א. זכיתי לאהוב

1. בחור חיובי

ראיתי איך הם הסתכלו עלי כשיצאתי עם קותי לסוף שבוע ההוא שנגמר כל כך רע, העמדתי פנים שלא אכפת לי ואני לא שם לב, אבל כן שמתי לב וכן היה לי אכפת, אפילו התביישתי קצת למרות שזו לא הייתה אשמתי, החולצה הוורודה הייתה מתנה מקותי.

אם זה היה תלוי בי הייתי קונה חולצה במידה אחת יותר גדולה ובצבע קצת פחות הומואי, אבל זה לא היה תלוי בי ולכן אמרתי תודה ולבשתי אותה ואפילו נתתי לו נשיקה. ככה זה כשאתה עני, אתה לוקח מה שנותנים לך, אומר תודה ולא מתווכח.

קל להם להסתכל עלי בעין עקומה ולעשות לי פרצופים מתחסדים מאחורי הגב, אבל הייתי רוצה לראות איך הם היו מתנהגים אם הם היו במקומי, אני בטוח שבמקרה כזה הם היו עושים אותו דבר.

אין לי משפחה ואין לי כסף, כל מה שיש לי זה את עצמי, את הגוף שלי, הפרצוף שלי והנעורים שלי שעוד מעט נגמרים ואני מנצל אותם כמה שאני יכול. חוץ מזה אני אף פעם לא דורש כלום מהגברים שרוצים אותי, אבל אם נותנים לי אני לא אקח?

בטח שכן, אני לוקח, אומר תודה ונותן להם תמורה יפה מאוד תמורה הכסף שלהם. אף אחד עוד לא התלונן עלי, הם תמיד מחייכים ומוסיפים לי טיפ, אולי זה לא כבוד גדול לקבל כסף על סקס, אבל במה זה טוב יותר מאשר להיות מלצר, או מוכר בחנות בגדים, או כל עבודה אחרת?

התחלתי לקחת כסף בעד זיונים מזמן, עוד כשלמדתי בפנימייה. אימא כבר הייתה במוסד ההוא והכמה שקלים עלובים שקיבלתי מהרווחה פשוט לא הספיקו לכלום. כמעט לכולם היו הורים שדאגו להם ורק אני הייתי לבד, ולהזדיין הזדיינתי בין כה וכה, אז למה לא להרוויח מזה?

וזה לא שהייתי ממש זונה, לא התפרנסתי מסקס או משהו כזה, אבל בסופי שבוע הייתי יוצא לעיר, עושה סיבוב בגן, בדרך כלל בימי שישי, מזדיין ותוך כדי כך משלים הכנסה. אחרי כמה פעמים כבר היו לי כמה קבועים שידעו מתי אני מגיע וחיכו לי, ומידי פעם היה מישהו שהיה לוקח אותי אליו הביתה ומפנק אותי בארוחה טובה ואפילו מבקש שאשר לישון אצלו. אהבתי את הקטעים האלו כי האוכל בפנימייה היה על הפנים, תמיד הייתי רעב ואף פעם לא היו מספיק מים חמים לכולם ואני אוהב לעשות אמבטיות חמות עם קצף ולהתנגב במגבות רכות ולישון מחובק עם מישהו נחמד.

נכון, הגברים שהיו להם דירות מסודרות ולקחו אותי אליהם היו תמיד הרבה יותר מבוגרים ממני והרבה פעמים הם היו שמנים ודי מגעילים, אבל הם תמיד היו נחמדים אלי, אדיבים ונדיבים מאוד ובדרך כלל נתנו לי הרגשה שאני עושה להם טובה ולא ההפך. לא כולם היו כאלה כמובן, היו גם טיפוסים אכזריים שאהבו להרביץ ולקלל, אבל מהר מאוד למדתי לזהות אותם והתרחקתי מהם.

כשהייתי בשנת הלימודים האחרונה היה לי אחד קבוע ששילם לי מספיק כדי שלא אלך עם אחרים ואיתו התחלתי להזדיין בלי קונדום. הוא היה די מבוגר, מכוער ושעיר, אבל הוא היה נחמד אלי מאוד ואני חושב שהוא קצת התאהב בי. הייתי מבלה אצלו את כל השישבת ומקבל ממנו מתנות ודמי כיס ואפילו הסכמתי להתנשק איתו. הוא ניסה לשכנע אותי לוותר על הצבא ולבוא לחיות איתו, אבל לא הסכמתי, רציתי להתגייס ולהיות כמו כולם וככה הגעתי לקריה.

היה לי טוב שם. אהבתי את תל אביב, בצבא פגשתי הרבה אנשים כמוני שהבינו אותי. התחלתי ללכת למסיבות ולמועדונים, למדתי לרקוד ולשתות, ופה ושם כשהייתי מסטול גם הזדיינתי בשביל הכיף, לא בשביל כסף.

יכול להיות שאז נדבקתי, לא יודע.

אני ושוגי שירתנו יחד ונעשינו חברים ממש טובים, הוא היה בין היחידים שסיפרתי לו על אימא שהשתגעה אחרי שסבתא מתה, ואיך זרקו אותי לפנימייה כי אבא לא הסכים לקחת אותי אליו בגלל שהוא התחתן מחדש והוא לא רצה אותי אצלו.

הייתי בן עשר כשנפגשנו לראשונה, גרתי אז במשפחת אומנה וחיכיתי שימצאו לי סידור ופתאום הוא הופיע ואמר שהוא אבא שלי. הייתי מופתע מאוד כי תמיד חשבתי שהוא נשאר ברוסיה, זה מה שאימא אמרה, אבל כנראה שהיא שיקרה לי, או אולי לא ידעה שגם הוא הגיע לארץ? היא אף פעם לא סיפרה לי עליו כלום.

שמחתי שהוא הגיע, חשבתי שהוא בא לקחת אותי אליו, אבל טעיתי. הוא הסביר לי שאשתו החדשה בהריון ואין להם מקום בשבילי וחוץ מזה אני מבוגר מידי לבוא לגור אצלו. אמר שיהיה לי יותר טוב בפנימייה והלך.

הוא שיקר, לא היה לי יותר טוב בפנימייה. זה היה מקום עלוב ומכוער ומלא ילדים אלימים ומורים רעי לב. הייתי בודד ואומלל שם, אף פעם לא הייתי ממש שבע, שנאתי את המורים ואת הלימודים ואת זה שאף פעם לא היו לי בגדים שהתאימו לי ולא הייתה לי טיפת פרטיות.

כשרק הגעתי לשם הייתי ממש צעיר ובכיתי כל לילה עד שנרדמתי, רציתי את סבתא, רציתי בית ומישהו שיאהב אותי, עם הזמן הבנתי שזה לא יקרה, שסבתא מתה ולא תחזור יותר ושאימא כבר לא תבריא ושאני אהיה תמיד לבד, ואם אני לא אדאג לעצמי אף אחד אחר לא יעשה את זה. אחרי שגדלתי קצת התחלתי לדאוג לעצמי הכי טוב שיכולתי ועד היום הסתדרתי לא רע.

בגלל זה הסכמתי להיות עם קותי שאמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא תמיד ידאג לי ושאם אני אעשה מה שהוא מבקש ואהיה סבלני הוא יעזוב בסופו של דבר את הבן זוג שלו ויחיה איתי בבית יפה ואולי אפילו נתחתן בקנדה.

אני לא טמבל ואני יודע שמה שגבר חרמן מבטיח לפני הזיון שווה כמו חוזה שכתוב על חול, אבל נהניתי לגור בווילה יפה בדניה ולהתפנק שם באמבטיה הנהדרת עם הנוף לים. רק אחר כך הוא גילה לי שהווילה היפה שייכת לאימא של צביקה - הבן זוג שלו - ושאני צריך להסתלק כי היא וצביקה חוזרים עוד מעט מהטיול שלהם בחו"ל.

הייתי די מופתע כשראיתי כמה קותי מתעצב ונלחץ כשהתחלתי לארוז את הדברים שלי, אפילו ריחמתי עליו קצת ולכן הסכמתי שנמשיך להיפגש, וחיבקתי אותו בחזרה כשהוא נישק אותי על הפה ואמר לי שהוא נורא אוהב אותי ושהוא רוצה שנמשיך להיות יחד.

יכול להיות שבמקום להגיד לו שאני אחכה לו עד שהוא ייפרד מצביקה ויתחיל לחיות איתי הייתי צריך לגלות לו שיש לי איידס?

כנראה שכן, אבל קל להיות חכם אחרי מעשה. בזמנו חשבתי שהוא סתם מתלהב וירד לו ממני בקרוב. לא חשבתי שהוא ירוץ מיד ויסדר לי דירה ועבודה ויתעקש שנמשיך להיות בקשר כל יום.

להביא אותי לעבוד בכרוכית הוורודה היה הרעיון של קותי. חשבתי שזה רעיון טיפשי, לא היה לי חשק לעבוד במלצרות, אבל לא היה לי משהו טוב יותר לעשות וככה גם קיבלתי מיטה וחדר אצל יריב -האחמ"ש של הכרוכית.

הבית קפה של קותי דווקא מצא חן בעיני למרות השם המשונה שלו, אבל מהרגע הראשון ראיתי שיריב האחמ"ש לא התלהב ממני ושונא את זה שהפילו אותי עליו. די הבנתי אותו, אבל מה יכולתי לעשות?

שתקתי וחייכתי והשתדלתי להתנהג יפה ולא לעצבן אף אחד.

בסוף הכול יצא לטובה כי ככה נפגשתי שוב עם שוגי ידידי הוותיק שחי עם יריב, ועם רובי, האקס של יריב, וגיליתי סוף סוף מה זו האהבה הזו שכולם מדברים עליה כל הזמן ועושים בגללה כל כך הרבה רעש ומבזבזים עליה כל כך הרבה זמן וכסף.

 אני לא מטומטם, אולי אני מתנהג ככה לפעמים – עובדה שנדבקתי באיידס כמו דביל – אבל אני לא באמת מטומטם ומיד ידעתי למה רובי חייך אלי ככה ולקח אותי אליו לדירה.

היה לי ברור שהוא לא באמת נדלק עלי ושאם זה לא הייתי אני זה היה מישהו אחר. אני פשוט הייתי שם בזמן הנכון ובמקום הנכון ונראיתי מספיק טוב כדי שהוא יוכל להוכיח לעצמו שיש לו את זה עדיין, שהוא  עוד שווה.

אם לא הייתי רק עם הקותי הזה כבר כמעט חודש ותקוע כל הזמן בדירה של יריב ושוגי, רואה אותם אוהבים זה את זה, מתחרמנים אחד על השני ומתייחסים אלי כמו אל גלגל חמישי בעגלה שרק מפריע אז בטח הייתי מנפנף את רובי מעלי, אבל קותי הלחוץ והשתלטן שהתנהג כאילו אני הרכוש שלו ממש נמאס עלי, וחוץ מזה רובי מצא חן בעיני דווקא כי הוא היה עצוב קצת, טיפה מדוכא ושפוף ונראה כאילו הוא צריך מישהו שיעודד אותו.

יריב עשה כמיטב יכולתו כדי לנחם אותו ומיד ראיתי שהם חברים טובים ושיש להם עבר משותף, אבל ברור היה שחוץ מליטוף קטן והרבה אמפתיה הוא לא יכול היה להציע שום דבר לאקס שלו כי הוא היה תפוס עם שוגי.

בקיצור, הלכתי עם רובי גם כי הייתי חרמן טילים וגם כי נורא נהניתי להסתלק ולהשאיר מאחורי את יריב מסתכל עלינו בפרצוף חמוץ.

ברור היה שיש לו עוד קצת רגש לרובי ושהוא טיפה מקנא אם כי כמו שלמדתי להכיר אותו הוא בחיים לא היה מודה בזה.

אז הלכתי עם רובי ובהתחלה באמת שלא חשבתי שיצא מזה משהו חוץ מסתם עוד זיון. אם רק הייתי יודע... 

הוא לקח אותי לדירה הנחמדה שלו, דירה קטנה נקייה ומסודרת ברחוב צדדי קטן ושקט בקריות, ועוד בחדר המדרגות נתן לי כדור חגיגת ולקח אחד גם לעצמו, ומיד כשנכנסנו הפשיט אותי והכניס אותי למקלחת.

התקלחנו יחד, מתנשקים מסבנים זה את זה, מתמזמזים ומתלטפים ואחר כך מתנגבים ומשם עברנו ישר לחדר השינה. לפני שהורדנו מעלינו את המגבות הוא המיס עוד אבקה ביין ושתינו, ואחר כך קפצנו למיטה והתנפלנו זה על זה.

אני יודע, זה לא היה בסדר, הייתי צריך להגיד לו עוד הרבה קודם לשים גומי, אבל קותי כל כך הקפיד להשתמש בקונדום (הוא לא ידע שאני נשא, אבל הוא פשוט טיפוס כזה, מחושב ונורא זהיר) עד שיצאתי מההרגל להזכיר שצריך לעשות סקס מוגן וחוץ מזה הייתי נורא נורא חרמן וקצת מסטול ממה שלקחתי ושתיתי ואיכשהו כל העניין של האיידס די פרח מזיכרוני.

מאוד מצא חן בעיני איך הוא לקח את כל היוזמה והיה האקטיבי בלי לשאול אותי בכלל מה אני מעדיף. הרגשתי שהוא מבין אותי בלי שום הסברים, ומבין לבד מה אני באמת רוצה. אהבתי את העדינות התקיפה והגברית שלו ומצא חן בעיני איך הוא השכיב אותי על הגב והרים את הרגלים שלי למעלה, חודר לתוכי בלי יותר מידי שאלות ונדנודים... פשוט הסתכל לי בעיניים, קרא אותי ועשה מה שצריך... זה היה נפלא, מיד נדלקתי וזרמתי איתו, נהנה מאוד להרגיש סוף סוף גבר אמיתי, גבר חזק ויפה עם זקפה קשוחה שיודע איך לנשק ומה לעשות...

קותי היה נחמד והכול, אבל הוא היה רכרוכי כזה, איטי ומגושם כל כך. איתו זה אף פעם לא היה זה, הזדיינתי איתו כי הוא נתן לי כסף ועבודה, לא כי בא לי עליו וכמובן שאין בכלל מה להשוות אותו לגבר מדהים כמו רובי.

בגלל החגיגת והיין ששתינו הכול קרה מהר וחזק כל כך...  נסחפתי ולא הספקתי לחשוב על כלום ואחרי שעשינו את זה פעם אחת נראה לי טיפשי להזכיר שצריך קונדום. מיד אחרי שגמרנו התחלנו להתנשק נשיקות מטריפות שצמררו אותי מכף רגל ועד ראש, וגם אם הייתי רוצה לא יכולתי להגיד כלום כי מיד אחרי שהוא הפסיק לנשק אותי הוא הכניס לפה שלי את הזין שלו ואחר כך היה עוד זיון...

כשהתעוררנו בבוקר היינו רעבים וחרמנים ומיד היה עוד זיון ואחר כך ישבנו לאכול ארוחת בוקר מוקדמת ועד אז כבר הייתי כל כך מאוהב בו עד שלא היה מצב שאגיד לו משהו שיגרום לו להצטער שהוא איתי, ולכן המשכתי לשתוק.

אמרתי לו שהיה לי נהדר איתו ושהוא נפלא, נתתי לו נשיקת פרידה חזקה וחיבוק גדול ואת מספר הנייד שלי וחזרתי לדירה של יריב ושוגי, מדמיין כל הדרך איך אני ורובי נעשים זוג, חיים יחד ועושים כל לילה אהבה נהדרת.

אף פעם לא הרגשתי ככה, עם אף אחד זה לא היה נהדר כל כך. נכון, מידי פעם הייתי נדלק על מישהו, אבל אף פעם לא בצורה כזו. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מאוהב לגמרי והייתי כל כך מאושר...

מאז שהייתי ילד קטן והלכתי עם סבתא לגן השעשועים ואחר כך לאכול גלידה לא הייתי מאושר כל כך.

לצערי ברגע שחזרתי הביתה קותי התקשר אלי ואחרי שהתנצל שעזב אותי לבד ליומיים (הוא נסע עם צביקה שלו לתל אביב) בישר לי בשמחה שבתור פיצוי אני והוא נוסעים עוד היום לסוף שבוע ארוך ומפנק בצימר ברמת הגולן.

בקושי התאפקתי לא לקלל בקול רם לשמע הבשורה. "אבל אני עובד הערב, וגם בשבת יש לי תורנות." הזכרתי לו.

"אני כבר אסדר הכול חמוד." אמר קותי בחביבות מרגיזה, "אל תדאג." ביקש ממני והוסיף שהשאיר לי מתנה נחמדה בלוקר שלי בכרוכית, והוא רוצה שזה מה שאני אלבש כשניסע יחד.

עשיתי פרצוף, ואפילו חרקתי שיניים בשקט כי כבר ידעתי שהטעם שלי ושל קותי הם שני קווים נפרדים שלעולם לא יפגשו. מצד שני הרי הוא מתלהב ממני, אז מה זה אומר עלי? ומה שווה אם ככה הדעה שלי על הטעם שלו?

עדיף לא לחשוב על זה. אמרתי לו תודה רבה ושיקרתי שכן, נורא התגעגעתי אליו. לפחות אמרתי את האמת כשהרגעתי אותו שלא, אני בכלל לא כועס שהוא לא יכול להיות איתי כל הזמן.

אני לא מבין למה הוא תמיד שאל שאלות דביקות כאלו, איך הוא לא קלט שלא אכפת לי שהוא חי עם אחר? לא יכול להיות שהוא חשב שגם אני מאוהב בו? אף פעם לא אמרתי לו דבר כזה ודי עצבן אותי שהוא לא מבין בעצמו למה אני איתו והאמת שגם לפני שהכרתי את רובי הייתי אסיר תודה שקותי גר עם החבר שלו ולא נדבק אלי כל הזמן.

לא התלהבתי מהרעיון שאני וקותי נבלה יחד סוף שבוע שלם, אבל אחרי כל מה שהוא השקיע בי הגיע לו שאני אסביר לו שהסיפור שלנו נגמר פנים אל פנים, לא בטלפון. לכן הסכמתי לתוכניות שלו ותכננתי להתקשר לרובי לפני שניסע ולהסביר לו שאני אוכל לפגוש אותו רק בשבוע הבא כי יש לי סידורים.

רציתי לנתק את היחסים עם קותי בצורה עדינה ואולי אפילו להמשיך לעבוד אחר כך בכרוכית מפני שברור היה שמרובי אני לא לוקח כסף ואם אני אהיה איתו אני אצטרך לעבוד בעבודה רגילה. מהרגע שהתאהבתי ברובי הבנתי שאני לא יכול בשום פנים ואופן לזגזג בין שניהם. כבר היו תקופות בחיים שלי שהזדיינתי על בסיס קבוע עם שנים ואפילו יותר גברים, ולפעמים גם באותה המיטה, אבל אף פעם לא הייתי מאוהב באף אחד מהם.

אני חושב שרק אז, בגיל עשרים וחמש (אמנם לקותי שיקרתי שאני בן עשרים ושתיים, אבל לרובי גיליתי ישר בן כמה אני באמת) הבנתי שברגע שאתה מאוהב כל סדרי העדיפויות שלך משתנים, כסף למשל נראה הרבה פחות חשוב.

הייתי צריך להתאהב ברובי כדי לקלוט עד כמה קותי אוהב אותי, אחרת הוא לא היה מסתכן בגללי בסכסוך עם צביקה - מקור המימון שלו (דרך אימא שלו כמובן) – בגללי.

כנראה שהאהבה הפכה אותי לרכרוכי. קותי נהג כדי שאוכל לנמנם, אבל לא הצלחתי להירדם כי כל הדרך לרמת הגולן חשבתי איך להגיד לו שאנחנו לא יכולים להיות יותר יחד, מתלבט איך אני מסביר לו למה בלי לפגוע בו.

אם הייתי יודע שהכול עומד בין כה וכה להתפוצץ עוד מעט הייתי חוסך מעצמי את המאמץ וישן.

2. טיפש ובכיין

קותי באמת השקיע, הגענו לפינת חמד - גן ירוק נשקף לנוף יפה, בקתת עץ רומנטית בסגנון כפרי מעודן, מיטה רחבת ידיים, וילונות מתנפנפים, שטיח רך פרוש על פרקט מעשה אומן, פרחים ופירות משמחים את העין מונחים על מדפי עץ מגולף מקושטים בתחרה עדינה – כל פריט נבחר כדי לפנק ולהרגיע את הנופשים.

לא הספקתי להתרשם כראוי מיופיו של החדר לפני שהוא הטיל אותי על המיטה והחל למשוך מעלי את בגדי, ורק אז גיליתי לתדהמתי שהלילה שביליתי עם רובי הפך אותי לטיפש גמור ושיבש את כל התכניות המדוקדקות שתכננתי בזמן הנסיעה.

למרות שברור היה לי שיהיה חכם יותר להניח לקותי לפרוק על גופי את החרמנות שצבר ורק אחר כך - עדיף בדרך הביתה - לספר לו בעדינות שזו הייתה הפעם האחרונה שלנו יחד ברגע שהוא החל לפרום את כפתורי מכנסי הדפתי אותו מעלי וצעקתי - לא!

קותי הפסיק, התרומם על מרפקו והביט בי מופתע, עדיין מחייך, וברגע זה שארך רק שנייה אחת קטנה חיי התאזנו מול עיני רוחי, מתנודדים כמו הולך על חבל שכל תנועה מוטעית שלו תחרוץ את גורלו לשבט או לחסד.

היה כל כך קל להחזיר לקותי חיוך, להעמיד פנים שאני מתבדח, ולהמשיך ולזרום איתו הלאה. לעצום עיניים, לשקוע במיטה המפנקת, לפתוח רגלים, להניח לו להשתמש בגופי, לשכוח שאני יותר מסתם גוף שאפשר לקנות ולמכור כמו חפץ, והיה כל כך קשה ומביך להתרחק ממנו, לעבור לשבת על כסא ליד החלון ולהגיד לו שאנחנו צריכים לדבר ובכל זאת זה בדיוק מה שעשיתי.

"לדבר על מה?" שאל קותי, וסוף סוף הפסיק לחייך והתחיל לזעוף.

"אני מצטער, הייתי צריך להגיד לך את זה עוד קודם, עשיתי טעות, אבל אני לא יכול לעשות את זה יותר."

"לעשות מה?"

"לרמות אותך."

"זה בסדר." אמר קותי ונופף את ידו בביטול, "עשיתי קצת בירורים עליך ואני יודע ששיקרת ואתה בן עשרים וחמש, לא בן עשרים ושתיים, ושההורים שלך לא זרקו אותך מהבית וכל זה."

"ואתה לא כועס עלי?"

"לא, אני מבין."

"מה אתה מבין?" התפלאתי

"שאתה בודד, שאין לך משפחה ואתה צריך מישהו שיאהב אותך ויטפל בך." התיישב קותי מולי, "אני כל כך רוצה אותך." אמר והניח יד מפצירה על ברכי.

דחפתי אותה בלי לחשוב מה אני עושה ומיד הצטערתי שפגעתי בו, אבל את הנעשה אי אפשר היה להשיב, קותי נפגע.

"אתה לא רוצה אותי יותר אדי? מה קרה חמוד?" שאל בקול רך.

"אני... אני..." אימצתי את מוחי איך להגיד לו בצורה הכי פחות מעליבה שאני לא רוצה אותו, שאף פעם לא רציתי, שכל מה שעניין אותי בו היה הכסף שהוא נתן לי, ושעכשיו, כשאני מאוהב באחר, אני מעדיף ללכת ברגל לחיפה מאשר להניח לו לגעת בי.

"לא הייתי צריך לבוא לפה קותי, זו הייתה טעות."

"למה? תראה כמה יפה כאן? לא מוצא חן בעיניך?"

"כן, מאוד מוצא חן בעיני, ובטח גם עלה לך המון כסף, אבל אני פשוט לא יכול."

"מה אתה לא יכול? מה הבעיה?"

נשמתי נשימה עמוקה והתכוננתי להתחיל להסביר לו מה הבעיה, אבל אז הדלת נפתחה פתאום ופנימה התפרצו שני אנשים - הראשון שמנמן מחזיק מצלמה, והשני שבא אחריו רזה ומבוגר יותר, ומאוד מאוד כועס.

לרגע השתררה דממה המומה כשכולנו הבטנו זה בזה, מופתעים, ואז קותי זינק על רגליו וצעק, "צביקה! מה אתה עושה פה?"

"מה אני עושה פה?" השיב הגבר המבוגר יותר שהתברר כצביקה, "מה אתה עושה פה עם הילד הזה?"

"נראה שהם רק מדברים." אמר השמנמן עם המצלמה, נשמע מאוכזב קצת.

"נכון, רק דיברנו." התגונן קותי, "זה הכול, סתם דיברנו."

"נסעתם עד לפה רק כדי לדבר?" לעג צביקה במרירות ונופף מעטפה חומה ששלף מכיס מעילו, "יש לי פה תמונות שלכם שמוכיחות שעשיתם קצת יותר מסתם לדבר קותי, אז אל תספר לי שהגעת עד לפה כדי לדבר, אני יודע שנסעת לרמת הגולן כדי להזדיין."

"אז מה? יותר טוב לנסוע עד לצ'כיה כדי לזיין?" השיב קותי באותו טון מריר, "ומי אתה?" פנה אל השמנמן עם המצלמה.

"הוא בלש פרטי ששכרתי כדי לעקוב אחריך ואחרי הזונה שלך." אמר צביקה, "ותנחש מה? יש לו איידס!"

"למי?" התרחבו אישוניו של קותי בבהלה בעודו נסוג ממני בהליכה לאחור, נעצר רק כשגבו פגע בקיר.

"לי יש איידס קותי." אמרתי, "זאת אומרת אני נשא, לא חולה אבל..."

קותי החוויר וטיפות זיעה צצו על שפתו התחתונה, סימן בדוק אצלו להתרגשות. פיו נפער כאילו רצה לדבר, אבל אף הגה לא בקע ממנו, במקום הוא עצם את עיניו והניח יד רוטטת על חזהו ולרגע נדמה היה שהוא עומד להתעלף.

צביקה זינק אליו, הודף אותי מבלי משים בכתפו ותמך בו. "קותי, יקותיאל." ניער אותו, מודאג, "אתה בסדר קותי?" שאל בחרדה נוגעת ללב שעמדה בניגוד גמור למרירות ולכעס שהפגין קודם.

קותי התמוטט בזרועותיו, מתייפח ורועד, וצביקה חיבק אותו ואמר מילות הרגעה וניחומים. "די, די, זה בסדר, הכול יהיה בסדר." ליטף בעדינות את גבו של בן זוגו הוותיק, מרגיע אותו ברוך כאילו היה ילד מבוהל.

"למה לא אמרת לו שיש לך איידס?" הביט בי השמנמן במבט מלא תוכחה, "אם מישהו היה עושה לי את זה הייתי הורג אותו."

"אבל השתמשנו בקונדום." מחיתי, ופתאום נזכרתי שגם לרובי לא אמרתי כלום וליבי קפא מפחד, "וחוץ מזה הוא היה האקטיבי." הוספתי, חושב על רובי, לא על קותי.

"אם הייתי יודע לא הייתי נוגע בך בשום פנים ואופן!" צעק קותי שהתאושש מעט, "ובטח שלא הייתי נותן לך לעבוד אצלי, רוצח שכמוך!" הוסיף בתיעוב.

"אבל... אבל קותי..." ניסיתי להגן על עצמי, מבולבל מהשינוי המהיר שחל ביחסו כלפי,  "אף אחד כבר לא מת היום מאיידס, וחוץ מזה תמיד השתמשנו בקונדום."

"קונדום זו לא הגנה של מאה אחוז, היית צריך לספר לי." חזר קותי ואמר בעקשנות מעצבנת.

"היית צריך לשאול לפני ששמת עלי ידיים." לא נשארתי חייב.

"עוף לי מיד מהעיניים, זבל שכמוך! זונה מטונפת." הביט בי קותי בשנאה, "אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים, שלא תעז לבוא יותר לכרוכית ותעזוב מיד את הדירה של יריב." פקד עלי, "אם נדבקתי ממך אני ארצח אותך." איים עלי לפני שנכנס עם צביקה לג'יפ החדש והיפה שלו ונעלם, משאיר אותי לבד עם הבלש הפרטי השמנמן שהביט בי כאילו אני חלאת המין האנושי והסכים להסיע אותי חזרה לדירה של רובי בקריות רק בתנאי שאשב במושב האחורי ולא אגע בשום דבר.

"איך אתה יודע שאני נשא?" שאלתי

"אני בלש." השיב השמנמן וסירב לפרט.

"כמה שילמת למי שפרץ למחשבים של הוועד למלחמה באיידס?" שאלתי, "או שהלכת ישר למאגר מידע של קופות החולים?"

"שתוק." צעק עלי הבלש, "או שאני מוריד אותך פה, באמצע הדרך."

הוא נראה מאוד כועס, וכבר היה חושך ולא היה לי מושג איפה אני בדיוק, לכן שתקתי ושקעתי במחשבות נוגות.

"אז איפה אמרת להוריד אותך?" שאל הבלש כשהגענו לצומת גולני,

"אה... אני..." כמעט שחזרתי ואמרתי בקריות, כל כך רציתי לחזור לדירה של רובי, להתכרבל בזרועותיו ולשכוח את היום הנורא שעבר עלי, אבל מבט השנאה שנתן בי קותי נצרב בי וערער את בטחוני. אם רובי יסתכל עלי ככה אני אמות, אני חייב לספר גם לו, חשבתי, ולתימהוני חשתי שעיני מלאות דמעות שאיימו לגלוש על לחיי. שנים שלא בכיתי, בטח לא ככה, עם דמעות והכול.

לא די שנעשיתי טיפש, מסתבר שמרוב אהבה נהפכתי גם לבכיין.

"מה קרה?" הציץ השמנמן שכעסו שכח בינתיים במראה ובחן אותי בסקרנות, "למה אתה בוכה? אל תדאג, הוא סתם איים עליך, וחוץ מזה אם השתמשתם בקונדום אין כמעט סיכוי שהדבקת אותו. קראתי המון על איידס ואני ממש מומחה בנושא, אין לך מה לדאוג."

"אני יודע, אבל... נניח שהיית מגלה שבחור שמאוד מוצא חן בעיניך הוא נשא, היית זורק אותו בגלל זה?"

"תלוי עד כמה הוא היה מוצא כן בעיני, ועד כמה חרמן הייתי, ואם היו לי קונדומים או לא." התחכם הבלש.

"ואם היית מגלה רק אחרי שהיה סקס?"

"סקס בלי גומי?" הרצין הבלש.

"כן, אבל אתה היית האקטיבי."

הוא גיחך. "יש סיכוי קטן מאוד שזה היה קורה, אני מאוד פסיבי ומאוד זהיר, וחוץ מזה זה בכלל לא משנה, גם אקטיביים נדבקים, אולי פחות, אבל גם הם יכולים להידבק."

ליבי שקע. "אתה בטוח?"

"לגמרי, למה אתה שואל?"

"סתם, לא חשוב. תוריד אותי בחיפה."

"אתה בטוח, בחיפה, לא בקריות?"

"כן, אני בטוח." מחיתי את עיני בשרוול, שואל את עצמי אם אי פעם יהיה לי אומץ להיפגש שוב עם רובי ולגלות לו את האמת.

שמור     בטל
מהרחוב הדירה של יריב ושוגי נראתה חשוכה. הייתי בטוח שאין אף אחד בבית, אבל כשפתחתי את הדלת במפתח שהם נתנו לי גיליתי לתימהוני את יריב ורובי יושבים מתוחים ואשמים על הספה, מביטים בי במין תמימות מעושה שסיפרה לי הכול, והדמעות שוב מילאו את עיני.

כדי להסביר להם מה אני עושה פתאום בבית ולהצדיק את הדמעות שהתקשיתי להסתיר סיפרתי להם איך צביקה תפס אותי ואת קותי על חם,

אחרי שראיתי את רובי ויריב יחד הייתה לי הרגשה שאין לי כבר מה להפסיד יותר ולכן גם סיפרתי להם איך קותי כעס עלי וציווה עלי להסתלק לכל הרוחות כי אני נשא, ותוך כדי כך התחלתי לארוז את הדברים שלי.

"היית צריך לספר לי." אמר רובי בקול עצוב והסתכל עלי במין מבט כזה, מבט נוקב ומלא תוכחה שאני בטוח שאזכור כל ימי חיי.

הייתי בטוח שזהו, הכול נגמר, רובי ישנא אותי לנצח בגלל שרימיתי אותו ויותר לא אפגוש בו לעולם, אבל להפתעתי הוא הציע לי לבוא ולגור אצלו.

ההיגיון הבריא שלי והניסיון שצברתי בחיים אמרו לי מיד שללכת איתו תהיה טעות איומה. הוא רק מרחם עלי, או שאולי הוא רוצה לעזור ליריב שלא היה לו נוח להעיף אותי מהדירה שלו למרות הפקודה של הבוס? לא יודע מה גרם לו להזמין אותי אליו, מההתחלה היה לי ברור שהוא לא אוהב אותי ובכלל לא מנחש מה אני מרגיש כלפיו.

בכל זאת ארזתי מהר את הדברים שלי ונסעתי איתו, מאושר לשבת לצידו למרות שבמעמקי ליבי ידעתי שאני עוד אשלם על האושר הזה מחיר יקר.

בדרך התנצלתי שוב שלא סיפרתי לו ושאלתי אותו אם הוא מתכוון לחכות חודשיים או ללכת לעשות בדיקת קומבו שאמנם עולה כסף, אבל אפשר לעשות אותה בעוד שלושה שבועות ולקבל תשובה מיד.

הוא משך בכתפיו, "מה זה משנה?" שאל באדישות.

"מה זאת אומרת מה זה משנה? מדובר בבריאות שלך, בטח שזה משנה." קראתי בהתרגשות.

"אני יודע, אל תדאג כל כך אדי, יהיה בסדר." הפטיר רובי בפיזור נפש, לא ממש מתייחס לדאגה שלי.

"מה בסדר? אתה חייב ללכת להיבדק!" התעקשתי.

"אני אלך, אני מבטיח לך, תפסיק לדאוג, העניין בטיפול." אמר רובי במין שוויון נפש מוזר שגרם לי לדאוג עוד יותר.

"תגיד, מה קורה אתך ועם שגיא?" שאלתי אחר כך, אחרי שכבר התארגנתי בחדר שהוא נתן לי ואפילו התקלחתי.

"מה כבר יכול לקרות? הוא מאוהב בחבר שלו וגר איתו ואני פה, לבד." נאנח רובי והמשיך להתעסק בהכנת תה בשביל שנינו.

"אתה לא לבד, אתה איתי." אמרתי והנחתי יד זהירה על כתפו. הוא הניח את הקומקום שאחז באותו רגע על השיש, הסתובב אלי וחיבק אותי. "תודה חמוד." אמר, נישק את לחיי בחיבה כאילו הייתי ילד קטן וחזר להתעסק עם התה.

"בבקשה." אמרתי, מבולבל קצת מהחיבוק הקצר הזה, "אבל..." היססתי.

"אבל מה?"

"אתה מאוהב בו?" נפלטה לי שאלה נואשת ומטופשת, וממש לא במקום, שאלה שבימים כתיקונם מעולם לא הייתי מעלה בדעתי לשאול, אבל אלו לא היו ימים כתיקונם, במחיצתו של רובי הייתי אדם שונה לגמרי מהאדם קר המזג והמחושב שהייתי פעם.

רובי הניח את המגש עם התה והעוגיות על השולחן ואז סקר אותי במבט משועשע, "למה אתה שואל?"

"ככה, סתם, כי אני רוצה לדעת." עניתי, מרגיש איך אני מסמיק תחת מבטו המבודח.

"הוא חבר טוב שלי ואני מאוד אוהב אותו, ומאוד מצטער שלא היה לי די שכל בזמנו, כשהייתה לי הזדמנות... טוב, זה קרה ממש מזמן, הייתי אז צעיר וטיפש, עכשיו אני חכם יותר, אבל לצערי עכשיו זה כבר מאוחר מידי, הוא עם שגיא ודי."

"גם שגיא נשא." אמרתי, ומיד התחרטתי, ממתי נעשיתי מלשין?

"אני יודע אדי, ותדע לך שידעתי שאתה נשא עוד לפני שסיפרת לי. שגיא סיפר ליריב שסיפר לי."

"אני מצטער נורא." אמרתי שוב, ועצמתי חזק את העיניים כדי שהדמעות לא יתחילו לזלוג עוד פעם. כבר עשיתי לעצמי מספיק בושות ליום אחד.

"זה בסדר, אתה לא אשם, הייתי צריך לשים קונדום."

"נכון, אבל לא שמת ואני הייתי צריך להתעקש, שתקתי כי הייתי קצת מסטול וגם... גם... לא חשוב."

"מה? תגיד, אל תתבייש." חייך אלי רובי בחביבות מרוחקת כאילו היה מדובר במישהו אחר ולא בו, בבריאות שלו ובחיים שלו.

"חשבתי שאם אתה אקטיבי זה אומר שזה בסדר, אבל טעיתי. כיום אני יודע שגם אקטיביים יכולים להידבק."

"נכון." אמר רובי בעצב ונאנח אנחה עמוקה.

כל כך התחרטתי על השטות שעשיתי, מרוב בושה התחלתי שוב לילל, ברחתי לחדר שהוא נתן לי, נשכבתי על הספה, משכתי עלי את השמיכה ובכיתי עד שהכרית תחתי נעשה לחה מדמעותיי.

רובי נתן לי כמה דקות להירגע ואחר כך בא אחרי, התיישב לצידי וליטף לי את הראש. "די ילד, תפסיק. בכי לא יעזור, מספיק. תשתה את התה שלך." הגיש לי את ספל התה שלי.

שתיתי לאט לאט, מציץ בו מידי פעם, חושב כמה הוא טוב אלי, כמה אני אוהב אותו, מתאפק לא להגיד לו את זה.

"מה? למה אתה מסתכל עלי ככה?" התפלא רובי.

לא העזתי להגיד לו מה אני באמת חושב ובמקום סיפרתי לו על השיחה שלי עם הבלש הפרטי, ושאלתי אותו למה הוא לא כועס עלי.

"מה הטעם לכעוס? מה זה יעזור?" ענה רובי בשוויון נפש, "וחוץ מזה הרי גם לפני שפגשתי אותך הזדיינתי המון בלי קונדומים. התנהגתי כמו טיפש ועכשיו אני עומד לשלם על זה." הוסיף.

"למה עשית את זה? אתה הרי יודע שזה מסוכן?" נזפתי בו.

"ולמה אתה?" החזיר לי רובי נזיפה.

הסתכלנו זה על זה ולאף אחד מאיתנו לא הייתה תשובה.

"לך לישון," לקח ממני רובי את הכוס, "אתה נראה הרוס מעייפות."

"אני באמת הרוס, אבל אני פוחד שאני לא אצליח להירדם."

"רוצה כדור שינה? יש לי נומבון."

"לא, מה שאני רוצה זה לישון אתך."

"באמת?" הופתע רובי, "למה?"

"אני לא אוהב לישון לבד."

"מי כן?" נאנח רובי וליבי קיפץ משמחה לשמע הרוך שנדמה היה לי שאני שומע בקולו.

"אז אני יכול?"

"כן, למה לא? בוא."