ז. הכרוכית הוורודה

15. נעול

עדיין עייף מאוד התעוררתי שוב בשמונה בבוקר בהרגשה המציקה ששכחתי לעשות משהו חשוב מאוד. הלכתי להשתין, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים וכשהתנגבתי ראיתי פתאום את קופסת התרופות של שגיא ואז נזכרתי.

חילצתי את הכדורים של הבוקר מרדיד האלומיניום שלהם, מילאתי כוס מים ונשאתי את כל הכבודה למיטה. שגיא שכב בצד שלו, ישן בשלווה ואפילו חייך קצת בשנתו.

"שגיא, הכדורים." לחשתי והנחתי יד על לחיו הדוקרנית. הוא לא התגלח הבוקר והזיפים הכהים שלו גרמו לו להיראות יפה וסקסי עוד יותר מהרגיל. הייתי אמור לכעוס עליו אחרי מה שעברתי בגללו, אבל לא יכולתי, הנוכחות שלו לצידי שמחה אותי יותר מידי

הנחתי יד על כתפו וניערתי אותו מעט. "קדימה, שגיא, תתעורר." הוא המשיך לישון, ממלמל מחאה ישנונית. לא ויתרתי ודחפתי את הכדורים אחד אחד לפיו ואחר כך השקיתי אותו במים. הוא בלע אותם בצייתנות ילדותית, עיניו עצומות ואחר כך התהפך על צידו והמשיך לישון בשלווה.

איך זה שהוא נראה כל כך יפה ותמים ומתוק אחרי כל מה שקרה? ולמה אני עדיין מרגיש ששכחתי לעשות משהו חשוב?

אימצתי את מוחי העייף ואחר כך בדקתי את לוח השנה במטבח - שם אני רושם את התורנויות שלי בכרוכית - כדי להיות בטוח שהיום אני בתורנות של שש בערב ורק אז נזכרתי שהיום יום ראשון, וששגיא היה אמור להיות עכשיו בדרך לישיבה בעבודה.

התקשרתי למזכירה של המחלקה שלו ושיקרתי לה במצח נחושה שהוא חטף דלקת גרון נוראית כשהיה אצל הוריו בירושלים, ועכשיו הוא שוכב במיטה ולא מסוגל להגיד מילה. (בטח שלא, הוא הרי ישן שנת ישרים ואפילו נחר קלות) אחרי שקיבלתי ממנה ההשתתפות בצער ואיחולי החלמה והבטחתי למסור אותם הלאה סגרתי, ובדקתי ביני לבין עצמי אם יש לי ייסורי מצפון על כל השקרים שהשמעתי כל כך מוקדם בבוקר. גיליתי שכן, היו לי, אבל מצד שני, אחרי שביליתי את רוב הלילה בעשיית מעשים פליליים מסוג סחיטה, איומים, שקרים וחטיפה, מה זה כבר שקר לבן אחד? קטן עלי!

חזרתי למיטה, כרכתי את עצמי סביב שגיא שנאנח מתוך שינה והתאים את גופו לגופי במתיקות שוברת לב ונרדמתי מיד, מרוצה מעצמי.

התעוררתי שוב בצהרים, מרגיש רענן ונמרץ ומאוד מאוד רעב. שגיא עדיין ישן, מחייך כמו ילד, ולפני שיצאתי מהמיטה התבוננתי בו, מתפעל מתווי פניו היפים, מעורו החלק והשחום, מהחינניות בה נמתחו גבותיו הישרות מעל עיניו העצומות, מיפי ריסיו הכהים והצפופים, מעדינותן המשורטטת של שפתיו המלאות, העברתי ליטוף לאורך גופו הדק והגמיש, צבטתי קלות את ישבנו הסקסי והמוצק ויצאתי מהמיטה.

"היי." מחא שגיא בקול מנומנם, "לאן אתה הולך?"

"לחמם משהו לאכול, אתה לא רעב?"

"מת מרעב. מה שעה?"

"שתים עשרה וחצי בצהרים."

"שיט, שכחתי את הכדורים של הבוקר."

"אבל אני לא שכחתי, אתה לא זוכר שנתתי לך אותם?"

"לא. אתה בטוח שבלעתי אותם?"

"כן שגיא, אני בטוח."

"אני צריך להתקשר לעבודה."

"אין צורך, אני כבר התקשרתי אליהם ואמרתי שאתה חולה."

"באמת? מה יש לי?"

"דלקת גרון חריפה, הרופא אסר עליך לדבר."

שגיא הצטחק, "יריב החכם, יש לך פיתרון לכל דבר."

"לא לכל דבר." אמרתי והלכתי למטבח.

כמה דקות אחר כך שגיא הופיע במטבח, לבוש רק בחלוק מגבת שהיה קשור ברשלנות על גופו, חושף את חזהו החלק ואת פטמותיו הגדולות והכהות, ומצא אותי עומד ובוחש את המרק שמצאתי במקרר.

"מה יש לאכול?"

"מרק ירקות עם קרוטונים, ואם זה לא יספיק יש גם קציצות וקצת אורז."

"נהדר, אני כל כך רעב שאני יכול לאכול פיל שלם."

הנחתי את קעריות המרק התואמות שקנינו לא מזמן על השולחן, יצקתי לתוכן את המרק, הוספתי קרוטונים והבאתי כפות. ישבנו זה מול זה, אוכלים בשתיקה, מגניבים זה אל זה מבטים מבעד לאד המהביל שהיתמר מהמרק החם.

"נו, אתה לא מתכוון להגיד משהו?" שאל שגיא אחרי שסיים הכול וניגב את פיו במפית.

"מה אתה רוצה שאני אגיד?"

"שאני חרא של בן אדם, אפס עלוב, ושאתה שונא אותי ורוצה שניפרד."

"אבל אני לא שונא אותך ולא רוצה שניפרד."

"למרות שאני חרא ואפס?"

"אתה לא שגיא, אבל לפעמים אתה מתנהג כאילו שאתה כן."

"אני יודע." אמר שגיא, הוציא את הקציצות והאורז מהמיקרוגל והניח את קופסת הפלסטיק החמה על השולחן. אני הבאתי בינתיים צלחות וסכו"ם ואנחנו התחלקנו באוכל שווה בשווה, ואכלנו אותו בתיאבון רב ובשתיקה גמורה שאותה הפרנו רק כדי להסכים זה עם זה שחבל שאין לנו גם חמוצים ובירה.

"לקינוח יש לנו רק גלידה, אבל היא חלבית." אמרתי אחרי שסיימנו הכול, "רוצה תפוח?"

"אחר כך." אמר שגיא, "בוא נדבר קודם ונגמור עם זה. קדימה, תגיד לי כל מה שיש לך להגיד."

"אבל אין לי מה להגיד. אני פשוט לא מבין איך זה שאתה מקפיד לא לאכול דברי חלב אחרי שאכלת בשר, אבל בכלל לא אכפת לך להזדיין עם זרים, ועוד בלי קונדום."

"לא הזדיינתי עם אף אחד."

"אה, אז טיילת לך בחדר חושך רק במכנס קצר בגלל הנוף?"

הוא נאנח, כמעט אמר משהו ואחר כך נמלך בדעתו ושתק.

התחלתי לפנות את הכלים המלוכלכים מהשולחן. "מה קרה אצל הוריך?" שאלתי בעודי מכניס את הצלחות למדיח.

"הם גילו הכול והיה בלגאן נוראי." אמר שגיא ביובש וניגב במטלית את השולחן.

"איך זה קרה? מי הלשין עליך?"

"אף אחד. בת אחותי, היא רק בת שלוש, וכשהיא חיפשה אצלי סוכריות היא מצאה את הכדורים ושאלה בקולי קולות מה זה וככה יצאתי מהארון."

"לא יכולת להגיד שזה ויטמינים או משהו כזה?"

"כן, יכולתי, אבל לא בא לי. פשוט נמאס לי לשקר אז אמרתי את האמת."

"אני לא מבין, אמרת לכולם שאתה לוקח תרופה לאיידס?"

"כן."

"ומה הם אמרו?"

שגיא שילב את ידיו על חזהו בתנועה מתגוננת, נמנע בקפידה מקשר עין איתי. "מה הם יכלו להגיד? אחותי חטפה את הקטנה ואת התינוק וברחה אתם לחדר השני. אימא התחילה לבכות, ואחי שאל אם אני הומו."

"ואמרת שכן?"

הוא משך בכתפיו. "כן, מה עוד יכולתי להגיד?"

"ומה קרה אחר כך?"

"לא זוכר בדיוק. אבא שלי התחיל להגיד תהילים וגיסי שאל כמה זמן עוד נשאר לי לחיות. אמרתי שאני לא יודע מתי אני, או הוא, או כל אחד אחר ימות, רק אלוהים מחליט בנושאים כאלו, ואז הוא התרגז נורא וניסה להרביץ לי, ואחר כך... לא זוכר בדיוק, נהיה בלגן נוראי, כולם צעקו וצרחו, ובסוף נמאס לי, לקחתי את התיק שלי וברחתי, אבל את הנייד שלי שכחתי אצלם."

"למה ברחת לתל אביב?"

"רציתי להגיע ליוני, אבל לא מצאתי אותו בבית."

"כי הוא היה פה, בחיפה."

"כן, אחרי שהגעתי אליו נזכרתי שהוא נסע לפתיחה של הכרוכית. איך היה דרך אגב?"

"היה אחלה, יוני ורובי שוב יחד."

"יופי להם." אמר שגיא בזעף וקם, "יאללה, בוא נארוז."

"נארוז את מה?"

"את הדברים שלך, הדירה שלך כבר מוכנה, לא? אני אעזור לך להתארגן, נזמין מונית, וכל מה שלא תספיק לקחת היום אני כבר אשלח לך במשך השבוע."

"אז מה, בסוף אתה עוד זורק אותי?" נדהמתי.

"כן, האמת שרציתי שניפרד עוד לפני חודש, אבל חיכיתי עד שהדירה שלך תהיה מוכנה." ענה שגיא, הוריד את שתי המזוודות שלי מהארון והתחיל לסדר בתוכן את בגדי.

"מתחשב מאוד מצידך." הערתי בסרקסטיות ורק אז התחלתי לכעוס, מאוד לכעוס.

"כדאי שתתחיל, אם אתה כבר בקטע של אריזה, לארוז גם את הדברים שלך כי בעוד שבוע נגמר לך החוזה."

"אני יודע, זה בסדר."

"מה בסדר? איפה תגור?"

"לא משנה, אני מסודר."

"מסודר איפה שגיא?" הוצאתי מידיו ערמה של חולצות טריקו וזרקתי אותה על המיטה, "בתל אביב?"

"כן, בערך."

"מה בערך? כן או לא? ואם אתה בונה על יוני אז תשכח מזה, הוא עם רובי עכשיו."

"כן, כבר אמרת לי."

"נו, אז מה יהיה אתך?"

"מה אכפת לך ממני? זו כבר לא הבעיה שלך." הפטיר שגיא ביובש, והתחיל לסדר את הגרביים והתחתונים שלי במזוודה הקטנה יותר.

"אכפת לי כי אני אוהב אותך." אמרתי ולתדהמתי פרצתי בבכי ודחפתי את המזווה מהמיטה. היא נפלה על הרצפה וכל הבגדים שהיו מסודרים בה בקפידה התבלגנו. חלקם אפילו נפלו החוצה, אבל אני התעלמתי מהנזקים שעשיתי, צנחתי עליה וכבשתי את פני בידי, מנסה לשווא לעצור את הדמעות ולא מבין למה אני בוכה כשאני בעצם רותח מכעס.

שגיא התיישב לצידי וכרך יד על כתפי. "אל תבכה ריבי." ביקש וליטף את שערותיי, "גם אני אוהב אותך."

"אז למה אתה זורק אותי?" התייפחתי.

"כי אני אוהב אותך."

התשובה שלו הכעיסה אותי כל כך עד שהפסקתי לבכות. הדפתי אותו לאחור ונשכבתי עליו, לוכד אותו מתחת לגופי, והתחלתי לנשק את פיו, מועך אותו תחתי בכוח. הוא עצם את עיניו, לרגע התמסר לנשיקות שלי ואז התעשת וניסה להשתחרר, מתפתל תחתי ודוחף אותי מעליו.

אחזתי בחזקה את פרקי ידיו מעל לראשו והתיישבתי עליו, לופת את מותניו בירכי, מביט בו מלמעלה למטה. פניו היו סמוקות, עיניו להטו ושפתיו נפשקו. חשתי את אברו הקשה מזדקר ונוגע באברי שגם הוא התקשה תוך כדי המאבק.

"למה שגיא? מה עובר עליך? למה אתה לא רוצה אותי?" התנשפתי, מהדק את אצבעותיי בכוח על זרועותיו, מכאיב לו בכוונה, ובתוכי רותחת פקעת של כעס, אהבה וחרמנות.

"אני מנסה להגן עליך, דביל אחד." גנח שגיא, "די ריבי, מספיק. אתה מכאיב לי."

"מגיע לך, אתה יודע מה עבר עלי עד שמצאתי אותך?"

"אני מצטער, באמת. הייתי כל כך מסטול, לא חשבתי."

"לא חשבת? איזו מין תשובה זו? איך אתה יכול ללכת להתמסטל ולשכוח הכול? יש לך מושג דאגתי לך? פחדתי נורא, הייתי צריך לסחוט את צביקה באיומים כדי לגלות איפה אתה? אתה מבין שאם לא הייתי מוצא אותך היית מפספס את הכדור של הבוקר?"

"כן, אני מבין ואני נורא מצטער שהיית צריך לעבור את הסיוט הזה." אמר שגיא בחרטה והסב את ראשו הצידה, עוצם בלאות את עיניו.

פחד פתאומי לפת את ליבי ומין חולשה מוזרה תקפה אותי. הנחתי לזרועותיו, ירדתי מעליו ונשכבתי לצידו, ראשי חבוי בעיקול צווארו. "אני לא מוכן שניפרד." אמרתי, "פשוט לא מסכים ודי."

"אנחנו חייבים, תאמין לי שככה עדיף."

"בגלל שאתה נשא? זה שטויות שגיא, הרי לא ניתן לווירוס אחד דבילי להרוס לנו את החיים. איידס זו לא סיבה להיפרד."

"הווירוס הדבילי הזה הוא רק סימפטום." אמר שגיא ברוך, "הוא לא הבעיה האמיתית."

"אז מה הבעיה האמיתית?" שאלתי והתחלתי ללטף את בטנו. לא רציתי לעשות את זה, באמת שלא, אבל ידי נמשכו כמו מעצמן לגעת בגופו, להחליק על עורו, להשתעשע בשער ערוותו, ומשם לרדת למטה ולהתענג על המוצקות החמימה של אברו והקטיפתיות המפתה של אשכיו.

הוא גנח חרש והתקמר לעברי. "הבעיה האמיתית היא הסיבה לזה שנדבקתי."

"נדבקת כי לא היה לך מזל, זה הכול."

"לא, נדבקתי כי אני חתיכת הומו דפוק ושרוט. מגיע לך מישהו טוב יותר."

"בשבילי אתה הכי טוב." חיפשתי את פיו בפי, "אני לא רוצה אף אחד, רק אותך."

"כי אתה טמבל יריב, אתה פשוט לא מבין." נאנח שגיא בהשלמה והגיש לי את שפתיו.

בזמן שהתנשקנו כל הויכוחים והאומללות שלנו נשכחו, אבל אחרי שהנשיקה תמה הוא שב והסביר לי בסבלנות איזה טיפוס דפוק ורע הוא ולמה הוא חושב שעדיף לי להיפרד ממנו, לשכוח אותו ולמצוא לי מישהו בריא, חכם ושפוי יותר.

"תחזור לדירה שלך ולחיים שלך ותשכח אותי." אמר.

"ומה יהיה אתך?"

"אל תדאג, אני אהיה בסדר."

"אני לא יכול לא לדאוג, איך תהיה בסדר לבד? החוזה של הדירה נגמר עוד מעט, לאן תלך?"

"לא חשוב ריבי, עזוב. אני לא רוצה לדבר על זה."

"יש לך מישהו אחר?" התרגזתי בגלל החמקמקות שלו.

"כן, יש לי מישהו אחר, בחור מדהים עם זין ענק והמון כסף, טוב לך? די, לך כבר מפה."

"לא." אמרתי, "לא מסכים, מה תעשה לי?" דחפתי את ירכי בין רגליו, מתחכך בזין שלו ששב והזדקף כנגד עורי.

"אני אאנוס אותך." הציע שגיא, ספק בצחוק ספק ברצינות.

"יאללה, בוא, אבל בלי קונדום. תדביק אותי ואז לא תוכל להציק לי כל הזמן שאתה חולה ושאנחנו צריכים להיפרד בגלל זה."

"ריבי, זה לא מצחיק." הופיע קמט של זעף בין גבותיו של שגיא, "אל תדבר ככה אפילו בצחוק." אמר בחדות, וטלטל אותי.

בחנתי מהורהר את פניו, הוא ממש נלחץ מדברי, טוב מאוד.

"אם תתעקש שניפרד אני אתחיל ללכת למסיבות הברבק המגעילות האלו, ואני לא אפסיק להזדיין בלי קונדום בחדרי חושך עד שגם אני אדבק." אמרתי, מביט ישר בעיניו.

"מי ייתן לך בכלל להיכנס לשם." הפטיר שגיא בבוז, אבל שריריו התקשחו במתיחות ופיו הרך התהדק לפס צר ונוקשה.

"צביקה, הוא פוחד שאני אלשין עליו לקותי. אני לא אתפלא אם גם הוא נשא. חוץ מזה נראה לי שהוא חרמן עלי, אולי אני פשוט אתחיל להזדיין איתו?"

"ואולי פשוט תסתום את הפה." צעק שגיא בזעם והטיל את עצמו עלי, חובט בי באגרופיו.

"לא רוצה, תכריח אותי" צחקתי, מעורר ביתר שאת את זעמו. החלנו נאבקים זה בזה, האבקות שהפכה להתעלסות נזעמת. מתהפכים ומתפתלים על המיטה, גמרנו לבסוף בעוד אנחנו ספק מתנשקים ספק נושכים אחד את השני.

אחר כך הוא בכה בזרועותיי, ביקש סליחה, התנצל על המהומה שחולל, שב ואמר שהוא דפוק ושרוט, שמגיע לי מישהו טוב יותר עד שהתעייף ונרדם.

נמנמתי קצת לצידו, ואחר כך קמתי, כיסיתי אותו, הלכתי להתקלח, סידרתי בחזרה את הבגדים שהוא הוציא מהארון, החזרתי את המזוודות למקומן, התלבשתי ויצאתי, נועל אחרי את הדלת, והלכתי לעבודה עם המפתחות הרזרביים, משאיר את שגיא הישן נעול בפנים.

16. סוף דבר

בהתחלה חשבתי שהוא נעל אותי בטעות, מתוך פיזור נפש, ורק אחרי שגיליתי שגם המפתח הרזרבי שהיה תלוי תמיד על הקולב ליד הטלפון נעלם הבנתי שהוא עשה את זה בכוונה, שהוא נעל אותי כדי שלא אעלם לו, והתחלתי לכעוס.

איזו חוצפה! איך הוא מעז? רתחתי ביני לבין עצמי, אני כבר אלמד אותו לקח, אני אתקשר ליוני שיבוא לשחרר אותי ובינתיים אארוז את החפצים שלו ואשאיר אותם בחדר המדרגות, או יותר טוב, פשוט אשליך אותם החוצה מהחלון, שילמד לקח, החוצפן הזה!

התקשרתי ליוני, אבל קיבלתי רק את המשיבון, ואז נזכרתי שיוני שוב עם רובי, האקס של יריב. אולי הם בכלל בדרך לתל אביב, מאושרים, שמחים וחרמנים, משתוקקים להגיע כבר למיטה, המיטה שהייתה פעם שלי ושל יוני? ולכן סגרתי בלי להשאיר הודעה.

יוני היפה, כמה הייתי מאוהב בו פעם. הייתי בטוח שנהיה יחד עד סוף ימי חיינו, ושתמיד תמיד נאהב. כל כך אהבתי אותו עד שהסכמתי ללכת לעשות את הבדיקה ההיא, הבדיקה שתמיד פחדתי ממנה.

לא סתם פחדתי להיבדק, כנראה שבסתר ליבי ידעתי שיש לי סיבה לפחד, עובדה שקיבלתי תשובה חיובית ומרגע זה כל עולמי חרב עלי. מהרגע שנודע לי שאני חיובי ירדתי לגמרי מהפסים והתחלתי להיות לא סתם שובב, אלא גם מסוכן ונבזה.

תמיד, עוד כילד, הייתי מרדן וברגע שיצאתי מבית ההורים והשתחררתי מעול בית הספר הדתי בו למדתי פרקתי כל עול. בהתחלה רק זיינתי מכל הבא ליד, וכשגיליתי שהתענוג מתגבר כשאתה מסטול צרכתי סמים כמעט כל סוף שבוע. חילקו אותם כמו סוכריות, היה פשוט ולא יקר מידי לקנות אותם בפיצוציות וזה היה קל כל כך, וכל כך נעים... לא הצלחתי לרסן את עצמי למרות שידעתי שיום אחד אני עוד אשלם על זה ביוקר.

אולי יוני צודק והייתי פרוע כל כך בגלל שחייתי שנים במסגרת מאוד נוקשה ומעולם לא למדתי לכבוש לבד את יצרי, תמיד השגיחו עלי מלמעלה וחילקו לי הוראות ופקודות וברגע שהפסיקו להשגיח עלי ולפקח עלי השתוללתי.

"אתה מתנהג כמו ילד שנתנו לו להתרוצץ חופשי בחנות ממתקים." כך היה יוני נוזף בי אחרי שהעברתי עוד סוף שבוע אחד במסיבות פרועות כשאני שיכור ומסטול, בקושי זוכר עם מי הייתי ומה עשיתי, "אף אחד לא אמר לך שיותר מידי סוכר יזיק לך?"

יכול להיות שאמרו, אבל אני לא הפנמתי, לא פיתחתי חוש ביקורת עצמי ולא ידעתי איך לרסן את עצמי ולכן נענשתי ונדבקתי.

ואולי, בתת ההכרה, רציתי להיענש כי ידעתי שאני עושה את הרע בעיני אלוהים?

יכול להיות שזו גם הסיבה שיצאתי מהארון בפני הורי ומשפחתי? מודה בפניהם שאני לא רק הומו (עניין די חמור כשלעצמו) אלא גם חולה איידס? ולמה מיד אחר כך ברחתי שוב לתל אביב ומיד התחלתי שוב להתהולל? חוזר על ההתנהגות ההרסנית שהבטחתי לעצמי לא לשוב אליה?

אותו דבר עשיתי ברגע שגיליתי שאני נשא. מרוב פחד הפסקתי לחשוב בהיגיון, רציתי רק לשכוח, לא לחשוב על זה, למצות את הרגע, לזיין, לשתות, להתמסטל, לרקוד ולשמוח כמה שיותר לפני שאמות. כמה עצוב שככל שהתאמצתי לשמוח וליהנות ככה נעשית עצוב ומדוכא יותר. איזה מזל שחלק גדול מהתקופה ההיא נשכח ממני, אבד לעד בערפילי שכרות ועשן.

התפכחתי רק אחרי שגם יוני מאס בי ונפרד ממני. מההתחלה חיינו ביחסים פתוחים ולא התרגשנו מזיונים מהצד, אבל ברגע שהוא גילה שאני ממשיך לזיין בלי להקפיד על קונדום אפילו הוא, הציני והמנוסה, הזדעזע וכעס, במיוחד אחרי שאחד מהמכרים שלו התאבד אחרי שקיבל תשובה חיובית.

שנינו התבגרנו מאוד בתקופה ההיא ולמרות שהפסקנו להיות זוג איכשהו הצלחנו להישאר חברים גם אחרי הפרידה.

יוני היה זה שהעלה את הרעיון שאעזוב את תל אביב כדי להתחיל דף חדש. בחרתי בחיפה כי יוני תמיד אמר שהיא המקום הכי רגוע ומשעמם בארץ ושאין בה חיים, מסתבר שהוא טעה כי דווקא שם פגשתי את יריב והתאהבתי שוב.

ברגע שתפסתי שאני אוהב אותו ושלמרות כל מעללי יש לי שוב סיכוי לאושר נבהלתי כל כך... פחדתי נורא, הרגשתי שזה לא מגיע לי, שהוא טוב מידי בשבילי.

בהתחלה הייתי בטוח שהוא לא ירצה קשר עם נשא, אבל הוא הפתיע אותי לטובה וגם אחרי שגיליתי לו הוא קיבל אותי כמו שאני. בכל זאת המשכתי לפחד ולדאוג שהכול ייגמר ברגע שהוא ידע איזה בן אדם אני באמת.

משום מה זה לא קרה ואפילו אחרי ששוב פישלתי וברחתי ממנו הוא מצא אותי ולקח אותי חזרה...

עמדתי מול הארון מחזיק את הסוודר שלו, ובמקום להשליך אותו מהחלון על המדרכה למטה מצאתי את עצמי מריח את הריח של יריב שעלה מהסוודר, נזכר איך הוא נשא אותי מחדר החושך המתועב ההוא וחיבק אותי במקום לכעוס עלי ולשנוא אותי כמו שמגיע לי, התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק גם כשיוני התקשר ושאל מה קורה איתי ולמה לא השארתי לו הודעה.

"לא רציתי להפריע לך ולרובי, אתם כבר בתל אביב?"

"לא, אנחנו עדיין בקריות. סגרתי כי הלכנו לסרט, נחמד פה, אתה יודע, שקט כזה, ואין כל כך הרבה בעיות למצוא מקום חנייה. יכול להיות שאני אשאר פה לתמיד."

"אתה רציני? תעבור לגור בשממות הצפון בגלל מקומות חנייה?" לא יכולתי להתאפק מעקיצה קטנה, הרי הוא זה שתמיד אמר שמבחינתו המדינה נגמרתי מיד אחרי שיוצאים מתל אביב.

"לא רק." שמר יוני על קור רוחו, "יש גם את הדירה המקסימה של רובי ואת הוריו שגרים לא רחוק והם אנשים ממש בסדר, בעיקר אימא שלו שעושה קובה אלוהי ממש."

"אתה מוכן לוותר על סיר הבשר של תל אביב בשביל קובה?"

יוני לא נעלב וצחק. "מסתבר שכן." אמר בעליזות, "כבר ביררתי במשרד ויש להם מקום בשבילי בסניף החיפאי, אז למה לא בעצם?"

"כי אין פה כלום, כי משעמם פה רצח."

"למה כלום? יש לי פה כל מה שאני צריך, אפילו אותך שגר לא רחוק עם יריב החמוד ותמיד נוכל לקפוץ לביקור בתל אביב אם יתחשק לנו קצת רעש ובלגנים, זו רק שעה נסיעה."

"יריב החמוד, מה? רק שתדע לך שהחמוד הזה נעל אותי בדירה לפני שהלך לעבודה."

"באמת, רק נעל אותך, לא קשר אותך למיטה? הוא באמת חמוד אמיתי." הצטחק יוני בלי להראות שמץ של זעזוע ממר גורלי.

"זה לא מצחיק." התעצבנתי, "אני נעול פה, יש לך עדיין את המפתח שלי? בוא תשחרר אותי."

"לא רוצה. מגיע לך להיות נעול אחרי השטויות שעשית."

"יוני!" צרחתי בזעם, "תשחרר אותי או שאני... אני אנסה לברוח דרך המרפסת, ואם אני אפול זו תהיה אשמתך."

"לא, זו תהיה אשמתך, כמו שזו הייתה אשמתך שנדבקת, וכמו שזו תהיה אשמתך אם ליריב ימאס יום אחד מהשטויות שלך." צעק יוני בחזרה, נרגז בגלל האיום שלי.

"יוני." שמעתי את רובי נוזף בו, "אל תדבר ככה אל הילד."

"הוא כבר לא ילד." כעס יוני, "נמאס לי כבר מהשטויות שלו, הגיע הזמן שהוא יתבגר ויתחיל להבין שיש תוצאות למעשים שלו."

רובי לקח ממנו את הטלפון ביקש ממני לא לטפס על מרפסות ולחכות בסבלנות עד שהם יגיעו לשחרר אותי.

הם הגיעו אחרי חצי שעה ומצאו אותי עומד ושוטף רצפות. אין לי מושג איך זה קרה, בדרך כלל אני לא כל כך אוהב לנקות, האמת שתכננתי להתחיל לארוז את הדברים שלי, וברגע שהם יפתחו את הדלת פשוט לקחת את עצמי עם המזוודות שלי ולהסתלק לי לדרכי, להשאיר אותם להסביר ליריב לאן הלכתי, אבל כשרציתי לארוז את הכוס החביבה עלי - כוס חרסינה גדולה עם ציור של קרמיט הצפרדע כתר על ראשו ומתחתיו כתוב - צריך לנשק הרבה צפרדעים עד שמוצאים נסיך אחד – מתנה שנתן לי יריב לכבוד החודש הראשון שלנו יחד - גיליתי שהיא מלוכלכת והתחלתי לשטוף אותה, ואחר כך עוד כוס, ועוד אחת, וגם את המחבת שעמדה וחיכתה לשטיפה כבר יומיים, ואחר כך הייתי חייב להעביר מטלית על השיש ועל השולחן, ואז ראיתי שרצפת המטבח ממש מטונפת, ומה יריב יחשוב עלי אם אשאיר לו מטבח מלוכלך ודביק? ואם רצפת המטבח כבר נקייה אז אולי כדאי לשטוף גם את הכניסה ואת ה...

הם הופיעו והביטו בי מופתעים, אבל שתקו וישבו בצייתנות עם הרגלים למעלה כדי לא להפריע לי לסיים הכול בנחת.

"אף פעם לא ידעתי שאתה חרוץ כזה, אתה מוזמן לבוא גם אלינו, לא חסר מה לשטוף אצלנו." חייך אלי רובי כשסיימתי וקם.

"שלא תעז לדרוך לי על הרטוב." נזפתי בו.

"בסדר, אני רק רוצה להשתין." אמר רובי, דילג בזהירות על הקטעים הרטובים ונעצר מופתע בפתח חדר השינה שלנו.

"מה הבלגן הזה? למה כל הארון על המיטה?"

"אני... אה..." זה היה הזמן להגיד שאני אורז הכול ומסתלק חזרה לתל אביב, משאיר להם את חיפה והקריות עם כל החניות שלה, הים שלה וכל השאר, כולל הקובה של אימא שלו, אבל במקום זה הפתעתי את עצמי ואמרתי שזה כלום, אני פשוט מוציא את בגדי החורף לאוורור כי אמרו בחדשות שמחר כבר יהיה קר ואולי אפילו ירד גשם, הנה אני כבר מסדר הכול בחזרה.

עד שיריב הגיע, קצת עייף, אבל מאוד שמח לראות כמה הדירה מסודרת ונקייה, כבר הכול היה במקום, ואנחנו ישבנו במטבח, שתינו תה, שיחקנו טאקי וצחקנו המון.

הוא התיישב לידי וחיבק אותי, סיפר לנו איזה כיף היה לו למכור ספרים במקום כריכים, ושסוף סוף חיברו את החשמל לדירה מעל הכרוכית ומחר הצבעים יסיימו הכול ונוכל לעבור בסוף השבוע, ושמח כשיוני אמר שהם יישארו לגור בקריות.

אחר כך רובי ויוני הלכו ואנחנו התקלחנו יחד והלכנו לישון. "פחדתי שאני לא אמצע אותך פה יותר כשאני אחזור." גילה לי יריב כשהתחבקנו מתחת לפוך, "אתה כועס שנעלתי אותך?"

"כן, קצת, אבל לא נורא. הגיע לי."

"לא רציתי להעניש אותך, פשוט פחדתי ששוב תעלם לי. אחרי שהגעתי לעבודה פתאום עלה בדעתי שתנסה לטפס דרך המרפסת ולברוח למרות שזו קומה רביעית וזה ממש מסוכן ונבהלתי."

"מה פתאום לטפס על המרפסת? נראה לך שאני אעשה דבר כל כך מסוכן וחסר אחריות?"

יריב צחק. "אצלך אי אפשר לדעת."

"אל תגזים, אני לא כזה טמבל." אמרתי, "וחוץ מזה, אם הייתי רוצה להסתלק, יכולתי פשוט לבקש מיוני שיבוא ויפתח לי."

"או שהיית יכול לזרוק את כל הדברים שלי מהחלון. לא הייתי מתפלא למצוא אותם זרוקים על המדרכה למטה." גיחך יריב.

"איזה שטויות, למה שאני אעשה דבר טיפשי כזה ואגרש בחור חמוד שאוהב אותי ואני אותו?"

"באמת למה?"

"אין שום סיבה." אמרתי ונישקתי אותו, "ממש לא."