ד. הכרוכית הוורודה

8. המפלצת ירוקת העיניים

אחרי כחצי שעה התייאשתי והלכתי לישון, משאיר אותם לבד. אולי לא הייתי צריך לעשות את זה, אבל אני לא מזוכיסט והכאיב לי לראות את שגיא (שאדי קרא לו שוגי) מחבק את אדי (ששגיא קרא לו אדינה) וצוחק צחוק פרוע כשדגדג אותו וטיגן לו חביתה והחליף איתו רכילות על כל מיני אנשים שמעולם לא פגשתי.

ניסיתי להיות חברותי, מנומס, ידידותי, להפגין חוש הומור וחביבות, אבל זה היה קשה מידי. הייתי עייף ומרוט, כמו תמיד אחרי משמרת ערב, וקינאתי, קינאתי מאוד. אני לא רגיל לקנא, מאז שהפסקתי להיות בן זוגו של רובי לא קינאתי יותר לאף אחד והנה, פתאום זה שוב חזר, הרגש הזה, הקשה כשאול. אני לא אוהב להרגיש ככה, קנאה זה רגש נורא ששורף אותך מבפנים, מחלחל בדם, חורך את המעיים, מעיק על הנשמה, זו הסיבה שעזבתי אותם והלכתי לישון.

יכול להיות שבגלל ייסורי הקנאה שגרם לי רובי לקח לי חמש שנים תמימות להתאהב שוב? שאלתי את עצמי, מתהפך כה וכה במיטה, מכה את הכרית שלי כאילו כדי להתפיח אותה, אבל בעצם כדי לפרוק עליה את העצבים.

כדי להירגע ניסיתי לגייס לעזרה את ההיגיון הישר שלי, אומר לעצמי שהם פשוט שני ידידים וותיקים שלא ראו זה את זה מעל לשנה, שיש להם הרבה חוויות משותפות מהתקופה שבה שגיא פרש את חסותו על אדי שהיה אז חייל צעיר, פעור עיניים ומתפעל שהגיע מהפרובינציה לקריה, וניסה להפוך מהר ככל האפשר מנער ביישן ומבוהל להומו תל אביבי בקיא ומנוסה

השכל הישר שלי שבדרך כלל מהווה בשבילי משענת יציבה בעולם הפכפך כשל הפעם. המפלצת ירוקת העיניים הביסה אותו בקלות והוא נסוג מהמערכה, משאיר אותי טרף להרהורים נוגים, רחמים עצמיים צורבים וחפירות מיותרות שרופפו את עצבי.

לא יכולתי להצביע על שום דבר מסוים שעורר בי חשד, אבל ברגע שאדי נכנס לבית שלנו משהו לא טוב קרה אצלנו. בבת אחת הכול השתנה, האווירה נעשתה מעושנת ואפלולית, הצחוקים היו זדוניים ומרושעים. שום דבר לא היה יותר פשוט ורגיל, הכול נעשה עקמומי וארסי. כל מחווה רגילה וחסרת משמעות נועדה להרשים וכל אמירה היוותה עקיצה. במקום שיחה נעימה ורגילה בין חברים הם דברו בשפה תל אביבית עוקצנית שכולה הדגשות אירוניות, שתיקות לא מובנות ושאלות שלא דרשו תשובה. לכל משפט שנאמר היו שתי משמעויות, ונימת הדיבור נעשתה מתוחכמת ונפתלת, רצופה סימני שאלה דוקרניים.

"מה הצחיק אתכם כל כך?" שאלתי כשהוא הגיע סוף סוף למיטה, מדיף ריח של עשן סיגריות מתקתק.

"שום דבר מיוחד, סתם, אדי הדליק ג'וינט. אתה יודע איך זה."

"לא, אני לא יודע."

"אם לא היית בורח כל כך מהר היית מגלה בעצמך."

"אני עייף שגיא, ואני לא אוהב לעשן."

הוא נשכב לצידי, ערום, חמים, מפתה כל כך, נוגע לא נוגע בי, מתמתח, משלב ידיים מתחת לעורפו, נאנח ומתפתל, חסר מנוחה.

"אתה לא עייף?"

"כן, קצת, בעצם הרבה."

"אז תישן."

"עוד מעט, למה אתה כועס עלי יריב?"

"אני כועס? מי אמר שאני כועס?"

"אף אחד. אני פשוט מרגיש שאתה... לא יודע, אתה עצבני בגלל אדי?"

"אין לי שום דבר נגדו, אני לא מכיר אותו, אבל מרגיז אותי שקותי זרק אותו עלינו, ואני ממש לא מתלהב מזה שקותי מערב אותי בבגידה שלו בצביקה."

שגיא נאנח ומניח יד על חזי, "יריב."

"מה?"

"קותי וצביקה חיים יחד כבר המון שנים. אני חושב שעדיף שלא נתערב במה שקורה ביניהם."

"אני מתערב? בדיוק ההפך, אני עצבני דווקא כי אני לא רוצה להתערב."

"אני מבין." אמר שגיא בקול מאופק, מעביר את אצבעותיו הארוכות על בטני, פורט בעדינות על צלעותיי, ופתאום התהפך ונשכב עלי, מצחו נשען על מצחי, ידיו על כתפי. "נו, מה קרה? מה הבעיה?"

"כלום." אמרתי בסרבנות, שוכב בשקט ומתאפק לא להעביר ידיים על גבו, להחליק משם אל ישבנו, להעביר אצבעות על השקע הענוג בין גבעות עכוזו.

"תלטף אותי." דרש שגיא, מניח את ראשו על כתפי, מחכך לחי זיפית בעורי.

"אתה דוקר." מחיתי רפות, ידי נמשכות כמו מעצמן לגעת בו.

הוא גיחך חרש, נישק את שפתי, הודף את אגן ירכיו אל זה שלי. הזקפה שלו מחליקה על שלי, "יריב." לחש בתובענות, "יריב, תיגע בי, תלטף אותי."

אני נוגע, מלטף, מעביר אצבעות חומדות על הרווח המתוק שבין הפלחים הבשרניים, החלקים. יורד עוד ועוד, מגיע למחוז חפצי, מקשיב בהנאה לנשימתו הנחטפת. הוא נאנח, מתפתל בין זרועותיי, נושך ברכות את שפתי, את צווארי ופטמותיי, אבל כשאני מסתובב על צידי ודוחף ברך בין ירכיו הוא מתקשח, מנסה להדוף אותי. "לא." הוא מוחה חרש, "לא ככה."

"אבל שגיא, בבקשה, אני כל כך רוצה, אני אזהר, אני מבטיח."

"לא, זה מסוכן."

"לא נכון, יהיה בסדר, בבקשה חמוד, תרשה לי."

"אבל..." הוא ממשיך למחות, ומשתתק כשאני מניח את פי על פיו, ותוך כדי כך נמתח לאורך המיטה, מגשש אחרי קופסת הקונדומים. הקופסה נופלת על הרצפה, הריבועים הקטנים והנוקשים מתפזרים. אני מתעצבן בשקט וחוטף אחד. אצבעותיי מסורבלות מידי, עטיפת האלומיניום לא נפתחת, אני מקלל, חסר סבלנות.

"תן לי, אני אשים." הוא חוטף מידי את הריבוע הקטן והמבריק, מעלה על אברי את הגומי הדקיק, ולפני שאני מספיק למחות אברי נתון בפיו החם.

לא זה מה שרציתי, אבל הוא מיומן מאוד, מכיר אותי היטב, יודע בדיוק איך לעשות מה. אני כמעט גומר, אבל מתאפק, הודף אותו, מתעקש לגבות ממנו מה שהבטיח לי. מתחולל מאבק קצר, הוא מנסה לצאת מהמיטה, נלכד מתחת לגופי, נאבק בי בחוסר רצון ולבסוף נכנע, נשכב על בטנו, מפקיר את ישבנו לידי ולפי, אומר שלא, אבל מגיש לי את מבוקשי בלי התנגדות. רוצה ולא רוצה, פוחד אבל חרמן.

סוף סוף אני חודר לתוכו, עוצם עיניים, מתרכז, מתאמץ לא לגמור מהר מידי ולא מצליח. צוחק במבוכה, מתנצל. אנחנו הולכים למקלחת יחד, אני מסבן אותו, מנשק ומלטף, לא מרפה עד שגם הוא גומר. אחר כך אנחנו מתחבקים, עייפים. מתרפקים זה על זה מתחת לשמיכה.

"אתה עוד אוהב אותי?" הוא מתפנק.

אני מחייך. "מה אתה חושב? טמבל." עכשיו, אחרי שהוא שב ואישר את הקשר שלו אלי אני מעז לחקור אותו קצת. "למה הוא קורא לך שוגי?"

"סתם, כינוי טיפשי."

"תגיד, אתה והוא, אתם..."

"מי? אני ואדי? מה פתאום? הוא בכלל לא הטיפוס שלי, ואני בטח לא שלו."

"אז מי כן הטיפוס שלו? זקנים כמו קותי?" אני מלגלג.

"קותי לא כזה זקן, בן כמה אתה חושב שהוא?"

"לא יודע, קשיש. בטח בן ארבעים, אולי אפילו יותר."

"ארבעים זה לא זקן, וחוץ מזה אדי מעדיף אותם מבוגרים יותר, ועדיף עשירים יותר."

"אם ככה הוא טיפש. קותי עושה הרבה רעש וצלצולים ומדבר המון, אבל הכסף הגדול נמצא אצל אימא של צביקה. אני בטוח שברגע שאדי יגלה את זה הוא יסתלק. הוא נראה טיפוס זנותי כזה, השרמוטה הקטנה הזו."

"יריב" אומר שגיא בקול מוטרד, מתרומם על מרפק אחד ומציץ בי במבט חודר. באפלולית השוררת בחדר השינה נראות עיניו ענקיות ומאוד מאוד שחורות.

"מה הבעיה?"

"למה אתה שונא את אדי?"

"אני לא שונא אותו, אני בכלל לא מכיר אותו. אני פשוט לא רוצה אותו פה, זה הכול."

"יריב." חוזר שגיא ואומר בקול מפציר, "אני מאוד מבקש ממך, אל תדבר ככה."

"איך ככה? מה אתה רוצה ממני?"

"שתתנהג יפה אל אדי."

כל הנעימות הרכה של אחרי סקס מתנדפת מתוכי ושוב אני חשדן ומריר. "למה לי?"

"כי אני מבקש?"

"אבל למה?"

שגיא צונח שוב על הכרית ונאנח חרש. "כי הוא יודע עלי יריב, הוא יודע שאני נשא, ואם תעצבן אותו... במצבו אין לו מה להפסיד, עדיף לא להרגיז אותו."

קשר קטן וצונן של פחד מתהדק בתוך בטני. "למה אתה מתכוון במצבו?"

שגיא עוצם את עיניו, משלב ידיים על החזה, שיניו הלבנות נוגסות בשפתו התחתונה, המלאה, ואחר כך מרפות. "למה אתה חושב שאני מתכוון? גם הוא נשא."

"איך אתה יודע?"

"ראיתי אותו נכנס לבדיקת דם, אני יצאתי, הוא נכנס, הסתכלנו זה על זה וידענו, פשוט מאוד."

"אבל... אבל... הוא ממש ילד, הוא בקושי התחיל לחיות." אני מזדעזע בעל כורחי.

"כן, הוא די צעיר, אבל לא כל כך צעיר, למעשה הוא כבר כמעט בן עשרים וחמש."

"אבל קותי אמר שהוא בן עשרים ושתים."

שגיא מחייך בציניות. "נו, אז מה? אז עוד הומו שיקר בקשר לגיל שלו. מה עוד חדש?"

"אבל למה לשקר בפרט כזה קטן ולא חשוב, מה ההבדל כבר?"

"אני מתאר לעצמי שהוא שיקר כדי להתאים את הגיל שלו לסיפור שהוא ניסה למכור לקותי. אל תדאג, בסוף האמת תתגלה."

"זאת אומרת שההורים שלו לא זרקו אותו מהבית כשהוא יצא מהארון?"

"איזה הורים? יש לו רק אימא שחיה באיזה מוסד או משהו, לא יודע בדיוק, בטח יוני ידע."

"מה, יוני מכיר את אדי?"

"כן, בטח." שגיא הסתובב אלי והשעין את ראשו על כתפי, "יוני מכיר את כולם."

"וכולם מכירים את יוני."

"כמעט כולם." מפהק שגיא, מניח ברך על ירכי, "אז אתה מבטיח?" הוא אומר בקול ישנוני קצת.

"מבטיח מה?"

"להיות נחמד אל אדי."

"כן, מבטיח." אני אומר בחוסר רצון.

"תודה חמוד." מנשק אותי שגיא, מתכרבל כנגדי ונרדם, ידו על בטני ונשימתו החמימה מדגדגת את לחיי. 

"הוא ממש חמוד." פסק רובי שקפץ כמה ימים אחר כך לבקר אותי ולשתות משהו בכרוכית הורודה, "ממש הטעם שלי."

"כן, וגם הטעם של הבוס שלי רובי, אז בבקשה, תתייחס אליו כמו אל נרות חנוכה. מותר רק להסתכל, אבל אסור להדליק."

"עם כל הכבוד לנרות חנוכה כשיש חושך אני מדליק את מה שיש."

"על איזה חושך אתה מדבר?" התפלאתי.

רובי משך בכתפיו בהבעה עגמומית והתכנס בתוך עצמו. הנחתי את המגש שנשאתי על השולחן ובחנתי אותו בתשומת לב. רובי הגנדרן והנמרץ נראה עייף, כמעט מוזנח. נדמה שהילת הביטחון העצמי השחצני שאפפה אותו בימים כתיקונם התעממה מעט, והאם נדמה לי או שהוא עלה מעט במשקל? ומה קרה לשערות שלו שהיו פעם כל כך מבהיקות וצפופות? יכול להיות שהוא מתחיל להקריח?

"על מה אתה מסתכל?" התנער רובי ונעץ בי מבט עוין.

"עליך, אתה נראה קצת... קצת..."

"מוזנח ושמן."

"לא צריך להגזים." נחפזתי להרגיע, "אתה ממש לא שמן, אבל אולי לא תזיק לך חופשה קטנה."

"אני לא יכול להרשות לעצמי חופשה." רטן רובי, "היו לי המון הוצאות בזמן האחרון. חופשה זה הדבר האחרון שאני מתכוון לבזבז עליו כסף."

"יכול להיות שהחלטת לחסוך גם על מכון כושר?" ניסיתי להתלוצץ קצת. זה לא היה רעיון טוב, פניו של רובי נפלו עוד יותר וליבי נמלא דאגה, "ראובן." התיישבתי לצידו והנחתי יד על כתפו הרחבה, "מה קרה? למה אתה עצוב? זה בגלל היוני הזה? רוצה שאני אסע לתל אביב ואכניס לו מכות?"

רובי חייך והרשה לעצמו להניח לרגע את ראשו על כתפי. "עדיף שלא." אמר חרש, "אבל תודה על ההצעה." נישק את לחיי, ובדיוק ברגע זה חזר אדי מהמטבח ונעצר בדרמאטיות בפתח, נועץ בנו מבט מאשים.

ברגע שרובי הבחין בו הוא ניתק ממני והתיישב זקוף. "היי אדי." בירך את המלצר הצעיר וחייך אליו את חיוכו היפה והבטוח, החיוך שהפיל ברשתו צעירים רבים, כולל אותי.

"היי." אמר אדי בהיסוס וניסה לצוד את מבטי.

הישרתי אליו את עיני, "אני ורובי חברים ותיקים מאוד." הסברתי.

"אני האקס המיתולוגי שלו." הוסיף רובי הסבר - מיותר לדעתי - קם וניגש אל אדי והתחיל להפעיל עליו את קסמיו המוכרים לי היטב. אדי נמס מולו כמו חמאה על מחבת חם ומיהר להפגין לפני רובי את שליטתו במכונת האספרסו החדשה, הכין לו טוסט חם עם שיפורים ופינוקים, ואחרי שרובי הסתלק לדרכו - לא לפני שקרץ לי בחביבות - סחט ממני אדי הבטחה לשחרר אותו שעה לפני תום המשמרת, בתנאי שלא יהיה עומס כמובן.

לא היה עומס, אף פעם אין בימי שני, ואדי הסתלק קצת לפני אחת עשרה בלילה וחזר רק למחרת בבוקר, מפהק ועייף, אבל מחייך לעצמו חיוך מרוצה של מישהו שהיה לו לילה מלא פעילות מהנה.

"הוא נראה מדושן עונג כמו חתול שבלע את השמנת." רטנתי לעברו של שגיא שבהה נוגות בכוס הקפה שהבאתי לו.

שגיא משך בכתפיו באדישות, "אז מה?"

"אז כלום, אבל תהיה בטוח שהוא לא נפגש עם קותי הלילה."

"מאין לך שלא?"

"כי קותי נסע עם צביקה לתל אביב ויחזור רק ביום רביעי. אדי היה עם רובי, אני בטוח בזה."

"שיהיה לו לבריאות." המשיך שגיא להיות אטום ואדיש, ואפילו נגס בחוסר חשק בפרוסת עוגה.

"שגיא." התרגזתי, "מה יש לך? לא אכפת לך איזה נזקים האדינה שלך עושה?"

"הוא לא האדינה שלי." מחה שגיא ולגם בחוסר חשק מהקפה, "וחוץ מזה מה אכפת לך עם מי הוא מבלה כשהשוגר דדי שלו עסוק?"

"בטח שאכפת לי, ואל תקרא לקותי שוגר דדי, הוא לא עשיר מספיק בשביל זה."

"לעומת אדי אפילו אתה עשיר." ציין שגיא, וסוף סוף הרים את מבטו אלי, "למה אוכל אותך שהוא מזדיין עם האקס שלך? מה אכפת לך? הרי אתה כבר לא רוצה אותו."

"תגיד, מה אתה מפגר או מה? אדי נשא איידס שגיא, ואני מכיר את רובי, הוא שונא קונדומים, תמיד הוא התלונן שהם מבאסים לו את הזין ו... " פתאום נתקפתי בהלה, "עשיתי טעות כששתקתי, הייתי צריך להתקשר אליו עוד אתמול ולהזהיר אותו."

"כמו שהוא הזהיר אותך?" שאל שגיא במרירות, קם ושפך את הקפה שהכנתי לו לכיור. "אולי, במקום להזהיר זה את זה פשוט תתלו עלינו טלאי ורוד? או יותר טוב, תקעקעו אחד כזה על המצח שלנו שכולם ידעו להיזהר ולהתרחק מנשאים?" הוסיף והטיח את הכוס לכיור שובר אותה לרסיסים

קול הנפץ היה כמו מכת אגרוף בבטני. "שגיא." נחפזתי אליו והנחתי יד על כתפו, "אל תדבר ככה, לא התכוונתי לזה."

הוא התרחק ממני בזעף, "אז למה כן התכוונת?"

שאלה טובה. באמת, למה כן התכוונתי? "תראה, רובי הוא... הוא טיפוס כזה שבטוח תמיד שלא זה לא יקרה, ואני פוחד שאדי, השרמוטה הזו... אני דואג לו."

"האקס שלך הוא ילד גדול יריב, אם אין לו מספיק שכל לשים קונדום כשהוא מזדיין עם בחור זר אז שיאכל אותה."

"אתה רוצה להגיד לי שאם אדי יזדיין איתו בלי קונדום וידביק אותו זו אשמתו של רובי?"

"בהחלט." אמר שגיא בשוויון נפש והחל להשליך את שברי הספל לפח.

"איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" הזדעזעתי, "אתה לא חושב שאדי צריך לגלות לשותפים שלו למיטה שהוא נשא?"

"אל תהיה טמבל." התרגז שגיא, "אם הוא יגלה אפילו לאחד די מהר כולם ידעו שהוא נשא איידס ואז הוא בחיים לא יזדיין."

"אבל אם הוא לא יגיד הוא ידביק גם אחרים." כעסתי, "לפחות שיתעקש על קונדום."

"למה לו להתעקש ולקלקל זיון טוב? הוא כבר נשא, מה יעזור לו הקונדום? זה הם שצריכים להתעקש." אמר שגיא ביובש.

"שגיא! צעקתי איך אתה יכול ל..."

"אי!" צעק שגיא ודחף את אצבעו לפיו, "נחתכתי."

"תן לי לראות." הושטתי אליו את ידי.

"לא, תתרחק ממני." ברח שגיא למקלחת.

הלכתי אחריו. "שגיא, בבקשה, תפסיק. תן לי לשים לך פלסטר."

"לא רוצה, עזוב אותי."

"אבל שגיא..."

"לך, תתרחק ממני, שלא תידבק חלילה." טרק שגיא את הדלת בפני, ומיד אחר כך נעל אותה במפתח, מתעלם מנקישותיי.

חזרתי למטבח והתיישבתי, רגלי רועדות מכעס אין אונים. דבריו העליבו אותי ופגעו בי מאוד ולמרות זאת הבנתי את המרירות והזעם שגרמו לו לדבר ככה. למרות האהבה שלנו שלא פקפקתי בה לרגע לראשונה מאז שנודע לי שהוא נשא התחלתי לחשוש שלא נצליח להתגבר על הקשיים ולהישאר יחד.

9. מאזן אימה

הטלפון צלצל פתאום בקול צורמני ועל הקו הייתה מזכירה רפואית, עליזה בצורה בלתי נסבלת בשעה כל כך מוקדמת של הבוקר, שרצתה להזכיר לשגיא שיש לו מחר בדיקת דם ושלא ישכח שוב להגיע.

"מי היה בטלפון?" חזר שגיא למטבח, ידו השמאלית הפצועה מושטת קדימה בזהירות ופלסטר דבוק רק בקצה אחד לכרית אצבעו.

"אני לא מצליח להדביק ביד ימין." התלונן, והראה לי את האצבע הפצועה.

"זה בגלל שיש לך ידיים שמאליות." חייכתי אליו בזהירות.

הוא חייך אלי בחזרה, חיוך קלוש, אבל בכל זאת חיוך, "תעזור לי." ביקש והראה לי את החתך שהפסיק לדמם.

כרכתי בזהירות פלסטר על אצבעו הפצועה, מקפיד לא להביט בעיניו.

"תודה." אמר שגיא ופסע עוד צעד קדימה כך שעמד ממש ממש קרוב אלי, כמעט נוגע. "לא התכוונתי." לחש.

"אני יודע." חיבקתי אותו.

הוא השעין את ראשו על חזי וכרך את ידיו על מותני. תחושת רווחה התפשטה באיברי, כמה טוב להתפייס. אסיר תודה על שהמריבה הסתיימה נישקתי את קצה ראשו. "יש לך מחר בדיקה ומבקשים שהפעם לא תשכח להגיע. איך זה ששכחת?"

"לא יודע. שכחתי, קורה."

"אבל שגיא, אתה יודע שזה חשוב ושאסור לך לשכוח."

"אני יודע."

"אתה רוצה שאני אבוא אתך?"

"אם אתה יכול."

"בטח שכן, אני אבוא אתך בשמחה."

"לא התכוונתי לשבור את הכוס ולצעוק עליך, אבל... אתה יודע איך זה."

"כן, אני יודע. זה בסדר."

"זה לא בסדר, אבל לפעמים אני כל כך כועס ופוחד, וכבר יומיים יש לי פצע מעצבן כזה בפה."

"לכל אחד יש לפעמים. זה לא אומר כלום."

"או שכן."

"יהיה בסדר חמוד."

"כן, בסדר." אמר שגיא והתחיל להתייפח, "בטח שיהיה בסדר, בסוף אני אמות ואז סוף סוף הכול יהיה בסדר."

"אל תדבר ככה." נבהלתי, "די, בבקשה תפסיק לבכות." הגשתי לו טישו.

הוא קינח את אפו, התנצל שוב והתעקש להכין לשנינו קפה לפני שנצא מהבית. ישבנו ושתינו יחד, מנסים לדבר על דברים אחרים, מעודדים יותר, אבל לא הצלחנו, נושא האיידס התגנב שוב ושוב לשיחתנו. מוזר, אבל דאגתי לרובי הרבה יותר מאשר לעצמי.

"בסדר, אז תספר לו ודי." נכנע שגיא, "אבל אם הוא הזדיין עם אדי בלי קונדום שלא יאשים אף אחד חוץ מעצמו, וחוץ מזה איך זה שאתה דואג כל כך לרובי ולא לבוס החרמן שלך?"

"כי קותי לא זז בלי קונדום. הוא סיפר לי לא פעם איך בשנות השמונים הוא היה מתרוצץ בין בתי חולים, מנסה לעודד את החברים שלו שחלו והולך כל חודש לעוד לוויה. הוא פוחד פחד מוות מאיידס."

"תגיד לו שיפסיק לפחד. היום כבר לא מתים מאיידס."

"הוא יודע, אבל גם לקחת תרופות כל החיים זה לא פיקניק."

"כן, אני יודע." נאנח שגיא, ואני ידעתי שהוא חושב בחוסר רצון על הבדיקה ועל הימים המתוחים שיבואו אחריה.

"יהיה בסדר שגיא, אל תדאג כל כך, אני בטוח שיהיו לך תוצאות נהדרות."

"כן, אולי, אבל מה זה יעזור לי? בעוד שלושה חודשים אני אצטרך לעבור הכול מחדש. לפעמים אני חושב שעדיף כבר שאני אתחיל לקחת את התרופות המחורבנות האלו ודי."

"אולי אתה צודק." אמרתי, אובד עצות למראה הייאוש והפחד שנשקפו מעיניו.

"ושלא תחשוב שאחרי שאני אתחיל עם תרופות אני לא אצטרך להמשיך עם בדיקות."

"שגיא, די, מספיק." התחננתי, "אין טעם לדאוג כבר עכשיו. יהיה מה שיהיה, אנחנו נתגבר על זה ביחד."

"אתה תדבר אחרת אחרי שאני אהפוך למפלצת בגלל התרופות האלו."

"נו, די. אתה יפה מידי, אין מצב שתהפוך למפלצת."

"מאין לך?" התמלאו עיניו דמעות, "לא תאהב אותי יותר אחרי שאני אעשה שמן ומגעיל, והכול יכאב לי ותהיה לי פריחה איומה על כל הגוף, וגם שלשול ודיכאון ו..."

"די, מספיק כבר. תפסיק." הנחתי יד על פיו, " שתוק כבר שגיא, אני מבטיח לך שאני אוהב אותך בכל מקרה, לא חשוב לי איך תיראה, העיקר שתהיה בסדר, ועכשיו שתוק ובוא נלך לעבודה."

"אנחנו חייבים לספר לרובי על אדי." אמרתי לשגיא אחרי שעברנו בשלום את הבדיקה שלו (למזלו הייתה האחות הרוסייה השמנה שהוא אהב כי הייתה לה יד קלה ורגישה) ויצאנו מהמרפאה.

"להלשין עליו כאילו?" הרים אלי שגיא מבט נוזף.

"נו, די שגיא, זה רובי, לא סתם אחד. אני לא אסלח לעצמי אם אני לא אספר לו."

"ומה אם רובי יתרגז וירביץ לאדי?"

"אל תדבר שטויות, הוא לא טיפוס כזה, וחוץ מזה מגיע לאדי שלך לחטוף קצת כי ההתנהגות שלו היא פשוט... זה ממש לא בסדר מה שהוא עושה, אני לא אומר רצח, אבל אם כל הנשאים יתנהגו כמוהו אז..."

"האמת שחלק גדול באמת מתנהגים ככה. למה אתה חושב שיש עליה כל כך גדולה במספר הנשאים?"

"טוב, אז זה לא בסדר, ואני לא רוצה שרובי ידבק, בטח שלא בגלל האדינה המשתרמטת שלך."

"אמרתי לך כבר, הוא לא האדינה שלי." התעצבן שגיא.

"בסדר, אל תתרגז." הנחתי יד מרגיעה על זרועו.

הוא ניער אותה מעליו בעצבנות והמשיך להתווכח איתי בלהט, "ותדע לך יריב שזה ממש לא הוגן להאשים רק את הנשאים. זו לא רק אשמתם, גם להם מגיע לחיות ולזיין כמו כולם. מי שלא נזהר ומזדיין כשהוא שיכור ומסטול ושוכח שצריך לשים קונדום שלא יבוא אחר כך בטענות לאף אחד חוץ מלעצמו."

"בסדר, בסדר, אני לא בא בטענות לאף אחד, בטח שלא אליך." ניסיתי להרגיע את זעמו, לא מבין מה הוא מתרגז כל כך. "אני פשוט... למה אתה כועס כל כך?"

"ככה." הפנה ממני שגיא את פניו היפות, מסרב להביט בי. גבו וכתפיו היו נוקשים כאילו עומלנו ורטט עצבני עבר בעורו כשהנחתי יד מלטפת על עורפו.

כל הדברים שסיפרו לי עליו חזרו וצפו בזיכרוני - שרוט, מופרע, דפוק...

"גם אתה התנהגת ככה פעם? בגלל זה אתה ויוני כבר לא יחד?" שאלתי בטון הכי עדין ומבין שלי וניסיתי לחבק אותו.

זה לא עזר. "עזוב אותי." הדף אותי שגיא מעליו, ברח לחדר השינה והסתגר שם. אם היה לי זמן הייתי מנסה לפתוח את הדלת ולדבר איתו, לפייס אותו ולישר את ההדורים, אבל לא היה לי. השעה הייתה מאוחרת והייתי צריך לצאת מיד כדי לא לאחר לעבודה ולכן רק צעקתי לו שאני חייב ללכת ושאני מקווה שהוא יירגע עד שאחזור ואז נדבר והלכתי.

ברגע שנכנסתי אדי פרם את סינורו ונחפז לרוץ להחליף בגדים. "מה בוער לך?" שאלתי, נרגז קצת. היו לו עוד עשר דקות עד תום המשמרת והרגיז אותי שהוא בורח כל כך מהר.

"לי לא בוער, לו בוער." הצביע אדי על קותי שעמד בפינת הבר, מתופף באצבעותיו על העץ הממורק, נראה כאילו הוא עולה על גדותיו מקוצר רוח נרגש.

"אני ואדי נוסעים לצימר ברמת הגולן ונחזור רק במוצאי שבת." בישר לי קותי כשברכתי אותו לשלום, "אני מצטער, אבל אתה ומישה תצטרכו לעשות משמרות כפולות."

"בסדר, אנחנו נסתדר." אמרתי, "מקסימום נבקש תגבורת מאלכס - חבר של מישה שהיה בא לעזור לנו בשעות העומס – תבלו יפה קותי."

"תודה." אמר קותי וניסה לחייך למרות שניכר בו שהיה לחוץ, "נשתדל." התרחב חיוכו למראה אדי שיצא מהמלתחה הדור בג'ינס דיזל שחור והדוק לישבנו הקטן ובחולצה ורודה מבד אלסטי דקיק שהייתה צמודה כל כך לגופו עד שראו דרכה את מתאר פטמותיו.

"אני רק מקווה שאתה נזהר קותי." הספקתי להגיד לגבו המתרחק.

"אל תציק יריב. אמרתי לך כבר שלצביקה לא אכפת." הפטיר קותי בקוצר רוח מעבר לכתפו, ודקה אחר כך הם כבר היו בחוץ, ממהרים אל הג'יפ הכסוף של קותי, ג'יפ חדש וגדול שתוכנן - כמו שאמרה תולי בלעג - במיוחד כדי לפצות גברים שלא הפנימו שהגודל לא קובע.

"לא לזה התכוונתי." אמרתי בשקט, יותר לעצמי מאשר לקותי שבין כה וכה כבר לא היה יכול לשמוע אותי.

"אז למה כן התכוונת." שאל מישה שצץ פתאום מאחורי גבי.

"לא חשוב, סתם. תגיד, מה דעתך על האדי הזה?"

"לא יודע." אמר מישה ומשך בכתפיו, "למי אכפת מה אני חושב עליו? העיקר שהבוס שלנו מתלהב מהצצקע הזו עד השמים. ראית איזה בגדים הוא קנה לו?"

"בגדים של שרמוטה." חיוותה תולי את דעתה, "אני מתפלאת איך הוא יכול לנשום עם החולצה ההומאית הזו, היא הדוקה עליו כמו קונדום." הוסיפה בבוז.

"מה שנכון נכון." הצטחק מישה, "הבד הזה נצמד לגוף ממש כמו קונדום."

"ואם מדברים על קונדום, אני מקווה שקותי נזהר ומשתמש באחד כזה." הסטתי את השיחה לכיוון הרצוי לי.

"אני במקומו הייתי שם קונדום גם על האצבעות לפני שהייתי נוגע באדי הזה." הסכים איתי מישה, "אבל אני לא מאוהב בו כמו קותי."

"מאוהב, אל תגזים. מה, הוא ילד קטן? יש לו קראש קטן והיסטרי על המלצר החדש שלנו, אבל כמה זמן זה כבר יחזיק מעמד? בעוד כמה שבועות זה יעבור לו והוא יחזור לצביקה כמו טטל'ה."

"או שלא." הרים מישה גבות דקות ובהירות וחייך בלעג, "אני מכיר את קותי כבר הרבה זמן ובחיים לא ראיתי אותו מתלהב ככה ממישהו, רק שלא ייפרד לנו פתאום מצביקה."

"ונגיד שהם ייפרדו, נו, אז מה? זכותו."

"אם הם ייפרדו הלך על הכרוכית." פסקה תולי בידענות, "כל הכסף לשיפוץ של אגף הספרים בא מאימא של צביקה. אם הם יפסיקו להיות שותפים קותי פושט מיד את הרגל."

"אני מקווה שזה לא יקרה." מצאתי את עצמי נסחף בזרם הרכילות של הקולגות שלי, "אבל גם אם כן והם ייפרדו זה לא אומר שהם יפסיקו להיות שותפים עסקיים." ניסיתי להישאר חיובי.

מישה ותולי לגלגו על ההשערה האופטימית שלי, אמרו לי שאני דביל שלא מבין מהחיים שלו ושאני חי באשליות. אין דבר כזה, גירושים ידידותיים, בטח לא אצל הומואים. אם קותי וצביקה ייפרדו אין מצב שהם ימשיכו להיות שותפים בכרוכית.

לא יודע למה המשכתי להתווכח איתם, אולי כי הרגיז אותי שוויון הנפש שלהם בנוגע לעתידו של מקום העבודה שלהם. מבחינתם זה היה היינו הך אם הם ימלצרו פה או שם. בשביל מישה המלצרות הייתה רק עבודה זמנית שהוא עשה כדי לממן את לימודיו, ואילו תולי עבדה רק כדי לעזור בהוצאות משק הבית שלה ושל החברה שלה. לא היה אכפת לה איפה היא מגישה כוסות קפה ותה כל זמן ששילמו לה בזמן והיו מספיק טיפים.

רק אני ראיתי את עתידי במקום הזה והשתוקקתי שיצליח כדי שאוכל למכור סוף סוף גם ספרים ולא רק סנדוויצ'ים.

את הויכוח המלומד הזה הפסיק רובי שנכנס כדי לבקר אותי ולהשביע באותו הזמן גם את רעבונו. הכנתי לו את הכריך המיוחד שלו – לחם שיפון מרוח באבוקדו וחרדל בתוספת ביצה קשה וגבינה מלוחה – והתלבטתי מה העיתוי המוצלח ביותר לגלות לו שאדי עלול להיות נשא איידס.

"נו, מה הבעיה שלך ריבי?" הפסיק באמצע את תיאור מעלליו הוירטואליים בשדות הציד הנצחיים של אטרף והציץ בי בחשדנות.

"מאין לך שיש לי בעיה?" התחכמתי, כאילו לא ידעתי שרובי מיטיב לקרוא את הבעות פני, מזל שלא שיחקנו אף פעם פוקר, הייתי מפסיד אצלו את כל כספי.

רובי הרים גבה אחת רבת הבעה (כישרון שעורר תמיד את קנאתי) והציץ בי בלגלוג מחויך. "אני מכיר אותך כבר כמה שנים." אמר וחייך, "נו, קדימה, שפוך. מה קרה?"

"אני חושב שאדי נשא איידס." פלטתי מהר לפני שאספיק להשתפן ולהתחמק, "אל תכעס" הוספתי בתחינה.

החיוך שלו נמחק ופניו נאטמו. "למה אתה חושב ככה?" שאל, נועץ בי מבט חודר.

"שגיא ראה אותו כשהלך לעשות בדיקת דם ו... טוב, הוא לא ממש סיפר לו, אבל שגיא חושב שגם אדי נשא."

"היית צריך להגיד לי קודם." אמר רובי בכבדות, וליבי קפא בקרבי מפחד למראה הבעת פניו הקודרת.

"לא הספקתי רובי, אני מצטער, אני פשוט... הכול קרה מהר כל כך ו... אני מקווה שנזהרת."

"לא, לא נזהרתי."

"אתה מתכוון שלא שמת גומי כשהיית איתו?" התעקשתי להבהיר את הנושא.

"לא, אתה יודע שאני שונא את הקטע הזה, אבל אני לא ממש מודאג כי הוא היה הפסיבי." אמר רובי, מנסה להישמע רגוע, אבל שריר קטן ועצבני שרטט בקצה העפעף השמאלי שלו העיד שהוא משקר.