוכבים בשקט, מאזינים זה לנשימותיו של השני עד שהוריו היו מכבים את כל האורות בסלון ועולים למעלה לישון. כשהיה משתרר שקט בבית איתי היה מספר לי מה דעתו על ילדה זו או אחרת, מדבר על השדיים שלה, והשיער שלה והתחת שלה, ומה הוא היה עושה לה אם היא הייתה שוכבת פה במקומי.
אני הייתי מקשיב ואומר מילה פה ושם, אבל לא מוסיף שום דבר ממשי לשיחה. לא ידעתי מה להגיד, אבל נעים היה לי לשמוע את קולו הנמוך לוחש לי בחושך ולחוש את נשימתו מלטפת את אזני.
יום אחד, בסתיו של תחילת י"ב, בדיוק כשאימא שלו החליפה את שמיכת הפיקה בשמיכת מעבר רכה וצמרירית בצבע שוקולד, הוא הניח יד על חזי ואמר שהוא מת לנשק נשיקה צרפתית את אורית הבלונדינית עם החזה הגדול, ושאל אם אני רוצה לדעת איך מתנשקים נשיקה צרפתית.
לא יכולתי לדבר. היד שלו על החזה שלי, חמה וגדולה ומחוספסת, חנקה את המילים בגרוני, אבל עשיתי כן עם הראש.
הוא רכן ונישק את שפתי ואחר-כך החדיר בעדינות את לשונו לפי והראה לי איך מתנשקים נשיקה צרפתית, ונגע לי בפטמות כמו שנוגעים בחזה של בחורה. ומאז, במשך כל החורף של כתה י"ב הוא התאמן עלי איך לגעת בבחורות כשאני בתפקיד הבחורה.
היום שבו הוא חדר לתוכי לראשונה היה יום חורפי קר ורטוב. ירד גשם והמרזב בחוץ השמיע טפטוף נעים. רוח נשבה ואנחנו הרגשנו מבודדים וחמימים בחדר החשוך שלו.
הוא דחף כרית מתחת לישבני, הרים את רגלי על כתפיו וחדר לתוכי בעדינות רבה. ידיו נחו על כתפי ופיו על פי, זה כאב, אבל רק קצת והיה הדבר הכי נהדר שהרגשתי מימי.
אחר כך הוא אמר לי שחבל שאני לא באמת בחורה, אבל גם ככה טוב, ולפחות אנחנו לא צריכים לפחד מהריון לא רצוי. שכבנו חבוקים והוא נישק אותי חזק וליטף אותי עד ששוב רצינו לעשות את זה, ואז איתי שאל אם אני רוצה לנסות גם.
"לנסות מה?" לא הבנתי.
"נו, לזיין. להתנהג כאילו שהפעם אני הבחורה." אמר איתי ולמרות שהיה חשוך ידעתי שהוא מסמיק ונבוך.
"לא, טוב לי ככה." אמרתי והתהפכתי על הצד, נבוך בגלל מבוכתו.
הוא צחק חרש, חיבק אותי מאחור, דוחף את ברכיו מאחורי ברכי וחדר לתוכי שוב. כשגמרתי בכף ידו הוא חסם את פי בשמיכה כדי שלא אצעק, ואחר נישק את עורפי, הניח יד אחת על מותני, דחף את השניה מתחת לעורפי וככה נרדמנו, מחייכים ומאושרים.
רק בימי שישי זה היה ככה. במשך השבוע התנהגנו כמו תלמידי תיכון רגילים. משננים שיעורים ומתכוננים לבחינות, משחקים כדורגל וכדורסל בשיעורי ההתעמלות, ובהפסקות יושבים על מעקה האבן החמים מאחורי אולם ההתעמלות ולועסים את הכריכים שלנו.
כל השבוע לא הזכרנו אפילו במילה אחת את לילות השישי ההם, אחרי הישיבה על הברזלים, ורק כשהיה נשמע הצלצול הקורא לנו לחזור לכיתה היה איתי מניח לרגע את כפו על כתפי ונשען עליה קלות לפני שהיה קם.
בקיץ האחרון שלנו בתיכון, כמה שבועות אחרי ששמיכת המעבר החומה כשוקולד התחלפה בפיקה המשובץ כחול לבן, התחילה אופנה חדשה של מסיבות. במקום ללכת לסרט היינו הולכים לבית של אחד מהחבורה ורוקדים לקולה של מוזיקה אמריקאית קצבית וצעקנית.
אחרי כשעה של ריקודים ושתיית מיץ ואכילת וופלות ומקלות מלוחים היה מישהו צועק "רוצים סלואו!" ואז היו מכבים את האור והחבורה הרעשנית והצוהלת הייתה מתחלקת לזוגות שהיו מתחבקים בחושך, מתנענעים זה כנגד זה לקול המוזיקה האיטית והחושנית.
ברגע שהייתה מגיעה שעת הסלואו הייתי מתחמק מהחדר כדי לא לראות את איתי רוקד ככה עם אחת מהבנות, פעם זו ופעם אחרת.
נהגתי לשבת במרפסת או במטבח, אוכל מקלות מלוחים וממתין שזה יגמר כבר ונלך הביתה. אחרי המסיבה השלישית או הרביעית הוא אמר שהוא מלווה את נועה ושאני אלך לבד לישון.
חיכיתי לו עד כמעט עד הבוקר ובסוף נרדמתי, עייף ואומלל. כשהתעוררתי למחרת הוא חייך אלי בגאווה וסיפר לי שנועה הסכימה להיות חברה שלו.
בלי מילים היה ברור שיותר אין לו צורך שאעמיד פנים שאני בת. הוא כבר מצא בחורה אמיתית.
כמה שבועות אחר-כך נגמרו הבגרויות כולנו התגייסנו ודרכנו נפרדו. עשרים שנה עברו ועדיין לא שכחתי את איתי. כל פעם שראיתי בחורים יושבים צפופים על הברזלים, כתף אל כתף וירך אל ירך, שורקים ומעירים הערות לבנות העוברות בסך, נזכרתי בו וחייכתי, תוהה מה קורה איתו עכשיו.
במסיבת המחזור של הכיתה שלנו חיפשתי רק אותו. ברגע שהוא הופיע מולי הלב שלי קפץ כאילו חזרתי עשרים שנה אחורה. בעיני הוא עדיין היה הכי יפה מכולם.
"תכיר, זו אשתי" אמר, "והנה התמונות של הילדים שלנו" וחייך אלי את אותו החיוך של פעם.
לחצתי את ידה של אשתו שהייתה נאה ובלונדינית ובעלת חזה גדול והתפעלתי מהתמונות של הילדים. אחר-כך יצאתי החוצה, ישבתי על מעקה האבן מאחורי אולם ההתעמלות והמתנתי.
הוא בא כמה דקות אחרי והתישב לצידי, מניח את ידו על שכמי לפני שהתיישב והפעם השאיר אותה נחה על כתפי.
רק אז העזתי לעשות מה שחלמתי לעשות עוד אז, ותמיד התביישתי. הפנתי את ראשי ונישקתי את ידו.
הוא לפת את כתפי בשתי ידיו ונישק אותי שוב ושוב, כאילו אנחנו עדיין ילדים, שוכבים מתחת לשמיכה בחדר שלו ולומדים איך להתנשק נשיקות צרפתיות.
"אני באמת אוהב אותה ואת הילדים" אמר לבסוף, "באמת שכן, והיא אישה טובה ויש לנו חיים טובים אבל..."
"כן. אני יודע. גם אני הייתי נשוי כמה שנים ויש לי ילד, אבל..."
ישבנו שם עוד כמה דקות בשתיקה, ולפני שהיינו צריכים לחזור לאולם החלפנו מספרי טלפון.
רוב הזמן אנחנו חיים את החיים הרגילים שלנו. אתם יודעים - עבודה, משפחה, הכל כרגיל.
אני נאבק לשמור על קשר יציב עם הילד שלי, ומתאמץ להיות אבא טוב למרות היחסים הרעים עם גרושתי, ותוך כדי כך ממשיך במשימה הבלתי אפשרית של חיפוש זוגיות בביצת הקהילה התל אביבית.
הוא מתמודד עם בעיות פרנסה, גידול ילדים, שמירת הזוגיות עם האישה ושאר תענוגות חיי משפחה.
פעם בשבועיים, לפעמים שלושה, אנחנו נפגשים ועושים הפסקה מהחיים שלנו כמבוגרים אחראיים.
אנחנו הולכים לסרט יחד, אוחזים ידים בחושך, ואחר-כך מבלים כמה שעות בדירה שלי או במלון, איך שמסתדר לנו, ולפעמים אפילו גונבים לילה יחד של שינה ביחד ואחר-כך חוזרים כל אחד לעולם שלו, ממתינים לפגישה הבאה.