3.
סטיגמה
"מה עשית?" צעק דותן כשסיפרתי
לו שבסוף השבוע אני צריך את עזרתו כדי להעביר את עילאי מבית החולים לדירה שלי,
"של מי היה הרעיון הזה?"
"אני לא בטוח, כנראה שזה הרעיון שלי,
אבל..." סיפרתי לו על השיחה שלי עם אימא של עילאי, "אתה מבין למה לא
הייתה לי ברירה אלא להזמין אותו אלי?"
"בטח שהייתה לך, יכולת לתת לה שם של
מתווך דירות. מה פתאום שהוא יבוא לגור אתך?" התרגז אחי הצעיר שעד היום ראיתי
בו ילדון תמים והודיע לי שהגברת תמרנה אותי בערמומיות ופחות או יותר הפילה עלי את
הבן שלה.
אחרי שהקדשתי לנושא עוד שנייה של מחשבה
נאלצתי להודות שהוא צודק. "באמת שאלתי את עצמי למה היא טרחה לחפש אותי
ולהודיע לי שעילאי מאושפז? עכשיו אני מבין."
"אני לא מבין למה היא לא מוכנה לקחת
אותו הביתה, הרי היא יודעת שאין שום סכנה שהוא ידביק מישהו, מה הבעיה שלה?"
"הסטיגמה. הם גרים במקום קטן מאוד,
כולם יודעים הכול על כולם, יש לו עוד אח ואחות צעירים שרק עכשיו השתחררו מהצבא.
עילאי בחור חמוד, אבל הוא מהווה נטל רציני גם כשהוא בריא. הוא ילדותי ומפוזר
ומפונק, האמת, קשה להאשים אותה."
"אבל זה הבן שלה." התמרמר דותי.
"כן, אבל אל תשכח שהוא כבר לא ילד
קטן, הוא בן 23 וכמו שהיא אמרה, אם הוא היה מספיק מבוגר להידבק שיגלה די בגרות
לטפל בתוצאות של השטות שעשה."
"נשמע שהיא ממש כועסת עליו, זה לא
הוגן מצידה, אפשר לחשוב שהוא נדבק בכוונה."
"אני מניח שהוא לא נדבק בכוונה, אבל
הוא נדבק ממחלה שדי קל לא להידבק בה, זה לא שפעת שמספיק שמישהו מתעטש עליך ואתה
חולה. אפשר להבין את הכעס שלה, עילאי התנהג ברשלנות פושעת."
"נדמה לי שהיא הייתה מעדיפה אותו
מת." התמרמר דותי.
"יכול להיות, אבל אני מעדיף אותו חי.
רק כשראיתי אותו שוב הבנתי עד כמה התגעגעתי אליו."
"אז למה העפת אותו?"
"טוב, האמת היא דותי... זה לא היה בדיוק
ככה, האמת היא שעשיתי שטות, אמרתי לו שאני אוהב אותו ואז הכול התקלקל פתאום ו...
זה מסובך."
"אז הוא עזב אותך או אתה אותו?"
התעקש דותי להבין את הסיבוך.
"הוא החליט לצאת לטיול לסיני יומיים
לפני תחילת הסמסטר ואמר שאם אני לא בא איתו הכול בינינו נגמר. עכשיו אני קולט שזה
היה מין מבחן כזה."
"ואתה נכשלת במבחן."
"כנראה שכן."
"ועכשיו אתה מנסה לעבור אותו שוב, את
המבחן הזה?"
"לא יודע דותן. אני בכלל לא מאמין
בדבר כזה, לעשות מבחן לאהבה, הדרישה של עילאי שאני אסע לטיול בתאריך כל כך לא נוח
הייתה מטופשת וחסרת היגיון, ואתה יודע שאני לא מגיב טוב לאולטימאטומים."
"כן, אני יודע. כל המשפחה שלנו יודעת
את זה." אמר דותי בצער, מרמז לניתוק ביני לבין אבא שבא אחרי שסירבתי לחזור
לארון והתעקשתי לא להבטיח לו שלא אזכיר את נטיותיי המיניות לפני משפחתו החדשה ושלא
אלך למצעד הגאווה (שבסופו של דבר לא צעד).
"ועכשיו גם עילאי יודע את זה!"
אמרתי בתוקף ולרגע שוב כעסתי על הדרישה הלא הגיונית וחסרת ההתחשבות שהוא דרש ממני.
"כן, הוא יודע, אבל באיזה
מחיר?"
"רגע, שאני אבין, אתה מאשים אותי בזה
שהוא נדבק?" התרתחתי.
"נתי, תרגיע. אף אחד לא מאשים אותך
בכלום. הרי אתה לא יודע מתי ואיך הוא נדבק."
"אני לא יודע איך הוא נדבק, אבל אני
יודע שזה קרה אחרי שנפרדנו מפני ששנינו נבדקנו פעמיים בזמן שהיינו יחד והתשובה
הייתה תמיד שלילית." המשכתי לכעוס, "אם הוא לא היה מסתלק להזדיין כמו
איזה שרמוטה בסיני ובאמסטרדם ואלוהים יודע איפה עוד הוא היה בריא עכשיו."
פסקתי.
דותי שתק בדיפלומטיות ואחר כך שינה ברוב
תבונה נושא ושאל איך עילאי קיבל את הבשורה שהוא עובר לגור אצלי.
"לא יודע. בזמן ששוחחתי עם אימא שלו
הוא נרדם ואני הייתי חייב ללכת. היא אמרה שהיא תספר לו אחרי שהוא יתעורר, אני
מקווה שזה יהיה בסדר מבחינתו."
"מה, ותישן איתו באותה מיטה?"
"אם הוא ירצה. הוא די מדוכא ואולי
בהתחלה הוא יעדיף לישון במיטה נפרדת, אני מקווה שלא."
"לא מפריע לך לישון עם אהה... זאת
אומרת... כאילו..."
"מה שמפריע לי אלו הגמגומים
שלך." חתכתי אותו.
"אל תתרגז." פייס אותי דותן,
"אני דואג לך, בבקשה ממך נתן, תהיה זהיר."
"בינתיים הוא לא מוכן אפילו שאני
אלטף אותו ככה שאין לי ממה להיזהר."
"הוא בטח מבוהל ומדוכא ונורא מבולבל.
תן לו זמן להסתגל."
"תרגיע דותי, אני לא מתכוון להתנפל
עליו כמו איזה סקס מניאק. אם זה לא ילך אז לא, הוא לא חייב לי כלום. אני עוזר לו
בקטע של חברות, זה הכול."
"נו, טוב. נחיה ונראה." המהם
דותי שלא אהב להגיד לי ישירות שאני מדבר שטויות והעדיף להניח לי
להבין בעצמי מה דעתו על מעשי.
למחרת, בעודי אוכל ארוחת צהרים, התקשרה
אלי שרי נסערת ושאלה אם עילאי אצלי.
"מה אצלי? אני בטכניון, אוכל ארוחת
צהרים." אמרתי ולא הוספתי שאני אחרי מבחן גמר קשה ומעייף מאוד שאני בטוח
שעברתי בציון נהדר. היה לי הרושם שזה לא יעניין אותה במיוחד. "הוא לא אמור
להיות בבית החולים?"
"אוי, נתן! אין לך מושג, הילד הזה
פשוט מקצר את ימי." נאנחה שרי בטון דרמטי שהזכיר לי מאוד את הטון של עילאי
כשהיה מקבל התקפי אוחצ'יות, מתרגש ומחולל סקנדלים בגלל שטויות – עד היום אני צוחק
כשאני נזכר בסצנה שעשה לי כשגילה בחור צעיר ויפה במקלחת שלי ולא האמין בשום פנים
ואופן שזה אחי הצעיר שקפץ לביקור. עד שלא הראנו לו תעודות זהות וסיפרנו לו את כל
הסיפור המשפחתי שלנו הוא לא נרגע – מה שהיווה בשבילי סיבה מצוינת לסקס פיוס מדהים.
"מה הוא עשה עכשיו?" שאלתי.
"הוא נעלם. ברח מבית החולים אחרי
שאחד החולים בחדר שלו גילה שהוא חולה איידס ועשה מהומה שלמה."
"מה זאת אומרת גילה? מה קרה לסודיות
הרפואית?" נדהמתי.
שרי נאנחה. "היום בבוקר שוחחתי איתו
והסברתי לו למה הוא לא יכול לחזור הביתה. הוא התרגז, צעק שאנחנו רוצים לזרוק אותו
מהבית, הרים את הקול וגם אני החזרתי בצעקות... כנראה שהשכן שלו לחדר שמע הכול
והחליט שהוא לא מוכן להיות באותו חדר עם נשא איידס, מה שרק בא להוכיח לך שאני
צודקת ושאם עילאי יחזור הביתה אז..."
"מתי הוא הסתלק?" חתכתי את
הנאום הצדקני שלה, "הוא יודע שאני רוצה שהוא יבוא לגור אצלי?"
"לא הספקתי לספר לו." התחילה
שרי להתייפח, "הלכתי משם בערך בעשר וחצי כי היה ביקור רופאים ושעה אחר כך
התקשרו לספר לי שאחרי שהחולה ההוא צעק שהוא לא מוכן לשכב מיטה אחת ליד חולה איידס
עילאי נעלם. אתה חושב שאני צריכה לפנות למשטרה?"
"עוד לא. חכי עוד קצת. אני חושב שאני
יודע איפה הוא, תחזיקי בבקשה את הנייד שלך פנוי." הוריתי לה, עזבתי את האוכל,
רצתי למגרש החנייה ודהרתי על האופנוע שלי לרחוב שרת, שם גרתי בשנה שעברה.
כמה חודשים אחרי שעילאי עזב עברתי לדירה
קצת יותר גדולה עם נוף יפה יותר ברחוב גורדון הסמוך, אבל עילאי לא ידע את זה
כמובן. מצאתי אותו יושב על מדרגות הבטון בכניסה לבלוק הישן שלי, משחק עם הכלב של
משפחת שוורץ, השכנים שלי לשעבר. עילאי אהב מאוד בעלי חיים ונקשר אל הכלב הקטן של
השוורצים.
"הנה חזרת." חייך אלי חיוך עייף
ונאחז במעקה כדי להתרומם לעמידה. שמתי לב שהוא מתנודד קצת ושפניו סמוקות.
"יש לך חום עילאי." בדקתי את
מצחו הלוהט, "לא היית צריך לברוח מבית החולים."
"שטויות, הם סתם נתנו לי כדורים
שאפשר לקחת בבית. נמאס לי לגמרי מהמקום הזה. תשמע נתן, אני מצטער ליפול עליך ככה,
אבל אני יכול לגור אצלך עד שאני אתארגן על דירה משלי? אני מבטיח לך שאני אזהר מאוד
ושאני לא אגע בדברים שלך ו..."
"אני אסתפק בזה שתבטיח לי להפסיק
לדבר שטויות." חתכתי אותו (וזה הזמן לגלות למי שלא הבחין בזה עד כה שלא
ניחנתי בטקט ואין לי כישורים דיפלומטיים, מצד שני הרי אני עומד להיות מהנדס מחשבים
אז למי אכפת?) ואחזתי בזרועו, "קדימה, בוא נלך להשכיב אותך במיטה."
"אבל... אבל... לאן אנחנו הולכים?
אתה לא גר פה?"
"עברתי דירה עילאי, ואם היית טורח
להתקשר אלי הייתי מספר לך."
"למה אתה לא התקשרת?"
"התקשרתי, אבל אתה אף פעם לא היית
זמין. תיארתי לעצמי ששוב איבדת את הנייד שלך."
"כן." התעצב עילאי אל ליבו,
"גנבו לי אותו באמסטרדם. איבדתי את כל האס. אם. אסים. שלך ואת כל התמונות
שלך."
"התמונות שלי? מתי צילמת אותי?"
הופתעתי.
"כשישנת. היו לי כמה תמונות נהדרות
שלך בנייד הישן שלי."
"טוב, תוכל לצלם אותי מחדש חמוד.
הנה, שים את הקסדה ותחזיק אותי חזק. אל תדאג, זה לא רחוק."
תוך כמה דקות הגענו והיה עלי לתמוך בו
במעלה המדרגות כי הוא התקשה לטפס לקומה השנייה.
"קשה לי לנשום." התנצל, נעצר
והשתעל מעט כשהוא מפנה אלי את גבו, יד אחת מונחת על פיו והשנייה נתמכת בקיר. מאחור
הוא נראה כפוף וחלוש כמו קשיש רזה וחולה מאוד.
פתאום נתקפתי דאגה - מה אני עושה לכל
הרוחות? הוא חולה, הוא צריך טיפול מקצועי, ומה אם הוא יתעלף לי פתאום או חלילה...
כרכתי את ידי סביבו והחשתי אותו למיטה, נחוש ליצור קשר עם בית החולים ולהתייעץ
איתם מה עושים.
אחרי שהשכבתי אותו על מיטתי, עזרתי לו
להתפשט עד לתחתונים ועטפתי אותו בשמיכה. להפתעתי הוא הספיק להבחין בשינויים שחלו
אצלי וגם להעיר עליהם הערות. "הדירה יפה." אמר, "שווה יותר
מהקודמת, והריפוד החדש של הספה והכורסאות ממש יפה. אתה בחרת אותו?"
"לא, נתתי לדותי וליאנה לטפל בזה.
אני רק שילמתי. אתה זוכר את יאנה, החברה של דותי אחי? הם עדיין יחד."
"יופי, היא נחמדה ויפה, גם אתה יפה
פוקסי, התגעגעתי אליך כל כך."
"אני יפה? עכשיו אני בטוח שאתה קודח
מחום עילאי, אני חייב להתקשר לבית חולים ולאימא שלך. היא נורא דואגת."
התקשרתי, דיברתי עם שרי שהעבירה לי את
הרופא של עילאי שלא נשמע כאילו דחוף לו להחזיר את עילאי לבית החולים.
"הוא כבר כמעט התגבר על דלקת הריאות
ולנוכח הנסיבות עדיף שיישאר בבית."
"אבל יש לו חום, הוא קודח ומשתעל
ונורא קשה לו לטפס במדרגות."
"טוב, זה ברור, הוא עדיין חלש אחרי
המחלה והחום עלה לו בגלל ההתרגשות. אם הוא ינוח במיטה וימשיך לקחת תרופות אין שום
סיבה שהוא לא ירגיש הרבה יותר טוב בעוד כמה ימים." אמר הרופא בשאננות, הורה
לי לשמור בקפדנות על ההוראות לגבי התרופות שהוא שולח עם שרי, לתת לעילאי הרבה
שתייה חמה, לדאוג שיהיה לו נוח וחמים ולהחיש אותו לבית החולים רק אם חומו יעלה על
שלושים ושמונה מעלות.
שעה אחר כך הופיעה אצלי שרי עם שקית עמוסה
תרופות והמון מרשמים. נתנה לי דף הוראות שרשם הרופא לגבי התרופות, צרור שטרות כסף
שנועדו לכסות את ההוצאות של עילאי שנרדם בינתיים, מותש מכל ההתרגשות, רפרפה נשיקה
על מצחו של בנה, חיבקה אותי וקראה לי המלאך שלה והסתלקה.
פתאום גם אני נעשיתי עייף נורא. כבר היה
אחרי הצהרים והיום החורפי החמים והזוהר התחיל להחשיך, נעשה קר ורוח הסיעה ענני גשם
לכאן ולשם.
החזאי אמר בשביעות רצון שמחר יטפטף ואני
נזכרתי שמחר אין לי שום משימה דחופה - הלימודים תמו, המבחנים כמעט שהסתיימו, מצפים
לי במקום העבודה החדש רק בעוד שבוע - אפשר לנוח קצת.
הלכתי להתקלח, לבשתי פיז'מה, אכלתי חביתה
בפיתה עם קצת ירקות ונכנסתי למיטה.
עילאי הסתובב על צידו ונדחק אלי מתוך
שינה. החום ירד לו ונדמה שנשימתו הוקלה מעט. כרכתי את זרועותיי סביבו, נישקתי את
עורפו ונרדמתי לצידו.
מה עושה בן אדם שמתעורר בבוקר עם זין עומד
וגוף חם וגמיש צמוד אליו?
כן, בדיוק. וכמובן שגם אני עשיתי את זה
ושלחתי יד, ואחר כך עוד אחת, וטרח! מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה.
"אמרתי לך לא לגעת בי." כעס
עילאי.
"אתה לא נורמאלי." גנחתי והלכתי
להשתין ולצחצח שיניים ואחר כך להכין קפה. הוא הצטרף אלי מעט אחר כך, מקולח ומגולח,
מסורק בקפידה ומשוריין בג'ינס.
"ההורים שלי לא רוצים אותי יותר בבית
פוקסי, אני צריך ללמוד להסתדר לבד, אני חייב לעשות תכניות ולהחליט מה אני עושה עם
הזמן שנשאר לי לחיות." בישר לי ולגם מהנס קפה שהכנתי לו.
"מה הלחץ? אתה רק בן עשרים ושלוש
עילאי, אם תשאל אותי מספיק שתחליט לגבי חמש השנים הבאות, אחר כך כבר נראה."
"מה נראה? מה נראה? אני חולה איידס!
כמה פעמים אני אצטרך להזכיר לך את זה?"
"פעם ביום מספיקה, בעיקר אם היא באה
עם בעיטה בריאה שמעיפה אותי מהמיטה." ליטפתי את ישבני שעדיין כאב.
"אני באמת מצטער, לא זכרתי שאתה
חלשלוש כזה."
"אני אראה לך חלשלוש." התנפלתי
עליו בנשיקות ואפילו הספקתי לגנוב כמה קטנות ומתוקות על פניו וצווארו לפני שהוא
פרץ בבכי שכמובן שיתק אותי לגמרי - כזה אני, כמה דמעות ואני נמס מיד -
"נו, די לילי, מספיק חמוד, אל תבכה,
מספיק." התחננתי, "תשמע, לפני שאתה עושה תכניות טיפשיות בוא נשב קצת על
האינטרנט ונבדוק מה בדיוק יש לך."
נסו להקיש איידס בגוגל ותראו מה יקרה, ואל
תשכחו לפנות לעצמכם כמה שעות טובות, אפילו יום תמים אם אפשר, כי כמויות המידע
והאתרים העוסקים בתסמונת הכשל החיסוני הם אינסופיים. גם אם תדבקו רק בשפה העברית
מדובר בהמון חומר.
4.
הגיוני
חרשנו על המחשב עד הצהרים ואז התיישבנו
לאכול, מעכלים יחד עם הספגטי בולונז שנשאר לי מאתמול את כל המידע שקראנו.
"דבר אחד ברור." סיכמתי את
הנושא בעודי מעמיס כלים למדיח, "כל זמן שתקפיד על לקיחת תרופות ועל בדיקות דם
אתה יכול לחיות עוד הרבה שנים ולחיות טוב."
"וזה בתנאי שאני לא אספר שום דבר לאף
אחד ואני אוותר על סקס."
"למה אתה כזה שלילי?" התרגזתי,
"ולמה לוותר על סקס? מי אמר לך דבר כזה? אתה נשא, לא כומר קתולי. כל זמן
שתקפיד על קונדום אתה מסודר."
"בתנאי שהפרטנר שלך לא יודע כלום כי
אם תספר לו אז..."
"אני יודע ולא אכפת לי. מה רע
בי?"
הוא הביט בי במבט עוין, "שום דבר לא
רע בך פוקסי, אבל אני לא מוכן להזדיין מתוך רחמים. עדיף לי כבר באמת להיות כומר
קתולי."
"עד כמה שידוע לי הם לא מקבלים
הומואים. אולי בכל זאת תעשה פשרה בקשר לזיון רחמים? איזה ויתור קטן בשביל חבר ותיק
שעומד לו כמו טיל מהרגע שראה אותך ומת ל... אתה יודע למה."
עילאי לא התאפק ושמץ של חיוך התחיל לבצבץ
על שפתיו - תמיד ידעתי איך להצחיק אותו - ובכל זאת התעקש שהוא לא מוכן שיעשו לו
טובות במיטה.
"מי עושה לך טובות? דביל! זה אני
שמתחנן שתעשה לי טובה."
"אני בטוח שיש לך מספיק יזיזים
ש..."
"אני לא רוצה יזיז, אני רוצה אותך.
תמיד רציתי, עוד אז, כשכמעט הרגת אותי בנהיגה המופרעת שלך, רציתי אותך."
"אז למה לא באת אחרי לסיני? הכול היה
אחרת אם היית מוותר קצת על הלימודים היקרים שלך בשבילי?"
"הכול היה אחרת אם לא היית עושה לי
מבחנים מטופשים ולא דורש ממני לוותר על הלימודים."
"בסך הכול רציתי שתיתן לי שבוע אחד
קטן."
"ובגלל זה הלכת להזדיין בלי קונדום?
בגלל שלא נתתי לך שבוע אחד של לימודים?" צרחתי עליו והידקתי את ידי בכוח סביב
הכוס שאחזתי כדי לא להשליך אותה ארצה מרוב כעס, ובאמת לא השלכתי אותה, אבל זה לא
עזר לכוס המסכנה שנגזר דינה. היא נשברה בגלל הלחץ של אצבעותיי והשברים נפלו על
הרצפה, אני אפילו לא נשרטתי.
מזל של גוי הייתה סבתא שלי אומרת על דבר
כזה, אבל עילאי שהחל לאסוף את שברי הזכוכית נשרט ודימם, וכשרציתי לבדוק את ידו צעק
עלי שאניח לו וברח למקלחת. שמעתי אותו שוטף שם את ידו הפצועה ומתייפח.
אספתי עם מטאטא ויעה את שברי הזכוכית,
השלכתי אותם לפח והלכתי אליו. הוא ישב על המיטה, ידו עטופה במגבת ובכה. כשניסיתי
לחבק אותו התנער ממני. "עזוב, אל תיגע בי. לא עכשיו."
"שטויות! די עם זה עילאי, אני לא
יכול לא לחבק אותך. כשאתה בוכה אני פשוט חייב... נו, די חמוד." הידקתי את ידי
סביבו, מקווה שמגע גופי וקולי ירגיעו אותו.
הוא השליך בדרמטיות את המגבת הלחה על
הרצפה והראה לי את החתך הקטן בכפו. הדימום כמעט שפסק מה שלא הפריע לעילאי להצהיר
שהדם שלו מורעל.
"עילאי, תפסיק עם הדראמה הזו. רק אם
גם אני אהיה פצוע ונערבב את הדם שלנו אולי אני אדבק ממך, וגם זה בספק, אז בבקשה,
תחסוך לי את ההצגות האלו, אתה יודע שאני לא סובל את זה."
"אני יודע." אמר עילאי בעצב,
"אתה כל כך מעשי פוקסי, תמיד ממוקד במטרה, תמיד פרקטי, תמיד..."
"פרקטי ומעשי זה אותו דבר."
הפסקתי את נאומו הרגשני.
"לעזאזל אתך!" צרח עילאי ורקע
ברגלו על הרצפה, "למה אתה חייב להיות פוץ מיובש כזה? למה אתה לא מבין שאני
אומלל ופוחד? אני מבוהל ומרגיש חרא ומתגעגע הביתה! למה אתה לא נותן לי להתאבל קצת
על החיים שלי שהלכו לעזאזל?"
"תתאבל כמה שאתה רוצה." הפטרתי
בקרירות וברחתי החוצה, כאילו לעשות קניות, אבל בעצם כדי להירגע קצת ולנשום אוויר.
הפסיכולוגית הפלצנית שביקרתי אצלה בזמנו,
כשהייתה לי תקופה קצת מבולבלת אחרי שהשתחררתי מקבע ולא ידעתי לאן בדיוק מועדות פני
אמרה שאני צריך להפסיק לפחד לגלות רגשות, לשחרר את היצירתיות שבי ולהתחבר לעצמי
במובן הרוחני כי זה לא בריא להתעקש להיות תמיד מעשי והגיוני.
"עם הזמן תגלה שאנשים הם יצורים לא
הגיוניים." אמרה לי, מחייכת אלי חיוך ענוג.
"אני כן." הצהרתי, "ואני
מסרב להיות אוחצ'ה מבולבלת." הודעתי לה בפגישה האחרונה, "יצירתיות וכל
מיני שטויות רוחניות זה נחמד מאוד אבל זה לא אני." פסקתי ונרשמתי ללמודים
בטכניון, הנדסת מחשבים זה מה שהולך היום הכי טוב.
עד היום התעקשתי להיות תמיד בן אדם הגיוני
ופרקטי, לעשות מה שצריך לפני שאני מתפנה לעשות מה שמתחשק לי, ומה יצא לי מזה?
עילאי שלי נדבק באיידס כי הנחתי לו לעזוב אותי.
למה הרשיתי לו ללכת? הרי ידעתי שאם אני לא
שומר עליו הוא עושה שטויות, שותה ומעשן, ומאבד את מעט שיקול הדעת שיש לו. הוא כזה
תינוק ואני השארתי אותו לבד בבית, בוכה, למה הוא מתכוון להתאבל? ומה אם...
פתאום נתקפתי פחד נוראי ולמרות שהוא היה
חסר כל היגיון הסתובבתי על עקבי ושבתי בריצה לדירה.
עילאי שכב על המיטה, ידיו שלובות מתחת
לעורפו ובהה בתקרה.
"אתה בסדר?" הסתערתי עליו.
הוא הביט בי בפליאה, "כן, בטח. מה
קרה לך פוקסי?"
"לא יודע." נשכבתי לצידו וטמנתי
את פני בבית שחיו, דוחף יד מתחת לחולצתו, "פתאום נתקפתי פחד. תבטיח לי שאף
פעם לא תעזוב אותי יותר."
"איך אני יכול להבטיח דבר כזה?"
שאל עילאי, "תהיה הגיוני פוקס."
"לא רוצה, נמאס לי להיות הגיוני, אני
פוחד."
"אבל ראית בעצמך באינטרנט שאין סיבה
לפחד כל זמן שלוקחים את התרופות בצורה מסודרת ומקפידים על מעקב אחרי רמת הנגיף ועל
חיים בריאים ומסודרים."
"ועל קונדום."
"פוקסי, אני מבקש ממך, עזוב את הנושא
הזה, אני לא יכול, עזוב את זה."
"אז מה, סתם נחיה יחד בלי סקס? איך
אפשר?"
"למה בלי סקס? אתה תמצא לך איזה חבר
נחמד ואני..."
"כן? מה אתה?"
"אני כבר אסתדר, אם אין אני לי מי
לי."
"מצטער, לא מקובל עלי. לא רוצה למצוא
מישהו, בטח לא כשאתה חי איתי."
"אני אמצא בקרוב דירה משלי ואני..."
"לא!"
"אני מעריץ את השתלטנות הגברית שלך
פוקסי." גיחך עילאי, נשמע שוב כמעט כמו עצמו הישן, "אבל הפעם אני חייב
להתעקש. בלי סקס."
"אבל למה? מה אתה, בעונש? כל הנשאים
מזדיינים חופשי כל הזמן, למה אתה לא?"
"אני יודע שנשאים מזדיינים חופשי, מי
כמוני יודע את זה, בגלל זה נדבקתי, אני לא אעשה את זה לאחרים."
"אבל עילאי, בשביל זה המציאו
קונדומים."
"נכון, אבל הם לא בטוחים במאה אחוז.
יש תקלות, לפעמים הקונדום נקרע, לא מוכן לקחת סיכונים, בטח שלא אתך."
"אז אתה עדיין אוהב אותי?"
התעקשתי לראות את חצי הכוס המלאה.
"בטח שכן, חתיכת דביל! לפעמים נתן
אתה ממש קשה הבנה."
"אם אתה אוהב אותי אז הכול
בסדר." אמרתי ובתנועה זריזה אחת פתחתי את מכנסיו, ולפני שהוא הספיק למחות
הפכתי אותו על בטנו, מושך מעליו את המכנסים והתחתונים וחושף את ישבנו החלק והמתוק.
"מה אתה עושה? פסיכי, תעזוב
אותי!" צעק עילאי, מנסה לשחרר את פרקי ידיו שאחזתי צמודים זה לזה, מהודקים
לגבו בדיוק בין שתי הגומות המתוקות שהתחבאו מתחת לגומי של תחתוניו.
שלחתי יד בין רגליו ובדקתי, כן, לפחות
הדבר הזה לא השתנה, עמד לו ועוד איך.
נשכבתי עליו, מקפיד להצמיד אותו למיטה,
מעיק על גופו בברכי ובמרפקי ונישקתי את עורפו. איך שכחתי עד כמה אני אוהב את הריח
הזה שעלה מעורו כשהיה מתחיל להתחרמן?
"פוקסי, בחייך... בבקשה פוקסי."
לחש, נקרע בין החרמנות שלו לבין הפחד, "התכוונתי ברצינות, אני נורא פוחד
עליך."
"אל תדאג לילי, אפשר לעשות כל מיני
דברים נחמדים גם בלי להסתכן, תסמוך עלי." אמרתי ושפכתי בנדיבות שמן ריחני על
החריץ בין עגבותיו.
אחרי שגמרנו היינו צריכים להחליף את הסדין
שהיה מוכתם משמן זרע וזיעה ולהתרחץ שוב, אבל זה היה כל כך כיף!
"תזכיר לי ללכת לקנות חלב
כשנקום." אמרתי לו, "ותזכור שאתה צריך לקחת אנטיביוטיקה בערב."
"בסדר פוקסי." אמר עילאי
בצייתנות, דחף את רגלו בין רגלי ונרדם.
שכבתי לידו, מקשיב לקול נשימתו, מביט
בפניו, מתכנן תוכניות לעתיד, מנסה לדמיין איך זה יהיה לחיות איתו ועם הנגיף. חושב
מה נעשה ואיך נסתדר, עד שבסוף התעייפתי ונרדמתי גם כן.
"אני לא מבין מה אתה רוצה
מחיי?" התלונן עילאי, "מה רע לנו ככה?"
"לא רע חמוד, אבל יכול להיות יותר
טוב."
"אבל טוב לי ככה."
"איך טוב? בחור כל כך צעיר שחי כמו
פנסיונרית מבוהלת? מה טוב בזה?"
"אני לא חי כמו פנסיונרית." מחה
עילאי, "אתה מכיר הרבה פנסיונריות שישנות עם בחור צעיר ויפה כמוך?"
"יש בזה משהו." נאלצתי להודות,
"למרות שאני כבר לא כל כך צעיר ויפה לא הייתי אף פעם."
"בעיני אתה יפה." פסק עילאי,
והוסיף נשיקה להדגיש את דבריו, ובכך סתם לי באופן זמני את הפה, אבל לא לאורך זמן.
"עילאי תקשיב." אמרתי לו אחרי
ששנינו חזרנו לנשום כרגיל - מדהים כמה דרכים יש לעשות סקס גם בלי חדירה –
"אני מבין שבימים הראשונים היית קצת חולה וחלש ולכן לא הלכת רחוק יותר
מהסופר, אני גם מאוד מעריך את זה שהצלחת להגיע עד לספריה ואפילו נרשמת ואתה מחליף
ספרים קבוע."
"וגם קורא אותם."
"כן, וגם קורא שזה בכלל יוצא מהכלל,
אבל אתה לא חושב שאתה צריך להעשיר את חייך בקצת יותר חוויות?"
"לא. טוב לי ככה."
"אבל עילאי, אתה לא עושה כלום חוץ
מלבשל, לקרוא, לנקות את הבית ולגלוש באינטרנט."
"ולאהוב אותך ולישון אתך."
"כן, בסדר, גם זה, אבל חוץ מהדברים
האלו אתה לא עושה כלום עם עצמך, ולא שאני לא מעריך מאוד את כל מה שאתה עושה, אבל
לא הגיע הזמן שתשיג לך חיים?"
יכול להיות שניסחתי את זה בצורה לא מוצלחת
כי הוא הפך אלי את גבו ושתק בצורה מבשרת רעות.
"תראה, אני מאוד שמח שאתה מרגיש טוב
יותר ושאתה משתלט על אמנות תחזוקת הבית, מתמחה בבישול, משלים את החסרים בקריאה
ומרחיב את השכלתך עילאי, אבל כשנפגשנו היו לך המון תכניות לעתיד, רצית ללמוד,
לעבוד, רצית..."
"להרוויח כסף. זו הבעיה, נכון? הכול
כי אני לא מוכן לקחת כסף מהורי ונמאס לך לשלם עלי. זו הבעיה?"
"לא, זו לא הבעיה. אני מרוויח לא רע,
ואם לא אתה הייתי צריך לאכול בחוץ ולשכור עוזרת ככה שאתה פחות או יותר מרוויח מה
שאתה עולה לי, אבל לא זו הפואנטה."
"ובלעדי היית צריך גם לבזבז כסף על
השגת זיונים, לצאת, לפגוש בחורים, להזמין אותם לשתייה, אולי לסרט, לקנות קונדומים,
ללכת למועדונים שזה גם כסף, תראה כמה כסף
אני חוסך לך." הוסיף עילאי לחשבן חשבונות במרירות שצבטה את ליבי.
למרות שדבריו היו בעצם מעצבנים מאוד לא כעסתי
אלא התעצבתי, בעיקר כי הוא התעקש לא להבין את כוונתי והסיט את השיחה לפסים של רווח
והפסד כספי בעוד שאני ניסיתי לדבר על דבר אחר לגמרי.
"עילאי." סובבתי אותו אלי
ותפסתי את פניו בידי, מביט ישר בעיניו, "אני אוהב אותך, חתיכת מכוער אחד,
שיזדיין הכסף. כסף בא והולך, אבל הזמן שלך, הזמן שקצוב לך בעולם, מתבזבז ואתה לא
עושה איתו כלום, זה מה שמטריד אותי. אתה לא מבין את זה? העילאי שהכרתי פעם היה
משתגע אם היו סוגרים אותו בדירה קטנה ולא נותנים לו לצאת, להסתובב, לבלות, ללמוד,
להכיר בני אדם, לחיות. אתה חצי חי וזה אוכל אותי. מה קורה לך?"
"אני פוחד." אמר עילאי ועצם את
עיניו.
"פוחד ממה?"
הוא משך בכתפיו ושתק.
ניערתי אותו קצת, "זה קשור למה שקרה
בסיני ובאמסטרדם?"
"כן קצת."
"תספר לי."
"אתה תכעס."
"אז אני אכעס, אז מה? לא תמות מזה.
נו, תוציא את זה ודי."
"זה סיפור מגעיל. ממש לא בא לי לדבר
על זה."
"אתה מעדיף לשבת פה בשקט כמו איזה
זקנה ולחכות למוות?"
עילאי נאנח ושוב התחילו דמעות לזלוג
מעיניו.
"נו, די. כל פעם שאנחנו מנסים לדבר
ברצינות אתה בוכה, די כבר. אתה צריך טיפול נפשי או משהו."
"אתה לא מבין... אין לך מושג כמה אני
שונא את עצמי."
"עילאי, בחייך, אז השתרמטת קצת. זה
קורה לכל אחד, אל תעשה מזה כזה סיפור טראגי."
"לך זה לא קרה."
"כי אני קונטרול פריק. אתה מכיר
אותי. אני מתאר לעצמי שנסעת לשם עצבני ונפלת על חבורה של סטלנים שנתנו לך אקסטות
חופשי, שתית יותר מידי כמו שאתה עושה תמיד, השתוללת כרגיל, הזדיינת בלי הכרה ובלי
לבדוק אם אתה מוגן, לא ככה?"
"כן, אבל..." הוא כבש את פניו
בידיו ומלמל משהו לא ברור.
"מה? לא הבנתי."
"הרגתי מישהו." אמר והסיר את
ידיו מפניו, מביט בי בעיניים קרועות לרווחה, "אני ודאץ' חזרנו מאיזה מסיבה,
אני נהגתי ופגעתי במישהו, אני די בטוח שהרגתי אותו. בגלל זה ברחתי לאמסטרדם."
"מי זה הדאץ' הזה?"
"הולנדי אחד, סטרייט. כולם קראו לו
דאץ', המכונית הייתה שלו אבל אני נהגתי, אתה יודע שאני נוהג מהר, בעיקר כשאני
מסטול ופתאום ההוא קפץ מצד הכביש... שמעתי את הפגיעה של הרכב בגוף שלו ובמקום
לעצור ברחתי. כשהגענו לכפר הנופש ראינו שיש סימן של מכה ודם על הרכב. שטפנו אותו,
החזרנו לחברת השכירות ובערב כבר היינו על מטוס בדרך לאמסטרדם."
"אני מבין." אמרתי. "זה
בטח היה נורא מפחיד." הוספתי באהדה. אולי הייתי צריך לצעוק עליו או משהו, אבל
הוא נראה כל כך בודד ומוכה אשמה... נתתי לו יד וכנראה שזה היה הדבר הנכון לעשות כי
הוא המשיך לדבר.
"אתה טועה שאתה חושב שעשיתי משהו עם
מישהו בסיני, בכלל לא. היו סמים ושתייה וחבר'ה, זה כן, אבל שום דבר חוץ מזה, גם כי
רובם היו בכלל סטרייטים, וגם כי חשבתי כל הזמן עליך, אבל אחר כך, באמסטרדם, דאץ'
קלט שאני הומו ולקח אותי לפאב אחד כזה של עור שחור."
"עור שחור? אתה מתכוון סאדו
מאזו?"
"כן." הוא נאנח שוב, "אתה
יודע שאני... שלפעמים... שיש לי איזה שיגעון כזה... שמידי פעם אני... יש לי קצת
משיכה לקטע הזה, אבל אף פעם לא הלכתי רחוק מידי, רק קצת, בכאילו כזה, טיפה קינקי,
אבל לא ממש, ורק עם אנשים שאני מכיר ממש טוב. איתך הלכתי הכי רחוק, אבל הטיפוסים
האלו במועדון הזה... מה שאני ואתה עושים היה מצחיק אותם. שם זה היה ממש הארד קור.
הם היו די מפחידים, אני לא מבין למה, אבל פתאום נתפסתי לזה ממש חזק..."
"לא פתאום ולא נעלים. זה בגלל שהרגשת
אשם. תגיד, מה בדיוק עשית שם?" שאלתי למרות שפחדתי קצת מהתשובה שלו.
הוא הניד לאות לא והתקפד בתוך עצמו.
"לא חשוב. אני לא מסוגל לדבר על זה. חלק מזה בכלל שכחתי מרוב שהייתי מסטול
ושתוי, בבקשה תניח לזה נתן."
"בסדר." אמרתי, "אני עוזב,
ואיך זה נגמר?"
"נגמר בזה שפתאום, אחרי איזה חודשיים
שלושה חטפתי מין שפעת ממש ממש חזקה והם העלו אותי על מטוס הביתה. בדרך משדה התעופה
התעלפתי במונית והנהג נבהל ולקח אותי ישר למיון ואז הכול התברר."
"כן, שמעתי על זה שיש כאלו שנעשים
חולים מיד אחרי ההדבקה, אבל יוצאים מזה ויכולים להמשיך בלי תרופות עוד די הרבה
זמן."
"טוב, אצלי כל הגוף קרס וחטפתי דלקת
ראות מאוד חזקה. הנהג היה בטוח שאני מתפגר לו במכונית."
"אני שמח שנשארת חי עילאי."
אמרתי, "ואני חושב שצריך לברר מה בדיוק קרה שם בסיני ו..."
"ואז יגלו שהרגתי מישהו וברחתי ואני
אשב בכלא מצרי עד יום מותי." התפרץ עילאי ופניו הלבינו מפחד.
"אבל עילאי, אם זו הייתה תאונה אז..."
"אין מצב שאני חוזר לסיני, או מנסה
בכלל לברר מה קרה שם. אני פוחד." הוא התקפל כעובר, משך את השמיכה מעל לראשו
וסירב לדבר יותר על הנושא.
נשכבתי לצידו, חיבקתי אותו וניסיתי לשכנע
אותו שהוא זקוק לעזרה נפשית.
"השתגעת? יש לך מושג כמה עולה
פסיכולוג?"
"אז מה בנוגע לקבוצת תמיכה."
"מי ירצה לקבל נשא איידס לקבוצה
שלו?"
אני מדבר על קבוצת תמיכה של נשאי
איידס." עניתי, "אני אברר בשבילך דרך העובדת הסוציאלית של הבית חולים.
בסדר?"
"בסדר, אבל אם זה מחוץ לקריה תצטרך
להסיע אותי כי אני לא מוכן לנסוע יותר בחיים מעל חמישים קמ"ש."
"אבל עילאי... טוב, בסדר. נחצה את
הגשר כשנגיע אליו. תגיד ומה קרה עם הדאץ' הזה שמעת ממנו מאז?"
"שמעתי שהוא חזר אחר כך לסיני, אבל
אין לי קשר איתו. הוא דווקא בחור נחמד, נוצרי שאוהב מאוד את המזרח התיכון. הוא
מדבר עברית די טובה וגם קצת ערבית."
"אולי כדאי לנסות לאתר אותו, אם הוא
חזר לסיני אז אולי... ובטח יש רישומים על כל המקרה הזה באיזה מקום, אולי
נוכל..."
"לא, בבקשה לא. אל תדבר על זה יותר,
בבקשה."
"בסדר. אני שותק." אמרתי,
"אבל על קבוצת תמיכה אני לא מוותר לך. אתה צריך עזרה עילאי, אתה מסכים
איתי?"
הוא הנהן בשתיקה ושוב משך את השמיכה מעל
לראשו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה