3. מה זה אומר בעצם?
"נעים מאוד, מיכה." הושיט לי
אבא של זיו יד גדולה ומחוספסת ולחץ בחוזקה את כף ידי תוך שהוא סוקר אותי במבט
בוחן.
"תודה שאתה נותן לנו את הדירה שלך,
ממש הצלת אותנו." נדחק צעיר דקיק ובהיר ביני לבין מיכה וגם הוא נתן בי את
המבט הבוחן ההוא, מבט שמתעכב לחלקיק שנייה באזור מסוים מאוד מתחת לחגורה, וזה, אם
תשאלו אותי, סודו של המסתורין הגדול הזה שנקרא גיידאר.
רונן לימד אותי את זה נזכרתי, וגל ענק של
געגועים אליו התנחשל בתוכי וכמעט שמוטט אותי, אבל רק כמעט.
לא היה לי פנאי להתמוטט, הייתה לי המון
עבודה.
רק כשעוברים דירה מבינים כמה רכוש נצבר
כמעט מעצמו וכמה קשה לבן אדם לעקור מביתו ולשנות את חייו.
למרבה המזל מיכה היה גבר מגודל וחזק שלא
התעצל לעזור לי לארוז, לסחוב, להזיז ולפנות את עצמי על רכושי לדירה של בנו. גם זיו
תרם את חלקו כמיטב יכולתו, ורק מורג הצעיר ישב לו במטבח, שתה קפה, עישן ודיבר
בנייד המפונפן שלו שהתהדר בשרוך מעור סגול מעוטר חרוזי זכוכית ובקישוט דמוי בובה
מגוחכת.
אחרי שהעברנו את הבגדים, הספרים, הדיסקים
והמחשב שלי נשארה עוד בעיה אחת עדינה שנותרה ללא פתרון - האם אני לוקח את הספה
מחדר העבודה או משאיר אותה?
השאלה הזו הייתה כבדת משקל יותר מהספה
עצמה כי אם הייתי מתעקש לקחת אותה פירוש הדבר היה שאני וזיו... שמה שהיה ביני
לבינו היה סתם ככה, בילוי זמן והסחת דעת אחרי הפרידה הטראומתית מרונן, ולעומת זאת
אם הייתי מפטיר באגביות שזהו, לקחתי כל מה שאני צריך ואשמח להשאיר למיכה ולמורג את
הספה זאת אומרת שאני מתכנן להמשיך לישון עם זיו וזה אומר ש...
מה זה אומר בעצם?
"אז לוקחים את הספה או לא?" שאל
מיכה והעביר מבט פקחי של אדם שכבר ראה דבר אחד או שנים בחיים ביני לבין בנו שלא
דמה לו כלל.
"אההה..." הסתכלתי על זיו שלטש
מבט מהורהר בקקטוס כמוש אחד שאין לי מושג מאין צץ פתאום בדירה.
"לא יודע, תשאל את זיו."
זיו משך בכתפיו ודחף אצבע לאדמה החרבה שבה
היה שתול הקקטוס ביש המזל. "אולי עוד נצליח להציל אותו." אמר בקול
מהורהר.
"נו, עוד לא גמרתם?" התפנק לו
מורג שסיים סוף סוף את השיחה האינסופית שניהל בשעה האחרונה, "אז מה קורה עם
הספה המכוערת הזו? היא נשארת פה או לא?"
"עוד לא החלטנו." הודיתי, שואל
את עצמי מה גבר רציני ורגוע כמו מיכה עושה עם האוחצ'ה הילדותית הזו.
"אני נורא עייף." התנשף מורג
ונשען על מיכה בהבעת תשישות לא משכנעת. "אני רוצה ללכת לנוח, אתם תסתדרו בלי
הספה, נכון? תמיד תוכלו לקחת אותה מחר או מחרתיים אם תרצו."
"אתה צודק מורג." אמרתי,
"גם אני עייף מאוד. לא תיארתי לעצמי שאספתי כל כך הרבה רכוש בזמן שחייתי עם
רונן."
"אנשים קונים תמיד יותר ממה שהם
צריכים בגלל השטיפת מוח שעושות לנו הפרסומות, תרבות הצריכה משפיעה על כולנו."
חייך אלי מיכה ודחף יד לתוך הרווח שנפער בין חגורת מכנסי הג'ינס הממותגים של מורג
לבין ישבנו הצנום. מורג עצם את עיניו בהנאה ונאנח. התחיל להיות לי ברור מה הזוג
הכל כך לא תואם הזה מחפש אחד אצל השני.
"די היססת בקשר לספה הזו." אמר
זיו ביובש אחרי שהגענו חזרה לדירתו ובעט באחת השקיות שגררתי מהדירה הישנה שלי.
השקית התהפכה ומליון גופיות נשפכו ממנה על הרצפה. בשביל מה אני צריך כל כך הרבה
גופיות?
"נו, טוב. אתה יודע, היא נורא כבדה
ובטח היינו דופקים את המשקופים ושורטים את הקירות עד שהיינו סוחבים אותה
למטה." העמדתי פני מטומטם.
על זיו זה לא עבד.
"אתה עדיין רוצה את התמונה ההיא
לאטרף?"
"אההה... אני... תראה אני..."
"כן או לא." התעקש זיו לדעת.
צלצול הטלפון הציל אותי ברגע האחרון. זיו
ענה והעווה את פניו בתיעוב כשהגיש לי את השפופרת, "זה האקס שלך." אמר
ויצא למטבח.
"מה שלומך נמרוד?" שאל רונן
בחביבות.
"מצוין, ואתה?" עניתי בחביבות
דומה.
"ככה, בסדר. דואג לך."
"אין לך מה לדאוג, אני בסדר."
"איך בסדר?"
"בסדר, אל תדאג. איך ידעת שאני אצל
זיו?"
"דיברתי עם המיכה הזה שהשכרת לו את
הדירה שלנו. אז עכשיו אתה עם זיו?"
"זיו הציע לי עזרה ו... אה... כן,
אני גר אצלו." הודיתי, חש אשמה לא הגיונית.
"אתה כזה טיפש לפעמים." התרגז
רונן באופן לא צפוי.
"רק לפעמים? חשבתי שתמיד."
"הציע לך עזרה? אל תהיה דביל! אתה לא
מבין שהוא רק רוצה לזיין אותך?"
"אני לא מאמין! אתה מקנא."
"אל תדבר שטויות."
"אתה מקנא רונן ואל תכחיש את זה,
בחיי שיש לך חוצפה."
"לך להזדיין."
"זה בהחלט מה שאני מתכוון
לעשות."
"עם האוחצ'ה הזו?"
"יותר טוב מאשר עם הפרחונת
שלך."
"אל תדבר ככה על ארוסתי."
"ארוסתך?"
"כן, ארוסתי. אנחנו הולכים
להתחתן."
"למה?" הזדעזעתי.
"כי היא בהריון, הכנסתי אותה
להריון!"
"אז מה? זו סיבה להתחתן? שתעשה
הפלה."
"אני לא רוצה שהיא תעשה הפלה. אני
רוצה את הילד." אמר רונן, נשמע פתאום בוגר ורציני.
"אני מבין." עניתי ופתאום
הרגשתי עצוב ועייף ומרוקן מאוד. "שיהיה לך בהצלחה רונן, מזל טוב לך
ולארוסתך."
"תודה רודי, אני אמסור לה." ענה
רונן בכובד ראש.
סגרתי את הטלפון והלכתי לחפש את זיו. הוא
עמד מול הכיור ושטף כלים בשצף קצף.
"חשבתי על הקטע הזה של הספה..."
אמרתי לגבו הארוך והצר שנראה פגיע ועצוב כמו שאני הרגשתי.
"ומה?"
"ושאלתי את עצמי בשביל מה אנחנו
צריכים את הענתיקה המסריחה הזו כשיש לנו מיטה נחמדה ונוחה כל כך?"
"אני בטח לא צריך אותה, אבל אולי אתה
מרגיש איזה נוסטלגיה אליה?"
"ממש לא, וחוץ מזה היא בכלל לא הספה
שלי, היא של רונן. אני מעדיף לישון במיטה שלך זיוינק'ה." אמרתי והנחתי ידיים
על כתפיו שנראו כעת פחות מתוחות.
החלתי לעסות אותן בעדינות והוא נשען עלי,
הפנה את פניו לנשיקה ושאל חרש מה אני רוצה לעשות בקשר לתמונה ההיא בשביל אטרף.
"זיו, תענה לי בכנות," כרכתי
ידיים סביב מותניו, כובש את פני בעורפו - היה לו ריח נהדר – "זה לא מקרה שעד
עכשיו לא מצאת זמן לצלם אותי, נכון?"
זיו גיחך, הסתובב ודחף ידיים לתוך מכנסי.
"מה אתה חושב?"
"אני חושב ש... אני חושב שהגיע הזמן
ללכת למיטה ויפה שעה אחת קודם."
אחר כך, אחרי שכבר התקלחנו ושכבנו נקיים
ורגועים במיטה הוא שאל אותי מה שלום רונן.
"מתחתן."
"עם בחורה?" נדהם זיו.
"לא סתם בחורה אלא בחורה
בהריון."
"ממנו?"
"כנראה שכן, בטח שלא ממני."
זיו נאנח, "מסכנה הבחורה הזו ומסכן
הילד."
"למה מסכן?"
"לא רק שהוריו שעוד לא נישאו עומדים
להתגרש בעוד כמה שנים אז גם יש לו סיכוי טוב מאוד לצאת הומו."
"אולי זו תהיה ילדה? אתה חושב
שהומואים מולידים יותר לסביות?"
"אין לי מושג. לדעתי הומואים לא
צריכים להוליד בכלל."
"רונן אמר שארוסתו יודעת עליו וגם
היא קצת בקטע."
"יופי, לפחות לא כל האשמה תיפול עליו
כשהילדה תתעקש לגדל שפם ולהרים משקולות."
"או שהילד יתעקש לחקות את ריטה וללכת
בנעלי עקב."
הסתכלנו זה על זה, פרצנו בצחוק והלכנו
לישון.
אני עובד כסגן מנהל מחלקת האריזה בחברת
לוגיסטיקה. בפועל זה אומר התעסקות עם הרבה קופסאות, בעיקר מקרטון, עם פועלים
עייפים שלא משלמים להם מספיק ועם קליינטים ממורמרים שתמיד רוצים שהעבודה תעשה מהר
יותר, רצוי עוד אתמול, ותמיד מרגישים שאנחנו גובים מהם יותר כסף ממה שמגיע לנו.
הבוס שלי דווקא בטוח שהם משלמים לו מעט
מידי וכדי לפצות את עצמו הוא לא מעלה לנו משכורות ולא מפסיק להתלונן שהוא משלם
לפועלים האיטיים שלו שכר עתק.
קשה להגיד שאני פורח מרוב נחת בעבודה הזו,
אבל חייבים להתפרנס, והאופציה של ללכת לביטוח לאומי ולבקש קצבת נכה בגלל שאני נשא
נראית לי גרועה עוד יותר.
כששואלים אותי מה אני עושה לפרנסתי אני
מעדיף, במקום להתחיל להסביר מה זה חברת לוגיסטיקה, להגיד שאני אורז קופסאות.
רוב האנשים מסתפקים בכך ולא שואלים יותר.
האמת שמאז שמוניתי לסגן המנהל אני פחות
אורז וסוחב את הקופסאות ויותר מארגן אותן. זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע. צריך לחשב
מהר כמה קופסאות יכנסו לכל רמפה, או קונטיינר, ועד איזה גובה אפשר להעמיס, ואת מי
לשלוח לעשות מה, וכמה זמן זה ייקח, ויש סחורה שצריך לשלוח לכל מיני קבלני משנה כדי
שיעשו לה כל מיני דברים (לסמן אותה וכאלו) ואחר גם להחזיר אותה אלינו חזרה בשלום.
בקיצור, העבודה שלי היא בלבול מוח אחד
גדול ומעייף מאוד, אבל מה שהכי קשה בה לדעתי זו העובדה שאני חייב להסתיר את העובדה
שאני נשא.
גם על זה שאני הומו אני לא מדבר בגלוי,
אבל אני מניח שאחרי שבע שנים במקום הזה בלי שאפילו פעם אחת הזכרתי בת זוג כולם כבר
קלטו שנשים לא מעניינות אותי והם מבינים, או לפחות חושדים. אם יישאלו אותי בגלוי
אני אגיד בלי בעיות שכן, אני מעדיף גברים, אבל על הנשאות שלי אני לא מעז לספר ואם
זה ייוודע חס וחלילה... אני מעדיף לא לחשוב על זה.
כמו שאר העובדים במחלקת האריזה כלי העבודה
העיקרי שלי הוא סכין יפנית, וכמו כל הקולגים שלי אני נחתך לפחות פעם בשבוע, אבל
בניגוד אליהם אני מיד מקפיד בהיסטריה לשטוף את החתך ולשים עליו פלסטר.
הם חושבים שאני אחד מאותם רכרוכיים
שמתעלפים ממראה של הדם שלהם ואני לא מנסה לתקן אותם, עדיף ככה, אם הם ידעו מה
הסיבה האמיתית לכך שאני מקפיד לחבוש כל שריטונת... עזבו. לא רוצה אפילו להתחיל
לתאר לעצמי את ההיסטריה שהקולגות שלי יחטפו אם האמת תיוודע להם.
זה לא שהם אנשים רעים, הם בסדר גמור וחלקם
נעשו עם הזמן ממש ידידים, אבל הם לא משכילים במיוחד (אחרת הם לא היו עובדים במקום
הזה) והם לא מבינים יותר מידי בנושא הזה וגם לא רוצים להבין. הם רוצים שכולם יהיו
כמותם ויפחיד אותם עד מוות לדעת עד כמה אני לא כמותם.
בגלל זה אני מקפיד לבלוע את הכדור של אחרי
ארוחת צהרים בשירותים ושומר בסודי סודות את המצב הרפואי שלי, וכששואלים אותי איך
אני שומר על גזרה דקה כזו ולמה רזיתי כל כך בשנתיים האחרונות אני מחייך ואומר שיש
לי כולסטרול גבוה ואני חייב להקפיד על דיאטה כי אחרת הסוכר שלי יצא מכלל שליטה,
וכולם מהנהנים ומאחלים לי שאהיה בריא כי דברים כאלו כמו כולסטרול וסוכר הם מבינים
וזה בסדר ולא מדבק.
אני לא יודע מה יקרה אם חס וחלילה מצבי
ידרדר ואני אצטרך להיבדק לעיתים קרובות יותר או חלילה להתאשפז בגלל סיבוכים כמו
שקרה למכר שלי שאיבד את עבודתו אחרי שהתאשפז בגלל סיבוכים בכבד שנבעו מהקוקטייל.
מה שעוד מאוד מפחיד אותי זה הקטע המסריח
של החלפת תרופות. מידי פעם צריך להחליף לנשאים תרופות, ככה זה. יש כל הזמן תרופות
חדשות והרופא שלי אוהב לשנות ולשפר עמדות כמו שהוא מכנה את זה.
מה שאני מתקשה להסביר לו זה כמה אני חרד
ומתקשה להסתיר את תופעות הלוואי החדשות שנלוות לכל תרופה שמחליפים.
בפעם האחרונה שהוא החליף לי את התרופות כי
שוב עלה לי העומס הנגיפי כמעט התפטרתי מהעבודה. התרופה החדשה הייתה נהדרת ועשתה
פלאים לתמונת הדם שלי, אבל גרמה לי כאבים איומים בידיים וברגלים. היו ימים שפשוט
לא יכולתי לצאת מהמיטה. למזלי זה היה בחורף ובעבודה סיפרתי שאני חולה בשפעת. בסוף
יצא לי שם של היפוכונדר שאסור להשתעל לידו כי הוא מיד נדבק, אבל זה היה מחיר קטן
לשלם לעומת גילוי האמת.
בעזרת רונן שתמך ועודד ועשה לי עיסויים
ברגלים הכואבות וחרש את כל בתי המרקחת בעיר כדי לספק לי די תרופות משככות כאבים
שרדתי את התקופה האיומה הזו וחשבתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה, אבל כנאמר במקורותינו
- אין מנוחה לרשעים.
חודשיים אחרי שעברתי לגור אצל זיו הרופא
שלי - ד"ר לבני - זימן אותי אליו ובישר לי ברוב שמחה שאישרו תרופה חדשה בסל
התרופות שלדעתו תחולל אצלי נפלאות.
"לא רוצה!" צעקתי וקפצתי בחרדה
מהכסא, "התרופות שאני לוקח עכשיו ממש בסדר, לא צריך להחליף."
"אבל נמרוד, בבקשה ממך... אם אפשר
לשפר למה לא?" התפלא הדוקטור, ושאל איפה החבר שלי ולמה הוא לא בא איתי הפעם.
"נפרדנו." אמרתי, "הוא
ואני כבר לא יחד." וברגע שאמרתי את המילים הללו גל שחור ונורא של עצב הטביע
אותי עד למעלה מראשי ואני פרצתי בבכי מר לנוכח עיניו הנדהמות של ד"ר לבני.
"נו, אתה רואה, בגלל זה אני רוצה
להחליף לך את התרופה שאתה לוקח עכשיו." הגיש לי ד"ר לבני קופסת טישו
שנחה דרך קבע על שולחנו.
"אתה מחליף לי תרופה כי רונן עזב
אותי?" המשכתי להתייפח.
"לא נמרוד, אני מחליף לך תרופה כי
בגלל התרופה הקודמת אתה מדוכא והתיאבון שלך ירוד."
"אני לא מדוכא." מחיתי.
"אתה יושב פה ובוכה וטוען שאתה לא
מדוכא?" הצטחק ד"ר לבני, "והסיוטים שאתה סובל מהם הם גם תוצאה
מהתרופה שאתה לוקח כיום."
"מאיפה אתה יודע על הסיוטים
שלי?"
"אני יודע."
"זה רונן המלשן הזה... חכה תראה מה
אני אעשה לו."
"הוא אולי לא בן זוג שלך יותר, אבל
הוא דואג לך נמרוד. הוא שם לב שהתרופה שאתה לוקח מדרדרת את המצב הנפשי שלך. מה
אכפת לך? קח את התרופה החדשה ו..."
"ושוב יכאב לי נורא ואני אחיה על
נורופנים?"
"לא סביר שזה יקרה עם התרופה החדשה,
אבל עלול להיות שתסבול קצת בהתחלה מתופעות לוואי חדשות, בדרך כלל אי נוחות קלה
בבטן, טיפונת בחילות ושלשולים."
"לא רוצה." צעקתי והסתרתי את
הדמעות בחופן טרי של טישו, "לא רוצה שוב תופעות לוואי ושוב להתרגל ולחכות שזה
ייגמר, לא רוצה ודי."
ד"ר לבני שהתרגל כבר מזמן לקליינטים
לחוצים, בוכים והיסטריים לא התרגש ממחאותיי. הוא שב וציין שמה שאני לוקח עכשיו
מזיק לי וגורם לי לחוסר תיאבון ולדיכאון שמסוכן לבריאותי הפיזית והנפשית, ולכן הוא
חייב להחליף לי את התרופה במשהו חדש וטוב יותר.
"אתה לא יכול לדעת אם זה טוב
יותר!" התרגזתי, לוקח באי רצון את המרשם החדש,
"עד שאני לא אנסה אף אחד לא יכול לדעת."
"עד שאני לא אנסה אף אחד לא יכול לדעת."
"נכון." הסכים איתי ד"ר
לבני.
"אני לא שפן ניסיונות." המשכתי
להתמרמר בזעם, "טוב לי ככה, למה להציק לי?"
"אבל לא טוב לך. תראה כמה רע אתה
נראה? תפסיק לפחד כל כך לנסות משהו חדש נמרוד, זה לא מתאים לך."
"אני לא רוצה משהו חדש ואני כן
פוחד." התרסתי, אך לשווא, ד"ר לבני הוסיף למרשם החדש עוד כמה סוגי
ויטמינים ושב והציק לי בקשר למכון כושר, או כל סוג אחר של התעמלות, ולפני שיצאתי
משם, זועף, מר נפש ומפוחד, הוא ציין שאם ארגיש בחילה קשה מאוד אולי כדאי שאנסה
חשיש.
"אתה שולח אותי לעשן סמים ד"ר
לבני? שמעתי טוב?"
"כל תרופה היא בעצם סם." המשיך
ד"ר לבני לשמור על ארשת פנים רפואית מכובדת וה – THC שבחשיש ידוע כמשפר תיאבון ומונע בחילות."
"אבל העישון מזיק." לא יכולתי
לעמוד בפני יצר הווכחנות המפעם בי.
"נכון מאוד, ולכן אני ממליץ לך לצרוך
את ה - THC בתוך עוגיות. חפש בגוגל מתכון קל לעוגיות
חשיש ושיהיה לך בתיאבון. אני ממליץ על חומיות שוקולד, לא יזיק לך להעלות עשר
ק"ג לפחות."
יצאתי מהרופא עם אף דולף וראש סחרחר.
התיישבתי במכוניתי וניסיתי לחשוב מי אני מכיר שישיג לי חשיש, ופתאום צלצל הנייד
שלי. רונן היה על הקו, חוקר אותי מה הרופא אמר.
"מלשן מגעיל שכמוך." צעקתי
עליו, "אנחנו כבר לא יחד, צא לי מהחיים, תתעסק עם הרחם של ארוסתך ותעזוב אותי
בשקט."
רונן כבר הכיר אותי טוב, הוא הניח לי
לצעוק עליו עד שהתעייפתי ונרגעתי ואז פקד עלי בקור רוח ללכת לקנות את התרופה החדשה
והודיע לי שמחר בערב הוא יגיע אלינו עם חשיש ויאפה לי בראוניז לשיפור התיאבון.
"תכין קמח וסוכר חום והמון שוקולד מריר. שוקולד פרה זה הכי טוב, ותסביר הכל
לזיו כי אין לי כוח להיכנס איתו לויכוחים."
"אני לא צריך את הטובות שלך
רונן." צעקתי.
"אבל אני כן צריך את הטובות שלך
רודי, ואני מבקש ממך שתעשה לי טובה ותן לי לעזור לך."
"לא צריך אותך."
"אתה כן צריך אותי חמוד, תרשה לי
להמשיך להיות ידיד שלך, בבקשה."
אף פעם לא ידעתי איך להגיד לרונן לא. כל
פעם שהוא היה אומר בבקשה בקול הרציני והחרד הזה הייתי נשבר ונותן לו כל מה שהוא
ביקש וגם הפעם הזו לא הייתה שונה. בסופו של הויכוח נכנעתי. קבענו שהוא יגיע מחר עם
החומר ואני וזיו כבר נדאג לשאר ונפרדנו כידידים.
4. רוקד על שתי חתונות
אני יודע
לאפות לבד, אני לא צריך את רונן שיעזור לי." החמיץ זיו פנים כשסיפרתי לו על
התכניות של רונן.
"תראה זיו, רונן הוא עדיין
ידיד שלי והוא מנסה לעזור לי. אם הוא מעצבן אותך אולי תקפוץ לבקר את אבא שלך כשהוא
יהיה פה?"
"בשום
פנים ואופן לא!" הסתמן קמט כועס בין גבותיו המעוצבות להפליא של זיו, "זו
הדירה שלי והמטבח שלי, וחוץ מזה מורג מעצבן אותי הרבה יותר מאשר רונן."
"גם
אותי." הודיתי ובמשך כמה דקות ארוכות עסקנו במה שהפך לספורט הביתי שלנו –
להשמיץ את מורג – דבר שהרגיע את זיו הכועס ועזר להפיג את המתח שנוצר ביני לבינו כל
פעם ששמו של רונן עלה, והוא עלה ללא הרף כי רונן התמיד להתקשר אלי ללא הרף.
זיו שנא את
הקשר שלי עם האקס והאשים אותו שהוא מתכוון להמשיך לחגוג עם גברים בעודו נהנה מכל
היתרונות הסטרייטים המזומנים לבעל ולאב.
"מה אכפת
לך? אם זו הדרך שהוא בחר לחיות בה זו זכותו." הגנתי על האקס שלי, "אם
הוא מצא מישהי שלא מפריע לה שהוא בי סקסואל ומוכנה להביא איתו ילד למה זה צריך
להרגיז אותך?"
"מה
שמרגיז אותי זה שהוא רוקד על שתי חתונות. מעצבן אותי שהוא נהנה מכל העולמות למרות
שלמעשה הוא סתם עוד נושך כריות מצוי."
"ומה
אתך?" העזתי להעיר, "לפעמים אתה גבר ולפעמים אישה, זה לא נקרא לרקוד על
שתי חתונות?"
"אני אמן
דראג." הזדקף זיו בהדרת כבוד, "אבל בחיים הפרטיים שלי אני תמיד גבר
ותמיד הומו, ואני גם בדרך כלל אקטיבי." הוסיף, כאילו שלא ידעתי.
"כן,
באמת שאלתי את עצמי בקשר לזה, למה זה חשוב לך כל כך להיות זה שמזיין? בגלל שאתה
לובש לפעמים שמלה?"
"אולי."
התעטף זיו במסתוריות, "למה? זה מפריע לך? היה לי רושם שאתה דווקא נהנה."
משך אותי אליו לחיבוק.
רונן היה
בדיוק כמותי. שנינו לא הרגשנו נוח לדבר על מה שעשינו במיטה. אהבנו פחות או יותר אותם
דברים והבנו אחד את השני בלי יותר מידי הסברים. למרבה המזל נהנינו מאוד מהסקס יחד
בלי שהתעורר הצורך לדבר על דברים שהשתיקה יפה להם, אבל זיו היה שונה. הוא אהב לדבר
גם תוך כדי הסקס וגם אחר כך, וגם סתם לדבר, לדון ולנתח הכל, ולהביע דעות על
כל דבר, ולא הבין שיש דברים שעדיף לא לדבר עליהם.
"מה אתה ורונן הייתם עושים
במיטה?" חקר אותי זיו בסקרנות חסרת בושה בעודו מתעסק במרץ בפתיחת מכנסי.
השאלה שלו
גמרה לי את כל החשק. "זה לא עסקך זיו." הדפתי אותו מעלי.
הוא נעלב,
התרחק ממני והעיר שזה די טיפשי שאני שומר אמונים לאקס הבוגדני שלי.
פתאום קלטתי
שהוא פשוט מקנא. איך לא הבנתי את זה קודם? פשוט לא עלה בדעתי שמישהו יקנא דווקא
לי, בטח שלא זיו הצעיר והיפה.
"אנחנו
רק ידידים כעת זיו, זה הכל. עכשיו כשהוא עם הבחורה הזו אין מצב שאני אגע בו, אבל
הייתה לנו תקופה מאוד יפה יחד. הוא תמך בי כשהייתי מאוד חולה ואני לא רוצה לספר לך
דברים אינטימיים עליו. אני יודע שהוא ביישן ולא אוהב שמדברים עליו."
"ביישן."
געה זיו בצחוק, "מרוב ביישנות הוא הלך והכניס בחורה להיריון."
על זה באמת לא
הייתה לי תשובה ובין כה וכה הייתי עייף מכדי לדון בנושא וגם לסקס לא היה לי כל כך
חשק. למזלי זיו גם איבד את הרצון והסתפק בכך שחיבק אותי חזק ונרדם כשראשו על כתפי.
שכבתי ער עוד
זמן רב אחר כך, שואל את עצמי אם לא עשיתי טעות כשקפצתי כל כך מהר מהמיטה המשותפת
שלי ושל רונן ישר למיטה של זיו ומה בעצם אני חושב שאני עושה, ולמה כל כך קשה היה לי
להיות קצת לבד? ובסוף נרדמתי בלי שמצאתי אף תשובה לשאלות הללו.
למחרת חזרתי
מהעבודה ומצאתי את זיו בעיצומו של מבצע ניקיון רחב הקף. הוא קרצף את המקרר שנותק
מהחשמל וברגע שנכנסתי פקד עלי לנקות את המדפים של הארונות מתחת לשיש.
משם עברנו
לנקות את הפנלים ואת המזווה, ואם לא הייתי עוצר בעדו היה מטפס על השולחן כדי לנגב
אבק ממנורת הפלורוסנט.
"מה קרה
לך פתאום? איזה פסח נפל עליך?" מחיתי, " תראה איזה בלגן עשית, נו מספיק
כבר, עוד מעט רונן מגיע."
"זה
בגללו, לא רציתי שהוא יגיד שהמטבח שלי מלוכלך." הסביר זיו. תקע לידי מגב והורה
לי ליבש את הרצפה בזמן שהוא מתקלח.
"ורשה זה
כאן." נאנחתי בעודי טורח להבריק את הבלטות כמו שלמדתי מאימא, אבל למרות שזיו
היה במקלחת - מתגנדר כדי שרונן לא יגיד עליו שהוא מטפח את הבית יותר מאשר את עצמו
- הוא שמע אותי וצעק עלי בחזרה שאני סתם גבר חסר רגישות שלא מבין אותו.
בדיוק אז רונן
נכנס ומצא אותי מזיע ומוזנח עם סמרטוט רצפה ביד, ואת זיו עומד במקלחת, מגבת
למותניו, מייבש בפאן את שערותיו הארוכות.
"איזה
מחזה משפחתי מחמם לב." העיר בלגלוג, גורם לי להצטער שזיו לא קיבל את הצעתי
ללכת לבקר את אביו.
הבנתי שצפוי
לי ערב ארוך שבו יהיה עלי להיות תקוע בין האקס הטרי שלי לבין החבר החדש והטרי לא
פחות, ונעשיתי מודאג מאוד.
לשמחתי מיכה
ירד לדירה שלנו נושא קטלוג של בגדים כדי להתייעץ בנו איזה מעיל כדאי לקנות למורג
לקראת החורף הממשמש ובא ונוכחותו הקלה עלי מעט.
הוא קלט מיד
מה קורה אצלנו ונראה די משועשע מהמצב. ישבתי איתו בסלון, כאילו צופה בטלוויזיה,
בעוד רונן וזיו מתעסקים במטבח באפייה.
הם לא הפסיקו
להתווכח ולהקניט זה את זה וכל אחד מהם ניסה להוכיח לשני שהוא חכם יותר ומומחה יותר
באמנות האפייה.
"כבר
עדיף שהיו מורידים את המכנסיים ומשווים גדלים וזהו." צחק מיכה לשמע
הויכוח הלוהט שניטש בין השניים בנוגע לדרך הטובה ביותר להמס שוקולד.
"ואתה
בטח היית שמח להיות השופט." עקצתי אותו.
"בדרך
כלל כן, אבל מאחר ובמקרה הזה מעורב הבן הפרטי שלי אני חושב שהפעם הייתי
מוותר."
"כן, אתה
צודק." הסמקתי קצת, "כמעט שכחתי שאתה וזיו... אתה לא מתנהג כמו אבא רגיל
מיכה."
"תמיד
הייתי אבא מוזר ואני לא חושב שאני אצליח להשתנות בגילי הקשיש."
"אתה לא
קשיש." מחיתי בנימוס, אבל הוא צחק שוב, ליטף לי את הראש ואמר שאני ילד טוב.
"אם
הייתי כזה ילד טוב לא הייתי צריך לקחת תרופות ולסמם את עצמי בחשיש כדי לשפר לעצמי
את התיאבון." נאנחתי.
"תגיד
נמרוד, איך קרה שנדבקת?" שאל מיכה את השאלה שבמוקדם או במאוחר כל אחד ממכרי
ראה צורך לעצמו לשאול אותי.
"זיינתי
בלי קונדום." עניתי בקצרה את התשובה שאני תמיד עונה לשאלה הזו.
אני יודע
שהשואלים היו מעוניינים ביותר פרטים, רצוי עסיסיים ומהבילים ככל האפשר, אבל האמת
היא שאין לי מושג מתי בדיוק נדבקתי וממי, ומה זה משנה בעצם?
"לא ככה
מקציפים את החלבונים!" צעק זיו.
"אני
מקציף ככה, וזה תמיד יוצא בסדר." צרח עליו רונן בחזרה.
"מספיק
לריב ילדים!" שאג עליהם מיכה, ובמקום לעשות כדבריו הם יצאו מהמטבח, מלוכלכים
בקמח ודביקים משוקולד מומס, והתחילו להתלונן זה על זה.
בעוד הם
מדברים ומתווכחים חמקתי למטבח, ערבבתי את החשיש לתוך העיסה החומה והמתוקה, יצקתי
את התערובת לתבניות האלומיניום שעמדו על השיש והכנסתי אותן לתנור.
עד שהשניים
גמרו לספר למיכה איזה שטויות השני עשה החומיות שלי היו מוכנות. הם רצו לטעום מהן,
אבל אני סירבתי. הודעתי להם שהעוגה הזו היא תרופה ושהיא נועדה לשימושי הפרטי בלבד
ואני אקפיא אותה ואקח ממנה חתיכה רק אם ארגיש רע ומי שרוצה להתמסטל שיעשה את זה
במקום אחר.
"הרונן
הזה שלך כל כך מרגיז אותי." אמר זיו אחר כך, כשהתכוננו ללכת לישון, "למה
הוא נדחף לנו לחיים ולמה אתה מרשה לו?"
"לא
יודע." אמרתי, מרגיש נבוך ואשם, "קשה לי לסרב לו זיו, אל תכעס, בוא
כפיות חמוד."
הוא חיבק אותי
ונישק את עורפי בשתיקה ואני ידעתי שמה שהוא באמת רוצה לדעת זה אם אני עדיין אוהב
את רונן ואם גם אני שייך לטיפוסים האלו שרוקדים על שתי חתונות. לצערי למרות שמאוד
מאוד חיבבתי אותו והרגשתי נוח בתוך החיבוק החמים שלו לא הייתה לי תשובה בשבילו.
כמה ימים
אחרי שהתחלתי עם התרופה החדשה היא התחילה שוב -
מעין תחושה לא נוחה שמדגדגת את שורשי השיניים הטוחנות, ואחר כך, לאט לאט,
מתפשטת בחלל הפה ומתמקמת אי שם בין הלשון לוושט.
בשלב הזה כבר אי אפשר להתכחש לה - הבחילה
חזרה ובגדול.
היא שם כל הזמן, בשוכבי ובקומי, בלכתי
וביושבי. לפעמים חזקה עד כמעט עלפון, ולפעמים שוכחת קצת, נסוגה, נותנת לי שהות
לנשום ואולי גם ללעוס משהו, ואז שבה ותוקפת.
לפעמים היא מתגברת כל כך עד שאני רץ לאסלה
ומקיא את נשמתי ואחר כך מתרומם, כולי רועד ותשוש, מאושר שזכיתי לכמה דקות של הפוגה
ואז היא תוקפת שוב, מדגדגת בקצה הגרון, מתקדמת לאזור הלסתות, מתפשטת בחריצות בחלל
הפה, יורדת לוושט, מגיעה עד לבטן, מטלטלת את כולי עד שלבסוף אני לא יכול יותר
ומקיא, זוכה לכמה דקות הפוגה וחוזר חלילה.
על הדרך, רק בשביל הגיוון, יש גם קצת כאבי
בטן ושלשולים, ולפעמים סתם עייפות וחולשה.
פראמין יכול לעזור במקרים כאלו, ופה ושם
מצאתי את עצמי לוקח כדור אחד, אבל למרבה הצער הפראמין אמנם מעמעם את הבחילה אבל
תוך כדי כך מעמעם גם אותי ואני נעשה מין זומבי אומלל שלא מסוגל לשאת מגע יד אדם.
מספיק שמדברים אלי ואני נבהל ומתרגז, והנורא מכל - אני לא מצליח להוציא הגה מפי.
אני מתעב את התחושה הזו כאילו מישהו גנב
לי את המוח ושם במקומו צמר גפן, אבל לפעמים הבחילה כל כך מעיקה עד שאני מדחיק את
השפעות הפראמין ובכל זאת לוקח כדור אחד.
כמה דקות אחר כך אני נוכח שוב לדעת שההשפעה
שלו עלי נוראה אפילו יותר מהרגשת הבחילה וכל מה שנשאר לי לעשות זה להתחבא במיטה
ולהמתין עד שהמוח שלי יחזור אלי שנית יחד עם הבחילה כתוספת.
אחרי שבוע כזה בקושי עמדתי על הרגליים.
הייתי צריך לאמץ את כל כוח הרצון רק כדי לעבור בשלום יום עבודה.
ברגע שהייתי חוזר הביתה הייתי מתכרבל
במיטה ומקווה בשקט שאולי פשוט אמות ודי.
זיו לא אהב את צורת ההתמודדות שלי עם
תופעות הלוואי. בתחילה ניסה שיחות עידוד וגערות חינוכיות, אבל אחרי שהבין שכעס
ודיבורים לא יעזרו הוא שתק ורק נראה מודאג יותר ויותר, וביום שישי קם ועשה מעשה.
למזלי בימי שישי אני לא עובד ולכן יכולתי
לבלות את אותו יום שישי במיטה - לא אוכל, לא שותה, לא מדבר - שוכב מקופל כעובר
ומנסה לברוח מעצמי אל המפלט של השינה.
מרחוק שמעתי את זיו מדבר בטלפון, מבטל את
ההופעה שלו ב'לה קאט', ואז שקעתי למעין נים ולא נים, משדל את תת ההכרה שלי לחזור,
ולו רק בחלום, לתקופה שבה הייתי צעיר, יפה וחזק יותר וישנתי עם רונן כל לילה.
אני לא זוכר מה חלמתי בדיוק, אבל פתאום
התעוררתי מבוהל בגלל מגע יד בכתפי. הסתכלתי וגיליתי את רונן עומד לידי.
"מה אתה עושה פה?" נבהלתי,
"אתה לא באילת?"
"חזרתי מאילת כבר לפני חודש
טיפשון." הוא ניסה לחייך כאילו היה משועשע מהבלבול שלי, אבל ראיתי שהוא
מבוהל.
"אני בטח נראה זוועה."
"כן, האמת... אתה לא נראה טוב כל
כך."
"זו התרופה החדשה, בחילה
נוראית."
"אתה נראה מותש. מה אכלת היום?"
"כלום."
"וגם אתמול ושלשום הוא לא אכל כמעט
כלום, וגם את הכלום הזה הוא מקיא." הלשין זיו.
"מה הריח הזה?" שאלתי וניסיתי
להתרומם לישיבה.
הם החליפו מבט של קושרים וזה לא מצא חן
בעיני. "מה?" צעקתי וניסיתי לרדת מהמיטה למרות שהראש שלי הסתחרר.
"תרגיע." תפס אותי רונן, כורך
ידיו על מותני. "זה החומיות שאפינו לך בשבוע שעבר. אתה מריח את
השוקולד?"
"רק זה עוד חסר לי, להיות
מסומם." רטנתי, "אתה יודע איך אני כשאני מסטול."
"אני לא יודע, איך אתה כשאתה
מסטול?" שאל זיו בסקרנות.
רונן חייך והמשיך להדק אותי אליו למרות
שכבר הייתי פחות או יותר יציב על רגלי. "חמוד מאוד, קשקשן וחרמן, ופשוט
מותק." ענה במקומי ונישק את לחיי.
"אני לא אוהב את זה." המשכתי
לרטון, אבל לא ברצינות כי ריח השוקולד הטוב מילא את חלל הדירה ובפעם הראשונה מזה
שבוע, למרות הבחילה שעדיין לא הסכימה להרפות, חשתי תיאבון.
זיו הביא לי צלחת עם כמה ריבועים חומים
כהים מפתים ואני נגסתי באחד ואחר כך בשני.
הם אכלו את השאר.
אחר כך התכרבלנו יחד על המיטה, בהינו
בערוץ המוזיקה, ולאט לאט התחלנו לצחקק ולגעת זה בזה. אני מודה שאני הייתי זה שהעלה
את הרעיון להתפשט - פתאום היה לי חם נורא - ואני זה שחשב שזה נורא מצחיק לספר
לרונן שזיו, למרות שבלילות הוא דראג קווין נשי, במיטה הוא אקטיבי למהדרין ולא מניח
לי לזיין אותו.
"באמת?" התלהב רונן שבלע לקינוח
גם כדור אקסטזי, "אין לכם מושג איך, אחרי כל כך הרבה זמן עם בחורה, בא לי
ששני אקטיביים יטחנו אותי, בא לכם?" שאל ופשט את תחתוניו.
הסתכלתי על זיו שהסתכל עלי ובלי מילים
שנינו ידענו שכן, בא לנו, מאוד בא לנו.
עכשיו אתם מבינים למה אני לא אוהב להיות
מסטול? ברגע שאתה מאבד את העכבות שלך כל מיני רעיונות טיפשיים צצים במוחך ואם אתה
מספיק מסטול אתה גם קם ומבצע אותם.
גם באותו ליל שישי מסטולי עשיתי המון
שטויות, ולזכותי אוכל לציין רק דבר אחד - למרות הסוטול שאפף אותי לא שכחתי להשתמש
בקפדנות בקונדום.
אחרי שכל הפעילות נגמרה זיו נרדם, ורונן
לקח אותי למקלחת ושם, בעוד הוא מסבן אותי, שפכתי לפניו את ליבי וסיפרתי לו כמה אני
מתגעגע אליו, כמה אני רוצה לחזור למה שהיה לנו פעם וכמה אני אומלל בלעדיו.
רונן מכיר אותי טוב ויודע שהסם גורם לי
לקשקש כמו טיפש. אני לא חושב שהוא היה מופתע במיוחד מהוידוי שלי ובכל זאת אני כועס
על עצמי, לא בגלל שהלכתי ושפכתי לפניו את ליבי, אלא בגלל שלא שמתי לב שזיו התעורר
ושמע הכל.
אחרי שחזרנו מהמקלחת שם עינגנו זה את זה
עם סבון (ותרשו לי לא לפרט יותר) מצאנו את זיו מייבב שאני לא אוהב אותו, ומלאי
חרטה נשכבנו משני צדדיו וניסינו לנחם אותו.
אחרי שרונן נתן גם לזיו כדור ורוד ונחמד
הוא הפסיק לבכות והניח לנו ללטף אותו ולפנק אותו ו... כן, באותו לילה זיו נכנע
והרשה לעצמו להיות זיוית גם במיטה, ואפילו נהנה מזה.
נרדמנו לפנות בוקר בערמה אחת מבולבלת של
ידיים ורגליים והתעוררנו רק בצהרים, רעבים כמו זאבים.
סוף סוף אכלתי ארוחה אחת טובה, ואפילו לא
הקאתי אותה, אבל לא הצלחתי להסתכל להם בעיניים, לא לזיו ולא לרונן, וגם הם מצידם
לא ממש התאמצו לפגוש את מבטי.
להבא אני חושב שבכל זאת אשאר עם הפראמין
עד שאתגבר על תופעות הלוואי, או עד שאמות, תלוי מה יבוא קודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה