ב. שלילי וחיובי

3. פולי

מספר הטלפון היה רשום באותיות עגולות נשיות ומתחת היה כתוב - פולי.

פולי, איזה מין שם זה פולי? זה בטח כינוי, לאף אחד לא קוראים פולי אלא אם כן הוא שחקן.

"איזה מין שם זה פולי?" שאלתי את רובי שכרע ברך לפני יותם ונאבק עם שרוכי הנעלים שלו.

רובי התיישר באנחה ושאל את יותם מתי הוא ילמד לקשור לבד את השרוכים. יותם רק צחק ורץ החוצה לזרועותיה של תולי שלכדה אותו בזריזות ועטפה אותו במעיל.

"קחי מטריה." צעק אליה רובי.

היא נופפה לעברו במטריה המקופלת שלה, הפריחה לו נשיקה באוויר ופנתה, יד ביד עם יותם, לעבר גן השעשועים.

"הייתי צריך לקנות לו נעלים עם סקוצ'ים." אמר רובי, לקח ממני את הפתק ועיין בו. "מאיפה יש לך את הטלפון של פולי מהגשש?"

"מאחי הגדול וזה פולי אחר, פולי הזה אמור להיות הומו." הסברתי. "אילן קיבל את המספר ממישהי שעובדת איתו. היא אחותו של פולי."

"סטרייטים נורא אוהבים לשדך הומואים." הצטחק רובי, "הבעיה שלדעתם אם שני גברים אוהבים בולבולים ויודעים להתאים חגורה לגרביים זה מספיק, מיד אחר כך הם מצפים שתלכו לאמץ יחד חתול ותפסעו יד ביד לעבר השקיעה."

"אז שאני לא אתקשר?"

"תתקשר, למה לא? מה כבר יכול להיות?"

"מאין לי לדעת? אתה יודע כמה שנים לא התקשרתי לבן אדם זר?"

"לא, כמה?"

"לפחות עשרים שנה."

"אז אל תתקשר."

"אבל אולי הוא באמת נחמד? אילן אמר שאם הוא דומה לאחותו אז כדאי לי."

"אז תתקשר."

"אבל... טוב, בסדר, אבל לא היום."

"אז מחר?"

"מחר לא טוב, מחר יש לי בדיקת דם."

"מה? כל היום?"

"רובי, אל תציק, זו בדיקת דם גורלית. אם התשובות יהיו טובות הרופא יסכים להוריד לי את המינון של הסטרואידים ואז... "

"נו, מה אז?"

"אני אחזור לחדר כושר, אוריד את הכרס, אקנה בגדים חדשים, ואחר כך אולי... נראה."

רובי פרץ בצחוק. "עד שכל זה יקרה הבחור כבר יגיע לבית אבות. תביא." חטף מידי את הפתק, וכשהוא מתעלם ממחאותיי חייג חיש את המספר הרשום עליו.

"אפשר לדבר עם פולי?"

"כן, בסדר, אין בעיות, אני אחכה." הוא דחף את הטלפון לידי, "הלכו לקרוא לו, הוא מיד מגיע."

לטשתי מבט מבוהל בטלפון. "מי הלך לקרוא לו?" 

"לא יודע, מישהי, ילדונת אחת. נו, תענה."

הצמדתי את הטלפון לאוזני ואמרתי הלו.

"כן." אמר לי קול גברי, עבה וחם. "הלו, מי זה?"

"אה... אה... אתה לא מכיר אותי, אה..." הבטתי חסר אונים ברובי שגלגל את עיניו בחוסר סבלנות, "קיבלתי את המספר שלך מאילן."

"לא מכיר אף אילן." פסק הקול בחשדנות.

"אילן שעובד עם אחותך, יש לך אחות?"

"כן." התבדחה דעתו של בן שיחי, "יש לי אחות. למה היא נתנה את הטלפון שלי לאחיך?"

"מאין לי לדעת? אולי כי היא חושבת שאין לך מספיק חברים."

"יש לי המון חברים." הבטיח לי הקול הבוטח מעבר לקו, "ולך?"

"המון. גדודים של חברים מכל הצבעים והמינים, חלק מהם אפילו גרים באמריקה."

"אז למה אתה לא מתקשר אליהם?" הוא שאל וצחק, מבודח בעליל. אהבתי את הצחוק שלו, צחוק מלא ובטוח כזה, צחוק יורד חדרי בטן שלא עושה חשבון לאף אחד.

"לא נעים לי מאחי." הסברתי וצחקתי גם כן, "אם היה לך אח גדול היית מבין."

"יש לי, ולא רק אח אחד אלא שניים."

"נו, אז אתה בטח מבין."

"כן, בהחלט."

שנינו שתקנו רגע ואז הוא שאל איך קוראים לי.

"תומר, תומר שכטר, ומה השם האמיתי שלך?"

"שרגא, שרגא פולאק, אבל כולם קוראים לי פולי."

"טוב פולי, אז, אה..."

"כן?" עודד אותי פולי, אבל אני נשארתי כבד פה ושוב שתקנו קצת, ואז הוא נאנח ושאל מתי נוח לי להיפגש איתו, ואני התעשתי ואמרתי שבערב, אבל לא היום, היום אני ממש עייף.

רובי שהאזין בלי בושה לשיחה עשה פרצוף מלגלג ואמר בלי קול – כן, ממש עייף - ופולי אמר שגם לו לא נוח היום, אבל מה דעתי על מחר בערב.

אמרתי שכן, בסדר, ושאלתי איפה, והוא הציע, מכל המקומות בעולם, את הכרוכית הורודה.

"זה ברחוב..."

"אני יודע איפה זה. בשבע נוח לך?"

"כן, אחלה. איך אני אזהה אותך?"

"תשאל את המלצרית, היא מכירה אותי."

"יופי, אבל בכל זאת?" הפעיל פולי לחץ מנומס.

"אה... אתה רוצה לדעת איך אני נראה?" הבנתי סוף סוף את הרמז. הסתובבתי והבטתי במראה שתלתה על הקיר מולי. "אני, אה... אני בן ארבעים פלוס, מטר שמונים וחמש, עיניים חומות, שער שחור עם קצת שער שיבה, בעצם יותר מקצת, ואני... אתה יודע מה, תשכח מזה." סגרתי לו את הטלפון בפרצוף, ברחתי לחדר שלי והכנסתי מכות רצח לכרית שלי. היא נאבקה קצת, אבל לא ויתרתי עד שהיא נכנעה והבטיחה לי להפסיק למתוח עלי ביקורת ולסתום את הפה בקשר לחיי המין הלא קיימים שלי.

"אידיוט." אמר רובי כשירדתי שעה אחר כך למטה לאכול ארוחת ערב. "תסלח לי תומי, אבל בשביל בן אדם אינטליגנטי כמוך אתה פשוט דביל."

"בסדר."

"וגם פחדן."

"נכון."

"דרך אגב, הוא בן שלושים ושש, בערך בגובה שלך, יש לו שער חום קצוץ ומשקפיים, עיניים ירוקות וקול ממש סקסי."

"אני לא מאמין, התקשרת אליו?"

"בטח, הייתי חייב להתנצל על ההתנהגות גסת הרוח שלך ולהסביר לו שסגרת את הטלפון כי אתה סובל מחוסר שפיות זמני, אבל כשאתה מקפיד לקחת כדורים אתה שולט בעצמך ומתנהג ממש יפה."

"רובי, אתה בחור טוב וחבר נהדר, אבל אני לא בנוי לכל הקטע הזה של דייטים, וחוץ מזה נזכרתי שיש לי מחר משמרת ערב בפייגלע."

"כן, אני יודע, ואגב, הקדימו לך את המשמרת מעשר לשמונה."

"מי הקדים?"

"בעל הבית."

"רובי, בעל הבית זה אתה, ואתה זה שאמור לפתוח בשמונה, אז מה יש לי לעשות שם כל כך מוקדם?"

"תפסיק להתווכח עם בעל הבית." גיחך רובי, מרוצה מעצמו משום מה, "פשוט תהיה שם בשמונה, ותלבש את החולצת ג'ינס שלך."

"למה?"

"כי ככה אמרתי."

"רובי, אני לא רוצה לפגוש אותו. לא רוצה לפגוש אף אחד."

"כן בטח, שמענו."

"רובי."

"שתוק כבר תומר ותאכל את החביתה שלך, היא מתקררת."

כל מחאותיי לא הועילו, למחרת בערב נגררתי מחדרי כשאני לבוש בחולצת הג'ינס ונלקחתי בחוזק יד לפייגלע. הגענו מעט לפני שמונה ומיד רובי שלח אותי לעשות ספירת מלאי בחדר שקראנו בצחוק - מרתף היינות שלנו - למרות שהוא היה סתם מחסן שנמצא חצי מפלס נמוך יותר מהקומה הראשית.

שקעתי בעבודה, מתרכז בספירה, וכמעט שכחתי את פולי ואת התקרית המביכה מאתמול כשפתאום נכנס פנימה גבר אחד שלא הכרתי, אמר, "שלום תומר." בקול עבה וחם ובחן אותי במבט סקרני כשל ילד.

"פולי?" שאלתי, מרגיש שפני מתלהטים ממבוכה, והתקשיתי להביט בו.

"כן, זה אני." הוא אמר והושיט לי את ידו ללחיצה.

לחצתי כף יד גדולה, חמה וקשה, וביקשתי סליחה על אתמול.

הוא צחק בחביבות ואמר שהוא מבין, גם הוא היה לחוץ, ורק אז העזתי להישיר אליו מבט, סוקר אותו מלמטה למעלה. נעלי התעמלות שחורות פשוטות, ג'ינס שמרני, סריג אפור וחלק מתוח על גוף גדול ושרירי, נמוך ממני בשנים שלושה ס"מ, אבל רחב מאוד, בעיקר בחזה ובכתפיים. שער חום קצר מאוד, פנים עגלגלי תווים שמעין ביישנות ילדותית נסוכה עליהם ומתוכן ניבטות אלי מבעד למשקפים עדינים חסרי מסגרת עיניים ערניות, ירוקות אפורות.

"אתה נראה בקושי בן שלושים." אמרתי, ופתאום היה לי חשק להעביר יד במברשת שערותיו הסמיכות שנקצצו בתספורת מארינס חמורה. 

שמץ של סומק עלה בלחייו, "אני כבר בן שלושים ושש."

"ואני בן ארבעים ושלוש, בוא, נצא מפה, מה אתה רוצה לשתות?"

"כלום, אני לא אוהב אלכוהול."

"מה, שום דבר?" הופתעתי, "אפילו לא בירה?"

פולי משך בכתפיו, "אפילו. אני לא נוגע בשום דבר חזק יותר מיין לקידוש."

רק בישראל, חשבתי לעצמי, מעט מבודח. במשך שנים הייתי רגיל לסכך באלכוהול כל מפגש חברתי והרעיון שמישהו מסרב לשתייה בלבל אותי. אולי הוא אלכוהוליסט? לא יכול להיות, הוא נראה כל כך חנון, חמוד מאוד אבל תמים כזה.

"כנראה שלפגוש אותך בפאב לא היה רעיון כל כך טוב." חייכתי אליו.

"עדיף היה שניפגש בבית קפה." הסכים פולי וחייך בחזרה, מניח לי להיזכר שזה היה הרעיון המקורי שלו ששובש באשמתי.

התחלתי שוב להתנצל על הפאדיחה של אתמול, אבל רובי הפריע לי, "מה אתה עושה פה תומר? לא שמעת שביטלתי לך את המשמרת?" דחף לידי מעטפה, ואת מפתחות המכונית שלו. "קדימה, זוזו, אתם תאחרו."

"נאחר לאן?"

"לסרט בסינמטק. הנה הכרטיסים והמפתחות של האוטו. תנהג בזהירות ותהיו ילדים טובים, יאללה, ביי." דחף אותנו החוצה. 

חזרתי רק באחת לפנות בוקר, מפהק ומחייך לעצמי, ולהפתעתי רובי חיכה לי בסלון, מנמנם על הספה מול הטלוויזיה שדלקה בלי קול.

"נו, איך היה, נהנית מהסרט?"

"כן, מאוד. שנים שלא ראיתי את סרט של טריפו, מאוד נהניתי."

הוא החמיץ לעומתי את פניו. "מה אתה, מבקר קולנוע? מה אתה נהנה לי מסרט צרפתי שחור לבן מהמאה שעברה? בשביל זה ביטלתי לך משמרת?"

"אהה... כן. חשבתי שכן, ואני אוהב סרטים בשחור לבן, גם פולי נהנה מאוד."

"מהסרט?" התפלץ רובי, מעלה על פניו הבעת זעזוע מוגזמת.

"נו, כן. בטח. בשביל מה הולכים לסינמטק אם לא בשביל סרטי איכות? היה סרט מצוין, ג'ול וג'ים, סרט קלאסי, מסתבר ששנינו מעריצים של ז'אן מורו. איזה שחקנית נהדרת, אין כיום שחקניות כאלו."

"אתם באמת ראויים זה לזה." פסק רובי, מיואש, "ומה עשיתם אחר כך?"

"טיילנו קצת, הסתכלנו על מפרץ חיפה בלילה, כדאי גם לך, מחזה מרהיב עין."

"וזה הכול?"

"בטח שלא, גם דיברנו, ואחר כך אכלנו פיצה ושתינו קפה."

"וזה הכול? דיברתם, טיילתם אכלתם פיצה וזהו? אני לא יודע איפה טעיתי. יכול להיות שהגיע הזמן לפתוח לך כרטיס באטרף?"

"כן, גם על זה דיברנו. פולי חושב שלפגוש אנשים באטרף זה רעיון ממש גרוע. זה אפשרי, אבל צריך לבזבז המון זמן ומאמצים כדי להיתקל במישהו נורמאלי. החלטנו שעדיף ללכת על השיטה הישנה והטובה של שידוכים דרך חברים וקרובי משפחה."

"וואלה?" התבהרו פניו של רובי, "זאת אומרת שהצלחתי? תיפגשו שוב? בפגישה השנייה יהיה סקס או שתחכו לשלישית?"

"די רובי, מספיק. תחזיר את הקשת של קופידון לבוידם ולך לישון."

4. נשתוק מעט ביחד
"נו, לאן תלכו הפעם? בהצגה כבר הייתם ובשלוש תערוכות ובעוד בסרט איכות שחור לבן מעפן, ואפילו הלכתם להופעה של חווה אלברשטיין, מה עוד נשאר? אולי תלכו לבלט?" גיחך לעומתי רובי בלגלוג.

"בלט זה רעיון יפה." חייכתי אליו בחזרה, כמו לא מבחין בלעגו, "אבל אה... לא יודע, אני לא חושב שאנחנו בנויים להתמודד עם להקה של בנות בחצאיות מלמלה שמקפצות על קצות האצבעות סביב בחור בטייטס."

"אז אולי פיקניק לילי לאור ירח?" העלה רובי רעיון חדש.

"פיקניק זה רעיון נהדר, מאוד רומנטי." הסכים אדי, מנסה לכבוש את צחוקו.

"לא, רק לא זה!" נזעק רובי בדרמאטיות, "רק לא רומנטיקה, זה עוד עלול להוביל אותם חלילה למחשבות על סקס ואז... רק אלוהים יודע מה יקרה אז? יותר טוב שתשבו פה במטבח, תאכלו עוגיות גרנולה אורגנית, תשתו תה צמחים ותדברו על פילוסופיה, מה דעתך? זה נשמע לי יותר בטוח." פנה לאדי, ושניהם געו בצחוק גדול.

"שתוק כבר רובי." נזף יריב שבא יחד עם שגיא לביקור, "אז הם לוקחים את הזמן שלהם להכיר זה את זה, מה קרה? לא צריך לקפוץ ישר למיטה, הנה גם אני ושגיא לא מיהרנו, נכון שגיא? אני זוכר שעוד בפגישה הראשונה אמרת שאתה רוצה שנתנהג כמו סטרייטים ונכיר זה את זה קודם, ואני מיד הסכמתי, אתה זוכר?"

"בטח שאני זוכר, אמרת שאני צודק, ככה הכי טוב, ודקה אחר כך התנפלת עלי, בקושי הצלחתי לשמור את המכנסים שלי סגורים." העלה שגיא זיכרונות, ושניהם הביטו זה בזה וחייכו.

הטלפון שלי צלצל וזה היה פולי. ברחתי למטבח כדי שהם לא יוכלו לשמוע את השיחה שלנו, מודע לכך שזה לא יעזור. הם ינסו לשמוע על מילה, מודאגים, כמעט נעלבים, מהאיטיות בה התנהלנו.

האמת שגם אותי זה התחיל להטריד מעט. לא שלא נהניתי מהידידות הרגועה שנרקמה לאיטה ביני לבינו. אהבתי לשוחח עם פולי ועוד יותר אהבתי את השתיקות הנינוחות שהשתררו בין השיחות שלנו. לדבר אני יכול כמעט עם כל אחד, מטבעי אני קל לשון ומוצא נושאי שיחה עם כל אדם, אבל מניסיון אני יודע כמה קשה לי לשתוק עם מישהו בלי לחוש אי נוחות.

עשינו הכול בקצב זהיר ואיטי, נפגשנו כל יומיים שלושה, חוקרים את כל מגוון הפעילויות התרבותיות שיש לעיר חיפה ובנותיה להציע לשני אנשים שנעוריהם חלפו ולא מחבבים מסיבות רועשות, ולא רואים בשתיית אלכוהול סוג של בילוי - ראינו הצגות, הלכנו לתערוכות, טיילנו ברגל בשמורת הכרמל, הלכנו להרצאה מרתקת על חיי הדרוזים ותרבותם - היה מעניין ורגוע, שינוי מאוד מרענן בהשוואה לסוג הבילוי שהכרתי עד היום.

גם בימים שלא נפגשנו דיברנו בטלפון, החלפנו מסרונים ואפילו שלחנו זה לזה מיילים קצרים עם בדיחות ותמונות שמצאו חן בעינינו.

עם הזמן החלנו להיחשף לאט זה לזה, לומדים להכיר איש את רעהו. סיפרנו אחד לשני על הילדות שלנו, ועל ההיסטוריה המשפחתית שהביאה אותנו עד הלום. פולי היה פולני טהור עשר דורות אחורה כמו שאמר בבדיחות הדעת, והיה קשור מאוד למשפחתו, להוריו ולאחיו. סבו וסבתו המנוחים שהוא אהב מאוד היו ניצולי שואה ובילדותו הוא חי אצלם שנים מספר בגלל שאימו (שהוא חש כלפיה תערובת של כעס, אהבה וחרדה לשלומה) סבלה מדיכאון אחרי לידה ולא יכלה לטפל בו. הוא חזר לגור עם הוריו רק בגיל חמש והודה שלקח לו שנים להתגבר על המעבר מבית סבא וסבתא השקט והנעים, שם היה ילד יחיד ומפונק, חזרה לבית ההורים ההומה ילדים.

גם אני סיפרתי לא מעט על ילדותי הרעה והבודדה בקיבוץ, חי בבית ילדים נזירי ונוקשה, מרוחק מהורי העסוקים בחייהם, אבא בעבודתו בתנועה הקיבוצית ובמרדף אחרי נשים, ואימא בצערה ובדיכאון שלה.

סיפרתי על חיי בסן פרנסיסקו שהתחילו עם כל כך הרבה תקוות, והסתיימו במפח נפש. אפילו הרשיתי לעצמי לגלות לו מעט פרטים על המחלה שהתמודדתי איתה בשנה האחרונה, דוחה כל פעם מחדש את המטלה הלא נעימה של הסברים לשברון החלום האמריקאי שלי.

במשך שבועיים עסקנו בסבלנות בגיבוש קשר זהיר שהיה נעים ומספק לשנינו. מפגישה לפגישה אספנו עוד ועוד פרטים זה על זה, מתחילים לצבור בדיחות פרטיות המשותפות רק לנו, מטפחים התחלה של מיתולוגיה משותפת, אוגרים בסבלנות זיכרונות שרק שנינו חלקנו.

זה היה קשר ארוך נשימה, נינוח מאוד, שונה לחלוטין מהקשרים שהיו לי בעבר, קשרים שהתחילו בסקס ובדרך כלל גם נגמרו בו, וגם אם התפתחו לידידות, ובמקרה של דייב לאהבה, הרי שהסקס היה תמיד במרכז והכול הסתובב סביבו.

בהתחלה אהבתי את הנינוחות הזו, את חוסר הלחץ, את ההתפתחות האיטית שדחתה את הקרבה הגופנית לסוף התור. מצא חן בעיני שיש מישהו שחושב עלי בחיבה במשך היום, ומצפה להיפגש איתי בערב לא כי הוא חרמן אלא כי חברתי נעימה לו.

זה לא שלא היה שום מתח מיני באוויר ביני לבין פולי, למרות ההקנטות של רובי ואדי גם הצד הזה של יחסינו היה קיים מהרגע הראשון, והוא הלך והתקדם אם כי בקצב איטי ונינוח מאוד. נגענו זה בזה הרבה, נגיעות אקראיות שהתפתחו כמעט מבלי משים לחיבוקים. כל פעם שהיינו לבד ידו הייתה מתגנבת לידי וכתפו מתחככת בשלי. מהפגישה הראשונה היו נשיקות לילה טוב שהלכו והתארכו עם הזמן, נעשות לוהטות ועמוקות יותר מפגישה לפגישה. בפעם האחרונה שנפגשנו ישבנו שעתיים תמימות במכונית שלו שחנתה מחוץ לביתי והתנשקנו כמו בני טיפש עשרה, מלטפים, נוגעים, ממששים זה את זה מבעד לבגדים, ואחר כך מתחת להם, ובכל זאת כל פעם נעצרים על הסף, תמיד ביוזמתו של פולי שלא הרשה לעצמו להיסחף עד הסוף, עוצר אותי תמיד ברגע שכמעט... מבקש ממני כל פעם מחדש להיות סבלני ולא למהר כדי לא להרוס הכול.

בהתחלה זה היה בסדר, אבל לאט לאט התחלתי להיות לחוץ, והלילה כבר חלמתי עליו ועלי והתעוררתי עם זקפה אדירה, ליבי פועם בחזקה. זה היה נפלא ומגוחך כאחת, שנים שלא היה לי חלום ארוטי מוחשי כל כך. לא חשבתי שדברים כאלו קורים עדיין לגברים בגילי.

התביישתי לדבר על זה עם הרופא, אבל גיליתי שאחת התופעות של דלקת הפרקים שעינתה אותי הייתה פגיעה בחשק שלי לסקס. גם כשכבר אזרתי די כוח לאונן לא נהניתי כבעבר, והשיא שחוויתי היה מגומגם ולא מספק. לעיתים קרובות התייאשתי באמצע והפסקתי, חש מנותק מגופי, עייף וכאוב ולא מסוגל להתרגש ולחוות תענוג כמו פעם. לשמחתי המצב השתפר אחרי שהתחלתי לקחת תרופות, הכאבים בכפות הידיים פחתו, התיאבון שלי לאוכל שנעלם חזר בגדול - ואפילו הוכפל ושולש בגלל התרופות - וגם הרצון לסקס חזר, אבל לא השתקם לגמרי. המשכתי לאונן, אבל פחות מחרמנות אלא יותר מתחושת חובה. עשיתי את זה כמו שעושים התעמלות, כי צריך, לא כי באמת רוצים, וזה לא שסבלתי, סקס נשאר משהו שאהבתי מאוד, אבל משהו מחדות ההרגשה ומעוצמות התענוג כמו התקהה, נשחק ונעלם. זכרתי שפעם זה היה לוהט ועוצמתי יותר והשלמתי עם כך שאולי לעולם לא אחזור לעצמי הישן ורק זיכרון רחוק יישאר מהעונג החריף והלהיטות הדוחקת שחוויתי בזמנו. 

אמרתי לעצמי שזו התוצאה של ההתעללות שהתעללתי בגופי בתקופה שחייתי עם דייב, התשלום שאני משלם על ההתמכרות שהנחתי לעצמי להידרדר אליה ועד שפגשתי את פולי אפילו לא הצטערתי על כך במיוחד. אולי חשתי בתת הכרתי שזה העונש שמגיע לי על שנמלטתי על נפשי, משאיר אותו מאחורי למרות שבעצם לא נמלטתי סתם ככה, קודם התחננתי לפניו שיפסיק עם הסם הזה, שילך לגמילה לפני שיהיה מאוחר מידי, אבל הוא צחק ממני, סירב להודות שיש לו בעיה, ולמרות כל מה שאמרתי הוא היה משוכנע שהוא בשליטה וטען בתוקף שהוא מסוגל להפסיק מתי שירצה, שהוא מבלה עם טינה רק בסופי השבוע ואין בכך שום השפעה על חייו.

בהתחלה הוא כמעט שכנע גם אותי, אבל לאט לאט הסם השתלט על חייו ובחודשים האחרונים הוא לא היה מסוגל יותר לזיין בלי עזרה מטינה, או שאולי לא רצה כבר יותר לחוות סקס בלי התמיכה הכימית שלה?

לא ידעתי יותר מה עובר עליו, הפסקנו כמעט לדבר, התרחקנו כל כך זה מזה, ואני הייתי מבוהל, חרד מידי לעצמי מכדי לחלץ גם אותו. ידעתי במין ידיעה פנימית עיקשת ולוחצת שאני חייב לברוח מהר כדי להציל את חיי, ומשום מה לא הצלחתי להעביר לו את תחושת הסכנה והדחיפות שחשתי. אחרי שנרגעתי מעט וייצבתי את חיי הבנתי שאי אפשר לעזור לבן אדם שמסרב לקבל עזרה.  למרות כל מה שאמרתי הוא התעקש לא להבין, העדיף להמשיך בחיים האלו ואם הייתי נשאר איתו ספק אם הייתי ממשיך לחיות ובכל זאת חשתי אשמה שלא התאמצתי קצת יותר, שלא נשארתי איתו עוד כמה ימים, אולי בכל זאת... 

יכול להיות שאם ויקטור לא היה מת פתאום ולא הייתי מוזעק להגיע ללוויה הייתי עדיין שם, בבית היפה והגדול שלנו הנשקף על המפרץ, ממשיך לתכנן תוכניות על עזיבה ולא אוזר די כוח לבצע אותן, מביט חסר אונים בדייב ההורס לאט לאט את גופו ואת בריאותו תוך שהוא נהנה מכל רגע, צוחק ונהנה בדרך אל הקבר.

"מה נעשה היום תומר?" שאל פולי, "לאן בא לך ללכת הערב?"

"לשום מקום, היום בא לי לשבת אתך בשקט ולדבר."

פולי שתק רגע, "רק לדבר, זה הכול."

"וגם לשתוק קצת, אבל בעיקר לדבר, אני חושב שאנחנו צריכים לשוחח קצת ברצינות, יש לי כמה דברים לספר לך, דברים שלא העזתי לגלות לך עד היום."

הוא נאנח. "בסדר, אצלי או אצלך?"

"מה נוח לך יותר?"

"עדיף אצלך, אצלי יש קצת בלגן. כמו בכל יום חמישי בעל הבית שלי במצב רוח עליז במיוחד, כבר מהערב יש אצלו המון חברים."

"כן, אני שומע קצת רעשי רקע. מה זה, מוזיקת טראנס?"

"כן, נדמה לי שככה קוראים לרעש הזה. אני מקווה שהאופנה הזאת תיעלם לפני שכל הילדים האלו יתחרשו לגמרי."

"אולי אתה צריך לעבור לדירה שקטה יותר פולי?"

"כן, וגם קצת יותר גדולה. נמאס לי לגור בדירת חדר ובלטה, צפוף לי קצת בזמן האחרון."

"אבל יש לך כניסה פרטית ויציאה לגינה." הזכרתי לו.

"כן, זה נחמד מאוד שיש גינה כל כך גדולה בתנאי שהיא לא מלאה ילדים שיכורים שמקיאים בכל מקום." אמר פולי בסלידה, לא מסתיר את התיעוב שלו משתייה ומשיכורים שרק התגבר אחרי שהתחיל לגור בדירת הסטודיו מתחת לביתו של בעל הבית שלו – צעיר נמרץ וחברותי, חובב נלהב של מסיבות סוף שבוע צפופות, עתירות דציבלים ואלכוהול.

"קח אתך מברשת שיניים ופיז'מה ובוא לישון אצלי." הצעתי.

"באמת, אתה בטוח?" שוב הרתיעה המבוהלת שלו מאינטימיות וקרבה, מין הסתייגות עצורה שחשתי בה ככל שהתקרבתי אליו והכרתי אותו יותר.

"כן, אני בטוח, ואני מבטיח לא ללחוץ עליך לעשות שום דבר שלא תרצה." פיתיתי אותו בדברי חלקות, "זו מיטה גדולה ואפשר סתם לישון, לא חייבים לעשות שום דבר." אמרתי בעוד קרעים מעורפלים של החלום שחלמתי לפנות בוקר שטים במוחי, ממלאים אותי צפייה נעימה ללילה עם פולי.

"בסדר." אמר פולי אחרי שתיקה קצרה, "בלי לחץ, ובכל זאת, אולי כדאי שאני אביא קונדומים?" הפתיע אותי פתאום.

חמימות נעימה התפשטה בגופי, מתחילה מחלצי. "לא צריך, יש לי המון, להתראות פולי."

חזרתי לסלון והתקבלתי בשריקות עידוד ומחיאות כפיים, "סוף סוף, שהחיינו, באמת הגיע הזמן." הריעו לי בעליצות, גורמים לי להסמיק ממבוכה.

"תשתקו כבר." נזפתי בהם, והבטתי בשעון בעצבנות, ואחר כך הפניתי מבט רב משמעות אל שגיא ויריב שלא עשו שום סימן לתזוזה.

"אתם לא צריכים ללכת הביתה לישון?" פניתי אליהם.

"עוד מוקדם, לא בוער כלום. נלך רק אחרי שנראה אותו." חייך יריב חיוך זדוני.

"אולי לא?" הפצרתי, נלחץ מראש בשביל פולי שבטח ישתבלל לגמרי בגלל חבורת הפרחחים הרעשנית הזו.

"למה אתה מתעקש להחביא אותו? הוא כל כך מכוער? רובי אמר שהוא דווקא די חמוד בשביל דתל"ש חנון שאוחז בסטייל של מורה לתושב"ע." הלשין יריב בחדווה על רובי שצחק מלא פיו.

"הוא לא חנון." מחיתי, "הוא בחור ביישן ומקסים. אני מבקש שתשמרו על הפה שלכם, אל תפחידו אותו."

"נהיה מנומסים כמו דיפלומטים." הבטיח יריב.

"ונשתוק כמו דגים חרשים." הוסיף שגיא.

"גם אתה ראובן." נעצתי מבט מאיים ברובי.

"למה רק אני? למה אתה לא מבקש גם מאדי לשתוק?" מחה רובי.

"כי אדי בחור מחונך, אין לו פה ג'ורה ים תיכוני מצוי כמו שלכם."

"זה מה שאתה חושב." צחק רובי, "אתה צריך לשמוע אותו כשאנחנו..."

אדי התנפל עליו וסתם את פיו בידו, והם התחילו להיאבק זה בזה, פורעים את כריות הספה וסוחפים להתפרעות גם את שגיא ויריב.

"די, אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים." נזפתי בהם, מקנא קצת ביכולת שלהם להתפרע ולהשתובב בלי בושה. גם אני הייתי פעם כזה, קליל, עליז, נטול מעצורים, מתי נעשיתי כבד ומבוגר כזה?

הפעמון צלצל ואני חשתי לדלת והכנסתי פנימה את פולי שנשא תרמיל קטן על שכמו ונראה מעט עצבני.

חיבקתי אותו והוספתי נשיקה ואחר כך הובלתי אותו פנימה. "בוא, תגיד שלום לכולם, ואחר כך נלך לחדר שלי." לחצתי את כפו בעידוד, מחייך אליו, "תכירו, זה פולי, פולי אלו רובי ואדי, וזה יריב ו..."

שגיא זינק מהספה וחיבק את פולי כאילו היה אחיו האובד. "פולינק'ה!" הריע בשמחה, "שנים שלא ראיתי אותך, מה שלומך?"

"אני בסדר גמור שוגי, ואתה?" חיבק אותו פולי בחזרה, "נהדר לראות אותך." חייך אליו חיוך גדול, ושניהם עמדו, אוחזים זה בזה, והביטו אחד בשני בשמחה גדולה.

"אתה נראה ממש נהדר שוגי." ליטף פולי בחיבה את תלתליו של שגיא, "איזה הפתעה לראות אותך, מה אתה עושה פה? הייתי בטוח שאתה באמריקה."

"ואני חשבתי שאתה גר בתל אביב עם שלומי, מה שלום הכושי המופרע שלך?"

החיוך השמח של פולי התפוגג ברגע ששגיא הזכיר את האקס שלו וגם שגיא הפסיק לחייך והרצין פתאום, מעביר מבט נבוך ממני פולי.

"לא תיארתי לעצמי שאתה הפולי הזה." אמר לאיטו, "הייתי בטוח ש... בכלל לא עלה בדעתי שזה אתה.. אז אתה ושלומי... זה סופי, מתי נפרדתם?"

"כן, זה סופי. נפרדנו כבר לפני שנתיים ומשהו, כמעט שלוש. מה? לא סיפרו לך מה קרה?"

"האמת שכץ התקשר אלי לפני איזה שנתיים כשעוד הייתי בניו יורק וסיפר לי ששוב רבתם, אבל הייתי בטוח שתחזרו, הרי תמיד הייתם נפרדים ואחר כך מיד חוזרים וחשבתי... אז מה, בסוף לא חזרתם?"

"לא." אמר פולי ופניו כמו התאבנו וקמלו לנגד עיני. "לא חזרנו יותר. לא סיפרו לך עלינו?"

"לא, מיד אחר כך נסעתי להודו ודי התנתקתי מכולם. אז מה עם שלומי עכשיו? איפה הוא מסתובב?"

"הוא לא מסתובב בשום מקום. כמה ימים אחרי שנפרדנו הוא נהרג בתאונת אופנוע. אתה זוכר את האופנוע שהיה לו? הוא התרסק איתו בעליה לגלבוע." סיפר לנו פולי ביובש.

פניו של שגיא קיבלו גוון אפור חולני ורגליו כמו כשלו לשמע הבשורה. יריב שישב עד כה בצד, מקשיב בשתיקה לחילופי הדברים שלהם זינק אליו וכרך את ידו סביב מותניו. שגיא נשען עליו קלות נאחז בזרועו, "אני נורא מצטער פולי, באמת, אני ממש... אני ממש מצטער. לא ידעתי, אני... מאז שאני עם יריב אני לא בקשר עם אף אחד מהחבורה הישנה ו... אהה..." הוא הסתובב וטמן את פניו בחזהו של יריב שנחפז לחבק אותו, עוטף אותו בזרועותיו במחוות הגנה ועידוד.

עיניו של פולי נפגשו בעיני ואחר כך הושפלו. הוא נראה מבויש כאילו נתפס בשקר. מבחינה מסוימת חשתי באמת כאילו שיקר לי. נכון הוא הזכיר לא מעט את האקס שלו שהיה בחור יפה, מלא מרץ ושמחת חיים, חובב אופנועים ומסיבות, וציין בגילוי לב שהוא אהב אותו מאוד למרות שהיחסים שלהם ידעו מעלות ומורדות רבים. פעם כשהתלוננתי, חצי בצחוק, על האיטיות שבה הוא מניח לי להתקרב אליו וכיניתי אותו בהלצה שבלול גילה לי שזה נובע מכך שהוא שילם בצער ובכאב על כל דקת אושר שידע עם האקס שלו

מהמעט פולי סיפר לי הבנתי ששלומי בגד בו לעיתים קרובות ושהם נפרדו וחזרו פעמים אין ספור. ניסו יחסים פתוחים וניסו מונוגאמיה ותמיד זה נגמר בפיצוץ מכאיב שאחריו הם היו נפרדים ומיד אחר כך מתחרטים ושוב חוזרים עד למריבה הבאה.

הנחתי שבסופו של דבר הם נפרדו סופית ושפולי לא מספר לי על כך כי העניין עדיין מכאיב לו, אבל לא העליתי בדעתי שהאקס שלו מת, הוא תמיד דיבר עליו בחיבה רבה, מציין לטובה את המרץ העצום שלו ואת שמחת החיים שהוא ניחן בה, שומר בסוד את דבר התאונה שקיפדה את חייו. הבטתי בפולי, שואל את עצמי איזה עוד דברים הוא מסתיר ממני ומה הסודות שחבויים מאחורי החזות התמימה והמהוגנת כל כך שלו.

מצד שני גם אני לא סיפרתי לו הכול אז מה אני מתמרמר?

"בוא פולי." אחזתי בזרועו, "נעלה לחדר שלי."

הוא הלך איתי בצייתנות ולא אמר כלום כשנעלתי מאחורינו את דלת חדרי.

"יש לך חדר יפה," העיר, מתבונן סביבו, "מרווח מאוד, עם המרפסת וחדר הארונות הוא גדול יותר מהדירה שלי כולל המטבח והכניסה. מה זה?" פתח את דלת המקלחת, "יש לך מקלחת פרטית, נהדר, מאוד מוצא חן בעיני." ומיד, כמו שתיארתי לעצמי שיעשה התחיל לבחון את ספרי הקריאה שלי.

"תכננתי לספר לך שהוא נהרג." אמר בעודו מעלעל בכרך ישן של 'החיים כמשל', "לא התכוונתי להסתיר את זה, פשוט חיכיתי להזדמנות המתאימה."

"או. קי." אמרתי בזהירות, מושך לאט את ההברות, ספק מאמין לו ספק מפקפק.

הוא הסתובב ונעץ בי מבט מאשים. "אתה לא מאמין לי?"

"לא אמרתי שאני לא מאמין, פשוט שאלתי את עצמי אם אני ואתה היינו עכשיו פה אם הוא היה חי עדיין."

"לא." אמר פולי מיד, ואחר כך השפיל את מבטו אל הספר ונאנח, מדפדף בו בפיזור נפש, "אני לא חושב שאם שלומי היה חי הייתי יכול להיות עם מישהו אחר, גם כי הוא היה נורא קנאי וגם כי אני..." הוא נאנח שוב, הסתובב והחזיר את הספר למקומו, "למרות הכול אהבתי אותו מאוד." אמר בקול חנוק, גבו אלי, "כל זמן ששלומי היה חי לא יכולתי אפילו להסתכל על גבר אחר, הוא היה כל החיים שלי. שנתיים התאבלתי עליו ולא יכולתי לחשוב בכלל... אחרי שקברו אותו תכננתי לשפץ את האופנוע שלו ולהתרסק איתו באותו מקום שהוא נהרג."

"אני שמח שלא עשית את זה."

פולי לא הסתובב אלי והמשיך לעיין בספרים, פניו מוסתרות ממני, גבו משדר אלי תבוסה והשלמה. "לא הצלחתי, ההורים שלו לא הסכימו לתת לי את מה שנשאר מאופנוע שלו, וחוץ מזה אין לי רישיון על אופנוע, תכננתי להוציא רישיון אבל לא העזתי... חסכתי כסף בשביל זה וחשבתי על זה המון, אבל כל הזמן דחיתי ודחיתי ובסוף..."

הוא התיישב על המיטה שלי, השעין את מרפקיו על ברכיו, תמך את ראשו בכפות ידיו, בהה באוויר ושתק.

"בסוף מה?" שאלתי והתיישבתי לצידו, מניח את ידי על שכמו.

הוא משך בכתפיו. "בסוף כלום. חשבתי על זה, תכננתי, אפילו חלמתי, ובסוף לא עשיתי כלום. הוא נשאר מת ואני נשארתי חי."

"פולי." הנחתי יד על לחיו, מסב את פניו אלי, מנסה נואשות להעלות במוחי משפט נבון צירוף מילים חכם וחם שיעודד אותו, "תשמע פולי..."

"לא, עזוב. אל תגיד כלום. אני יודע, זו לא הייתה אשמתי, זה היה יכול לקרות גם אם לא היינו נפרדים. הוא נהג כמו משוגע גם כשלא היה שיכור, ואני בכלל לא יודע אם הוא שתה קודם כי הוריו לא הסכימו לנתיחת הגופה, אני אפילו לא בטוח שהוא לא נזהר בגלל שרבנו נורא באותו בוקר או שזה סתם היה מזל רע, אבל אני כל כך מתחרט שבשיחה האחרונה שלנו אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר... הלוואי ולא הייתי אומר את זה..." כבש פולי את פניו בכפות ידיו והחל להתייפח, "הייתי צריך להגיד לו שאני אוהב אותו, שתמיד אהבתי אותו שרק הוא..." קולו נחנק מבכי ואני חיבקתי אותו בחוזקה, מלטף חסר אונים את גבו, מחפש מילות נחמה, לא מוצא ושותק.