קוראים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

ג. הפייגלע

 6. מאוהב בלי חשבון
יריב צחק כשסיפרתי לו את הסיפור ותהיתי בקול אם קותי ימשיך לחשוב שיש לו חבר מדהים גם אחרי שהוא ישמע שצביקה השקיע כסף לא רק בהזמנת עוגה בשבילו אלא גם בפאב. "אני בטוח שהוא יגיד שזה רעיון מצוין, כמה אני מקנא בהם, עשרים שנה יחד, לא להאמין, אין מצב שאני ושגיא נגיע לזה." הוסיף בפסימיות.
"למה לא? אם אתם אוהבים וטוב לכם יחד ואתם לא עושים סיפור מקצת סקס מהצד אז למה לא?"
"אל תגיד סקס מהצד." התעצבן יריב, "מה שקרה איתי ואתך הייתה מעידה חד פעמית. די, אני לא רוצה לדבר על זה יותר."
"בסדר, אז אני לא אגיד שהיא הייתה דו פעמית, ומצידי היא יכולה להיות גם רב פעמית."
"שתוק כבר אמסלם." נזף בי יריב, נשמע שוב כמו פולנייה צדקנית, "מספיק!"
"בסדר, אני שותק."
"דיברת עם אדי על הקטע שלו ושל ויקטור?"
"לא, ואני גם לא אדבר, זה לא עסקי."
"אבל רובי... אם ויקטור מסכן את החיים שלו בשביל סקס אז..."
"אז זו הבחירה שלו, ואני לא אגיד לבן אדם בגילו שהוא גם הבוס שלי, וזמנית גם בעל הבית שלי, איך להתנהג ואיך לנהל את חיי המין שלו."
"אתה פשוט פחדן."
"נכון."
"ולא אכפת לך שהוא מזדיין עם החבר שלך?"
"אין לי חבר. מאז שעזבת אותי אני בודד וגלמוד."
"כן, ממש גלמוד." לגלג יריב, "אולי תלך לבכות אצל תומר, שמעתי שגם הוא נורא גלמוד."
"הבעיה שלך וקסמן היא שאתה חושב כמו הסבתא הפולנייה שלך, ולא כמו הומו שחי במאה העשרים ואחת."
"והבעיה שלך אמסלם היא שאתה חרמן שנותן לזין שלו לחשוב בשבילו."
"כאילו שאתה לא."
"כן, גם לי זה קורה לפעמים, אבל אני לפחות מתבייש בזה."
"זה מה שאמרתי, פולנייה."
"אוף, שתוק כבר!" צעק יריב, מתוסכל מהבדיחות שלי, "אתה מעצבן אותי."
"בסדר, סליחה, אל תתרגז ריבי. מתי שגיא חוזר?"
"לא יודע, אני לא מצליח להשיג אותו בטלפון."
"אז תתקשר לעבודה שלו."
"התקשרתי והפקידה הסתומה הזו אומרת שלא עובד אצלם בחברה אף שגיא בשרי. כל יומיים מתחלפות אצלם המרכזניות והבלגן חוגג. טוב, אני חייב לסגור. ביי רובי, אתה האקס הכי מעצבן שלי, אבל אני חולה עליך."
"אני האקס היחיד שלך ריבי, וגם אני אוהב אותך מיס ורשה." 

חזרתי הביתה ומצאתי את אדי במטבח, מכין מרק ומסביר תוך כדי כך לתומר מי הן הקוזינות ובמה גדולתן.
"כולם הומואים, אבל הם קודם כל שחקנים וזמרים ממש מוכשרים, יש להם חוש הומור נהדר וזה שהם אוהבים להופיע בבגדים של נשים זה רק חלק מההצגה, אחרי ההופעה הם חוזרים ללבוש בגדים של גברים ונראים לגמרי רגילים, חוץ מזה שכולם ממש מדהימים, נורא נורא סקסיים ומוכשרים בטירוף." פטפט בהתרגשות, "ויקטור אומר שאם המופע שלהם יתפוס הוא יזמין אותם להופיע שוב וגם להנחות ערבי הופעה של מלכות דראג מתחילות. אולי אפילו נעשה תחרות של כישרונות צעירים, אני מת להופיע גם כן."
"מי, אתה? למה אתה רוצה ללבוש בגדים של אישה?" נדהמתי.
אדי זרק בי מבט שופע בוז. "לא סתם אישה, דיווה! אני מעריץ של ריטה ואני מכיר את כל השירים שלה." גילה לי, מתעלם מהבעתי המלגלגת, "וגם של מדונה," הוסיף, "אבל הכי גדולה היא כמובן ג'ודי גארלנד. אני מת לשיר את אי שם מעבר לקשת. גם הבת שלה, ליזה, נהדרת, אבל ג'ודי היא המלכה."
"ואתה נסיך אדי." צחקתי ונישקתי את לחיו.
"אדוארד נסיך הקסם." הוסיף תומר, מבודח, וצבט את ישבנו.
"תפסיקו חרמנים." נזף אדי והסמיק, נהנה עד מאוד מתשומת הלב, "איך אתם מתנהגים? אתם לא מתביישים?"
"ממש לא." צחקתי, נוגס מלא פי בפיתה גדושה גבינה צהובה, ואז הנייד שלי צלצל ויריב היה על הקו, נסער כמעט עד בכי. "שגיא הסתלק. הוא לקח את הדברים שלו ונעלם!" צעק.
"נעלם? מה זאת אומרת נעלם? לאן הוא הלך?"
"לא יודע, כנראה שלהורים שלו בירושלים."
"אבל מה עם העבודה שלו?"
"איזה עבודה? פיטרו אותו בגלל שהוא החסיר ימים ואיחר המון, וגם כשהגיע הוא בקושי עבד ורב עם כולם. כבר חודש שהוא מובטל והוא לא סיפר לי כלום."
"אז איך אתה יודע?"
"קפצתי היום בהפסקת הצהרים לעבודה שלו להגיד לו שלום והחבר'ה שלו סיפרו לי, וכשחזרתי מצאתי מכתב פרידה ממנו. הוא הודה שהוא שיקר לי ושהוא מובטל."
"ובגלל זה הוא ברח?"
"כנראה." החל יריב לבכות, "הוא שוב ברח, איך אני אמצא אותו עכשיו?"
"יריב, תירגע ותפסיק להיות היסטרי. לך תבדוק אם הוא לקח את התרופות שלו."
"כבר בדקתי, הוא לקח אותן, הוא לקח הכול, כל הבגדים שלו נעלמו. נשאר רק המחשב, הוא בטח החליט לעזוב לפני שאני אשים לב שהחודש לא נכנסה המשכורת שלו לבנק."
"כן, כנראה שאתה צודק."
"אני לא מבין למה הוא לא סיפר לי שפיטרו אותו? למה הוא שיקר וברח? לאן הוא היה יכול ללכת? רובי, אתה מוכן להתקשר להורים שלו לברר? אני לא מעז לדבר איתם, הם מכירים את הקול שלי."
"גם אני לא מעז."
"אבל ראובן, זה חשוב. אולי נבקש מויקטור שיתקשר?"
"לא, לא נבקש מאף אחד יריב."
"אבל רובי..." התייפח יריב, "למה אתה לא רוצה לעזור לי?"
"אני רוצה לעזור לך חמוד, אבל אם שגיא החליט לעזוב אין טעם לרדוף אחריו ולחפש אותו."
"יש טעם." צעק יריב, "אל תגיד שאין טעם." וטרק לי את השפופרת בפרצוף.
"כדאי שתיסע אליו." אמר אדי, "לא טוב שהוא יישאר לבד ברגע כזה."
"כן, תיסע." אמר תומר, "ואתה צודק רובי, אם החבר שלו החליט לברוח בצורה כזו אין טעם לרדוף אחריו, מגעיל מצידו, אבל זו זכותו."
נסעתי לכרוכית ומצאתי את יריב יושב מדוכא על המיטה שלהם, מחבק את הכרית של שגיא ודמעות זולגות על פניו. תולי ישבה לצידו חסרת אונים וניסתה לנחם אותו. ברגע שהגעתי היא קפצה ממקומה, "טוב שבאת, תדבר איתו אתה, אני ממש גרועה בקטעים האלו." לחשה וברחה.
"גם אני גרוע בקטעים האלו." אמרתי, אבל היא כבר נעלמה, משאירה אותי לבד עם יריב.
"הכול באשמתי, אני אשם." אמר יריב, "הוא ברח בגללי."
"שטויות, למה אתה מקשקש? מה פתאום בגללך? זאת לא אשמתך ששגיא שיקר לך וברח."
"זו כן אשמתי. לחצתי עליו, לא נתתי לו הרגשה שהוא יכול לספר לי הכול, שאני אתמוך בו בכל מקרה, הוא הרגיש שהאהבה שלי לא חזקה מספיק והוא צדק, עובדה שבגדתי בו."
"בגדת בו? איך בגדת בו?"
יריב זרק עלי את הכרית שחיבק, "כבר שכחת מה עשינו?"
"שטויות, זה לא נחשב בגידה, ומה זה שייך בכלל לפיטורים של שגיא?"
"להזדיין עם אחר נחשב בגידה, הרחקתי אותו מעלי כי העדפתי להזדיין אתך במקום לדבר איתו. נתתי לו הרגשה שהוא לא טוב מספיק בשבילי, בגלל זה הוא התבייש לספר לי שפיטרו אותו והעדיף לברוח." ייסר יריב את עצמו. מזלו של שגיא שלא ידעתי איפה הוא, ברצון הייתי מפוצץ אותו במכות.
לא עזר שאמרתי שהוא עושה פיל מזבוב וקצת סקס עם האקס לא נחשב לפשע כזה נוראי. הוא היה משוכנע ששגיא הרגיש איכשהו בבגידה שלו, האשים את עצמו ולא רק שלא הניח לי להגיד מילה רעה על שגיא, אלא שגם ניסה לגלגל חלק מהאשמה עלי בטענה שתפקידי כחבר שלו היה לזרוק אותו מהמיטה ולא להניח לו לבגוד בשגיא.
כן ממש, איזה הגיון דפוק יש לפולניה הזו!
"עוד מעט תגיד שאנסתי אותך." התעצבנתי, ורק בקושי לא התאפקתי להגיד לו שאני די בטוח שגם שגיא, הקדוש המעונה, זיין מהצד והוא בטח בוגד בו ברגעים אלו ממש.
אחרי שעה של ויכוחים חסרי טעם וחילופי האשמות נמאס לי, אמרתי ליריב שהוא מדבר שטויות ושנמאס לי מהחפירות שלו והסתלקתי.
תולי רצה אחרי, נרעשת. "השתגעת? מה אתה עוזב אותו פה לבד?"
"מה אני יכול לעשות, לקחת אותו איתי?"
"כן. קח אותו איתך ותשגיח עליו עד שהוא יתאושש, אסור להשאיר אותו לבד בדירה המשותפת שלהם, זה רק יכאיב לו יותר."
"הוא לא יסכים, הוא שונא אותי."
"איזה שטויות, גברים יכולים להיות כאלו סתומים לפעמים." נשפה תולי בקוצר רוח, "חכה פה." פקדה עלי, "אני מיד באה." ורצה למעלה, לדירה של יריב, משאירה אותי לבד עם מישה שנראה עייף וישנוני.
"מה קורה מישה?" שאלתי, "איך הלימודים?"
"כמעט שסיימתי, נשאר לי רק עוד חצי סמסטר."
"אני רואה שאתה עובד קשה, אתה נראה נורא עייף."
"לא ישנתי כל הלילה, אבל זה לא בגלל הלימודים זה... זה משהו אחר."
"מה, חבר חדש?"
"לא חדש, ישן." חייך מישה.
"מה, אתה שוב נפגש עם אבו ראמי?" הופתעתי, "חשבתי שזה נגמר מזמן, איפה אתם נפגשים בכלל?"
מישה האדים קצת ועיניו ברחו מעיני. "בדירה שלי." אמר בלחש מבויש, "אני כבר לא גר עם ההורים, הוא שכר לנו דירה ואני... אנחנו... "
"מישה, אתה משוגע. הוא נשוי, שלא לדבר שהוא ערבי."
"לא אכפת לי, אני אוהב אותו."
"אז בגלל זה נעשית הפילגש שלו? מה לך ולו בכלל? על מה יש לכם לדבר? הוא מבוגר ממך בעשרים שנה, והוא שמן ו... הוא אבא לילדים, בטח אין לו אפילו תעודת בגרות ואתה... תראה איזה בחור יפה ומשכיל אתה, בחיי, אתה ממש פסיכי."
"אבל אני אוהב אותו." אמר מישה בעקשנות, סובב אלי את גבו והתחיל למרק את הדלפק במטלית שבידו. "אני יודע שאתה לא יכול להבין את זה, אבל אני אוהב רק אותו, לא אכפת לי מה אתה חושב, אני רוצה רק אותו."
"יופי לך, הוא חי עם המשפחה שלו וישן כל לילה עם אשתו ואתה לבד, לפחות אתה נהנה קצת עם אחרים כשהוא עסוק?"
מישה הסתובב אלי בתנועה חדה ונעץ בי מבט נרגז, "אתה לא מבין." אמר, "ובחיים לא תבין כי אף פעם לא היית באמת מאוהב, הלב שלך הוא כמו גוש קרח, אין לך מושג מה זה לאהוב מכל הלב בלי לעשות חשבונות."
"לא נכון." מחיתי, "זה פשוט לא נכון, אני..." וכאן התכוונתי לתת דוגמא שתוכיח שגם אני, לפחות פעם אחת, הייתי מאוהב, ומוכן לסבול ולהקריב הכול למען האהבה שלי, אבל מוחי נותר ריק מפני שמישה צדק, אף פעם לא הייתי מאוהב באמת, מאוהב מכל הלב והנשמה, מאוהב עד סחרור, בלי שום הגיון וחישובי תועלת ומאזנים של רווח והפסד, מאוהב כל כך עד שהרעיון לגעת באחר יראה לי מופרך ולא הגיוני כמו טיסה לחלל, מאוהב כמו שמישה מאוהב בקבלן השעיר, השמן והלא משכיל שבחיים לא יעזוב את אשתו וילדיו למענו. 

יריב, תרמיל קטן תלוי על שכמו, עיניו אדומות מבכי, שערו סתור ופניו חיוורים, נגע בכתפי. "סליחה רובי, לא התכוונתי לצעוק עליך, אני מצטער."
"זה בסדר גמור, אני מבין. ארזת קצת דברים? יופי, בוא, תישן אצלי הלילה ומחר נחשוב מה לעשות הלאה. לילה טוב תולי." נישקתי קלות על לחייה, "את נשמה טובה." אמרתי לה בחיבה, לקחתי מיריב את התרמיל שארז והסעתי אותו לבית של ויקטור.
בבית היה שקט וחשוך, רק ויקטור ישב בסלון המואר קלושות עם אוזניות על ראשו והקשיב בשקט למוזיקה. כשראה אותנו נכנסים הסיר אותן וחייך בחביבות אל יריב. "אדי סיפר לי מה קרה. מה שלומך יריב? טוב שבאת לישון אצלנו, רוצה כדור שינה?"
"לא, תודה." אמר יריב, "אני בסדר." ונעלם בחדר שלי.
"תומר נסע לתל אביב ויחזור רק בעוד יומיים ואדי עוד לא חזר מהעבודה." דיווח לי ויקטור, "נו, שמעתם משהו מהבחורצ'י'ק שברח?"
"לא, הוא השאיר מכתב קצר ונעלם."
"כן, דברים כאלו קורים לפעמים." אמר ויקטור בנימה פילוסופית וטפח על מושב הספה, "בוא ראובן, שב פה לידי, אני רוצה לדבר אתך."
התיישבתי לידו בצייתנות, "הכול בסדר ויקטור? יש בעיות?"
"אין בעיות, הכול הולך לפי התוכניות. אני בטוח שהפייגלע יהיה מוכן בזמן והפתיחה תהיה הצלחה עצומה, והכול בזכותך." חייך אלי בחביבות.
החלטתי לנצל את מצב רוחו הטוב ולפרוק את מה שהעיק עלי. "ויקטור, תשמע, אני קצת לא רגוע בקשר לעניין הזה של השותף השקט שלך, שמעתי שמועות ש... טוב, לא חשוב, אני פשוט פוחד מאיזה פיצוץ לא נעים שיהרוס לנו את הפתיחה החגיגית."
"איזה שמועות שמעת?" קדחו עיניו הכחולות של ויקטור בעיני.
"שהמשקיע הוא צביקה ושהוא פעל מאחורי הגב של קותי. אני לא חושב שמסיבת ההפתעה הנחמדה שהוא מארגן לקותי מכפרת על התרגיל שהוא עשה, לא שהפייגלע מתחרה בכרוכית הורודה, הם פונים לנישות שונות ופתוחים בשעות שונות, אבל בכל זאת, לאור כל מה שאני יודע על שני החבר'ה האלו..."
"מה אתה יודע עליהם?"
"אני יודע דברים שאני מעדיף לא לפרט."
"אני מבין, אבל בכל זאת אני רוצה שתספר לי." פקד עלי ויקטור, ולמרות אי הנעימות וחוסר הרצון שחשתי, שלא לדבר שאני פשוט שונא את הקטע הזה של רכילות ולשון הרע, מצאתי את עצמי מציית לויקטור ומגלה לו על התחביב המסוכן שצביקה פיתח לעצמו, "אם קותי יגלה שהבן זוג שלו אוהב לחגוג במסיבות ברבק זה יגמר רע מאוד." חיוויתי את דעתי.
ויקטור שקע במחשבות, מהנהן לעצמו, "אז בגלל זה היא נתנה לי את הכסף, באמת שאלתי את עצמי מה קרה להונגרייה המפולפלת הזו ש..." מלמל בינו לבין עצמו, מתעלם מקיומי.
"מה? איזה הונגרייה? זה לא צביקה שנתן לך את הכסף?" הופתעתי.
"לא רובי, הכסף לא של צביקה. הוא עשה את כל הסידורים והתעסק עם הניירת, אבל הכסף שקיבלתי שייך לאימא שלו, היא השותפה הסמויה שלי, כנראה שהיא הבינה שהיא לא תחייה לנצח והחליטה שצריך לדאוג לפרנסה של הילד."
"איזה ילד?" התבלבלתי.
"הילד שלה, צביקל'ה הקטן."
לא יכולתי שלא לחייך לשמע דבריו, צביקה הוא גבר בן חמישים פלוס שנראה די טוב - אם הטיפוס מגולח הראש עם הזקן הצרפתי המטופח עושה לכם את זה - אבל הוא הפסיק להיות ילד כבר לפני שלושים ומשהו שנים. מסתבר שבלי שום קשר לגיל בעיני אימא הבן שלה יישאר תמיד ילד קטן. 
"אני מאוד מבקש ויקטור, אל תגלה לצביקה שסיפרתי לך עליו. אני ממש שונא את העניין הזה של מסיבות ברבק, וגם הקטע הזה של סקס בתשלום בין צעירים למבוגרים מגעיל אותי, אבל גם אם הוא לא שותף בפייגלע אין שום צורך שהוא ידע מה אני חושב."
"אל תדאג, השיחה שלנו תישאר רק ביני לבינך." הבטיח ויקטור.
"טוב, אז..." התחלתי לקום, אבל הוא הניח יד על ברכי והושיב אותי בחזרה, "גם מה שקורה ביני לאדי מגעיל אותך?" הפתיע אותי.
פתאום תפסתי איך מה שאמרתי על צביקה עלול להתפרש אצל ויקטור, גבר בן חמישים פלוס שחולק את מיטתו עם בחור בן עשרים וחמש שיש לו עבר של נער ליווי, והצטערתי שפתחתי את הפה הגדול והמטופש שלי.
יריב צודק, באמת יש לי ראש קשה.
"לא התכוונתי אליך ויקטור, באמת שלא," ניסיתי לתקן את הרושם שעשו דברי, "מה שאתה ואדי עושים זה ממש לא עסקי. בכלל לא חשבתי עליך כשדיברתי על סקס בתשלום וכל זה."
"טוב, כי אני משלם לאדי רק עבור העבודה שהוא עושה אצלי בבית, לא על זה שהוא ישן איתי."
"אבל הוא לא רק ישן אתך, אני מתכוון... זאת אומרת אתם..." התחלתי להתפתל מרוב אי נעימות, אבל הייתי חייב לוודא. "אתה יודע שאדי נשא?"
"בטח, ובניגוד לצביקה אני מקפיד מאוד על קונדום. זה בעייתי לפעמים, אבל למרות הסיכונים אני לא מוכן לוותר על קונדום."
זו הייתה אחת השיחות הכי מביכות שניהלתי מימי, אבל הייתה לי הרגשה שהוא מרחיב בנושא האינטימי הזה כי הוא רוצה לספר לי משהו ולכן שאלתי, "איזה סיכונים?"
"אתה יודע מה זה סיאליס?"
"זו מין תרופה? סוג של ויאגרה."
"נכון."
"ואתה לוקח אותה? מותר לך? אני מתכוון, זה לא משהו שלחולי לב אסור לקחת?"
"אתה צודק, לדעת הרופאים בן אדם במצבי אמור לוותר על סקס, אבל אני מעדיף לחיות פחות וליהנות מכל רגע, מה הטעם לסחוב עוד עשרים שנה לבד, בלי אהבה?"
"כן, אבל לסכן את החיים בשביל זיון?"
"זה לא סתם זיון, אני מדבר על אהבה, חוץ מזה אלו החיים שלי וזכותי לסכן אותם אם אני רוצה."
"טוב, בסדר, אם זה מה שאתה באמת רוצה..." אמרתי, נבוך מאוד, ושוב ניסיתי לברוח משם, אבל ויקטור עדיין לא סיים לדבר, "אני לא סתם עוד חרמן זקן רובי, אני יודע איך זה נראה מהצד, אבל ככה אני מרגיש וזו הבחירה שלי."
"ומה עם אדי? מה הוא מרגיש?"
"הוא מאוד מחבב אותי. הוא לא מאוהב בי כמו שהוא היה מאוהב בך, אבל אנחנו מסתדרים טוב ומבינים זה את זה מצוין. הוא יודע שאני תמיד אדאג לו ואשגיח עליו, טוב לו איתי."
"אני שמח לשמוע." אמרתי, מברך את האפלולית ששררה בחדר והסתירה את פני. כשהוא אמר שאדי היה מאוהב בי, כלומר עכשיו הוא כבר לא, הרגשתי מין צביטה כזו בלב, אבל מה אפשר לעשות? כמה זמן חשבתי שאדי ימשיך לחכות לי? הוא הפנים שאני לא יכול להחזיר לו אהבה ובתבונה רבה ויתר עלי והפנה את רגשותיו אל ויקטור.
"אני יודע שאתה מאוד עסוק רובי, אבל אני מבקש שבשבוע הבא תפנה לך זמן ללכת איתי למשרד של העורך דין שלי שיסביר לך הכול על הצוואה שלי."
"הצוואה שלך?" הופתעתי.
"כן, בגילי ובמצב הבריאות שלי... בן אדם אחראי צריך לכתוב צוואה, כתבתי צוואה ואותך אני ממנה למוציא לפועל שלה."
"אותי? מה פתאום אותי? למה אני?"
"כי אני סומך עליך רובי, וגם כי אני יודע שאתה תדאג לאדי ותשגיח עליו. הוא ילד טוב, אבל הוא צריך מישהו בוגר ואחראי שידאג לו."
"אז אתה מוריש לי את אדי?" חייכתי, נבוך.
"לא." נשאר ויקטור רציני, "אני מוריש לך את הפייגלע, לאדי אני מוריש את הבית. אף פעם לא היה לו בית אמיתי, אני רוצה שאחרי שאני אמות יהיה לו מקום משלו."
"ויקטור, בבקשה." התנערתי בחוסר נוחות, "אל תדבר ככה, אתה רק בן חמישים ומשהו, עברת ניתוח, זה נכון, אבל עכשיו אתה כבר ממש בסדר, למה אתה חושב כל הזמן על מוות?"
"אני לא חושב עליו כל הזמן, אבל אף אחד לא יודע כמה זמן נשאר לו לחיות." אמר ויקטור בנחת, "ובן אדם שמסתכן כמוני... אני פשוט מציאותי."
"זה מאוד יפה מצידך לבטוח בי ככה, אבל בחיים לא ניהלתי כלום, תמיד הייתי שכיר. אני מעדיף שתישאר בסביבה עוד איזה עשרים שלושים שנה ותפקח עלי."
"אני לא חושב שזה יקרה, אבל אתה תהיה בסדר גמור, אל תדאג." טפח ויקטור על ברכי, "או, הנה אדי מגיע." קם ופנה אל אדי שחייך אלי בביישנות, "מה שלומך חמוד?" חיבק אותו ויקטור, "עייף?"
"כן, קצת. לא נורא, מה נשמע? איפה יריב? איך הוא מרגיש?"
"יריב פה, הוא די מדוכא. אני מקווה שבעוד כמה ימים הוא יתגבר וירגיש טוב יותר."
"או שאולי שוגי יחזור?" נשאר אדי אופטימי.
"גם זה יכול להיות." הסכמתי במשיכת כתף למרות שלא האמנתי שיש סיכוי לזה, "טוב, לילה טוב."
יריב שכב בקצה המיטה, נראה ישן. חיבקתי אותו וניסיתי למשוך אותו אלי, אבל הוא התנגד. "לא רוצה, עזוב."
"רק חיבוק ריבי, אל תהיה כזה."
"בסדר, רק חיבוק. בוא כפיות."
"וזה הכול, אתה בטוח?"
"כן, לגמרי."
"אין בעיות, בוא אלי, נו, די, תפסיק להיות כזה, רק חיבוק, נשבע לך."
"אבל עומד לך."
"לא, מה פתאום? רק נדמה לך, לילה טוב יריב."
"לילה טוב ראובן, תגיד רובי, אתה חושב שהוא יחזור?"
"לא יודע, אולי. אתה בטוח שאתה רוצה לראות אותו שוב?"
"כן, אני חושב שכן, אולי."
"ואם הוא ירצה שתחזרו להיות יחד תסכים?"
"לא יודע, אולי, כן, בטח, אני די בטוח שכן, אבל... לא יודע. לילה טוב."

7. שינויים (יריב)
לא תכננתי להעלם לזמן כה רב, רציתי רק לנוח קצת, לפנות קצת זמן לעצמי, לחשוב מה הלאה. תכננתי שמיד אחרי שאצליח לסדר לעצמי את הראש אחזור הביתה, אבל איכשהו דבר הוביל לדבר והזמן חלף בלי שהרגשתי.
בזבזתי שנה שלמה באירופה, עובד פה ושם, נודד בין אמסטרדם לברלין ואחר כך מטייל קצת באיטליה ומשם הגעתי מתוך דחף של רגע להודו. רציתי רק לבקר קצת במזרח, אבל נתקעתי כמעט שנה באיזה אשראם בצפון הודו... כל פעם שרציתי לעזוב קרה משהו שמשך אותי להישאר עוד קצת.
יום אחד, כמעט שלוש שנים אחרי שעזבתי את הארץ, נקלעתי למרפאה אחת במומביי ובעודי ממתין לרופא דפדפתי בשבועון ישן שהתגלגל לשם מהארץ ופתאום ראיתי לתדהמתי את פרצופו של רובי מציץ לעברי מבין הדפים.
בלב הולם דפדפתי בין דפי הכרום הצבעוניים שכבר התרפטו וגיליתי כתבה שעסקה מכל הדברים שבעולם במשפחות חדשות בישראל של המאה העשרים ואחת.
בחנתי בקפידה את התמונה מגלה בפליאה שעל ברכיו של רובי יושב תינוק קטן וחמוד ותולי האחמשי"ת של הכרוכית הורודה נשענת על כתפו - האבא מנהל פאב בשם פייגלע, היה כתוב שם, והאימא עובדת בבית קפה אינטרנט גיי פרנדלי שנקרא הכרוכית הורודה. היא חיה עם בת זוגה, הילד והחתול, והוא חי לא רחוק עם עוד שני חברים, וכולם מגדלים יחד את הילד והחתול ומתכננים עוד ילד בקרוב - אחר כך סיפרו בכתבה על עוד מגוון של משפחות בכל רחבי הארץ שבהם ההורים לא גרים יחד, ולכל אחד מהם יש בן זוג אחד או יותר, ושאר ואריאציות משפחתיות שלא הייתה לי סבלנות להתעמק בהן.
בדקתי את התאריך, מגלה בתימהון שהעיתון שבידי הוא בן למעלה משנה ורק אז קלטתי פתאום שעוד מעט ימלאו שלוש שנים לעזיבתי את הארץ.
אחרי שהרופא אישר לי שאני עדיין בסדר ושהתרופות שאחותי שלחה לי מהארץ פועלות כהלכה מצאתי את דרכי למחשב הקרוב ביותר וחיפשתי את הפייגלע ואת הכרוכית הורודה בגוגל.
הייתי צריך לחרוש המון דפים חסרי עניין עד שהגעתי לכתבה מטופשת, עלק קלילה, שנכתבה בצורה מבודחת (שלא הצחיקה אותי כלל) שדנה בחיי הקהילה בצפון הארץ.
העיתונאי כתב המון שטויות על חיפה הורודה, מלהג על מסיבות ופסטיבלים, משווה כל הזמן בין חיפה לתל אביב, כולל תוך כדי כך הרבה אי דיוקים שעוררו בי חשד שהוא לא טרח מימיו לצאת מגוש דן.
רק בסוף הכתבה הוזכרו הכרוכית הורודה המנוהלת בידי קותי ונכתבו כמה משפטים שטחיים על החזון שלו והעיקר - צורפה תמונה נאה של הכרוכית. קותי דחף את פרצופו לחזית התמונה מסתיר בגופו השמנמן את מדפי הספרים, ראיתי רק רבע פרופיל של יריב ואת כף ידו מונחת על מקלדת. להפתעתי המאמר ציין שקותי גר בדירה מעל חנות הספרים ולפתע הכה בי זיכרון הדירה שלי ושל יריב, מעורר בי נקיפת געגועים מכאיבה.
הוזכר גם הפאב של ויקטור ואני מצאתי את עצמי בוחן בתשומת לב תמונה מוצלחת של אדי, עומד מחובק עם ויקטור. ברקע נראה שלט בצבעי הגאווה שנשא את השם פייגלע מתנוסס על בניין נאה בנוי אבן שחלונותיו מקומרים והמשקופים שלו צבועים בכחול. הייתה גם תמונה של פנים הפאב שנראה פחות או יותר כמו כל פאב אחר בעולם - כוסות תלויות מעל בר ארוך ומבהיק, מדפי זכוכית עמוסי בקבוקי יין וציורים של קשתות צבעוניות על הקירות - לא הייתי מקדיש לו תשומת לב רבה לולא הציץ אלי מבין בקבוקי השתייה פרצופו החייכני של רובי.
המשכתי לחפש ומצאתי תמונה ישנה של צביקה ושל אימו מעטרת מאמר שסיפר על תושבים ותיקים בחיפה שהלכו לעולמם. רק אז גיליתי שאימו המנוחה של צביקה נחשבה בתקופת המנדט הבריטי לאחת הנשים היפות והאלגנטיות ביותר בחיפה. בסוף המאמר צוין בקצרה שבנה היחיד של הגברת הוא אחד מבעליו של פאב בשם פייגלע.
באותו לילה חלמתי שוב על יריב, חלום שחזר ורדף אותי מאז שעזבתי את הארץ. רק אז הבנתי שאני לא אפסיק לחלום על יריב - כועס עלי, שונא אותי, ומחייך אלי רק אחרי שאני מחבק אותו, מתנצל ומבקש את סליחתו - עד שלא אדבר איתו פנים אל פנים ואתקן את המעוות.
קניתי כרטיס טיסה לארץ ושלושה ימים אחר כך נחתי בנתב"ג. ירדתי מהמטוס וגיליתי להפתעתי שחנוכה היום. בדרך החוצה קניתי לי סופגנייה חמימה, טרפתי אותה בשני ביסים ומיד אחר כך עליתי על מונית לחיפה.
הגעתי לכרוכית הורודה בשעת אחר צהרים גשומה וקרירה, רגע לפני החלפת המשמרות ועמדתי בפתח, בוחן את המתרחש בפנים.
קותי הציב נרות צבעוניים בחנוכייה גדולה שעמדה מול הקופה, ורובי עמד והתבונן בו, נושא בידיו ילד קטן ומתולתל שאכל סופגנייה נוטפת ריבה.
"תיזהר רובי." הציצה בהם תולי מהמטבח, "הריבה נוזלת ליותם על הסוודר."
"לא נורא." אמר רובי בנחת, "מיד אחרי הדלקת הנרות אנחנו טסים הביתה, עושים אמבטיה והולכים לישון."
"ושומעים סיפור!" צעק הילד הקטן, ודחף את שאריות הסופגנייה לפיו של רובי, "תאכל אבא." פקד עליו.
"יותמי די." צחק רובי, ובלע בצייתנות את הסופגנייה, "בסוף אבא יראה כמו סופגנייה."
"טוב, גמרתי לסכם את הקופה להיום." אמר יריב ונכנס לבית הקפה, עובר בקול רשרוש דרך וילון החרוזים שעזרתי לו לתלות בזמנו על משקוף הדלת שבין חנות הספרים לבית הקפה. "הגיע הזמן להדליק נרות, אצל מי הגפרורים?"
"ריבי, ריבי, דיים!" צעק יותם והושיט אליו את ידיו הקטנות והדביקות.
"תיזהר, הוא דביק." אמר רובי, מגיש לו את הילד.
"דביק ומתוק." צחק יריב, לקח את הקטן בזרועותיו, וחג על עקביו כשהוא מסובב אותו באוויר, ואז הבחין בי עומד בפתח וקפא על מקומו, נדהם.
"שגיא." אמר חרש, "חזרת?"
כולם הסתובבו ובהו בי, מופתעים. היו כמה שניות של תדהמה שקטה שהופרה כשאדי הופיע מהמטבח, "הנה הגפרורים, מי מדליק היום את הנרות?" שאל, ואז הבחין בי, "שוגי, חזרת." צעק בשמחה, והטיל את עצמו עלי, מחבק אותי ומנשק את לחיי.    
הם הקיפו אותי, מדברים כולם בבת אחת, שואלים שאלות בלי להמתין לתשובות, ממטירים עלי מידע שלא הצלחתי לקלוט, כולם חוץ מיריב שעמד בצד, שקט מאוד, מחזיק את יותם בזרועותיו, בולע אותי בעיניו, ושותק.
"חבר'ה, אולי אפשר להדליק כבר את החנוכייה? הילד צריך ללכת לישון." נזכרה תולי.
"כן, את צודקת." הסכים רובי, "מי מדליק את הנרות?"
"אתה." פסקה תולי והגישה לו את הגפרורים, "ותעשה את זה בקיצור בבקשה, יותמי עייף."
"יותמי לא עייף," מחה יותם, "יותמי רוצה סיפור."
"עוד מעט חמוד." הרגיע אותו רובי, נישק את לחיו התפוחה המרוחה בריבה והדליק את החנוכייה כשהוא מברך על הנרות. בינתיים נכנסה פנימה עוד בחורה אחת, דקה וחייכנית, ונחפזה לעטות על עצמה סינר, מביטה בי בפליאה. תולי אמרה לה שאני חבר ותיק שלהם שחזר רק עכשיו מחו"ל, נתנה לה מטאטא והתחילה להתעסק בסידור השולחנות. הבנו את הרמז ויצאנו מהכרוכית, מאחלים לנשארים משמרת מוצלחת.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי את רובי שאחז בזרועי, מוביל אותי לעבר מגרש החנייה.
"הביתה." אמר בפשטות, "מזל שיש לנו שתי מכוניות, ריבי, אתה תיסע עם אדי ועם הקטן, אני אסע עם שגיא ואעדכן אותו בדרך."
הבטתי ביריב שהתעלם ממני והחזיק את יותם הקטן בידיו בעוד אדי חובש על ראשו המתולתל של הילד כובע צמר צבעוני, מקפיד לכסות את אוזניו.
"זה בסדר מבחינתך יריב?" שאלתי, מנסה לנחש את מצב רוחו לפי מבע פניו. הוא נראה ממש טוב, מסופר בתספורת קצרה שהלמה אותו, לבוש בג'ינס מחמיא ובסוודר כחול כהה שהבליט צבען של עיניו היפות. לצערי פניו נותרו אטומות ולא יכולתי לנחש אם הוא כועס, שמח, או אולי סתם אדיש.
"בטח שזה בסדר." אמר אדי במקומו וחייך אלי את החיוך המתוק הרגיל שלו, "אל תהיה דרמטי כזה שוגי." הוסיף, קצת בעוקצנות, ואחר כך לחץ בחיבה את כתפי, "התגעגעתי אליך." אמר והתיישב בכסא הנהג בעוד יריב קושר את הילד לכיסאו ומתיישב לידו.
"לא ידעתי שלאדי יש רישיון." התפלאתי.
"שכחת שויקטור שלח אותו לעשות טסט מיד כשהם התחילו לגור יחד?"
"באמת? כנראה ששכחתי. מה שלום ויקטור?"
"ויקטור נפטר לפני שנה." אמר רובי ביובש.
"ויקטור מת? אבל חשבתי שהניתוח שלו הצליח, שהוא הבריא." נדהמתי.
"הניתוח הצליח. אם הוא היה מקפיד לשמור על עצמו ונזהר הוא בטח היה חי עד היום, אבל הוא העדיף לחיות כמו אדם בריא וליהנות מכל רגע. מזל שהייתי בבית כשהוא נפטר כי אדי נבהל נורא ונכנס להיסטריה נוראית."
"הוא מת בבית?" הופתעתי.
"כן, מת במיטה שלו מיד אחרי זיון. לקח לאדי די הרבה זמן להתאושש מזה."
"וואלה..." שקעתי במחשבות, "אדי המסכן, אז מה, עכשיו אתה ואדי יחד?"
"לא." אמר רובי, "כל אחד מאיתנו גר בחדר נפרד. האמת שהוא בעל הבית שלי, ויקטור הוריש לו את הבית ואני משלם לו שכר דירה."
"למה לא מצאת לך דירה משלך?" התפלאתי, "ולמה גם יריב גר אתכם?"
"זה מסובך." נאנח רובי, "התכוונתי לעבור לדירה משלי מיד אחרי שפתחנו את הפייגלע, אבל זה לא הסתדר, כל פעם היה משהו... לקח זמן עד שהפייגלע התחיל לעבוד בצורה חלקה, ומיד אחרי שהתחלנו להרוויח כסף אימא של צביקה נפטרה פתאום ואז היה הסקנדל הנוראי הזה בשבעה שלה ויריב עזב."
"איזה סקנדל?" הופתעתי, "מה קרה שם?"
"טוב, אני אישית לא הייתי שם, אבל יריב סיפר לי הכול. בקיצור, מה שקרה בשבעה זה שקותי שמע במקרה שיחה של שני חברים של צביקה שבאו לנחם אותו, קלט פתאום שהבן זוג שלו נוהג לבקר בחדרי חושך בלי להגן על עצמו עם קונדומים והתפרץ בצורה נוראית... הייתה מריבה ממש מכוערת, קותי רתח מכעס ואמר לצביקה שאם הוא הדביק אותו באיידס הוא ירצח אותו. צביקה נשבע שהוא נקי ושהוא נבדק כל הזמן, אבל אתה יודע איך קותי נעשה כשהוא שומע  איידס, הוא מיד התחיל לארוז, ואמר שלא אכפת לו כלום, הוא הולך לגור בדירה שלו בכרוכית מיד, ברגע הזה."
"בדירה שלי ושל יריב?"
"כן, בדירה הזו, וכשצביקה שאל אותו איך הוא לא פוחד לגור בדירה שגר בה נשא איידס הוא הבין שיריב נשא והשתגע לגמרי. יריב אמר שהוא פחד שקותי ירביץ לו."
"וואלה..." נדהמתי, "עד כדי כך?"
"כן. אחר כך כולם נרגעו וצביקה הסביר שהוא התכוון אליך, לא אל יריב, מה שלא ממש הרגיע את קותי... טוב, בסוף הכול הסתדר, קותי ביקש סליחה מיריב, ואפילו הגיע אלינו והתנצל אישית על כל הסצנה והודה שהוא סובל מאיידס פוביה." הסביר רובי, "אחרי שקותי נבדק התברר שהוא כמובן שלילי וגם צביקה, עד כמה שידוע לי בסדר, אבל לך תדע... בכל מקרה הם נפרדו והם לא גרים יותר יחד."
"וואלה? באמת? אז מה איתם עכשיו?"
רובי משך בכתפיו, "לא יודע בדיוק, אבל קותי גר עכשיו לבד בדירה מעל הכרוכית ומנהל את הבית קפה ויריב עובד בחנות הספרים של הכרוכית. הוא גר איתי ועם אדי ועוזר לי לטפל ביותם, שניהם שפוטים של הגמד הזה, מזל שאני משגיח עליהם."
"אבל תולי היא אימא של יותם, נכון? זאת אומרת, עשיתם אותו יחד, איך זה קרה דרך אגב?"
"קרה איך שדברים כאלו קורים." הצטחק רובי, "היא רצתה ילד, ואני נראיתי לה מתאים בתור אבא... בהתחלה אמרתי לא, מה פתאום? גדול עלי להיות אבא, אבל ויקטור אמר לי שאם אני לא אנצל את ההזדמנות אני אצטער על הפספוס כל חיי, ואחרי שחשבתי קצת הבנתי שהוא צודק, הלכנו לרופא נשים ואחרי חודש היא הייתה בהריון, לא סיפור גדול."
"ואצל מי הילד גר?"
"בחודשים הראשונים כשהיא הניקה אותו הוא גר אצלה, אבל אחרי כמה זמן החברה שלה הרגישה חנוקה והתחילה להתלונן שנמאס לה ושיותם גומר להן את הזוגיות אז החלטנו לעשות את זה בשיטה של שבוע שבוע." חייך רובי "והשבוע הוא אצלי." הוסיף בשביעות רצון.
"אתה ממש זורח כשאתה מדבר עליו." הערתי, מופתע. "לא ראיתי אותך אף פעם כל כך שמח, אפילו כשהיית עם יוני לא נראית כל כך מאושר."
"כן, נכון." הודה רובי, בלי שמץ מבוכה, "הילד הזה הוא אהבת חיי, אני חולה עליו, הוא כבר בן שנתיים ואני עובד על תולי שנביא לו עוד אח או אחות קטנים."
"למה קראתם לו יותם?"
"סתם, זה נראה לנו שם יפה וגם... האמת שרציתי לקרוא לו יונתן, אבל תולי פחדה שבגלל השם... בסוף החלטנו שיותם זה מספיק קרוב. די פחדתי להיות אבא, אבל ברגע שהוא נולד... זה נכון מה שאומרים, ילד באמת משנה לך לגמרי את החיים. מהרגע שהוא נולד נעשיתי אדם אחר, אם פעם הייתי מתגעגע לפעמים לתל אביב היום זה עבר לי לגמרי, העיר הזאת זה לא מקום לגדל בו ילדים."
הרובי המשופר הזה קצת הפחיד אותי. "אבל רובי, זאת אומרת, כל הכבוד לך והכול, אבל אין לך שום חיים חוץ מלהיות אבא של יותם? אתה גם גבר, לא?"
רובי משך בכתפיו, "כן, בטח, אבל זה הרבה פחות חשוב עכשיו."
"אבל בכל זאת, אתה לא חרמן לפעמים?"
"בטח שכן, נו, אז מה?"
"אז מה אתה עושה?"
רובי טפח בחביבות על ברכי וצחק. "אני לא צריך להתאמץ יותר מידי, אני מנהל פאב בשם פייגלע, זה מספיק."
"ומה עם אדי ויריב?" הגעתי למה שבאמת עניין אותי.
"מה אתם? הם בסדר גמור. אדי עובד איתי בפייגלע, הוא ממונה על החלק האמנותי ואני על האלכוהול, ויריב מרוצה מניהול החנות ספרים שלו, ומידי פעם עוזר לתולי עם הבית קפה. אולי לא נתעשר מהעסקים שלנו, אבל אנחנו חיים לא רע, ומה אתך, איך הבריאות, איך הסתדרת בחו"ל, איך היה בהודו?"
"בסדר אם פרות ולכלוך לא מפריעים לך. איך אתה יודע שהייתי בהודו?"
"אחותך דיווחה לריבי והוא סיפר לנו."
"מה פתאום היא סיפרה לו עלי?"
"בערך חודש אחרי שנעלמת הוא התחיל לסבול מסיוטים שאתה מת או משהו, אחרי כמה ימים שהוא לא ישן כמו בן אדם והפריע גם לי ולאדי לישון נמאס לנו, התקשרנו להורים שלך ובמזל תפסנו את אחותך שסיפרה לנו שאתה בחו"ל, מטייל באירופה ואתה בסדר."
"אני ארצח אותה, למה היא לא ספרה לי כלום?" התמרמרתי.
"יריב התחנן לפניה שלא תגלה לך שהוא עדיין חושב עליך." הוא לכסן אלי מבט חשדני, "הוא בחור טוב, באמת בחור טוב, היית מאמין שהוא האשים את עצמו שברחת?"
"את עצמו?" נבהלתי, "למה? במה הוא אשם שאני שרוט?"
"לא יודע, ככה זה אצל פולניות דפוקות כמוהו. תמיד הוא חושב שהוא אשם. אני כל הזמן מנסה לשדך לו מישהו והוא לא מסכים, ולא שחסרים בחורים שמתרוצצים סביבו, יש הרבה שמחזרים אחריו, אבל הוא..." הוא העווה את פניו במיאוס מבודח, "הוא נחמד לכולם, אבל מתעקש שהוא לא מוכן עדיין לקשר."
"אבל אל תגיד לי שהוא לא זיין מאז שעזבתי?" הסמקתי מעט, נבוך, "בכל זאת עברו כמעט שלוש שנים..."
"טוב, אז אני לא אגיד." הבזיק לעברי רובי חיוך ערמומי שעורר בי חשד שיריב פורק מטעני חרמנות אצל האקס שלו.
המשכנו לנסוע בשתיקה בעוד אני מהרהר במצב ושוקל את צעדי הבאים. חזרתי לדבר בזמן שרובי החנה את המכונית יודע שאם לא אדבר עכשיו לא אאזור שוב אומץ, "אתה חושב שיש לי עדיין סיכוי אצלו רובי?"
"כן." אמר רובי מביט בי במבט רציני, "אני חושב שכן, אבל שגיא," הוא דומם את המנוע והסתובב בכיסאו, מביט בי בכובד ראש, "אם אתה רוצה שזה יעבוד הפעם אתה צריך להשתנות אחרת הכל שוב יתחרבש לכם."
"להשתנות? איך?" שאלתי, תוהה בליבי מה בדיוק הוא יודע על מה שקרה ביני לבין יריב.
רובי נשם נשימה עמוקה כאילו עמד לקפוץ למים, "לא תאמין כמה מביך אותי לדבר על דברים כאלו." הודה, "אני פוחד כבר עכשיו מהרגע שאני אצטרך לספר ליותם איך באים ילדים לעולם."
"מה הבעיה? תשלח אותו לקרוא על זה באינטרנט."
רובי גיחך, "כן, איזה מזל שהמציאו את האינטרנט, אבל לצערי יש דברים שצריך לדבר עליהם פנים אל פנים."
"איזה מין דברים?"
"דברים כמו אהבה, סקס... תראה, יריב עדיין אוהב אותך, אבל אתה חייב להבין שאם לא תיתן לו מה שהוא צריך הוא יחפש את זה במקום אחר."
"אצלך למשל?" התחלתי להתעצבן.
"כן, למשל." הוא הניח יד על ברכי, "אל תתעצבן, עדיף אני מאיזה זר שלא מכיר אותו, אבל תבין שגיא, וקסמן הוא לא סתם אחד, הוא בחור מורכב, מסובך אפילו, ויש לו צרכים... כל מיני צרכים. בעיקרון הוא אקטיבי, אבל לפעמים הוא צריך... איך להגיד? לפעמים הוא מרגיש צורך להיות פסיבי, הוא צריך... אתה יודע מה, ואתה חייב לתת לו את זה."
"אני יודע, אני יודע, אכזבתי אותו, אבל..." השפלתי מבט, מרגיש שאני מסמיק, "עד שנדבקתי הייתי בעיקר אקטיבי, אבל מאז שאני חיובי השתניתי. התחלתי לפחד, אני פוחד בעיקר כשאני עם מישהו שאכפת לי ממנו, כשאני איתו אני כל כך פוחד שתקרה תקלה, שאני אדביק אותו חס וחלילה... זה קרה לי עם יוני בזמנו, הקונדום נקרע לנו ומאז הכול נדפק, אתה מבין?"
"כן, אני חושב שכן." הנהן רובי, "אבל אם אתה רוצה את יריב בחזרה תצטרך להתגבר על הפחד הזה, ואם יש משהו שלמדתי מויקטור זה שכדי לחיות חייבים להתגבר על הפחד אחרת עדיף כבר למות ודי." 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה