קוראים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

ה. שלילי וחיובי

9. מענטש אמיתי
אומרים שרק אחרי שאתה עובר לגור עם מישהו אתה מתחיל להכיר אותו באמת, והמחמירים מוסיפים שרק אחרי שאתה תופס את עצמך משוחח איתו כשאתה יושב בשירותים בלי שתטרח לסגור את הדלת השגתם אינטימיות זוגית אמיתית.
אם התיאוריה הזו נכונה כנראה שעם דייב לא הצלחתי להגיע אף פעם לאותה רמת אינטימיות שהגעתי אליה עם פולי (וגם זה קרה רק אחרי כמה חודשים). אהבתי אותו מאוד – את זה אני זוכר היטב - ובכל זאת תמיד חצץ ביני לבינו מעין מסך שקוף של נימוס ומלאכותיות מאופקת. הוא אף פעם לא זכה לראות  אותי כמו שאני באמת, בלי מסכה, וכיום אני מבין שגם הוא אף פעם לא הצליח להתנהג לגמרי בטבעיות לידי, אולי בגלל שהוא היה זקוק לעזרה כימית, כדי לחוש נוח עם עצמו?
לא יודע למה זה היה ככה איתנו, למה לא הצלחנו באמת להתיך את עצמו לזוג – המהות המסתורית והנדירה הזו שסך שני חלקיה שווה תמיד פחות ממנה.
לא היינו שייכים לאותו שבט וגם בשיא אהבתנו הוא תמיד נשאר בעיני מסתורי מעט, זר שלא הצלחתי לגמרי להבין, וגם אני, למרות כל השנים הרבות שבילינו זה לצד זה, כנראה נכנסתי אצלו לאותה נישה של מישהו אקזוטי, לא ממש מציאותי ולא לגמרי מובן.
כשציינתי את העובדה הזו בפני פולי הוא העלה את ההשערה שאחת הסיבות לכישלון הקשר שלי עם דייב הייתה ששפת האם שלנו, ותבנית נוף מולדתנו הייתה שונה, מה שחסם את האפשרות להבנה אמיתית.
"אולי בגלל זה אני ומקס אף פעם לא הצלחנו..." הרהר פולי בקול רם, (משהו שאני מעולם לא אצליח לעשות מן הסתם, אני מסוגר מידי וזהיר מידי, אולי בגלל הילדות שביליתי בבית ילדים צפוף וחסר פרטיות) בוהה בי במבט מעורפל בעוד הוא טווה את מחשבותיו ביני לבינו, "דווקא רציתי, אולי זה לא היה מצליח, אבל אם לפחות היינו מנסים, הוא לא הסכים אפילו לנסות ותמיד נתן לי כל מיני סיבות משונות כאלו, שאני יהודי מידי, צעיר מידי, לא יודע לשתות... אם הוא היה מסכים בחיים לא הייתי מסתבך עם שלומי." טען כלפי קטגור בלתי נראה שריחף כנראה אי שם מעל ראשי.
"מי זה מקס?" קרעתי את חוט מחשבתו.
"אחד... איש אחד שהכרתי פעם." הפטיר פולי בעגמומיות ולא פירש.
"עם שם כמו מקס ברור שהוא לא אישה." קצרה רוחי, "אבל... למה אתה לא מספר לי קצת יותר על העבר שלך?"
"גם אתה לא ממש שופע סיפורים." ציין פולי, בצדק, ואחר כך נדם.
חבל שקטעתי את דבריו, אני חייב להיות סבלני יותר איתו, להניח לו להיפתח אלי בקצב שלו כמו שהוא עושה איתי, אמרתי לעצמי בחרטה שבאה כמובן מאוחר מידי.
ניהלנו את השיחה הזו כמה ימים אחרי שהתחלנו לגור יחד, היינו בחדר השינה החדש שלנו, מתארגנים לשינה לפני שנצנח במיטה עייפים ומרוטים מטרדות סידור הבית החדש. מעבר לבית חדש הוא עניין לא פשוט ואצלנו זה הסתבך עוד יותר כי כל אחד מאיתנו גר קודם במקום אחר והיה עלינו למזג יחד שני משקי בית, משימה סבוכה ומעיקה.
כמו שתמיד קורה במקרים כאלו הכול ארך זמן רב מכפי שתכננו והיה יקר יותר ממה שיכולנו להרשות לעצמנו, ואם לא די בכך ידענו שצפויים לנו עוד כמה ימים מתישים של ריצות, סידורים ובלגנים לפני שנגיע אל המנוחה והנחלה. גילינו, מופתעים מעט, ששנינו מגיבים באורח דומה להפרת שגרת היום יום הרגילה שלנו. בדיוק כמוני גם הוא תיעב את המהומה שמעבר הדירה חולל בחייו ונעשה חסר מנוחה ועצבני כשהיה עייף.
במשך הזמן התברר לי שבתחומים רבים היינו, פולי ואני, דומים מאוד זה לזה בטעמנו ובתגובות שלנו לבעיות שהחיים הפילו עלינו, לפעמים זה הקל מאוד על החיים יחד, לפעמים הפריע והציק.
שמו של אותו מקס מסתורי שצץ פתאום בחדר השינה החדש שלנו שטרם התרגלתי אליו, בלתי קרוא ובלתי צפוי, עצבן אותי, והרוגז שלי כאילו פעפע אל פולי ודבק גם בו. לטשנו מבטים זועמים זה בזה ושתקנו שתיקה טעונת מתח, רק קול טפטוף חרישי שעלה מכיוון המקלחת נשמע בחדר - עוד סיבה לרוגז - הברז היה בסדר, כל מה שהיה צריך לעשות זה להחליף בו גומייה קרועה, מה שרציתי לעשות עוד בבוקר, אבל פולי איבד את המפתח השוודי במהומת מעבר הדירה ולך תשיג מפתח שוודי בשעת לילה כזו.
הרעש עצבן אותי וחוץ מזה הייתי עייף מאוד מכל ההתרוצצות הלוך ושוב וברכי שוב כאבו... הרגשתי כמעט כמו אז, כשהתחלתי להרגיש חולה ועוד לא ידעתי מה קורה לי, זה הזכיר לי שעוד מעט אני צריך ללכת שוב להיבדק... עוד סיבה ללחץ. חששתי שבדיקות הדם יגלו שהתרופות שאני לוקח לא עוזרות יותר ושוב אהפוך לנכה למחצה בגלל המחלה המרגיזה הזו...
בזמנו הלכתי לרופא רק אחרי שתפסתי את עצמי יושב מספר דקות לפני היציאה ממכוניתי, מתרכז ואוזר כוחות כדי לבצע את המשימה הקשה של הזדקפות ויציאה מהדלת החוצה... אחרי כמה שבועות שבהם התקשיתי יותר ויותר לבצע פעולות פשוטות כמו ירידה במדרגות, גריבת גרביים או פתיחת קופסה נתקפתי פחד והלכתי לבדיקות בטוח שסופי קרב ורק אז התברר מה יש לי.
חוץ מאשר את בגידת גופי המזדקן דלקת הפרקים הארורה הזו חשפה בלי רחמים את בדידותי, מבהירה לי בלי כחל ושרק את העובדה המדכאת – דייב, בן זוגי בשנים האחרונות הפך להיות אדם זר שאין טעם לפנות אליו - הוא היה עסוק מידי בענייניו (שכללו בעיקר רדיפה אחרי מה שאז תפסתי כתענוגות ובילויים שלא הולמים את גילו) מכדי להתעניין בבעיה שלי, הייתי לבד, רק אני והכאבים שלי שלא עניינו איש באמריקה הגדולה שאין לי בה אף מכר ומודע שבאמת אכפת לו ממני.
חוץ מזה הטרידה אותי מאוד המחשבה על בזבוז המים, זה הציק לי יותר מהטיף טף המונוטוני של טיפות המים שהתחזק ככל שהשקט בינינו התעצם, אבל חששתי שהוא יחשוב שאני קטנוני אם אציין זאת אז שתקתי.
"מעצבן אותי שהברז מטפטף ככה, מילא הרעש, אבל מה יהיה עם מפלס הכינרת?" אמר פולי מהדהד לעברי מבלי משים את הדאגה שטרדה גם את מנוחתי, מפריח ממוחי העייף את כל המחשבות הרעות והקטנוניות שזחלו בתוכי בחושך, מלחששות באוזני בערמומיות שאלות דביקות וריריות כמו - בשביל מה היית צריך את זה? למה הסתבכת בברוך הזה של מעבר הדירה? ומי הוא בכלל האיש הזר הזה שחולק אתך שמיכה? ולמה לך כל הצרה הזו של מגורים איתו?
הן עוד ישובו חזרה, סימני השאלה הדוקרניים והמערערים האלו, ינסו לזחול ממחבואן ולהפריע לנו, אבל פולי, חסר כל מודעות למהומה המכוערת שרוחשת אצלי בפנים הצליח להביס אותן כל פעם מחדש, נוחל עליהן ניצחון מזהיר מבלי שיבין מעולם איזו השפעה מבורכת יש לנוכחותו הרגועה והמוצקה על מהומת חיי.
"ממתי מפלס הכינרת מדאיג אותך?" שאלתי אותו בעוקצנות, נכון לשלוף מנדנו את חיוך הלעג שלי, חיוך מבהיק וממורט מרוב קרבות. עזר כנגדו היו ההערות הציניות המרושעות ששכללתי במשך השנים, אוגר אותן אחת לאחת כדי לתקוע אותן במי שיעז לאיים עלי.
ארסנל הנשק שלי לא הדאיג כלל את פולי שגם אם הבחין בו התייחס אליו כאל בדיחה. הייתה בו מין תמימות כמעט אוטיסטית, והוא ענה לי תמיד בסבר פנים שוחר טוב ונותן אמון שגרם ללשוני השנונה לאבד מכוחה והפך את דקירות הציניות המושחזת שלי לבדיחות סרות טעם.
אין לי מושג איך הוא ביצע את המעלל הרב הזה, אבל אני חושד בעצמי שהחנוניות החביבה והכל כך לא תל אביבית שלו שלוותה בחיוך טוב מזג וסלחני הייתה הסיבה בגללה ההתאהבות הפזיזה שלי בו הפכה עם הזמן לאהבת אמת. 
"אני חושב שהתחלתי לדאוג בגלל מצב משק המים בארץ עוד לפני שידעתי לקרוא ולכתוב כמו שצריך." סיפר לי פולי ונשכב לצידי בנחת, עוטף את שנינו בשמיכה עבה ורכה, "אני זוכר איך סבא הסביר לי שאנחנו חיים על גבול המדבר, ושצריך לחסוך מים, והראה לי במפה..." קולו התעמעם כשהניח את ראשו על חזי ודחף את כף ידו מתחת לחולצה שלי, נצמד אלי בפינוק, "הייתי רק בן שלוש או ארבע, אבל אני זוכר בבירור את המפה עם הקו הירוק..." הוא נאנח והתהפך, "אני נורא מתגעגע אליו." אמר וקם מהמיטה, עירומו הלבן מבהיק באפלולית חדר השינה, "וגם לסבתא כמובן." הוסיף, "חבל שלא הכרת אותו, הוא היה מענטש אמיתי, היית אוהב אותו תומר." אמר ונכנס לשירותים, שמעתי אותו מתעסק שם עם הברז שסוף סוף התרצה ופסק מטפטופו.
אחר כך הוא חזר למיטה, עורו צונן מאוויר הלילה הקר, ונצמד אלי. "סליחה שאיבדתי את המפתח השוודי, אם אני לא אמצא אותו אני אקנה חדש." הבטיח.
"בטוח שתמצא, יהיה בסדר. סליחה שכעסתי עליך."
"כעסת עלי? באמת?" הוא פיהק, "חשבתי שאתה רגזן בגלל כל הבלגן עם המעבר והכול." הוא הניח כף יד חמה ומנחמת על גבי, "גם אני שונא לעבור דירה, אני אוהב שהכול סביבי מסודר ומאורגן, בלגנים מעצבנים אותי, אבל לא נורא, בסוף הכול יסתדר."
"כן, בטח, חייב להסתדר." אישרתי, מרגיש איך המתיחות המכאיבה בשרירי מתפוגגת מתחת למגעו ותחושת ישנוניות נעימה פולשת לגופי מסלקת משם את העצבנות.

10. נשמה רוסית
פולי לא מצא גם למחרת את המפתח השוודי שהיה אמור להיות בתוך קופסת כלי העבודה שלו - קופסת פח ענקית וכבדה, צבועה בכחול דהוי ומתקלף.
היא הייתה חבויה בתחתית ארגז מלא ספרים והוא שמח עליה מאוד, פתח אותה בזהירות, פורש במתינות את מדוריה המתקפלים, מניח אותם בעדינות משני עברי הקופסא, סוקר אחד לאחד את מגוון הכלים העצום שהצטבר בה, מקמט לרגע את מצחו, זועף נוכח העדרו של המפתח השוודי, ואז התבהרו פניו וחיוך עלה עליהן. "איך שכחת שנתתי את המפתח השוודי למקס כמה ימים לפני שהוא נסע לברלין?"
"אז בוא ניקח אחד מרובי, העיקר שתסדר כבר את הברז הזה."
פולי השאיל מרובי את המפתח השוודי שלו, החליף בזריזות את הגומייה הקרועה, ומיד אחר כך החזיר את המפתח לרובי - כי ככה לימדו אותו, להחזיר מה שמשאילים – אבל אחרי ארוחת הצהרים סח, ספק לי ספק לעצמו, "לא יזיק אם אני אתקשר אליו, כדאי לבדוק אם הוא כבר חזר."
"מי חזר?" שאלתי בפיזור נפש, טורח על סידור אוסף הדיסקים שלי בעודי תוהה ביני לביני אם יש בכך טעם נוכח הקלות הרבה בה אפשר לדחוס מאות שירים בתוך נגן קטן ולא יקר במיוחד, מצד שני היה להם ערך סנטימנטלי וקרוב לוודאי שלא ירחק היום בו אתגעגע אל עטיפותיהם הצבעוניות כמו שאני מתגעגע כיום לתקליטי הוויניל של ילדותי שנעלמו לבלי שוב.
"מקס, אולי הוא חזר? לא יזיק לנסות להתקשר ולברר."
"אם הוא היה חוזר הוא לא היה מרים לך טלפון?"
"לא חושב. הוא הרי לא יודע שעברתי דירה."
"הוא יכול להתקשר להורים שלך."
"כן, אבל הוא לא יעשה את זה." ריחפה ידו של פולי מעל מכשיר הטלפון, "הוא יחכה שאני אחפש אותו, כזה הוא." אמר, לקח את הטלפון הכסוף הקטן (ממתי נעשו מכשירי הטלפון הקוויים כל כך קטנים ועדינים) והקיש את המספרים במהירות בוטחת כאילו היו שמורים כל אותה עת בזיכרונו.
פניו לבשו ארשת מתיחות לא מוכרת כשהאזין לצליל החיוג, ואז, ברגע שמישהו הרים את השפופרת בצד השני התרכך הקו הדרוך של פיו לחיוך שמח.
אחרי ההלו הראשון הוא החל לדבר רוסית שוטפת וטבעית כל כך עד שאם לא הייתי עומד ממש לידו, מגניב לעברו מבטים מבעד לראי שעמד שעון על הקיר ממול, ממתין עד פולי יתפנה לתלות אותו, הייתי בטוח שהמדבר הוא עולה מרוסיה שהעברית עדיין לא שגורה על פיו.
השיחה הייתה צוהלת, אבל לא ארוכה במיוחד, ואחרי שפולי סיים אותה הערתי שהוא מעולם לא גילה לי שהרוסית שלו טובה כל כך.
"אבל אמרתי לך שאני מדבר רוסית, סיפרתי לך שרוב הילדים ששיחקתי אתם כשהייתי קטן היו רוסים, וגם שמעת אותי מדבר עם אדי רוסית." התגונן פולי כאילו האשמתי אותו במשהו.
"כן, אמרת." הסכמתי איתו כי זה היה נכון, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק והוספתי שהרוסית שלו נשמעת טבעית וזורמת יותר מזו של אדי שנולד במוסקווה.
"אה... אדי בקושי מגמגם כמה משפטים." פסק פולי בביטול, "כמו רוב הצעירים הוא יותר מבין מאשר מדבר. טוב, זו לא אשמתו, הוא עלה לארץ בגיל קטן מידי וממי היה לו ללמוד רוסית? הרי הוא גדל מחוץ לבית."
"ואתה גדלת בארץ, אצל הורים צברים, אז איך זה יכול להיות ש..."
"זה בגלל סבא וסבתא. עד גיל חמש גרתי אצלם והם דיברו בעיקר פולנית, שהיא שפה דומה מאוד לרוסית, וגם קצת יידיש כדי שאני לא אבין, וכמובן שקרה בדיוק ההפך, למדתי יידיש ותמיד הבנתי כל מה שהם אמרו, ועד שחזרתי לגור עם אבא ואימא התחילה העלייה הגדולה של שנות השבעים, ובדיוק אז משפחת זיגמן באה לגור לידנו, סשה היה החבר הכי טוב שלי ומרוב שניסיתי ללמד אותו ואת אימא שלו עברית למדתי לדבר רוסית, ואחר כך בבית ספר ובצבא היו תמיד הרבה רוסים בסביבה שאהבו לדבר רוסית אחד עם השני ככה שלא שכחתי אף פעם את השפה הזו כמו ששכחתי את הפולנית שלי, למרות שאני מודה שעד היום קשה לי להבין את הראש של הרוסים."
"רוסים חושבים אחרת מישראלים?" פקפקתי.
"אולי לא חושבים אחרת, אבל מרגישים דברים בצורה שונה." ניסה פולי להסביר, "הם לוקחים יותר ללב, מגיבים אחרת, יותר ברגשנות ולעומק." טען, וכמו תמיד כשחש שהוא לא ברור הסמיק מעט, מה שהגדיל את דמיונו לאימו. "לא סתם אומרים שיש להם נשמה רוסית." הוסיף.
"נשמה רוסית, שטויות, סתם המצאה רומנטית של כל מיני משוררים שיכורים." ביטלתי את דבריו במנוד יד, משוכנע בצדקתי, אבל החיים כדרכם הצליחו להוכיח לי שאני לא כל כך חכם כמו שנדמה לי. 

מקס הגיע אלינו לביקור עוד באותו יום, דפק על הדלת בדיוק כשאכלנו ארוחת ערב מאולתרת במטבח המבולגן שלנו ונכנס לפני שהספקתי לפתוח אותה, נושא עימו בנוסף למפתח השוודי של פולי גם שישיית בירה, וחבילת שוקולד מריר. הוא התברר כגבר עבה ורחב גרם, כבן חמישים ומשהו, בעל פנים בהירות, מגודלות זיפים, ועיני תכלת צרות וקרחוניות, מתלכסנות מעל עצמות לחיים גבוהות שמדדו אותי במבט צונן וביקורתי, מבט שהתחמם כשפולי הופיע ונפל לזרועותיו בשמחה.
"דוצ'ינקה." אמר מקס בחיבה רגשנית, במבטא רוסי דשן וחיבק אותו בחום, מנשק את פולי ישר על הפה, מתעלם מנוכחותי למרות שהייתי תקוע מולם, מביט בהם ישירות במבט חמצמץ.
"מה זה דוצ'ינקה?" שאלתי.
פולי הסמיק מעט, ומקס הביט בו וצחק בקול באס רוסי, עמוק ומהדהד.  "פולינקה יסביר לך אחר כך." פסק, הניח את המפתח השוודי על השולחן, הושיט לי את הבירה והשוקולד, כרך יד עבה ושעירה על כתפו של פולי, והוליך אותו ברחבי הבית, סוקר את חדריו בעניין רב בעוד אני משתרך מאחוריהם.
"מה יש למעלה?" נעצר מקס למרגלות גרם המדרגות המוביל לעליית הגג.
"שם יהיה חדר העבודה שלי..." פולי לכסן לעברי מבט אשם, "שלנו." תיקן.
מקס התחיל לעלות למעלה והוא בעקבותיו, איכשהו היה ברור שאני לא מוזמן ושעדיף שאחזור למטבח ואתן להם קצת פרטיות.
מעולם לא התברר לי מה בדיוק הם עשו שם ברבע השעה הארוכה מאוד מאוד שהם בילו יחד בקומה השנייה בעוד אני יושב במטבח, שותה את הבירה ואוכל שוקולד וזין על הדיאטה! אבל סוף סוף הם ירדו למטה, פולי נראה כמעט כתמול שלשום, אולי סמוק מעט יותר, אבל לא הייתי בטוח בזה לגמרי.
מקס נשאר שלו וסמכותי, התיישב לו בנחת במטבח ושתה את התה שפולי הכין לו בלי לשאול קודם כמה סוכר ואם יש צורך בלימון. הוא אכל פרוסת עוגה, סיפר קצת על ברלין היפה והמעניינת, הזכיר בקצרה כמה חברים משותפים של שניהם, ציין שמיצי גר עכשיו בתל אביב עם עומר, ודניס עבר לגור באיזה מצפה בגליל והוא מגדל ירקות, רוכב על סוסים ועושה יוגה ומדיטציה במקום סקס.
פולי הקשיב לו בערנות, מביט בו כל הזמן, נגע בקלילות בידו וצחק מכל הבדיחות הקטנות שלו שהבנתי רק את חלקן, אבל דיבר מעט מאוד. אני לא דיברתי בכלל. אחרי כחצי שעה מקס סיים את התה והעוגה, קם, לחץ את ידי, אמר שהיה לו נעים מאוד להכיר אותי והוא מקווה שניפגש שוב, חיבק שוב את פולי והלך.
"אני מקווה שלא אכפת לך שהזמנתי אותו לחנוכת הבית בשבוע הבא?"
"מותר לך להזמין את מי שאתה רוצה." שמרתי על ארשת פנים רגועה ובכל זאת לא יכולתי להתאפק והוספתי כבדרך אגב שאני מקווה שלפחות בזמן חנוכת הבית הוא לא יסתגר איתו לבד כל כך הרבה זמן.
הסומק על לחייו העמיק, אבל מבטו לא הושפל, "זה לא היה הרבה זמן, בקושי עשר דקות."
"קרוב יותר לרבע שעה, אבל מי סופר."
"לא נפגשנו כמעט חצי שנה, היו לנו כמה דברים לדבר עליהם."
"נו, אם זה רק לדבר..."
"תומר!" פולי קם, נרגז משום מה, והנחית אגרוף על השולחן, מרקיד את הכוסות שעליו.
קמתי גם כן, קופץ את אגרופי בלי לחוש מה אני עושה. "מה?"
הוא שאף אוויר מלוא ריאותיו ואחר כך ענה בקול שקט, כמעט בלחש. "הוא חבר מאוד ותיק שלי תומר, מאוד מאוד ותיק. אני חייב לו הרבה ואני אוהב אותו מאוד, הוא לא רק חבר אלא גם סוג של אקס, לא בדיוק, אבל... יש לנו הרבה היסטוריה משותפת, הרבה זיכרונות וחוויות..." הסביר, כמעט התנצל, אבל לא בדיוק.
אילצתי את כפות ידי המאוגרפות להיפתח, "אתה לא חייב לי הסברים שרגא."
"אני יודע, אבל אני רוצה שתבין, יש לנו קשר חזק, זה נכון, אבל אף פעם לא היינו זוג ואין לך שום סיבה לקנא."
"איזה מין סוג של קשר?" חקרתי, בלי להכחיש שכן, אני מקנא.
פולי היסס. "זה מסובך, הוא הכיר אותי כשרק חזרתי מתל אביב... זה היה לפני עשר... לא, יותר, כמעט שתיים עשרה שנה, הזמן עובר כל כך מהר... הייתי כל כך צעיר אז... מבולבל כל כך... בקושי התחלתי להבין מה עובר עלי ובדיוק אז נודע לי שאני נשא, לקח לי חצי שנה להתחיל לחשוב בכלל על סקס, בהתחלה חשבתי שהחיים שלי נגמרו... נשבעתי שאני לא אגע יותר באף אחד... ניסיתי לשקם את החיים שלי, לעבוד, ללמוד... התחלתי ללמוד במכללה והוא היה אז מורה, לא שלי אבל באותה המכללה. ביום גשום אחד הוא  נתן לי טרמפ לקריות, התחלנו לדבר ואז הוא לקח אותי לדירת הזיונים שלו..." חיוך קל עלה על פניו כשנזכר באותה דירה, "מקס היה הסקס הראשון שלי מאז שגיליתי שאני נשא... כל כך פחדתי, התרגשתי כאילו שזו הפעם הראשונה... רעדתי כולי, אבל מקס היה כל כך... אז התחלתי להבין באמת מה זה נשמה רוסית, מיד אמרתי לו שאני נשא והוא בכלל לא היסס, הוא היה כל כך..."
"בן כמה הוא בכלל? הוא נראה מעל חמישים." הפסקתי בגסות את הטיול שלו בסמטאות הנוסטלגיה.
"הוא לא ילד." הסכים פולי בנחת, "מקס יליד נובמבר כמוני, אבל מבוגר ממני בכמעט עשרים שנה. בגלל זה הוא לא הסכים אף פעם... טוב, הוא גם היה נשוי אז, ואחרי שהוא התגרש הוא נסע לבוסטון, ורק אחר כך כשהוא חזר... או שהוא התגרש אחרי שחזר? לא זוכר, אבל הוא חזר אחרי שלא ראיתי אותו כמעט שנה ואז הייתי עם ארי ו..."
"מי זה ארי?"
"ארקאדי, בחור אחד שהיה לי פעם קראש היסטרי עליו. טוב, לא משנה, ארי נפטר בשנה שעברה ואחר כך למיצי נמאס ממני והוא חזר לעומר, הרופא שלו..." הוא נאנח, "הייתי לבד כמה חודשים ואז פגשתי אותך."
"ממה ארי מת?"
פולי נאנח שוב, "מלב שבור." הפטיר בחוסר רצון.
"נו, באמת." התחלתי לאבד את סבלנותי, "מי מת בימינו מלב שבור?" בחנתי במבט מחודש את פניו שנראו כל כך צעירים וחלקים למרות שמץ השיבה שזרקה ברקותיו. טוב, זה לא שחשבתי פולי יצא זה עתה בבתוליו ממנזר, ברור שיש לו היסטוריה כמו לכל אחד אחר, אבל לא שיערתי שהיא כל כך סבוכה... מצד שני גם אני סחבתי קופת שרצים די גדולה על גבי, אז מי אני כי אלין?
"ממה הוא מת פולי?"
פולי משך בכתפיו בסרבנות, ברור היה שאין לו חשק לדבר על הבחור ההוא, אבל הוא נענה לי וענה בכל זאת, מסביר לי שארקאדי שמעולם לא הסגיר את גילו האמיתי לאיש היה צעיר בלונדיני, יפה כמו מלאך שניחן בחיוך תמים של ילד ובנשמה עקומה והרוסה של זונה זקנה.
"כשאני הייתי איתו אני חושב שהוא היה בריא, אבל אחר כך הוא נסע עם מקס לבוסטון ושם... לך תדע מה עבר עליו באמת? רוב הזמן הוא לא היה בארץ, הייתי פוגש אותו כשהוא היה קופץ לפה לבקר את אימא שלו. הוא היה בחור מסובך ואומלל, לדעתי הוא עבר התעללות מינית כשהיה עוד ילד, אולי אבא שלו, אולי חבר של אימא? לא מבין בזה הרבה... כנראה שכל העניין הזה דפק לו את הנשמה, אולי היה לו טוב יותר בחיים אם הוא היה פחות יפה." שלח פולי מבט לעבר המראה שכבר הייתה תלויה במקום המיועד לה, במסדרון הכניסה לבית, ועיווה לעומתה את פרצופו. אולי בדק שהוא לא יפה מידי?
"בסוף ארי מת מסיבוכים של איידס. חטף דלקת קרום המוח ולא הצליח לצאת מזה. אני מתאר לעצמי שזה קרה כי הוא לא הקפיד על תרופות, או סתם שכח לקחת אותן? הוא חגג המון, שתה הרבה, עישן, עשה סמים, וכמו שאני מכיר אותו שם זין על סקס בטוח והדביק גברים על ימין ועל שמאל... גם אותו אהבתי מאוד, אחרי שהוא נפטר אפילו ישבתי עליו שבעה וקראתי תהילים לעילוי נשמתו למרות שהוא בכלל לא היה יהודי."
"חשבתי שאתה לא מאמין, לא אמרת שאתה סוג של אפיקורס?"
"נכון, אין אלוהים, אבל בכל זאת... אתה יודע איך זה, גרסא ד'ינקותא וכל זה. הרגשתי צורך להתאבל עליו ומה יכולתי לעשות חוץ מלשבת שבעה? ללכת לכנסיה?"
"ומה הקשר של מקס לארקאדי?"
פולי התפתל באי נוחות, בחן נבוך את כפות ידיו. "נו טוב, מקס ואני... אנחנו... גם הוא הכיר את ארי טוב, הייתה תקופה שהם חיו יחד, בערך. בזמנו כעסתי עליו שהוא גנב לי את ארי, אבל למעשה הוא עשה לי טובה ובין כה ארי לא היה נשאר איתי כי..."
"גנב לך?" התפלאתי.
"כן, בערך. נו, קשה להסביר דבר כזה... זה סיפור כל כך ישן, לא חשוב, בסוף התפייסנו, אני לא יכול לכעוס עליו באמת, הרי אמרתי לך, יש לו נשמה רוסית כזו ש..." הוא החווה תנועת ביטול וקם, מלא מרץ פתאומי, "עזוב, תראה כמה עוד עבודה יש לנו ואנחנו מקשקשים במקום לעשות."
הוא לא דיבר יותר ואני עייפתי מלחקור, התרכזנו בעבודה והנחנו למקס. 
רק אחר כך, אחרי שכבר היינו במיטה, נקיים, עייפים אחרי סקס, חבוקים ומפויסים אחד בזרועות השני שאלתי אותו מה הוא היה עושה אם מקס היה מזמין אותו שוב לדירת הזיונים שלו כדי להראות לו עוד פעם את הנשמה הרוסית שלו.
"כבר אין לו צורך בדירת זיונים, הוא כבר גרוש, וחוץ מזה הוא צדק, נשמה רוסית זה לא בשבילי, אני צריך משהו אחר."
"איזה משהו אחר? תן דוגמא."
פולי צחק ונישק אותי. "מחר בבוקר, לפני שתצחצח שיניים ותתגלח תסתכל טוב בראי ותראה מה בדיוק אני צריך."
"ואם בכל זאת יזדמן לך לגעת קצת בנשמה רוסית?"
פלי שתק רגע, מהדק סביבי את ידיו. "אם זה יקרה אולי אני אגע, אבל אחזור מיד אחר כך אליך. זה בסדר מבחינתך?"
"כן, רק אל תספר לי כשזה יקרה, לא רוצה לדעת."
"תומר, אתה סתם דואג, לא נראה לי שזה יקרה אי פעם, אבל אם כן בוא נחליט כבר עכשיו שאנחנו לא מספרים. מקובל עליך?"
"אם זה רק משהו חד פעמי ולא סיפור רציני אז כן." אמרתי אחרי שהזכרתי לעצמי שלפעמים עדיף להיות חכם מאשר צודק.
"ואם זה כן רציני?" תהה פולי והביט בי מודאג.
"במקרה כזה כבר תדע לבד." חייכתי אליו חיוך סלחני, "אבל אני משוכנע שזה לא יקרה." פסקתי בשאננות, "לי בטח שלא, אני מבוגר מידי לעשות שטויות כאלו, עד שסוף סוף פגשתי אותך גגי..."
כמו שידעתי הוא התחיל לצבוט אותי ולדגדג אותי, התגובה הרגילה שלו כשהייתי מכנה אותו בכינוי החיבה הילדותי הזה שרק לאימו היה מותר להשתמש בו, ואנחנו החלנו להיאבק זה בזה בצחוק, מאושרים ושמחים זה בזה, בלי לדעת שברגעים אלו ממש יצא דייב ממרכז הגמילה ושאל את עצמו האם כדאי לו לקנות כרטיס טיסה ולבוא לארץ הקודש כדי לבדוק מה שלומי, ואם אני עדיין אוהב אותו כמו שהוא אוהב אותי.

11. מילה טובה
העניין הוא שאני ודייב מעולם לא נפרדנו בצורה מסודרת. אף פעם לא הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שאני לא יכול יותר ואני עוזב. מה שעשיתי היה להתפוגג בזהירות מהחיים המשותפים שלנו, חיים שחשבתי שאני רוצה עד שחייתי אותם בפועל והחלטתי שבעצם לא.
מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שנפלה פה טעות ואני לא נמצא במקום הנכון, עוד לפני שאימא מתה רציתי לברוח מהקיבוץ לעולם אחר, עולם שונה מהבית המוסרי והסגפני שגדלתי בו.
לקח לי יותר מעשרים שנה להבין לאן לקח אותי החלום שרקמתי מאז שעמדתי על דעתי, חלום של ילד זועם ובודד שידע שהוא לא כמו כולם עוד לפני שהבין למה ורצה, מאז עמד על דעתו, לחיות חיים שונים לגמרי ממה שייעד לו גורלו כבן נאמן לארצו ומולדתו.
שנאתי את המקום בו גדלתי, תיעבתי את הכיעור האפרורי ששלט בו ובזתי לאחידות הכפויה שנתפסה כערך מוסרי. העקרונות של הקיבוץ העיקו עלי ודיכאו את רוחי. לא מצאתי סיפוק בעבודה קשה, ובחיים שקידשו את החריצות והצניעות. עבודת האדמה שעממה אותי, רציתי חופש, רציתי צבע ושמחה, רציתי אהבה וסקס, שאפתי לחיות חיים שופעי קלות דעת וצחוק. מיד כשיכולתי ברחתי מהעולם החונק והצר של הקיבוץ, עולם קטנוני ורכלני בו כולם הכירו אותי מאז ינקותי וכל אחד ידע טוב ממני מי אני ומה אני צריך להיות ונפלתי מהפח אל הפחת. העולם החד גווני והמכוער של הצבא לא היה טוב יותר, שרדתי אותו רק בזכות הקליפה הקשה שגידלתי על עצמי בשנות התבגרותי בבית הילדים וכל אותו הזמן חלמתי על בריחה למקום שבו אוכל ללבוש מה שארצה ואיש לא יבקר אותי ולא יחלק לי פקודות.
אחרי הצבא עברתי לגור בירושלים, למדתי עיצוב ואחר כך עברתי לתל אביב ואחרי כמה שנים של עבודה קשה ודבקות במטרה - אם יש משהו שהקיבוץ לימד אותי זה לעבוד קשה ולא לוותר לעצמי - הצלחתי להגיע לקליפורניה כדי ללמוד ולהשתלם. מיד הרגשתי שם כמו בבית. זה היה העולם שעליו חלמתי כל חיי, עולם חופשי, עשיר, עולם צבעוני ורחב ידיים שבו יכולתי להיות חופשי כמו שלא הייתי מימי.
אחרי כמה חודשים הכרתי את דייב, התאהבתי בו והוא בי, והתחלתי לבנות איתו את החיים שרציתי תמיד.
בשנים הראשונות זה היה נפלא. עבדנו יחד, למדנו יחד, הרווחנו כסף וחיינו חיים עשירים ומלאים. הרגשתי כל כך בר מזל, הייתה לי אהבה מדהימה, סקס בשפע, הרווחתי כסף טוב, עסקתי בעבודה מעניינת, השמיים היו הגבול. שכרנו בית גדול ויפה עם נוף מרהיב של האוקיאנוס, מילאנו אותו בחפצים יפים להפליא, אכלנו ארוחות טעימות, התרוצצנו ממסיבה למסיבה, פגשנו אנשים מרתקים ועשירים, יצאנו לחופשות מפנקות, הוצאתי הון על בגדים ונעלים, השקעתי מאמצים בטיפוח הופעתי, מפצה את עצמי על שנות האפרוריות האחידה שנכפו עלי מאז ילדותי, וביליתי חלק גדול מזמני בניסיון לעשות רושם על העולם.
שתייה וסמי מסיבות היו חלק חשוב מהבילוי שלי עם דייב וחבריו ולאט לאט גיליתי שאני מאבד את עצמי, שאני מתחיל לשכוח מילים בעברית, מתנתק ממה שהייתי פעם, אבל לא מצליח להרגיש באמת בבית בעולם החדש שהגעתי אליו.
רוב הקשרים שהיו לי בארץ גוועו עם הזמן, רק עם ויקטור ועם אחי שמרתי על קשר רצוף. אחי לא הסכים עם מה שהגדיר כירידתי מהארץ, אבל התעקש לשמור איתי על קשר ולספר לי חדשות על אבא ועל הקיבוץ, ואת ויקטור הכרתי בארץ כשעוד הייתי סטודנט, הוא עזר לי כשהייתי רק פרח מעצבים צעיר ולא מנוסה, הכיר אותי לאנשים הנכונים, טיפח אותי והילל את כשרוני  ודרכו הכרתי גם את קותי ואת צביקה. אחרי שעזבתי הוא היה בין היחידים ששמרתי איתם על קשר גם בשנים הטובות בקליפורניה.
הוא בא לבקר אותי שם שנתיים לפני שנפטר ודרך עיניו החכמות והטובות ראיתי כמה ריקים בעצם חיי. הוא היה הראשון שהסב את תשומת ליבי לכך שאני מתפקד כבן זוגו של גבר שלא לא ישן איתי מזה כמה שנים ושהאינטימיות הכי גדולה שהגענו אליה לאחרונה הייתה להביט זה בזה מזדיינים עם אחרים כשאנחנו מסטולים לגמרי, ברוב המקרים זה אפילו לא קרה בחדר השינה שלנו.
אחרי הביקור של ויקטור התעוררתי וניסיתי לסגת לאחור, לתקן, להחזיר אותי ואת דייב למה שהיה פעם, כשרק הכרנו והתחלנו לחיות יחד. בשנה שנתיים הראשונות היינו באמת יחד, אני חושב, למרות שגם בהתחלה היו בחיים שלנו יותר מידי אנשים שהתרוצצו סביבנו כל הזמן. היה לנו מעט מידי זמן יחד, אחד על אחד, רוב הזמן אני זוכר את עצמנו הולכים ממסיבה למסיבה, רוקדים ומבלים, מוקפים כל הזמן באנשים שפחדו להיות לבד ומצאו כל פעם סיבה חדשה לחגוג.
אני לא זוכר כמעט ערבים בהם היינו רק אני והוא, מבלים בשקט זה עם זה, מנסים לדעת אחד על השני דברים משמעותיים יותר מאשר הטעם שלנו במוזיקה, סוג הסושי החביב עלינו, והתנוחה המועדפת עלינו בסקס. זה מה שכתבתי לו במסנג'ר כשחזרנו לשוחח אחרי שתיקה שהחלה מאז שסירבתי לחזור אליו אחרי מותו של אבא ונפסקה שנה אחר כך כשהוא שלח לי מייל, סיפר לי שבילה חודשיים בגמילה, ועכשיו, כשהוא בן אדם שונה ומשופר הוא רוצה שנהיה שוב חברים ונדבר על העבר שלנו.
"אתה לא חושב שזה מגוחך שאני אומר לך רק עכשיו, שלוש עשרה שנים אחרי שנפגשנו, מה היה לא בסדר אצלנו בהתחלה?" כתבתי לו במסנג'ר באותיות ירוקות והוספתי פרצוף מופתע.
"מי הפריע לך לדבר איתי אז? אני לא זוכר שסתמתי לך את הפה." ענה דייב באותיות כחולות מדגיש את שאלתו בסמיילי נרגז.
האמת שכן סתמת חשבתי לעצמי, כל פעם שעשיתי ניסיון הססני לבלות אתך בשקט, רק אני ואתה בלי מוזיקה רועשת וכל החברים השתויים שלך שפיזזו כל הזמן סביבנו סתמת לי את הפה עם הזין המדהים שלך, עם אלכוהול ועם כל מיני מאכלים שמעולם לא ידעתי על קיומם.
לא אמרתי לו את זה. הרגשתי שזה יהיה כפוי טובה מצידי להתלונן עכשיו אחרי שכל כך הרבה שנים שיתפתי פעולה ברצון, נהניתי וחגגתי - דייב לימד אותי לאכול סושי, לשתות יין, להעריך סטייק אמיתי, סרטנים וצדפות (שפולי היה נבהל למצוא אותם על צלחתו), לימד אותי לשתות אלכוהול וגם לזיין. הוא הפך את הקיבוצניק הביישן שהייתי לבקיא בהלכות התנהגות באורגיה, ובזכותו נעשיתי לאיש העולם הגדול שמרגיש בנוח בכל מצב. להתלונן עכשיו על כך היה מעשה כפוי טובה וחסר תועלת.
"היינו צעירים יותר אז, ועשינו טעויות, אני לא מאשים אותך בכלום דייב, אבל כמו שאמרתי לך, עם הזמן התבגרתי והתעייפתי. סגנון החיים שלך נעשה פשוט יותר מידי בשבילי."
"אני מבין, אבל חבל שאף פעם לא הייתה לנו שיחת מסכמת של היחסים שלנו." התלונן דייב באותיות כחולות בוהקות ומסולסלות. "אמרת שאתה נוסע ללוויה של אבא שלך, ובלי להסביר כלום פשוט לא חזרת."
"אתה צודק, לא תכננתי את זה מראש, אבל אחרי שחזרתי הביתה הבנתי שאין לי יותר בשביל מה לחזור, שאני רק אזיק לך ולעצמי אם אהיה שם." התנצלתי.
"יכול להיות שאתה צודק, אולי הכול היה לטובה." סלח דייב, "יכול להיות שברחת בזמן, חבל שלא הקשבתי לך לפני שהיה מאוחר מידי."
"טוב, אין טעם לדבר על העבר, העיקר שהצלחת להיגמל ואתה נקי עכשיו. אני מצטער שהיית צריך לעבור הכול לבד, אבל בהחלט יכול להיות שאם הייתי חוזר היו מוצאים את שנינו מעולפים באמבטיה."
"אני בטוח שלא. איבדתי שליטה רק אחרי שנטשת אותי בלי הסברים." הציג בפני דייב את הגרסא שלו להיסטוריה שלנו.
"דייב, זה פשוט לא נכון." מחיתי, "לא נטשתי אותך, פשוט חזרתי הביתה, ועשיתי את זה  כי לא הקשבת לי, אתה בטח זוכר שעוד לפני שאבא מת אמרתי לך שאני מרגיש שאני נסחף ומאבד שליטה. ניסיתי לדבר אתך, לשכנע אותך שנעשה משהו, שככה אי אפשר, ואתה לא רצית, אמרת שאתה בשליטה, שאתה נפגש עם טינה רק פעם בחודש למרות שכבר אז זה קרה כל שבועיים, די מהר אחר כך עברת לפעם בשבוע וכשעזבתי זה כבר היה כל יום..."
"לא ככה אני זוכר את זה." הקליד דייב תשובה קצרה ונזעמת.
התאפקתי לא לכתוב חזרה שאני מתפלא שהוא בכלל זוכר משהו מהתקופה ההיא, נטשתי את הדשדוש חסר התוחלת בעבר ושאלתי מה חדש בעסק.
"אין יותר עסק תומי, המצב התחיל להידרדר עוד לפני שעזבת, אחר כך הלכתי לגמילה והשארתי הכול על הכתפיים של קוני המסכנה שלא הצליחה לשמור על הלקוחות הגדולים ואז הגיע המשבר וזהו, פשטנו את הרגל והקריירה המפוארת שלי נעלמה בביוב."
"אני מצטער לשמוע את זה דייב, אבל אתה עדיין מעצב מעולה, הרבה יותר טוב ממני, אני בטוח שהקריירה שלך עדיין לא הסתיימה."
"אתה טועה. אני זקן מידי להתחיל מחדש, וגם אם לא הייתי היסטוריה עתיקה הזמנים הרעים הגיעו, הכלכלה מתרסקת ולאף אחד אין כסף לבזבז על עיצוב, חבל שלא חסכתי יותר כשעוד הרווחתי כסף."
"אתה רק בן ארבעים וחמש דייב. זה לא זקן."
"זה כן, בשנות הומואים אני דינוזאור." כתב דייב באותיות עבות ומודגשות, הוסיף קו אדום מתחת ופרצוף נוגה שהמחיש את דבריו.
"אז ממה אתה חי? אתה לא עובד יותר?"
"אני עובד במשרד אדריכלות, משרטט סקיצות של תחנות דלק וקניונים וחי בקושי." ריחם דייב על עצמו, "ואתה?" ניזכר לשאול לשלומי.
"עובד חצי משרה בתכנות ומשלים הכנסה כברמן בפאב של חבר."
"המצב שלך כל כך קשה שאתה צריך שתי עבודות?" ניסה דייב לדגמן השתתפות בצערי, "איך זה שלא חסכת כלום?"
האמת שכן חסכתי קצת, אבל זה לא היה עניינו. ביני לביני החלטתי שכל זמן שאני יכול לעבוד לא אחשוב על הכסף הזה. "נכון שרוב הכסף שעשיתי הלך." הודיתי, "אבל לא נורא, אני מסתדר, החיים פה לא יקרים כל כך כמו בסן פרנסיסקו ואני חי יחד עם בחור נחמד שמחלק איתי את שכר הדירה, ומה אתך, יש לך מישהו?"
"כן, בערך, פגשתי מישהו, אבל עדיין לא ברור מה קורה אתנו." כתב דייב לאט, ומשום מה, למרות שלא ראיתי את פניו או שמעתי את קולו הייתה לי הרגשה שהוא משקר.
דייב דווקא רצה שנדבר דרך הסקייפ, אבל סירבתי, פולי ישן על המיטה מאחורי וחששתי להעיר אותו. העפתי מבט חטוף לעבר השעון ונבהלתי, השעה הייתה שתיים בלילה, מחר אהיה שפוך לגמרי... זו הייתה כבר השיחה השלישית שלי השבוע עם דייב שחזר לחיי בזחילה איטית וזהירה, קודם מייל מגשש, אחר כך שיחות במסנג'ר ועכשיו הוא כבר לוחץ על שיחות קוליות ומנדנד למה אין לי מצלמה כדי שיוכל לראות את פני כשהוא מדבר איתי.
"בשביל מה אתה צריך לראות שוב את הפרצוף הקשיש שלי? לא ראית אותו מספיק שנים?" התבדחתי.
"כנראה שלא, עובדה שאני מתגעגע, אתה לא מתגעגע אלי?"
"כן, קצת, אבל... המחשב נמצא בחדר השינה שלנו." הסברתי, נכנס לתיאור מפורט של הבית ואיך החלטנו שעד שיהיה ממש חם עדיף שנישן בעלית הגג הענקית החמה והנעימה שיש בה די מקום גם למזרון קינג סייז וגם למחשבים, ואפילו שולחן השרטוט העתיק שלי התרווח לו שם בנחת.
"אתה פוחד שהוא יקנא, הבחור החדש שלך?" לא הצליח דייב להסתיר את שביעות רצונו, "בן כמה הוא בכלל? רק אל תגיד לי שהוא מהטיפוסים הדביקים האלה שמאמינים בהליכה יד ביד לעבר השקיעה וקונה לבבות שוקולד עטופים בניר ורוד בוולנטיין?" הוסיף בלגלוג שהיה מוכר לי היטב.
"לא, הוא לא מהדביקים." כתבתי, "אבל אנחנו יחד רק כמה חודשים ו... אהה..." איך אני יכול להסביר לדייב הציני והמשופשף בן אדם כמו פולי? קל יותר להסביר לעיוור מלידה מה זה צבע.
"אז מה, אני צריך לנסוע למזרח התיכון כדי לראות ולשמוע אותך שוב?" לחץ דייב.
"לא, בטח שלא, אבל מצלמת אינטרנט טובה זה עניין די יקר בישראל." התחמקתי באלגנטיות, ואחר כך הסברתי לו שוב את עניין הפרשי השעות שהוא לא הצליח להפנים, ועוררתי בו צחוק משתאה כשסיפרתי לו שאני חייב לקום בשבע בבוקר כי אני לוקח את הילד הקטן של השכנה לגן בבוקר, אני די בטוח שהוא חשד בי שאני ממציא את העניין הזה, לא התחשק לי להסביר את כל העניין עם יותם, תולי ורובי, ובטח שלא רציתי לדבר איתו על נינה... הוא סלד מהומואים שניסו להקים משפחות אלטרנטיביות ולא היה לי כוח להתווכח איתו.
איכשהו סיימתי את השיחה וסוף סוף הגעתי למיטה. פולי קיבל את פני במלמול רטנוני, התרפק עלי, חמים ומתפנק, נכרך סביב גופי הקפוא בלי תלונה ובבוקר הביא לי קפה. "תישן עוד קצת, אני אקח את יותמי לגן, מה שלום דייב?"
"משועמם קצת, אולי מדוכא, קשה לדעת דרך המסנג'ר. בכתיבה מאבדים את כל הניואנסים, אבל כנראה שהוא בודד מאוד."
"למה אתם לא מדברים בסקייפ? אולי כדאי שתחבר גם את המצלמה? אולי זה יעזור לו להרגיש פחות בודד?" הציע פולי בנדיבות.
"יכול להיות, אבל... אני לא בטוח שאני רוצה לעזור לו, או יכול בכלל... אתה חושב שאני צריך לנסות?"
"כן." אמר פולי בפשטות.  
"אתה לא מקנא?" התפלאתי, "לא מפריע לך שאני אקדיש זמן לאקס שלי?"
"אם זה יעזור לו אז לא."
"אבל נפרדנו, אנחנו כבר לא יחד. למה שאני אטרח בכלל לעזור לו?" התקוממתי.
פולי הרים את גבותיו והביט בי במבט מאוכזב שלא אהבתי, מבט שאמר לי שהוא מופתע ממני, ולא לטובה, "תגיד, למה בעצם נפרדתם?" שאל, "מה בדיוק הלך שם?"
"מה זה משנה, היו בלגנים, סמים וזיונים, כל מיני... הייתי חייב לברוח וזה מה שעשיתי, מה הטעם לשמור איתו על קשר? מה זה יעזור לו?"
"לא יודע, אני לא מכיר אותו, אבל ברור שהוא צריך ממך עזרה, גם אני נשארתי חבר של כל האקסים שלי." ציין פולי.
"חוץ מאלה שמתו." הערתי בנבזות.
"כן, חוץ מאלה שמתו." נשאר פולי רציני, "ותדע לך תומר שכל החיים המוות שלהם ירבוץ לי על המצפון, אני תמיד שואל את עצמי..." הוא נאנח, "גם אם אתה לא אוהב אותו יותר בכל זאת חייתם יחד מעל עשר שנים, לא יכול להיות שכבר לא אכפת לך ממנו."
"זה לא שלא אכפת לי, אבל אני פוחד שהוא שוב... אתה לא מכיר אותו כמוני פולי, אתה בן אדם כל כך שונה ממנו."
"זו מחמאה?"
"בהחלט."
"טוב, תעשה מה שאתה מבין, אבל נראה לי נבזי לא לעזור לחבר שצריך אותך. מה הוא כבר רוצה? שתדבר איתו קצת, שתיתן טיפה תמיכה, מה כל כך קשה להגיד מילה טובה לחבר?" התפלא פולי בתמימות.

"אתה צודק." הסכמתי, לא כי חשבתי ככה אלא כי התביישתי להודות שחייתי כל כך הרבה שנים לצידו של בן אדם שלא היה אף פעם באמת חבר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה