ז. שלילי וחיובי

14. הכול לטובה

יומיים אחר כך הופיע אצלנו מישה, נושא זר פרחים, עוגה מצופה קרם ובקבוק יין.

"מה זה, מסיבה?" חייכתי אליו ולקחתי ממנו את הזר הענקי. לא ראיתי אותו מאז אותו לילה. הוא לא פקד יותר את הפייגלע ותהיתי אם הוא לא חזר לאבו ראמי.

"באתי לבקש סליחה ממך ומפולי." אמר מישה בביישנות, "ואם אתם רוצים אפשר גם לעשות מסיבה."

פולי נכנס ולקח ממנו את העוגה. הם החליפו כמה משפטים ברוסית ואחר כך הביטו בי.

"מה?" שאלתי, מעביר את מבטי מאחד לשני.

"כלום. בוא נשתה לחייו של מישה." פתח פולי את הבקבוק. אני ומישה שתינו, הוא הסתפק רק בעוגה ובמיץ. אחרי שהבקבוק התרוקן נעשינו עליזים מאוד ומישה אמר שאם אני באמת סולח לו שאתן לו נשיקה.

כרכתי את ידי על כתפיו ונישקתי את לחיו.

"לא ככה." אמר פולי, רכן אליו ונישק אותו על פיו, "ככה."

"אהה... ככה." נישקתי אותו גם אני, וקמתי. נישקתי את פולי ולקחתי את שניהם לחדר השינה לחגיגה משולשת. 

זה התחיל ברגע פולי הוריד את החולצה, ונעשה גרוע יותר כשהוא התחיל להפשיט את מישה. בחילה מגעילה תקפה אותי, הראש התחיל להסתובב, הלב פעם במהירות, וחשתי מין הרגשה כזו... איך להסביר? הרגשה כאילו חלל שחור ונוראי נפער בתוכי ואני עומד לצנוח לתוכו, להתעלף, או לצרוח, או להתפרק לגמרי...

לא הרגשתי כל כך רע מאז שהתייבשתי פעם, ממש מזמן, בגלל שלא שתיתי מספיק עקב שפעת שהתעלמתי ממנה, מתעקש להמשיך לתפקד כרגיל עד שהגוף שלי הכריז על שביתה. זה קרה במגרש החנייה, התרוצצתי יום שלם למרות שהרגשתי לא טוב עוד מהבוקר, מבטיח לעצמי שעוד מעט, רק אסיים עוד משהו ואלך הביתה, ועוד משהו, ועוד משהו... ופתאום סחרחורת ואז רגלי התקפלו תחתי וכשהתעוררתי, כמה שניות אחר כך, מצאתי את עצמי שרוע על האספלט והייתי משוכנע שאני עומד למות בעוד רגע,

זה היה נורא, אבל מה שחשתי כעת היה נורא עוד יותר, ליבי דהר בפראות בחזי, הייתי מבוהל וכאב לי, ולמרות שרציתי מאוד להסתיר את המצב המביך שנמצאתי בו לא הצלחתי בכך כי שניהם נעצו בי מבטים, מצפים כנראה שגם אני אתפשט, לא מבינים שאני לא מסוגל לזוז.

"אתה בסדר תומר?" שמעתי את פולי שואל, קולו נשמע כאילו הגיע מאי שם, מרחף מעל התהום שהתחלתי לצלול לתוכה, חסר ישע, מסוחרר ומבוהל.

"אני חושב שאני הולך למות." הספקתי ללחוש לפני שהחושך סגר עלי, "תציל אותי." נאחזתי בידו שהושטה אלי וצללתי לתהום.

התעוררתי במקום אחר לגמרי ומיד, עוד לפני שפתחתי את העיניים, הרחתי את הריח המבחיל הזה שיש לכל בתי החולים בעולם - תערובת סמיכה של מרק מוסדי, זיעה, שתן, דם, תרופות ופחד - מישהו גנח לידי בקול סדוק מזקנה בערבית, מישהי צעירה ולחוצה צעקה מרחוק ברוסית, וילד קטן בכה.

פתחתי את עיני והבטתי בפניו המודאגות של פולי. "התעוררת." אמר וההקלה ששמעתי בקולו חיממה את ליבי.

"באיזה בית חולים אני?" שאלתי, מתבונן סביבי, מגלה שאני שוכב על מיטה צרה ולא נוחה, מוקף בוילון מפוספס בגוונים מכוערים של ירוק.

"רמב"ם. אתה במיון. עשו לך א.ק.ג. ואתה בסדר."

"באמת?" ניסיתי להתיישב ולהפתעתי הצלחתי. סקרתי בעיני רוחי את כל גופי, מגלה שאני מרגיש לגמרי בסדר. "אז מה קרה לי?"

"לא בטוח, אבל הרופא חושב שחווית התקף חרדה."

"התקף חרדה? באמת? בגלל זה תקעו בי מחט?" בחנתי את מחט האינפוזיה שהייתה תקועה בזרועי, מחוזקת בניר דבק.

"זה נוהל קבוע, עושים את זה לכל מי שמתקבל למיון." הסביר פולי.

"מי לקח אותי לבית חולים?"

"אני ומישה."

"איפה הוא?"

"אצל מקס."

"מקס? מה פתאום מקס?"

"בדרך לבית חולים הוא נעשה היסטרי, לא ידעתי מה לעשות איתו אז התקשרתי למקס שהסכים להשגיח עליו בינתיים. הייתי בטוח שקיבלת התקף לב ולא היה לי ראש אליו." הוא לקח את כף ידי בידו, עוטף אותה באצבעותיו החמות, "נורא נבהלתי תומר, פתאום התמוטטת... חשבתי שאני מאבד אותך."

צעיר פרוע שער, לבוש חלוק לבן, סטטוסקופ תלוי על צווארו, הסיט את הוילון. "אני דוקטור סגל, איך אתה מרגיש?" התיישב על מיטתי, גירש את פולי החוצה והחל לבדוק אותי, ממשש את הדופק שלי, מאזין לליבי, רושם הכול בדפדפת שנשא איתו.

"אני מרגיש כמו אידיוט. סתם הפחדתי את עצמי. אני יכול ללכת עכשיו?"

"עוד לא, יש לי עוד כמה שאלות." התעקש דוקטור סגל, שנראה לי כמו ילד בתחפושת של רופא, לחקור אותי, שואל שאלות מציקות על עברי הרפואי, שאלות מביכות כמו איזה סוג של תרופות, או סמים לקחתי בעבר.

"לקחתי כל מיני סמי מסיבות כשהייתי צעיר יותר, אבל מאז שאני בארץ לא נגעתי בשום דבר." ניסיתי להתחמק.

"בטוח?" הביט בי הרופא בחשדנות, "כי היה לך אחוז אלכוהול די גבוה בדם."

"שתיתי קצת יין קודם ו... אה... זאת אומרת..." התפתלתי, נבוך מעט. הוא נראה לי ממש ילד ובשום פנים ואופן לא יכולתי לספר לבחורצ'יק הזה מה תכננתי לעשות לפני שהתמוטטתי.

"חוץ מיין לא לקחת כלום?" המשיך הרופא לנדנד.

"אכלתי עוגה שחבר הביא, עשינו מין מסיבה כזו ופתאום התחלתי להרגיש רע מאוד. הייתה לי סחרחורת ובחילה, הלב נורא דפק לי והרגשתי שאני עומד למות, זה היה נורא מפחיד, אבל אני בסדר עכשיו. אני רוצה ללכת."

הרופא עיין ברשימותיו וקימט את מצחו, "הא.ק.ג. שלך תקין ותמונת הדם נורמאלית, עושה רושם שהלב שלך בסדר גמור... חוץ מדלקת פרקים אין לך שום בעיה גופנית, בעצם אין סיבה להחזיק אותך פה, אבל אל תתעלם ממה שעבר עליך, לדעתי היה לך התקף חרדה, ההתקפים האלו נוטים לחזור מידי פעם, בעיקר בגלל לחץ, כדאי שתפנה לטיפול נפשי."

"מה? לפסיכולוג כאילו?"

"כן." הנהן הרופא בכובד ראש.

"אבל אני בסדר גמור." מחיתי, "נכון שהיו לי תקופות קשות בעבר, אבל כבר שנתיים כמעט שהכול בסדר אצלי, אני חי עם בן זוג שאני אוהב ואוהב אותי, ואני עובד וחי חיים מסודרים. יש לי אפילו ילדה קטנה שאני אוהב מאוד וגרה עם אימא שלה בבית לידי ו... אה..." פתאום נוכחתי לדעת שאני משתפך לפני אדם זר, "איפה הבגדים שלי?"

"כאן, בארונית לידך."

פשטתי את החלוק המגוחך שהייתי עטוף בו והתחלתי להתלבש. "אני לא מבין למה דווקא עכשיו, אחרי שהכל הסתדר לי כל כך יפה בחיים, פתאום חטפתי את ההתקף הזה." התלוננתי, "פעם היו לי הרבה יותר צרות והצלחתי להתגבר עליהן בלי שום חרדות, אז למה דווקא עכשיו אני עושה בושות וחוטף התקף פחד משונה כזה?"

"אני לא יודע." אמר דוקטור סגל והחל להוריד את הפלסטר מזרועי, "על השאלה הזו רק אתה יכול לענות, אבל אומרים שרק אנשים שיש להם מה להפסיד פוחדים." 

השתחררתי חיש קל ויצאתי החוצה. פולי חיכה לי בכניסה למיון, יושב ליד איזה קשיש רוסי אחד שסיפר לו משהו.

כשראה אותי נופף לי בידו, נפרד בחמימות מהקשיש שלחץ בחום את ידו והוביל אותי למגרש החנייה, ידו - חמה ונוסכת ביטחון - מונחת על שכמי.

"מי זה הזקן הזה שדיברת איתו?"

"לא יודע בדיוק, הוא חיכה לאשתו ובינתיים קשקש איתי, סיפר לי איך היה חייל בצבא האדום... זה תמיד קורה לי, כל מיני אנשים מתחילים לדבר איתי, מספרים לי דברים." הצטחק פולי, "אימא אומרת שיש לי פרצוף של עזרה סוציאלית."

"יש בזה משהו, אתה בן אדם טוב פולי ואנשים מרגישים בזה." נכנסתי למכונית, מתיישב, שלא כמנהגי, במושב שליד הנהג, "תנהג אתה." ביקשתי.

"אתה בטוח?" התפלא פולי שכבר התרגל להניח לי תמיד להיות הנהג.

"כן, אני בטוח. תשמע פולי, אני ממש מצטער על העניין הזה, אני לא מבין מה קרה לי. סליחה שדפקתי לך את הבילוי, אתה מאוד מאוכזב?"

"מה? מזה שלא עשינו שלישיה? ממש לא. אני לא ממש מתלהב מהקטעים האלו בסקס, ומישה... טוב, הוא בחור נורא חמוד, אבל הוא לא בדיוק הטעם שלי."

"עכשיו נזכרת שהוא לא הטעם שלך? אז למה יזמת את כל העניין הזה?"

"אני יזמתי? מה פתאום? זה היה רעיון שלך."

"שלי, מה פתאום? מתי אמרתי לך שאני רוצה לעשות שלישיה?"

פולי הידק את ידיו על ההגה וחשק את פיו בצורה שרמזה לי שהוא מתחיל להתרגז, אבל מתאפק ומנסה למשול ברוחו. "לא אמרת שלישיה, אבל גם לא התנגדת אז חשבתי..."

"לא התנגדתי כי חשבתי שאתה זה שרוצה, למה בכלל חשבת שאני מעוניין?"

"כי ראיתי איך אתה מסתכל על מישה ואמרת שאחרי שנתיים זה טבעי לרצות לגוון, עשיתי אחד ועוד אחד ו..."

"פולי, על מה אתה מדבר? זה אתה שאמרת שאתה מסתכל כל הזמן על גברים."

"בטח שאני מסתכל, לא שמעת שאצל גברים העיניים רווקות? למה, אתה לא מסתכל?"

"בטח שכן, אבל זה שאני מסתכל לא אומר שאני רוצה גם לזיין."

"תיכף תגיד שהכרחתי אותך!" איבד פולי את סבלנותו.

"פולי, די, תפסיק. על מה אנחנו רבים בכלל?"

"אנחנו לא רבים, אנחנו מדברים."

"אז למה אתה צועק?"

"לא יודע." חזר פולי לדבר בקולו הרגיל, "מה הרופא אמר לך?"

"שאני משוגע."

"לא יכול להיות, אל תדבר שטויות, מה הוא אמר?"

"שהיה לי התקף חרדה ואני צריך ללכת לטיפול נפשי כדי להבין ממה אני פוחד."

"ותלך?"

"אני לא יודע, אולי."

פולי שתק והמשיך לנהוג, ואני השענתי את ראשי על המושב, עצמתי את עיני וחשבתי עד שנרדמתי.

"הגענו." אמר פולי, "תתעורר תומר."

"אתה יודע שרגא, זו הפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי שהרשיתי לעצמי לישון במכונית שמישהו אחר נוהג בה."

"לא, איך יכולתי לדעת? אתה תמיד זה שנוהג."

"מעכשיו אני אתן גם לך לנהוג."

פולי לכסן אלי מבט, "אולי אתה באמת צריך ללכת לראות מישהו תומר?"

"נו, די, מספיק. אמרתי שאני אחשוב על זה, לא? יש משהו לאכול?"

נכנסנו הביתה, אכלנו, שוחחנו כרגיל על ענייני היום. קפצנו לתולי ולנינה לעשות אמבטיה לקטנה - לא לפני שהזהרתי את פולי לא לספר להן על אירועי היום – השכבנו אותה ואת יותם לישון, ראינו חדשות עם הבנות ואחר כך הלכנו למיטה.

"איך אתה מרגיש?" שאל פולי אחרי שהתכרבלנו זה לצד זה.

"מרגיש כרגיל." הנחתי יד על בטנו, נישקתי אותו, הורדתי את היד יותר למטה ונישקתי אותו שוב.

"אתה בטוח?" החזיר לי פולי נשיקה.

"כן, מה אתה מופתע כל כך?"

"כי... טוב... אתה יודע, רק לפני כמה שעות..." הוא בדק וגילה שבאמת הכול כרגיל אצלי, "איך זה יכול להיות שעכשיו אתה כן רוצה?"

"זה יכול להיות כי אני במיטה אתך, עוד לא קלטת שאני תמיד רוצה אותך?"

"אבל כשמישה היה פה אתה... אתה חושב שזה קרה בגלל שלא היינו לבד? חשבתי שאמרת שכבר עשית שלישיות?"

"כן, אבל אף פעם לא עשיתי דבר כזה בלי לקחת קודם משהו, אקסטה או קריסטל, או לפחות שורה של קוק."

פולי התיישב והדליק את האור. "בגלל זה נלחצת?" הביט בי, פניו חמורות כפניו של שופט לפני הקראת גזר דין מוות, "כי היית צריך לעשות שלישיה בלי סמים?"

"כנראה שכן."

"אז למה כשאתה איתי... אתה לא משתמש יותר בסמים תומר, נכון?"

"חס וחלילה. בטח שלא, כשאני אתך אני לא צריך שום דבר, בוא הנה." משכתי אותו אלי וכיביתי את האור, "כל מה שאני צריך זה את הפה המתוק שלך, ואת התחת היפה שלך, ואת ה..." לא הייתי צריך להמשיך, הוא כבר הבין לבד. 

למחרת התקשר מקס. "תרשום." פקד עלי, "דוקטור פאנוב." הכתיב לי, ואחר כך נתן לי את הכתובת והטלפון שלו, "לך אליו, הוא טוב, והוא מבין עניין."

"אתה מתכוון שהוא הומו?"

"מאין לי לדעת? למי אכפת? מה שחשוב זה שהוא רופא טוב שיודע להקשיב ושהוא מבין בבעיות האלו."

"תודה מקס, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לדבר עם רופא."

"מי כן רוצה לדבר עם רופא? מה לעשות שלפעמים צריך, מישה סיפר לי מה קרה, רוצה או לא רוצה אתה צריך ללכת אליו."

"מישה? מה פתאום מישה סיפר לך עלי? מה איתו בכלל?"

"הוא פה, אצלי. מעכשיו הוא גר איתי, ואל תכעס עליו, הוא מספר לי הכול, הוא סיפר לי מה קרה לך ומיד הבנתי שאתה צריך לראות את ד"ר פאנוב."

"מישה גר אתך?" נדהמתי, "מה פתאום?"

"למה לא?" שמר מקס על שלוות נפשו.

"כי... כי... הוא רק ילד מקס, בן כמה הוא?"

"בן עשרים ושש, יש עוד משהו שאתה רוצה לדעת?" התגרה בי מקס, ומיד הוסיף וענה על מה שלא שאלתי, "אני בן חמישים ושתיים ולא הכרחתי אותו לגור איתי, זה היה רעיון שלו, יש לך בעיה עם זה?"

"לא מקס. סליחה, אני פשוט... לא חשוב, זה לא עסקי."

"נכון." הסכים איתי מקס בחומרה, ואז התרכך מעט, "אני יודע שהוא יכול להיות הבן שלי, אבל הוא כזה, הוא מעדיף גברים בגילי, החבר הקודם שלו, הערבי, היה יותר מבוגר ממני. אני לפחות לא בארון ולא נשוי ואני מדבר רוסית. אל תדאג, יהיה לו טוב איתי, ואל תשכח, לך לראות את ד"ר פאנוב, תדבר איתו, לדבר זה אף פעם לא מזיק."

"בסדר מקס, תודה. ד"ש למישה."

פולי נאנח כשסיפרתי לו את החדשות על מישה. "נו, טוב, אולי זה רק לטובה. מקס לפחות לא נשוי ומדבר רוסית, ומישה תמיד העדיף מבוגרים, מתי תלך לרופא הזה תומר?"

15. מה הבעיה שלי

"באתי אליך כי קיבלתי התקף חרדה." אמרתי לד"ר פאנוב שישב מולי זקוף ודרוך, מחברת פתוחה מונחת לפניו ועיפרון בידו, מבטו הכחול השקוף נעוץ בי בסקרנות.

"מתי זה קרה בדיוק?" הוא שאל.

"קצת מביך לספר... האמת, מאוד מביך. הייתי בבית שלנו עם בן הזוג שלי ועם ידיד משותף. מישה ואני שתינו, אבל פולי לא, הוא לא נוגע באלכוהול. שנינו היינו קצת שתויים ואיכשהו העניין התגלגל לזה שכמעט הגענו שלושתנו למיטה..."

"למיטה במובן של סקס." נכנס ד"ר פאנוב לדברי.

"כן. אבל ברגע שפולי הוריד את החולצה פתאום הרגשתי נורא, הרגשתי שאני הולך למות או משהו ואחר כך התעלפתי והתעוררתי ברמב"ם."

"למה אתה חושב שזה קרה?"

"בגלל שעד היום לא סיפרתי לפולי למה באמת נפרדתי מדייב."

"מה אתה חושב שהוא יעשה כשהוא יגלה?"

"אני חושב ש... לא יודע, הוא בטח יפסיק להעריך אותי... יחשוב שאני מגעיל."

"למה, מה עשית?"

"שתיתי, לקחתי סמים, קוקאין וקריסטל, ואחר כך עשיתי סקס עם כל מיני זרים."

"ואתה חושב שזה רע."

"בטח, רע מאוד אפילו, לא חוקי ולא מוסרי, וגם מטופש. יש לי מזל שלא נדבקתי באיידס. קשה לזכור קונדום כשאתה תחת השפעה של סמים."

"אז למה עשית את זה?"

"בעיקר בגלל דייב. רציתי לרצות אותו, לא הייתי חזק מספיק לעמוד בפניו, להתנגד לתיאוריות שלו."

"איזה תיאוריות?"

"כל מיני... תיאוריות על שבירת גבולות ומרד בממסד הפטריאכלי המדכא... המון דיבורים שלא את כולם הבנתי, אבל זה תמיד נגמר בסקס עם כל מיני בחורים שלא הכרתי ושהיו בפירוש צעירים מידי ולא תמיד הבינו למה הם נכנסים. כשאתה תחת השפעה של קריסטל... דייב קרא לזה לזיין עם טינה, כשאתה נעזר בה אתה עושה דברים מגעילים, מעשים שלא תעשה בראש צלול."

"וברגע שבן הזוג שלך הזמין עוד מישהו למיטה שלכם פחדת שאתה עומד לאבד שוב שליטה?"

"אני חושב שכן. אתה מבין ד"ר פאנוב, אני, למרות שנסעתי לסן פרנסיסקו והלכתי שם להמון מסיבות ושתיתי ועשיתי שורות וסמים ובחורים והכול, בפנים אני סך הכול הבן של האימא הפולנייה שלי שהעדיפה להתאבד במקום להתגרש מאבא למרות שהוא בגד בה בלי בושה במשך שנים. אני בן אדם די שמרני ואחת הסיבות שטוב לי עם פולי זה שגם הוא כמוני, בחור די ביישן ושקט, מאוד הפתיע אותי שהוא ניסה לגוון את הסקס שלנו, הפתיע והפחיד. פתאום, כשזה קרה, נבהלתי כל כך... זה כנראה החזיר אותי לתקופה הנוראית ההיא."

"אבל למה לא אמרת לו שלא מתאים לך?" 

"לא יודע, כנראה שלא הבנתי את זה בעצמי. הייתי צריך שהגוף שלי יגיד לי שהוא מתנגד. ככה קרה גם אז, בסן פרנסיסקו, עד שלא חליתי לא הבנתי שלא טוב לי לחיות בצורה כזו."

"מפליא אותי למה אדם כמוך, אדם בעל מודעות עצמית כזו, מבזבז את הזמן והכסף שלו אצלי." העיר ד"ר פאנוב, וכמעט חייך.

"כי אני לא בטוח שאני צודק בהסבר שלי, אני רוצה לשמוע מה דעתך."

"אם ככה אולי כדאי שתספר לי הכול מההתחלה."

"ההתחלה הייתה דווקא טובה. רציתי להתרחק מהארץ, ללמוד ולהתקדם מקצועית ואישית. אחרי כמה חודשים פגשתי את דייב, הוא מבוגר ממני בכמה שנים ובן אדם מרשים מאוד, התאהבתי בו מיד ואני מניח שגם הוא התאהב בי. גם כיום הוא טוען שהוא עדיין מאוהב בי, אבל יכול להיות שאנחנו לא מתכוונים לאותם דברים כשאנחנו מדברים על אהבה."

"מתי נפרדתם?"

"זהו, שלא ממש נפרדנו, במשך הזמן התרחקנו זה מזה, אבל המשכנו להיות יחד. לפני שנתיים ומשהו נסעתי ללוויה של אבא שלי ופשוט לא חזרתי."

"למה אתה חושב שהתחלתם להתרחק זה מזה?"

"בגלל הרבה סיבות... בעיקר בגלל שחליתי, ברגע שהרופא אמר לי שיש לי מחלה אוטואימונית הבנתי שהגוף שלי מתמרד נגדי כי אני חי בצורה שלא מתאימה לי ושאני חייב להיפרד מדייב."

"זה מה שהרופא אמר לך?" תקע בי ד"ר פאנוב עיניים צרות ומלוכסנות וזקר מעליהן גבות משולשות, פרועות בקצותיהן. "שדלקת הפרקים שלך נובעת מסיבות נפשיות?"

"לא האמת שלא, שאלתי והוא אמר שאין שום הוכחות לזה שמחלות אוטואימוניות הם פסיכוסומאטיות, אבל אני בטוח שאם לא הייתי משתמש בסמים ונגרר לכל מיני מעשים לא חוקיים... אני משוכנע שיש קשר בין החיים הפרועים שניהלתי קודם לדלקת הפרקים שלי."

"אז אתה בעצם מפרש את המחלה כעונש?"

"לא בדיוק עונש, יותר כאות אזהרה להפסיק עם זה."

"אבל למה היית צריך לחזור לארץ כדי לשנות את החיים שלך? לא יכולת לעשות את זה באמריקה?"

"אני מניח שיכולתי, אבל כל זמן שדייב היה בסביבה היה לי מאוד קשה."

"יכולת להיפרד ממנו."

"ניסיתי, אבל לא הצלחתי. התחלתי להרגיש משוחרר מההשפעה שלו רק אחרי ששמתי חצי עולם ביני לבינו."

"גם בישראל יש תרבות של סמים וסטוצים והתנהגות שנחשבת לא מוסרית ולא מקובלת."

"אני יודע, אבל פה בארץ אני חזק מספיק להתנגד לעניין הזה, עובדה שאני נמצא בפייגלע כמה פעמים בשבוע ואף פעם לא התפתיתי."

"מישהו ניסה לפתות אותך?"

"לא ממש, לשמחתי הפייגלע הוא מקום די שמרני, אולי, אם הייתי נוסע לבלות בתל אביב... " הרהרתי ומיד נתקפתי חלחלה מהרעיון, "לא. בשום פנים ואופן לא, אני לא אסע לשם."

ד"ר פאנוב סגר את המחברת שלפניו ותופף בעדינות עם העיפרון שלו על כריכתה. "תומר, למה בעצם באת אלי? אתה מבין לבד מה גרם לך להתקף חרדה, התגברת בכוחות עצמך על ההתמכרות שלך לסמים, הצלחת להתנתק לבד מהאקס שלך שמשך אותך לכיוון שלא אהבת, אתה חי חיים טובים עם בן זוג שונה ממנו לגמרי ואתה מאושר, אז מה בעצם הבעיה?"

"דייב רוצה לבוא לבקר בארץ, הוא מדבר על זה כבר כמעט שנתיים, אבל הפעם הוא רציני, הוא כבר קנה כרטיס וקבע תאריך. הוא מתכנן להיות פה בחופש שבין הכריסמס לראש השנה האזרחי."

"אז תגיד לו שלא יבוא."

"אני לא יכול כי בינתיים הוא התיידד עם פולי שהזמין אותו לישון אצלנו... עשיתי טעות כשלא סיפרתי לפולי מיד את האמת. עכשיו אני לא יודע איך לצאת מזה."

"מה אתה חושב יקרה אם פולי ידע שהשתמשת בזמנו בסמים?"

"הוא לא יאהב את זה, אבל יתגבר, הבעיה היא לא הסמים, מה שאני לא מעז לספר לו זה מה עשיתי אחרי שלקחתי אותם... מה שדייב גרם לי לעשות... הבחורים האלה שהיינו איתם..."

"דייב לא הכריח אותך לזיין אותם." תיקן אותי ד"ר פאנוב בקרירות.

"אני יודע, אבל... אף פעם לא השתמשת בקריסטל אז אתה לא מבין."

"אז תסביר לי. מה בדיוק הבעיה?"

"הבעיה היא שהם היו ממש צעירים וש... ש..." גל של בחילה עלה בגרוני וראשי מסתחרר, "אני לא מרגיש טוב."

"תשים את הראש בין הרגליים." מורה לי ד"ר פאנוב, "ותנשום עמוק." הוא עומד לידי, ידו על כתפי, "למה אתה מתכוון ממש ממש צעירים, אתה מתכוון קטינים?"

"לא יודע, תמיד חשבתי שהם צעירים מידי, אבל לא ידעתי בני כמה הם בדיוק וגם לא שאלתי."

"למה לא?"

"כי רציתי לזיין, הייתי חרמן ורציתי סקס, בגלל זה העדפתי לא לדעת." התחלתי לבכות, דמעות הרטיבו את פני, גולשות על לחיי, מטפטפות על סנטרי, מאיפה באו כל הדמעות האלו?

"ומה דייב עשה כשאתה זיינת?" הגיש לי ד"ר פאנוב קופסת טישו.

"הסתכל והתחרמן, ולפעמים גם אונן. חיכה עד שאני אגמור ואז הוא היה מתחיל... לא נגענו אחד בשני, הכול היה דרך הילדים שהוא היה מביא."

"למה אתה קורא להם ילדים?" שמר ד"ר פאנוב על קור רוח.

"כי ככה הם נראו. הם היו ממש צעירים, רזים, חלקים, לא רק בגוף גם בפנים. האחרון נראה בקושי בן חמש עשרה, אולי אפילו פחות."

"למה לקח לך כל כך הרבה שנים להבין שמשהו פה לא בסדר?"

"זה תמיד הטריד אותי, בהתחלה הם היו סתם צעירים ועם הזמן הגיל שלהם הלך וירד. כל פעם הם נראו לי ילדותיים יותר... בפעם האחרונה הבחור התחיל לבכות שאנחנו מכאיבים לו... דייב נתן לו עוד כדור, הוא המס אותו בוודקה והכריח את הילד לשתות... די, אני לא רוצה לחשוב על זה יותר. זה קרה כמה ימים לפני שויקטור נפטר, קותי הודיע לי מתי הלוויה, טסתי מיד לארץ ואחרי שחזרתי הרגשתי כל כך לא טוב עד שהלכתי לרופא ששלח אותי לראומטולוג שהסביר לי מה יש לי. קיבלתי שוק כל כך חזק עד שהחלטתי להפסיק עם כל הסמים וגם לא לשתות יותר, גם כי זה לא מומלץ עם התרופות שאני לוקח וגם כי אני לא רוצה להשתכר יותר."

"מאוד נדיר להצליח להיגמל לבד מסמים." חזר ד"ר פאנוב לכיסאו.

"אני יודע, אני לא חושב שהייתי ממש מכור, לא באמת, אבל בגלל דייב התרגלתי לשילוב של סקס וסמים. ברגע שהפסקתי אתם הפסקתי גם עם סקס."

"וזה לא היה חסר לך?"

"לא, לא ממש. מה שקורה כשיש לך דלקת פרקים זה שהתיאבון גם לאוכל וגם לסקס נגמר לך, אתה מרגיש חולה ועייף כל הזמן. אחרי כמה חודשים של התנזרות התחלתי להתאושש לאט לאט, אפילו שמנתי בגלל הפרידינזון, ואז אבא נפטר. חזרתי ללוויה וברגע שהגעתי לארץ הרגשתי כאילו ירד לי איזה משא כבד מהגב, פתאום הבנתי שאם אני אחזור לדייב אני עלול לחזור לחיים האלו, לכן נשארתי, אחר כך פגשתי את פולי והתחלנו לחיות יחד."

"נשמע שהצלת את עצמך במו ידייך."אמר ד"ר פאנוב ביובש, "אז מה מפחיד אותך כל כך?"

"לא יודע." גמגמתי, לא מצליח להתגבר על הבכי, "אני לא יודע." השעון שעמד על שולחנו של ד"ר פאנוב צלצל, סימן שעלינו להיפרד.

"אני יכול לבוא עוד פעם?" שאלתי את ד"ר פאנוב לפני שיצאתי.

"תלוי בך, אתה רוצה להגיע שוב?"

"כן, אני חושב שאני צריך."

"אני מסכים אתך."

"נו, אז איך הוא?" שאל פולי בסקרנות אחרי שחזרתי.

"בסדר אני חושב, אפילו נחמד."

"אתה הולך להתאהב בו? שמעתי שזה קורה הרבה, אנשים מתאהבים כל הזמן בפסיכולוג שלהם."

"לא חושב שזה יקרה גם לי." צחקתי, "איזה רעיונות משונים יש לך פולי."

"זה נקרא העברה, קראתי על זה." נשאר פולי רציני, "איך הוא נראה?"

"נראה חכם כזה, קטן, רזה, לא צעיר, דומה לסיני, אבל בלונדיני."

"וואלה? גם סיני וגם בלונדיני?"

"כן, יש לו פרצוף סיני כזה, אבל בהיר, ועיניים כחולות מלוכסנות."

"אתה חושב שהוא הומו?"

"אין לי מושג פולי, מה זה משנה?"

"לא יודע, אני סתם סקרן. דיברתם עלי?"

"גם."

"נו ו..."

"פולי, אל תציק. זה עניין פרטי."

"מה, לא תספר לי?"

"אני מעדיף שלא."

"למה לא? יש לך סודות ממני?"

"נו, פולי, די. אל תהיה כזה."

פולי נעלב והלך למחשב שלו. נעמדתי מאחוריו, מעסה את כתפיו, "איך הולך עם הכתיבה?"

"אל תציק, זה עניין פרטי." השיב לי כגמולי, "עזוב אותי." ניער מעליו את ידי, "אני עסוק."

"פולי, בבקשה, אל תתרגז. לך יש את העניינים שלך ולי יש את שלי."

"אני מקווה שלפחות לו סיפרת למה נפרדת מדייב?"

"בערך, דיברנו על זה קצת."

"ומתי תספר לי?"

"כשתפסיק לכתוב סיפורים?"

פולי הסתובב בתנועה חדה בכיסאו ונעמד מולי, דרוך. "אתה חושב שאני אכניס את החיים שלך לסיפורים שלי? בגלל זה אתה לא מספר לי?"

"אל תתרגז, אתה זה שאמר לי שאתה בן אדם מסוכן."

"רק התלוצצתי, ברור שאני לא אכתוב עליך. זה מה שאתה חושב עלי?"

"שרגא, די. אני לא רוצה לריב אתך, כשאני אהיה מוכן אני אספר לך."

"בסדר, איך שאתה רוצה." הוא הסתובב והתיישב חזרה בכיסאו, מניח את ידיו על המקלדת בלי להביט בהן והחל לכתוב שוב.

פולי מקליד בעשר אצבעות באותה מהירות בה הוא חושב בלי להביט היכן הוא מניח את אצבעותיו. הבטתי בעורפו הרחב והחזק, בגבול המעוגל והענוג בין שערו לעורו הבהיר והרך, רציתי לגעת בו, להחליק קצה אצבע על עורו ולא העזתי.

"דיברת עם דייב? הוא עדיין רוצה לבוא לבקר אצלנו?"

"כן, הוא יגיע בחנוכה."

"זה מה שהוא אמר בשנה שעברה, אולי הוא יתחרט גם הפעם?"

"אולי." פולי הסתובב לעברי, "אתה מרגיש טוב תומר?"

"לא כל כך. אפשר חיבוק?"

פולי קם ועטף אותי בזרועותיו, "מה קרה תומר? למה אתה רועד?"

"לא יודע. תשמע פולי, אתה בטוח שאתה רוצה שדייב יגור איתנו?"

"זה רק לשבועיים, הוא אמר שהוא מתכוון לחזור לאמריקה עד ההשבעה של אובאמה, הוא רוצה להיות שם כשזה יקרה. למה אתה שואל? חשבתי שאתה רוצה לראות אותו שוב."

"חשבת גם שאני רוצה לעשות שלישיה."

"אם הייתי יודע שתשנא אותי בגלל השטות הזו לא הייתי מתחיל עם העניין הזה."

"אל תדבר שטויות, אני לא שונא אותך פולי."

"אז למה אתה לא מדבר איתי יותר? אני לא מספיק חכם בשבילך? אתה מעדיף את ד"ר פאנוב?"

"לא, בכלל לא. אתה לא מבין."

"אז תסביר לי."

"אני לא יכול, תשמע פולי, כשדייב יהיה פה... לא חשוב."

"אתה כל הזמן אומר תשמע פולי, ובסוף לא אומר כלום. מה הבעיה שלך?"

"אני לא רוצה פה את דייב, אני פוחד ממה שיקרה לנו בגללו."

"מה יכול לקרות? לא יקרה כלום. אל תדאג." צחק פולי, "הבנתי כבר שאתה לא בעניין של שלישיות, זה בסדר."

"זה לא מצחיק פולי, תראה, אם משעמם לך איתי... אם בא לך לגוון אתה יכול, זה בסדר מבחינתי."

"לא נכון. אל תשקר, זה לא בסדר מבחינתך."

"טוב, אז זה לא בסדר, אבל אתה יכול, רק אל תספר לי."

"תומר, מזלך שאני אוהב אותך כי אתה מה זה דפוק." גיחך פולי, ונדהם כשהבחין שעיני מתמלאות דמעות. הוא ניסה להבין מה קורה לי והתקשה להאמין שאני לא מסוגל לספק הסברים, ולבסוף לקח אותי למיטה וחיבק אותי עד שנרגעתי ונרדמתי.

אפילוג

שבוע אחר כך הייתה ההשבעה של הנשיא האמריקאי החדש. כל חבריהם של פולי ותומר התכנסו בביתם כדי לראות יחד את האירוע ההיסטורי, ובעוד הם יושבים ומתווכחים על האג'נדה האופנתית של הגברת הראשונה ועל השמלה שלה, צוחקים פולי שלא הבין מה זה משנה, הרי אלו סתם שמעטעס? וננזפים על ידי נינה שדרשה לדעת למה הם לא מדברים על הנאום של הנשיא השחור הראשון בהיסטוריה במקום על כשרון הריקוד שלו עשה דייב את דרכו מהעיר וושינגטון לעבר אחד מפרבריה, שם נמצא המלון שלו, החליק על הכביש, נתקע בגדר הפרדה ונהרג.

תומר פולי התבשרו על מותו רק כמה ימים אחר כך, כשעורך הדין שלו התפנה לקיים את צוואתו והודיע במייל לכל מכריו בעולם על מותו. פולי שלח מיד מייל בחזרה ושאל אם דייב היה תחת השפעת סמים או אלכוהול, אבל מעולם לא קיבל תשובה על שאלתו ואחרי שחשב מעט על כך החליט שהוא מעדיף להניח לנושא ולא לדעת למה דייב מת.

יום אחר כך התפוצצה בארץ פרשת מין עסיסית במיוחד שסיפרה על כמה ידוענים מסתוריים שקיימו יחסי מין עם קטינים שפגשו באטרף, צרכו איתם סמים ואפילו צילמו אותם.

"זה פשוט נורא." אמר פולי שקרא על הפרשה באינטרנט, "קודם האסון עם דייב ועכשיו זה, אני לא מבין איך הם יכלו להתנהג ככה, אני לא מאמין שהם לא ידעו שהבחור הזה קטין, איך אפשר להתבלבל ולחשוב שילד בן שלוש עשרה הוא בן שמונה עשרה, או אפילו בן שש עשרה?"

"לא יודע." ענה תומר, העיף מבט במסך המחשב ומיד הסיט את עיניו. "כנראה שהם היו חרמנים ולא רצו לדעת."

"אטרף הזה... דפק לאנשים את המוח, אני לא מבין מה יש לגברים בני ארבעים לעשות עם בחורים כל כך צעירים?"

"לא יודע." נאנח תומר והושיט אליו את ידיו, "בוא אלי, תן לי חיבוק ואל תחשוב על זה יותר." הפציר בפולי בתקווה להשתיק אותו.

"כולם מנסים לנחש מי הם המפורסמים האלו שהסתבכו, אבל אני דווקא חושב על ההורים של הילדים, איך הם לא שמו לב מה קורה להם?" שאל פולי שהנושא העיק עליו מאוד וחיבק את תומר.

תומר חשב על פניו של הנער ההוא שלא הצליח לשכוח, מוחה את דמעותיו ואחר כך מתהפך על בטנו ומגיש להם את ישבנו ונתקף צמרמורת.

"לא כל מי שיכול להכניס אישה להיריון מסוגל גם לגדל ילד." אמר פולי והסתיר את פניו בחזהו של אהובו שליטף בעדינות את גבו.

"אתה מדבר על אבא שלך?"

"גם."

"אבל אתה יצאת דווקא בסדר תומר, נכון?" התמלא פולי דאגה.

"לא ממש, אבל בזכותך אני משתפר מיום ליום וטלי שלי כבר תהיה מאה אחוז." אמר תומר, מבין כעת שלעולם לא יצליח לאזור די עוז לספר פולי על מעלליו הרעים. "די, עזוב את המחשב פולי ובוא לישון." ביקש, כיבה את המחשב, לקח את פולי למיטה, אהב אותו בעדינות ולפני שנרדם ביקש את סליחתו.

"סליחה על מה?" שאל פולי, מנומנם.

"על זה שאני בן אדם שלילי, אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך למרות הכול."

"גם אני אוהב אותך טמבל, לך לישון כבר." אמר חמי שלא הבין את כוונתו, נישק את עורפו ונרדם.