קוראים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

ג. ככה זה אצלנו

אני מניח שהייתי צריך להבין לבד, היו מספיק סימנים מקדימים, אבל לא הבנתי, לא רציתי להבין. העדפתי לשקוע בסיפור שכתבתי, בספר שקראתי, בדאגותיי בגלל המצב הכלכלי במדינה, בגלל הבחירות והבצורת ומצב מפלס הכינרת – כאילו שזה מה שהיה עוזר לשיפור המצב.
במקום לחשוב על מה שקורה אצלי בחיים בזבזתי את זמני במחשבות על מצבה העגום של הסוגה העילית בטלוויזיה, מה שמוכיח שאני טיפש גדול עוד יותר ממה שנדמה לי.
תת ההכרה שלי לעומת זאת לא התעצלה ולא עצמה עיניים. בדרכה שלה היא ניסתה לרמוז לי שמשהו לא בסדר בחיי ופתאום התחלתי לחלום שוב על שלומי.
בדרך כלל אני לא זוכר את החלומות שלי, וגם אם מידי פעם צף בזיכרוני קטע חלום מעורפל ומטופש הוא נשכח מיד אחרי שאני שותה את הקפה של הבוקר. את החלומות המפחידים או המחרמנים במיוחד אני זוכר קצת יותר טוב, לפעמים עד הצהרים, אבל זה נדיר, ופתאום החלתי לזכור רצף של חלומות מחרמנים ומפחידים כאחד שלא הניחו לי, חוזרים על עצמם לילה לילה, כל פעם בשינוי נוסח קל, אבל בעיקרון זה היה תמיד אותו חלום ששלומי ותומר הופיעו בו, מסתובבים ומשתעשעים יחד במין פארק שעשועים מהגיהינום, עולים על גלגל ענק, מפחיד נורא, מתנדנדים יחד בנדנדה גבוהה שתחתיה נשקף נוף הזוי שנראה כאילו דאלי עיצב ברגע מסטול במיוחד שלו... דברים משונים כאלה.
למרות שהם בדרך כלל לא נוגעים זה בזה די ברור לי שהם זוג, ושהם רק מחכים שהמלווה שלהם – גרסא מוזרה שלי, או של דייב, האקס המת של תומר – יסתלק וייתן להם קצת פרטיות.
בחלום אני בכלל לא מקנא בבילוי המשותף שלהם, אבל אני מודאג מאוד מהסכנות שצופן להם גן השעשועים הזה ולא מבין איך הם לא רואים עד כמה המשחקים שלהם מסוכנים. החלום משתנה במשך הזמן ונעשה ארוטי יותר, מידי לילה יש בו פחות נופים מבהילים ומתקני שעשועים מסוכנים ויותר חדרים סגורים ומיטות סתורות.
אני יודע, כמו שיודעים דברים כאלו בחלום, שתומר ושאול הולכים ומתקרבים אחד לשני ועוד מעט הם יתעלמו ממני ומדייב ויתחילו להזדיין בלי לשים לב מי רואה אותם. אני מביט בהם מהצד, סקרן לדעת מתי החרמנות תתגבר על הזהירות, משתוקק לראות שוב את שלומי ערום, מתגעגע לזין היפה והמדהים שלו ותוהה לדעת איך תומר יתגבר על הכושי הפראי שלי, מקווה שאולי הוא יקרא לי לעזרה... הלילות שלי נעשו כל כך מרתקים ומחרמנים עד שלקח לי כמעט שבוע להבחין שתומר מתחמק מסקס איתי ומוצא כל פעם סיבה אחרת למה אין לו חשק, או כוח, או זמן לזיונים.
עוברו עלי שבועיים מוזרים וחלומיים שבהם הייתי עסוק מאוד בחלומות המופרעים שלי ובסיפור שלי, שהלך והסתבך – האקס הבוגדני של הסופר הבדוי שלי חזר לחייו, מלא חרטה ואומלל, והתחנן לפניו לנסות שוב, מתנצל בשפלות רוח על הבוגדנות שלו, רוצה שהם ינסו שוב, מבטיח שהפעם זה יהיה אחרת, שהוא יהיה בן זוג מושלם. הוא מצהיר בלהט הצהרות אהבה ונאמנות, והסופר רוצה, כל כך רוצה לחדש את ימיהם כקדם, אבל לא יכול כי בינתיים הוא מבין שהוא התאהב בצעיר שהציל למרות שהוא יודע היטב שהבחור צעיר מידי בשבילו, לא מתאים לו כלל, ושלנסות לאהוב אותו תהיה טעות נוראית שתזיק לשניהם.
הוא מתלבט הלוך ושוב, מתחיל לצאת שוב עם האקס ובמקביל מסתבך עמוק יותר ויותר עם הצעיר שגר איתו, ומתגנב לו למיטתו... לקח לי זמן רב להחליט אם זה בסדר שהם יקיימו יחסי מין מלאים, או שאולי הסופר צריך להשליך את הנער ממיטתו למרות שהוא בעצם משתוקק אליו מאוד...
מי שלא כתב מימיו בטח לא מבין איך אני יכול להתעמק כל כך בסיפור בדוי, לדאוג לגיבורים הלא קיימים שלי יותר מאשר לעצמי ולאנשים האמיתיים הסובבים אותי, אבל ככה זה אצלי לפעמים. זה לא קורה לי בכל הסיפורים, לא תמיד אני משתקע בהם עד כדי כך, אבל לפעמים, אם אני לא נזהר, אני נופל לתוך סיפור כל כך עמוק עד שאני מתחיל להרגיש שהוא מציאותי יותר מחיי הממשיים.
זה קרה לי בגדול עם הסיפור על הסופר שסבל ממעצור כתיבה. בין החלומות המוזרים שרדפו אותי בלילה, וההשתקעות בכתיבה ביום, בקושי הבחנתי במה שקורה סביבי. התנהלתי בחיי על נווט אוטומטי עד שהתרסקתי בבת אחת, ומכל המקומות בעולם זה קרה לי דווקא בכרוכית הוורודה כשהגעתי לשם לביקור השבועי שלי אצל יריב.
אני נכנס אליו כל יום שישי בבוקר, יום החופש שלי שאני מנצל לעשיית קניות בשוק ולחידוש מלאי הספרים לקריאה במשך השבוע.
יריב מנהל לא רק חנות ספרים אלא גם מעין ספרייה לספרים משומשים המיועדת רק ללקוחות מובחרים שהוכיחו את אמינותם וזכו להחליף אצלו ספרים.
הסידור הוא כזה – תמורת סכום צנוע אפשר לקרוא ספר ואחר כך להחזיר אותו, לקבל את חצי מחירו בכסף או לקחת ספר חדש ולשלם על ההפרש במחיר. מחיר הספר נקבע לפי מצבו, ככל שהוא משומש יותר הוא זול יותר, וגם ההחזר עליו קטן יותר. אם לא תחזיר לא תקבל החזר, אפשר לשמור ספר לתמיד או להחזיר אותו אחרי שנה או יותר, אין הגבלות זמן ואין קנסות.
יש לי סידור קבוע אצל יריב ששומר לי ספרים שאני רוצה לקרוא ומודיע לי בטלפון כשהם מגיעים. באותו יום שישי הגעתי אליו נרגש ושמח כי סוף סוף הגיע ספר שהמתנתי לו זמן רב – סיפורים מהארון הנעול – אנתולוגיה של סיפורי אהבה חד מינית שכלל גם סיפור ארוטי מקסים שכל החוקרים משוכנעים שאוסקר ווילד, יקיר הקהילה וחביבי המיוחד, כתב בעילום שם.
ברגע שהנחתי את ידי על הספר התחלתי לקרוא את הסיפור הנ"ל – טלני שמו אם אתם חייבים לדעת – והתלהבתי מאוד מהשפה המאוד מיוחדת של ווילד, משפע התיאורים המדהימים ומרוממי הנפש שהוכיחו שוב את טענתי שכתיבה על סקס לא חייבת להיות גסה ומשעממת, אלא יכולה להיות פיוטית וארוטית ובעלת רמה ספרותית גבוהה שמענגת לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה.
"פולי." הניח יריב יד על זרועי, "תעזוב שנייה את הספר ותקשיב לי." דרש בתקיפות מפתיעה.
הרמתי את מבטי מהספר והבטתי בפניו, מופתע לראות עד כמה הוא מודאג, ואפילו חרד. מכל החברים החדשים שעשיתי לי יריב היה החביב עלי ביותר. כמוני גם יריב אשכנזי חנון, ממושקף וביישן, חובב ספרים מושבע שמסתיר מתחת לחזותו המהוגנת נפש סוערת ומלאת תשוקה. הוא בין היחידים מבין מכרי שמכיר ואוהב את בלוג הסיפורים שלי, נהנה לקרוא אותם ויודע בעת הצורך גם לבקר אותם ולתת לי חוות דעה כנה, ישירה ונבונה מאוד על כתיבתי.
יריב הוא קורא אידיאלי, בן אדם נבון ורגיש וחבר טוב. סמכתי עליו, חיבבתי אותו ובטחתי בידידותו, וכשראיתי את מבטו נעוץ בי בריכוז בעודו נושך את שפתו התחתונה, מתלבט איך לנסח את דבריו כדי לא לפגוע בי יותר מהדרוש, נמלאתי אי שקט מטריד.
"מה הבעיה יריב?" שאלתי, וליתר ביטחון התיישבתי. הוא התיישב לצידי ושאל מה דעתי על הקשר בין תומר לשאול.
"איזה קשר?" שאלתי וגוש קר ודוקר החל להתכרבל בתחתית קיבתי.
יריב נאנח בקוצר רוח, "אני יודע שאתה שקוע מאוד בסיפור החדש שלך, שהוא אגב ממש מעולה, אבל אתה חייב להסתכל לפעמים גם סביבך. אל תגיד לי שאתה לא יודע ששאול נרשם לתחרות הדראג השנתית שעומדת להיערך בפורים הקרוב בפייגלע?"
"כן, בטח שאני יודע, אבל זה יקרה עוד המון זמן, לא?"
"לא. זה יקרה בעוד חודש וחצי. הקוזינות יופיעו בערב פורים בפייגלע בהופעת בכורה עם קטעים נבחרים מהמופע החדש שלהם שהם מתכננים להריץ השנה וגם ישפטו בתחרות החובבים שמארגן רובי. שאול עובד קשה מאוד על ההופעה שלו, הוא רוצה לזכות באחד המקומות הראשונים."
"כן, אני יודע, ואני כמעט בטוח שגם אני אגיע לראות את ההופעה למרות שאני לא כל כך מוצא את עצמי בפאבים, קשה לי להחזיק מעמד בשעות כל כך מאוחרות."
יריב נחר בבוז וניער את זרועי. "אני ממליץ לך לישון טוב אחרי הצהרים, לשתות כוס קפה גדולה בערב ולעשות מאמץ רציני להישאר ער, זו הולכת להיות הופעה מדהימה וחבל להחמיץ אותה."
"בסדר." הסכמתי, וחייכתי אליו חיוך מעודד שנמוג, מבויש, לנוכח פניו החמוצים של יריב. "נו, מה? למה אתה רציני כל כך?"
"פולי." אמר יריב ופניו קדרו עוד יותר, "אין דרך נעימה להגיד לך את זה, הלוואי והייתי יכול להפיל את השיחה אתך על מישהו אחר, אבל לאף אחד אין אומץ לדבר אתך... הייתי שותק ודי, אבל שוגי משגע אותי. הוא חושב שלא מגיע לך ששוב פעם... מספיק מה ששלומי עשה לך, אתה בחור טוב ולא מגיע לך ש..."
ואז, סוף סוף, הבנתי. "שאול ותומר." אמרתי, ופתאום קלטתי שאני לא מופתע כלל. בעצם ידעתי את זה עוד מהיום ההוא, כשתומר התנהג כל כך מוזר, השתכר וביקש סליחה וסירב להסביר למה. מיד אחר כך התחלתי לחלום חלומות מוזרים, והוא הפסיק לעשות איתי סקס... והסיפור שלי, שמעסיק אותי כל כך, האם הוא לא מסתובב כולו סביב נושא הבגידה? גם בגידה מינית, וגם בגידה של ידיד שגונב את סיפור חייו של בן חסותו והופך אותו לאמנות, בוגד באמונו של אהובו הצעיר וגם בזה של האקס שלו, מרמה את עצמו ואת הגברים שאוהבים אותו...
"תראה פולי." אמר יריב והגיש לי כוס תה ממותק בדבש, "בטח שמת לב שתומר ושאול מבלים יחד המון זמן... בכל זאת אני משוכנע שתומר אוהב אותך, אוהב אותך מאוד אפילו, אבל, ותסלח לי שאני אומר לך דבר לא נעים כזה, אתה לא ממש מראה כלפיו חיבה, אתה בחור די מאופק, סגור כזה, ושאול נמרח עליו, אפילו מעריץ אותו, הוא בחור יפה וצעיר, ותומר... טוב, הוא גבר, אתה יודע איך זה גברים."
"תומר ושאול מבלים יחד הרבה זמן." אמרתי לאיטי, מרגיש מבולבל ודי דביל. "איפה?"
יריב שב ונאנח, "אתה צריך להתרכז קצת פולי, שכחת מה הסברתי לך לפני רגע? על התחרות של הדראגיסטים?"
"לא שכחתי, אבל מה הקשר?"
"הקשר הוא ששאול, שאגב שר ממש יפה ורוקד בצורה מדהימה, מכין מופע ותומר עוזר לו. הוא עיצב לו תלבושת מהממת, והוא מדריך אותו, ומאמן אותו, ואהה... טוב, אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע את זה?"
"לשמוע מה?"
יריב שב ונשך את שפתו התחתונה בתסכול וסיפר לי באיטיות מענה, מחלץ מעצמו בחוסר רצון שברי משפטים קטועים כדי לתאר לפני איך קלט, לא בכוונה ובאמת שלא בטובתו, את תומר ושאול יוצאים יחד מאותו תא בשירותים של הפייגלע (שעוצבו בכוונת מכוון רחבים ונוחים במיוחד) מתנשפים קצת, סמוקים כאילו זה עתה עשו אתה יודע מה, וככה התחוור לי לתדהמתי – יותר משתיקותיו מאשר מדבריו – שהקטע בין שאול הצעיר ותומר, שחגג לא מכבר את שנתו הארבעים ושש, ידוע לכולם והפך לשיחת היום בין כל מכרנו.
למרות שכבר מזמן השלמתי עם האוטיסטיות החברתית שלי ועם האטימות המובנת שלי לרכילות, בעיקר כשהיא נוגעת לי, חזרתי הביתה מדוכדך מאוד, מרגיש מושפל, וכן, גם אשם. אשם לא רק בעיוורון ובטיפשות אלא גם באנוכיות.
משום מה לא כעסתי כלל על השניים אלא רק על עצמי. האשמתי את עצמי על שלא הצלחתי לאהוב כראוי את תומר, לא הענקתי לו מספיק חמימות ותשומת לב. לקחתי אותו כמובן מאליו וחשבתי שאני עושה לו טובה כשאני מואיל בטובי להניח לו לתפוס את מקומו של שלומי במיטתי בלי להבין שהוא זקוק שאפנה לו מקום גם בליבי.
לא עשית את זה ולכן הוא פנה לאחר. הכול באשמתך שרגא, שחתי לנפשי, וזה שהוא בוגד בך דווקא עם שאול שמזכיר לך כל כך את שלומי כפי שהיה בנעוריו זו דרכו האירונית של הגורל להגיד לך שהכול נשאר במשפחה, ושההיסטוריה חוזרת, אבל כל פעם היא עולה יותר ביוקר. 

נכנסתי הביתה מצפה למצוא אותו ריק כי בימי שישי בבוקר תומר היה בדרך כלל בפייגלע, מקבל את פני הספקים ומסדר הכול לכבוד ערב שבת שהוא כידוע הערב העסוק ביותר בשבוע בעסקי השתייה והבילוי.
לא ציפיתי למצוא את שאול בבית והופתעתי לשמוע רחש דיבור חרישי מעבר לדלת חדרו, מעיד על כך שהוא לא נמצא שם לבד.
הבטתי בדלת הסגורה שיותם תלה עליה ציור חמוד שצייר – ילד ואיש מטיילים יד ביד בגינה פורחת – מתנה לשאול ליום הולדתו העשרים ושתיים וסוף סוף התחלתי לכעוס, כעס שנבנה בי בחשאי, במקביל להרגשה שאני ראוי לכך שיבגדו בי וירמו אותי.
כן, אני יודע - אלו רגשות סותרים שלא מתיישבים עם ההיגיון, ובטח שלא זה עם זה, אבל בני אדם הם יצורים אמביוולנטיים ומורכבים ולרגשותיהם אין שום קשר להיגיון.
נשמתי נשימה עמוקה, אמרתי לעצמי שמה שלא יהיה עלי להקפיד ולשמור על כבודי, לכעוס בטוב טעם והעיקר, לא לעשות סקנדל מביש, ופתחתי את הדלת בתנופה אחת החלטית, מצפה לגלות שם את תומר ושאול מבצעים זה בזה מעשים שהשתיקה יפה להם.
מה רב היה תימהוני לגלות בחדר את שאול, לבוש כהלכה, עומד מול מזוודה פתוחה ומעמיס לתוכה בגדים. לצידו ניצב גבר זר, שחום ומתולתל כבן שישים, שפניו, צנומים וחולניים למראה, מזכירים לי בצורה מטרידה למדי את פניו של קובי.
שאול נפנה אלי בחופזה וחייך אלי חיוך נבוך. "פולי, תכיר בבקשה את אליהו בשרי. אבא, זה פולי שסיפרתי לך עליו."
אבא של שאול הושיט לי את ידו ואמר שנעים לו מאוד, והוא שמח מאוד לפגוש אותי ומודה לי על שטיפלתי כל כך יפה בבנו ונתתי לו מקום לגור.
לחצתי חזרה את ידו ואמרתי בנימוס שעל לא דבר, העונג היה כולו שלי ושאלתי מה הם עושים.
"אבא חזר לארץ לפני כמה ימים ושכר פה דירה והוא רוצה שנגור יחד." הסביר לי שאול, פניו מאירים בשמחה, מסר דרישת שלום חמה לתומר, הבטיח לבוא ביום ראשון בבוקר לחזרה על ההופעה. אחר כך יצא עם מזוודותיו, העמיס אותן בעזרת אביו על מכונית חבוטה, אמר שבת שלום ולהתראות ונסע לדרכו.  
אחרי עזיבתו של שאול רציתי ללכת לנוח קצת עם עיתוני סוף השבוע, אבל קודם הצצתי למחשב כדי לבדוק מה חדש, וכמו שזה קורה לי מידי פעם (כל פעם?) פתאום גיליתי שאני באמצע כתיבת עוד פרק.
תכננתי שגיבור הסיפור שלי יבין שעליו לשחרר לדרכו את בן חסותו הצעיר והתלבטתי – האם הוא ייתן עוד סיכוי לאקס? או יישאר בודד, רק הוא והמחשב שלו? – אבל כמו שקורה לפעמים לסופרים לא החלטיים, כמוני למשל, גיבור סיפורי תפס עצמאות ופיתח דעה משל עצמו, העיף לכל הרוחות את האקס שלו, שולח אותו בגסות לחפש מי ינענע אותו, והתחיל לחיות בגלוי עם הבחור הצעיר שאסף מהרחוב, מצפצף על מנוד הראש הידעני של כל מכריו ומודעיו שראו בו טיפש זקן ואמרו לו בגלוי שהוא עושה מעצמו צחוק.
הוא הסכים אתם, יודע שהעניין ייגמר בבכי, אבל החליט שהוא מוכן לשלם בימים של כאב לב בעתיד על שעות של אושר בהווה, גם אם הוא זמני, ובכל מקרה אמר בסוף הסיפור לחבר שהזהיר אותו – גם אם הוא יעזוב אותי בשביל מישהו צעיר יותר לפחות ידעתי עוד אהבה אחת ואחרי שהיא תסתיים אוכל לרפא את כאב הלב בכתיבת עוד סיפור ככה שבכל מקרה אני יוצא מורוח ולכן... 

"פולי!" צעק תומר מלמטה, "אתה בבית? איפה שאול?"
ניתקתי בחוסר רצון מהמחשב והצצתי אליו ממרום המדרגות, "שלום תומר, מה שלומך?"
"בסדר." אמר תומר, התיישב על המדרגות והחל לחלוץ את נעליו, "אכלתם כבר, איפה שאול?"
"לא אכלתי עדיין, חיכיתי לך. מה בא לך לאכול?"
"כלום, אני לא רעב." אמר תומר והעיף את נעליו לפינה, "כדאי שתאכלו בלעדי, איפה הילד?"
"לא בבית, עזב." אמרתי, ולראשונה מזה זמן רב הסתכלתי עליו באמת, לא סתם רפרפתי במבט אלא ממש בחנתי אותו ושמתי לב שהוא רזה ושהוא נראה עייף מאוד. "אתה בסדר תומר?"
"בסדר גמור." אמר תומר בשמץ קוצר רוח, "למה אתה מתכוון עזב? עזב לאן?"
"לא יודע בדיוק, לחיפה נדמה לי. אבא שלו חזר לארץ והוא החליט לעבור לגור אצלו, הרי לא חשבת שהוא יחיה איתנו כל החיים?"
"אבא שלו? אבא של שאול חזר לארץ? מה פתאום הוא חזר?"
"מאין לי לדעת? חזר וזהו, הגעתי הביתה ומצאתי את שניהם פה, אורזים. שאול הודיע שהוא הולך לגור איתו, שלום ותודה על הכול, והם הסתלקו. הוא לא סיפר לך שאבא שלו חוזר לארץ? חשבתי שאתה והוא..."
"מה אני והוא?"
"לא יודע בדיוק. מה באמת?"
הסתכלנו זה על זה בשתיקה ואני השפלתי את מבטי ראשון וחזרתי למחשב ולסיפור שלי. תומר הלך אחרי ונשכב על המיטה, נועץ מבט בגבי. הרגשתי את מבטו חורך את עורי בזמן שניסיתי לעבור שוב על הסיפור, ללטש אותו לפני שאכניס את הפרק האחרון לבלוג הסיפורים שלי, אבל לא הצלחתי, השתיקה שלו והמבט הזה... לא הצלחתי להתרכז.
"מה?"הסתובבתי אליו כאילו קרא לי למרות שהוא שתק, "מה אתה רוצה?"
"שתעזוב את המחשב הזה ותדבר איתי." טפח תומר בידו על המיטה, מזמין אותי להצטרף אליו.
"בשביל מה? לא עדיף שתתקשר לשאול שלך לקבוע איתו פגישה? תברר, אולי יש לאבא שלו מקום גם בשבילך."
"פולי..." הוא עצם את עיניו בלאות, "מה קרה?"
"דיברתי עם יריב והוא סיפר לי... סיפר לי עליכם."
"וזה מטריד אותך? אתה מקנא?" עלה רמז של חיוך על פניו.
"מה אתה חושב?" הטחתי בזעף.
"אני חושב שמאוד נוח לך לגור איתי, אבל שלא ממש אכפת לך ממני. לא כמו שלי אכפת ממך, לא כמו שהיה לך אכפת משלומי." התרגז תומר בחזרה והמריבה שצברה תאוצה במשך כמה ימים המריאה לחלל חדר השינה שלנו.
"אז בגלל זה אתה מזדיין עם ילד שצעיר ממך בעשרים וחמש שנה? כדי לנקום בי? כדי להשפיל אותי? כדי להחזיר לי? ומאין לך בכלל מה אני מרגיש ועד כמה אכפת לי או לא? אף פעם לא שאלת."
"הנה אני שואל." אמר תומר בפשטות עצובה מנחית במפתיע את סצנת הריב בחזרה אל המסלול.
"שואל מה?" התלהמתי, מתאמץ לשמור על מצב רוח משולהב.
"אם אתה אוהב אותי?" הפריח תומר לחלל החדר שאלה מבוישת שמעכה את ליבי, כמה פעמים שאלתי את שלומי את אותה שאלה, משפיל את עצמי ומביך את שנינו? למה הוא עושה לי את זה?
"אני חי אתך, לא?" אמרתי בעדינות וחייכתי כדי לנטרל את העוקץ, מנסה להפוך הכול לבדיחה.
"זו לא תשובה." התעלם תומר מניסיון ההתחמקות שלי.
"איזה תשובה אתה רוצה לקבל אחרי שגיליתי שאתה ושאול... שאתה מזדיין איתו?" חשפתי את קלפי, מצטער שבכלל התחלתי עם הדיון המיותר הזה.
תומר נאנח. "לא יודע, אתה צודק, אני אידיוט."
"ובוגד." לא יכולתי להתאפק.
"יכול להיות פולי," הישיר אלי תומר מבט עצוב, "אבל יש כל מיני סוגי בגידות, יש כאלו שבוגדים כי הם חרמנים שלא מסוגלים לשמור את הזין במכנסים, ויש כאלו שבוגדים כדי לנער את הבן זוג שלהם. הבגידה שלי היא מהסוג השני."
"הזדיינת עם הילד הזה כדי לנער אותי?" משהו בתיאוריה הזו קומם אותי מאוד, "מה אני, שטיח?" התרסתי.
"לא, אתה לא. אתה בן אדם סגור מאוד, לא נגיש, נכה רגשי שלא יודע לתת חום ולהראות אהבה. אני לא מאשים אותך פולי, אבל אתה בן אדם שקשה מאוד לאהוב, ניסיתי וניסיתי ובסוף נמאס לי. מגיע לי יותר מאשר להיות ברירת מחדל." הוא קם, לקח את הכרית שלו, את הפיז'מה ומברשת השיניים, ובעוד אני מביט בו, המום ומזועזע מהקלות בה קרא אותי, פנה לעבר הדלת.
"לאן אתה הולך?"
"למטה. אני לא רוצה לישון אתך יותר."
"וואלה? אתה לא רוצה? גם אני לא!" התרגזתי כל כך עד שדמעות עלו בעיני, "ולמה אתה מתכוון נכה רגשי? אני לא נכה רגשי ואני כן נגיש!" התוכחתי, רוקע ברגלי כמו ילד קטן.
"מה שתגיד, אני לא רוצה לריב אתך." אמר תומר בקול עייף והסתלק.
הוא ירד למטה והתחיל להסתובב בסלון ובמטבח, וכמו להכעיס לא יכולתי יותר לעשות יותר שום דבר חוץ מלהאזין לו, כפוי להקשיב לכל צעד שלו, מרוכז בו כפי שלא הייתי מעודי.
שמעתי אותו מדבר בטלפון – למרות רצוני צותתי לדבריו והבנתי שהוא מדבר עם שאול – מתקלח ואחר כך יושב בסלון ורואה חדשות.
הסתובבתי חסר מנוחה בחדר, מקלל חרש ביני לבין עצמי כדי לא לבכות מרוב עלבון. חשתי נרגז, נעלב, עצבני, ניסחתי במוחי תשובות שנונות וחריפות לכל הטענות שהופנו אלי, חיברתי כתב סנגוריה שלם שלא שכנע אפילו אותי, ניסיתי אפילו לעסוק בסיפור הכמעט גמור שלי, אבל לא הצלחתי להתרכז, הסימנים השחורים על המסך התערבלו מול עיני בלי שום היגיון.
לבסוף נכנעתי וירדתי למטה. מצאתי את תומר שוכב על הספה מול הטלוויזיה הדולקת, דמעות ניגרות על לחייו קופסת טישו מונחת לצידו. כשראה אותי התיישב במהירות, מוחה את פניו בשרוולי חולצתו.
התיישבתי לצידו וניסיתי לנסח פתיחה מוצלחת שתבטא את רגשותיי, "אל תבכה." היה כל מה שהצלחתי להגיד לבסוף, "אני לא שווה את זה."
"הלוואי וזה היה נכון, אבל אתה כן." אמרת תומר, שלף ממחטת נייר ומעך אותה לכדור, "סליחה שקראתי לך נכה רגשי, זו לא אשמתך שאתה לא אוהב אותי."
"אבל אני כן, אני אתך כי אני אוהב אותך ואתה לא ברירת מחדל."
"אולי לא, אבל אני גם לא שלומי, ואני אף פעם לא אהיה." גלשו עוד שתי דמעות טריות על לחייו.
"אני מאוד מקווה שלא, הוא לא היה מציאה כל כך גדולה. אהבתי אותו מאוד, אבל הוא עשה לי את המוות ובגד בי כל הזמן."
"ועכשיו גם אני." תומר משך את ברכיו אל חזהו חיבק אותן בזרועותיו והתחיל להתנדנד הלוך ושוב, וכששב ודיבר רעד קולו, "כולם אמרו כל הזמן ששאול נורא דומה לשלומי, זה שיגע אותי, כל הזמן רק חיכיתי שתגיד לי שאתה מעדיף אותו... השגחתי עליו, ניסיתי להבין מה היה באקס שלך שאין בי, למה אהבת אותו כל כך... עם הזמן התקרבנו, התחלנו לעבוד יחד על ההופעה שלו ו... ודברים קרו... " הוא התיישר, הפסיק להתנדנד, הוריד את רגליו לרצפה. "ידעתי שזה רעיון גרוע, אני מצטער פולי, באמת. בגילי, אחרי מה שעברתי... הייתי צריך להיות יותר חכם..."
"עזוב, זה בסדר. בוא לא נדבר על זה יותר."
מצב רוחו של תומר השתנה בבת אחת. הוא קפץ על רגליו כאילו מישהו הצית תחתיו אש, כיבה את הטלוויזיה ונעץ בי מבט נרגז. "לא, זה לא בסדר, ואני כן רוצה לדבר על זה."
"לדבר על מה?"
"על מה שלא בסדר איתנו, על זה שאתה כזה... כזה..."
"לא נגיש, נכה רגשי שלא יודע להראות אהבה?" הערתי בקנטרנות.
"פגעתי בך מאוד? סליחה."
"זה בסדר, סלחתי." אמרתי, ושנינו ידענו שאני משקר. 
אחר כך עלינו למעלה. הלכנו למיטה, החשכנו את החדר, ושכבנו זה לצד זה בחדר האפלולי. "דיברתי עם שאול בטלפון, אבא שלו חזר לארץ כי הוא חלה בסכרת, יש לו בעיות רציניות מאוד, הרופאים חושבים שאולי יצטרכו לקטוע לו את הרגל." סיפר לי תומר, "מסתבר שיש בארץ מרפאה מעולה שמתמחה בטיפול בחולי סכרת. שאול הבטיח לאבא שלו לגור איתו ולעזור לו להציל את הרגלים שלו."
"מאוד יפה מצידו לטפל באבא שלו למרות שהוא נטש אותו, מוזר שהוא לא כועס עליו."
"מה הטעם לכעוס על בן אדם חולה שסובל גם ככה? אחרי הכול זה אבא שלו, כל החיים הוא חשב שהוא יתום ופתאום הוא גילה שיש לו אבא ועוד אחד שמבין אותו ולא כועס עליו שהוא הומו. שאול הוא אחד שתמיד רואה את החצי המלא של הכוס, פתאום יש לו אבא והוא מאושר."
כן אבל... הם בעצם זרים."
"לא ממש, הם בקשר כבר כמה חודשים, מאז שהוא גר אצלנו הם מתכתבים ומדברים דרך המחשב... בגלל זה הוא לא שכר לעצמו דירה, הוא חיכה שאבא שלו יגיע לארץ ושהם יתחילו לגור יחד."
"והזיון אתך היה פשוט דרך להעביר את הזמן?" התחברתי לפולנייה המרירה שבתוכי, מניח לה לבטא את עצמה.
"אל תאשים את הילד, זה לא הוא, זה אני, הכול קרה בגללי, בגלל שאני חרמן מגעיל."
"באמת? חשבתי שהכול בגללי, שחיפשת חום ואהבה שאני לא נתתי לך, עכשיו אתה אומר שסתם היית חרמן?"
"גם חרמנים זקוקים לאהבה."
"נו, די כבר עם זה. אני יודע שלפעמים אני מעצבן תומר, אבל היית צריך לדבר איתי, להגיד לי מה אתה מרגיש, לא ללכת לזיין ילד מתלהב שמחפש אבא."
"אתה צודק, אני אשם. אתה רוצה שניפרד? הייתי מסתלק ומשאיר לך את הבית, אבל בגלל טלי... אתה רוצה שאני אעבור לגור אצל נינה ותולי?"
"השתגעת? מה הן צריכות אותך שם? אתה רוצה לתת להן עוד סיבה לריב?"
"לא, חס וחלילה. טוב, אז מה נעשה פולי?"
"לא יודע, מה אתה רוצה שנעשה?"
"שנשנוץ קצת ביחד, אני הרוס מעייפות ואני עוד צריך ללכת לעבוד הלילה."
"לא התכוונתי היום, התכוונתי בכלל."
"לא יודע. אני רק רוצה לעבור את סוף השבוע הזה בשלום. פולי, בבקשה, אתה מוכן לחבק אותי קצת, עצוב לי כל כך."
הסתובבתי על צידי ונכרכתי סביבו, דוחף את זרועי מתחת לעורפו. הוא חיכך את לחיו בזרועי, נדחק אלי ואחר כך הסתובב וטמן את פניו בחזי. חשתי את כתפיו רועדות כשבכה חרש.
ליטפתי את גבו בתנועות קצובות, ממלמל באוזניו מילות הרגעה עד שגופו התרפה כנגד גופי והוא נרדם.
נמנמתי מעט גם כן, ואחרי שעה התעוררתי פתאום, מלא מרץ ושמח. התגנבתי בזהירות למחשב ובלי להדליק את האור התיישבתי מולו וכתבתי את סוף הסיפור שלי – אפילוג שסופר בפי בן זוגו הצעיר של הסופר, גיבור הסיפור.
הצעיר שקיבל ממני רשות דיבור סיפר איך אחרי כמה חודשים של חיים ביחד הוא גילה שהגבר שהציל אותו, הביא אותו לביתו וכתב סיפור המבוסס על חייו ממשיך להיפגש בחשאי עם האקס שלו, ומבין שהוא היה רק קראש זמני, דרך להתגבר על מעצור הכתיבה שלו ושהאקס שלו הוא אהבת חייו.
במקום לכעוס הצעיר חש שרווח לו, תפקיד המוזה שהוטל על כתפיו העיק עליהן מאוד והוא שמח לוותר עליו. הוא כותב לסופר מכתב פרידה נוגע ללב ומסתלק.
הסופר שלי נשאר לבד, נפגש מידי פעם עם האקס הוותיק שלו ומשתעשע ברעיון לחזור לגור איתו, אבל בינתיים ממשיך לטייל בלילות ברחובות ובגנים מחפש הרפתקאות. כשהוא מוצא אחת הוא כותב עליה סיפור, ואם הוא לא מוצא הוא ממציא אחת וגם עליה הוא כותב סיפור.  

למחרת בערב היינו רגועים הרבה יותר ושבנו לדבר, הפעם בנחת, בלי עצבים. "אתה זוכר פולי, כשרק התחלנו לגור יחד אמרנו שננסח מין זיכרון דברים כזה, סוג של חוזה עם כללי התנהגות." הזכיר לי תומר כשהתכרבלנו יחד מול הטלוויזיה.
"כן, משהו כזה זכור לי במעורפל." הודיתי.
"אז למה לא עשינו את זה."
"היינו עסוקים, למה נזכרת בזה היום? עכשיו אנחנו כבר בסדר, לא?"
"כן, אבל... עדיף שנחשוב על זה קצת, ננסח כמה כללים, שלא נריב שוב."
"חוזה או לא חוזה, אין מצב שאנשים שחיים יחד יפסיקו לריב, אבל אם זה מה שאתה רוצה אז בסדר, אין לי התנגדות."
הוא שלף בזריזות עט ודף ניר והשעין אותם על ספר שכנראה הוכן מבעוד מועד, "תתחיל אתה." אמר והביט בי בציפייה. "מה הסעיף הראשון?"
מוחי התרוקן ממחשבה נוכח מבטו. "אה... לא יודע, שנתחלק בעבודות הבית ובהוצאות?"
"בסדר." רשם תומר. "ושנתחייב לתמוך ולעזור זה לזה תמיד." הוסיף.
לדעתי הסעיף הזה היה מאוד כוללני ולא מפורט, אבל הוא נשמע הוגן למדי ובטח לא היווה סיבה לריב, ולכן הנהנתי ואמרתי בסדר.
"ועכשיו," לקח תומר נשימה עמוקה, "בוא נדבר על זיונים מהצד."
"איזה זיונים? שלך או שלי?"
"של שנינו."
הבטנו אחד בשני, הוא נראה מעט נבוך, אני הייתי עצבני. "תומר, אם אתה רוצה שיהיו לנו יחסים פתוחים פשוט תגיד."
"אני לא רוצה, זאת אומרת אני... לא יודע."
"אתה רוצה לפעמים לגוון, לזיין גם אחרים?"
הוא השפיל מבט, ברור שהיה לו לא נעים ממני, אבל הוא התגבר והנהן.
"אם ככה אז גם לי מותר?"
"לא."
זה לא שבא לי לבגוד, אבל איך אפשר לשתוק על דבר כזה? "נו, באמת... זה נראה לך הוגן?"
"טוב, אז... פולי, תגיד את האמת, יש לך מישהו מהצד?"
"כן."
"מי?"
"לא עסקך."
"אם ככה אז זה לא עסקך עם מי אני מזדיין."
"זה עסקי אם אתה לא נזהר מספיק וכולם יודעים. אני שונא שחברים באים ומספרים לי שאתה עושה אחרים מאחורי הגב שלי."
"זאת אומרת שלא אכפת לך בתנאי שאף אחד לא ידע?"
עלי להודות שהיה בזה משהו ויש מן האמת בדבריו – לא כל האמת אבל בהחלט היה בהם משהו. "תראה תומר, אנחנו יחד כבר כמה שנים, עם הזמן יש שחיקה, יש רצון לחידוש, כנראה שאצלך יותר מאשר אצלי, אני מבין, אני לא רוצה לפרק הכול בגלל זיון סתמי, אבל אני גם לא רוצה שיצחקו עלי, ואני ממש לא רוצה לדעת מה אתה עושה ועם מי."
"גם אני לא רוצה לדעת מה אתה עושה עם אחרים."
"יופי, כי אין מה לדעת."
"באמת? אז למה אמרת שכן?"
"סתם, כדי להחזיר לך."
"וואלה! אז מה יש בינך לבין מקס?"
אז זה מה שהציק לו כל הזמן!
"יש ביני לבינו חברות חזקה, יש הרבה כבוד וחיבה, יש היסטוריה משותפת, יש משחקי שח מאוד ארוכים, סקס לצערי כבר אין."
"לצערך?" משום מה ההערה הזו עצבנה את תומר כהוגן, "קיבינימאט אתך פולי, למה דווקא מקס? מה יש לך ממנו? מילא איזה כוסון מדליק, אבל מה יש לך מהקשיש הזה?"
התקשיתי להסביר לו את המקום של מקס בחיי, ולא מתחשק לי להתנצל, לא עשיתי שום דבר שמחייב התנצלות. "היית מעדיף שאני אעשה צחוק מעצמי כמוך וארוץ אחרי בשר טרי?"
"לא עשיתי צחוק מעצמי ולא רדפתי אחרי שאול, זה הוא ש... הוא רצה את זה בדיוק כמוני."
"היית צריך להפעיל שיקול דעת תומר, לשים גבולות, לפחות להיזהר שלא כולם יראו."
"אתה צודק... אני לא אעשה את זה יותר, נשבע לך."
"אז מונוגאמיה?"
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"
"כן, אני בטוח, ואני יודע מה תגיד תומר, כבר שמעתי את זה קודם, אנחנו הומואים, אנחנו לא צריכים לחקות את הזוגיות של הסטרייטים, חיים בזוג זה לא בית סוהר, אפשר לשמור על מסגרת זוגית וגם לעשות חיים מהצד, אנחנו צריכים לעצב זוגיות שמתאימה לנו, ואנחנו גברים וגברים מטבעם הם לא מונוגאמיים וזה עוול לאלץ אותם להיות כאלה. אני מכיר את כל התירוצים ובמידה מסוימת אפילו מסכים אתם, אבל לי זה לא מתאים. אני עייף מריגושים, אוהב שגרה, לא אוהב לזיין סתם זרים, לא מרגיש טוב עם סקס בלי רגש."
"מה עם יזיזים? לא צריך זרים, אפשר סידור קבוע עם יזיזים?"
"הכול אפשר, יש כאלו שזה אולי מתאים להם, אבל אני לא יכול לחלק את עצמי בצורה כזו, בעצם כן יכול, אבל לא רוצה, לא מוכן. זה לא בכבוד שלי לשקר, להתגנב, להגיד ככה ולעשות אחרת, לא מתאים לי לחיות ככה תומר."
"כן, אבל... באמת? היית מסוגל להיות רק עם בן אדם אחד כל החיים?"
"אם הבן אדם הזה הוא אתה אז כן."
"באמת? אתה רציני?" הצלחתי להדהים אותו וגם להפחיד אותו קצת. "ואוו! זו מחמאה רצינית, אבל גם... אני לא בטוח שאני מסוגל לעמוד בנטל כזה."
"גם אני לא, אבל אני מוכן לנסות."
"באמת פולי? כאילו... באמת? לא היית עם אף אחד אחר מאז שנפגשנו? אתה לא רואה לפעמים מישהו שבא לך עליו?"
"בטח שכן, רואה כל יום, ולפעמים אפילו פעמיים ביום, אז מה?"
במקום לשמוח תומר התעצב, אולי נלחץ, נעשה עצבני ואמר שהוא צריך לחשוב על זה, שהוא לא בטוח, שזה גדול עליו.
"מה גדול? אנחנו גרים יחד כבר כמה שנים, עכשיו נזכרת?"
"כל הזמן הייתי בטוח שאתה מזיין מהצד."
"כמוך אתה מתכוון?"
"אל תלכלך פולי, בהתחלה בכלל לא עלה בדעתי להסתכל על אחרים, אבל עם הזמן... אתה יודע איך זה."
"מעדיף לא לדעת."
"כן, בטח."
"מה? אתה לא מאמין לי?" זה באמת הפתיע אותי, גם העליב קצת. "אתה חושב שיש לי זיונים מהצד?"
"מאין לי לדעת? אני לא עוקב אחריך, אתה כל הזמן במחשב, בטח יש לך כרטיס באטרף, הרבה ערבים אני לא בבית..."
איזה מניאק!
"אין לי, מה פתאום שיהיה לי?"
"אז מה אתה עושה כל הזמן במחשב?" שאל תומר בחשדנות.
"בעיקר כותב סיפורים, וגם קורא בלוגים." נעלבתי קצת מהחשד שלו, שואל את עצמי איך זה שכולם חוגגים ורק אני יושב כל היום מול המחשב, משקיע את כל האנרגיות שלי בכתיבה במקום בחיים.
עליתי לחדר השינה והתיישבתי מול המחשב, שחזרתי את הבלוג הישן שכתבתי פעם כשחייתי עם שלומי, עברתי עליו קצת, קיללתי את עצמי שאני תמיד בוחר בגברים כאלה שמבאסים אותי ועושים ממני צחוק.
אחר כך הזכרתי לעצמי שאין טעם להתעצבן, כל הגברים כאלו ואחרי היסוס קל התחלתי לכתוב על הסיפור שלי עם תומר.
"מתי תבוא כבר למיטה?" שאל תומר שעלה בסופו של דבר לחדר השינה.
"עוד מעט."
הוא נעמד מאחורי והביט, "אז שוב יהיה לך בלוג?"
"אם לא אכפת לך."
"ואם אכפת לי?"
"גם אז."
"אתה כועס?"
"כן, קצת."
"אתה צודק, דיברתי שטויות והעלבתי אותך, שכחתי שאתה לא כמו האקס שלי, אני דביל."
"נו, מה עוד חדש?"
זה הצחיק אותו והוא החל לעסות את כתפי בעדינות ופתאום רכן ונשק על פדחתי. "אחרי שתגמור לכתוב אתה מוכן לבוא לישון איתי?"
מי שמקדיש זמן לפנק אותי בעיסוי יכול להשיג ממני כמעט כל דבר. "בטח, תמיד."
"אז בוא." הפציר תומר והגביר את לחצן של אצבעותיו על עורפי.
סגרתי את המחשב והלכתי למיטה. הוא התרפק עלי, ניסה לפייס, כדי לשמור על כבודי נשארתי מסויג. "נו, די, אל תהיה כזה." ביקש תומר ודחף ברך בין ירכי.
"אני לא יכול להיות אחר."
"אני יודע, גם אני לא יכול, אבל אני בטוח שאני לא רוצה לישון עם אף אחד חוץ ממך."
"גם אני לא."
הוא נשכב עלי, מביט ישר בעיני, "אז מה עושים? שננסה בכל זאת להמשיך?"
שתקתי כמה שניות מאוד ארוכות, מעמיד פנים שאני חושב (ידעתי את התשובה עוד לפני שהוא סיים את השאלה, אבל לא רציתי שיתפוס עלי תחת) ובסוף אמרתי שכן. "בסדר, מה כבר יכול להיות? בוא ננסה, ובבקשה, אם אתה מוכרח לזיין אחרים תעשה מאמץ שאני לא אדע, אני עייף מכל הקטעים האלו של קנאה והאשמות, היה לי די והותר מזה עם האקס."

"בסדר." הבטיח תומר וירד מעלי, "האמת שגם לי כבר הספיק." דחף לעברי את ישבנו ואמר שהבטן שלי מתאימה בדיוק לגב שלו ושהוא ישן נהדר איתי, אילץ אותי להבטיח לו שאבוא לתחרות הדראג ונרדם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה