קוראים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

ג. הכרוכית הוורודה

5. אל תגלה
לא אהבתי את הדירה של שגיא ממבט ראשון, וגם המבט השני והשלישי שנתתי בה לא שינו את דעתי. למרות שהדירה שלו הייתה גדולה משלי והיה לה פוטנציאל במצב הנוכחי שלה היא הייתה פשוט מגעילה.
הכול היה שם מלוכלך ומוזנח, כמעט לא היו רהיטים, קירות מתקלפים, קורי עכביש בפינות, אסלה מטונפת ומקלחת מסריחה, ממש מגעיל.
למרות הרצון שלי להיות מנומס ולא להעליב לא יכולתי לא לעשות פרצוף נגעל. "איך אתה יכול לחיות ככה?" נדהמתי.
שגיא הסתכל סביבו מופתע כאילו לא חי שם כבר כמעט שנה ומשך כתפיים בהתנצלות, "לא יודע." אמר, "כל הזמן תכננתי לסדר קצת או משהו, אבל לא יצא."
"טוב, אני לא מוכן לחיות במזבלה כזאת." פסקתי, "אנחנו חייבים לסדר קצת ולנקות לפני שמביאים לפה את הדברים שלי."
"בסדר." אמר שגיא, "מה שתגיד, אבל עכשיו תביא נשיקה."
"שום נשיקות." פסקתי בתוקף, ומיד אחר כך התחרטתי ומשכתי אותו אלי לנשיקה, ואחר כך עוד אחת, ואחר כך דחפתי ידיים לתוך מכנסיו ו... "מספיק עם זה שגיא. מחר אני מביא לפה את הדברים שלי ותראה איך המקום הזה נראה? עוד בשבוע שעבר הבטחת שתנקה ולא עשית כלום."
"הייתי עסוק." התנצל שגיא, "וחוץ מזה מי ידע שפתאום קותי יחליט להעיף אותך מהדירה?"
"הוא לא העיף אותי." תיקנתי אותו, (האמת, די הרגיז אותי הסיפור הזה, אבל לא הייתה לי ברירה) "הוא ביקש שאני אצא כי אי אפשר לשפץ את החנות למטה כשאני גר למעלה, וחייבים לשפץ את החנות למטה לפני שנהפוך אותה מפיצרייה לחנות ספרים ונחבר אותה לכרוכית. אחרי שכל הבלגאן הזה יסתיים תהיה לנו דירה ממש שווה וגדולה מעל הכרוכית. כדאי לסבול כמה שבועות בדירה המעפנית שלך בשביל מטרה כזו."
"אתה בטוח שלא אכפת לו שאני אגור אתך?"
"בטוח. שאלתי כמה פעמים וזה בסדר גמור. מבחינתו, כל זמן שאני משלם את המים, החשמל והארנונה, ממש לא אכפת לו כמה אנשים גרים איתי, ועכשיו מספיק לחרמן אותי, תביא מטאטא, דלי וסמרטוט רצפה."
"אבל אם זה רק לכמה שבועות אז למה חייבים לעבוד כל כך קשה על הניקיון?" הקשה שגיא והמשיך לפתות אותי לדבר עברה, דוחף ידיים לפה ולשם, מלטף ונוגע, מנשק ומועך, ומפריע לי כמיטב יכולתו להתרכז במשימה שלפני.
"כי..." הדפתי אותו בעדינות, אבל בתוקף, " הדירה שלך היא מפגע תברואתי שגיא, ואני די בטוח שהכמה שבועות האלו יתמשכו לכמה חודשים, הקבלן אמנם הבטיח, אבל כולם יודעים מה שווה מילה של קבלנים, ואני לא יכול לחיות במקום כל כך מטונף אפילו שבוע. באמת, איך אתה יכול לסבול את זה?"
"לא יודע." אמר שגיא, נזוף. "אולי כי אני לא פולניה חולת ניקיון?"
"אני לא חולה ניקיון, ממש מסריח כאן, ותראה כמה קורי עכביש? מפחיד."
"מה יש לך נגד עכבישים? תראה איזה מתוקים."
"איחס! אימל'ה, מגעיל." רמסתי עכביש אחד בסוליית נעלי והלכתי לחפש חומרי ניקוי בארונות המטונפים של המטבח המוזנח של שגיא שצחק ממני וקרא לי הומו פחדן בגלל התיעוב שגורמים לי חרקים מרובי רגלים דקיקות שמתרוצצים בכל מקום ו... די! אני לא יכול יותר.
חוץ משיירי חול ניקוי מאובן בקופסת פח חלודה, מטאטא מקריח וסמרטוט נוקשה מיושן שנח למעצבה בדלי סדוק לא מצאתי שום דבר מועיל במיוחד, ולכן התעקשתי לקנות דלי חדש, חבילה של סמרטוטי רצפה ובקבוק גדול של נוזל ניקוי, ובמחשבה שנייה הוספתי גם ג'ל כלור וספרי לחלונות.
אחרי כמה שעות של עבודה קשה היינו שטופי זיעה ועצבניים מאוד. שגיא רצה לעשות הפסקה, אבל אני התעקשתי להמשיך, פשטתי את הטריקו, ניגבתי בו את פני הלחות מזיעה, דחפתי מעלי את שגיא שניסה ללטף את חזי החשוף וציוויתי עליו להפסיק לבלבל את המוח ולהמשיך לעבוד.
הוא עשה כדברי, אבל הפסיק לחייך וקרא לי נאצי ניקיון, ובערב לא הניח לי להתקלח איתו.
אחרי ארוחת הערב התמוטטנו על המיטה הצולעת שלו ובמקום לפנק זה את זה במסאג' ולהירדם חבוקים רבנו אם כדאי לצבוע את הקירות או להניח להם להישאר מקולפים ומגעילים. בסוף נרדמנו מותשים על המזרון הגבשושי, שוכבים גב אל גב, כל אחד בפינה שלו .
זה היה הלילה הראשון שלנו יחד שבו לא אהבנו זה את זה, לא רק שלא התחבקנו בקושי אמרנו אחד לשני לילה טוב.
לא יודע מה הוא חשב – אני מניח שכעס ונעלב בגללי - אני הייתי מדוכדך ועצוב ושאלתי את עצמי במרירות איך יכולתי לחשוב שאני אוהב את הטיפוס המטונף הזה שיכול לחיות כל כך הרבה זמן בדירה כזאת מוזנחת? 
במקום לישון שנת ישרים אחרי כל העבודה הקשה התהפכתי לפה ולשם, הופך בטענות ובמענות שלי כלפי שגיא וחושב עליו מחשבות רעות ומרות.
באישון הלילה צצו במוחי רעיונות חשדניים ומכוערים ושאלות טורדניות עינו אותי - למה הוא באמת איתי? בגלל שהוא אוהב אותי, או בגלל שנמאס לו להיות בודד ונוח לו לגור עם בחור שמפנק אותו, ומבשל בשבילו, וטורח סביבו, ומשלים בשקט עם סקס נטול חדירות כמעט, חוץ מהזדמנויות מיוחדות ורוויות מתח בגלל הפחד שלו מתקלה של קונדום קרוע...
המחשבות על הקונדום הקרוע איפסו אותי קצת. אין ספק שיש לשגיא מגרעות, הוא קצת קל דעת, ילדותי לפעמים, וברור שהוא לא עקרת בית מצטיינת, אבל אני יודע עד כמה הוא מעריך אותי, דואג לי וחרד להדביק אותי.
יכול להיות שאני קצת רגיש מידי לכבודי ועושה סיפור גדול מידי מכל עניין הניקיון? טיפה אידיוטי מצידי להיפגע עד כדי כך רק בגלל שהוא צחק עלי שאני כל כך לחוץ על ניקיון ופוחד מעכבישים?
טוב, לא ממש פוחד אלא יותר נגעל, סולד ומצטמרר רק מהמחשבה על היצורים המכוערים האלו, מרובי הרגלים הדקות ש... במקום לחשוב על עכבישים מתועבים התהפכתי במיטה ונצמדתי אליו, מלטף בעונג את עורו החלק והחמים.
לרווחתי הוא לא הדף אותי מעליו אלא החזיר לי חיבוק חזק, התרפק עלי, התחכך בי, ואפילו הסכים, כמעט בלי היסוס, שאשלוף קונדום ואבצע בו את זממי להנאת שנינו.

"סליחה שעשיתי כזה עניין מהמצב של הדירה שלך." התנצלתי למחרת בבוקר כשישבנו ושתינו קפה במטבח שנראה עכשיו, אחרי מתקפת הניקיון שביצעתי עליו, הרבה יותר טוב.
"לא, אתה צודק לגמרי." שלח שגיא רגל גרובה מתחת לשולחן וליטף בעדינות את כף רגלי היחפה, "הדירה הייתה ממש דיר חזירים והכול באשמתי. אני בדרך כלל לא כזה מוזנח, כל הזמן תכננתי לנקות, אבל אף פעם לא היה לי די כוח או מרץ ואיכשהו... זה פשוט לא היה חשוב מספיק כדי להתאמץ, כל פעם שרציתי לנקות נעשיתי עייף מידי ודחיתי הכול למחר."
"אז אתה מודה שהיה פה מטונף נורא ואני לא נאצי ניקיון?"
"אהה... טוב, תן לי לחשוב... בסדר. אתה לא נאצי, אבל אתה בהחלט פשיסט כלור, ומה הקטע שלך עם עכבישים?"
"אין לי שום קטע אתם, נהפוך הוא, אני פשוט... די. אפשר לא לדבר על היצורים המתועבים האלו?"
"בסדר, לא נדבר עליהם יותר." הסכים שגיא, ופתאום רכן מעל השולחן הפורמייקה שביליתי אתמול שעה שלמה בקרצופו ונישק את פי בחזקה. "אני אוהב אותך." אמר בפשטות, וצחק, מרוצה מאוד מעצמו.
"גם אני אוהב אותך." אמרתי, מתפלא כמה טבעיות יצאו המילים האלו מפי, ומיד - אני לא יכול לא להיות אשכנזי חפרן - שאלתי מה קרה, ומה פתאום הוא נזכר להגיד דווקא עכשיו את המשפט הזה שעד היום התחמקנו איכשהו מלהגיד אותו?
"לא יודע." משך שגיא בכתפיו בחן, "פתאום זה קפץ לי לראש. אולי בגלל שרק עכשיו קלטתי שאתמול רבנו את המריבה הראשונה שלנו. כיף לי לריב אתך יריב ועוד יותר כיף לי להתפייס אתך."
"רק שלא תעשה מזה מנהג קבוע, אני שונא לריב."
"גם אני, אבל אין זוג שלא רב לפעמים."
"כל זמן שנאהב אחד את השני יהיה בסדר, נתגבר על הכול." אמרתי, בטוח לגמרי שאני צודק.
"נחיה ונראה." אמר שגיא, קם והתחיל לפנות את הכלים בלי לתת לי שהות להמשיך בדיון.

"אתה נורמאלי? מה פתאום אמרת לו שאתה אוהב אותו? לא לימדתי אותך שום דבר." התרעם עלי רובי כשקפץ לבקר אצלי ולראות איפה אני גר עכשיו. רובי לעומת זאת עדיין גר בדירה הישנה של סבתו ז"ל (דירה קטנה ומטופחת שהייתה סמוכה מאוד לבית הוריו) למרות שעבר יותר מחודש מאז הצהרתו שעוד מעט הוא חוזר להיות תל אביבי.
"אבל הוא אמר קודם." התגוננתי, "אז מה הייתי אמור לענות?"
"לא יודע, כל דבר חוץ מאשר להגיד לו שגם אתה אוהב אותו. גם אם זה נכון אסור להודות בדבר כזה."
"מה גם? זה נכון. אני באמת אוהב אותו."
"על אחת כמה וכמה שהיית צריך לשתוק. לחשוף את הקלפים שלך לפני מישהו שאכפת לך ממנו זו טעות חמורה, שלא להגיד שטות נוראית." פסק רובי בחומרה.
"עלה בדעתך רובי שאתה לא החכם באדם, שבעצם אתה אידיוט." החזרתי לו מנה אחת אפיים. "אני בטוח שלפעמים גם לך התחשק לגלות לבחור שאתה אוהב מה אתה מרגיש."
"כן, אבל כל פעם שזה קרה הלכתי ועישנתי משהו, או שתיתי עוד וודקה, או משהו כזה והחשק עבר לי." ענה לי רובי בקול שקט שהעביר בי צמרמורת של דאגה.
"הכול בסדר רובי?" חקרתי והרמתי את סנטרו כדי להציץ בעיניו, תרגיל שלמדתי ממנו בזמנו ומעולם לא חשבתי שאיישם דווקא עליו.
הוא משך בכתפיו והשתמט ממבטי, "ככה, איך לפעמים." ענה בכבדות, "איך הולך עם השיפוצים?" שאל בניסיון שקוף להסיט את תשומת ליבי.
"כמו שתיארתי לעצמי, הכול עולה יותר ממה שהיה אמור לעלות ולוקח יותר זמן, וכמובן שהמועצה מוציאה לנו את הנשמה עם האישורים שלה, ועל חברת חשמל ומכבי אש עדיף לא לחשוב. גם ככה יש לי מספיק דאגות."
"לך יש דאגות? מה יש לך לדאוג? שקותי ידאג."
"הוא דואג וגם משלם, אבל מי שחי פה, בדירה המסכנה הזו, זה אני."
"הדירה דווקא בסדר, יש אפילו נוף. הנה, רואים קצת ים מהמרפסת ואם תצבעו ותיקנו רהיטים אז..."
"זה לא יקרה. בעל הבית לא רוצה לחדש את החוזה, ומה הטעם לצבוע דירה שבקרוב נעזוב? אני רק מקווה שהשיפוצים בכרוכית יסתיימו מהר ונוכל לעוף מפה, אני שונא את הדירה הזו."
"למה? מה הבעיה שלה?"
"בעיקר השכנים, כולם פה זוגות צעירים עם ילדים, חלק גדול דתיים או לפחות מסורתיים, וכולם מסתכלים עלי ועל שגיא בעין עקומה... עכשיו אני מבין למה הוא נכנס פה לדיכאון והזניח את הדירה בצורה כזו."
"זה היה בגלל השכנים? ואני חשבתי שהוא בדיכאון בגלל האיידס."
"די כבר רובי, מספיק להציק, אמרתי לך שאנחנו נזהרים. ואם מדברים על דיכאון אז מה שלום יוני שלך?"
"די כבר ריבי, מספיק להציק." חיקה רובי את האינטונציה שלי, הפנה אלי את גבו והלך לבדוק אם רואים ים גם מהחלון.
הבטתי בגבו שהיה זקוף כאילו ניצב לפני כיתת יורים, בלעתי את השאלות שצצו במוחי ושאלתי אם הוא רעב.
"כן, אבל עדיף שאני אתאפק ואסתום את הפה. גם ככה כבר עליתי יותר מידי במשקל."
"לי אתה נראה ממש בסדר." הערתי והנחתי יד מנחמת על כתפו. הוא הסתובב וחיבק אותי, הזיל קצת דמעות מאופקות על כתפי, חזר והזהיר אותי לא להגיד אף פעם לאף גבר שאני אוהב אותו, במיוחד אם זה נכון, והסתלק.

6. לא מצחיק
"לא תאמין מה קרה היום בעבודה!" התפרצתי הביתה, מבעבע מקוצר רוח, משתוקק לפלוט מהר את החדשות שלי ואחר כך לצחוק עליהן עם שגיא. מצאתי אותו מכורבל על כורסת הטלוויזיה, שקוע בשיחה בנייד שלו למרות שעוד בשבוע שעבר החלטנו למעט ככל האפשר בשיחות סלולריות, במיוחד בבית, כשהטלפון הקווי נמצא בהישג יד.
כשראה אותי התיישב באחת וחייך אלי. החיוך שלו היה מקסים ושמח כל כך עד שכמעט השכיח ממני את עווית מורת הרוח הקצרה שחלפה על פניו למראה הופעתי הפתאומית, מעקמת את שפתיו לשנייה אחת חטופה שחלפה כמעט לפני שהספקתי לקלוט אותה.
"טוב,אני באמת חייב... סליחה, אני מוכרח... טוב, יאללה ביי." סגר את המכשיר וחש אלי, חיבק ונישק, ושאל מה חדש ומה קורה, ואיך היה בעבודה ואם בא לי קפה או תה?
"אני מת לכוס תה." אמרתי והדלקתי את הקומקום, "מי זה היה בטלפון?" הפטרתי כבדרך אגב מעבר לכתפי אומר לעצמי שרק דמיינתי, הוא פשוט הופתע כשנכנסתי הביתה בלי לצלצל קודם, זה הכול.
"אהה... זה..." הוא היסס רגע, "זה היה יוני."
"יוני האקס שלך?"
"כן, היוני הזה. הוא ורובי כבר לא."
"כן. אני יודע."
"באמת? איך?" נדרך שגיא.
"רובי רמז משהו בקשר לזה, וחוץ מזה הרי הם לא גרים יחד."
"איך אתה יודע איפה הם גרים?" התמרמר שגיא.
"סיפרו לי."
"מי, רובי? מה הוא אמר? מתי דברתם?"
"לפני כמה ימים הוא קפץ לפה לביקור ו... טוב, לא ממש דברנו על זה, אבל... עזוב, לא חשוב. תשמע סיפור."
"רק רגע. רובי, האקס שלך, היה פה וסיפר לך שהוא ויוני כבר לא יחד? מה פתאום הוא בא לפה? איך הוא בכלל יודע מה הכתובת שלי? למה לא סיפרת לי שהוא היה פה?" ירה לעברי שגיא צרור של שאלות חשדניות.
הבטתי בו, מופתע. "לא היה מה לספר. רובי קפץ לפה לפני כמה ימים כשהייתי לבד בבית והחזיר לי ספר שהשאלתי לו מזמן. זה הכול."
"ואז הוא סיפר לך שהוא ויוני נפרדו?"
"הוא לא ממש סיפר, זה לא הסגנון שלו, לספר על עצמו דברים, אבל הבנתי דבר מתוך דבר."
"ולמה שמרת את זה בסוד?"
"סוד? אל תגזים, זה לא היה עניין כזה גדול. למה אתה נלחץ?"
"כי... לא יודע."
"יכול להיות שאתה מקנא?" שיערתי בבדיחות הדעת וחייכתי אליו כדי שידע שאני לא רציני.
"אולי." נשאר שגיא רציני, "יש לי סיבה?"
"שגיא, בחייך... אני ורובי נפרדנו לפני שנים ו... זה פשוט טיפשי, הוא רק חבר שלי, זה הכול."
"יוני אמר שלדעתו רובי מאוהב בך ובגלל זה הוא לא הסכים לעבור לתל אביב."
"באמת? זה מה שהוא אמר? זה לא מה שאני שמעתי."
"מה שמעת?"
"זהו, שלא שמעתי כי הוא לא סיפר לי כלום. הוא אף פעם לא מספר. זה לא הסגנון שלו, הוא לא טיפוס משתפך, כל מה שהבנת זהי שיוני התחרט משום מה, רובי לא עובר לגור איתו בתל אביב ואוכל בגלל זה את הלב. נו, די. למה אנחנו מדברים על האקסים שלנו?"
"אתה התחלת."
"לא נכון, אתה התחלת, ולמה אתה בכלל מדבר איתו? ועוד בנייד? החלטנו לא לדבר בסלולרי בבית."
"הוא התקשר ועניתי. מה, אסור לי כבר לדבר עם חבר שמתקשר אלי?" התעצבן שגיא.
"מה שתגיד." רטנתי בזעף, ושפכתי את התה שבקושי לגמתי ממנו לכיור. מצב רוחי הטוב נעלם כלא היה, פתאום חשתי זרות איומה במטבח הזה שחלקתי כבר כמעט חודש עם שגיא. 
הלכתי לחדר השינה ובלי להדליק את האור נשכבתי על המיטה, כובש את פני בכר, מרגיש כאילו כל צער העולם נחת על כתפי.
שגיא בא אחרי ונשכב לצידי בחדר השינה האפלולי. "תראה כמה מוקדם וכבר חושך." העיר והניח יד על חזי.
"זה בגלל השעון חורף." אמרתי בקרירות ודחפתי מעלי את כפו.
"מה קרה יריב? נעלבת?" התעקש שגיא ללטף את בטני.
"לא חשוב, עזוב את זה."
"בסדר, אני עוזב, אבל נצטרך לדבר על זה פעם."
"על מה?"
"על קנאה ועל... אתה יודע, כל העסק הזה של זיונים וזה."
"איזה זיונים?" התפלאתי והסתובבתי אליו.
הוא סקר את פני מהורהר, נראה כאילו הוא מתלבט בבחירת המילים ולבסוף בחר לשתוק, ורק הסיר מעלי את משקפי בזהירות, קיפל אותן בתשומת לב, רכן מעלי והניח אותן על ארונית הלילה שלי.
"לאיזה זה אתה מתכוון שגיא?" תבעתי, חש שליבי מתכווץ בתוכי בכאב מוכר ולא חביב.
שגיא נאנח והסיט באצבע דקה את שערי ממצחי. "אני מתכוון לכל הקטע הזה של מונוגאמיות וזיונים מהצד."
"איזה קטע של זיונים מהצד? הרי אנחנו זוג." התפרצתי והדפתי מעלי את ידו שרפרפה על לחיי.
"אל תתרגז יריב." הפציר שגיא, "בבקשה, צריך לדבר על זה פעם."
"אם אתה מתכוון לכל השטות המסריחה הזו של יחסים פתוחים וכל זה אז תשכח מזה." אמרתי והתיישבתי.
"בסדר, שכחתי." השעין שגיא את לחיו על ירכי, "כנראה שלא הייתי צריך להתחיל עם זה בכלל. אז מה רצית לספר לי קודם?"
"לא חשוב, עזוב. לא בא לי לדבר."
שגיא נאנח. "אתה מתנהג כמו ילדה קטנה יריב, אולי, אם היית חי קצת בתל אביב היית מבין שגברים זה לא נשים. זוגיות בין גברים לא צריכה להיות חיקוי של נישואים בין גבר לאישה."
"תתפלא שגיא, אבל התיאוריות האלו הגיעו עד חיפה, ואפילו לקריות. שמעתי וקראתי על זה הכול, ולא מקובל עלי."
"אני מבין." אמר שגיא ביובש, והתיישב גם כן.
"עוד בהתחלה, עוד לפני שהיינו יחד אמרת שנמאס לך מסטוצים, שמיצית את הקטע הזה, שאתה לא רוצה יותר לזרום, אז מה פתאום אתה מפיל עלי יחסים פתוחים וחוזר להיות בקשר עם האקס שלך?"
"לא הפלתי עליך כלום יריב, והקשר שלי עם האקס הוא נטול סקס"
"אבל כשאני מדבר עם האקס שלי אתה מתנפל עלי."
"לא התנפלתי, למה אתה מתרגז כל כך?"
"לא יודע, אולי כי מאז שאמרתי לך שאני אוהב אותך אתה בקושי מתייחס אלי." התלוננתי, יודע שאני מגזים, אבל לא מסוגל לשלוט בעצמי.
"מי, אני? למה אתה מדבר ככה?" נעלב שגיא, "זה ממש לא הוגן, וחוץ מזה אני אמרתי לך קודם."
"יופי נחמה, אני מבין שמעכשיו וורשה זה כאן."
שגיא לטש בי מבט נדהם ופגוע, ואז התעשת ופשוט פרץ בצחוק. "אל תגיד לי, אתה הולך לקבל ווסת." פסק, השתטח על המיטה ומשך אותי אליו, נשכב עלי, לופת את ידי מעל לראשי, וכיסה את פני בנשיקות. "די כבר, טיפש קטן שכמוך." אמר בחיבה שהמסה באחת את הקרח שלפת את ליבי, "נו, ספר כבר מה קרה בעבודה?"
"סוזי רבה היום נורא עם מישה. היא אפילו הכניסה לו סטירה והיא רוצה לעזוב את הכרוכית."
"סוזי זו הקטנטונת הזו עם המבטא הצרפתי? השחרחורת עם התחת העגול והציצי?"
"כן, הסוזי הזו."
"ומישה זה המלצר הרוסי הרזה עם העיניים הכחולות שאוהב מבוגרים?"
"כן."
"אז מה קרה? למה הם רבו?"
"בגלל סייף."
סייף? מה זה סייף?"
"אידיוט! סייף זה הקבלן שלנו, הערבי השמן הזה עם השפם והגורמט."
"אה, ההוא שתמיד בוכה שהוא מפסיד כסף על השיפוץ שלכם וכל פעם שהוא מתכופף רואים לו את השערות בחריץ מאחורה?"
"כן, ההוא."
"מה קרה לו?"
"שום דבר, חוץ מזה שמישה הביא לו הבוקר חוץ מקפה וקרואסון גם את התחת שלו."
"אלוהים ישמור, איפה זה קרה?"
"בשירותים של הכרוכית המשתפצת שלנו. מישה הגיע חצי שעה לפני התחלת המשמרת והם חשבו שהם לבד, אבל גם סוזי הקדימה ותפסה אותם על חם."
"ובאיזה שלב אתה הגעת?"
"אני הגעתי בסוף, אחרי שמישה כבר סגר את המכנסים. עד שנכנסתי סייף כבר היה במכונית שלו בדרך לאי שם, למישה הייתה טביעת כף יד אדומה על הלחי והאיפור של סוזי נמרח לגמרי בגלל הדמעות."
"שלא נדע מצרות, ואיפה היו שאר הפועלים?"
"הגיעו רק אחר כך. הם לא יודעים כלום ועדיף ככה. הם מהכפר של סייף, וכולם יודעים שהוא נשוי ויש לו ילדים והכול... חלק מהם גם קרובי משפחה שלו, או של אשתו."
"אוי ואבוי! איזה תסבוכת."
"לגמרי. הייתי צריך להתחנן לפני סוזי שתעשה טובה ותישאר עד שקותי ימצא לה מחליף."
"היא ממש תפסה אותם על חם?"
"כן, ממש באמצע האקט."
"איזה מטומטמים, לא עושים דברים כאלה סתם ככה. מה, הם לא יכלו לשכור חדר באיזה מקום?"
"לא יודע. אני חושב שזה היה זיון ספונטני. הם לא תכננו כלום, זה פשוט קרה ודי."
"למה סוזי לקחה את זה כל כך קשה? היה לה משהו עם מישה?"
"מסתבר שכן. היא רדפה אחריו די הרבה זמן ובסוף הוא כנראה עשה לה טובה ויצא איתה לכמה דייטים. הוא בטח מצטער על זה עכשיו. היא הכניסה לו סטירה ממש חזקה. כל מי שראה אותו היום שאל מה קרה, למה הלחי שלו אדומה כל כך."
"מה הוא אמר?"
"שיש לו אלרגיה."
שגיא צחק. "אלרגיה לבחורות, חבל על סוזי, בחורה כל כך מתוקה, ממש סקסית וגם מלצרית טובה. למה היא נדבקה להומו הזה?"
"לא יודע, אולי הייתי צריך להזהיר אותה. חשבתי שהיא תגלה לבד."
"וצדקת, היא באמת גילתה. קותי יודע על הסיפור הזה?"
"כן, הייתי צריך לספר לו למה סוזי רוצה לעזוב בפתאומיות כזו. הוא יביא מחר מלצר חדש."
"הוא בטח נורא כעס על מישה?"
"לא, לא ממש. כל העניין בעיקר הצחיק אותו. הוא אמר שמעכשיו הוא הולך רק על כלכלה ורודה ולא מעסיק יותר סטרייטים."
שגיא פרץ בצחוק. "הוא חושב שזה יפתור לו את הבעיות? ההפך. מה, הוא לא יודע מה זה הומואים? הוא עוד יתגעגע לסוזי, לעבוד רק עם הומואים יסבך לו את החיים עוד יותר."
רציתי להצטרף אליו ולצחוק, אבל משום מה לא יכולתי. "במחשבה שנייה מה שקרה היום בכלל לא מצחיק." הדפתי מעלי את שגיא, "ממש לא מצחיק." חזרתי ואמרתי, הופך אליו את גבי.
הוא חיבק את מותני ונשכב לצידי בכפיות, מצמיד את לחיו אל גבי. "אתה צודק." אמר בשקט, "האמת שזה לא כל כך מצחיק, אבל זה מה יש."

  
7. מה זאת אהבה?
מה זה הדבר המסתורי הזה שגורם לך להחליט שאתה רוצה רק בן אדם אחד, אך ורק אותו, להתעלם מכל השאר ולדבוק רק בו? איזה מן כוח הוא זה שגורם לבני אדם להפוך ולשנות את חייהם, לסכן הכל רק למען האושר שגורמת להם נוכחותו של מישהו שפגשו לא מכבר?
השאלה הזו הטרידה אותי לא פעם וחזרה להציק לי שוב כשקותי נכנס לכרוכית הורודה והציג בפנינו את אדי, המלצר החדש שנועד להחליף את סוזי.
קותי אחז בזרועו של הגבר הצעיר הרזה והגבוה כמו ששחקן קולנוע אוחז באוסקר הטרי שלו. הבעת פניו העידה על אושר עצום מהול במעט אי אימון חולמני, כאילו שאל את עצמו הם זה באמת הוא, קותי השמנמן, המקריח והרגיל למראה שעומד פה לצידו של האיש המדהים הזה?
תולי ואני הבטנו בצמד המוזר הזה ואחר כך זה בזה, אילמים מפליאה. ידוע היה לכל שקותי חי זה עידן ועידנים עם צביקה שוורץ שהיה לא רק בן זוגו הוותיק אלא גם השותף השקט בבית הקפה, רואה החשבון שלו והאיש בו התייעץ קותי בכל דבר ועניין
צביקה וקותי חיו אי שם בשכונת דניה, בביתה רחב הידיים של אימו של צביקה, קשישה נכה שאיש לא זכה לראות מעולם את פניה, אבל השמועות אמרו שהיא המקור לכספים שהושקעו בכרוכית.
"תולי, תראי בבקשה לאדי מה צריך לעשות, אני סומך עליך שתדרכי אותו." פנה קותי אל תולי שאישוניה התרחבו מפליאה למראה הגבר הצעיר והרזה עם החיוך הביישני שעמד בשקט ליד הבוס שלנו ולא נראה כמשגיח ביד העבה והשעירה שליטפה את כתפו והחליקה משם למותנו לפני ששחררה אותו.
"יריב ממונה על הדרכת עובדים חדשים." אמרה תולי אחרי שהות קצרה שנדרשה לה להתאוששות.
"בבקשה תולי, בלי ויכוחים, אני צריך לדבר עם יריב על משהו חשוב." פסק קותי נחרצות, אחז במרפקי ועלה איתי לקומה השנייה שם שכנה דירתי שנראתה ברגע זה כמו בלגן מאובק, אבל עתידה הייתה להפוך לדירת שני חדרים, סלון ומטבח, במהרה בימינו אמן.
"אתה והחבר שלך? אתם עדיין יחד?" שאל קותי, בוחן בעניין לא צפוי את הקרמיקה החדשה שחיפתה את הקיר מעל הכיור במטבח.
"כן, בטח." אמרתי, "אנחנו יחד." והתאפקתי בכל כוחי לא לשאול – ואתם? -
כאילו שמע את השאלה שלא נשאלה הסתובב קותי לעברי והביט בי במבט להוט. עיניו שצבען היה בדרך כלל כחול דהוי נצצו בחיוניות מחודשת, וכתמי סומק עדינים צבעו את לחייו שלשם שינוי היו מגולחות למשעי, וממתי קותי משתמש בבושם?
"הבחור החדש הזה, אדי, הוא... הוא בחור טוב, אבל אין לו מזל בחיים." אמר לי בכובד ראש, מתבונן בי בארשת פנים רצינית כמעט חרדה.
היה ברור שהוא מצפה שאעמיד פנים שאני לא מבחין בשינוי שחל בו ובהתלהבות המבעבעת מכל נקב בעורו, ולכן ארגנתי את פני בארשת תואמת לזו שלו והנהנתי לעברו בלי לחייך. "מה הבעיה שלו?"
"הבעיה הרגילה." אמר קותי ונאנח בסיפוק, "ברגע שהוא יצא מהארון ההורים שלו הפסיקו להיות אנשים נחמדים ונדיבים, שכחו שהם ליברלים ומבינים, ושלחו אותו לטיפול נפשי. כשהוא סירב הם התחילו לאיים עליו וללחוץ שיישאר בארון, הילד כמובן לא היה מוכן לזה ולכן..."
בשלב הזה איבדתי את סבלנותי, האדי הזה היה צעיר, אבל ילד? נו באמת?
"בן כמה הוא קותי?" הפסקתי את הנאום הקטן והמרגיז של בעל הבית שלי.
"בן עשרים ושתיים בסך הכול." חייך קותי בעליצות.
"צעיר, אבל כבר לא ממש ילד." אמרתי בחמיצות.
"אח... מה אתה מבין?" ביטל קותי את דברי בהינף יד שמנמונת, "הוא לא כמוך יריב, אדי הוא בן יחיד שגדל אצל הורים עשירים ומפנקים, בחיים הוא לא היה צריך לדאוג לכלום ופתאום, כמה שבועות אחרי שהוא השתחרר מהצבא הוא נזרק מהבית ישר לרחוב, הילד צריך עזרה אחרת הוא ידרדר."
"בסדר, ואתה נותן לו עבודה, באמת יפה מצידך." המשכתי להיות מסויג.
"הוא צריך גם בית שיהיה לו איפה לשים את הראש ועוד יותר חשוב, מישהו שידריך אותו, ישמור עליו, יסביר לו מה לעשות, מישהו שישגיח עליו." אמר קותי, ברוב רגש וברור היה שהוא לוקח על עצמו את תפקיד החונך של אדי. עלה בדעתי שלא ראיתי אותו כל כך נלהב מאז שהסביר לי את החזון שלו, חזון בית הקפה שיהיה גם חנות ספרים ויהווה נווה מדבר של תרבות, נוחות ויופי במדבר האורבאני המתנכר.
"אז שישכור לו דירה כמו כולם." אמרתי, מתעלם בכוונה משאר הצרכים של אדי על פי קותי.
"יריב." הניח קותי את כפו הלחה מהתרגשות על זרועי, "אני מאוד מבקש ממך, תן לו לגור אצלכם. הוא רק בן עשרים וקצת, רק ילד, אני מבקש מאוד... גם אתה היית פעם בגילו."
"גם היום אני לא כל כך רחוק מהגיל שלו." הערתי בקרירות ושחררתי את זרועי מלפיתתו. זה לא שאני כזה נבזה קר לב, אבל אני רק בן שלושים ועצבן אותי שקותי התנהג כאילו אני ישיש בא בימים.
יכול להיות שגם קינאתי קצת? קשה להכחיש, עד היום הייתי חביבו של קותי ולא יכולתי שלא להבחין איך הוא מביט בי. אמנם התעלמתי ברוב טקט ממבטו החמדני – מה שלא הפריע לי ליהנות בסתר מההתפעלות האילמת שלו ומהמגורים בחינם שהציע לי - מסתבר שאדי היה נועז ממני, או אולי נואש יותר?
"אם אתה כל כך דואג לו למה אתה לא נותן לו לגור אצלך?" דחקתי את קותי לפינה.
"בגלל שצביקה ואימא שלו חוזרים מחר מצ'כיה." נאנח קותי, "ואני יודע שהם לא יתלהבו לראות אותו אצלנו."
"אדי גר אצלך כשצביקה נסע עם אימא שלו לצ'כיה?" השתוממתי.
"כן. הם נסעו לטיול ולנופש של גיל הזהב, יש שם מרחצאות כאלו של מים בריאים או משהו, אימא של צביקה אוהבת מאוד לבקר שם בסתיו, אבל מחר הם חוזרים ולכן אני חייב למצוא לאדי סידור אחר." אמר קותי בפשטות, נושא אלי פנים מודאגות.
בסדר, אולי כבר לא הייתי חביבו המיוחד, אבל הוא עדיין ראה בי ידיד ופנה אלי לעזרה, נראה היה שאין לי הרבה ברירות, ובכל זאת ניסיתי להיחלץ.
"קותי, יש לך מושג איזה רושם זה עושה?" ניסיתי להחדיר מעט הגיון במוחו, "מילא שאתה מביא לבית שלכם בחור צעיר כשהבן זוג שלך לא נמצא, אבל  עכשיו..."
"לצביקה לא אכפת מה אני עושה כשהוא לא נמצא." אמר קותי בלי להישיר אלי את מבטו, "ותדע לך שגם הוא, כשהוא בחו"ל..."
"אבל הוא נסע עם אימא שלו." הזדעזעתי.
"אז מה? היא הולכת לישון מוקדם עם כל הקשישים והוא... לא חשוב. אנחנו יחד כבר כמעט שלושים שנה יריב ויש לנו הבנות והסדרים..." הוא נופף בידיו בהתרגשות, "עזוב, בוא לא ניכנס לזה."
"בסדר, לא ניכנס, הסידורים שלכם הם עסקכם, אבל עכשיו צביקה חוזר ואתה צריך להיפרד מאדי לשלום ו..."
קותי רקע ברגלו. "בשום פנים ואופן לא." אמר, חושף מבלי משים עוד אחד מהצדדים הרבים של אישיותו, זו של איש העסקים השאפתני בעל התיאבון הבלתי נדלה שדחף אותו להשיג עוד ועוד נכסים. "אדי שלי ואני לא מוכן לוותר עליו." אמר בתקיפות שאין אחריה עוררין.
"אבל קותי..." ניסיתי ניסיון נואש אחרון, "תזכור שאני ושגיא מתפנים מהדירה שלנו בחודש הבא. אני רק מקווה שעד אז השיפוץ יסתיים ונוכל לעבור לכאן?" הוספתי, מודאג.
"אהה, כן. נו, טוב, אני..." קותי גמגם משהו לא ברור וליבי נפל בקרבי. הייתה לי הרגשה שההטבה הנחמדה של הדירה חינם שקיבלתי עד היום הולכת ליפול קורבן להתאהבות הלא מוסברת של קותי במלצר החדש.
"יריב, איפה אתה?" צעקה תולי מלמטה, "בוא כבר! אני לא מסתדרת לבד."
ירדתי למטה בלי להבהיר עד תום את בעיית המגורים שלי בעתיד, קותי ירד בעקבותיי בשתיקה מבשרת רעות.
חבורה גדולה ורעשנית של אנשים נכנסה לקפה ואני התחלתי לעבוד, מציץ מידי פעם לעבר קותי שהתקשה להיפרד מאדי. היה עלי להודות שהוא נראה נחמד מאוד בסינר השחור ורוד של הכרוכית, לא פלא שקותי היה מסוחרר לגמרי ממנו.
אחרי שקותי הסתלק סוף סוף התפניתי לתהות על קנקנו של הדייר החדש שנכפה עלי. אין להכחיש מדובר היה בבחור נאה מאוד אם אתה נמשך לטיפוס הנערי, הרזה, בעל החיוך הביישני והמבט התמים. היה לו עור לבן ועדין, שער שחור קצוץ, שפתיים אדמדמות משורטטות להפליא ועיניים חומות רכות. למרות שהתנשא לגובה רב הייתה לו יציבה חיננית, אם כי הוא נראה ילדותי מעט יחסית לגילו.
לזכותו אציין שעל אף היחסים המיוחדים שלו עם בעל הבית הוא עשה מאמץ רב להצליח בעבודה. הקשיב בתשומת לב להסברים, התרוצץ במרץ לפה ולשם, חייך חיוכים נעימים ללקוחות, ולא איבד את סבלנותו למרות האכזבה שהביעו חלק מהלקוחות הקבועים שהופתעו לגלות אותו במקום את סוזי שופעת האיברים והצחקנית.
"נו, מה דעתך עליו?" שאלתי את מישה שבא לקראת חצות כדי להחליף אותי.
"הוא נראה בסדר, עושה רושם שהוא מצליח להסתדר לא רע בשביל מישהו שהתחיל לעבוד רק היום." סקר אותו מישה מכף רגל ועד קודקוד, "איך הוא הגיע אלינו?"
"קותי הביא אותו." זרקה תולי מעבר לכתפה בעוד היא הולכת למלתחה להחליף את בגדיה.
"אהה." הרים מישה גבות מלגלגות, "עכשיו הכול ברור."
"מה ברור?" ניסיתי להבין.
מישה טפח על כתפי וחייך בידענות. "ברור איך הוא הגיע לכאן ולאן הוא ילך מפה. אתה יודע איפה הוא גר?"
"עד היום הוא גר אצל קותי ומהיום הוא יגור איתי ועם שגיא."
"באמת? מה פתאום?"
"קותי ביקש שניתן לו לגור אצלנו כי ההורים שלו זרקו אותו מהבית."
"מעניין." אמר מישה בקול ספקני שגרם לי לפקפק לפתע בכל הסיפור של אדי ולשאול את עצמי מה באמת קורה פה. מצד שני מה יכולתי לעשות? הרי לא יכולתי לסרב לבוס שלי, במיוחד לא עכשיו, כשעוד מעט האגף הספרותי של הכרוכית שהמתנתי לו זמן רב כל כך עומד להיפתח.
קצת לפני תום המשמרת הופיע קותי שוב והסיע אותנו במכוניתו לדירה שלי ושל שגיא. הוא לא הסתפק בכך אלא עזר לנו להוציא מתא המטען שתי מזוודות ותיק נסיעות תפוח – חפציו של אדי - ולהעלות אותם לדירה.
בעוד אני גורר את המטען פנימה הוא ואדי נפרדו בנשיקות וחיבוקים, מתעלמים ממני, ואז הוא הסתלק סוף סוף בדרכו לשדה התעופה, ואדי נכנס פנימה.
"איפה אני ישן?" שאל והביט סביבו, לא בהתפעלות יתרה.
"כאן." פתחתי את דלת חדר השינה הקטן שלנו שהייתה בו רק ספה ישנה וארון בגדים רעוע. "אני מצטער שקצת הפוך אצלנו, אבל לא חיכינו לאורחים."
"זה בסדר." אמר אדי והחניק פיהוק, "אני לא מפונק."
"מילמן, מה אתה עושה פה?" שאל שגיא שהופיע בפתח דלת חדר השינה, לבוש רק תחתונים.
"מה אני עושה פה? מה אתה עושה פה?" החזיר לו אדי, ולמרבה תדהמתי הם לחצו ידיים, ואחר כך התחבקו בחום.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה