עוקבים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

א. הכרוכית הוורודה

1. מלאך שחור
הסיפור שלנו - כמו הרבה סיפורי אהבה הומואית - התחיל באטרף. ההתחלה הייתה צולעת, דפוקה ומגמגמת. התחלה לא מוצלחת ורצופה אי הבנות שכמעט חיסלה את הקשר שלנו עוד לפני שהחל.
נפגשנו לילה אחד בצ'אט. אני קראתי לעצמי בלונדי ונהניתי לשוחח עם מישהו שהניק שלו היה אנחליטו נגרו. השיחה בינינו התפתחה די מהר לדו קרב שנון, רצוף בדיחות וצחוקים ואחרי כשעה נתנו זה לזה את המספר של המסנג'ר הפרטי. במשך כמה לילות המשכנו את הקשר הווירטואלי שלנו דרך המסנג'ר, עומדים אחד על טיבו של השני, מגלים יותר ויותר פרטים זה על זה.
הוא גילה לי ששמו שגיא וסיפר שהוא כינה את עצמו אנחליטו נגרו, כלומר מלאך שחור, בגלל עורו השחום, מה שגרר מצידי את הבקשה הצפויה לראות את התמונה שלו, ובתמורה הבטחתי לשלוח את שלי.
אחרי היסוס קל הוא שלח תמונה של גבר צעיר ונאה בעל תלתלים שחורים ועור שחום שמאוד מצא חן בעיני, ומסתבר שגם אני, על בלוריתי הבהירה ועיני הכחולות, נשאתי חן מלפניו.
אחרי חלוקת המחמאות, שמצידי לפחות היו כנות, המשכנו לזרום והגענו לשיחת הטלפון הבלתי נמנעת. שמחתי לגלות שגם בעל פה הוא רהוט ומשעשע ושאני יכול לקשקש איתו זמן רב בהנאה רבה, לצחוק הרבה וגם להיות רציני מידי פעם.
"אז מתי ניפגש?" שאלתי אחרי כשבוע של חיזור ווירטואלי שנעשה רציני יותר מיום ליום.
ואז הוא התחיל להתחמק ולגמגם ואני, ששבעתי כבר התחמקויות ושקרים, הרחתי מיד זיוף ומרמה, ושבע אכזבות התנתקתי והמשכתי הלאה. 
אחר כך שוחחנו במסנג'ר עוד פעם פעמיים, אבל זה כבר לא היה זה. הייתי קריר כלפיו, מסווה את רגשותיי הפגועים בנימוסים מופרזים, ולזכותו אציין שהוא היה רגיש ומתוחכם דיו לחוש בכך. בלי שאמר מילה היה ברור לשנינו  שהוא יודע למה שיניתי את טעמי, ובכל זאת הוא המשיך להיות חמקמק ומסתורי ולהימנע מפגישה פנים אל פנים.
צברתי ניסיון רב בעולם הווירטואלי והייתי בטוח שהוא מתחמק מפגישה כי הוא בעצם הומו מזדקן בן חמישים פלוס, שמן, מקריח ובודד שמעמיד פני גבר צעיר, שחום, חלק ושרירי כדי ליהנות מפלירטוט וירטואלי עם בחורים צעירים.
לא כעסתי עליו,  ידעתי עד כמה חשובים המראה והגיל אצל הומואים וחשבתי שחבל שאדם פיקח ובעל חוש הומור ותבונה כמו שלו לא מבין איזו שטות הוא עושה כשהוא מגביל את עצמו לקשרים ווירטואליים בלבד בגלל החשש שיידחה עקב גילו או מראהו.
לדעתי התנהגותו הייתה מעוררת רחמים והיוותה בזבוז זמן נוראי וצר היה לי עליו ועל האנשים שהפיל ברשתו.
מעניין אם התמונות ששלח לי הן באמת שלו מלפני שלושים שנה, או שהן תמונות שמצא באיזה אתר נידח? שאלתי את עצמי בציניות לפני שמחקתי את כתובת המסנג'ר שלו ושבתי לצוד גברים בשדות אטרף הנצחיים. 
בערך חודשיים אחרי הסיפור המאכזב של המלאך השחור הלכתי עם בוזי ידידי הוותיק לייעץ לו מה לקנות במבצעי סוף העונה בקניון לב המפרץ כדי לעזור לו להקסים את אחת מבנות המין היפה שעד כה נרתעו מפניו בחלחלה, ולתדהמתי, בדיוק כשעמדתי לצאת משירותי הגברים, נתקלתי פתאום בשגיא.
הכרתי מיד את עיני הפחם המלוכסנות והצוחקות שלו שעוטרו בריסים צפופים וכהים, אפילו זיהיתי את החולצה שלבש, חולצה שבמקרה הייתה אותה חולצה שעטה על עצמו בצילום ששלח לי.
עמדנו זה מול זה, בוהים אחד בשני, משווים את התמונות שראינו לפני כמה שבועות על מסכי המחשב השטוחים שלנו למציאות, ושנינו הגענו לאותה מסקנה – אנחנו נראים טוב יותר בשלושה מימדים.
"מי האידיוט שצילם אותך?" שאל שגיא וחייך חיוך מקסים שכבש אותי ברגע שראיתי אותו על המסך שלי, חיוך אלכסוני חמוד מעוטר בגומת חן, "יצאת ממש כוניפה בתמונות האלו."
"למי אתה קורא כוניפה?" ניסיתי לזעוף, אבל החיוך שלי הסגיר אותי.
"למי אתה קורא אידיוט?" נעלב בוזי, "לי או ליריב?"
בועז שאני כיניתי בוזי הוא ידיד ילדות שאני אוהב מאוד, אבל המסכן לא רק שניחן בחוש טעם לקוי - פגם גנטי שאופייני לרוב  הסטרייטים - אלא גם היה חסר חוש הומור, ומסתבר שגם צלם גרוע.
אחרי שפייסתי את בוזי והזכרתי לו שעליו להגיע לספר שיקצץ את שערותיו כדי שלא יפחיד את הבחורה שהצליח לשכנע להיפגש איתו הערב נתתי לו את החולצות והמכנסים שהוא קנה בהדרכתי, ושילחתי אותו לדרכו.
"חבר שלך?" שאל שגיא בנימוס.
"כן, למה?"
"כי הוא נראה לי קצת סטרייט."
"הוא לגמרי ולחלוטין סטרייט." הסכמתי, "וזה שעמד לו כשהוא צפה בטעות, כשהיה שיכור, בסרט פורנו הומואי לא אומר כלום, ואם תנסה להתווכח איתו הוא יהיה מוכן להרביץ לך כדי לשכנע אותך שאתה טועה והוא צודק." הוספתי וצחקתי למרות שהסיפור היה נכון לגמרי.
"חס וחלילה, אין מצב שאני אנסה לשכנע בריון כזה להתחבר לצד ההומואי שלו." גיחך שגיא ועיניו היפות נצצו אלי בהומור.
הכימיה המופלאה ששררה ביני לבינו, ההבנה הכמעט טלפתית אחד של הבדיחות של השני שעבדה נפלא בחלל הווירטואלי לא הכזיבה גם כשנפגשנו פנים אל פנים.
מהרגע הראשון שעיני נפגשו בעיניו הרגשנו נוח זה עם זה. חשנו שאנחנו משדרים על אותו גל, מחבבים מאוד אחד את השני וכן, נמשכים זה לזה כמו שרק שני הפכים מנוגדים לחלוטין, אחד שחום וחלק ותזזיתי, והשני בהיר ושעיר ורגוע, יכולים להימשך זה אל זה. 
"אז למה לא הסכמת שניפגש?" שאלתי אחר כך, אחרי שבוזי הסתלק ואנחנו ישבנו זה ליד זה באולם קולנוע אפלולי וכמעט ריק וחלקנו יחד מנת גלידה בטעם לימון - וניל, הטעם החביב על שנינו.
הוא נאנח, לכסן אלי מבט חטוף, משך בכתפיו, מילא פיו גלידה ושתק.
"התמונה שלי לא הייתה כל כך גרועה, או שאולי אני משלה את עצמי?"
"לא, היא לא הייתה גרועה בכלל, זה רק ש... יש סיבה שאני מעדיף לא לפרט."
"אתה יודע אנחל," ניסיתי להמשיך להתבדח למרות שליבי ניבא לי רעות, "גם אם אתה לא נמשך לרוסים בלונדינים עם עיניים כחולות אנחנו יכולים להיות סתם ידידים, או שיש לך משהו נגד ידידות אפלטונית?"
הוא הניח יד אלגנטית, דקת אצבעות, קרירה ושחומה על ברכי. "אתה יודע שלא, כבר דיברנו על אפלטון והסכמנו שהוא שולט."
"חשבתי ששכחת."
"לא שכחתי שום דבר, אני זוכר את כל השיחות שלנו. את אלו מהמסנג'ר אני שומר בהרד דיסק, ואת הטלפוניות על לוח ליבי."
"אז למה, אם אתה מסכים איתי שעדיף חבר טוב על סטוץ שנעלם אחרי כמה זמן, למה אתה..."
"שקט כבר!" זעפה לעברנו עלמה נרגנת אחת שישבה כמה שורות מתחתינו, "באתם לראות סרט או לדבר?"
"באנו להתמזמז." אמרתי לה והחלקתי את ידי על ירכו המפתה של שגיא, ירך שמאל ארוכה ושרירית שבמקום המפגש שלה עם ירכך ימין הזדקרה לה בליטה נוקשה וחמימה, פועמת מתחת לג'ינס שלו.
"די!" הוא נבהל, "תפסיק, מה אתה עושה? מה יגיד אפלטון?"
"שאתה דביל?" שיערתי, אבל משכתי מעליו את ידי, ומרגע זה ואילך שמרתי את ידי לעצמי ועד סוף הסרט שתקתי מעסיק את פי בגלידה בלבד. 
אחרי שהסרט נגמר יצאנו מהאולם לאוויר הערב הקריר ועמדנו במגרש החנייה, מביטים זה בזה. לא נגענו אחד בשני, אבל החלל בין גופי לגופו היה טעון חשמל. שנינו רצינו בדיוק אותו דבר, ושנינו ידענו את זה, ובכל זאת הוא נרתע ממני, שומר על מרחק, ואני הייתי גאה מכדי לרדוף אחריו.
"יש לך את המספר שלי?" שאלתי לבסוף, אחרי שהבנתי שהוא עקשן עוד יותר ממני.
הוא הניד לאות לא, "מחקתי אותו אחרי השיחה האחרונה שלנו." הודה בעצב.
הגשתי לו את הנייד שלי ולקחתי את שלו מכיס חולצתו, חש בהנאה איך גופו נרעד ממגע ידי בעורו.
הכנסנו אחד את מספרו של השני לזיכרון הניידים שלנו, לחצנו ידיים ברשמיות משונה מעט שאיכשהו הלמה את המעמד, ונפרדנו.
חצי שעה אחר כך, כשכבר הייתי בדירתי, הוא התקשר. "יריב, זה שגיא. אנחנו צריכים לדבר."
קבענו שהוא יבוא אלי למחרת בערב ואז נדבר והוא באמת עשה את זה, אבל עוד לפני שראיתי אותו, בדיוק כשאכלתי ארוחת צהרים, התקשר אלי רובי והודיע לי שאנחנו חייבים לדבר.
מה פתאום כולם חייבים לדבר איתי? נלחצתי בשקט ביני לבין עצמי, וקבעתי עם רובי להיפגש בכרוכית אחרי שאסיים את המשמרת.
'הכרוכית הוורודה' ככה קוראים למקום בו אני עובד. הכרוכית היא מעין אינטרנט קפה שמגיש גם סנדוויצ’ים, ואם בעל הבית יגשים את חזונו (ככה קותי קורא לתכנית שלו - החזון)הוא יחבר אליה את החנות הסמוכה - שכיום היא סתם פיצרייה מוזנחת - ויהפוך אותה לשילוב של חנות ספרים משומשים ואינטרנט קפה. מקום ייחודי שאפשר יהיה לשבת בו בנחת, לאכול כריך, לשתות קפה לגלוש במחשב, או לקרוא ספר, ואחר כך אפילו לקנות אותו.
שמו של בעל הבית של הכרוכית הוא יקותיאל ארצי, וכשהוא מפציע בחיינו אנחנו קוראים לו קותי. למרבה השמחה הוא מגיע לכרוכית לעיתים רחוקות ביותר ורוב הזמן מי שמנהל את המקום זה אנחנו - תולי ואני.
תולי, בחורה קטנת קומה בעלת שער קצוץ ופנים חיוורות, שתקנית וביישנית, חיה עם בת זוגה ועם שתי חתולות פרסיות לבנות בקרית אתא. היא אחראית על הכנת הקפה ומומחית בהפעלת ואחזקת מכונת האספרסו. אני אחראי על הכנת הכריכים, ושנינו יחד מטפלים במחשבים ושומרים על תקינותם.
חוץ משנינו עובדים בכרוכית עוד שני מלצרים, ולפעמים שלושה, תלוי במצב. הם מתחלפים תדיר, ובדרך כלל הם צעירים חביבים ומרחפים שסיימו זה עתה את הטיול במזרח הרחוק או בהודו. אלו שלא לומדים משחק, או קולנוע, מחפשים את עצמם ומתקשים להחליט מה יעשו כשיהיו גדולים.
תולי ואני, למרות שטרם מלאו לנו שלושים, נחשבים בעיני הילדים האלו לדמויות הוריות והם מכנים אותנו מאחורי גבינו אבא ואימא.
את העבודה בכרוכית מצא לי רובי שהוא מעין בן דוד רחוק של קותי. אחרי שקותי פרש לפניו את החזון שלו על בית קפה שמשלב חנות ספרים ושאל אותו אם הוא מכיר מישהו שיוכל לנהל מקום כזה רובי נזכר בי, והחליט שיתאים לי לעבוד במקום כזה כי אני אוהב לקרוא.
אני עדיין אוהב לקרוא וקורא מכל הבא ליד, אבל רק בשעות הפנאי שלי. בעבודה אני בעיקר מכין כריכים, משגיח על המלצרים ומנהל את המקום כמיטב יכולתי בעודי חולם על היום שבו אוכל לצאת מהמטבח, אפסיק לפרוס לחם ולמרוח ממרחים ואתחיל למכור ספרים, אבל לפי מצב העניינים בכרוכית נדמה לי שהיום הזה עדיין רחוק מאוד.
למרבה הנוחות חלק מתנאי העבודה שלי כוללים מגורים בחינם בדירה קטנה מעל הכרוכית. קותי קורא למקום דירת סטודיו, אבל למען האמת הדירה שלי היא יותר בוידם ששואף להיות עלית גג מאשר דירה.
לא אכפת לי, המקום אמנם קטן, רק שלושים מטר מרובע, אבל מספיק לצרכי. רוב החדר משמש למגורים ויש לי בו ספה, שתי כורסאות, טלוויזיה ומחשב וכמובן מדפי ספרים. בפינה ניצבת מחיצת במבוק ניידת שתוחמת את פינת השינה ובפינה ממול יש לי שיש פעוט, מקרר קטן וקומקום חשמלי. יש לי גם מקלחת בנויה קירות גבס שמכילה אסלה וכיור, ואפילו מכונת כביסה.
המקום צנוע ויעיל ואני אוהב אותו כי בזכותו אני לא צריך לגור עם שותפים וטוב מזה, אני לא צריך להיאבק בתנועה ולהיתקע בפקקים כדי להגיע בזמן לעבודה. מספיק שאקום חצי שעה לפני המשמרת שלי, אתגלח ואתלבש, וכבר אני בעבודה. 
רובי הגיע לפגישה איתי קצת מוקדם מידי ועד שסיימתי להעביר את המשמרת לידי תולי העסיק את עצמו במשחק סוליטר במחשב החביב עליו, זה שעומד ממש בקצה, מול השירותים. לטענתו רק במקום ההוא הוא מצליח לנצח תמיד.
אחרי שהוא סיים לנצח עליתי איתו למעלה לדירה שלי, הושבתי אותו על הכורסא והצעתי תה, או קפה, או מיץ. כמו שידעתי הוא הסתפק בקולה דיאטטית שאני מחזיק רק בשביל המבקרים שלי. אישית אני שונא קולה, מתעב משקאות דלי קלוריות ולא מבין למה רובי מקפיד בהיסטריה על משקלו ומבלה זמן רב כל כך בחדר הכושר.
זה רק אחד מעשרות דברים שאני לא מבין, חוסר הבנה שגורם לי להיות החנון החמוד שאני, כמו שטוען רובי בחיוך סלחני בעוד הוא מנסה בפעם המאה לפחות לגרום לי להיות פחות מרחף ויותר בעניינים. הוא לא הצליח בזה כשעוד היינו בני זוג, בערך, וחמש שנים אחר כך הוא עדיין לא נואש ממני והוא שב ומנסה לגרום לי להיות מעודכן יותר.
רובי, שנולד במקור כראובן אמסלם ושינה את שמו לרובי סול אחרי שעזב את בית הוריו במושב הדתי הנידח בו נולד, מחשיב את עצמו לאקס המיתולוגי שלי, אם כי מאחר והוא גם האקס היחיד שלי אין לו הרבה ברירות בנדון.
"מי הבחור הזה שהלכת איתו אתמול לסרט בלב המפרץ?" שאל, "מאיפה אתה מכיר אותו?"
"מאטרף." הסברתי.
רובי הרים גבותיו בלגלוג, "מאטרף? אז מה פתאום הלכתם לסרט כמו ילדים בחטיבת הביניים?"
"אתה לא מבין." הסמקתי קצת, רובי תמיד הצליח לגרום לי לחוש אוטיסט חברתי. יש אנשים כאלו שתמיד מצליחים להביט עליך מלמעלה ולגרום לך להרגיש דביל. הייתה תקופה שהערצתי אותו בכל ליבי ושאפתי להיות כמוהו, זה עבר לי אחרי כמה זמן ובכל זאת נשארנו חברים כי רובי, למרות הצורך המוזר שלו להתנשא מעלי, באמת דאג לי בדרכו הקצת מרגיזה, ואחרי שהתגברתי על הקראש שהיה לי עליו הבנתי שהוא זקוק לי כמו שאני זקוק לו ואולי קצת יותר.
"אני לא מבין? זה אתה שלא מבין ריבי. כמה פעמים אמרתי לך ש..."
"תרגיע רובי, זה בכלל לא מה שאתה חושב." נכנסתי לדבריו ונחפזתי לספר לו בקצרה את תולדות ההכרות שלי עם שגיא, לא מסתיר ממנו כמה שגיא מוצא חן בעיני ועד כמה אני שמח שהוא אמיתי ולא פיקציה ווירטואלית כמו שחשדתי בהתחלה.
"זה היה פשוט מזל משמים, אצבע אלוהים ממש שהוא עבר מול השירותים בדיוק כשיצאתי מהם." סיימתי את הסיפור בחיוך.
"ממש לא!" סתר רובי את דברי, "לדעתי זה שזיהית אותו לפי התמונה שלו זה מזל נאחס, ומי בכלל שולח תמונה אמיתית של עצמו באטרף? דפוק לגמרי המרוקאי הזה."
"הוא תימני." תיקנתי אותו, "ומה פתאום אתה מלכלך על מרוקאים אמסלם?" עקצתי אותו.
"שתוק כבר וקסמן." התעצבן רובי, אבל לא חייך כמו תמיד כשהיה מכנה אותי בשם המשפחה הישן שלי שעוד סבא שלי זכרונו לברכה שינה לצח, ופתאום נעשיתי מודאג, "מה קרה רובי? מה אתה לחוץ כל כך?"
רובי רכן כלפי ולקח את ידי בידו, מעביר בפיזור נפש את אצבעו על גב כף ידי. "זה לא בסדר, מה שאני הולך לעשות פה זה לשון הרע ורכילות, אבל אם אני לא אדאג לך ריבי מי כן?"
"על מה אתה מדבר?" ניסיתי למשוך את ידי מידו אך לשווא. השעות שבילה בחדר הכושר השתלמו, הוא היה חזק ממני ולא הצלחתי להשתחרר ממנו.
"אתה לא מתפלא איך אני יודע שנפגשת עם הנאחס הקטן?" שאל.
"בטח מישהו ראה אותנו וריכל, הרי אי אפשר להתעטש פה בלי שכולם יגידו לך לבריאות."
"זה נכון." הסכים רובי, "כולם מכירים פה את כולם. ככה זה בכל מקום בארץ, לא רק בצפון גם בתל אביב כול ההומואים נמצאים אחד בתחת של השני, אני לא רוצה לעשות אאוטינג לאף אחד, אבל במקרה בחור אחד שאני מכיר עוד מתל אביב (רובי גר כמה שנים בתל אביב ולא הפסיק להתגעגע לעיר בלי הפסקה ולקונן על יוקר המחייה בה שחייב אותו לגור בצפון הנידח והמשמים בעוד ליבו יוצא לחזור לתל אביב התוססת) וראה אותי ואותך יחד כשעוד היית מסתובב במועדונים..."
"אני הולך למועדונים גם היום." הפסקתי אותו.
הוא הניד את ידו בביטול, "אני מדבר על מועדונים אמיתיים, לא החארטה שיש פה בעמק האלכוהול המעפן הזה בקריות."
"מה אני יכול לעשות? מאז שזרקת אותי אין מי שייקח אותי למועדונים אמיתיים." גיחכתי, יודע שהוא יתעצבן וימחה שזה אני שעזבתי אותו.
האמת היא שאף אחד מאיתנו לא זרק את השני. אחרי כמה שבועות של התלהבות מהסקס החידוש פג ושנינו הבנו בלי מילים שאנחנו שונים מידי זה מזה ושרק סקס לא מספיק ליצור זוגיות, ובכל זאת חיבבנו אחד את השני מספיק כדי שהקשר שלנו ישמר בצורת ידידות נוחה שעירבה חיבה וכבוד מהולים בשמץ בוז כלפי הבחירות שכל אחד מאיתנו עשה בחייו.
"נו, די כבר עם החפירות האלו." טלטל רובי את ברכי, "אני מנסה להסביר לך משהו ואתה מציק לי עם ההערות הפולניות שלך."
"מה אתה מנסה להסביר לי?" ניסיתי להפסיק להציק.
"שאתה צריך להיזהר מהשגיא הזה."
"למה, מה הבעיה שלו? מה החבר שלך יודע עליו?"
רובי נשך את שפתיו וציין שוב שאמנם מדובר בלשון הרע (תמיד כשהיה נלחץ היה החינוך הדתי שלו מבצבץ ועולה) ושבדרך כלל הוא לא עושה דברים כאלו, אבל מצד שני מדובר בפיקוח נפש ו...
"נו, מה על מה אתה מדבר?" איבדתי את סבלנותי, "איזה פיקוח נפש? מה הבעיה עם שגיא?"
"הוא נשא איידס, זו הבעיה איתו."
"שטויות, אתה סתם מקשקש." נבהלתי, "הוא נראה בסדר גמור, מה פתאום נשא איידס? מאיפה אתה מביא את זה?"
"מיוני, החבר שלו שמכיר אותו עוד מהצבא. הוא זה שהלך איתו לבית חולים אחרי שאמרו לו שהבדיקה שלו לא בסדר, והוא זה ששמר עליו אחרי שסיפרו לו שהוא חיובי."
"שמר עליו? למה אתה מתכוון שמר עליו, ומה פתאום הוא מספר לך דבר כזה? איזה מין חבר הוא?"
"הוא ושגיא היו פעם חברים טובים, אבל אחרי ששגיא נדבק הוא התחרפן קצת ורב עם כל העולם ובסוף עזב את תל אביב ובא לגור בחיפה, ועכשיו אני והוא... אנחנו יחד כזה, וכשהוא ראה אותך עם שגיא הוא מיד הלך אלי וסיפר לי והתחנן שאני אזהיר אותך שלא תעז להזדיין איתו בלי קונדום. אז הנה, אני מזהיר אותך."
"טוב, תודה." הקפדתי לקבל את הבשורה המרה כמו גבר.
"מה תודה? תבטיח לי שלא תיפגש איתו יותר ריבי, זה מסוכן."
"למה? אתה חושב שהוא יאנוס אותי?" ניסיתי להסתיר בחיוך את המהומה שהתחוללה בתוכי.
"לא, בטח שלא. אני רק... פשוט תיזהר ריבי, בסדר."
"בסדר, אני מבטיח להיזהר."
"אתה מתכוון להיפגש איתו שוב?" הציץ בי רובי בדאגה מתעלם מקול צלצול הנייד הרעשני שלו.
"כן, הוא אמור לבוא לכאן בעוד שעתיים בערך, אבל אני אזהר, אני מבטיח."
רובי קם, קרא את המסרון ששלח לו מישהו, אמר שהוא ממהר לפגישה, חזר והזהיר אותי לא לעשות שטויות גם אם אני חרמן, הזכיר לי שוב לא לשכוח קונדום ואחר כך הוסיף שגם קונדומים יכולים להיקרע והלך, משאיר אותי לתהות מה עלי לעשות עכשיו.

2. לא זורם
מיד אחרי שרובי יצא התנפלתי על המחשב, נכנסתי לגוגל, הקשתי איידס ולא הפסקתי לקרוא עד ששגיא התקשר אלי רבע שעה לפני שהיה צפוי להתייצב על מפתן דלתי ואמר לי בקול עגום שהוא הלך לאיבוד.
"איך אפשר ללכת לאיבוד בהדר?" התפלאתי.
"עובדה." פסק שגיא, "אני עומד עכשיו ליד תזמורת של רוסים, מולי יש מנהרה מסריחה משתן ואני לא יודע לאן ללכת."
"מנהרה מסריחה משתן?" קימטתי את מצחי בפליאה, ראשי עדיין המה מרוב עובדות ומספרים שכולם נגעו למגפת האיידס, "באיזה רחוב?"
"לא יודע אם זה משנה כל כך, אבל אני חושב שאני באזור של רחוב הרצל."
"טמבל." צחקתי, "אתה באמצע הדר, מול בית הקרנות."
"אתה בטוח? אז למה חפרו בו מנהרה?" שאל שגיא שאלת תם, והוסיף ואמר שאין מצב שהוא נכנס פנימה בלי מסכת אב"ך ושכפ"ץ, ואולי גם מילון רוסי עברי.
"אתה פחדן שחבל על הזמן." הקנטתי אותו, "מה זה קצת ריח פיפי וכמה הומלסים רוסים בשביל בן אדם שגדל בתל אביב."
"כן, אבל ממש מסריח פה וגם חשוך, ובפנים מישהו מנגן באורגנית מזייפת, אני אלרגי לזיופים של אורגניות." התבכיין שגיא.
למרות שהמידע ששאבתי בשעה האחרונה מהאינטרנט היה יכול לדכא אפילו סטלן שיכור מפוטם באקסטות לא הצלחתי להתאפק וצחקתי. "בסדר, רק בשבילך, תל אביבי מפונק שכמוך, אני מוותר לך על חציית המנהרה, במקום זה תעלה למעלה ברחוב בלפור, אני בא לקראתך, ניפגש מול בית ספר בסמ"ת."
"אבל איך אני אדע איפה נמצא הבית ספר הזה?"
"האמת שהוא כבר לא נמצא שם. סגרו אותו לא מזמן, זה ממש ליד הטכניון הישן..."
"מה, הטכניון נמצא בהדר?" קטע הטמבל המבולבל הזה את דברי.
"לא הטכניון, אלא הטכניון הישן שהוא עכשיו מוזיאון למדע."
"אני לא רואה שום מוזיאונים, רק הר תלול ומפחיד." 
"שגיא, תרים את הראש למעלה, לכיוון הכרמל ותחפש כיפה מכסף, מצאת?"
"כן."
"יופי, תתחיל ללכת לעבר כיפת כסף, אני מיד יורד לפגוש אותך."
"אני חייב, הרחוב הזה נורא תלול, מי שם פה את השיפוע הזה?" התלונן שגיא.
"זוז כבר, עצלן." השבתי לו בקוצר רוח ודהרתי החוצה.
מצאתי אותו יושב ומתנשף על ספסל שניצב ליד שער הברזל המוביל לחצר של הטכניון הישן. (אני יודע שכיום הוא נקרא המוזיאון למדע, אבל בשבילי הוא תמיד יהיה הטכניון הישן).
התיישבתי לצידו והנחתי יד על ברכו. הוא שם את ידו על ידי ולחץ עליה קלות, ואז הדף אותה מעליו באנחה וקם.
"אתה לא רוצה לנוח עוד קצת?" שאלתי, מביט בו בדאגה. באינטרנט סיפרו על דברים די מפחידים שעלולים לקרות במשך הזמן לנשאים, אבל הוא דווקא נראה בסדר. נשימתו חזרה לסדרה די מהר ולחייו פרחו באדמימות כהה רבת חן.
"לא, בינתיים אני בסדר. אם אני אתפגר בדרך לדירה שלך תיקרא לזק"א שיפנו את הגויה שלי לבית חולים. הם בטח רגילים לאסוף גופות של תל אביבים מהרחובות המפלצתיים שלכם."
"אתה מגזים, לא כל כך נורא פה." הגנתי על כבודה של עיר הולדתי, "סך הכל קצת עלייה, מה הסיפור? כמה זמן אתה גר בחיפה?"
"כמעט חצי שנה, אבל אני בקושי יוצא מהבית. נוסע בבוקר לעבודה בהסעה, חוזר בערב ונרדם מול הטלוויזיה."
"למה עזבת את תל אביב?" שאלתי בעודנו משתרכים לאט במעלה רחוב בלפור בואך רחוב הילל, שם שכנה דירתי.
הוא משך בכתפיו. "ככה." אמר ואחר כך הסב את ראשו ובחן בעניין רב את המגזינים הצבעוניים בקיוסק שנסמך אל החומה המקיפה את בסמ"ת. "הצריף הזה נראה כמו שריד מתקופת המנדט." העיר.
"כן." הסכמתי איתו, מניח לו בנימוס לשנות את נושא השיחה. "אני זוכר את המקום הזה עוד מאז שהייתי ילד. פה התחלתי להבין שאני מעדיף גברים, כל החברים שלי הסתכלו על פליבוי ואני... אני גם הסתכלתי, אבל לא הבנתי מה הקטע."
שגיא חייך. "יום אחד מישהו יכתוב עבודת מחקר על איך הומואים קולטים שהם כאלו. הנושא הזה שווה אפילו דוקטורט."
"ואולי הוא אפילו יקבל פרס נובל." תפסתי את קצה החוט שהוא זרק לי והמשכתי לרוץ איתו הלאה.
הוא חייך אלי כמאשר את דרך מחשבתי, ולרגע הניח יד על שכמי, ומיד אחר כך משך אותה חזרה. "נשרפתי בתל אביב." אמר בקול חרישי, מסב את עיניו ממני והלאה, הייתי פשוט שרוף. בגלל זה הייתי חייב לברוח משם ולשנות מקום ואווירה. אתה מבין?"
"אני אישית אף פעם לא רציתי לגור במקום הצפוף והיקר הזה, אבל שמעתי סיפורים מהאקס שלי... אני יכול להבין למה מישהו רוצה לברוח לחיים אחרים."
"זהו בדיוק." אישר שגיא, "אני מחפש חיים מהסוג שאי אפשר למצוא בתל אביב."
"אני בטוח שגם שם יש אנשים שחיים חיים שקטים ורגועים בלי מועדונים וסמים ושתייה וכל זה."
"יכול להיות, אבל אחרי שחייתי את רוב חיי בתל אביב יותר מידי אנשים מכירים אותי שם, הרגשתי שאני שרוף ופתאום קיבלתי הצעה לעבוד בחיפה. מיד הבנתי שרק לזה חיכיתי ובאתי לפה. חבל שאף אחד לא סיפר לי שיש פה כל כך הרבה מדרגות."
"לא נורא, אתה תתרגל. תתייחס לזה כאל המשך של חדר הכושר." אמרתי לו, מוביל אותו לעבר הכרוכית הורודה שאור ניאון בוהק נשפך מחלון הראווה שלה על המדרכה האפלולית עליה פסענו.
"אתה לוקח אותי לבית קפה?" הופתע שגיא.
"לא, אני גר מעל בית הקפה, אבל אם אתה רוצה אנחנו יכולים להיכנס ולהגיד שלום."
"להגיד שלום למי?"
"לתולי ולשאר החבר'ה."
"איזה חבר'ה, ומי זה תולי? האקס שלך?"
"לא, מה פתאום? לאקס שלי קוראים רובי." הבהרתי, ואחר כך הסברתי לו שאני עובד בכרוכית ושאני גר מעל בית הקפה, ושהמגורים בדירה הזו הם חלק מהשכר שלי.
עד שגמרתי להסביר הכול ולתאר לו את החזון של קותי כבר היינו ישובים בנחת במטבחון הפעוט שלי, לוגמים תה עם דבש מתובל בעלי נענע שגדלו פרא באדנית המטבח שלי ומשוחחים.
"אלו בדיוק החיים שרציתי לחיות." הודיע לי שגיא, התרווח לו על הכסא ופשט את רגליו קדימה בתנועה גמישה, מתפנקת, "זה החלום שלי, לגור במקום קטן ושקט, לעבוד בעבודה נחמדה עם אנשים רגועים, בלי להיתקע בפקקים ולרוץ ממסיבה למסיבה."
"החיים שלי לא כל כך שקטים." מחיתי, "גם פה יש מועדונים ומקומות בילוי, אם מישהו ממש רוצה הוא בהחלט יכול לעשות חיים משוגעים בחיפה וגם תל אביב לא רחוקה עד כדי כך, אבל האמת היא שבזמן האחרון אני מעדיף לחיות קצת יותר בשקט, טוב לי ככה והדבר היחיד שחסר לי זה בן זוג שיחלק איתי את החיים." הצהרתי, ספק בבדיחות הדעת, ספק ברצינות, והצצתי בו בתמימות מעושה מעל לכוס המהבילה.
"למי לא?" אמר שגיא במרירות מפתיעה, ואז הניח את הספל על השולחן והישיר אלי מבט. "אני לא יודע אם אתה מתלוצץ או רציני בקשר למה שאמרת, אבל אני בהחלט רוצה בן זוג, רוצה שקט ושלווה וחיים רגועים ואהבה וכל זה, אבל אני לא בטוח שזה אפשרי אצל הומואים."
"בטח שכן." התקוממתי, "למה לא?"
"כי אנחנו גברים דפוקים ושרוטים שחושבים עם הזין."
"יש בזה משהו, אבל זה נכון בעיקר בגיל צעיר. אחרי שאתה מתחיל להתבגר אתה מבין שכל המסיבות והזיונים זה סתם, אין לזה שום ערך. אחרי גיל עשרים וחמש נמאס לך ואתה רוצה דברים אחרים, ככה זה אצלי בכל אופן, מיציתי את הרווקות ואני רוצה להתמסד."
"גם אני." אמר שגיא בפשטות והניח את כף ידו השחומה וארוכת האצבעות על כף ידי, שלמרבה הצער היא גוצית ורחבה, קצרת אצבעות ומעוטרת פה ושם בשריטות וצלקות, עדות לתקופת ההתלמדות שלי ככורך כריכים.
הבטנו זה בזה בשתיקה. זו הייתה שתיקה נעימה וחסרת מתח, שתיקה נינוחה שאפפה אותנו כמו פוך מפנק בליל חורף צונן, והנחנו לכפות הידיים שלנו לדבר. הן השתעשעו זו בזו כמה שניות נעימות, משלבות אצבעות, מתלטפות בעדינות נעימה, ואז התנער פתאום שגיא ומשך בבהלה את כף ידו אל חיקו.
"אבל קודם יריב אני חייב להגיד לך משהו." אמר בקול חמור.
נדרכתי כולי, בטוח שאני יודע למה כוונתו. "מה? מה אתה חייב להגיד?"
הוא הזדקף, נשם נשימה עמוקה כאילו עמד לצלול לבריכת מים קרים ואז נסוג ולגם מהתה שלו, אמר שהוא טעים מאוד, אבל עוד קצת חאוויג' היה מוסיף לו המון.
"בסדר." הסכמתי, "אני אקנה חאוויג'. אז מה אמרת שאתה חייב להגיד לי?"
שגיא הניח את הספל על השולחן והישר אלי מבט רציני. "קודם אני רוצה שתדע שאני אומר את זה רק לבחורים שאני באמת רוצה שיתפתח אתם משהו. לצערי עד היום כל מי ששמע ברח מיד, בגלל זה אני מהסס ולוקח את הזמן."
"אני לא מהטיפוסים שבורחים כל כך מהר." הבטחתי לו, "נו, תגיד. אני לא עומד במתח."
שגיא גמר אומר להפסיק לדחות את הקץ והתחיל לדבר, "מה שאני רוצה להגיד לך זה שאם אנחנו חושבים שיצא משהו מהקשר שלנו אז לדעתי אתה צריך להבין מראש ש..."
ואז הנייד שלי צלצל פתאום, משמיע בקול צורם את, 'לך הביתה מוטי' שהקדשתי לשיחות מרובי.
"זין בריבוע." לחשתי בזעף לעצמי (זה מה שאני אומר תמיד כשאני ממש כועס), לחצתי על הכפתור הירוק, צעקתי, "טעות במספר!" וניתקתי מהר.
"זין בריבוע?" גיחך שגיא, "מה זאת אומרת בריבוע? אתה מתכוון לזה שאתה מאחל לו שהזין שלו  יעשה מרובע? או שאתה מקווה שהוא יכפיל את עצמו בריבוע כי אז..."
"שגיא, די כבר. מה רצית להגיד לי?" נכנסתי לדבריו בחוסר סבלנות.
הוא הרצין בבת אחת, "רציתי שתדע שהחלטתי שבפגישות הראשונות עם בחור חדש אני לא זורם."
"לא זורם? מה זאת אומרת לא זורם? אתה מתכוון ש..."
"שאין סקס."
"למה בדיוק אתה מתכוון בפגישות ראשונות?" נבהלתי, "כמה פגישות נחשבות לפגישות ראשונות?"
"אני לא בטוח בדיוק, אני מתכוון..." הוא שוב הסמיק סומק ארגמני כהה שהבליט עצמות לחיים מחוטבות בחן וגרם לפניו להיות יפים עוד יותר.
כל כך רציתי לנשק אותו ברגע הזה אבל... "כן, למה בדיוק אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שאני רוצה שנכיר זה את זה טוב יותר לפני שנגיע לסקס."
"כמו בחורות?"
"כן, כמו בחורות. מה רע בשיטה שלהן? זו שיטה טובה, עובדה שהיא עובדת, תראה כמה בחורות מתחתנות."
"כן, אבל... זאת אומרת... אני מתכוון..." בחיים לא מצאתי את עצמי כל כך חסר מילים, אפילו לא אז, כשגיליתי שרובי מנצל את המפתח שנתתי לו לדירתי הקודמת כדי להביא לשם סטוצים ולבגוד בנוחיות בבן הזוג הקודם שלו שעכשיו גם הוא אקס.
"ידעתי." קפץ שגיא מהכסא והתחיל לפנות לדלת.
עצרתי אותו בזריזות, "מה ידעת? לאן אתה הולך?"
"הביתה."
"אבל עוד לא עניתי לך."
"לא צריך. שתיקה כהודאה."
"רגע, חכה שנייה. זה לא הוגן. ברחת לפני שהספקתי לפתוח את הפה, למעשה אני חושב שהרעיון שלך ממש טוב ואני מסכים."
הוא הופתע מאוד מדברי, כמעט התאכזב. "אתה סתם אומר."
"ממש לא, אני מתכוון לכל מילה. קודם להכיר ורק אחר כך להזדיין, רעיון גאוני, איך לא חשבו על זה קודם?"
"אז זהו, שחשבו, הרי אמרתי לך ש..." ואז הוא ראה שאני צוחק וחייך, "אתה מסכים, באמת?"
"כן, באמת." אמרתי, וסוף סוף נישקתי אותו על לחיו נשיקה קצרה מידי כי הוא מיהר והדף אותי מעליו.
"יריב!" התרעם עלי, אבל נשאר לעמוד סמוך אלי.
"נו, אל תהיה כזה שגיא. רק חיבוק קטן." הפצרתי.
הוא נשען עלי והניח ראש משיי מתולתל על כתפי, "בסדר." הסכים אחרי הרהור קצר, "אבל רק חיבוקים."
"ונשיקות." התמקחתי, ואחר כך הובלתי אותו אל הספה, כיביתי את האור, הדלקתי את הטלוויזיה וביליתי שעה מענגת ביותר של נשיקות וחיבוקים מול סרט שאין לי מושג מה היה שמו, מי שיחק בו, ובאיזה שפה הוא דיבר, אם בכלל. 
"אתה מסנן אותי וקסמן?" נהם רובי בקוצר רוח לתוך אוזני למחרת בבוקר,
"רק כשאתה מתקשר בשעות לא הגיוניות."
"התקשרתי אתמול בשמונה בערב ואתה ניתקת לי בפרצוף."
"כי היה אצלי מישהו."
"מישהו עלק! היית עם הנאחס הקטן, לפחות שמת קונדום?"
"לא היה צורך. אנחנו עדיין לא... אנחנו לוקחים את הזמן להכיר זה את זה."
"אז הוא סיפר לך שהוא נשא?"
"לא, ואני מבקש ממך רובי, אף פעם לא פגשת אותו אז אל תתערב."
"אני לא מתערב סתם, זה בגלל שאני דואג לך."
"שטויות! החלטת שהוא נשא על סמך שמועה ששמעת ממישהו שבטח היה שיכור, או מסטול, או שניהם יחד, ואתה הולך ומפיץ אותה סתם ככה, בלי ביסוס. איזה מין התנהגות זו?"
"בעקרון אתה צודק." אמר רובי בנחת, "אבל הפעם אתה טועה. יוני לא איזה סטלן שקרן, ואני לא מפיץ סתם שמועה אלא מספר את זה רק לך, ורק בגלל שזה עניין של פיקוח נפש."
"שום פיקוח נפש. גם אם הייתי מזדיין איתו זה היה רק עם קונדום."
"ובכל זאת, למה להסתבך עם איידס? חסרים בחורים נחמדים?"
"כן, בהחלט חסרים. עובדה שאתה עם היוני הרכלן והשקרן הזה שאלוהים יודע איפה הגרלת אותו."
"הוא לא שקרן, הוא בחור נהדר."
"זה שיש לו מעל שמונה עשרה ס"מ עוד לא הופך אותו לנהדר."
"תפסיק לדבר ככה יריב, זה לא מתאים לך." התרגז רובי,והפעם ברצינות. "יוני חבר שלי, אני מבקש, אל תלכלך עליו."
"ומי לימד אותי ללכלך אם לא אתה?" לא התאפקתי לעקוץ אותו.
"לימדתי אותך גם להיזהר."
"כן? חבל שאתה לא נזהר בעצמך ומפיץ שמועות חסרות בסיס." התעצבנתי.
"על מי אתה צועק כל כך מוקדם בבוקר?" הפציע שגיא בחדר השינה נושא מגש עם קפה ועוגיות כשהוא לבוש אך ורק במגבת קטנה שהייתה כרוכה סביב מותניו ובחיוך זוהר.
"על האקס שלי שמתעקש לנדנד לי בשעות לא הגיוניות של הבוקר." אמרתי בקול רם דיו כדי שגם רובי יוכל לשמוע את דברי.
הוא שמע, קילל במרוקאית מדוברת וסגר.
שגיא (שנשאר לישון אצלי, אבל רק לישון), הפסיק לחייך, הניח את המגש על המיטה והתיישב, לגם מהקפה, נגס בעוגייה, לכסן אלי מבט בוחן ושתק.
"תודה על הקפה, לא היית צריך."
"אני יודע, על לא דבר." הוא בחן אותי מהורהר, "אתה תמיד מדבר עם האקס שלך בבקרים?"
"לא, בדרך כלל הוא ישן בשעה כזו. לא יודע מה עובר עליו בזמן האחרון."
"אולי הוא מתגעגע אליך?"
"לא, מה פתאום מתגעגע? לדעתי יש לו איזה בחור חדש שמבלבל לו את המוח ומפריע לו לישון. די, עזוב, למה אנחנו מדברים עליו בכלל?" שאלתי בקוצר רוח וניסיתי להתיר מעל מותניו של שגיא את המגבת.
"שאלה טובה." נשאר שגיא רציני ונצמד בעקשנות למגבת שלו, "יש לך תשובה?"
ויתרתי על הניסיון להפריד אותו מהמגבת, לקחתי את הכוס שלי ולגמתי. הקפה היה חם וטעים, אבל לא התחשק לי לדבר, הייתי חרמן, כמו בכל בוקר, ושגיא היה חמוד כל כך, שחום, מפתה וסקסי מאוד. רציתי להתכרבל איתו מתחת לשמיכה, להתחבק ולהתנשק ולא לחשוב על רובי, אבל שגיא נשאר לשבת, זקוף וחמור סבר, והיה ברור שהוא לא מתכוון לזוז ממקומו עד שלא יקבל תשובה.
"רובי ואני... אנחנו... כן, הייתה תקופה קצרה שהיינו יחד, אבל זה לא היה זה. כיום הוא בעיקר חבר שלי, הוא קצת יותר מבוגר ממני והוא חושב שהוא צריך לשמור עלי כדי שאני לא אעשה שטויות, להגן עלי וכאלה... הוא טיפה נודניק, אבל אחרי שמכירים אותו מגלים שהוא בעצם בחור נחמד."
"עושה רושם שהוא מאוהב בך." פסק שגיא בחומרה, ופתאום הבנתי שהוא מקנא.
"טמבל. בטח שלא. רובי לא טיפוס שמתאהב באף אחד."
"ואתה יריב, אתה כן טיפוס שמתאהב?"
"אני כן. בגלל זה נפרדנו. הוא רצה יחסים פתוחים, רצה לזרום, ואני, אני בן אדם שלא זורם."
"יופי, גם אני לא. פעם הייתי, אבל עבר לי." סילק שגיא את המגש ואת המגבת ונשכב לצידי. ושוב נשיקות, חיבוקים וליטופים, ושוב הוא עוצר אותי כשאני מתחיל להתלהב מידי.
"החלטנו שנחכה עד שנכיר זה את זה." הזכיר לי ולפת את פרק היד שגיששה אחרי הזין שלו.
"ואני חשבתי שגמרנו להכיר אחד את השני עוד אתמול על הספה." המשכתי לגעת, ללטף ולמשש, "נו, שגיא, די כבר. תרשה לי, אני כל כך..."
"כל כך מה?" התנשף שגיא.
"אתה יודע מה, גם אתה אותו דבר. כמה זמן צריך למשוך את העניין הזה של ההכרות?"
"בניתי על לפחות שבוע." הודה שגיא, אבל לא התנגד כשהפכתי אותו על גבו ונשכבתי על גופו החמים והמוצק, מחכך את הזין שלי בין פלחי ישבנו החלקים, מלטף את הזין שלו ביד אחת ואת פטמותיו בשנייה, מנשק ונושך בעדינות את כתפיו ועורפו, נהנה עד בלי די להרגיש איך הוא מתפתל תחתי, מתנשף וגונח.
בסוף לא יכולתי יותר וגמרתי על גבו מוקדם מכפי שתכננתי, ומיד התנצלתי מבויש מאוד מתקלה הלא מתוכננת.
הוא אמר שזה בסדר גמור ושאני מתוק וברח למקלחת. שמעתי את המים זורמים וכמה דקות אחר כך הוא חזר למיטה אחרי ששטף את עצמו, ולאכזבתי כבר לא עמד לו יותר.
"דאגתי לעצמי." אמר בקצרה כשראה את מבטי בוחן את חלציו ומיד התחיל להתלבש.
"אתה הולך?" שאלתי, נבוך מאוד.
הוא התיישב לידי בתחתונים ונישק את לחיי. "כן, אני חייב ללכת, אחרת אני אפספס את ההסעה לעבודה, היא עוברת דרך רחוב מסדה בעוד עשר דקות." הסביר ולמרות שדבריו היו הגיוניים לגמרי קיבלתי רושם לא נעים שהוא שמח להסתלק ממני והרגשתי ששגיתי במשהו.
"אני מצטער, פשוט לא יכולתי להתאפק יותר ו..."
"אתה בסדר גמור חמוד, אל תתנצל, היית מותק." אמר שגיא בחביבות, אבל קם מהמיטה והתרחק ממני.
"בוא, אני אלווה אותך עד להסעה, שלא תלך לי לאיבוד."
"לא צריך, תישן עוד קצת, אני אסתדר."
"אתה בטוח?"
"כן, אני אתקשר אליך. ביי." והלך. 
נשכבתי חזרה במיטה, בטוח שאני לא אשמע ממנו יותר. המהירות בה הוא ברח מיד אחרי שגמרתי, העובדה שהוא העדיף לגמור לבד, במקלחת ולא לידי, הקרירות הזו שאפפה אותו ברגע הפרידה... החיפזון הזה שבו הוא נפרד ממני... הכול ניבא לי רעות.
הייתי מופתע מאוד כשהוא התקשר אלי חצי שעה אחר כך כדי להגיד לי שהוא תפס את ההסעה בזמן, ושהוא מתנצל אם נפגעתי שהוא ברח כל כך מהר.
"לא, זה בסדר." אמרתי, מנסה לגייס חמימות וחיבה ולצקת אותם לקולי, "היה לי ממש כיף אתך שגיא. אני מקווה שעוד ניפגש."
"גם אני." אמר שגיא, נשמע שוב כמו הבחור החמוד והחמים שישן איתי, "מתי?"
"מתי שתרצה." התחלתי לחייך, שוב מלא תקווה שהכול יהיה בסדר.
"אני אתקשר אליך אחרי העבודה." הבטיח שגיא, "אני חייב לסגור עכשיו, ביי." וסגר.
אחר כך לא שמעתי ממנו כלום במשך שבוע. כל פעם שניסיתי להתקשר אליו הנייד שלו היה כבוי והגעתי רק לתא קולי.
השארתי שם שתי הודעות ואחר כך הפסקתי אפילו לנסות.
רובי היה שבע רצון והצליח להישמע כמעט מצטער בצערי, ואפילו הבין ולא נעלב כשדחיתי את הצעתו להכיר לי מישהו ממש חמוד כי אני צריך זמן לעצמי. 

אין תגובות:

פרסום תגובה