קוראים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

א. שלילי וחיובי

1. שתי לוויות והריון אחד  
הגעתי לבית הקברות לפני כולם ודבר ראשון הלכתי לקבר של ויקטור להגיד לו שלום. זה היה עדיף על ההמתנה בין חברי הקיבוץ שילטשו בי מבטים ויאספו חומר לרכילות בעודנו ממתינים לאנשי החברה קדישא שיוליכו את גופתו של אבא אל מקום מנוחתו האחרון לצד גופתה של אימא שמתה לפני שנים כה רבות.
לא הופתעתי במיוחד לגלות את צביקה וקותי עומדים מול המצבה של ויקטור - אבן שחורה פראית ששמו ותאריך הולדתו ומותו היו מסומנים עליה באותיות מתכתיות.
"אנחנו חייבים להפסיק להיפגש בצורה כזו." אמרתי להם ונדחקתי בין שניהם, מניח את ידי על כתפיהם, מזה ומזה. לרגע אחד עמדנו שם שלשתינו, חבוקים, והתגעגענו יחד לויקטור שמת כבר לפני שנה, לנעורים שחלפו, לכל מה שהיה פעם ולא יחזור עוד לעולם.
"אתה נראה הרבה יותר טוב עכשיו תומר." אמר קותי אחרי כמה דקות של שתיקה מהורהרת.
"אפילו יותר מידי טוב." הוסיף צביקה וצבט בנזיפה את הצמיג שהתווסף למותני. הוא לעומת זאת נשאר שרירי וצנום כמו שהיה כשרק הכרתי אותו, כשאני הייתי בן עשרים והוא בן שלושים, מאז חלפו כמעט עשרים שנה, לאן ברח כל הזמן הזה?
"אל תציק לו." נזף קותי, "איך הברכיים שלך תומי? בשנה שעברה התלוננת שהן כואבות, טיפלת בזה?"
"די קותי, תפסיק להיות היפוכונדר כזה." רטן צביקה.
"אני לא היפוכונדר, ברכיים זה לא צחוק, אף אחד לא נעשה צעיר יותר וככל שמתבגרים... אנחנו כבר לא ילדים."
"תודה רבה שהזכרת לי." רטן צביקה.
"די, די כבר, מספיק. אתם נשמעים כמו זוג נשוי." הפצרתי בהם, "הנה הילדים הגיעו, תפסיקו לריב."
"גם הם כבר לא ילדים." אמר צביקה, קצת במרירות, "הילד של רובי עוד מעט בן שלוש, וגם החבר שלו הולך להיות אבא בקרוב."
"איזה חבר?" התפלאתי, כי עד כמה שזכרתי רובי קורץ מאותו חומר שאני קורצתי ממנו. עוד בפעם הראשונה שנפגשנו הוא עשה עלי רושם של זאב בודד שלא מוכן להתחייב לאף אחד. נכון, הוא הניח לאדי הצעיר לכרכר סביבו ולישון איתו לפעמים, ושמר על יחסים קרובים עם יריב, האקס החמוד שלו, אבל נשאר עצמאי ולא מבוית, בדיוק כמוני, או יותר נכון כמו שהייתי פעם, עד שהחיים הכניעו אותי.
"אני מתכוון ליריב." הסביר קותי, "הבחור הזה שמנהל את חנות הספרים שלי? הוא הכניס להריון את אחת המלצריות בכרוכית, היא צריכה ללדת בעוד חודש בערך."
"הם אפילו התחתנו." הוסיף צביקה, "ממש התחתנו עם חופה והכול, ונדמה לי שהם גם חיים יחד."
"מה פתאום חיים יחד? הם התחתנו רק למען ההורים שלה. הנישואים שלהם הם רק עניין פורמאלי, עובדה שברגע שהאקס של יריב חזר הם צמודים זה לזה והוא לא נותן לגלי להיות רגע אחד לבד עם יריב,  לא שאכפת לה, יש לה גם כן חברה שגרה איתה עכשיו ודבוקה אליה כל הזמן." עדכן אותי קותי ברכילות הטרייה ביותר, מתענג על כך עד מאוד, "רואה את הבחורה הגבוהה ההיא שמחבקת את השחרחורת בהריון? זאת היא, ריקי. היא מאמנת כדור סל, דווקא בחורה נחמדה למרות הצורה שלה." הוסיף בידענות, מרוצה מהבקיאות שלו בחיי כל הסובבים אותו.
"זאתי, אל תראה אותה שהיא נקבה, יש לה ביצים גדולות יותר מאשר לכולנו ביחד." תרם צביקה את תרומתו העוקצנית לרכילות של קותי.
יש דברים שלא משתנים אף פעם חשבתי לעצמי, מחייך, קותי וצביקה המשיכו להשלים זה את זה, ויחד עם זאת למרר אחד לשני את החיים כמו שעשו מהיום שבו נפגשו וממשיכים בכך במרץ גם היום אחרי שרשמית הם כבר לא זוג ובטח ימשיכו בכך עד יומם האחרון, לא מסוגלים להיות יחד אבל עוד פחות מכך יכולים להיפרד, ממש זוג קלאסי.
מגחך לעצמי ניגשתי לקדם את פני העובדים של הפייגלע ושל הכרוכית שבאו כולם ביחד ללוויה של אבא, מרגיש איך קותי וצביקה מחליפים מבטים מודאגים מאחורי גבי. אדם שמביא זה עתה את אביו לקבורה לא אמור להיות כל כך רגוע ומבודח גם אם ידוע לכל שהוא ואבא שלו תיעבו זה את זה ובקושי התראו אחד עם השני בעשרים השנה האחרונות.
אני מניח שהם צדקו ואולי היה ראוי שאנסה להראות רציני קצת יותר, אבל על מי אני עובד? כל מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא עושה את מה שאני אמור לעשות, כולם הרי יודעים שלא סבלתי את אבא שלי, מלח הארץ ששנא אותי עוד לפני שיצאתי מהארון, והוסיף גם תיעוב לשנאתו אחרי שהבין למה לא חזרתי לקיבוץ ולמה נסעתי לארה"ב ונשארתי שם כל כך הרבה שנים.
אני מודה שהצטערתי יותר על מותו בטרם עת של ויקטור מאשר על מותו בשיבה טובה של אבי מולידי ואין לי שום כוונה להעמיד פנים שזה לא כך.
עמדתי בצייתנות לצידו של אילן, אחי הגדול, שקרא את הקדיש, כובש את עיני באדמה, ממתין שזה ייגמר כבר. כבר הודעתי לו שאני לא מתכוון לשבת שבעה על אבא, וסירבתי בנימוס קפוא להצעתה המאולצת של גיסתי להתארח אצלם.
הם עדיין לא יודעים שבאתי כדי להישאר, בטוחים שעוד מעט אני טס חזרה. כמו תמיד אני מספר להם מעט ככל האפשר על חיי, נוהג בהם בנימוס קריר, מניח להם להתנשא מעלי, להתגאות בשלושת ילדיהם היפים והמוצלחים, בבית היפה שלהם, בזוגיות הממושכת שלהם, להמשיך לשגות באשליה הנעימה שאני מקנא בהם.
מה הטעם לגלות להם שהייתי מעדיף למות ולא לחיות כמותם. נכון, גם את חיי איני אוהב, בטח שלא את השלב אליו הם הידרדרו כיום, ובכל זאת חיי הדפוקים עדיפים בעיני על החיים המבויתים, ההולכים בתלם, האפרוריים והמשעממים של אחי ושל שאר בני דורי.
אחרי שהטקס תם המשתתפים נפרדו זה מזה בזריזות והתפזרו לדרכם בשקט. רק מעטים ניגשו ללחוץ את ידי אחי, חלקם לחצו בחופזה גם את ידי. פה ושם היו חיבוקים, בעיקר לגיסתי, וגם אילן זכה לחיבוקים, אני לא.
כמה דודות קשישות שזכרו אותנו כילדים קטנים ציינו באנחה את דמיוני לאבא שלי ז"ל, ורק רוחל'ה, המטפלת שלי בבית הילדים, העירה בכנות האכזרית שלה, כנות שלא קהתה עם השנים, שעכשיו, עם שערי שהאפיר ועודף המשקל שצברתי על גופי אני נראה בדיוק כמו סבא שלי, ואיזה מזל שירשתי את העיניים הירוקות היפות של אימא.
"באמת מזל." אמרתי ביובש, וחמקתי משם במהירות, ממהר להשיג את צביקה שהתנשא בקומתו הגבוהה מעל קותי. "יש לכם מקום בשבילי הלילה?" שאלתי ושוב נדחפתי בין שניהם, "אני לא מסוגל להתארח אצל אחי אפילו לילה אחד."
הם החליפו זה עם זה מבט חשאי. "תומי, אנחנו כבר לא גרים יחד, אתה יודע את זה." אמר קותי בחיבה, והניח את ידו על כתפי.
"נפרדנו מיד אחרי שאימא שלי נפטרה." אמר צביקה, "חשבתי שסיפרתי לך את זה."
"כן, נכון. מצטער, שכחתי, כנראה בגלל הג'ט לג." נחפזתי להגיד, מקווה שהם לא חשו במבוכתי, "אני נעשה ממש סנילי לאחרונה." ניסיתי להסתיר בבדיחה את המועקה שהפגיעה בזיכרוני הטוב לשעבר עוררה בי.
"אני אשמח מאוד לארח אותך אצלנו." הפך אלי רובי את ראשו, "החדר הישן שלך בבית של ויקטור פנוי."
"כן, בוא לגור אצלנו." הוסיף אדי, "החדר סתם עומד ריק. תישאר כמה זמן שבא לך." 
החדר הישן שלי בקומה השנייה באמת נותר כמעט כמו שהיה קודם, אבל בכל פינה בבית נראו סימנים לכך שגר פה ילד קטן ונמרץ שלא רוכש כבוד רב מידי לרהיטיו היקרים של ויקטור. שולחן האוכל העתיק שהיה תמיד ממורק למשעי כוסה מפת פלסטיק מצוירת פירות וירקות עזי צבע. השטיח שהיה פרוש במסדרון נעלם, טביעות של כפות ידיים קטנות ודביקות נראו פה ושם על הקירות, ובאמצע הסלון האלגנטי של ויקטור עמדו אופניים אדומים קטנים עם גלגלי עזר, וצי שלם של משאיות פלסטיק צבעוניות חנה לצידו.
אגרטלי החרסינה הסיניים שירש ויקטור מאימו הוגלו למדפים גבוהים של הספרייה האנינה שלו, וספרי האמנות היקרים שאהב כל כך הצטופפו בחלק העליון של ארון הספרים כדי לפנות מקום במדפים התחתונים לאוסף גדול להפתיע של ספרי ילדים.
"ואיפה הילד?" שאלתי, מביט כה וכה בחשש מפרא אדם קטן וצרחני שיסתער לעבר רובי בתביעות לפינוק וממתקים, ואולי אפילו יבכה ויעשה את צרכיו על הרצפה.
"הוא אצל אימא שלו." הרגיע אותי רובי, "היא תביא אותו בערב. אחיך לא נעלב שלא רצית לשבת איתו שבעה?"
"לא, הוא כבר מכיר אותי. אני חושב שהוא היה מתפלא אם כן הייתי רוצה לשבת שבעה על אבא, לא הייתי איתו ביחסים טובים, למעשה הוא שנא אותי."
"שנא אותך, נו באמת, איך אבא יכול לשנוא את הבן שלו?" עלה מבט ספקני על פניו של רובי.
משכתי בכתפי, "אני מתאר לעצמי שהיו לו סיבות." לשמחתי יריב ושגיא נכנסו לבית לפני שנדרשתי לפרט את הסיבות לתיעוב ההדדי שרכשנו אני ואבי זה לזה. ריקי וגלי באו בעקבותיהם וכולם התיישבו בטבעיות גמורה במטבח הגדול והתכבדו במזון שהגיש להם אדי.
סירבתי להתכבד בבורקסים ובפיצה תוצרת בית בטענה שאני עייף מידי לאכול אם כי האמת היא שהייתי רעב, אבל כמו שהבטחתי לעצמי הצלחתי להתעלם  בגבורה מתחושת הרעב. גם ככה שמנתי מאוד ושנאתי את זה, והייתי נחוש להפחית ממשקלי. זה היה קשה כי מאז שהתחלתי לקחת את הכדורים שהיטיבו מאוד את מצבי הייתי רעב כל הזמן, אם הייתי אוכל כל פעם שחשתי רעב הייתי מכפיל את משקלי.  
"אני הולך לנוח קצת." הודעתי להם ופניתי לעלות לחדרי.
"חכה, אני אעזור לך עם המזוודות." התנדב יריב, אבל שגיא הניח יד על כתפו והזכיר לו שגבו כואב מאז שיעור ההכנה ללידה שעשה עם גלי, ועדיף שינוח.
"מה בדיוק עשיתם בשיעור הזה?" חקר רובי בלי להסתיר את צחוקו, "סחבת אותה על הידיים?"
"צריך לשבת על הרצפה ולעשות כל מיני תרגילים, ואחר כך לראות שקופיות שמסבירות בדיוק מה קורה בלידה. אני חושב שמתחתי שריר רק מרוב פחד." הסביר יריב, וכולם צחקו.
"אוי, לא נכון ריבי, היית ממש גיבור." מחתה גלי, אבל שמתי לב שהיא לא התנגדה כשריקי התנדבה להחליף את יריב בשיעור הבא, גם הוא נראה כאילו הוקל לו ששוב לא יאלץ לשבת על הרצפה ולראות שקופיות שמסבירות מה בדיוק קורה בלידה.
"אתה ויריב גרים עם גלי וריקי באותה דירה?" שאלתי בדרך לחדרי, אני נושא את התיק הקל יותר, ושגיא מעפיל בעקבותיי, מרים בקלילות מפתיעה את המזוודה הענקית שלי.
"כן, זו דירה די גדולה. יש בה ארבע חדרי שינה ויש מקום לכולנו. לדעתי השכנים עדיין לא מבינים מי ישן עם מי ומי אחראי להיריון של גלי, לא נורא, שירכלו להם, זה ייתן להם משהו לחשוב עליו במקום להשתעמם מול הטלוויזיה."
"המגורים של כולכם ביחד הם באמת סידור מוזר." הערתי והתחלתי לפרוק את המזוודה.
"כן, זה... טוב, זה לא היה מתוכנן ככה, התכנון המקורי היה שגלי ויריב יגורו יחד כמו זוג נשוי כי הם נשואים, אתה יודע?"
"אני יודע, ובאמת התפלאתי כי בפעם האחרונה שפגשתי את יריב חשבתי שהוא וגלי סתם ידידים, שבשבילה הוא כמו החבר ההומו הזה שכל בחורה צריכה, בכלל לא תיארתי לעצמי... ואותך בכלל לא ציפיתי לראות שוב."
"נסעתי לטייל קצת בחו"ל ואיכשהו הטיול התארך קצת וניתקתי מגע עם הארץ, אפילו לא ידעתי שויקטור נפטר, איך זה שהוא קבור בבית קברות של הקיבוץ שלך?"
"הקיבוץ לא שלי, אין לי שום חלק בו." הכרזתי בתוקף.
"אבל ההורים שלך..."
"רק אבא, אימא שנאה את הקיבוץ ונשארה שם רק בגללו, אם היא לא הייתה מתה בגיל צעיר כל כך היא בטח הייתה בורחת מהקיבוץ עוד לפני."
"אני מבין." אמר שגיא, נבוך בעליל, "אני באמת מצטער על ההורים שלך." הוסיף בגמגום מנומס.
"אין מה להצטער על אבא שלי, הוא היה..." נשכתי את לשוני כדי לא להגיד מה הייתה דעתי עליו, "לא חשוב. רק בקיבוץ יכולים לסבול טיפוסים כמוהו."
"בן כמה היית כשאימא שלך נפטרה?" שאל שגיא בסקרנות מנומסת.
"בן שש עשרה, והיא לא נפטרה, היא נהרגה בתאונה, בעצם התאבדה, אבל להם נוח להגיד שזו הייתה תאונה."
"להם, מי זה להם?"
"לכולם. לאחי הגדול ולאבא וכל האחרים, הם מעדיפים לחשוב שהיא נדרסה בגלל שלא שמה לב, למרות שכולם יודעים שהיא לא נזהרה כשחצתה את הכביש כי היא פשוט מאסה בחיים איתם."
"אתה לא מגזים קצת?" הביט אלי שגיא בעיניים עגולות מתדהמה שגרמו לו להיראות צעיר מאוד, או שאולי אני זה שחשתי קשיש?
"לא, אני לא מגזים. זו האמת, וזה שויקטור נקבר אצלם זה היה פשוט עניין עסקי טהור. בית הקברות של הקיבוץ הוא עוד עסק, והוא משום מה אהב את הנוף של הקיבוץ וחשב שזה רעיון טוב להשקיע כסף בחלקת קבר שם. אולי זו אשמתי כי אני לקחתי אותה לבקר בזמנו בקיבוץ, רציתי להראות לו את נוף הילדות שלי, פעם הייתי טיפוס רומנטי."
"הייתם חברים טובים, אתה וויקטור?"
"כן, אפשר להגיד שכן. אולי לא חברים בדיוק אלא... הוא היה המדריך שלי, חנך אותי אפשר להגיד. דרכו הכרתי גם את קותי ואת צביקה."
"והם הכירו אותך." בחן אותי שגיא בסקרנות.
"בהחלט כן." חייכתי, ושנינו ידענו טוב מאוד למה אני מתכוון.
"אני מקנא בכם שהספקתם לחיות בתקופה של לפני האיידס." נאנח שגיא.
"זו הייתה תקופה יפה שגיא, אבל אין לך מה לקנא. מי שהספיק ליהנות ממנה הוא כיום קשיש בגילי, ואין דבר עלוב יותר מהומו זקן וחולה."
"אתה לא זקן." מחה שגיא, "מה, אתה בקושי בן ארבעים."
"אני בן ארבעים פלוס, ומאז שחליתי אני מרגיש עוד יותר זקן." אמרתי
והתחלתי לסדר את אוסף התרופות הענקי שלי על השיש במקלחת.
שגיא בחן אותן בסקרנות. "חלית, במה חלית? לא באיידס, אני מכיר את התרופות נגד איידס ואילו שונות."
"איך אתה מכיר תרופות נגד איידס?"
"אני נשא." הוא אמר בקצרה שרימזה לי שהוא לא מעוניין להרחיב בנושא. הבנתי אותו, גם אני לא אהבתי לדבר על המחלה שעינתה אותי בשנה האחרונה.
"יש לי דלקת פרקים." אמרתי, נוקט נוסח דיבור יבש וקצר, "זו מחלה אוטו אימונית, היא כרונית ולמרות שהיא לא נעימה ולפעמים מכאיבה זה לא נורא. כיום יש תרופות די יעילות לדלקת פרקים. לא תמיד נעים לחיות עם המחלה הזו, אבל לא מתים ממנה."
"אוטו אימונית? מה זאת אומרת אוטו אימונית?" תהה שגיא.
"זה אומר שהמחלה לא נגרמת מווירוס או חיידק, או כל גורם חיצוני אחר אלא שהגוף תוקף את עצמו." הסברתי, וכמו תמיד כשחשבתי על המחלה הארורה הזו נתקפתי חרון אין אונים שלא נרגע למרות כל הזמן הרב שהיה לי להשלים עם הרעיון שהגוף שלי ששנים כה רבות שירת אותי בנאמנות וגרם לי עונג ושמחה כה רבים מרד בי פתאום ופנה נגדי, מכאיב לי כאילו הפך למר שבאויבי.
"זה ממש מוזר." קימט שגיא את מצחו בפליאה, "הגוף תוקף את עצמו? ממש משונה."
"כן, נכון. יש סדרה שלמה של מחלות מהסוג הזה ורובן גרועות עוד יותר, לופוס למשל, או פסוריאזיס שזה... עזוב, די כבר. אני שונא לחשוב על מחלות, בעיקר על אלא שלי, בוא נדבר על משהו אחר."
"על מה למשל?" התיישב שגיא על המיטה והתחיל לבחון את אוסף העניבות שלי, בזמנו הייתי גנדרן מעט ופיתחתי חולשה לעניבות משי אבל היא חלפה יחד עם נעורי.
"עליך למשל, איך הסכמת שהחבר שלך יתחתן עם בחורה?"
"לא הסכמתי, אבל הוא לא שאל אותי. כשחזרתי לארץ היא הייתה בחודש השלישי, וכבר היה תאריך לחתונה."
"בטח חטפת שוק כשנודע לך, לא כעסת עליו?"
"כעסתי מאוד, אבל... טוב, הם לא מודים בזה, אבל אני חושב שרובי ואדי עשו לי תרגיל, בעצם שיקרו למרות שהם אומרים שלא להגיד את כל האמת לא נחשב לשקר."
"מה הם עשו?" התפלאתי.
"הם נתנו לי את הרושם ששגיא עדיין אוהב אותי ושהוא פנוי למרות שהם ידעו שהוא וגלי יחד, שהם הולכים להתחתן. אתה מבין, חזרתי משדה התעופה ישר לכרוכית, ומיד הם לקחו אותי אליהם הביתה. אף אחד לא אמר כלום, יריב בעצם בקושי הסתכל עלי... הייתי בטוח שהוא נורא כועס, שאולי אפילו שכח אותי. אדי ורובי דווקא כן דיברו איתי, אפילו פטפטו, אבל אף אחד מהם לא אמר מילה על גלי ועל החתונה, פשוט התעלמו מהנושא, ואחר כך, עוד באותו לילה..." הוא הביט סביבו בחיוך קל, "בעצם זה קרה בדיוק כאן, בחדר הזה ובמיטה הזו, ברגע שנשארנו לבד... בוא נגיד שלא בזבזנו זמן בדיבורים. רק למחרת מצאתי את טבעת הנישואים שהיא קנתה לו והבנתי... כמובן שעשיתי להם סקנדל, אבל שום דבר לא עזר. כעסתי במיוחד כשנודע לי איך היא נכנסה להיריון..."
"איך היא נכנסה להיריון?"
שגיא היסס, קצת, כמעט הסמיק לפני שהודה ששגיא הכניס את גלי להריון בטעות אחרי שהם בילו יחד במיטה.
"באמת?" הופתעתי, "כל הכבוד ליריב."
"כן, הוא יצא אחלה גבר." אמר שגיא בזעף.
"אתה מקנא?"
"כן." הודה שגיא, "וכועס על עצמי שהייתי טיפש ועזבתי אותו."
"העיקר שחזרת בזמן."
"אם באמת הייתי חוזר בזמן הם לא היו נשואים עכשיו."
"אני לא מבין מה הטעם בנישואים שלהם אם היא חיה עם החברה שלה ואתה והוא... אתם יחד, נכון?"
"בהחלט, והנישואים שלהם הם רק עניין פורמאלי בשביל ההורים שלה וכאלה."
"אז הם יתגרשו אחרי שהילד ייוולד?"
"יכול להיות, אני לא יודע. מי יודע מה יהיה בעתיד? אתה יודע?"
"לא, ואולי עדיף ככה."
"יכול להיות שאתה צודק תומר. טוב," הוא קם, "היה נעים לשוחח אתך, אני מקווה שנספיק להתראות שוב לפני שתיסע."
"אני בטוח שנספיק, אני לא מתכוון להסתלק כל כך מהר."
"מה, אין לך חבר שמחכה לך בסן פרנסיסקו?"
"כבר לא, וגם עבודה כבר אין לי. בעצם אין לי שם כלום."
"אז למה שלא תישאר בארץ? פה יש לך לפחות משפחה."
"עם משפחה כמו אחי וגיסתי... בוא נגיד שהם היו אחת הסיבות שעזבתי."
"כן, אני מבין אותך, גם המשפחה שלי... הם היו שמחים לשמוע שהלכתי לאיבוד בהודו, לא אליהם התכוונתי כשאמרתי משפחה, התכוונתי לחברים, הם המשפחה האמיתית שלי."
"אני חושב שגם שלי. לילה טוב שגיא."
"לילה טוב תומר."

2. אמרתי לך
בבוקר שאחרי הלוויה הם הניחו לי לישון כאוות נפשי, לנוח ולהתאושש, אבל אחרי הצהרים כבר לא יכולתי לישון יותר והלכתי עם אדי להביא את יותם מהפעוטון שלו. בדרך עברנו דרך גן השעשועים ואחר כך עשינו קניות בסופר ואני זכיתי בכבוד לקרוא ליותם סיפור וקיבלתי נשיקת לילה טוב.
למחרת בבוקר הילד העיר אותי בקפיצות על מיטתי ודרש שאני אקח אותו לגן. חזרתי מהגן שלו מחייך, בפרץ של מרץ מפתיע החלטתי פתאום להפוך לאיש הנוי והגינון המשפחתי ולגזום את הגדר החיה שגדלה פרא. שעות העבודה המתישות שביליתי במחיצת איציק, הנויניק של הקיבוץ, הוכיחו את עצמן ולמרבה הפלא עשיתי עבודה טובה למדי ואפילו נהניתי ממנה.
בצהרים התנדבתי להכין ארוחה שזכתה לשבחים רבים ובלי לשאול אפילו הבאתי את יותם מהגן וכמובן שבדרך עצרנו לשחק בגן ועברנו דרך הסופר, וכך, כמעט מבלי משים, הצטרפתי לשגרת החיים של רובי ואדי.
אחרי כמה ימים רגועים כאלו שחלפו ביעף ציינתי שראיתי שלט של דירה להשכרה ברחוב הסמוך ושאלתי את רובי ואדי מה דעתם על הרעיון.
הם החליפו מבט חטוף. "אמרתי לך." אמר רובי, "הוא לא חוזר."
"לא, אני לא חוזר. אני מתכוון להישאר פה." אישרתי. "אז מה דעתכם על הדירה ההיא, כדאי לי ללכת לבדוק אותה?"
"למה לך?" שאל אדי.
"מה רע לך פה?" הוסיף רובי.
"נהדר לי פה." עניתי בכנות, "אבל... זאת אומרת... הרי אני צריך לגור באיזה מקום."
"כן, אבל למה לך לשכור דירה? נוח לנו שאתה פה, יותמי אוהב אותך ורק לך יש סבלנות להתעסק עם הגינה של ויקטור, למה שלא תישאר כאן?" חייך אלי רובי.
"בסדר." נכנעתי, "אבל אני רוצה לשלם לאדי שכר דירה."
"לא כדאי שתמצא קודם עבודה?"
"יש לי קצת חסכונות, אבל אולי באמת הגיע הזמן להתחיל לעבוד." הסכמתי איתו.
"אתה רוצה לחזור לעבודה בעיצוב או לשנות כיוון?" חקר אדי.
"בהחלט לשנות כיוון, ימי העיצוב שלי חלפו. אני מעדיף לעבוד שוב בתכנות או במשהו דומה."
"אמרתי לך." חזר רובי על דבריו, ונרכן לעברי, "מה קרה תומר? ולמה אתה לא עונה לטלפונים של דייב? כבר מתחילים להיגמר לי התירוצים."
יום אחרי הלוויה דייב צלצל וחיפש אותי אצל אחי ולצערי גיסתי מסרה לו את מספר הטלפון של ויקטור שלא השתנה גם אחרי מותו. הוא צלצל למחרת כשלא הייתי ואדי אמר לו בתום לב שיצאתי לקניות ומיד אשוב. מאז הוא חזר ושאל עלי בעקשנות בערך פעמיים ביום ולא נואש גם כשהתירוצים של אדי ורובי נעשו קלושים בצורה מעוררת רחמים.
"אני מצטער שהוא מציק לכם." התנצלתי, "בפעם הבאה שהוא יתקשר אני מבטיח לדבר איתו. קיוויתי שהוא יבין לבד."
"יבין מה? שעזבת אותו?"
"כן."
"ובשביל זה היית צריך לעזוב הכול ולברוח עד לישראל?" השתומם רובי.
"זה לא רק אותו שעזבתי, עזבתי את כל העולם ההוא... עזוב, זה מסובך."
"אבל למה? חשבתי שטוב לך שם. מה התקלקל פתאום?" המשיך רובי ללחוץ בדרך הישירה וחסרת הטקט שכל כך אופיינית לישראלים.
"אל תציק לו." ניסה אדי להציל אותי.
"אני לא מציק. אני רוצה להבין, תמיד חלמתי על אמריקה, לגור בניו יורק או בסן פרנסיסקו, ובסוף אפילו בתל אביב לא החזקתי מעמד, ואתה," הביט בי רובי בביקורתיות, כמעט בכעס, "אתה היית בשבילי סוג של פנטזיה, מצאת עבודה מדהימה בבירת ההומואים של העולם המערבי, גרת עם חבר אמריקאי שווה... הרי תכננתם לגדל ילד יחד ופתאום..."
לא יכולתי שלא לצחוק מהאכזבה שלו, "רובי, מצחיק שכמוך, אתה לא רואה שהצלחת לעשות פה בגדול את כל מה שאני נכשלתי בו שם?"
"מה בגדול? מה גדול פה? אני גר בקריות ועובד בעיר התחתית."
"נכון, אבל אתה בעל הבית של פאב הומואי." צחקתי.
"שקוראים לו פייגלע והוא נמצא בחיפה, איפה חיפה ואיפה סן פרנסיסקו?"
"אל תזלזל בחיפה, חיפה בסדר גמור, וחוץ מזה אתה מגדל ילד מדהים, ויש לך חבר חמוד והמון ידידים ומשפחה. החיים שלך דבש, תאמין לי, לא צריך אמריקה כדי להיות מאושר, מי כמוני יודע."
"בסדר, אני לא מתלונן, כל זמן שיותמי בריא ומאושר גם אני מרוצה, אבל בכל זאת, אמריקה תומר, תפסת אמריקה, אני לא מבין למה עזבת הכול וברחת חזרה לארץ?"
"אני לא תפסתי אמריקה רובי, היא תפסה אותי, הייתי מוכרח לברוח כדי להציל את החיים שלי."
אדי ורובי החליפו שוב את המבט הזה של זוג ותיק שקורא אחד את מחשבות רעהו. "זה איידס?" שאל אדי, "כי אם כן אז..."
"לא, לא. אני לא נשא איידס אדי, אני יודע שזה הדבר הראשון שחושבים עליו אצלנו, אבל יש עוד מחלות בעולם, קצת פחות מפורסמות, בלי יחסי ציבור כל כך טובים, אבל בכל זאת מחלות."
הם המשיכו לשתוק, מביטים בי במבט אוהד, מצפים להסבר, ושוב הייתי צריך לספר על דלקת הפרקים שלי, מנסה כדרכי לדבר בקצרה וביובש, ולהסתיר את הרחמים העצמיים והכעס שאני חש בגלל המצב הגופני העלוב שלי.
"בגלל זה השמנתי, בגלל הסטרואידים, הפרידינזון המסריח הזה... ברגע שאני אתחיל להרגיש קצת פחות עייף כל הזמן... אני מקווה להתחיל להתאמן בקרוב ולחזור שוב לכושר, להיפטר מהכרס."
"אל תגזים, עלית קצת במשקל אבל אתה לא כזה שמן." ניסה אדי לנחם אותי, "לדעתי אתה נראה ממש טוב."
"ודווקא מתאים לך השיבה הזו ברקות, אתה נראה מכובד כזה." חייך אלי רובי, "אפשר לשאול בן כמה אתה תומר?"
"בן ארבעים ושלוש, אבל לפעמים אני מרגיש בן מאה."
"לכל אחד יש תקופות כאלו." הנהן רובי באהדה, "אבל נכון שהשתנית, כשרק פגשתי אותך היה לך לוק מושלם כזה... נורא מוקפד, אפילו טיפה מפחיד. האמת שאתה מוצא חן בעיני יותר היום מאיך שהיית אז, כשויקטור עוד היה בחיים."
"כן, אחרי שהוא מת אני פתאום... הכול השתנה אחרי שהוא מת לי ככה... זה היה הלם נוראי, אני ממש מתגעגע אליו, כל פעם אני תופס את עצמי חושב שאני רוצה להתייעץ עם ויקטור, לשמוע מה דעתו, ואז אני נזכר שהוא איננו ושוב נכנס להלם."
"גם אני מרגיש ככה." הודה אדי חרש, והניח את כף ידו על כפו הגדולה והשחומה של רובי. רובי עטף באצבעותיו את היד העדינה וארוכת האצבעות של אדי, ואחר כך משך אותו אליו לחיבוק. "גם אני מתגעגע אליו, וגם כועס עליו קצת שהוא לא שמר על עצמו יותר טוב." 
"זו לא הייתה אשמתי." נחלץ אדי מהחיבוק וקם, דמעות בעיניו, "לא ידעתי שאסור לו, חשבתי שהוא יודע מה הוא עושה, סמכתי עליו."
"ובצדק, הוא ידע מה הוא עושה, אתה לא צריך להרגיש אשם."
רובי קם גם כן והניח יד על כתפו של אדי. "נו, די אדי, אל תבכה." הפציר והם התחבקו שוב, ואז הטלפון צלצל וזה היה דייב.
להפתעתי הוא היה יבש וחד, צלול לגמרי, אפילו עוקצני משהו. דיברנו רק אנגלית למרות שהוא מבין עברית די טוב ובדרך כלל ערבבנו בין עברית לאנגלית, נהנים ממשחקי המילים ומכפל המשמעויות, אבל הפעם כמו חזרנו לנקודת ההתחלה שלנו, כשרק הכרנו זה את זה וניהלנו את יחסינו רק באנגלית.
"מה שלומך? איך עברה השבעה?" שאל בנימוס קריר.
"בסדר, למעשה לא ממש ישבתי שבעה."
"כן, הבנתי את זה. מה התוכניות שלך לעתיד?"
"להישאר פה, אמרתי לך שאני לא חוזר."
" גם בפעם הקודמת אמרת את זה."
"כן, אבל הפעם אני מתכוון לזה באמת."
"אתה בטוח?"
"לגמרי."
"יש משהו שאתה רוצה שאני אשלח לך לארץ?" (את המילה הזו הוא אמר בעברית).
"לא, תודה. לקחתי איתי כל מה שהייתי צריך."
"אז מה לעשות עם שאר החפצים שלך? הבגדים והמחשב ו... אתה יודע, כל הדברים שלך."
"תעשה אתם מה שאתה רוצה, תמסור, תמכור, לא אכפת לי, אני לא צריך אותם יותר."
"מה, אבל השארת פה את כל החליפות והמגפיים שלך, ומה עם המעיל עור והמערכת והמחשב?"
"אני לא זקוק להם יותר דייב, לקחתי איתי את כל מה שאני צריך."
"ואותי השארת פה. תגיד, זה הבחור הישראלי ההוא שפגשת אז, במסיבה של יום העצמאות? ההוא שדיברת איתו כל הלילה?"
"מי, שלומי? לא, זה לא הוא, מה פתאום נזכרת בו?"
"לא יודע, סתם. הרי בטח יש לך מישהו, והיה לי רושם שהוא מצא חן בעיניך."
"הוא באמת מצא חן בעיני, אבל אתה טועה, אין לי מושג איפה הוא עכשיו."
"אז מי? מי מחליף אותי? זה מישהו שאני מכיר?"
"דייב אין אף אחד אחר, אף פעם לא היה. לא עזבתי בשביל מישהו אחר, עזבתי בגללי, כדי להציל את עצמי."
"כאילו שבישראל שלך כולם קדושים." התחיל דייב לאבד את האיפוק שלו.
"לא, בטח שלא, ממש לא, אבל... "
הלעג בקולו דקר אותי. "להציל את עצמך, ממש, הרי כולם יודעים מה הולך בתל אביב."
"אני לא בתל אביב, אני בחיפה."
"מה זה משנה? מה ההבדל? רק שעה ומשהו נסיעה." הוכיח דייב בקיאות בגיאוגרפיה של ישראל.
"שעוד לא עשיתי ולא אעשה. נכון, המרחק בין חיפה לתל אביב לא גדול כל כך, אבל פה, בצפון, זה מקום אחר, וכאן אני מתכוון לגור מעכשיו."
"לגסוס אתה מתכוון, ואני מצטט אותך תומי, אמרת שלחיות שם היה כמו לגסוס לאט לאט, אמרת שהרגשת שם כמו זומבי."
"טעיתי, הייתי צעיר טיפש ושחצן ודיברת שטויות. אני לא יכול לעשות את זה יותר דייב, אני רק בן ארבעים ושלוש, אני רוצה לחיות מספיק זמן כדי לצאת לפנסיה. זה לא יקרה אם אני אמשיך לחיות אתך."
"אני יכול להשתנות." התגנבה תחינה לקולו, "נעבור למקום אחר, קטן יותר, נפסיק לחגוג, נחיה חיים אחרים, רחוק מכולם, במקום כפרי, ננשום אוויר צח, נגדל ירקות..."
"דייב... לא. די, ניסינו את זה כבר וזה לא עבד. אני מבקש ממך, די. אני לא חוזר לשם יותר וזה סופי."
"אתה פחדן, פשוט פחדן. מתנהג כמו ילד קטן ובורח הביתה, לאימא." הטיח דייב במרירות, ואז נזכר וניסה להתנצל, להגיד שלא התכוון ש...
"עזוב, זה בסדר. לא חשוב. אני מבין, לא, אני לא כועס, תשמור על עצמך דייב." אמרתי בעברית, סגרתי את הטלפון והבטתי ברובי ובאדי שעמדו צמודים זה לזה, עיניהם לטושות בי בפליאה.
"אז מי הולך להחזיר את הקטן הביתה?" שאלתי.
"אימא שלו, היום התור של תולי." הזכיר לי רובי.
"אהה, כן. שכחתי. טוב, אני הולך לסופר, יש מספיק חלב לדעתך?"
"לא צריך, עשיתי קניות הבוקר. תגיד תומר, למה התחלת לדבר איתו פתאום בעברית?"
"דייב מבין עברית, הוא למד בבית ספר יהודי והוא אפילו מדבר קצת אם הוא צריך."
עיניו הכחולות של אדי הביעו תוכחה חרישית. "היית ממש קר אליו, מה הוא עשה לך?"
"לי? כלום. זה לא הוא, זה אני... בעצם זה גם הוא, או אולי זו אמריקה? לא יודע, זה מסובך, עזבו, מה שהיה היה, לא רוצה לחשוב על זה יותר, אני צריך לדאוג לעתיד, למצוא עבודה להתחיל לחיות."
"אולי מישה יכול לעזור?" הציע אדי, "אני יודע שתמיד מחפשים בחברה שלו עוד אנשים. להתקשר אליו?"
הסכמתי והוא התקשר למישה שקבע לי ראיון אצל הבוס שלו, וכמה ימים אחר כך כבר התחלתי לעבוד במשרה חלקית כמתכנת, והשלמתי הכנסה כברמן בפייגלע.
בהתחלה היססתי כשרובי הציע לי לעשות משמרות בפאב, אבל אחרי שהוא עשה לי קורס רענון קצר כדי להזכיר לי את כל מה ששכחתי מאז שהייתי סטודנט צעיר ונמרץ שלמד בימים ועבד בלילות בפאב, הסכמתי ולא הצטערתי על כך. העבודה בפאב הייתה ניגוד מרענן לחד גוניות של עבודתי כמתכנת, בין שתי העבודות היה לי גם די זמן פנוי לעצמי ואפילו שקלתי לחזור ולפקוד את חדר הכושר.

כשנפגשתי שוב עם אחי בשלושים של אבא יכולתי לספר לו שאני מסודר, יש לי דירה ועבודה והכול אצלי בסדר.
"ומה עם אהה..." אחי היסס קצת, נבוך, "אתה עדיין לבד? הבחור ההוא שהיית איתו באמריקה, זה נגמר?"
"כן, אני לבד, ובגילי..."
"מה בגילך? אתה רק בן ארבעים ושלוש ונראה די טוב, אם היית מעוניין בנשים היית יכול..."
"אבל אני לא, ואצל הומואים גבר בגילי... עזוב אילן, אין טעם לדבר על זה, אני לא רוצה להביך אותך."
"אני עוד מעט בן חמישים תומר, העולם השתנה מאז שהיינו צעירים, גם אני השתניתי, לא תצליח להביך אותי כל כך מהר. אני יודע שכיום אנחנו כמעט זרים וחבל לי. לא יודע למה לא היינו אף פעם קרובים ואולי היום זה כבר מאוחר מידי, אבל אתה האח היחידי שלי ותאמין או לא, אכפת לי ממך. כואב לי לראות אותך לבד, הלוואי והיית יכול לחיות עם אישה, אבל אם אתה לא יכול עם נשים... טוב, מילא, למה שלא תמצא לך מישהו? לא חשוב מי, רק אל תהיה לבד."
"אני לא לבד, אני גר עם חברים שאני מאוד מחבב, ויש לי חיים טובים מאוד, אין לי אף רגע של בדידות."
"אני שמח לשמוע את זה, אבל בכל זאת, הם יחד ואתה ישן לבד." ציין אילן והישיר אלי מבט בוחן וסקרני, "לא חסר לך... אתה יודע, בן זוג, מישהו... אני יודע שיש היום אתרים שאפשר לחפש בהם בני זוג, אתה בטח מבין בזה יותר טוב ממני."
"זה שוק בשר, כל מה שאפשר למצוא שם זה זיונים."
"גם את זה צריך לפעמים." העיר אילן בנחת.
הבטתי בו, מופתע. הוא החזיר לי מבט והסמיק טיפה, אבל לא הסב את מבטו. "גם אם אתה לא בחור צעיר אתה עדיין גבר, וכמה אתה יכול להיות לבד?" התעקש למרות שהיה ברור שהשיחה מביכה אותו, "אם אתה מעוניין אז... אהה..." הוא דחף לידי פתק עם מספר טלפון, "זה של אח של מישהי שעובדת אצלי, הוא בן שלושים ומשהו, ואם הוא דומה לאחותו אז... נו, די, פשוט תתקשר, מה כבר יכול להיות?"

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה