פגסוס והנסיך הזהוב

"שליח הוא לא סתם דוור פרטי, להיות שליח זו משימה, שליחות, הרפתקה, אני רוצה שהעובדים שלי יתאבדו על כל משלוח!" דפק הבוס על השולחן עם פחית הבירה הריקה שלו, ואחר כך מעך אותה בכפו הענקית, והשליך את גווייתה המשוטחת אחרי גוו, קולע כחוט השערה לדלי הפלסטיק הירוק שניצב בפתח השירותים.

את כל המעלל הזה ביצע כלאחר יד, בלי לטרוח להביט לאן הוא זורק את הפחית הרביעית, או אולי החמישית שלו לאותו יום, מי סופר?

מה פלא שכולנו, כל פרחי השליחים של חברת פגסוס, הערצנו אותו בכל ליבנו, ושאפנו להיות כמותו – גברים גדולים ומסוקסים, חזקים ונחושים, מקועקעים קעקועים גבריים ומפחידים, מפליאים לרכב על אופנוע ולפעמים גם על ג'יפ, ותמיד מצליחים לנווט בהצלחה ולהשלים את המשימה.

לקח המון זמן עד שהבוס החליט שבגרתי דיי כדי לצאת מתחום העיר, ואפשר להפקיד בידי חבילות יקרות ערך מהסוג שאי אפשר להפקיד בידי אופנוען מתחיל שמציית בעיוורון לג'י. פי. אס. טיפש ולא יודע להתמצא בשטח בכוחות עצמו.

רוח בין ערביים החלה לנשוב, והשמש איימה להתחיל את מסעה אל הצד השני של כדור הארץ כשהתברר שרחוב הגפן שאיתרתי בדי עמל הוא לא סמטת הגפן אליה הייתי אמור להגיע.

חניתי בבית קפה צנוע שנצמד בחיישנות לאחוריה של תחנת דלק מרופטת, שתיתי מיץ ענבים שלא היה קר דיו, והתעמקתי במפה המקומטת שלי עד שסוף סוף הצלחתי לאתר בקצה המפה משעול עפר דחוק בין שמורת טבע לאזור תעשיה. בגלל קפל במפה שמו היה מטושטש מעט, זיהיתי כמעט בוודאות גימל, ואולי גם נון סופית, החלטתי שזו סמטת הגפן ושמתי את פעמי אל המקום.

שלט חלוד שנחבא בין השיחים הסגיר בחוסר רצון את העובדה שכן, השביל המאובק הזה הוא סמטת הגפן. טפחתי לעצמי על השכם והמשכתי לרכב על הקאוואסקי הנאמן שלי בחיפוש אחרי בית מספר שש. אחרי שעברתי על פני כמה מבני תעשיה קלופי טיח שנראו נטושים הגעתי למספר שש הנכסף - בית גדול שפעם היה די נאה, אבל כיום עמד הרוס ונטול גג וללא ספק לא מאוכלס. מאוכזב מעט פילסתי דרך בין שיחי ורדים מגודלי פרא, וגיליתי שמאחור מתפתל שביל אבנים המוליך אל קומת קרקע.

השמש כבר החלה לשקוע, האור הלך והקליש, אור נדלק פתאום בחלון קטן חבוי מתחת למעטה של מטפס סבוך.

ירדתי מעל האופנוע וניגשתי לדלת עץ צנועה חבויה מאחורי שיח לוהט בפרחי ארגמן, דפקתי פעם ופעמיים, חיפשתי פעמון ולא היה, דפקתי שוב ועדיין כלום. כמעט שפניתי לחזור לאופנוע ואז שמעתי קול מלמול כעוס, טפיחת כפכפים, שקשוק מפתח, ולפתע הוא הופיע, ממוסגר בפתח, צעיר בהיר וחסון, רק מגבת אדומה כרוכה על מותניו. פלג גופו העליון השרירי היה חשוף, ועורו הלבן זרח אלי מהאפלולית. אחרי שעיני הסתגלו לתאורה הקלושה הבחנתי ששערו הבהיר קצר מאוד, כמעט מגולח, ויש לו עיני ילד שצבען כחול ימי עמוק, עצמות לחיים גבוהות כשל נסיך מהאגדות, ופה חמור של מלאך כועס.

נשתלתי בפתח, בוהה בו כחולם, מאגרף ידיים כדי לא לגעת בשלמות הזהובה הזו שנחשפה מולי כלאחר יד, כאילו אין שום רבותא במראה המסנוור הזה.

"מה אתה רוצה?" נזף בי המלאך.

"אתה ארקאדי רומנוב?" התעשתי וניסיתי לחזור לתפקידי כשליח מסור.

הוא הנהן בקוצר רוח, "כן, אז מה?" נהם לעברי.

"אני... אני שליח... שליח של חברת פגסוס, הבאתי לך חבילה." עיקמתי את שפתי בחיוך, ממשיך ללטוש בו מבטים חסרי בושה.

"איפה החבילה?" הזעיף המלאך לעברי מבט בוז חסר אמון.

הנפתי יד לעבר האופנוע שחנה מאחורי, "כאן." להוט לרצות חפזתי אל האופנוע והוצאתי את החבילה שלו, תיבה כבדה, עטופה ניר אריזה חום, מנומרת בולים אקזוטיים צבעוניים, וקשורה בחבל דק וחזק, שזור באדום וצהוב.

"הנה!" הנפתי אותה לעברו, "זה בשבילך."

"תביא לכאן." פקד עלי המלאך הערום בתנועת יד מלכותית, והביט בשלווה איך אני מתלבט עם החבילה שלו בעוד הוא ניצב מולי באדישות, שעון ברישול חינני על המשקוף, מפתה ומגרה אותי בעירומו הצח המסנוור, ממוסס כלאחר יד את כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי שלא עוד, די, הגיע הזמן להפסיק לחלום חלומות שווא, להתבגר ולהתחיל להתנהג כראוי לשליח אחראי שיש לו הכבוד לשרת בחברת פגסוס המכובדת.

אוחז בחבילה הכבדה להפתיע בשתי ידי פסעתי לעברו, מגיש לו אותה. הוא נסוג לאחור, "הנה, כאן." רמז על שולחן אוכל פשוט וישן, שולחן מלבני שטבלתו מצופה פורמייקה אפרפרה, דומה מאוד לשולחן שניצב במרכז מטבחה של סבתא ז"ל.

"אתה צריך לחתום." שלפתי את תעודת המשלוח מהתרמיל שהיה תלוי על כתפי.

"לא חותם עד שנפתח את החבילה ונראה מה יש בה." פסק המלאך הערום, שלף מספרים מהמגרה, גזר את החבל, פרם את קיפולי הנייר וחשף קופסת עץ נאה מעוטרת בציור של עלמה חשופה למחצה, לוגמת כוס יין אדום.

בתוך התיבה, ארוזים בערמת קש בלונדיני מפלסטיק קיננו שלושה בקבוקי יין, אחד אדום ושניים לבנים.

ארקאדי העמיד אותם בזה אחר זה על השולחן, פשפש בתוך הקש ומצא שם פותחן כסוף, ומעטפה אריסטוקרטית, מעוטרת בטוב טעם מקלעת פיתוחי זהב מאופקים.

"תפתח את היין האדום." פקד, והגיש לי את הפותחן, ובעוד אני נאבק בו, פנה לפתוח את המעטפה.

כדי להסיח את דעתי מנוכחותו המפתה התרכזתי בכל מאודי במשימה שהוא הטיל עלי, ולמרבה פליאתי מזלי שיחק לי ופקק השעם נחלץ בשלמותו מהפיה הארוכה והאלגנטית של הבקבוק, משמיע קול נפץ מאופק.

"יפה." שיבח אותי מארחי בחיוך, והרים את מבטו מהמכתב הקצר שהיה טמון במעטפה.

"מתנה?" העזתי לשער, מגניב מבט אל עירומו הבוהק, המהבהב כנגדי באפלולית החדר החשוך למחצה.

"כן, מתנת יום הולדת מאחי הגדול." התרככו פניו החמורים של המלאך הערום, "ועכשיו נשתה לכבודי." פסק, והוריד מעל מדף שתי כוסות זכוכית פשוטות.

"אבל אני... תראה מר רומנוב..."

"לא מר ולא רומנוב, אני ארקאדי." הורה לי מארחי, "ועכשיו תמזוג." פקד עלי, "ותשתה איתי לחיי ולכבוד זה שאני בן עשרים וחמש."

"אני מאחל לך מזל טוב ארקאדי, אבל אסור לי לשתות." הודיתי, נבוך, "הבוס שלנו לא מרשה לשתות בזמן העבודה, וחוץ מזה אני צריך לנהוג חזרה הביתה."

"מי מחכה לך שם, בחורה, אימא?"

הנדתי לאות לאו, "אף אחד, אני לבד."

"גם אני לבד." הקיש ארקאדי את כוסו בכוסי, "לחיים." ציווה.

עיני בעיניו לגמתי, מביט איך הוא שותה באחת את כל הכוס. חיקיתי אותו וגם שתיתי הכל בלגימה אחת. המשקה האדמוני ירד בנעימות לקיבתי, מצית בה אש חמימה.

"זה טוב, טוב מאוד." חייך המלאך שלי בזדוניות, ומיד מזג לי עוד כוס.

שתיתי עוד כוס, ועוד אחת, וברכי החלו לרטוט, "אני צריך לשבת." גנחתי.

"בוא." סחף אותי ארקאדי אחריו, והושיב אותי על ספה שכבר ידעה ימים טובים יותר.

"לא חם לך? תוריד את החולצה." מרטו ידיו את שולי חולצתי מתוך מכנסי.

פשטתי אותה, מתבייש בגופי הדק ובעורי השחום והשעיר. בהשוואה לשלמותו הצחורה של גופו החלק והשרירי חשתי כחוש, מכוער וכהה מידי.

"קר לך?" מזג לי ארקאדי עוד כוס, "בוא." כרך יד על כתפי, "אני אחמם אותך, רוצה?"

"כן, בבקשה." גמגמתי, שמטתי מידי את הכוס הריקה וחיבקתי אותו, ממשש, נוגע, מלטף, מריח, מלקק, מתלהב.

"בוא נלך למיטה." נתן ארקאדי את ידו בידי והוליך אותי לחדר השינה שלו, המגבת נשארה מאחור, על הספה, שמוטה לצד חולצתי.

"אתה כל כך יפה." נאנחתי, "אתה יפה כמו מלאך."

"אתה יפה עוד יותר." התנשף ארקאדי, "אני מת על הצבע שלך." הכריז ונשכב עלי, אברו הזקור התחכך בבטני. הוא גנח בקורת רוח, "זה טוב." פסק, והצמיד את פיו אל פי.

יופיו ונשיקותיו הצליחו להשכיח ממני את חובותיי לחברת פגסוס, את העבודה במשרד, ואת הבוס. נשארתי לישון אצלו וכל הלילה אהבנו זה את זה, התלטפנו והתחבקנו, התנשקנו וגמרנו שוב ושוב, ושוב, ובין לבין שתינו את כל היין שהבאתי.

"אתה בטוח שאף פעם לא עשית את זה קודם? זו הפעם הראשונה שלך עם גבר? באמת?" השתומם ארקאדי, "למה? בחור יפה כמוך, למה חיכית?"

"עד שפגשתי אותך פחדתי, לא העזתי, חשבתי שאסור... כנראה שחיכיתי לך, אתה כל כך יפה ארקאדי..."

"אני יפה, ואתה שיכור." גיחך ארקאדי והפך אותי על בטני. "תן לי להיכנס." דחק את כיפת אברו בין פלחי ישבני.

פחדתי, התנגדתי, נאבקתי אבל הייתי שיכור וחרמן, וגם הוא... בסוף נכנעתי. בהתחלה זה כאב מאוד, אחר כך קצת פחות, ובסוף בכלל לא.

קמתי בבוקר עם ראש הולם, בחילה מעיקה, ישבן דואב ומצפון מציק. נישקתי את כתפו החשופה של ארקאדי שהמשיך לישון בשלווה, לחשתי לו שלום חרישי וחמקתי החוצה כמו גנב, סוגר מאחורי את הדלת בזהירות רבה.

פסעתי לעבר האופנוע אחוז בושה וחרטה על מעללי, אבל למרות שראשי כאב עד להתפקע, כליותיי יסרוני מרה וישבני בער באש מתוקה ידעתי שאם המלאך הזהוב שלי יתעורר ויבקש ממני להישאר אני עשוי בהחלט לשכוח את חובתי לבוס ולחברת פגסוס ולהישאר שם לתמיד. כדי לא להסתכן ולהעמיד את עצמי במבחן הבלתי אפשרי הזה העדפתי לחמוק משם חרש מוליך את האופנוע בידי עד שהרחקתי מסמטת הגפן, ורק אז התנעתי אותו ונסעתי לאיטי למשרד.

"נו, מזל טוב! סוף סוף חזרת." הרעים הבוס עלי בקולו, "מה קרה לך ילד? הלכת לאיבוד?"

"לא בוס, היה לי קצת קשה להגיע, אבל החבילה הגיעה לקליינט, נתתי לו אותה במו ידי."

הבוס הנהן, "נו ו... למה לא חזרת עם תעודת המשלוח?"

"אה... ו... אחר כך אני... אחר כך קרו דברים, דברים אישיים שאני..." גמגמתי והסמקתי, ובמקום להסביר שלפתי את תעודת המשלוח החתומה והגשתי אותה לבוס שגיחך, אחז את סנטרי באצבעותיו העבות ואילץ אותי להביט בעיניו. "הדברים האישיים שלך היו כנראה מעייפים מאוד, אתה נראה מחוק, לך לחדר המנוחה, תתקלח ותישן קצת." פקד עלי.

"אבל מה עם העבודה בוס?"

"לא נורא, היום די שקט, אם יהיה משהו דחוף אני כבר אעיר אותך. לך, תנוח קצת ילד." שילח אותי הבוס מעל פניו. דשדשתי לאיטי לחדר המנוחה, ולפני שנכנסתי למקלחת שמעתי אותו צוחק לעצמו חרש.

התעוררתי בצהרים, מרגיש הרבה יותר טוב. השינה אוששה אותי, ראשי כבר לא כאב יותר, הבחילה של הבוקר חלפה, ופתאום נזכרתי שלא אכלתי כלום מאתמול ואני רעב כמו זאב. במקרר מצאתי חלב, לחם, גבינה וקצת ירקות. הכנתי לעצמי כריך ואחרי שטרפתי אותו בתיאבון, שוטף אותו עם כוס חלב, פתחתי את הדלת ובדקתי מה קורה במשרד.

המקום היה ריק, כולם יצאו כנראה לעבודה, או הלכו לאכול צהרים במסעדה ממול. רק הבוס ישב ליד שולחנו ודיבר בקול שקט בטלפון. "כן." שמעתי אותו אומר וצוחק, "הוא חזר הבוקר עייף מאוד ועם כאב ראש, אבל הוא נראה מרוצה..."

"לא, אל תדאג ארקאדי, הוא בסדר גמור, שלחתי אותו לישון, שיתאושש קצת...."

"לא, הוא לא הסביר כלום, רק אמר שהיו לו עניינים אישיים... אני שמח לשמוע שנהנית אחי, ואני אשמח לשלוח לך אותו שוב, אבל אולי מספיק עם היין? אימא עוד תאשים אותי שהפכתי את הבן הקטן שלה לשתיין, הפעם אני אשלח אותו עם שוקולד, בסדר?"

"כן, בטח שאני זוכר, איך אני יכול לשכוח, כולם במשפחה שלנו אוהבים שוקולד חלב ובחורות, ורק אימא ואחי הקטן מעדיפים שוקולד מריר וגברים..." הוא צחק ברכות מפתיעה, "אל תדאג קדיצ'קה, הילד החמוד יגיע אליך עוד הערב, והפעם תשתדל להחזיר לי אותו בלי כאב ראש, להתראות ארקאדי."

הבוס סגר את הטלפון, שלף קופסה מהודרת של שוקולד מריר משובח, הוסיף מעטפה אלגנטית עם עיטורי זהב, עטף הכל בנייר אריזה, קשר בסרט שזור, רשם כתובות וצעק לי לבוא לקחת עוד חבילה לקליינט של אתמול, ושאזדרז כי הוא מחכה לי בקוצר רוח.

דילגתי מאושר למשרד לאסוף את החבילה, ולפני שיצאתי הוא הוסיף שמגיע לי יום חופש, ואם מתחשק לי לעשות סידורים אישיים מבחינתו זה בסדר, אני יכול לחזור לעבודה רק מחר בצהרים.

"תודה על החופש בוס, וגם על השוקולד. אני אמסור לארקאדי דרישת שלום ממך." עליתי על האופנוע, "להתראות מחר." קראתי, וכמו פגסוס האגדי טסתי מהר חזרה אל המלאך הזהוב שלי.