ה. כמו אופרת סבון

 7. אל תשכח

חזרתי לעבודה עוד לפני הברית שנערכה במעמד המשפחה הקרובה בלבד, כלומר, בלי נוכחותם המביכה של המאהב של האב והמאהבת של האם.

עשיתי זאת בחשש גדול ובהרגשת מועקה. בזמן שהחלמתי בבית דיברתי מספר פעמים עם הבוס ועם סגנו שהפצירו בי להבריא לחלוטין לפני שאשוב ולא שאלו דבר על קופסת התרופות שהתגלתה בכיסי אחרי שהתעלפתי, אבל הייתה לי הרגשה שהשאלה הזו מנקרת במוחם והם רק ממתינים עד שאבריא לחלוטין כדי לברר במה דברים אמורים.

נכנסתי למפעל, חתמתי כרטיס ומיד הריע הרמקול שנוכחותי דרושה במשרדו של המנהל.

עליתי לשם בזהירות רבה, חש שברכי פקות מפחד והתיישבתי נבוך מול הבוס שלי, גבר לא צעיר שבדרך כלל היה טרוד ולחוץ מכדי להקדיש זמן לבעיות האישיות של עובדיו.

אחרי שהבטחתי לו נאמנה שאני חש מצוין ושכל בעיותיי הרפואיות נפתרו הוא שאל מבלי להביט בעיני למה אני צריך לקחת כל כך הרבה תרופות ואם יש משהו בקשר לבריאות שלי שהוא צריך לדעת.

התכוננתי לשאלה הזו כבר זמן רב, היה לי סיפור כיסוי מעולה, תכננתי להגיד שיש לי בעיה של לחץ דם ושחוץ מתרופות אני לוקח תוספי מזון וויטמינים. ובכל זאת ברגע המכריע נשמתי עמוק ובמקום להמשיך לשקר פשוט אמרתי את האמת.

"אני נשא איידס." הודיתי וראה זה פלא, השמים לא נפלו עלי וגם אמות הסיפין לא נעו. מה שכן קרה זה שהבוס הרים אלי מבט לא מופתע במיוחד ושאל אם אני הומו.

עשיתי כן עם הראש וקיוויתי שאני לא מסמיק.

הבוס חיכך את מצחו מהורהר ושאל אם אני נזהר ומקפיד לא להיפצע בזמן העבודה.

אמרתי שאני משתדל, אבל לפעמים נשרטים קצת ושאני הולך עם פלסטר בכיס ליתר בטחון.

"וחוץ מזה אתה מרגיש טוב? הייתה לי הרגשה שאתה קצת מדוכא בזמן האחרון?"

הסברתי שהחבר שלי נסע לחודש לחו"ל בענייני עבודה ומאוד התגעגעתי אליו, אבל הוא חזר לפני כמה ימים ואני שוב בסדר.

"כן, גם אני מסתובב כמו סהרורי כשאשתי נוסעת לילדים. לא מצליח לישון כמו שצריך, שוכח לאכול, עד שהיא חוזרת אני תמיד מוריד כמה ק"ג."

"נמרוד!" צרח מישהו מלמטה, "נו, בוא כבר! יש לנו שלושה משטחים חדשים לפרוק."

"נו, קדימה נמרוד." חזר הבוס לניירות הלא נגמרים שלו, "העבודה מחכה, זוז."

"ומה בקשר לזה שאני..."

"עזוב, זה עסקך הפרטי, רק תיזהר, אה?"

"תודה בוס." אמרתי ודהרתי למטה במהירות ובביטחון כאילו לא נפלתי מהמדרגות הללו רק לפני שבוע. 

לפי התכנון של מעיין הייתה צריכה להיוולד לה תינוקת מקסימה שתפליא את לב כול רואיה בחוכמתה ותהיה פמיניסטית מבטן ומלידה. מעיין החליטה שעוד לפני שבר הקטנה תצא מהחיתולים היא כבר תלמד את כל הילדים בגן השעשועים שבנות עושות את זה טוב יותר מגברים ושוות הרבה יותר מהם.

היא החליטה לקרוא לילדה בר כי זה שם דו מיני, פסקה שאסור להלביש אותה בשום דבר ורוד והודיעה שבסיפורים שיקריאו לה לא יהיו שום יפיפיות שצריך להציל מדרקונים, ואף אביר על סוס לבן לא יקלקל שם את הפוליטיקלי קורקט.

עוד לפני הלידה היא ובת זוגה שוחחו איתנו שיחה רצינית מאוד וביקשו שלא נעלב אם לא נבקש מהם עזרה בטיפול בילדה כי הן גמרו אומר שהן לא רוצות עזרה מגברים כוחניים ורווי טסטוסטרון שיזיקו לנפשה הרכה של בר הקטנה.

אני שואל את עצמי אם גם במקרה שבר היה נולד ילדה הן היו משנות כה מהר את גישתן מלא צריך טובות מגברים, ואנחנו צריכות גברים כמו שדג זקוק לאופניים לצריך כפר שלם בשביל לגדל ילד, ואוי, לא ישנתי כבר שבוע שלם, אני שפוכה לגמרי ונושר לי השער, וכואבות לי הפטמות, ואני אשתגע אם לא תיקחו ממני את החוליגאן הצרחן הזה לכמה שעות ורצוי אפילו כמה ימים.

יכול להיות שאם בר היה מתנהג כמו התינוקת האידיאלית שהן תכננו - ישן שמונה שעות בלילה כבר מהיום הראשון, יונק בלי בעיות ובלי לסדוק למעיין את הפטמות ובוכה בנימוס ורק עם סיבה מנומקת לא היינו מעורבים בגידולו, אבל הוא נולד זכר שעיר וכעסן עם ריאות מפותחות מאוד, מזג רתחני, תיאבון עצום ונטייה מרגיזה להידבק מכל וירוס או חיידק של התקררות, נזלת, שעלת וסתם כאבי אוזניים שגרמו לו לצרוח שעות על גבי שעות.

חוץ מזה הוא גם סבל מכאבי בטן (שנקראים קוליק) ואהב מאוד להקיא את כל מה שזלל רגע קודם על מולידיו המיואשים שכל בגדיהם הסריחו בגללו מחלב חמוץ, ובקיצור, בר התנהג כמו תינוק מצוי ובלגן בלי שום התחשבות את חיי כל הסובבים אותו.

איזה מזל שבסוף נשארנו לגור בדירה הישנה שלנו, מזעזע לחשוב מה היה קורה אם היינו גרים אצל אחותו של רונן. אני מתקשה לדמיין אותנו דוחפים לדירה האלגנטית שלה עריסת תינוק, שידת החתלה, נדנדה, לול, שטיח פעלולים, אמבטיה מתקפלת, סל קל ו...

למרבה המזל מיכה החליט שמשנה מקום משנה מזל ועבר לגור בדירה של זיו שעבר לגור אצל איוון. גם מורג מצא לו דירה כלבבו אחרי שאחותו של רונן נמלכה בדעתה והחליטה להישאר לגור בשוויץ עם בחור שהיא פגשה שם. את דירתה היפה היא השכירה, כולל החתול והעציצים, למורג ולטיפוס ההוא בעל הג'יפ הזהוב.

אולי הייתי משלים עם העובדה שהתינוק גזל מרונן זמן וכסף ושהוא פלש לדירה שלנו יותר ויותר ככל שמעיין התקשתה להתמודד איתו לבד, אבל מה שבאמת שבר את רוחי הייתה החתונה.

חודש אחרי היוולדו של בר נכנעו רונן ומעיין ללחצים המשותפים של ההורים והקרובים והתחתנו. נכון, רק חתונה צנועה על הדשא בקיבוץ של הדוד של רונן, אבל בכל זאת חתונה כדת משה וישראל עם חופה ושמלה - ורודה, לא לבנה – טבעת, כוס, רב ודודות שצובטות בלחי, אומרות בקרוב אצלך ומנסות לדחוף לך טלפונים של קרובות רווקות שמחכות לחתן.

אחרי הצביטה השלישית נסוגותי לבאר שם ניצח יובל על חלוקת משקאות ולא הפסקתי לשתות עד סוף הערב.

"חבל שלא אכלת כלום." העיר רונן כשהגענו סוף סוף הביתה, "אמרו לי שהאוכל היה מצוין."

"חבל שגם אתה לא אכלת כלום." חיקיתי אותו בלעג, "אמרו לי שהאוכל היה מצוין, ולי גם אמרו בקרוב אצלך ולמה בחור נחמד כמוך בא לבד ואולי אפשר להכיר לך מישהי? יכולתי לצאת עם המון טלפונים של בחורות נחמדות מהחתונה הזו."

"די, מספיק עם זה רודי. פשוט תסתום."

"תסתום אתה רונן."

"הסברתי לך שזו הייתה סתם... סתם..."

"סתם הצגה של צביעות בשביל הדודות הפולניות?"

"עשינו את זה לטובת הילד רודי, הסברתי לך כבר שזה לא משנה כלום."

"כן, בטח." מלמלתי במרירות.

"מה כן בטח? מה הבעיה שלך?"

"מה הבעיה שלי? הבעיה שלי שהזדיינת עם בחורה והכנסת אותה להריון ויש לך ממנה תינוק, הבעיה שלי זה שהערב נתת לה טבעת וקידשת אותה כדת משה וישראל, זו הבעיה שלי."

"רודי, הסברתי לך אלף פעמים שזו הייתה רק הצגה וש... אפשר לחשוב שיצאתי אתה לירח דבש או משהו, הרי אני כאן אתך, נכון? אז מה אתה מתלונן?"

"אני לא מתלונן, הרי לירח דבש יצאתם עוד לפני החתונה ואני רק רוצה לדעת רונן איך אתה היית מגיב אם היית רואה אותי עומד מתחת לחופה עם בחורה? מעניין אותי לדעת מה זה היה עושה לך?"

רונן צנח על הכורסא (שחזרה למקומה הרגיל מיד אחרי שמיכה עזב את הבית) וכבש את פניו בכפות ידיו, "אני לא יודע איך הייתי מגיב רודי, בטח רע מאוד, אני לא חזק כמוך."

"אני חזק? מאיפה הבאת את זה?"

"מהחיים שלי איתך, אתה חזק מאוד רודי, הרבה יותר חזק ממני, ואני מתחנן לפניך שלפחות הערב פשוט תשתוק ואל תגיד לי מה דעתך, בסדר?"

"אין בעיות, אני שותק." אמרתי ושתקתי בעקשנות לא רק באותו ערב אלא גם ערבים רבים אחריו.

שתקתי ערב אחר ערב, שומר לעצמי את מחשבותיי הקטנות והנקמניות, סופר כל שעה וכל שקל שהיו צריכים להיות משותפים לי ולרונן והלכו לטובת הילד ואימו, גוזלים ממני עוד ועוד חלקים מהזוגיות עם רונן שהלכה והתפרקה לטובת המחויבות שלו לתינוק שלו ולאימו של התינוק שנפרדה מהחברה שלה שלושה חודשים אחרי הלידה.

אצלן הזוגיות התפוררה בגלל מה שענת כנתה - המעורבות הבלתי נסבלת של גברים בחיים שלנו, והגברים היו בר הקטן ורונן כמובן. 

כשלבר מלאו ארבע חודשים מעיין הגיעה למסקנה שהיא סובלת מדיכאון שאחרי לידה וביקשה מרונן שיבוא לגור איתה כי אחרת היא עלולה לפגוע בתינוק.

ברגע שהוא בישר לי שהוא עוזב אותי זמנית ועובר לגור בדירה שלה שבה התהום לפעור מולי את לועה השחור. "אתה לא רואה שהיא עושה לך מניפולציות, הזונה הקטנה הזו!" צרחתי.

"ואם היא רצינית? ואם היא באמת תפגע בבר? אני לא יכול לקחת את הסיכון הזה רודי, תבין אותי בבקשה, אל תקשה עלי."

"אם אתה הולך לגור אתה אני ואתה גמרנו!" צעקתי, מתנודד על שפת התהום, מנסה נואשות לשמור על שיווי משקלי.

"רודי, בבקשה ממך," התחנן רונן, "אני מאוד מבקש, אל תעשה לי את זה, אני אוהב אותך, אבל אתה בן אדם מבוגר והוא רק תינוק. אני מבקש, תשתלט על עצמך ואל תעשה לי את זה."

מעולם לא שמעתי אותו מדבר בנימת תחנונים נוקבת ומפחידה כל כך. אחוז בהלה בחנתי אותו, מבחין לראשונה עד כמה הוא רזה מאז הלידה. הוא נראה עייף מאוד, עורו היה אפור והיו עיגולים שחורים מתחת לעיניו. הילת הביטחון העצמי הזחוח שלו שמשכה אותי אליו כשרק נפגשנו, מייחדת אותו מכל האנשים בעולם, נשחקה עד דק מאז הפך לאב.

רק אז הבנתי שלא רק רונן התבגר והשתנה, גם אני השתניתי, התמודדתי עם התהום השחורה ויכולתי לה.

"בסדר." אמרתי וחיבקתי אותו.

"מה בסדר?" הוא שאל, נשען עלי, מניח ראש כבד על כתפי.

"בסדר, לך אליה ותעשה מה שצריך, אבל אל תשכח שאני מחכה לך כאן ושגם אני צריך אותך."

"אני לא אשכח." הבטיח רונן והלך. 

שלושה ימים אחר כך הוא חזר עם הילד הצורח בזרועותיו. מעיין החליטה שהיא חייבת לנסוע לאי לסבוס לכנס של לסביות כדי להתאושש מהלידה, ושבשם השוויון הפמיניסטי רונן צריך להישאר עם הילד.

ככה יצא שרק אחרי שמלאו לבר הקטן חמישה חודשים לקחתי אותו בידי בפעם הראשונה. לפני כן לא התקרבתי אליו ולא חלמתי בכלל לגעת בו. עד אז הוא נראה לי כמין המשך צרחני וטרדן של מעיין ולא רציתי לגעת בו כשם שלא רציתי לגעת בה.

מוזר למה, למרות שהיה בנו של רונן אהובי, לא חשתי כלפיו שום סקרנות או עניין, מבחינתי הוא היה בעיה שיש לפתור כל פעם מחדש ותו לא, ואז הוא התחיל לצרוח בפעם השלישית באותו לילה ומאחר ורונן היה הרוס לגמרי מעייפות ובקושי הצליח להרים את ראשו מהכרית ניגשתי אני אל הכרוכיה הסירחונית במטרה להחיש אותו מהר ככל האפשר אל אביו האומלל.

לא היו בליבי שום רגשות חיבה אל הצרור הקטן והצורח הזה כשהוצאתי אותו מעריסתו, שעלתה אגב הון קטן (ומיותר לגמרי לדעתי), רציתי רק לחסוך לרונן את הקימה מהמיטה, אבל למרבה הפלא ברגע שאחזתי את בר בידי הוא הפסיק לבכות, פיהק פיהוק אנושי ובוגר להפליא, שלח כף יד פעוטה עד גיחוך, אבל מעוצבת בדייקנות מדהימה ואחז בציצית ראשי, מרט אותה קלות כשהוא מחייך אלי את חיוכו כובש הלבבות של רונן, ואז השעין באמון מופלא את ראשו החמים והריחני על כתפי, שב ופיהק ונרדם.

עמדתי נדהם כולי, אוחז את התינוק הקטן בידי, קולט בפעם הראשונה מאז היוולדו שהוא לא סרח עודף או בעיה מעצבנת אלא יצור אנושי בדיוק כמוני. אמנם יצור אנושי קטן ונטול יכולת דיבור או שליטה על סוגריו, אבל בעל נוכחות ברורה והחלטית. איש קטן ומושלם בתכלית שגופו החמים מתרפק עלי בהתמסרות תמימה ונשימתו המתוקה מרפרפת על צווארי.

"רודי, מה קורה עם הילד." קרא אלי רונן מחדר השינה ופיהק פיהוק קורע לסתות של אב טרי ועייף.

"הכל בסדר, הוא פשוט הרגיש בודד." אמרתי, וניסיתי בחוסר רצון להחזיר את בר למיטתו. הילד נאחז בי מסרב בקול יללה דקה להינתק ממני ולכן הלכתי איתו חזרה למיטה שלנו, השכבתי אותו ביני לבין רונן ושלושתנו ישנו שנת ישרים עד הבוקר.

לקום אל מלמוליו התינוקיים של בר ולראות איך הוא חוקר בעניין רב את כף רגלו הקטנטנה והשמנמנה, מכניס אותה לפיו ומביט בה בתימהון, מחייך לעצמו, בלוריתו המצחיקה פרועה על גולגולתו העגלגלת, היה אושר צרוף.

"בוא חמוד, נלך להחליף חיתול ולאכול וניתן לאבא שלך לישון." לחשתי לו ונשאתי אותו משם לחדרו.

החלפת החיתול הסתברה כמלאכה פשוטה מאוד, והוראות הכנת הדייסה היו רשומות בבהירות על הקופסא. בר ואני הסתדרנו נפלא ועד שרונן התעורר כבר היינו חברים בלב ובנפש, שוכבים יחד על השטיח, בר מטפס עלי, חוקר את העמקים והגבעות של גופי ואני צוחק, מניח לו לעשות כאוות נפשו ותוך כדי כך משגיח עליו שלא ייפול.

"כבר מזמן לא שמעתי אותך צוחק כל כך." אמר רונן בפליאה, "דווקא מתאים לך." חייך אלי, ואחר כך אמר שאם אנחנו מסתדרים כל כך טוב יחד אז מה דעתי שהוא יצא לכמה דקות לסידורים או משהו.

"בטח." אמרתי בפיזור נפש, ולמרות שהוא חזר רק אחרי הצהרים בקושי שמתי לב לכך, הייתי עסוק מידי בדייר החדש שלנו שלא חדל לשעשע ולהפליא אותי.

בילינו נפלא באותו יום שישי. אכלנו יחד צהרים ואחר כך עשיתי לו אמבטיה. כשרונן נכנס היינו עסוקים בהשקת להקת ברווזי פלסטיק במי האמבטיה ובקושי שמנו לב להופעתו.

"מצטער שאיחרתי." אמר רונן בקול האגבי הזה שהעיד עליו כמאה עדים שהוא משקר (הוא שקרן נוראי), "נתקלתי בליאור והוא התעקש להזמין אותי לאכול צהרים במסעדה ולא יכולתי להודיע לך כי הבטרייה בסלולרי נגמרה לי אז..."

"זה בסדר, אין בעיות." קטעתי אותו, משיט לעברו של בר ברווז צהוב. בר בחן אותו בריכוז ואז חבט בו בכף יד קטנה ועגלגלת, מי סבון ניתזו סביב ובר צחק ושב וחבט במים.

"אוף, די כבר! אתה מתיז עלי בר!" התרגז רונן.

בר שכבר היה עייף בשעה הזו נפגע מהטון הכעוס של אביו, קימט את פניו המתוקים בעלבון ופרץ בבכי מר.

"אל תצעק עליו." נזפתי ברונן, ונחפזתי להרים את הילד הבוכה מהמים ולעטוף אותו במגבת. "אל תבכה חמודי, אל תשים לב לרונן הרגזן, הוא סתם שקרן כעסן שבא להציק לנו."

"היי!" מחה רונן שלא התלהב מהתואר שהדבקתי לו.

"לך מכאן ותסגור את הדלת אחריך, אני לא רוצה שבר יצטנן." פקדתי עליו, והפכתי אליו את גבי.

הוא הביט בי מנגב את הילד, מגניב תוך כדי כך נשיקות על בטנו השמנמנה, מלמל משהו על זה שהוא רוצה ללכת לנמנם קצת ויצא מהחדר כשהוא מקפיד לסגור אחריו את הדלת. 

הצטרפתי אליו למיטה רק אחרי שהייתי בטוח שהילד ישן בשקט במיטתו הקטנה, מכוסה כהלכה, מוקף בכל בובות הפרווה האהובות עליו. רונן שכב על בטנו והעמיד פנים שהוא ישן, אבל לפי קצב נשימותיו ידעתי שהוא ער.

"אף פעם לא ראיתי אותך מתנהג ככה." אמר ברוגז כשהבין שאני עומד להירדם בלי לנסות לפתוח איתו בשיחה.

"איך ככה?"

"כמו... כמו... לא יודע איך. חשבתי שאתה לא סובל תינוקות."

"בעקרון אני באמת לא משתגע על תינוקות, אבל את התינוק הזה אני דווקא כן אוהב."

"ומה עם אבא שלו? גם אותו אתה אוהב?" הסתובב אלי רונן וחיבק אותי.

"לפעמים." עניתי בקרירות, ולא חיבקתי אותו חזרה.

"נכון שלא סתם נתקלתי בליאור אלא קבעתי איתו פגישה, אבל זה לא מה שאתה חושב."

"אני מאוד מקווה שזה לא מה שאני חושב, בפעם האחרונה שבדקתי אוחצ'ות קשישות לא היו בדיוק הטיפוס שלך."

"הוא רק בן שלושים פלוס, זה לא קשיש."

"הוא יותר בן ארבעים מינוס מאשר שלושים פלוס, אבל מי סופר." התעקשתי להתווכח.

"נו, די כבר להיות בלומה כזו." נשכב עלי רונן ואחז בפרקי ידי מעל לראשי. חשתי את הזין שלו מתקשה במהירות כנגד בטני וכמובן שגם הזין שלי נענה והחל להזדקף גם כן.

"אז בשביל מה נפגשת עם ליאור?" ניסיתי להמשיך את השיחה למרות שתשומת ליבי נדדה למחוזות אחרים.

"ניסיתי לשדך לו את מיכה."

"את מיכה? אתה צוחק? הוא אוהב אותם הרבה יותר צעירים."

"מיכה אידיוט! הגיע הזמן שהוא יתחיל להתנהג בהגיון ויתיידד עם אנשים משכבת הגיל שלו."

"אני בטוח שהוא ישמח מאוד להתיידד עם אנשים משכבת הגיל שלו, אבל הוא ימשיך לרצות לקחת למיטה בחורים צעירים, ולרצון הזה אין לזה שום קשר להיגיון."

"טוב, שתוק כבר ותן לי נשיקה." דרש רונן וקיבל את הנשיקה שלו, אבל בדיוק באמצע בר התחיל לבכות, ובפעם הראשונה מאז שהכרתי את רונן העפתי אותו מעלי ורצתי לראות מה עם הילד.

הכל היה בסדר איתו חוץ מזה שהמוצץ נפל לו. החזרתי לו את המוצץ, הטבתי את השמיכה שלו, נישקתי את ראשו הריחני וחזרתי לרונן ששכב עם הגב אלי וכעס.

ניסיתי לחבק אותו, אבל הוא הדף אותי מעליו ואמר שכבר לא בא לו ולא עומד לו יותר.

האמת שגם אני איבדתי את הזקפה שלי וההתנהגות של רונן לא עזרה כלל להחזיר אותה וזה בדיוק מה שאמרתי לו.

"אתה לא צריך לרוץ אליו כל פעם שהוא מילל, זה סתם פינוק מיותר."

"הוא עוד לא בן שנה, אי אפשר לפנק תינוק בגיל הזה. אם הוא בוכה סימן שהוא צריך שייגשו אליו."

"לא נכון, הוא סתם מתפנק, ואם תמשיך לכרכר ככה סביבו כמו איזה בלומה היסטרית הוא..."

"הוא מה? יצא הומו? עד כמה שסיפרת לי אותך אף אחד לא פינק ובכל זאת יצאת הומו."

"אוף, שתוק כבר ותעזוב אותי."

"לא רוצה לעזוב אותך, רוצה שנמשיך."

"ואני לא."

"ואני כן." התעקשתי (באמת שאני לא יודע מה נכנס בי באותו אחר צהרים) והתנפלתי עליו. היה מאבק קצר ופראי שבמהלכו קודם עפו מהמיטה הכריות אחר כך השמיכה ובסוף רונן קיבל את כל הזין.

הייתי צריך לתמוך בו קצת כשהלכנו להתרחץ אחר כך  מפני שהוא רעד כולו אחרי שגמר והיו דמעות בעיניו.  סיבנתי אותו בזהירות, מרגיש מעט מבוהל מהתנהגותי וביקשתי סליחה אם הכאבתי לו.

"שתוק כבר דביל אחד." נמרח עלי רונן בחיבוק רטוב ומסובן, "כבר מזמן לא נהניתי ככה מזיון."

"באמת?" נדהמתי. "ואתה לא כועס?"

"כן, באמת ואני ממש לא כועס ועכשיו תנגב אותי ובוא ננסה להספיק לישון קצת כל זמן שהגמד הקטן שותק. אני הרוג מעייפות."

8. למה לא?

ביום הולדתו הראשון של בר החליטו הוריה של מעיין לעשות לנכדם היחיד מסיבה משפחתית והזמינו אליה את כול מכריהם ואפילו טרחו והזמינו את הוריו של רונן - צעד מרחיק לכת מבחינתם מפני שהוריו של רונן היו, לא עלינו, ממוצא מזרחי, והוריה של מעיין, פולנים מושבעים, עדיין לא הצליחו לעכל את הספק חתן פרענק הזה, לא כל שכן את הוריו, אנשים שקטים וביישנים שלא כל כך הבינו מה עובר על בן הזקונים שלהם.

אני מניח שאם משהו היה לוחץ עליהם מספיק חזק הם היו מודים כמי שכפאו שד שהם יודעים למה הילד לא חי באותו בית עם האישה שהתחתן איתה ועם הילד שהוליד אתה אלא עם חבר, אבל מאחר ואיש לא התנדב למשימה כפוית הטובה הזו המסיבה התנהלה ברוב עליזות בלי שאף אחד הזכיר את סידורי השינה המוזרים של חתן השמחה ולא שאל למה החבר של האבא – אני – הוא הממונה על הטיפול בילד (כשבר היה עייף או נרגש הוא נטה להידבק אלי כי אני זה שביליתי אתו הכי הרבה זמן בחיי היום יום) ולמה אימו של בר מקדישה את רוב תשומת ליבה לחברה שלה שענתה לשם המוזר סיטאר ולבשה סארי הודי צבעוני במקום שמלה.

חוץ מזה הכל התנהל כמקובל במסיבות מעין אלו - הייתה עוגה מושקעת שנראתה כמו פסל לא כל כך אכיל עם נר במרכזו והיו בורקסים ופיצות והמון שתייה קלה וגם קצת יין, המון דודים ודודות עליזים. ההורים של רונן שישבו בפינה ונראו מבוהלים וקצת מבולבלים מהמהומה, ואני עם הילד שחבש זר פרחי נייר על ראשו וייבב קצת כי היה עייף ואולי מעט משועמם.

אימא של רונן הושיטה את ידיה אל הנכד הטרי שלה והציעה לי בחביבות להחזיק אותו קצת כדי שאוכל גם אני לאכול משהו. היו לרונן עוד חמישה אחים ואחיות, כולם נשואים עם ילדים, וברור היה שאימא של רונן חושבת שזה טיפשי לעשות מהומה כזו בגלל יום הולדת לילד כל כך קטן, אבל מאחר והוא היה הנכד שלה והיה חמוד לא היה אכפת לה להחזיק אותו קצת כדי לשחרר אותי לכמה דקות.

נתתי לה בשמחה את בר והתחלתי לפרוס לי חתיכת עוגת יום הולדת ואז מעיין נקשה בכפית בכוס היין שלה, ביקשה שקט, הודתה לכל מי שבא למסיבה, ואחר כך הודיעה ברוב חשיבות שהיא והחברה החדשה שלה סיטאר נוסעות להודו לכמה חודשים.

"מה הודו?" נזעקה סבתא ציפקה - אימא של מעיין - "ומה עם הילד?"

"ניקח אותו איתנו כמובן." פסקה סיטאר.

"להודו?" השתנקה סבתא ציפקה, "עם כל הלכלוך והמיקרובים?"

"יש המון תינוקות בהודו, אין שום סיבה שגם בר לא ירגיש שם נהדר." אמרה סיטאר בשיווין נפש וחייכה חיוך קצת מסטולי - היה לי רושם שלסיגריה שהיא עישנה בחוץ היה ריח מתקתק, מוכר.

"תינוקות הודים אולי מרגישים נהדר בהודו." אמר סבא מוטי - אבא של מעיין – והסתמר כתרנגול הודו נרגז, "אבל הנכד שלי לא הודי ואין לו מה לחפש במקום המטונף והמסריח הזה, אני מקווה שאת לא רצינית מעייני, את כבר אימא, את לא יכולה להסתלק לך סתם ככה להודו עם תינוק קטן."

"אוי אבא, אתה כזה שמרן." התפנקה מעיין ורוקנה את כוס היין שלה. "זה שילדתי לפני שנה לא הופך אותי לאסירה, הודו מקום מדהים, סיטאר ואני חושבות שהילד רק ירוויח מטיול כזה."

"ירוויח מה?" צרחה אימא שלה ופניה האדימו מזעם, "ירוויח צהבת ומי יודע איזה עוד מחלות? השתגעת לגמרי מעיין? זה עולם שלישי שמה, מלא מחלות וחיידקים ווירוסים ואלוהים יודע מה עוד, אני לא מסכימה לחשוף את הנכד היחיד שלי לסכנות כאלו ולא משנה לי מה דעתה של הסיטאר הזו על הודו."

הסיטאר הזו נעלבה מאוד מדבריה של סבתא ציפקה, היא קמה על רגליה, ישרה את הסארי שלה שחשף מותנים שזופים והעירה במתיקות ארסית שנכון שהתנאים בהודו הם לא כמו בארץ, אבל אם לסבתא המסורה של בר לא אכפת שהמטפל העיקרי של הילד הוא בחור חולה איידס אז למה שיהיה אכפת לה שהוא נוסע להודו?

ברגע שהמילה איידס נזרקה לחלל האוויר השתררה שתיקה נדהמת בסלון המרווח, כולם נעצו בי מבטים שדקרו אותי כמו סיכות ופתאום נתקפתי חשק עז להפוך לדני דין ולהעלם.

"תשתקי סיטאר, זה היה אמור להיות סוד." לחשה מעיין לחישה קולנית ומשכה בכוח בשולי הסארי של סיטאר שמשכה אותו חזרה ופשוט הסתלקה משם, טורקת בכוח את הדלת מאחוריה.

"סיטאר! סיטאר!" צעקה מעיין ורצה אחריה, ושוב נטרקה הדלת ברעש. בר שישן עד כה בזרועות סבתו התעורר, פרץ בבכי והושיט אלי את ידיו.

לרגע היססתי, אבל מעולם לא יכולתי לעמוד בפני פניו הקטנות והמתוקות, בכל פעם שהעווה אותם באומללות הייתי נמס כולי וממהר לעשות כרצונו. חשתי אליו והוא נאחז בי בכוח, טומן את פניו בחזי וכדרכו כשהיה נרגז החל למולל קווצה משערי באצבעותיו הקטנות תוך שהוא דוחף לפיו את צווארון חולצתי, מנהג שסיגל לעצמו כשהחלו שיניו לצמוח, ועד מהרה נרגע והחל לנמנם.

"תהיה בריא." חייכה אלי אימא של רונן, מרוצה מכישורי הטיפול שהפגנתי.

"תודה." אמרתי והסמקתי.

"זה לא מסוכן לילד מה שיש לך?" חקר אבא של רונן, גבר דק ושתקן שהעדיף להקשיב ולא לדבר.

"לא, חס וחלילה. אני מאוד מאוד נזהר."

"ועם רונן שלנו אתה נזהר גם כן?" זקף לעברי אביו גבות משולשות וסמיכות כמו גבותיו של רונן, אם כי שלו כבר היו אפורות.

"כן. אני נזהר מאוד, שנינו נזהרים."

"שמעתי שבמחלה הזו צריך להקפיד לקחת תרופות בזמן ולעשות הרבה בדיקות." הפגינה דודה אחת חסרת טקט את ידיעותיה, שוברת בכך את המבוכה השקטה שהשתררה סביבי בגלל הגילוי של סיטאר.

"כן, אני מקפיד מאוד ונזהר ועושה המון בדיקות." הבטחתי לה.

"וההורים שלך יודעים?" התעניינה הגברת לדעת.

"רק אימא, אבא חולה לב ועדיף שלא ידע." גיליתי לה, מרגיש שאני מסמיק עוד יותר.

רונן חש אלי והניח יד מגוננת על כתפי. "המצב הבריאותי של רודי הוא העסק הפרטי שלו ושלי, ואנחנו מעדיפים שככה זה יישאר."

"עכשיו זה קצת מאוחר מידי, לא?" העיר דוד שמן אחד בחביבות, "וחוץ מזה ציפקה אני בכלל לא מבין מה הקשר בין מה שיש לחבר של רונן לשיגעון הזה של הודו. הבן שלי חזר משם עם שלשול נוראי, רזה כמו שלד וצהוב כמו לימון, זה לא מקום לילדים קטנים בזה את לגמרי צודקת." פנה לאימא של מעיין שהביטה בי כמכושפת, עיניה עגולות ורחבות מפליאה ופיה פעור כאילו עמדה לצרוח בעוד רגע. המבט הלטוש הזה גרם לי לחוש כמו מפלצת. הייתי חייב להסתלק משם.

"טוב, אני חושב שכדאי שנזוז." אמרתי והתחלתי לנוע לכיוון הדלת, "תודה רבה לכם על הכל, היה נהדר, באמת תודה אבל..."

"רק רגע," התאוששה אימא של מעיין מהתדהמה, "לאן אתה חושב שאתה הולך עם הילד?"

"אנחנו הולכים הביתה." אמר רונן בתקיפות, "שלום ותודה סבא וסבתא." ולפני שהיא הספיקה להוסיף עוד משהו עזבנו את המתנות וברחנו משם.

החזקתי מעמד כל זמן שהילד היה בזרועותיי, אבל אחרי ששמתי את בר הישן בעריסה שלו התפרקתי. בבת אחת אזל כל הכוח מגופי, נזרקתי על המיטה ובכיתי כמו ילד.

רונן דיבר בטלפון עם מעיין ואחרי שסיים את השיחה איתה נשכב לצידי וחיבק אותי בשתיקה.

אחרי שנרגעתי הוא סיפר לי על מה הם דיברו. היא חזרה עם סיטאר למסיבה קצת אחרי שהלכנו משם ועוד לפני שאחרוני האורחים הלכו הביתה אימא שלה כבר הספיקה לעשות לה סצנה שלמה, דורשת בהיסטריה שהיא תנתק מגע מרונן וממני, שתאסור עלינו כל מגע עם בר, וכמובן שתיקח את הילד מיד לרופא כדי שיעבור סדרת בדיקות מקיפה כדי לוודא שלא נדבק ממני.

"מעיין שלחה אותה לעזאזל כמובן והיא נורא מצטערת שסיטאר גילתה את הסוד שלך רודי, היא שואלת אם אתה סולח לה?"

"סולח לה על מה?"

"שהיא סיפרה לחברה שלה עליך."

"עזוב, אני יודע שכשחיים עם מישהו מספרים לו הכל, חבל שהסיטאר הזו פתחה את הפה, אבל מילא, שיהיה, מה שמדאיג אותי זה מה שאמרה סבתא ציפקה, ומה אם היא צודקת ואני מסוכן לילד?"

"אל תהיה מפגר רודי, אתה הבן אדם היחיד שיש לו סבלנות למפלצת הקטנה, מי שבאמת מסוכן לו זו אימא שלו שמסתובבת מסטולה רוב הזמן."

"אל תקרא לו מפלצת." מחיתי, "איזה מין אבא אתה?"

"חרא של אבא כנראה, הוא מעצבן אותי רודי, אני אוהב אותו והכל, אבל אין לי סבלנות אליו. אני לא יודע מה הייתי עושה איתו בלעדיך."

"ומה אם אני אדביק אותו?"

"אל תדבר שטויות, איך תדביק אותו? מספיק לי עם השיגעונות של מעיין, אל תתחיל גם אתה."

"היא עדיין מתכוונת לנסוע להודו?"

"כן, אבל בלי הילד. הוא יישאר אצלנו עד שהיא תחזור, בסדר?"

"ומה תגיד סבתא ציפקה?"

"שתגיד מה שהיא רוצה, אנחנו ההורים שלו ואנחנו קובעים מה טוב בשבילו."

"אתה באמת חושב שאני הכי טוב בשבילו?"

"אני חושב שיש לילד הזה מזל שאתה מטפל בו רודי כי אני ממש גרוע בקטע הזה של ילדים, אבל כשזה מדובר בטיפול במבוגרים אני הרבה יותר מוצלח, רוצה שאני אראה לך?" 

"ומה אם היא לא תחזור? מה נעשה אז?" היה רונן שואל אותי לפעמים, בעיקר אחרי שבר שוב היה מעיר אותנו בבכי, או פשוט בא למיטה שלנו ונדחק ביני לבין רונן. אם לפחות היה שוכב בשקט וישן, אבל הוא נהג להסתובב כל הזמן, לבעוט ולפרוץ בבכי כל פעם שחלם חלום רע או סבל מכאבי בטן.

"אני לא יודע רונן." הייתי עונה לו בעצבים, "אתה זה שבחרת להתחתן איתה, זה לא היה רעיון שלי."

"החתונה הייתה רעיון של סבתא ציפקה." היה רונן מתגונן.

"אבל אתה זה שהכניס אותה להריון, נכון?" הייתי חוטף עליו קריזה, ואז בר החמוד היה חוזר עם מיכה מהגן, מפזז לו הביתה, כולו עליצות אחרי שנת הצהרים שלו, ודורש במתיקות שנעשה שולם שולם לעולם כי הוא שונא שיש לנו גבות כועסות (איזה ילד מדהים, בקושי בן שלוש ואיזה כושר ביטוי משגע) ואנחנו היינו מתפייסים כמובן, הייתה לנו ברירה?

את כל גיל שנתיים הנורא הוא עבר אצלנו, ובחיים לא הייתי שורד את השנה הזו לולא מיכה וליאור שבאמת התיידד עם מיכה ואפילו נעשה שותף שלו לדירה.

רק בזכות ליאור - שחבריו קראו לו לילי – ומיכה, שהתמנה לסבא של כבוד של בר, הצלחתי לעמוד בכבוד במשימה של גידול ילד קטן, נמרץ ומפונק עד זוועה, בלי שום עזרה מעשית מאימא שלו שטיילה בהודו וחיפשה את עצמה בין האשרמים, הפרות הקדושות, המקדשים ושאר האטרקציות הרוחניות שיש להודו להציע.

אני ומיכה התיידדנו מאוד מאז שהוא נפרד ממורג. הוא עזר לי המון עם בר והיה חבר אמיתי. אמנם לא אהבתי את הצורה בה הוא ניהל את חיי המין שלו – רדיפה סרת טעם אחרי צעירים דקי גזרה ובהירי עיניים שמעולם לא נשארו איתו יותר מכמה ימים – אבל חוץ מזה הוא היה באמת בן אדם נהדר וגבר רציני.

גם את לילי חיבבתי מאוד למרות הגינונים הנשיים שלו. ברגע שהתגברתי על הקטע הקצת מביך הזה אצלו גיליתי שיש לו לב זהב ושהוא בחור משעשע ומקסים, ובעל גישה נפלאה לילדים. גם הוא העדיף את שותפיו למיטה צעירים וחלקים, אבל הוא נטה לבחורים כהי עור ושחורי עיניים שגם הם לא נשארו זמן רב מידי בחייו. 

מעיין חזרה לבסוף בלי סיטאר שתודה לאל נשארה לעשות ויפסאנה למרגלות ההימאליה, אבל במקומה היא גררה אחריה את אורי - סטרייט מושבע ואפילו נאה למדי שהיה מאוהב בה עד למעלה מראשו המסורק למשעי.

סבתא ציפקה התאהבה באורי ממבט ראשון והתעקשה שמעיין תתחיל להתנהג סוף סוף כמו אימא נורמאלית. למרות שבהתחלה התקוממתי שלוקחים לי את הילד הייתי צריך להודות שיש משהו מהצדק בדבריה של סבתא ציפקה והגיע הזמן שבר יחזור לאימו.

הילד היה כבר מספיק גדול כדי להתחיל לשאול למה אין לו אימא כמו לכולם? ומי אלו כל הבחורים האלו שישנים עם מיכה במיטה ונעלמים בבוקר? ולמה ליאור ומיכה גרים יחד, אבל לא ישנים יחד, ואילו אבא רונן ורודי כן ישנים יחד? ולמה רודי בולע כל בוקר וערב סוכריות צבעונית שלבר אסור לטעום?

כל יום הביא איתו שאלה חדשה והשאלות הלכו והצטברו, שאלות שילדים רגילים שיש להם אבא ואימא לא צריכים להטריד בהן את ראשם הקטן והמתוק.

כמה שבועות אחרי שמעיין חזרה מהודו היא עברה לגור עם אורי ועם בר בדירה של סבתא שלה ז"ל שההורים שלה נתנו לה מתנה ובלי שכירות כמו שחזרה ואמרה סבתא ציפקה, כדי שאף אחד לא ישכח חלילה שהיא ויתרה על שכר הדירה שקיבלה על הדירה של אימא שלה ז"ל רק כדי שהבת שלה תואיל בטובה לעשות קצת נחת להוריה ידועי הסבל.

ההורים של אורי קנו את הרהיטים לדירה - הכל חדש ומודרני – ומעכשיו לבר היו שני הורים, אחד זכר ואחד נקבה, וחדר גדול ועמוס צעצועים.

די מהר הוא התרגל לקרוא לאורי אבא אורי, ולפעמים סתם אבא, ואני שעשיתי הכל כדי שהמעבר שלו חזרה לאימא יהיה חלק ובלי משברים חזרתי לבית ריק ונכנסתי לדיכאון.

נכון שעדיין גרתי עם רונן ועדיין אהבתי אותו בכל ליבי, אבל לו הייתה הקריירה שלו, ואילו לי הייתה רק העבודה המבאסת שלי והרבה מאוד זמן פנוי לשבת ולחשוב עד כמה התרחקנו זה מזה, רונן ואני.

אחרי שבר הלך הבנתי עד כמה מילא הילד את הפער שנפער ביני לבינו וקלטתי שאני שוב לבד.

ערב אחד, בדיוק אחרי שרונן התקשר להתנצל שלצערו הוא חייב להישאר גם הלילה במלון בגלל איזה משבר לא צפוי, קפצו אלי מיכה ולילי לכוס קפה ושאלו אם הם יכולים לדבר איתי ברצינות.

"בטח." אמרתי וחייכתי למרות שחשתי איך גוש קר של פחד מתחיל להתגבש בתחתית קיבתי. הגשתי להם קפה ועוגה, יודע ששום דבר נעים לא יצמח לי מהשיחה הזו ובכל זאת מבין שאם שניהם יחד מטריחים את עצמם לשבת ולדבר איתי כנראה שהגיעו מים עד נפש. 

למרות ההבדלים באופיים שניהם הסתדרו יחד מצוין אם כי עד כמה שהיה ידוע לי הם היו שותפים לדירה בלבד. שניהם השלימו זה מכבר עם העובדה שמעולם לא תהיה להם זוגיות אמיתית והסתפקו ביזיזים בלבד לחיי מין ובידידות וידידים טובים לחיי חברה.

הרבה הומואים חיים ככה, וכשמיכה סיפר לי בעדינות רבה ככל האפשר מה שידעתי בסתר לבבי, שרונן שוב בוגד בי ושכולם יודעים, וכשלילי הוסיף בעצב שהוא לא יכול לסבול לראות אותי יושב לבד בבית בזמן שרונן מבלה ומתהולל עם אחרים בלי לנסות אפילו להצניע את עצמו חשבתי לעצמי שגם אני יכול לחיות ככה ולמה לא בעצם?

אני אנהל יחסים פתוחים עם רונן, ואולי אפילו נעשה מידי פעם סקס ובשאר הזמן... טוב, אטרף עדיין חי וקיים, ושוב הלכתי לראי והתבוננתי בעצמי.

נראיתי די טוב דווקא. הצלחתי להסתגל לתרופה החדשה לא רע, החזרתי לעצמי את המשקל שאיבדתי והעבודה שעשיתי במכון הכושר עשתה פלאים לרוחב הכתפיים שלי ולהיקף החזה.

נכון, לא הייתי צעיר כמו פעם - מי כן? - אבל יחסית לגילי נראיתי לא רע.

לילי הסכים ברצון לעשות לי סדרה נחמדה של צילומי גוף ופנים ואפילו רונן הסכים איתי שהתמונות מקסימות.

"אני מתכוון לפתוח כרטיס באטרף." אמרתי לו, מביט ישר בעיניו, מתעקש להתעלם מהדקירה המכאיבה הזו בליבי.

הוא נאנח ואמר שהוא מעדיף שאני לא אעשה את זה.

"גם אני מעדיף שאתה לא תעשה כל מיני דברים שאתה עושה רונן."

"מי סיפר לך?"

"מה זה חשוב? אני יודע וזהו."

"אתה רוצה שניפרד? שאני אעזוב את הבית?"

"הבית? ממתי זה הבית שלך? הרי אתה בקושי קופץ לפה לכמה שעות בשבוע?"

"ובכל זאת אני מרגיש שזה הבית שלי."

"בסדר, אז תמשיך לגור פה, אבל מעכשיו אנחנו רק שותפים לדירה."

"איך שאתה רוצה." הזעיף רונן את פניו והעביר בזריזות את חפציו לחדר האורחים.

התמונות של לילי עשו את שלהן. הצלחתי לא רע באטרף ולא חסרו לי שותפים למיטה למרות שהקפדתי לציין שאני נשא.

למעשה ניהלנו חיים נפרדים, אבל משום מה בכל פעם שהוא היה בא הביתה הוא ישן איתי במיטה ובלי לדבר על זה מראש, כאילו מבלי משים, קבענו כלל שהוא יודיע לי מראש מתי הוא מגיע הביתה כך שגם אם קבעתי משהו קודם אני אבטל את הסטוץ, או היזיז, או איך שלא תרצו לקרוא לזה כדי לפנות לו מקום לצידי. חבוק בזרועותיו ישנתי טוב יותר, ולפעמים אפילו היה סקס, אם כי לדעתי מה שבאמת היה חשוב הייתה השינה יחד.

נכון, בכרטיס שלי באטרף הגדרתי את עצמי כפנוי, אבל עדיין העדפתי לישון איתו בלי סקס מאשר להישאר ער כל הלילה ולעשות סקס לוהט עם זר.