עוקבים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

א. עבדו של החד קרן

1. המודעה
זה ארך זמן רב, חודשים על גבי חודשים חיפשתי אותו במודעות שהתפרסמו באתרי אינטרנט מהסוג שמשך את תשומת ליבי עוד בימי התום שלי, הימים בהם עוד לא ידעתי בכלל מה אני באמת רוצה.
במבט לאחור הבנתי שאני זקוק לאדון עוד לפני שקלטתי שאני הומו. לצאת מהארון היה דבר קל יחסית לסוד שכמסתי בליבי, מבויש, מבוהל, חרד מהתשוקות שעינו אותי מאז שאני זוכר את עצמי.
לא ויתרתי לעצמי בקלות ועד שמלאו לי עשרים וחמש השקעתי סכומים נכבדים ממשכורתי וכמעט את כל זמני הפנוי בניסיון להיפטר מהרצון הזה להיות שייך למישהו, לשאת עיניים אל אדון שישלוט בי ויניח לי להעניק לו את חיי.
בסופו של דבר נכנעתי, הפסקתי לחפש הסברים ונימוקים מלומדים לסיבה שיצאתי כזה. עם הזמן פשוט עייפתי מחיטוטים וחפירות במעמקי תת ההכרה שלי והחלטת לאמץ את עצתו של הפסיכולוג האחרון שביקרתי אצלו.
"מספיק דורון, די כבר, עזוב את זה וקבל את עצמך כמו שאתה. יש כל מיני בני אדם בעולם וכל זמן שאתה לא עושה משהו לא חוקי ולא פוגע באף אחד..."
"אתה לא רוצה שאני אמשיך לבוא אליך?" נפגעתי. הלכתי אליו כבר מעל לשנה ונקשרתי מאוד אל הגבר הנבון הזה שהיה קשיש דיו להיות סבי ונהג בי תמיד בעדינות ובהבנה ומעולם לא שפט אותי ולא לעג לי.
הוא חייך וליטף בעדינות את כף ידי - הפעם הראשונה והאחרונה בה הרשה לעצמו לגעת בי – "הפרידה ממך מצערת אותי יותר ממה שתדע אי פעם יקירי, אבל החלטתי לעשות שינוי בחיי, לצאת לפנסיה ולכתוב סוף סוף את הספר שתמיד רציתי לכתוב, ולדעתי הגיע הזמן שאתה תתחיל לחיות כמו שאתה רוצה. אתה עקשן ואתה יודע בדיוק מה אתה מחפש, אני בטוח שאם תתמיד תמצא את האחד שלך."
"אתה באמת חושב ככה?" פקפקתי.
"כן דורון, ככה אני חושב. אני בוטח בתבונתך ובשיקול הדעת שלך ומשוכנע שזה יקרה בסוף." 

ידוע שכדי למצוא נסיך צריך לנשק הרבה צפרדעים. במהלך חיפושי פגשתי המון צפרדעים וחלק מהם אפילו התפתיתי לנשק. לצערי איש מהם לא הפך לנסיך ובכל זאת אני לא מצטער על הזמן והמאמץ, שהשקעתי בחיפושים. נכון, עשיתי הרבה טעויות, אבל ככה לומדים. עם הזמן למדתי מה אני לא רוצה, מה אני לא מוכן לסבול, ואיפה נמצאים הגבולות שלי. כשאתה מחפש מישהו להעניק לו את עצמך זה לקח חשוב מאוד שחייבים ללמוד.
במשך כשנתיים הסתובבתי באתרי סקס חזק ובמועדונים המיועדים לגברים ששוחרים את סוג הסקס הזה, מדמה את עצמי לצייד שמחפש חד קרן לבן בג'ונגל שורץ חיות טרף. די מהר הבנתי שגם שם, כמו בכל מקום אחר בו מסתובבים גברים חרמנים שמחפשים פעילות, הרוב מעוניינים רק בסטוץ חד פעמי, או ביזיז.
כן, הם מדברים על אהבה ועל קשר, אבל למעשה הם רוצים לעבור מזיון אחד לשני, מחפשים באובססיביות אחרי מישהו טוב יותר, צעיר יותר, נועז יותר, יפה יותר מהזיון הקודם.
הייתי כבר בן עשרים ושש, ואחר כך שבע, ועוד מעט שמונה, מזמן כבר לא צעיר מספיק בשבילם והתחלתי להתייאש. במקומות המפגש המוכרים כבר הפכתי לאחד מהקבועים, הכרתי את כולם וכולם הכירו אותי וחלק גם ידעו אותי...
בהדרגה כמעט שהפסקתי ללכת לשם, הסתפקתי בעיון במודעות באינטרנט, ואז, יום אחד, זה קרה! נתקלתי במודעה שגרמה לליבי לדלג משמחה.
זה מה שהיה כתוב בכותרת המודעה  – אדון בן 45 בבן זוג / עבד.
ביד רוטטת הקלקתי על הכותרת, פתחתי אותה וקראתי בשקיקה מה שהיה כתוב בפנים – אם אתה עבד בן שלושים ומעלה שמעוניין ברצינות בזוגיות אוהבת של 24/7 עם אדון אנא התקשר למספר הטלפון הזה בשעות הערב.
היה גם מייל, אבל במודעה היה כתוב בפירוש להתקשר למספר הטלפון ולכן, לפני שאאבד את אומץ ליבי, התקשרתי והמתנתי בלב הולם לתשובה.
הייתי מוכן לשמוע הודעה מוקלטת או צליל של תפוס. בטח יש המונים שמתקשרים לברר פרטים למודעה מדהימה כזו חשבתי לעצמי, אבל לא, הטלפון צלצל פעם, פעמים ושלוש, ואז קול גברי, חביב, נעים וחמים עם שמץ של מבטא זר לא מוכר אמר, "הלו?" והמתין בנימוס לתשובתי.
"אהה... אהה..." נתקעתי בלי תשובה מוכנה מראש, "אהה אני... זה בקשר למודעה."
הוא שתק רגע. "כן, אני מבין." אמר, "תודה שהתקשרת. מתי נוח לך להיפגש?"
"מתי שתרצה." אמרתי מיד, "אני לרשותך."
"כן?" הוא נשמע מופתע מעט, "באמת? אולי כדאי שקודם תגיד לי מה שמך? שמי אגב רפאל."
"דורון." הצגתי את עצמי, "דורון רביב. אתה לא רוצה לדעת איך אני נראה?"
"כן, בטח. בגלל זה אני רוצה שניפגש."
"ואתה לא רוצה לראות קודם תמונה?"
הוא שתק רגע, מהרהר בשאלתי, "אם אתה רוצה לשלוח לי תמונה למייל אין לי התנגדות, אבל רק בתנאי שהיא תהיה תמונה נורמאלית."
"מה זאת אומרת נורמאלית?"
"אני מתכוון תמונה של בן אדם שלא עושה שום דבר שמקובל לעשות רק בפרטיות."
"אתה מתכוון ערום, או מאונן, או משהו כזה?"
"בדיוק."
"זה בסדר, אין לי סוג כזה של תמונות. למעשה אין לי בכלל תמונות מעודכנות, אבל אני יכול לבקש ממישהו שיצלם אותי."
"אין צורך דורון. מהניסיון שלי לתמונות אין הרבה ערך, הן תמיד מחמיצות את העיקר."
"ומה העיקר?"
"הלוואי וידעתי." נאנח רפאל.
"מותר לי לשאול מה הטיפוס שאתה מעוניין בו?" הרשיתי לעצמי להיות חטטן.
"לשאול מותר." הצטחק רפאל, "אבל לצערי אין לי תשובה ברורה. אני לא נעול על אף טיפוס ובכל זאת אני יודע בדיוק מה אני מחפש."
"זה נשמע מוכר, ומה, אם מותר לי לדעת, אתה מחפש?"
"אני מצטער שאני לא יכול לתת לך תיאור מדויק. מה שאני רוצה זו איכות שקשה להגדיר, אבל ברגע שאני רואה אותה אני יודע שזהו זה. מצטער שאני כל כך מעורפל, אבל זה המצב."
"זה בסדר גמור. אני מבין אותך לגמרי." הבטחתי לו, ופתאום נזכרתי שיש עוד בעיה, "יש רק עוד דבר אחד... אולי הייתי צריך לספר מיד, אבל נורא התרגשתי."
"זה בסדר, גם אני קצת לחוץ מכל הסיפור הזה." שמעתי את חיוכו של רפאל מסתנן דרך האפרכסת ונתקפתי רצון עז להכיר את בעל הקול החמים והמלטף הזה.
אולי אדחה את הבעיה של הגיל שלי לאחר כך? עלה במוחי הרהור עבירה, אבל לא, הוא בפירוש ציין גיל ולא טוב להתחיל מערכת יחסים עם שקר. נשמתי עמוק וגיליתי לו שאני קצת צעיר מטווח הגילים שהוא ציין במודעה.
"אתה לא קטין?" נבהל רפאל.
"לא, מה פתאום? אני בן עשרים ושבע, בעצם כמעט עשרים ושמונה."
הוא נאנח. "זה עדיין צעיר יחסית, אתה בטוח שאתה מבין מה אתה רוצה ממני?"
"כן, אני בטוח. אני לא יודע איך להסביר את זה בדיוק, אבל אני יודע טוב מאוד מה אני רוצה ועוד יותר טוב מה אני לא רוצה."
הוא צחק, משועשע מתשובתי. "בסדר, רק בשביל התשובה הזו מגיעה לך הזמנה לכוס קפה."
התברר ששנינו פנויים להיפגש עוד באותו ערב ושאנחנו גרים באותו אזור. קבענו פגישה בבית קפה אחד שנמצא בערך באמצע הדרך בין ביתו לביתי, ואז שאלתי אותו איך אני אכיר אותו.
"אני אלבש ג'ינס וחולצת טריקו שחורה עם ציור של חד קרן לבן." אמר, "ומה אתה תלבש?"
כבשתי את הצחוק העליז שתסס בגופי כמו בועות שמפנייה מדגדגות. "ג'ינס וחולצת טריקו לבנה עם ציור של חד קרן שחור."
שמעתי אותו צוחק והצטרפתי לצחוקו, מאושר ונרגש. "יש לי הרגשה שזו עומדת להיות התחלה של ידידות מיוחדת במינה." העזתי להגיד,
"גם אני מקווה ככה דורון, להתראות."
"להתראות רפאל." 
עליתי על האופנוע שלי – אופנוע מושקע ויקר שהקדשתי לו הרבה מתשומת ליבי וכספי - ודהרתי לבית הקפה שבו קבענו להיפגש. הייתי נחוש לא להניח לו להמתין ואכן הגעתי ראשון. לשמחתי המקום היה ריק למחצה ומצאתי מקום טוב בפינה, ליד החלון. בעוד אני מסביר למלצר המנומס שאני ממתין לחבר ובינתיים אשתה רק כוס קפה הפוך הוא הופיע.
זיהיתי אותו מיד, גבר כבן ארבעים, בעל מראה נמרץ וספורטיבי, לבוש חולצת טריקו שחורה עם שרטוט של חד קרן, הנגטיב של החולצה שלבשתי.
קמתי כדי לקדם את פניו, חש שידי לחות מזיעה ופי יבש ממתח. מזמן לא התרגשתי כל כך, הוא מצא חן בעיני מאוד, ממש ממש מצא חן בעיני למרות שהיה רחוק מאוד במראהו מהגברים הכהים והמלאים אליהם נמשכתי בדרך כלל.
פתאום, לנוכח פניו הצרות והנאות ושערו הקצוץ המסודר שהתחיל להאפיר ברקות, חשתי מוזנח, שמן ומטופש.
הוא נראה כל כך ובכן, כל כך אירופאי. עור בהיר מאוד, מהסוג שלא משתזף אף פעם, עיניים כחולות נבונות עם מניפת קמטי צחוק עדינים בזוויותיהן ושיער חום בהיר כמעט שטיני.
למרות לבושו הלא פורמאלי היה בו משהו מטופח, מסודר, מעודן אפילו ויחד עם זאת הסגנון שלו לא היה נשי אלא גברי, מאופק ונטול כל הצטעצעות, בדיוק כמו שצריך. היה ברור שהוא ירגיש במקום אפילו במסיבת תה אצל מלכת בריטניה.
בעוד הוא לוחץ את ידי בחנתי אותו בהתפעלות, תנועותיו היו קלילות וחינניות, כתפיו רחבות ובטנו שטוחה. היה ברור שהוא מקפיד על התעמלות ועל אכילה נכונה. הוא בטח לא שעיר כמוני חשבתי, חש חרטה על שהוצאתי את כל כספי על אופנוע במקום ללכת למכון כושר ולטיפול בלייזר כמו שהייתי אמור לעשות.
לחצנו ידיים וחייכנו זה אל זה, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה עד כמה כפות ידי גסות, כהות ומחוספסות לעומת ידיו היפות והמטופחות. היו לו אצבעות ארוכות, חזקות שהסתיימו בציפורניים נקיות וגזוזות היטב בעוד שכפות ידי... עדיף לא להרחיב עליהן את הדיבור, אבל אני מבלה שעות רבות בפירוק מנוע האופנוע שלי ושל אחרים ורואים את זה עליהן היטב.
כמה חבל שלא הספקתי להסתפר לפני הפגישה, להוריד כמה ק"ג, לגהץ את הג'ינס, ללכת לחדר כושר, לטפח את עצמי קצת יותר במרץ. לאחרונה הזנחתי את עצמי מעט וזה בולט לעין, כמה זמן אפשר לסמוך על הגנים הטובים שקיבלתי מהורי? יחסית לאבא המרוקאי שלי אני בהיר - ירושה מהאימא הרומנייה שלי שתהיה לי בריאה - אבל לעומתו אני נראה כמו ערס מוזנח.
איזה אידיוט! עד שאתה פוגש סוף סוף בן אדם שווה אתה נראה על הפנים.
"אתה באמת בן עשרים ושבע דורון? אתה נראה צעיר יותר." חייך אלי רפי והתיישב. התיישבתי אחריו, שלפתי את ארנקי והגשתי לו את תעודת הזהות שלי.
"זה באמת לא נחוץ." הוא מחה, אבל אני התעקשתי שאני רוצה שהכול יהיה גלוי ופתוח מההתחלה.
רפאל שלף משקפים צרים ואלגנטיים וענד אותם על חוטמו. הם העניקו לו מראה מלומד וסקסי להפליא.
"רביבו." קרא מתוך התעודה שלי את שם משפחתי הישן שאיתו נולדתי, "למה החלפת את השם?"
"כי אחי הגדול החליט להחליף את שמו למשהו עברי ושכנע גם אותי ואת ההורים להחליף.
"ההורים שלך יודעים עליך?"
"מה? שאני הומו? יודעים ולא יודעים. כבר לא מצפים ממני להתחתן עם בחורה כמו כולם, אבל קשה להם לדבר על זה. הם קצת שמרניים, דווקא אימא יותר מאבא למרות שהוא מרוקאי והיא רומנייה."
רפאל הנהן בהבנה ואמר שהומופוביה לא קשורה למוצא עדתי. הוריו הם אשכנזים, אנשים ליברליים ונאורים ילידי הולנד ובכל זאת הוא העז לספר להם על עצמו רק כשהיה בן שלושים וחמש ומאז הם פחות או יותר מחרימים אותו.
"אני באמת מצטער." אמרתי.
"כן, נו, מילא. מה אפשר לעשות? הם אנשים לא צעירים, ככה זה בדור שלהם."
המשכנו לפטפט בקלילות על עצמנו, מחליפים מידע על מקומות לידה, לימודים, עבודה ושירות צבאי, עד שהמלצר ניגש אלינו. רפאל הזמין עוגת גבינה קרה וחייך כשאמרתי שגם אני רוצה אותו דבר. עשיתי את זה כי אני אוהב עוגות גבינה ולא רציתי להסתבך עם התפריט, אבל החיוך שלו בלבל אותי. "אתה בטח חושב שאני שמן מידי ושעדיף שאוכל משהו דיאטטי?"
"לא דורון, אני חושב שאתה מושלם."
"אתה צוחק עלי?"
"לא, אני אף פעם לא צוחק מאנשים שאני רוצה להרשים."
"זה בסדר, הרשמת אותי, אתה יכול להתחיל לצחוק עלי."
"למה שאני אצחק עליך?"
"כי אני מוזנח."
"לי אתה נראה בסדר גמור. קצת צעיר, אבל מאוד אותנטי."
"אותנטי זו מילה מנומסת לערס?"
הוא פרץ בצחוק. "לא, אותנטי זה ההפך מבן אדם מזויף שמנסה לעשות פוזות. קדימה, תסיים את העוגה שלך ונלך לאיזה מקום שקט לדבר על עצמנו." 
בחוץ התחילה לנשב רוח סתווית קרה ורפאל שביקש שאקרא לו רפי הציע שאני ארכיב אותו על אופנועי וניסע לדירה שלו הנמצאת לא רחוק. "מזל שבאתי עם מונית." אמר בשביעות רצון ורכס את הקסדה שנתתי לו, "תזכור שאני כבר לא ילד ותנהג בזהירות." הצטחק והתיישב מאחורי, ידיו על מותני.
נעמה לי תחושת גופו הצנום והשרירי הצמוד לגופי, ובמיוחד אהבתי את הריח הקליל והמעודן שנדף ממנו. נהגתי בזהירות - אני תמיד זהיר על הכביש, הבטחתי לאימא – מתענג על החיבוק שלו ועל מגע ידיו בבטני ועד שהחניתי את האופנוע שלי ליד המאזדה המבריקה שלו כבר הייתה לי זקפה. 
הוא גר בפנטהאוז קטן ומטופח בראש בניין דירות ישן אך מתוחזק היטב. על גג הבניין הייתה גינת גג עמוסת דקלים ושרכים שגדלו בחביות ובאדניות ענקיות והדירה שלו הייתה מוקפת צמחיה כאילו גר בג'ונגל.
"איזה יופי." התפעלתי, "מי מטפח את הגינה הנהדרת הזו?"
"אני." אמר בחיוך, "ככה אני שומר על כושר."
אהבתי את הדירה שלו ממבט ראשון היא הייתה מעוצבת בסגנון גברי מיושן, כפרי למחצה בנוסח אירופי. הרבה עץ כהה וריפוד מפוספס פסים צבעוניים, עליזים. שום דבר לא היה חדש מידי או מפואר מידי, ובכל זאת חשת שכל פריט בדירתו הוא מאיכות משובחת ונבחר בתשומת לב אוהבת.
"מאוד יפה אצלך, נוח מאוד ולא מעוצב יותר מידי." חיוויתי את דעתי ומיד נבהלתי שאולי אני מתחצף ועלול לפגוע והתחלתי להתנצל שזו מחמאה ושאני אוהב את הדירה שלו דווקא כי היא לא מצועצעת מידי ו...
"זה בסדר, אני מבין שהדירה שלי מוצאת חן בעיניך, אתה לא צריך להתנצל." חייך רפי והניח יד מרגיעה על כתפי. מגע ידו הלא צפוי זעזע אותי וערער את שלוותי. הרגשתי שאני מסמיק כמו ילד וברכי נהפכו לג'לי רוטט.
"רפי." אמרתי בתחנונים, נושא אליו מבט - הוא גבוה ממני בחצי ראש - חש לצידו כמו ילד אבוד, "אני... אני..."
רפי אחז בעדינות תקיפה במרפקי והושיב אותי על הספה רחבת הידיים והנוחה שלו שהייתה מכוסה מן שמיכה צבעונית ורכה.
"ספר לי על עצמך." ביקש, "אני רוצה לדעת מה קורה אצלך בפנים, מה אתה רוצה באמת?"
מה שבאמת רציתי היה לרדת על ברכי, לפתוח את רוכסן הג'ינס שלו ולמצוץ לו, ואם הוא ירשה לי גם לחלוץ את נעליו ולעסות את כפות רגליו, אבל הנחתי שאי אפשר להתחיל בפעילות כזו בשלב כה מוקדם של ההכרות שלנו ולכן שילבתי את ידי בחיקי וסיפרתי לו על הטיפול שעברתי, ועל העצה שנתן לי הפסיכולוג שלי.
"אז איזה מין אדון אתה מחפש?" הישר אלי רפי מבט כחול וחודר.
"מישהו ש... מישהו שיהיה... מישהו כמוך."
"כמוני?" הרים רפי גבות כהות, ישרות כחץ. "אתה עדיין לא מכיר אותי." הזכיר לי.
"כוונתי שאני רוצה מישהו מבוגר יותר ממני, חכם יותר, מתוחכם יותר, מישהו שאני אוכל להעריץ."
הוא הנהן בכובד ראש. "הערצה זה מטען שקשה לסחוב גם אם אתה חכם ובוגר יותר."
הודיתי שאף פעם לא העליתי בדעתי שקשה להיות מושא להערצה והוא שוב חייך, גורם לליבי לקפץ באושר. כל פעם שהצלחתי לשעשע אותו הרגשתי שמח.
"מה אתה אוהב לעשות בסקס?" שאל רפי, גורם לי להסמיק.
שיחות על סקס מביכות אותי מאוד ואני מתקשה לבטא את רצוני במילים והופך לכבד פה כשעלי לפרט במילים את התשוקות הקודחות בגופי. "שום דבר מיוחד." גמגמתי, "סתם הדברים הרגילים. אני לא אוהב שמכאיבים לי ומשפילים אותי, ואני שונא שמנסים להעביר אותי מיד ליד כמו... כמו חפץ."
"אני מקווה שלא הרשית לאף אחד לעשות לך דבר כזה." התקשו פניו של רפי בכעס.
"לא, אבל הייתי צריך להרביץ פעם כדי לצאת מממצב מאוד לא נעים שמישהו אלים וטיפש הכניס אותי לתוכו." הודיתי, מתחלחל כשנזכרתי שוב בפעם האיומה ההיא.
"מה עוד אתה לא אוהב?"
"שונא את כל המשחקים האלו עם שתן וצואה וקללות ודיבורים משפילים ו..." עוד זיכרונות לא נעימים מתקופת החיפושים שלי צפו ועלו בזיכרוני ועיני התמלאו דמעות, איזה נקבה בכיינית שאני.
"בשבילי זה עניין רציני מאוד, עניין של חיים ומוות, לא סתם משחק שמשחקים בו כשסתם סקס רגיל נעשה משעמם." אמרתי לרפי, מבטא לראשונה בקול מה שידעתי בעצם כל הזמן, ומיד נבהלתי מאוד ורציתי לברוח משם. "אני חושב שאני לא מתאים. בטח לא לזה התכוונת." בחנתי את פניו של רפי שהיו חתומות בארשת שלא יכולתי לקרוא. הוא בטח מצטער שהסתבך עם אידיוט כמוני, יותר טוב שאני אבקש סליחה שבזבזתי את הזמן שלו ואברח מפה מהר. "אני סתם חרטטן שלא מבין כלום מהחיים שלו, תסלח לי, יותר טוב שאני אלך." ניסיתי לקום.
הוא אחז בזרועי. "שב, אל תלך. אם קשה לך להסביר במילים מה אתה רוצה בוא תראה לי במעשים."
"באמת, אתה רציני?" הופתעתי מהדחיפות בקולו, "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אסתלק."
"בטוח לגמרי, בבקשה תישאר ותראה לי למה אתה מתכוון." אמר ונשען לאחור, פושט את רגליו למלא אורכן, עורפו שעון על כריות הספה ועיניו עצומות כאילו הפקיר את עצמו לרצוני.
נשמתי עמוק, מרגיע את מערבולת הפחד שקדחה בבטני וכרעתי על ברכי לפניו. חלצתי את נעליו וגרביו, הנחתי אותם בצד בצורה מסודרת ואספתי לחיקי את כפות רגליו הארוכות והצרות. בהתחלה רק עיסיתי אותן ואחר כך לא התאפקתי ולקחתי אותן לפי, מוצץ ומלקק כל אצבע לחוד, מתענג על טעמן ועל חיטובן המעודן של אצבעותיו.
בהתחלה הוא רק התנשם בכבדות ואחר כך החל להיאנח. "רק רגע דורון, אני חייב להוריד את המכנסיים או שהם יתפקעו עלי... אני פשוט... אתה מטריף אותי ילד."
"תרשה לי, בבקשה." התחננתי וחילצתי אותו בזריזות ממכנסיו, משחרר את הזין שלו מהבד הנוקשה. היו לו תחתונים כחולים כהים, משהו שמרני ומעוצב להפליא תוצרת חוץ שמאוד מצא חן בעיני. בסדר, אני מודה, יש לי תשוקה לתחתונים משובחים ושמץ של פטיש לכפות רגליים, בתנאי שהן שייכות למישהו שמוצא חן בעיני.
בהתחלה ליטפתי את אברו מבעד לתחתונים, מנסה לנחש את צורתו - עבה בצורה מדהימה, נוקשה וישר מאוד - מבעד לבד, ואחר כך, כששנינו כבר התנשפנו בכבדות, ביקשתי רשות להוריד אותן.
"חסר לך שלא." גיחך רפי ונעמד על רגליו.
עומד לפניו על ברכי משכתי ממנו את תחתוניו והתפעלתי ממראה הזין היפה שלו. "אני מת למצוץ לך." אמרתי ומיד הקדמתי מעשה לרשות ו... ספגתי סטירה חזקה על לחיי.
"בחיים שלא תעשה את זה." אמר רפי בקול קשוח שהרעיד אותי.
"סליחה." גמגמתי, משפיל מבט, מתאפק לא לבכות.
הוא צנח לצידי על השטיח והניח יד מנחמת על עורפי, "דורון, זה לא בגלל שלא חיכית לרשות שלי, קיבלת סטירה בגלל שלא ביקשת קונדום, בחיים שלא תעשה את זה יותר, שמעת?"
הנהנתי, פוחד לדבר מחשש שהבכי יתפרץ מתוכי. הוא אחז בסנטרי והגביה את פני אליו, "אל תתבייש, כשאתה איתי אתה יכול לבכות." אמר ברכות, נשק על שפתי, לקח את ידי בידו והוליך אותי לחדר השינה שלו.

2. ההסכם
חדר השינה שלו הפתיע אותי בגודלו. הוא היה רחב ידיים כמעט כמו הסלון והכיל, מלבד מיטת עץ ענקית ומוצקה למראה בעלת ארבעה עמודים מגולפים לנוי בכל אחת מפינותיה, גם ספריה קטנה עמוסת ספרים, מחשב וערמת דיסקים מסודרת בקפידה לצידו.
וילון מפוספס ירוק כיסה דלת שהובילה למרפסת מעוגלת קטנה, ועוד שתי דלתות הובילו אחת לחדר ארונות מרווח, והשנייה למקלחת גדולה שהיו בה אריחי טורקיז מקושטים בדולפינים ירקרקים, צוחקים, אמבט שקוע גדול והמון מראות.
מול המיטה ניצב מסך שטוח גדול מחובר לדי. וי. די. כל הריהוט והציוד העידו על טוב טעם ובררנות. בעיקר ריתקה אותי המיטה הענקית שנראתה לי כמו ספינה גדולה מפליגה בים התענוגות שעדיין לא הורשיתי להיכנס לתוכו.
"תעשה סיבוב, תסתכל כמה שמתחשק לך." הזמין אותי רפאל בתנועת יד נדיבה לתור את ממלכתו, ובעוד אני בודק בסקרנות את הפיתוחים העדינים שקישטו את הארגז שניצב למראשות מיטתו - תואמים בסלסוליהם הגנדרניים למוטות בקצות המיטה - הוא פשט בתנועה זריזה את חולצתו והשליך אותה על הכסא שניצב מול המחשב.
"אתה יכול לשים שם גם את המכנסיים והתחתונים שלי." הורה לי, ואכן, כמעט בלי לתת על כך את דעתי אספתי איתי את המכנסים והתחתונים שלו שפשטתי מעליו ולקחתי אותם איתי.
"אם תסכים להצעה שלי זה יהיה חלק מהתפקידים שלך." אמר רפאל והטיל את עצמו על המיטה, משלב את ידיו מאחורי ראשו, אדיש לערומו הצחור, המחוטב, מרעיש הלבבות שבקושי העזתי להביט בו.
"מה, לאסוף אחריך את הבגדים?" שאלתי.
"כן, ולדאוג לאחזקת הדירה, לקניות, אוכל, בישול, ניקיון, כל הקטע הזה. כמובן שפעם בשבוע יש לי עוזרת שעושה את הדברים הקשים, אבל אני די מפונק ובלגניסט, ואני רגיל שאוספים ומסדרים אחרי." הוא גיחך, "הבחור הקודם שהיה פה אמר לי שהוא בא בשביל הסקס ולא כדי לשחק איתי באבא ואימא, ושהייתי צריך לכתוב שאני רוצה עבד ניקיון."
ההערה הזו הייתה מבחן, ידעתי את זה ולפני שעניתי השתהיתי, מקפל בקפידה את מכנסיו, מפשר בזהירות את הקמטים, חושב איך להבהיר את עצמי בצורה הברורה ביותר.
"טוב שהוא אמר לך מה דעתו, בשביל זה יש פגישות מקדימות, אבל חבל שהוא לא היה קצת יותר מנומס."
"זה בסדר. לפעמים נחמד לקבל את האמת ישר בפרצוף בלי יותר מידי גינוני נימוס."
"גם אני בעד כנות ויושר." הישרתי אליו מבט, מקפיד להביט רק בפניו המשועשעים, "אבל אין צורך להיות גס רוח."
"אז מה אתה אומר? מפריע לך להיות עבד ניקיון?"
"אין לי שום בעיה עם זה, למעשה, אם היית אומר לי שהטיפול בך, בבית שלך ובחפצים שלך הם לא ענייני הייתי מהסס אם אתה באמת מתכוון למה שכתבת במודעה."
משהו בדברי, או בארשת פני, או אולי במבט שלי, גרם לו להרצין. "אני בהחלט מתכוון לזה, אני תמיד מתכוון למה שאני אומר דורון."
"גם אני רפאל."
החלפנו מבט ארוך ורציני ואז הוא התיישב ושילב את ידיו על חזהו החלק, מסתיר ממני את פטמותיו הגדולות והכהות. "משהו בחדר הזה מפריע לי, אני מרגיש שיש פה חוסר איזון, גם אתה מרגיש את זה?"
"כן, בטח. אני לבוש ואתה ערום."
חיוך ניצת על שפתיו לשמע תשובתי וליבי פרפר בעונג למראה זוויות פיו החמור שהתעגלו מעט, יוצרות קמטים עדינים בלחייו. ככל שלמדתי יותר את פניו ככה אהבתי אותם יותר. "אתה צודק, תתפשט." אמר ונשכב שוב, מושך כרית מתחת לעורפו, צופה בי בעניין.
היססתי, נבוך, חושש אפילו. לא אהבתי את מראה גופי הערום. בבגדים הוא עוד היה סביר, אבל עירומי לא היה לדעתי חטוב מספיק, לא חלק מספיק, לא מושך כלל.
"אל תתבייש, תראה לי את עצמך." עודד אותי רפאל.
התחלתי להתפשט. אולי הייתי צריך לעשות מזה הצגה משעשעת של חשפנות מגרה וסקסית, אבל אני לא בנוי לדברים כאלו. החשיפה הפיזית הייתה קשה מספיק גם ככה. אני לא אדם קל תנועה, יש בי מעין מגושמות מסורבלת, וכשאני מודע לעצמי אני הופך להיות גמלוני עוד יותר. גם אם חיי היו תלויים בכך לא הייתי יכול להסוות את מבוכתי.
"סליחה שאני... סליחה שאני כזה." גמגמתי, בעודי מושך מעלי את מכנסי וחולצתי.
"דורון, אף פעם אל תתנצל על מה שאתה. תתנצל רק אם שגית, כל אחד עושה טעויות לפעמים, אבל הקיום שלך הוא לא משהו שאתה צריך לבקש עליו סליחה." אמר רפאל בקול רך ורציני שחדר לנשמתי, מרגיע את מבוכתי, והזמין אותי בתנועת יד לשבת לצידו.
"תודה." אמרתי והתיישבתי בזהירות, תוהה איפה בדיוק עלי להניח את כפות ידי שפתאום נעשו גדולות ומגושמות.
"מה אתה הכי לא אוהב בעצמך? מבחינה חיצונית אני מתכוון."
"אהה... קשה לדעת איפה להתחיל, אני... אהה... אני נמוך מידי, זה קודם כל, בקושי מטר שבעים וקצת, ואני טיפה שמנמן, יכולתי לעבוד על עצמי קצת יותר וללכת לחדר כושר במקום לרבוץ על הספה עם ספרים ועוגיות, ואולי עדיף שהייתי משקיע את הכסף שלי בהסרת שערות מהחזה במקום באופנוע ו... אהה, הייתי צריך להשקיע קצת יותר זמן בטיפוח. הידיים שלי נראות זוועה, הבגדים לא ממותגים והתספורת... סתם הלכתי לספר ליד הבית, לא למעצב, ועל בושם וקרמים עדיף לא לדבר, אני תמיד מתעצל להתעסק עם זה ובמקום מעדיף לכוון את המנוע של האופנוע שלי. אני גם לא בשלן משהו, ובכלל לא מבין באוכל, הכי טעים לי זה שניצל וצ'יפס." פירטתי את כל חסרונותיי ופתאום קלטתי עד כמה אני, הפשוט, הרגיל, האפרורי, לא מתאים לאיש המיוחד והמעודן הזה ששרוע לפני ומביט בי במבט חודר, והתמלאתי ייאוש ותבוסתנות. "אני סתם אחד." סיכמתי, "אני בן אדם בינוני לגמרי שלא טוב בשום דבר."
"בביקורת עצמית אתה דווקא מצטיין." הצטחק רפאל וקם ממקומו, הניח את ידו על כתפי והוביל אותי למקלחת ושם העמיד אותי מול מראה, נעמד מאחורי ואמר לי מה הוא רואה כשהוא מביט בי. "אתה צעיר, קצת צעיר מידי בשבילי, אבל רציני מאוד, יש לך פנים חמודות, תמימות והגונות, יש לך גוף טוב מאוד של בן אדם שעובד עבודת כפיים ומרוויח את הכסף שלו בזיעה וביושר, ויש לך, לטעמי, בדיוק כמה שער גוף שגבר צריך, וחוץ מזה יש לך חוש טכני שזה תמיד מועיל, ואתה לא גנדרן שמתעסק יותר מידי בצורה שלו ובבגדים שלו ובכל זאת אתה נקי ומסודר, והביישנות שלך מקסימה אותי."
"באמת?" נדהמתי.
"כן." החליק רפאל ידיים מכתפי אל מותניי ומשם לחלצי שהגיבו מיד. "באמת. אתה יודע שנורא חששתי שתתחיל להתפשט בצורה מביכה ולענטז כמו חשפן?"
"אין מצב, גם ככה בקושי הצלחתי לעמוד ישר."
"שמתי לב." גיחך רפאל ומשך אותי לעבר דלת זכוכית חלבית. מעבר לה היה מקלחון מרווח עמוס בקבוקי שמפו וסבון ומיני תמרוקים. הוא לחץ על ידית, הסיט ידית אחרת, הראה לי איך לווסת את המים החמים והקרים, ואז הגיש לי ספוג וורוד וביקש שאסבן לו את הגב. שפשפתי את גבו, בטנו וכתפיו, מעלה על עורו המשיי בועות סבון ריחניות, ואחר כך חפפתי את ראשו ושטפתי אותו. כל אותו הזמן עמד לי, אבל התעלמתי בגבורה מהזין שלי והתמסרתי למלאכה, מעמיד את כולי לשירותו של רפאל.
יצאנו מהמקלחון ורדרדים ומהבילים והוא לקח מגבת אחת גדולה ורכה ונתן גם לי אחת. "בוא ננגב אחד את השני." אמר.
התחלנו לנגב זה את זה ובתום הניגוב מצאנו את עצמנו עומדים אחד מול השני, קרובים אך כמעט לא נוגעים חוץ מאברינו הזקורים שרפרפו זה על עורו של השני.
"אתה לא חייב להסכים." הביט רפאל בעיני במבט רציני, "אפשר לדחות את זה גם לפגישה השנייה או, אם לא נראה לך, לחכות עם הסקס עד ש..."
"לא צריך לחכות." גנחתי, קומץ את אגרופי בכוח כדי להימנע מלהסתער עליו. "אני מסכים."
"מסכים למה?"
"לכל מה שתגיד. בבקשה, בוא... אני כל כך חרמן."
"ו... מה שכחת?"
"שצריך קונדום."
"ילד טוב, בוא למיטה."
חזרנו אל המיטה הענקית והשתרענו עליה זה לצד זה. פתאום נתקפתי ביישנות והרגשתי שגם הוא מהסס קצת.
"אני יכול בבקשה למצוץ לך אחרי שאני אשים לך קונדום?" שאלתי, או יותר נכון התחננתי, אבל לא היה לי אכפת. כל כך רציתי אותו.
"רעיון מצוין, כבר מזמן לא שמעתי רעיון כל כך טוב." שלף רפאל שני קונדומים מארונית הלילה והגיש לי אחד, "למעשה זה רעיון כל כך טוב עד שאני חושב שאני אעתיק אותו ממך, אם לא אכפת לך."
"לא, בכלל לא אכפת לי. בבקשה." התהפכתי על צידי והתחלתי לגלגל את הקונדום על אברו, שמח להיווכח שהוא מחקה אותי ועושה לי בדיוק מה שאני עושה לו.
גמרתי הרבה לפניו, "עניין של גיל וניסיון." הוא אמר, מניח את ידו הקרירה על פי כדי לחסום את התנצלויותיי, וביקש ממני להמשיך, מה שעשיתי בעונג רב, טועם את אשכיו ואת פי הטבעת שלו, ומעביר לשון איטית וזהירה לאורך הקפל הענוג המחבר בין שני מוקדי העונג הללו, ובסופו של דבר גורם לו לגמור בתוך פי, מתענג על גניחתו ועל פעימות הזין שלו בפי.
"הלוואי ולא היינו צריכים את הקונדום הזה." נאנחתי אחרי שהשלכתי בפקודתו את הקונדומים המשומשים לאסלה.
"אם נחליט שזה מתאים ואנחנו רוצים להיות יחד דבר ראשון נלך לעשות בדיקת דם." הבטיח רפאל והושיט אלי את זרועו.
אחזתי בכף ידו ונשקתי לה. "אני כבר החלטתי שמתאים לי." אמרתי
הוא משך אותי אליו וחיבק אותי. " פזיז מידי דורון, רק היום נפגשנו."
"אני יודע, אבל אני מרגיש שחיכיתי לך כל ימי חיי." אמרתי.
הוא חייך לתוך כתפי, "אולי בכל זאת כדאי שננסה לנסח איזה הסכם לפני שנפסע יד ביד לעבר השקיעה?"   
"אני מסכים מראש לכל מה שתרצה." אמרתי, מתרפק עליו. הרגשתי כל כך טוב ונעים בזרועותיו, חשתי כאילו סיימתי מסע ארוך ומעייף וסוף סוף הגעתי הביתה וזה מה שאמרתי לו.
הוא צחק ופרע את שערי. "כן, אני יודע." אמר, "ובכל זאת..."
"מה שתגיד רפאל, אני סומך עליך לגמרי."
"אתה חסר תקנה ילד." נאנח רפאל, "מזל שאני פה כדי להשגיח עליך שלא תעשה שטויות." הצהיר בבדיחות הדעת ושלף כמה דפי נייר מודפסים מהמגרה.
"נכון." הסכמתי והתיישבתי לעיין במסמך שהוא הגיש לי. 
ההסכם שניסח רפאל עוד לפני שנפגשנו היה פשוט למדי ונראה לי הגיוני, הוגן, ותואם בדיוק את רצוני.
רפאל רצה בגבר שיקדיש לו את חייו מרצונו החופשי, ויתמסר לו בגוף ובנפש. העבד יהיה אחראי על משק הבית, הבישול, הניקיון וכדומה, יישן עם אדונו כשהוא ירצה בכך, יקיים איתו יחסי מין כשהוא יחפוץ בזה, ויפרוש בשקט לחדרו כשרפאל ירצה להיות לבד. רפאל רצה בעבד נעים הליכות, מנומס, טוב מזג אך לא רעשני. הוא נדרש להתייחס לאדונו בכבוד, אבל בלי שום גינונים מוגזמים. רפאל לא חפץ בעבד שיקרא לו אדוני ויספוג השפלות ועלבונות או מכות אלא בעבד שיהיה מאושר לשהות במחיצתו, להעריץ אותו, לשקוד על נוחותו ולהעמיד את טובתו בראש מעייניו בלי שיהיה צורך להכאיב לו או להעניש אותו.
בתמורה הסכים רפאל להעניק לשותף חדר אחד שיהיה לגמרי שלו ושאליו יוכל העבד לפרוש כשיחוש צורך בפרטיות או כשרפאל ירצה להיות לבד. כל כלכלתו והוצאותיו יהיו על רפאל. אם יחפוץ בכך יוכל העבד להפסיק לעבוד ולהתמסר לגמרי לטיפול ברפאל, אבל אם יעדיף להמשיך לעבוד גם מחוץ לבית רפאל לא יתנגד לכך בתנאי שעבודתו לא תגזול זמן רב מידי.
בתמורה לשירותיו רפאל מתחייב לכבד אותו, לא לכפות עליו שום דבר שלא יהיה ברצונו לעשות, ומעולם לא להשפיל, להכאיב, או לפגוע בו בכוונה.
"ומה עם הסטירה שנתת לי?" נזכרתי.
"זה לא שייך. הייתי מכניס סטירה לכל טיפש צעיר שהיה שוכח לשים קונדום גם אם לא היה שום דבר ביני לבינו חוץ מסקס סתמי."
הנהנתי לאות שהבנתי והמשכתי לקרוא. רפאל הבטיח לעבד שיציג אותו כבן זוגו לכל דבר בפני כול מכריו וידידיו ואיש לא ידע שהוא עבדו.
לרפאל יש זכות לקיים יחסי מין גם עם אחרים, אבל הוא מבטיח לעשות זאת בצורה שלא תשפיל ותפגע בכבודו של העבד. העבד מצידו מתחייב לשמור אימונים לרפאל ואם יתברר שבגד בו ההסכם יחשב מיד כבטל ומבוטל והם ייפרדו.
"לא שאני באמת מתכוון להתרוצץ ולחפש זיונים עם אחרים." אמר רפאל בקול מתנצל משהו, "אני די מונוגאמי מטבעי, אבל לפעמים נפגשים עם חבר ותיק... שותים קצת יותר מידי... קורה שיש מידי פעם סתם סקס חסר משמעות... אתה יודע מה, שיניתי את דעתי, הסעיף הזה לא הוגן, אני רוצה למחוק אותו." לקח את העט שלו, "אם לי מותר אז גם לך, בתנאי שתקפיד ש..."
אחזתי בפרק ידו ועצרתי אותו. "הסעיף הזה מקובל עלי לחלוטין רפאל, בבקשה, אל תמחק אותו. גם ככה זה הסכם מאוד מאוד רופף וליבראלי, אני בטוח שרוב האדונים הקודמים שלי היו רואים בו בדיחה לא מצחיקה במיוחד."
"אני מניח שאתה צודק." אמר רפאל, "אבל בעיני שליטה זה משהו שמקבלים, לא לוקחים. אם אתה לא משתוקק בכל ליבך להיות עבד שלי שום הסכם לא יעזור פה."
"נכון." אמרתי. לקחתי ממנו את העט, חתמתי את שמי בשולי החוזה והוספתי הערה מתחת לחתימה - נ. ב. אני משתוקק ועורג בכל ליבי להיות שלך אדוני - והחזרתי אותו למגרה. 

בילינו יחד את כל הלילה – אוהבים, מדברים, צוחקים ומתכננים תכניות לעתיד. בבוקר אכלנו יחד ארוחת בוקר גדולה שהכנתי בשבילנו ואז התנצלתי ואמרתי שאני צריך ללכת הביתה, להחליף בגדים ולהתייצב בעבודה
"אתה יכול להתפטר אם תרצה." אמר רפאל, "הרי אתה לא אוהב לעבוד במפעל המשעמם הזה."
"נכון, אבל אני לא יכול סתם לא להגיע לעבודה. הם סומכים עלי שאני אבוא. בהפסקת צהרים אני אדבר עם הבוס ואגיד לו שאם הוא לא שולח אותי להשתלמות ומבטיח לקדם אותי אני עוזב. עד היום לא העזתי, אבל עכשיו..." לקחתי את כפו והטבעתי בה נשיקה.
הוא משך אותי אליו ונישק אותי בחזקה על פי, "תחזור מהר, אני מחכה לך." אמר.
חזרתי מהר ככל שיכולתי, מדלג על המדרגות כמו ילד שמח, ונפלתי לזרועותיו המצפות לי.
"דיברתי עם המנהל ואני מתחיל בשבוע הבא השתלמות ואחר כך אני אהיה מנהל העבודה של כל אולם היצור." סיפרתי לו, גאה ומאושר, "ובזמן הלימודים אני לא צריך לעבוד, רק לעשות משמרות כשיהיה לחץ. הבוס ישלם לי את הלימודים וגם יעשה לי ביטוח מנהלים."
"נהדר." התפעל רפאל, "ידעתי שאם תעז תצליח."
כרעתי על ברכי לפניו וחיבקתי את ברכיו. "הכל בזכותך, אתה נתת לי אומץ לדרוש קידום ולעמוד על שלי. תודה רפאל."
"אני בטוח שהיית מסתדר גם בלעדי." ענה לי רפאל בענווה ומשך אותי אחריו למיטה.
הלכתי איתו ברצון ולא התווכחתי איתו יותר, אבל בסתר ליבי ידעתי שרק בזכותו קיבלו חיי תפנית לטובה, ובלעדיו הייתי ממשיך לדשדש בביצת הבינוניות ולחוש אומלל ולא מסופק. 

אין תגובות:

פרסום תגובה