עוקבים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

א. הפייגלע

1. היו זמנים
אחרי שאדי הצליח להתוודות סוף סוף שהוא אוהב אותי היה מתבקש שנגמור את הערב במיטה שלי, אבל איכשהו זה לא יצא. הבעיה היא שדיברנו יותר מידי והטמבלון הקטן הזה החליט שדווקא בגלל שהוא אוהב אותי הוא לא רוצה זיון.
לך תבין פאסיביות!
לא ממש התבאסתי, כבר מזמן הבנתי שאם זה לא זורם בטבעיות ובקלות עדיף לא ללחוץ, אין טעם לרוץ אחרי סקס, זה מיותר ומעייף, וחוץ מזה אחרי שהוא נמרח עלי ככה ירד לי קצת ממנו, כאילו, אם מישהו מאוהב בך ומת לזיון אז מה האתגר בזה?
ובכלל, רציתי להיות קצת לבד, לחשוב. לא על מה שאדי סיפר לי, את זה ניחשתי כבר מזמן, אבל סתם, לחשוב עלי ועל החיים שלי.
"אתה מרוקאי עקשן עם ראש קשה ראובן." היה וקסמן צוחק ממני כשעוד היינו מבלים הרבה יחד. בתקופה ההיא, לפני שהוא ושגיא התחילו לגור יחד וראיתי אותו כמעט כל שבוע, הייתי צוחק עליו בחזרה, אומר לו שהוא אשכנזי פלספן שמדבר יותר מידי, ואז שנינו היינו צוחקים...  היו זמנים.
לפעמים, כשאני ממש מבואס, אני חושב שעשיתי טעות כשלא נשארתי עם יריב, אבל אם הייתי הולך לפי הראש שלו הייתי חי היום כמו שאר המשפחה שלי - דירה מסודרת, משכנתא, כלב, אולי אפילו ילד, ישן כל לילה עם פיז'מה - לא בשביל זה יצאתי מהארון, לא בשביל זה שברתי להם את הלב, קלקלתי את התוכניות של הורי ועשיתי בושות לכל המשפחה.
מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לחיות את החיים שלי כמו שאני מבין, לצאת מהמשבצת שחיכתה לי עוד לפני שנולדתי, משבצת מרובעת ומדויקת עם גבולות ברורים. רציתי לתל אביב ולחיות באמת וזה מה שעשיתי, הגעתי לשם וגם כשנאלצתי לעזוב בגלל בעיות כלכליות המשכתי לשאוף לחזור, וכמעט שהצלחתי, אם לא היוני הזה...
יוני היפה שהטריף אותי, ושיגע לי את השכל עד שלא ידעתי כבר מה אני רוצה מעצמי. יריב בטח חושב שהוא מחזיר לי כגמולי על כל מה שעשיתי לו ולעוד הרבה אחרים ואולי הוא צודק, כשהייתי בגילו של יוני הייתי בן זונה אמיתי. עד היום יש כמה בחורים באטרף שאני נמצא אצלם ברשימה השחורה וכשאנחנו נפגשים במועדון הם נועצים בי מבטים פגועים מעבר לרחבת הריקודים ואני מרגיש איך הם כועסים עלי וכנראה שבצדק.
אחרי מה שיוני עשה לי הבנתי כמה פגעתי בבחורים שעשיתי ונפנפתי במרוץ אחרי העונג הבא, בטוח שיהיה מוצלח יותר מזה מהנוכחי, שהוא פחות טוב מזה שהיה רק אתמול.
ריבי אמר שאני מעמיד את הגברים שלי בשלשות על פודיום כמו שמעמידים זוכים בתחרויות ספורט. שאני מדרג אותם לפי ביצועים ושהוא לא אוהב את זה. ברגע שהוא תפס איך הראש שלי עובד הוא הוציא את עצמו מהתחרות וככה נשארנו חברים.
"אני לא מוכן שתעמיד אותי בשלשות שלך." אמר כששמע אותי משווה בין זיונים שהיו לי ומיד יצא מהמיטה שלי וסירב בעקשנות לחזור.
"אומרים שלישיות." צחקתי כששמעתי את הביטוי הזה בפעם הראשונה, "שלשות יש במסדר, אצלי במיטה יש שלישיות, ועד כמה שאני זוכר עדיין לא עשינו שלישייה."
"וגם לא נעשה." אמר יריב בעקשנות ששום כמות של אלכוהול ואקסטות שניסיתי לספק לו לא הצליחה לרכך.
"אל תהיה יבש כזה." ניסיתי לפתות אותו בלי הצלחה. הוא התעקש על העקרונות שלו ובמקום לחגוג העדיף להסביר לי למה כוונתו בביטוי הזה, לסדר בשלשות, ולמה אני טועה בהתנהגות שלי.
"במקום ליהנות ממה שיש לך אתה כל הזמן מרגיש שמעבר לפינה יש משהו טוב יותר, תמיד מוותר על הקיים כדי לעלות עוד מדרגה, בסוף תיפול." ניבא לי, "למה אתה כל הזמן בתחרות עם עצמך? הרי בסוף אתה לא נהנה מכלום."
הרבה שנים צחקתי מהתיאוריות שלו, אבל אחרי שיוני שוב ברח בלעדי לתל אביב התחלתי לחשוב שאולי יש בזה משהו.
היו לי הרבה בחורים, בחורים מכל הגילים, הסוגים והצבעים, את רובם עשיתי ושכחתי, רק את אלו שסירבו אני זוכר, אני מניח שזה מוכיח את הטענות של ריבי, או שלא?
לא יודע, אולי. מוזר כמה מעט חברים אמיתיים נשארו לי, מכרים יש המון, יזיזים לא חסר, אבל חברים? מעט מאוד.
אחרי שאדי חזר לדרדס סבא שלו הלכתי הביתה, הסתכלתי בראי והתחלחלתי לראות עד כמה אני שונה מהצעיר היפה והתמים שהייתי פעם. לא שנראיתי רע, יחסית לאחים שלי למשל אני נראה ממש טוב, לבוש יפה וצעיר, עדיין בכושר, כמעט בלי כרס, ונכון לעכשיו עוד לא מקריח, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאחרי כמעט חמש עשרה שנים של חיים בביצה התחלתי להיראות מעט מרופט, קצת פחות טרי ורענן מכפי שנראיתי פעם.
אולי התאהבתי ביוני כי הבנתי שאני מתחיל להידרדר לעבר המשבצת שממנה ברחתי מיד אחרי הצבא ושהקשר שלנו יציל אותי?
אולי, אבל לא על זה חשבתי כשראיתי בפעם הראשונה את יונתן אורפז רוקד בלי חולצה במועדון, מפזר חיוכים, מנפנף ידיים בקצב המוזיקה, חי את הרגע בהתלהבות נעורים כובשת, כולו שמחת חיים והתלהבות.
עשיתי מאמצים, הפעלתי קשרים, השגתי את המספר שלו ויצאתי לקרב. לשמחתי הבחור הבהיר והסקסי הזה התברר כחתן המושלם – נבון, רהוט, חוש הומור נפלא, חיוך מקסים, מקפיד על קונדום - אפילו העובדה שהוא הכיר אישית ולעומק את החבר הנוכחי של יריב לא גרעה מההתלהבות שלי, איתו רציתי יותר מסקס, רציתי קשר, רציתי זוגיות, לגור יחד, לאהוב. החלטתי להיות גלוי איתו ואמרתי לו בדיוק מה אני מרגיש, נפתחתי אליו, מצפה כמו דביל ליחס דומה.
בהתחלה יוני דווקא עשה רושם שהוא מבין ושותף לרגשות שלי, אבל הסביר לי שיש לו ספקות והיסוסים כי הוא נפגע לא פעם ולכן הוא פוחד מקשר זוגי עם גבר, ואחר כך הוא נזכר פתאום שקשה לו לעמוד בפיתויים של תל אביב... שהוא לא בטוח שהוא בנוי למונוגאמיות... תירוצים שנשמעו לי מוכרים מאוד כי בזמנו אני זה שהשמעתי אותם לאחרים.
ברגע שהוא קלט עד כמה אני רוצה אותו הוא התחיל להתקרר כלפי. לא ניתק קשר, אבל דילל אותו, גרם לי לרוץ אחריו, להזיע בגללו, לפקפק בעצמי.
כל הדברים שעשיתי פעם לאחרים חזרו אלי עכשיו כמו בומרנג וצחקו לי בפנים, אבל כל פעם שהייתי מחליט לוותר, לסגת עם שאריות הכבוד העצמי שלי ולנתק מגע הוא היה חוזר ומתחמם כלפי.
הייתה תקופה שהייתי כל כך מדוכא ומבואס מכל הקטע הזה עם יוני שחגג בתל אביב בעוד אני תקוע בקריות, רחוק ממרכז העניינים, עד שכמעט ניסיתי לחזור לזרועותיו של יריב.
זה רק מראה על המצב הנפשי הירוד שאליו דרדר אותי יוני כי מובן שיריב צח, לשעבר וקסמן, לא היה חוזר להיות איתי, לא כל זמן שהוא עם שגיא, אבל הוא עדיין חש משהו כלפי וכמעט שהיה סטוץ... מזל שאדי נכנס בדיוק בזמן והפריע כי כמו שאני מכיר את וקסמן הוא היה אוכל אחר כך את הלב עוד הרבה זמן בגלל שטות כזו.
אדי הציל את שנינו מטעות, אולי בגלל זה לא הצלחתי לכעוס עליו ברצינות כשהוא גילה לי שהוא נשא אחרי שהיינו יחד בלי קונדום.
נכון, זה לא היה בסדר מצידו, אבל גם אני הייתי צריך להיזהר, אחרי הכול הוא צעיר ממני והיה די מסטול, באשמתי. לא באתי אליו בטענות, מה זה היה עוזר? וחוץ מזה הוא לא היה הראשון שלא נזהרתי איתו, הייתי די מוכן נפשית לגלות שאני נשא. האמת, הופתעתי לשמוע ששוב היה לי יותר מזל משכל, יותר מופתע מאשר לגלות שהוא מאוהב בי, בזה כבר הרגשתי עוד קודם
ככה זה גברים, תתייחס אליהם כמו לסמרטוט, יתאהבו בך. תוותר להם, תלך לקראתם, תשפיל את עצמך, והם מוחקים אותך.
תשמעו ממני, גברים זה חרא של עם, ואני אומר את זה באחריות ומידע אישי, אחרי הכל גם אני גבר, ומי כמוני יודע איזה חרא אני.

2. צרות בצרורות
הווידוי של אדי חיזק את האגו שלי שנעשה שביר מעט לאחרונה. בזכותו אזרתי די אומץ כדי להגיד ליוני מה אני חושב על ההתנהלות שלו בזוגיות שלנו. כן, אני יודע עד כמה פתטי זה נשמע, אבל משום מה דווקא יוני ההפכפך הצליח להפוך אותי לגבר פתטי.
התקשרתי אליו ושאלתי מה קורה ומתי הוא חוזר הביתה?
"בשבת, מיד אחרי שתרד לי הסטלה אני חוזר לחיפה." הוא אמר וצחקק, צחקוק שבפירוש לא היה מיועד לאוזני.
"זה לא נראה לי יוני." אמרתי בקול חמור מאוד, "ממש לא."
"יכולת לבוא איתי."
"בשביל מה? כדי להחזיק לך את הנר? תודה רבה, אבל לא, תודה."
"בחייך, לא חסרים פה בחורים יפים שהיו מתים לעשות לך טובה." סירב יוני להתייחס אלי ברצינות.
"בחורים יפים יש כמו זבל גם בחיפה, אני רוצה אותך, לא זרים."
"יש לך אותי כל השבוע, אבל בסוף השבוע אני רוצה לחגוג וחיפה משעממת נורא. למה שלא תבוא לחגוג איתי בתל אביב."
"כי החלטתי להפסיק לבלות בסגנון התל אביבי, עברתי את הגיל לזה וחשבתי שגם אתה מעדיף קצת שקט."
"אוף, די כבר לחפור רובי. לא נמאס לך להיות ויאז'ה כבדה כזו?" רטן יוני במיאוס, "כי לי נמאס."
וזהו, זה היה הסוף. ברגע שהוא קרא לי ויאז'ה הרגשות שלי כלפיו התפוגגו, נעלמו כמו שלג ד'אשתקד בחום אוגוסט.
ליריב סיפרתי שתפסתי אותו בשקר, אבל זה לא היה נכון, הוא לא טרח אפילו להתאמץ ולשקר לי. למה לו? תויגתי אצלו כויאז'ה שאין שום צורך להיזהר בכבודה וליפות למענה את האמת בשקרים נאים.
הזלזול הזה ריסק ומעך לגמרי את האהבה שחשתי כלפיו וכפעולת תגמול על העלבון שעלב בי סיפרתי לו את כל השמועות ששמעתי עליו - איך הוא מתהולל בכל המועדונים בעיר, רוקד ומפלרטט כאילו אין מחר, ואיך הוא משתרמט בבתי שימוש, עושה שורות וגברים, ומתנהג כאילו הוא רווק פוחז.
"אתה מקנא?" צחק יוני, "רוצה גם, או שבגילך כבר לא עומד לך? בוא לפה, אני אסדר לך ויאגרה."
"לא, תודה, אין צורך. תשמור עליה בשבילך."
"אני לא צריך." התפאר יוני.
"עדיין לא, אבל אתה צעיר ממני רק בחמש שנים, והבילויים שאתה אוהב לא עושים טוב לעור הפנים. כדאי שתיזהר."
האזהרה שלי סדקה את שביעות הרצון המסוממת שלו והצליחה להרגיז אותו. "מספיק כבר רובי, די לחפור עם הצדקנות שלך. אני אחזור במוצאי שבת ואז נדבר."
"אל תטרח." אמרתי בקרירות, "דיברנו כבר מספיק. אם אתה לא חוזר עכשיו אל תחזור בכלל."
"ומה עם הדברים שלי?" החזיר לי יוני באותה הקרירות.
"אני אארוז בשבילך הכול ואכין לך ליד הדלת."
"בסדר, תודה." שמר יוני על קור רוחו.
"בבקשה, תבלה יפה." החזרתי לו מידה כנגד מידה וסגרתי. 
הפתגם העממי אומר שצרות באות בשלשות. כדי להתאים את עצמי למסורת העתיקה הזו החלטתי שוידוי האהבה של אדי הוא צרה מספר אחת, והפרידה הכול כך מגעילה מיוני היא צרה מספר שתיים. קיוויתי שסוף השבוע המדכא שעבר עלי בסידור הדירה וליקוט חפציו של יוני מכל הפינות יחשב לצרה מספר שלוש, אבל מסתבר שטעיתי, או שהפתגם טעה, הצרה השלישית נחתה עלי, לא במפתיע, כשהגעתי למחרת למשרד בחברת ההייטק שעבדתי בה בשנה האחרונה.
הרגשתי כבר מזה זמן מה שהמצב שם לא טוב, אבל כל זמן שחשבתי שאני ויוני יחד לא דאגתי במיוחד, אנשי הייטק מחליפים מקומות עבודה כל שנה שנתיים, ושעשעתי את עצמי בתקווה שבקרוב אתפטר ואחזור עם יוני לתל אביב, שם בטח אצליח למצוא עבודה שווה יותר, אבל הם היו זריזים ממני והעיפו אותי קודם ויחד איתי פיטרו עוד חבורה שלמה של עובדים.
בזמן שהמתנו בתור עצוב למכתבי הפיטורין שלנו הקשבתי לשיחות של הקולגים שלי וקלטתי, באיחור אפנתי, שבועת ההייטק התנפצה, ושאם יש לי עבודה אחרת עדיף שאנער את האבק מעל התעודות שלי ואתחיל להיפרד לשלום מעולם ההייטק שהפסיק להיות כל כך יוקרתי ומשתלם. 
חזרתי הביתה מדוכדך, נושא בידי קופסת קרטון עם חפצי הפרטיים. הנחתי אותה על השולחן במטבח ופניתי להתקלח כשפתאום צלצל פעמון הכניסה.
"יוני!" זינקתי מלא תקווה לעבר הדלת, בטוח שהוא חזר אלי, שהוא עומד על הסף מלא חרטה, להוט להתפייס ולשוב לזרועותיי. אני אשחק אותה קשוח, אזעים אליו פנים, ובסופו של דבר אכנע להפצרותיו, אקח אותו למיטה ואנחנו נאהב זה את זה במתיקות. אחר כך אסלח לו ומחר נסתלק מהעיר המשמימה הזו, נחזור לתל אביב ונזנק שוב לסחרחורת הבילויים והתענוגות שכל כך התגעגעתי אליהן, אבל הפעם נהיה יחד, נביט על כולם מהצד, נחייך בלעג קל למאמצים שלהם למצוא עוד זיון, ועוד אחד ו...
"ראובן אמסלם? באתי לאסוף ממך משלוח גוביינה בשביל מר יונתן אורפז." הודיע לי שליח זעום פנים ורחב גרם, ודחף לידי דף ניר. "תחתום פה, ופה." הורה לי באצבע עבה, ולפני שהספקתי להתאושש אחז במזוודותיו של יוני וירד למטה, הטיל אותן למכונית מעוטרת בלוגו של חברת שליחים ונסע לדרכו. 
עמדתי דקה ארוכה בחלון, מביט אחריו, מנסה לעכל את מה שהתרחש זה עתה מול עיני. למרות שהעובדות היו ברורות לגמרי התקשיתי להשלים איתן. היה ברור שיוני לא רוצה לראות אותי, שהוא מעדיף לשלם כסף כדי לחסוך מעצמו את המפגש איתי, מפליא כמה זמן לקח לי להבין מה משמעות הדבר.
בסופו של דבר עייפתי מבהייה חסרת תוחלת והלכתי להתקלח. אחר כך הכנתי לעצמי כוס תה, לגמתי ממנו קצת ופרצתי בבכי. בכיתי עד שהתה התקרר ועיני שרפו מדמעות ואז התקשרתי ליריב.
כנראה שזה לא היה היום שלי, מי שענה לי היה שגיא. עוד הוכחה למידת הקרבה והאינטימיות שהם הגיעו אליה. שאלתי את עצמי אם יש בעולם כולו מישהו שקרוב אלי דיו כדי לענות לנייד שלי ונאלצתי להשיב בשלילה, יריב היה הכי קרוב לזה, אבל הברחתי אותו, ומאז לא היה איש, אפילו לא יוני, במיוחד לא יוני.
"יריב עסוק כרגע." אמר שגיא בנימוס, "אפשר למסור לו הודעה?"
"זה אני, רובי. תגיד לו ש... ש... מה איתו? למה הוא לא יכול לענות לי?"
"הוא יצא." אמר שגיא בחוסר רצון, "תגיד, אתה בסדר רובי? אתה נשמע מוזר?"
"לא, אני לא בסדר." אמרתי וסגרתי.   
רבע שעה אחר כך אדי התדפק על דלתי, מתנשם ומתנשף, פניו העדינים והבהירים סמוקים מעט וחזהו עולה ויורד במהירות.
"אתה בסדר?" שאל והניח יד על זרועי, סוקר את פני בדאגה.
"כן, אני מאה אחוז. חוץ מזה שפטרו אותי הכול בסדר."
"פטרו אותך?" נבהל אדי, "מתי?"
"היום."
"אז עכשיו תיסע להיות בתל אביב עם יוני?"
"לא אדי, הסיפור עם יוני נגמר. מה קרה לך? למה רצת?"
"שגיא התקשר ואמר שאתה לא בסדר, שאני אלך לבדוק מה אתך."
"שגיא אמר את זה?"
"כן. תגיד, בכית?"
"לא, מה פתאום? אני סתם... יש לי אלרגיה."
"למה?" חקר אדי בסקרנות ילדותית, מקרב את פניו לפני.
"לילדים נודניקים שמתפרצים לבית שלי." עניתי בגסות, "למה רצת לפה? למה לא לקחת את המכונית?"
"כי אני עדיין נהג חדש ואסור לי לנסוע בלי מלווה."
"אז למה לא ביקשת מויקטור?"
הוא משך בכתפיו, "ככה."
"הוא יודע שאתה אצלי?"
"לא, הוא... הוא נח. אמרתי לו שאני יוצא לטיול."
"מה שלומו?"
"הרבה יותר טוב, ממש בסדר." השפיל אדי את מבטו, ולא יכולתי שלא להבחין שסומק של מבוכה מכתים את לחייו. "אני מפריע לך? אתה רוצה שאני אלך?"
"לא אדי, זה בסדר. בוא, שב פה, רוצה לאכול משהו, לשתות?"
"לא, אני בסדר. למה אמרת שאתה אלרגי לילדים? אני לא ילד, אני כבר בן עשרים וחמש."
"אני יודע, ואני כבר בן שלושים וחמש. עוד פחות ילד ממך, בעצם כבר זקן."
"לא נכון, ויקטור מתחיל להיות זקן, אבל אתה לא. בכית בגלל יוני, או בגלל העבודה שלך?"
"מי אומר שבכיתי?"
"אני אומר. למה נפרדתם?"
"כי הוא לא אוהב אותי יותר."
"ואתה?"
"גם אני לא."
"אבל..."
"נו, די אדי. מספיק, שקט."
"טוב, אני שותק." נשך אדי שפה תחתונה אדמדמה, תולה בי מבט מפציר. פרשתי אליו את זרועותיי והוא זינק לתוכן ונצמד אלי, משעין עלי את גופו הרזה והארוך, ונאנח אנחה ממושכת ומרוסקת שהדהדה באוזני.
"אני אוהב אותך." אמר אחרי שגמר להיאנח והחל לגשש אחרי שפתי בפיו החם. 
"אני יודע." נישקתי אותו ואחר כך הדפתי אותו לעבר המיטה ונשכבתי לצידו. הוא נכרך סביבי, פשט בתנועה מהירה את חולצתו וגישש אחרי באצבעות עצבניות, מסיט בקוצר רוח את הבד שהפריד בין עורי החשוף לגופו, הצמיד את בטנו לבטני ונאנח שוב בערגה, "עכשיו טוב." אמר והניח את ראשו על כתפי.
"לא קר לך טיפשון?" משכתי עלינו את השמיכה שלי והנחתי לאדי לפשוט מעלי את חולצתי. נראה היה שדי לו בשכיבה רגועה לצידי, עורו החלק והבהיר מתחכך בעורי השחום, ידו מלטפת אותי בעדינות תמימה. כשהתחלתי לבחוש בשערו המשיי גרגר רכות כחתול, ופתאום רכן, נשק לחזי ואמר משהו ברוסית.
"מה? מה אמרת?"
"כלום, לא חשוב. מה תעשה עכשיו רובי?"
"אני אמצא עבודה חדשה."
"קראתי בעיתון שאין יותר עבודות בהייטק."
"כן, זה נכון, וגם אם היו נמאס לי ממחשבים. כשלמדתי עבדתי כברמן, זה היה נחמד, אולי אני אחפש שוב עבודה באיזה פאב."
אדי נשען על מרפקו והציץ בעיני, אחר כך החליק אצבע עדינה על גבותיי. "ויקטור רוצה לפתוח פאב."
"באמת? מה פתאום?"
"הוא אומר שהוא חלם תמיד להיות בעל פאב. הוא רוצה לקרוא לו פייגעלה."
לא יכולתי שלא לצחוק. "פייגעלה? באמת?"
אדי נשאר רציני, "כן. הוא אמר שפייגעלה זה ציפור ביידיש, אמרתי לו שזו מילה מצחיקה ומה פתאום ציפור, ועוד ביידיש, אבל הוא צחק."
"אתה לא מבין יידיש אדי?"
הוא מניד את ראשו, "לא, ואתה?"
"לא, בטח שלא, הרי אני מרוקאי, אבל יש כמה מילים שכולם מבינים, פייגעלה זה כינוי להומו ביידיש."
"אהה." התבהרו פניו של אדי, "עכשיו אני מבין, היית רוצה להיות ברמן בפאב של הומואים רובי?"
"לא יודע, אולי. למה אתה חושב שויקטור ייקח אותי לעבוד אצלו?"
"כי אני אבקש ממנו."
"אני חושב שעדיף שלא תבקש."
"אבל..."
"ששש... שקט ילד, אתה מדבר יותר מידי." נישקתי את פיו המתמסר ומשכתי מעלי את מכנסי, "בוא הנה, לפה... כבר אמרתי לך איזה ילד טוב אתה אדי?"
 הוא נשאר אצלי בערך שעה וזה היה נעים. הוא היה צעיר ויפה, מנוסה מאוד ולהוט לענג אותי ולרצות אותי כמיטב יכולתו. אחרי שגמרתי הסיר מעלי את הקונדום והניח לי לנמנם בעוד הוא מסדר את המטבח ומדיח את הכלים. אחר כך נשק נשיקה קלילה על מצחי והסתלק.
ישנתי עד הערב והתעוררתי מקול צלצולו של הטלפון שקרע אותי מחלום מבולבל שיוני ויריב ככבו בו לסירוגין.
"יוני?" שאלתי בקול מעוך משינה.
"לא, זה ויקטור בר און." אמר קול רגוע במבטא בריטי קליל. " אני לא יודע אם אתה זוכר אותי, אבל נפגשנו פעם בכרוכית הורודה."
"כן, בטח שאני זוכר. במה אני יכול לעזור לך מר בר און?"
"שמעתי מאדי שאתה מחפש עבודה ואני זקוק לברמן, מעוניין?"
"כן, מאוד, אבל מר בר און..."
"ויקטור זה מספיק. מה הבעיה?"
"אני ואדי... אנחנו..."
"החיים הפרטיים של העובדים שלי הם לא ענייני." קטע המעביד החדש שלי את גמגומי בנימוס קפוא, ואחר כך קבע איתי פגישה למחר בבית הקפה הכרוכית הורודה כדי לדון איתו בתוכניותיו בקשר לפאב שהוא מעוניין לפתוח בעיר התחתית.

3. מאוחר מידי
המבנה שויקטור שם עליו עין היה מושלם - בית ערבי ישן בנוי אבן עם חלונות מקומרים, ניצב בסמטה קטנה בלב באזור מסחרי, בלי שכנים שיתלוננו על רעש, קרוב לרחוב הראשי ובכל זאת נסתר מעט, המון מקום חניה, קומת מרתף רחבת ידיים וקומה שנייה מתחת לגג הרעפים שאפשר היה לחלק למספר חדרים קטנים. המקום היה פעם בית פרטי שהוסב למסעדה, ואחר כך ננטש לשנים רבות, משמש מעין מחסן לעת מצוא. הבית היה מוזנח מעט, אבל קירותיו היו יציבים ובלי סדקים אם כי היה צורך להחליף מרצפות וחלונות, לצבוע ולרהט מחדש.
"לדעתי המקום מושלם." אמרתי לויקטור, "אבל צריך שיפוץ רציני. זה יעלה המון כסף, יש לך מימון לזה?"
"לי אישית אין לי די כסף להרים פרויקט כזה." הודה ויקטור, "למזלי יש לי שותף סמוי שמוכן להכניס כסף, אבל לא רוצה שידעו שהוא בעסק."
"למה לא?"
ויקטור משך בכתפיו, "יש לו סיבות משפחתיות להישאר אנונימי." התחמק במסתוריות מתשובה ברורה.
"צריך להביא מעצב שיעשה תוכניות מפורטות, וקבלן רציני שיודע לקרוא תוכניות ולא יחפף את העבודה."
"כן, אני מסכים." הנהן ויקטור, "חשבתי לקחת את הקבלן שעשה את העבודה בכרוכית, איך קוראים לו? אבו ראמי?"
"רעיון טוב, אם יושבים לו על הראש הוא עושה עבודה יפה, הייתי משקיע עוד קצת כסף ושוכר מישהו שיפקח עליו." אמרתי, "בן אדם רציני שמבין בבנייה ושאי אפשר למרוח אותו עם כל מיני פוילע שטיק."
"מישהו כמוך?" לכסן אלי ויקטור מבט מבודח.
"מאין אתה יודע..." למראה חיוכו עצרתי באמצע המשפט, "שאלת עלי?"
"בטח, אתה חושב שאני אעשה עסקים עם סתם מישהו מהרחוב? עשיתי קצת בירורים ולמזלי נפלתי על כמה פטפטנים רציניים שמכירים אותך."
"אני כבר יכול לתאר לעצמי," רטנתי, "פטפטנים זה משהו שיש אצלנו בשפע."
"סיפרו לי שאבא שלך היה קבלן רציני שהאמין שצריך ללמוד את העסק מלמטה." צחק ויקטור.
כדי לא לצאת אידיוט הצטרפתי לצחוקו למרות שבזמנו שנאתי כל רגע שביליתי בעבודה עם אבא. הוא הכריח אותי לעבוד איתו בבניה, בעיקר בחופשות הקיץ וכשהיה מחסור בפועלים, אבל מסתבר שזה השתלם, למדתי לערבב בטון ולטייח קירות עוד לפני שהתחלתי להתגלח.
אף פעם לא אהבתי ללכלך את הידיים בעבודה קשה, אבל גדלתי במשפחה דתית מסורתית שאבא שלט בה בלי מיצרים ודברו היה חוק. למרות ששנאתי לשבור את הגב בעבודות בניה כל זמן שגרנו בבית עבדנו לצידו, אני ואחי הבוגרים, כדי להכין אותנו לחיי עבודה ועמל.
אבא כבר נפטר והוריש את העסק לאחי שהמשיכו ופיתחו אותו בחריצות. קרובי משפחתי הם מלח הארץ, אנשים חרוצים, יראי שמים, צנועים והגונים. בניגוד אלי הם דבקו במסורת בית אבא, שגשגו ופרחו בעסקי הבניה והשיפוצים. כולם המשיכו לגור זה ליד זה גם אחרי שנישאו, הקימו משפחות והפכו אבות לילדים.
רק אני עזבתי את הבית ואת הדת, עברתי לעיר הגדולה וניסיתי להתפרנס בתחום אחר, מודרני ונקי יותר, והנה אני עומד פה, חמש עשרה שנים אחרי שהפניתי עורף לעסקי הבניה, סוקר בעין מקצועית את המבנה שלפני, שואל את עצמי מה מחיר חומרי הבניה כיום, מנסה להיזכר בשמו של הבחור הזה שיודע לנקות קירות אבן בהתזת חול בלי להרוס את הקיר ומארגן כמעט מבלי משים לוחות זמנים ומחירים לשיפוץ הפאב.
"נצטרך להחליף את החלונות." בדקתי בקפידה את המשקופים שהיו עשויים פרופיל בלגי מקורי שלמרבה הצער החליד.
"אני אוהב את החלונות האלה." מחה ויקטור, "הם אותנטיים כאלו, אתה מכיר מסגר שידע לשחזר אותם שיראו בדיוק כמו המקוריים?"
"לא צריך מסגר, כיום יש פרופיל בלגי מאלומיניום."
"פרופיל בלגי?" תהה ויקטור.
"ככה קוראים למשקוף הזה, אני חושב שכדאי ללכת על צבע כחול כהה. תגיד, אתה באמת רוצה לקרוא לפאב הזה פייגלע?"
"כן, למה לא?"
"כי... זאת אומרת... זה כאילו שתתלה עליו שלט בצבעי גאווה."
"למה כאילו? זה הולך להיות פאב גיי פרנדלי ואני לא מתכוון להסתיר את זה." פסק ויקטור.
"פאב הומואים כמו בתל אביב?"
"לא בדיוק כמו בתל אביב, אני רוצה להקים פאב שאנשים בגילי ירגישו בו נוח. זה הולך להיות פאב סולידי להומואים מבוגרים שרוצים להיפגש במקום ביתי ונוח בלי לסבול ממוזיקה רעשנית ולהתבייש שהם כבר לא צעירים, חטובים וחלקים." פרש לפני ויקטור את משנתו. "אני לא ארשה שיהיו זיונים בשירותים, ואף אחד לא יריץ שורות בפאב שלי." הבטיח.
"אני מקווה שאני מספיק מבוגר בשביל לעבוד אצלך." התלוצצתי.
ויקטור לא חייך. "כולם, כולל נשים, יתקבלו בפייגלה בברכה, אבל אני לא ארשה לצעירים להשתלט על המקום ולעשות טרור לאנשים בני ארבעים פלוס כמו שהם עושים בתל אביב." אמר בחומרה.
"אם ככה אולי כדאי שתקרא למקום הזה אלטע פייגלה." צץ מאחורינו בחור אחד גלוח ראש עם עגיל באוזן אחת וצמיד כסף רחב על פרק ידו. הוא לבש מעיל עור שחור ומגפיים ונראה... איך להגיד את זה בלי להעליב אף אחד? למרות שהיה רחב כתפיים ושרירי והתהדר בזיפים גבריים, סקסיים ובעיניים כחולות מהממות מוקפות קמטי צחוק היה בהופעתו הגברית לחלוטין נופך של גנדרנות מעוצבת מידי שצעקה - אני הומו!
"שתוק כבר תומי.." צחק ויקטור וחיבק אותו בחיבה, מנשק את לחיו במין אינטימיות שרמזה לי שהשניים הספיקו לראות זה את זה בעירום.
"אני תומר." הושיט לי הזר את ידו ללחיצה, "מעצב הבית, אקס מיתולוגי וויאז'ה בהתהוות. אתה אדי?"
"לא, חס וחלילה." נבהל ויקטור, "נראה לך?"
תומי גיחך. "טוב, מה אתה נעלב? חשבתי שסוף סוף הטעם שלך התחיל להשיג את הגיל שלך? אז איפה אדי?"
"אדי בעבודה." אמרנו אני וויקטור בבת אחת, ולרגע נפגשו עיני בעיניו. אני הייתי נבוך מעט, וסברתי שגם ויקטור צריך להרגיש ככה, אבל למרות שחייך קלות החיוך לא הגיע לעיניו שבחנו אותי במעין זהירות עוינת.
לא הספקתי לחשוב על משמעות מבטו כי בינתיים הגיע למקום הפז'ו החבוט של אבו ראמי - הקבלן שכל כך הקסים את מישה המלצר - ודחק ביני לבין ויקטור את גופו הגדול.
"סליחה שאני מאחר." התנצל ולחץ את ידינו בעודו בוחן בפליאה את תומר שנראה ססגוני ומטופח להפליא לצידו של אבו ראמי בבגדי העבודה הדהויים שלו.
במחיצת אבו ראמי אי אפשר היה לחשוב על שום דבר חוץ מעבודה ואנחנו שקענו בדיון ממושך על סוגים של ריצוף וטיח, יתרונות וחסרונות של עץ מול אלומיניום, ועמידותם של קירות גבס לעומת מחיצות ניידות.
אחרי שאבו ראמי הסתלק, מתנצל שהוא ממהר כי עליו לפקח על יציקת גג בשכונת דניה, הזמין אותנו ויקטור לנסוע במכוניתו אל הכרוכית הורודה כדי לשתות משהו ולהמשיך בדיון. למרבה מבוכתי בחר יוני להתקשר אלי שוב דווקא בדרך לשם כך שלא יכולתי לנהל איתו שיחה פרטית.
הוא כבר דיבר איתי בבוקר והציק לי בקשר לכמה דיסקים שלו שלא החזרתי לו לדבריו. אמרתי לו, קצת בקוצר רוח כי מיהרתי לפגישה עם ויקטור, שאני אחפש אחר כך, והנה הוא מנדנד שוב.
"מה דחוף כל כך בדיסקים האלו יוני?" התעצבנתי, "פתאום חייך אינם חיים בלי ריטה? הבטחתי לך שאני אחפש שוב כשאחזור הביתה, חכה בסבלנות."
"אני מצטער שאני מציק." התנצל יוני במתיקות, "אבל ממש במקרה אני קופץ הערב לחיפה אז חשבתי שאולי..."
חשתי איך השערות על עורפי סומרות. הכרתי כבר את הנימה המתפנקת הזו שבקולו וידעתי מה היא מבשרת. "אולי מה?" קטעתי אותו.
"אולי אני אקפוץ אליך אחרי שאני אגמור את הסידורים שלי ונחפש יחד את הדיסקים האלו? ויש גם איזה סוודר שלי שאני די בטוח שנשאר אצלך ו... אתה יודע."
"לא, אני לא יודע."
"אל תהיה כזה רובי, אני יודע שאתה כועס, ואולי בצדק, אבל..."
"אולי בצדק?" הרמתי מעט את קולי, "הגזמת לגמרי יוני, ואני לא כועס עליך, אני פשוט לא רוצה לראות אותך יותר, זה הכול." הטחתי בזעף וניתקתי, יודע שאני עוד אשמע ממנו.
"חבר שלך?" שאל תומי אחרי כמה שניות של שתיקה מעיקה.
"האקס." הסברתי בקצרה.
"אז אתה ויוני כבר לא יחד?" חקר ויקטור, מעיף בי מעט בוחן מבעד למראה, "אדי לא סיפר לי."
משכתי בכתפי, "זה קרה רק לפני יומיים, אולי הוא עוד לא יודע."
"אני לא חושב שיש משהו שנוגע אליך שאדי לא יודע." העיר ויקטור בנחת בעודו מחנה בזהירות את מכוניתו מול הכרוכית הורודה. "הוא מוקסם ממך לגמרי."
"הוא ילד טוב." אמרתי בזהירות, מרגיש שאני פוסע בשדה מוקשים, "אני מאוד מחבב אותו."
"גם אני." יצא ויקטור מהמכונית ואנחנו אחריו.
"תומי! חזרת לארץ!" הסתער עלינו צביקה, וקותי בעקבותיו. הם התנפלו בשמחה על תומי, לוחצים את ידיו, טופחים על שכמו, מציפים אותו בשאלות על חייו בסן פרנסיסקו, חוקרים אותו על תוכניותיו בעתיד, מחבקים אותו בחמימות ומספרים לו על מכרים משותפים.
ויקטור התעלם מהמהומה ונשאר מאחור, נעל את מכוניתו ואחר כך לחץ על הידית לוודא שהיא באמת נעולה. עמדתי לצידו, ממתין לו בעודי מביט בקבלת הפנים השמחה שנערכה לתומי, ולכן לא ראיתי את פניו של ויקטור כשאמר לי בשקט, "אני אוהב מאוד את הילד הזה אמסלם, ממש אוהב אותו, הוא כמו בן בשבילי, תתנהג אליו יפה, שמעת? אם תפגע בו אני אגרום לך להצטער." איים עלי בקול חרישי ורגוע מאוד ומיד אחר כך, בלי להמתין לתשובתי, נכנס לכרוכית בעקבות ידידיו, ואני, מופתע ומבולבל, משתרך בעקבותיו.
במקום להצטרף לשולחן שלהם הלכתי לחפש את יריב שעמד ועטף ספר בשביל לקוחה. המתנתי שתסתלק כדי לדבר איתו, אבל מיד אחרי שהיא הלכה התקשר שגיא, פניו של יריב הוארו משמחה לשמע קולו והוא החל לקשקש איתו, שוכח אותי.
בינתיים התפרץ מישה לחנות הספרים, נושא מגש עם כוסות, והתחיל לחקור אותי. "מה שלומו של אבו ראמי?" נשא אלי פנים להוטים.
"הוא נראה לי בסדר גמור. עדיין שמן ולא מגולח, עם חריץ שעיר בתחת וטבעת נישואים." עקצתי אותו, "איך אתה יודע שפגשתי אותו היום?"
מישה האדים מעט, הניח את המגש על כסא ופרם וקשר מחדש את הקוקו הבהיר שלו שהיה אחוז בגומייה. "שמעתי שהוא הולך לעבוד בשביל דרדס סבא." גילה לי.
"אל תקרא לו ככה, שמו ויקטור." תיקנתי אותו, מחקה מבלי משים את אדי, "ממי שמעת?"
"מצביקה. שמעתי אותו מדבר בבוקר בטלפון עם התומי הזה, מבקש ממנו שיעצב להם את הפאב ההומואי שלהם למטה בעיר."
"מי זה להם?" התפלאתי.
"נו, להם, לויקטור ולצביקה, השותף שלו, אבל אל תספר לאף אחד, זה סוד. אסור שקותי ידע שצביקה הולך להשקיע כסף בפאב."
"מישה!" צעקה תולי מהמטבח, "לאן נעלמת לי פתאום?"
מישה חטף את המגש ביד אחת והניח אצבע דקה וארוכה על שפתיו הורודות. "ששש... זה סוד." לחש בדרמאטיות ופרח לדרכו.

שבוע אחר כך חזרתי הביתה עייף מאוד ונדהמתי לגלות את יוני מנמנם על המיטה שלי.
הייתה לו החוצפה להתפשט ולזרוק את בגדיו על הרצפה, ואם לא די בכך הוא גם הדליק את הבוילר... מה פתאום הוא מתנהג כאילו שאנחנו עדיין חיים יחד, התמרמרתי.
"קום." דחפתי אותו בגסות, מטלטל את כתפו, "תתעורר יוני."
הוא התמתח בעיניים עצומות וחייך, "עוד רגע." אמר בישנוניות והמשיך לשכב.
"יוני." משכתי את הכרית מתחת לראשו וחבטתי בפדחתו, "קום." דרשתי.
יוני התיישב, חטף ממני את הכרית, דחק אותה לרווח שבין גבו לקיר ונשען עליה בנוחיות, מניח לשמיכה לגלוש ולחשוף את החזה החשוף, השרירי והחלק שלו והביט בי בתמימות בעיניים כחולות יפות.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי, מסב את עיני מהפטמות הגדולות והחומות שלו שכאילו קרצו אלי, מתרכז בקילוף גרבי מכפות רגלי הדואבות.
"אמרתי לך שאני אבוא לקחת את הדיסקים והסוודר."
"זה היה לפני שבוע, עכשיו נזכרת?"
"רק עכשיו היה לי זמן, תשמע רובי..." הוא החליק את קצות אצבעותיו על זרועי, "אתה מקשיב?" תבע את תשומת הלב שלי, תשומת לב שהעמדתי פנים שאני מקדיש לגרבי.
התנערתי ממגעו בנחישות. "הדיסקים שלך לא פה, ואין לי מושג על איזה סוודר אתה מדבר. סתם באת."
"באתי כי התגעגעתי, לא התגעגעת אלי?"
"לא."
"שקרן."
"מה אתה רוצה יוני? אני עייף."
"למה לא סיפרת לי שפיטרו אותך?" הוכיח יוני בקיאות בקורות חיי.  
"כי זה לא עסקך, וחוץ מזה עוד באותו יום מצאתי עבודה חדשה."
"מה עם חבר חדש?"
"מה איתו?"
"יש אחד כזה?" החל יוני ללטף את עורפי בקצות אצבעותיו.
"זה לא עסקך." טלטלתי את ראשי כאילו אני מנסה להרחיק זבוב טרדן, "עזוב אותי."
הוא משך את ידו, אבל המשיך לחקור אותי, "באיזה חברה אתה עובד עכשיו?"
"לא עובד בשום חברה. מצאתי עבודה בתחום אחר לגמרי."
"אפשר לדעת במה?" התחנחן יוני.
"לא, זה פרויקט סודי." אמרתי בסרבנות.
"סודי? בחייך, מה השושו הזה פתאום? זה אני, יוני."
"אני יודע שזה אתה." המשכתי לשמור על קשיחות, "אני לא מבין, מה אתה רוצה פתאום?"
"לא רוצה כלום, סתם רציתי לראות אותך. אתה כועס? עוד לא סלחת לי?"
"על מה אני צריך לסלוח? ניסינו, לא הלך, אתה עזבת, לא קרה כלום."
"אני מצטער שקראתי לך ויאז'ה, לא התכוונתי."
"זה לא משנה עכשיו, עזוב יוני."
"לא הגעתי בשבוע שעבר כי נסעתי בסוף לחו"ל, הייתי בשוויץ, באלפים, עשיתי סקי."
"יופי לך." הפטרתי.
"אתה לא מאמין לי?" נפגע יוני.
"מאמין, מאמין, למה לא?" שמרתי על אדישות מעליבה.
לא הייתי חרמן במיוחד, אדי דאג לי בתחום הזה, וחוץ מזה הייתי די עייף, ויקטור העביד אותי קשה, מריץ אותי מפה לשם כדי לסדר את כל הרישיונות והמסמכים שדרשה העירייה מכל מי שרצה לפתוח עסק, ובכל זאת, זה היה יוני, יונתן אורפז היפה והסקסי שתיזז אותי, ועינה אותי במשך כמה חודשים, משגע אותי בלך ובוא, בכן ולא, פעם חם ולוהט, ומיד אחר כך קריר ומרוחק... רציתי להדוף אותו מעלי, אבל קפאתי, לא דוחה אותו, אבל גם לא מעודד.
יוני ניער מעליו את השמיכה, הניף את רגליו והתיישב לצידי, כורך את ידו על כתפי. הוא היה ערום לגמרי, גופו החמים, חלק ושרירי, צמוד לשלי, הריח המוכר שלו מדגדג באפי... מוזר, הזין שלי הגיב מיד בזקפה ובכל זאת המשכתי לשבת בלי לזוז, מצפה למהלך הבא שלו.
"אני יכול להישאר לישון אצלך הלילה?" שאל בנמיכות רוח, מוותר על העמדת הפנים שהכול בסדר.
הייתי צריך להעיף אותו לכל הרוחות, אבל אף פעם לא ראיתי אותו עגום ומבויש כל כך.
"מה קורה אתך יוני? מה הבעיה? למה אתה פה? בחיפה?"
הוא משך בחטף בכתפיו, תנועה זעירה וסרבנית, כמעט לא מורגשת והצמיד את לחיו לכתפי כמו ילד עייף. "עשיתי טעות נוראית שעזבתי, הייתי צריך להישאר אתך פה, בחיפה."
"לא, הטעות הייתה שלי. לא הייתי צריך לבקש ממך לגור איתי כאן. מה יש לבחור יפה כמוך לחפש בקריות?"
"עובדה שאתה כאן."
"כן, אבל אני כבר לא יפה, אני סתם ויאז'ה." חזרתי לדוש בעלבון שעלב בי.
"ביקשתי סליחה." הזכיר לי יוני, "ובאמת ניסיתי," שב והתנצל, "אבל נורא משעמם פה. התגעגעתי לתל אביב."
"אז למה אתה שוב פה?"
"כי... כי היו כל מיני סיבוכים... הסתכסכתי עם מישהו..." הוא הניד את ידו בביטול למרות שפניו היו מכווצים בהבעת דאגה, "זה סתם... אי הבנה אידיוטית." ניסה להרגיע, ספק אותי, ספק את עצמו.
הסתובבתי והישרתי אליו מבט, מניח יד על לחיו. "מה קרה יוני?" שאלתי, ולמרבה חרדתי עיניו הבהירות נמלאו דמעות. "לא בא לי לדבר על זה." ניסה לבלוע את הדמעות, "זה כל כך אידיוטי, חבל לבזבז על זה זמן."
"אבל יוני..." התחלתי לדאוג, למרות כל חסרונותיו יוני לא היה מעולם דרמה קווין. "נו, מה קרה? תספר לי, אולי אני יכול לעזור?"
הוא הניד את ראשו. "לא, זה עניין אבוד, עזוב, אפשר חיבוק?"
חיבקתי אותו, מצמיד את גופו החמים והגמיש לגופי, מלטף את גבו החלק בעדינות, מופתע ומודאג מהאופן הילדותי שבו התרפק עלי, מתנהג כמו ילד חולה ועייף ולא כמו הגבר הצעיר והנמרץ שערגתי אליו זמן רב כל כך.
אחת התכונות של יוני שהערצתי בכל ליבי, ואפילו קינאתי בה, הייתה החרמנות הבלתי נלאית שלו. שום דבר לא הצליח לכבות את החשק של יוני לזין, הוא תמיד היה מוכן לעוד סקס ואף פעם לא החמיץ הזדמנות לזיון. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו שהוא לא ניסה לדחוף ידיים לתחתונים שלי. הוא הגדיר את עצמו כוורסטילי ויכול היה להיות אקטיבי - בעיקר עם גברים צעירים ופחות שריריים ממנו - אבל תשוקתו האמיתית הייתה לחוש זין עבה וקשה חודר לתוכו, וככל שהיה מסטול יותר ככה התבייש בזה פחות.
"רוצה לשתות משהו?" שאלתי, "יש לי וודקה במקרר."
יוני סירב בעצבנות. "לא, אני... ממש לא."
"אז מה בא לך לעשות?"
"כלום, אני סתם רוצה כפיות אתך, אפשר?"
"בסדר, אני רק הולך להתקלח. חכה לי פה."
התקלחתי בזריזות, מצפה למחצה ליוני שיצטרף אלי. הוא אהב מקלחות בשניים ותמיד היה מצליח להפוך את הרחצה לחוויה סקסית מסעירה, אבל הפעם הוא נשאר במיטה וכשיצאתי הספקתי לראות אותו מנגב בתנועה חטופה את עיניו.
"מה קרה יוני? מה אתה לא מספר לי?" משכתי אותו אלי לחיבוק, עוטף אותו בגופי.
"לא בא לי לדבר על זה עכשיו, נדבר מחר בבוקר, רק תחבק אותי בבקשה."
חיבקתי אותו ונרדמתי, ראשי מונח על גבו, מבטיח לעצמי שמחר אני אתעקש לברר מה הבעיה, אבל לא הספקתי. בבוקר, בעודי מכין קפה, היה לי טלפון מתומי שרצה לברר משהו בקשר למידות של הבר, ואחר כך התקשר אבו ראמי לוודא שנפגשים היום בצהרים בכרוכית כדי לבחון את התוכניות ששרטט תומי, ותוך כדי כך להשחיל כבדרך אגב שאלה תמימה בקשר למישה.
"כן אבו ראמי, המלצר הבלונדיני הרזה עדיין עובד בכרוכית, אני חושב שהוא יהיה שם בצהרים." הצטחקתי ביני לבין עצמי כשחשבתי על שני הגברים האלו, השונים כל כך זה מזה, מנסה לדמיין אותם אחד עם השני... ערומים...
הבאתי את הקפה ליוני ששכב ובהה בעיניים פקוחות בתקרה ותכננתי להתיישב לידו, לשתות ולנסות לדובב אותו, אבל אז התקשר פתאום אדי להגיד לי בוקר טוב, לשאול לשלומי ולחקור אם התגעגעתי אליו ואם יש לי זמן בשבילו הערב.
"בשבילך תמיד יש לי זמן חמוד." אמרתי לו בחיבה, גם כי באמת חיבבתי את הגבר הצעיר ונעים ההליכות הזה שיצא מגדרו כדי לרצות אותי וגם כדי לגרום קצת קנאה ליוני שנראה כאילו לא שם לב אלי.
"מה שלום ויקטור?" שאלתי בדאגה כנה, "מה אמר אתמול הרופא?"
"הוא בסדר גמור, והבדיקות שלו ממש טובות." הרגיע אותי אדי, "מאז שתומי גר אצלנו הוא במצב רוח ממש טוב." הוסיף חרש.
"יופי, נהדר, ניפגש בצהרים. אתה בא גם כן?"
"מה, לכרוכית? לא. עדיף שלא, אני נשאר בבית להשגיח על העוזרת." נרתע אדי שעשה כמיטב יכולתו לא להיתקל בקותי. תהיתי בליבי אם ויקטור יודע על התקרית המביכה שהייתה בין השניים. מעניין אם צביקה סיפר לו, ועוד יותר מעניין אם ויקטור יודע על מנהגו של צביקה להסתובב בחדרי חושך בלי קונדום.
עד שגמרתי לפטפט עם אדי יוני כבר סיים את הקפה והיה לבוש ומוכן ליציאה.
"מה, אתה כבר הולך?" הופתעתי, "חשבתי שנוכל לדבר קצת."
"יש לי כמה סידורים קטנים." אמר יוני, "ואני מבין שגם לך יש, ואחר כך יש לך פגישה."
"כן, אני צריך... יש לי עוד משהו לברר בעירייה, ואחר כך פגישה בכרוכית, ובערב..."
"בערב אדי יבוא אליך. אין לך רגע דל." חייך יוני ונישק על לחיי, "תודה רובי, עזרת לי מאוד, אתה חבר אמיתי." לחץ בתנועה חטופה את כתפי ויצא בלי להגיד להתראות.
זה הטריד אותי, אבל הייתי עסוק מכדי לרוץ אחריו, חשבתי שיש לי עוד זמן, שמחר או מחרתיים אני אתפוס אותו שוב ואדבר איתו כמו שצריך, אבל טעיתי, יש דברים שאסור לדחות למחר. עד סוף חיי אתהה אם הייתי מצליח לשנות משהו אם הייתי רץ אחריו, מתעקש שידבר איתי, שיסביר לי מה הבעיה.
אני מניח שאף פעם לא אדע את התשובה לכך כי היה לי דחוף יותר לרוץ למנהל ההנדסי ולהחתים שם איזה פקיד על משהו חשוב, ואחר כך למהר לפגישה בכרוכית, לראות את התוכניות של תומי שהיו מוצלחות ומקוריות וסחטו קריאות התפעלות מכולנו, כולל מאבו ראמי.

בערב אדי בא לדירה שלי וזינק עלי בהתלהבות, מספר לי שתומי לוקח את ויקטור לביקור אצל חברים ויש לו את כל הלילה להיות איתי.
אחר כך נישק אותי בתשוקה, שלף קונדומים והדף אותי למיטה, מושך מעלי את מכנסי, וצחק, מרוצה מקבלת הפנים הנאה שערך לכבודו הזין שלי.
ברגע שהוא רכן מעלי והניח את פיו החם על כיפת הזין שלי פרח יוני ממוחי. התרכזתי באדי ובעצמי, זיינתי ונהניתי, ואחר כך התמוטטתי, עייף ומרוצה לצידו, וכמעט שנרדמתי כשהטלפון צלצל ויריב אמר לי בקול חמור שמשהו נורא קרה.
"מה? מה קרה? אתם בסדר?" נבהלתי.
"אני בסדר גמור, וגם שגיא, אבל יוני... הוא... הוא מת."
"מת? מה זאת אומרת מת?" צעקתי, מבהיל את אדי שהצטנף בתוך השמיכה, מביט בי בעיניים קרועות לרווחה.
"אני לא יודע בדיוק, כנראה שזו הייתה תאונה, או אולי התאבדות, אף אחד לא יודע. מצאו את הגופה שלו מתחת לאיזה מצוק בשמורת הכרמל, חושבים שהוא טייל שם ונפל, או זרק את עצמו למטה."
"אני לא מאמין, רק היום בבוקר... הוא לא אמר כלום על טיול, שתיתי איתו קפה רק הבוקר... אני לא מאמין שהוא מת." גמגמתי 
"מתי בדיוק ראית את יוני?" חקר אותי שגיא בחשדנות כשחזרנו ממסע הלוויה של יוני, "איך הוא התנהג?" תבע לדעת, מביט בי במבט מאשים.
את אותן השאלות שאל אותי גם שוטר אחד, מבוגר ועצוב, שזימן אותנו לחקירה יום אחרי הלוויה ורשם בשתיקה אדישה את מה שסיפרתי לו על הלילה האחרון של יוני.
"באמת לא הזדיינת איתו?" תקע בי שגיא מבט ספקני אחרי שהשוטר שחרר אותנו לדרכנו, "בטוח?"
"שתוק כבר!" התעצבנתי, "זה לא עסקך." ועצמתי בכוח את עיני כדי למנוע מהדמעות לגלוש על לחיי. 

אין תגובות:

פרסום תגובה