ד. ככה זה אצלנו

כשהכרתי את דני לראשונה הוא היה רק ילד רזה וחצוף שהתלבט איך לטפל בחתול שמצא. גם אני הייתי אז צעיר הרבה יותר והרבה יותר אופטימי. לא יאמן כמה סבלנות הייתה לי אז לצעירים חוצפניים. מאחר ושנינו היינו בודדים מאוד, ושנינו אוהבי חתולים החלטנו לטפל יחד בחתול שדני מצא ומהשותפות שעשינו על החתול יצאה ידידות גדולה ושנינו התחברנו ונעשינו חברים.

כמעט מבלי משים, מצאתי את עצמי מתפקד כמעין תחליף אבא לדני. בזכות ההשתדלות שלי דני עזב את הפנימייה וחזר לגור אצל אימו, בעוד אני ממלא, בעזרת שלומי, את תפקיד הדמות האבהית בחייו.

כיום אני חש נוסטלגיה רכה לתקופה ההיא - דני היה מבלה אצלי שעות על גבי שעות ולפעמים נשאר לישון אצלי, בעיקר כששלומי היה עושה תורנות בבסיס, או אצל מישהי אחרת, אף פעם אי אפשר היה לדעת בוודאות איפה הוא נמצא באמת.

לשמחתי הוא ודני אהבו מאוד זה את זה ומצאו שפה משותפת למרות הבדלי הגילים ביניהם. הקשר שלהם היה חם ואוהב ונטול סיבוכים - אולי כי הטלת משמעת ואכיפת איסורים היו התפקיד שלי?

תמיד הרגשתי קצת זקן וכבד לצידם, ולפעמים הרעש והמהומה שהם הקימו הרגיזו אותי, אבל אף פעם לא היה לי משעמם איתם.

דני היה תמיד ברקע הזוגיות שלנו, מזכיר לנו שיש לנו אחריות גם עליו, לא רק על עצמנו, אולי בזכותו החזקנו מעמד יחד שנים כה רבות.

עם הזמן הקשר ביני לדני התרופף, בגיל שלוש עשרה הוא כבר ידע בדיוק למה אני ושלומי גרים יחד, ואני מניח שהבכתי אותו בעצם נוכחותי ובצורך להסביר לחבריו מי אני בשבילו.

אחרי שמלאו לו שש עשרה אימו עברה לגור במקום אחר, ושוב לא היינו שכנים. למרות המרחק הפיזי שמרתי על קשר עם הילד והוא עדיין פנה אלי כשנזקק לעזרה, אבל זה כבר לא היה אותו דבר, ואולי טוב שכך.

אחרי מותו של שלומי הוא שוב התקרב אלי, שהה קצת יותר זמן במחיצתי, מנסה לתמוך ולהיתמך. התאבלנו יחד וניחמנו זה את זה עד שהוא היה צריך להתגייס.

בתקופת השירות הצבאי שלו עברתי לגור עם תומר, ובמשך כשנתיים לא ראיתי אותו. לא שכחתי אותו כמובן, אבל דני היה שייך לעברי וחששתי שמכרים ותיקים יביטו בבן זוגי החדש וישוו אותו לשלומי המת, ואולי גם חשתי אשם שהמשכתי אחריו? אני טוב בקטע הזה של אשמה, היא טבועה אצלי בגנים הפולניים.

אחרי שדני השתחרר הוא בא לבקר אותי ורק אז גילה שאני חי עם אחר. הביקור ההוא לא היה מוצלח, כשהוא נכנס חיבקתי אותו בשמחה, מתפעל כמה הוא גבה והתבגר, וכמה יפה הוא נראה אחרי שנפטר מהמדים. תומר נהג בדני בקרירות מתנשאת, ודני הסתלק די מהר, משאיר אותי מול תומר הנרגז.

ההסברים המגומגמים שלי על מקומו של דני בחיי, ועל כך שבעיני הוא רק ילד לא הועילו. "הוא כבר מזמן לא ילד." פסק תומר, מביט בי בזעף חשדני. "תגיד, הוא הומו או סטרייט?" שאל ישירות את השאלה שהעדפתי להדחיק כל אותן שנים.

"לא יודע. אף פעם לא שאלתי." הודיתי, "מה זה משנה? מה שחשוב זה שהוא בסדר ושהוא גמר בשלום את הצבא, חוץ מזה שיעשה מה שטוב לו."

"אבל איך לא שאלת אותו אף פעם? אתה מכיר אותו מאז שהוא היה תינוק, איך זה שאתה לא יודע מה הוא מעדיף?"

"עובדה, לא יודע. הוא אף פעם לא סיפר לי, ולא נעים לי לחקור אותו. לשלומי הוא בטח היה מספר, אבל לי לא."

"אני רוצה להגיד לך פולי שזה לא נשמע טוב, איך שלא מסתכלים על כל העניין הזה שלך ושל דני זה...  לא יודע, זה לא נשמע טוב."

מה שהוא אמר היה מעליב, אבל לא כעסתי. יכולתי להבין את דרך המחשבה שלו וידעתי שהוא מדבר מתוך דאגה כנה, אבל לא ידעתי מה לענות.

"אתה מכיר אותי תומר, אתה יודע שאני... אני לא מסוגל לשאול שאלות כאלו, דני בשבילי הוא כמו האח הצעיר שלא היה לי אף פעם. לא משנה לי מה הוא עושה ועם מי, רק שיהיה מאושר."

"בסדר." נעץ בי תומר מבט ממושך וחודר, "סליחה שהייתי כזה גועלי." הוסיף והבטיח שבפעם הבאה שהילד יבקר הוא יהיה יותר נחמד.

זה לא קרה כי דני נסע לטיול הגדול במזרח וחזר לחיי רק שנה אחר כך, כמה ימים אחרי ששאול עזב הוא הגיע בלי להודיע, צץ פתאום אצלנו, מגודל שער ורזה מידי, שחום ומוזנח, נראה מוזר בשראוול דהוי ובסוודר פרום.

"אוי ואבוי לך." נבהלתי, "תראה כמה רזית, אין אוכל בהודו?"

"לא כמו בארץ, אבל יש. עם כסף אפשר להסתדר בכל מקום."

"לפי הצורה שלך אתה סובל ממחסור כרגע." אמרתי והוצאתי את הארנק.

"לא, לא." עצר דני את ידי, "זה בסדר פולי, באמת."

"מה בסדר? תראה את השערות שלך? ולמה אתה לא מגולח? וגם הריח שלך... אל תגיד לי שהתחלת לעשן דני כי אז אני באמת אכעס עליך."

"די כבר, אתה יותר גרוע מאימא שלי." צחק דני, ונעתר לשבת ולאכול צלחת מרק ענקית עם קרוטונים, ואחר כך עוד מנה, הפעם עם שקדי מרק.

"איפה אתה גר?"

"בינתיים אצל אימא, אבל צפוף לי שם. אני צריך למצוא לי מקום משלי."

"אימא שלך? יש לה מישהו חדש?"

הוא העווה את פניו במיאוס, "מה אתה חושב? אתה מכיר אותה."

"אם הוא יציק למאיה אני חותך לו את הביצים."

דני צחק. "לה אל תדאג, אם כבר עדיף שתדאג לו, היא ואימא רבות כל הזמן והאלכס המסכן הזה מנסה להפריד... אני יוצא מדעתי מהצעקות."

"מתי תתחיל ללמוד לפסיכומטרי?"

"ברגע שאני אמצא מקום מסודר."

"שטויות, תגור פה ותתחיל ללמוד, עכשיו רק צריך למצוא לך עבודה."

"עבודה יש לי, לא תאמין, אבל התחלתי לעבוד בפנצ'ריה של הדוד שלך. ברגע שהוא זיהה אותי הוא ישר נתן לי עבודה, וזו נחשבת עבודה מועדפת כי אני גם מוכר אצלו דלק, הוא זה שנתן לי את הכתובת החדשה שלך וגם הוא מציק לי שאני אלך להסתפר."

"ובצדק, קדימה, בוא נלך להסתפר."

קוקו וז'וז'ו התנפלו עליו בנזיפות, סיפרו, גילחו, צקצקו בלשונם נוכח בגדיו המרופטים, והאביסו אותו ואותי בהמון אוכל. אחר כך משך אותי קוקו הצידה ופקד עלי להשגיח על הילד.

"הוא כבר לא ילד קוקו."

"המתחיל במצווה אומרים לו גמור, השגחת עליו כשהוא היה ילד, ועכשיו הוא צריך אותך עוד יותר."

"בשביל מה?"

קוקו הביט בי נדהם. "הוא צריך אותך כדי שתשמור עליו, תיתן לו כיוון בחיים, תשגיח עליו תעזור לו ללמוד מקצוע... בגיל הזה הם חושבים שהם יישארו תמיד צעירים ויפים ואחר כך זה כבר מאוחר מידי."

בדרך הביתה חזרתי והצעתי לדני שיבוא לגור אצלנו בחדר הפנוי.

"ומה יגיד תומר?"

"יגיד ברוך הבא."

"אתה בטוח?" פקפק דני.

"כן, תגור פה, תלמד לפסיכומטרי, אחר כך תלך ללמוד משהו רציני, תתחיל להסתדר בחיים, אולי תפגוש איזה בחורה נחמדה?" הבטתי בו בשאלה.

הוא נאנח, "פולי, אל תהיה אידיוט, פגשתי מספיק ודי בחורות... מצטער, זה לא זה."

ברגע שהוא הודה מפורשות במה שחשדתי בו כבר מזמן הלב שלי צנח למטה, ופי התמלא בטעם מר של כישלון. "הכול באשמתי, בגלל הדוגמא הרעה שנתתי לך."

"איזה שטויות פולי! ידעתי שזה מה שתגיד, בגלל זה לא סיפרתי לך עד היום, ורק שתדע, רק בגללך בכלל ניסיתי עם בנות."

"מה ניסית?"

"עזוב, זה יביך אותך, עדיף שאני אשתוק."

"באמת עדיף." הסכמתי, נבוך, ושמרנו על שתיקה עד שנכנסנו הביתה. תומר כבר היה בבית, לחץ בחום את ידו של דני, אמר לו שהוא נראה נהדר, רק קצת רזה מידי, ומה דעתו לגור אצלנו עד שהוא יסתדר.

החלפתי מבט עם דני וחייכתי, מרוצה, ואחר כך, כשהיינו לבד, חיבקתי את תומר ואמרתי לו שאני גאה בו. הוא אמר תודה, אבל עד שלא הסברתי לו הוא לא הבין למה. 

אימא של דני נתנה לי חיבוק גדול כשהגעתי לקחת את הדברים שלו, הציגה בפני את אלכס שלה והזהירה את מאיה להפסיק להתחצף. זה לא עזר, הילדה חוצפנית מטבעה, אבל עם הזמן היא תתבגר מזה, אני מקווה.

דני התארגן אצלנו די מהר, התחבב על כולם, עבד והשתתף בהוצאות הבית ואפילו התאמץ ולמד פה ושם, ואז קיבלנו הזמנה משאול ומאבא שלו, אליהו, לבוא לבקר אצלם.

"מה פתאום?" החמצתי פנים, לא כי יש לי משהו נגד אבא של שאול, שאני לא מכיר בכלל, אלא כי אני כזה, שונא לצאת מהבית.

"אלי מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו והוא רוצה להכיר אותנו ולהודות לנו אישית שעזרנו לבן שלו." הסביר תומר בסבלנות.

"טוב, לך ותעשה חיים. תמסור דרישת שלום בשמי."

"בשום פנים ואופן לא. תפסיק להיות סוציומאט פולי. שנינו הולכים ודי, גם דני מוזמן."

"מי, אני? מה פתאום? למה אני צריך לבקר דודים קשישים שאני לא מכיר?" מחה דני.

"אם אני צריך אז גם אתה, וחוץ מזה עוד לא פגשת את שאול, אתה חייב לראות אותו."

"למה? מה לי ולו?" שאל דני בחשדנות.

"חכה ותראה."

וככה נסענו כולנו יחד לבקר אצל אליהו בשרי ובנו שאול שגרו בחיפה, בבלוק דירות ישן ממש מול הגן הבהאי. חוץ מנוף נהדר של כיפת הזהב והמפרץ התהדרה הדירה שלהם בגינת גג נהדרת משותפת לכל הדיירים של הבלוק שחלקם היו יהודים וחלקם ערבים, וכולם חיו יחד באחווה מופלאה, מטפחים יחד את הגג הקסום הזה, החבוי כמו סוד ירוק ונפלא מתחת לפרגולה עטוית יסמין ריחני.

הגענו לביקור קצת מתוחים, חוששים לגלות אדם חולני, סובל ומריר, והופתענו לטובה. התקבלנו בחמימות גדולה על ידי אדם שנשאר חייכן ואופטימי למרות מחלתו. מר אליהו בשרי ביקש שנקרא לו אלי, כמו כולם והיה מארח נמרץ וחביב, שופע בדיחות וסיפורים מרתקים.

הוא האיץ בנו לעלות לגג כדי לראות את השקיעה, מבטיח לנו שעוד כמה דקות יכנס גם שאול, ואכן, הצעיר נכנס בדיוק כשהשמש - כדור אדום ומסנוור - החלה לגלוש לתוך הים שהפך במהירות מכחול לסגול אפל. לרגע הצטיירה צלליתו הכהה כנגד השמיים שהאדימו באור השקיעה ואז הוא פסע פנימה לתוך הגינה המוארת ודני גנח בהפתעה וכמעט הפיל את הכוס שאחז בידו על הרצפה.

עיניהם של שני הגברים הצעירים נפגשו, הם בחנו זה את זה בשתיקה ורק אני, שמכיר את דני מילדות, חשתי עד כמה הוא היה נדהם, מזועזע ומוקסם למראה פניו של שאול.

כל שמץ של פקפוק שעוד נותר בי לגבי נטייתו המינית נעלם באותו רגע. עדיין לא ברור לי אם זו אשמתי, או שדני היה נמשך לגברים גם בלעדי, אבל לא היה לי יותר ספק לגבי העדפותיו. 

דני יצא עם שאול ביום שישי בערב וחזר רק למחרת בבוקר. תומר עדיין ישן, עייף אחרי משמרת כפולה של סוף שבוע, ואני ישבתי מול המחשב וניסיתי לקמבן איזה סיפור חדש, ובין לבין שוטטתי לי קצת בין הבלוגים החביבים עלי, מגיב ועונה לתגובות.

"לא עבר לך? אתה עדיין קם מוקדם בשבת?" חייך אלי דני, צנח לצידי על הכיסא ושאל אם נשאר סלט ואם יש חלב כי הם מתים לנס קפה.

"הייתם ערים כל הלילה? איפה ביליתם?"

הם החליפו מבטים וחייכו. "היינו במסיבה ואחר כך באפטר פרטי בחיק הטבע." אמר שאול וחלץ נעלים בלי לפתוח את השרוכים, מנהג שתמיד הפליא אותי.

"ראינו את הזריחה." הוסיף דני, "היה ממש נהדר." פיהק.

הם החליטו לשתות תה במקום קפה, חיסלו את כל הסלט עם חבילת פיתות, ואחר כך הלכו לישון.

תומר קם כמה שעות אחר כך, אכל איתי, קרא קצת בעיתון, התעייף וצנח מול הטלוויזיה, ניסה לראות משהו ושוב נרדם.

כיסיתי אותו, מבחין שפניו נראות אפורות ועייפות מהרגיל. לאחרונה הוא מתעייף כל כך מהר... אולי כדאי שיפסיק לעבוד כברמן בסופי שבוע או שייקח עוזר?

צריך לדבר על זה עם רובי כי תומר יעדיף למות ולא להודות שהוא כבר לא צעיר כמו שהיה והוא מתקשה להיות ער לילות שלמים.

"אל תלך." אחז בזרועי כשרציתי לחזור למחשב שלי, "שב איתי קצת." התיישבתי לידו והצעתי מסג'. הוא הסכים בנהימה מנומנמת והניח את כפות רגליו היגעות בחיקי. "אולי כדאי שתפסיק לעשות משמרות כפולות?" הצעתי.

"אולי..." המהם תומר, "אני באמת נעשה קצת זקן מידי לעסק הזה, מתיש אותי לעמוד כל כך הרבה שעות ליד הבר."

עבדתי בזהירות על כפות רגליו, קודם על אחת ואחר כך על השנייה, ואז התעייפתי וזחלתי מתחת לשמיכה שלו, נצמדתי אליו, והנחתי את ראשי על כתפו. "אני לא מפריע לך?"

הוא הסב את ראשו ונישק את קצה ראשי. "אתה פולי? אף פעם לא. השעה כבר שתיים? תעביר לרשת ב' יש את התוכנית הזו עם השירים הישנים שאתה אוהב."

"אבל אתה רואה סרט?"

"מנסה, אבל העיניים נעצמות לי, תעביר לרדיו."

העברתי לרשת ב' ושנינו הקשבנו בשתיקה לשירים הישנים והמתוקים של פעם, מנמנמים קצת עד שדני ושאול צצו בסלון, לקחו את המפתחות של האוטו, אמרו תודה וביי, ולהתראות בערב, ופרחו לדרכם.

"מהרגע שהם נפגשו הם כל הזמן יחד." העיר תומר, "אני כבר לא יודע אם דני גר אצל שאול, או שהוא גר אצלנו."

"חצי חצי אני חושב. זה מפריע לך תומר?"

"לא, ממש לא. נחמד שיש בסביבה חבר'ה צעירים, אבל מה אתך, לך זה לא מפריע?"

"למה שיפריע לי?"

"כי זה דני שפחות או יותר גידלת, ועכשיו הוא עם שאול שכל כך דומה לאקס שלך... פתאום הם נעשו זוג, ו... לא יודע, זה נשמע לי מצב קצת בעייתי."

"למה בעייתי? אני מודה שהייתי מעדיף שדני לא יהיה הומו, אבל מאחר והוא כזה והוא כבר לא ילד ברור שבסופו של דבר הוא יהיה עם מישהו."

"אבל לא מפריע לך שהמישהו הזה הוא דווקא שאול?"

"מה, בגלל ששאול דומה כל כך לשלומי?"

"כן."

"לא, לא מפריע לי." אמרתי מדחיק את הכאב המבוכה והבלבול שכל הנושא גרם לי. ככה נהוג בעדה שלנו, לשתוק ולהדחיק כל פעם שצץ נושא מביך, ומאחר ויש לי כבוד גדול למסורת אבותיי הפולנים הדחקתי במרץ את רגשותיי ושתקתי.

תומר רכן מעלי וניסה להציץ בעיני, אבל אני עצמתי אותן, נחוש לא להוסיף עוד מילה בנושא הזה וגם לא לחשוב עליו יותר ולשמחתי תומר מכיר אותי מספיק כדי לדעת מתי לא כדאי לנדנד לי והוא הניח לי.

למחרת דני תפס אותי על הבוקר ושאל אותי את אותה השאלה – זה לא מפריע לי שהוא ושאול... שהם ביחד עכשיו?

"גם אתה דני? אז מה אם שאול ושלומי נורא דומים? הם לא אותו בן אדם ומה זה בכלל משנה?" התרגזתי

"זה בדיוק מה שרציתי להגיד לך, שהם מאוד שונים. למעשה, כמה שאני מכיר אותו יותר ככה אני מבין יותר עד כמה שאול דומה לך."

"לי? מה פתאום לי?" נדהמתי, "אל תגיד לי שגם הוא נשאHIV ?"

"לא, חס וחלילה, אני מקווה שלא. נדע את זה רק בעוד כמה ימים, אנחנו מחכים לתשובות."

"מה, כבר הלכתם להיבדק? אתם מכירים בקושי שבוע."

"וכבר נמאס לנו מהקונדום המבאס הזה, איך אתה ותומר סובלים אותו?"

"התרגלנו." אמר תומר שהפציע פתאום במטבח, "וחוץ מזה פולי מפצה אותי בגדול על הבעיה הקטנה הזו." כנראה שהאזין לשיחה שלנו מעבר לדלת, "תגיד דני, זה נכון שלתימנים יש זין גדול יותר?"

"תומר!" צעקתי, נבוך מאוד, וחבטתי בפדחתו עם העיתון המגולגל שנח לצידי.

דני צחק, לקח את העיתון וחבט בו גם כן. "תתבייש תומר, עוד מעט תרצה לדעת אם שאול אקטיבי או פסיבי."

"אחרי ההתקפה שלכם אני כבר לא מעז לשאול." צחק תומר, "אבל אם תשאל אותי הכי טוב זה לגוון, פעם הוא ופעם אתה."

"הוא לא שאל." הזעמתי אליו פנים, "ותפסיק לדבר ככה ליד הילד, בטח שלא על הבוקר, ועוד בזמן שאני שותה קפה."

משום מה שניהם חשבו שמה שאמרתי נורא מצחיק, לפעמים אני ממש לא מבין בני אדם.

אין אף הומו שהפך לאבא שלא חרד מהרגע בו יישאל אותו הילד למה הוא ישן עם גבר ולא, כמו כול שאר האבהים, עם אישה?

רובי הכין את עצמו לשאלה הזו מרגע שיותם נולד, ואולי עוד קודם, ובכל זאת כשיותם שאל בזמן ארוחת הערב המשותפת למה אבא ואימא לא גרים יחד ולא ישנים באותה מיטה הושלך הס בחדר האוכל. כל המבוגרים שתקו שתיקה שמבוכה ואשמה שמשו בה, ורק טלי הקטנה צפצפה, מחרה מחזיקה אחרי אחיה הגדול, "אימא, למה את ישנה עם אימא תולי ולא עם אבא?"

אחרי שהתעשתו החלו תולי ונינה לדבר במהירות, מכבירות הסברים וביאורים, נכנסות אחת לדברי השנייה, מבלבלות לגמרי את הילדים שהיו קשובים יותר לשפת הגוף הנבוכה שלהן ולנימת קולן המתנצלת מאשר לדבריהן. 

"אבל למה?" צעק יותם, מתוסכל מכל הברברת, "למה אתם כאלה?"

"כי ככה זה אצלנו." אמרתי אחרי שלא עמדתי יותר בשטף הקשקשת הפוליטקלי קורקט שאיים להציף אותנו, "אנחנו לא כמו כולם, אצלנו אבא ישן עם החבר שלו, ואימא עם החברה שלה וזהו."

"אז אתם גרושים." הפגין הילד העירני – עוד לא מלאו לו שש שנים – ידע בהלכות העולם.

"לא, אנחנו לא גרושים." אמר רובי שהצליח להתאושש לבסוף והשיב לעצמו את יכולת הדיבור, "כדי להתגרש צריך להתחתן קודם, ואני ואימא לא התחתנו אף פעם."

"אולי תתחתן עם אדי?" הציע יותם וזינק על אדי שהושיב אותו על ברכיו ונישק את לחיו, "אתה רוצה להתחתן עם אבא אדי?"

אדי חייך ואמר שבישראל גברים לא יכולים להתחתן, אבל אולי פעם זה עוד יקרה, ואחר כך הטלפון צלצל ודני רצה שאגיד לו איך מאייתים – כל מאן דבעי – ומה פירוש הביטוי המשונה הזו, ואם כבר אז מה זה בשם אלוהים – אורלוגין – ולמה הוא צריך ללמוד את כל המילים הזוועתיות האלו לפסיכומטרי?

"אם היית קורא יותר ספרים..." התחלתי עם הנאום הקבוע שלי, והוא נכנס לדברי בחוסר סבלנות ואמר שהוא יתחיל לקרוא ספרים כשאני אתחיל לפתור משוואות במתמטיקה, מסר דרישת שלום משאול, סיפר שאליהו מרגיש הרבה יותר טוב והתוצאות של בדיקת הדם שלו מאוד השתפרו, והבטיח לקפוץ לבקר במשך השבוע, אבל עכשיו הוא חייב להכין שיעורים באנגלית, וסגר.

אחרי האוכל הבנות לקחו את הילדים לישון. תומר ורובי נסעו לעבוד בפייגלע והשאירו אותי ואת אדי עם הכלים המלוכלכים.

"ראית את הפרצוף של רובי כשיותם שאל אותו מתי הוא יתחתן איתי?" שאל אדי והתחיל לשטוף את התבנית שלא נכנסה למדיח.

"כן, חשבתי שהוא ייחנק." גיחכתי בעודי מנגב את השולחן, בטוח שגם אדי רואה את הצד המצחיק בכל המצב, אבל אדי נותר רציני, ואחרי שכבר ניקינו את המטבח והתיישבנו מול הטלוויזיה הוא שתה קצת בירה, ואחר כך עוד קצת, ואחר כך הוסיף וודקה, וכמו שאומרים – נכנס יין יצא סוד – אדי שפך לפני את ליבו וזה נגמר בבכי.

אדי המסכן, אף פעם לא הייתה לו משפחה אמיתית, הצורך שלו במישהו שיאהב אותו, ורק אותו, מעורר בי עצב. כמה חבל שויקטור נפטר והשאיר אותו לבד עם רובי, מזל שלפחות הוא השאיר לו את הבית. אדי אוהב את רובי יותר מידי, האהבה שלו היא אהבה תלותית וחונקת ורובי לא יודע איך להתמודד עם השריטות שלו ולנסוך בו ביטחון.

האמת היא שהם לא מתאימים, אדי צריך מישהו אבהי יותר שירגיע אותו ולמרות שרובי הוא לא בן אדם רע, ובדרכו דווקא מחבב את אדי, אולי אפילו אוהב אותו, הוא רק גבר... כלומר סוג של צייד שכל הזמן מחפש משהו חדש ומעניין יותר ואדי לא מבין שאין לו מה להתרגש, זה רק שעשוע ובסוף הוא יחזור אליו.

אני בטוח שאם אדי היה פחות חרד ונותן לו יותר חופש, פחות נדבק אליו וחושד בו ולא מקנא כל כך... טוב, אם הוא היה כזה הוא לא היה אדי. רובי צריך שישחררו לו יותר חבל, וחוץ מזה הוא צריך כנראה, מידי פעם, מישהו פחות פסיבי מאדי במיטה...

אדי המסכן, הוא לא מבין את זה ואין לי מושג איך להסביר לו בלי שיפגע.

"הוא כן אוהב אותך." ניסיתי לנחם אותו כשסיפר לי, דמעות זולגות על עיניו, שהוא ורובי כמעט לא עושים סקס יותר, ושהוא בטוח שיש לרובי מישהו אחר.

"אתה חושב שהוא ותומר... שהם שוב..." לא הספקתי להשלים את השאלה כי אדי פרץ בבכי היסטרי ולא הניח לי להמשיך לדבר.

"לא פלא שהוא לא רוצה אותי יותר." אמר אחרי שנרגע, "תראה איך אני נראה? אני כבר זקן ומכוער."

"לא נכון." מחיתי, והזכרתי לו שהוא צעיר מרובי בכמה שנים טובות, ושהוא בחור נאה מאוד, אפילו כשהוא שיכור, וטענתי בתוקף שהוא מדבר שטויות.

כמו כל השיכורים אדי המשיך להתעקש, ולא רק שהתעקש שהוא מכוער ומגעיל הוסיף ואמר שלרובי נמאס ממנו כי הוא נשא ורובי שונא לזיין עם קונדומים.

"אבל גם אם הוא מזיין מהצד הוא צריך להשתמש בקונדומים." הערתי, קצת ברשעות, כי העניין הזה עם הקונדום הוא נקודה רגישה גם אצלי.

"לא אם הוא עם יריב, האקס שלו." אמר אדי בעצב נוראי שקרע לי את הלב מרחמים.

אחר כך הוא החל להציק לי שגם אני אשתה – כמו רוב הרוסים הוא לא מצליח להפנים את העובדה שאלכוהול גורם לי להרגיש חולה ושאני לא מסוגל להשתכר – הודה שגם לו נמאס לגמרי מקונדומים, וניסה לפתות אותי לזיון בטענה שאם שנינו נשאים זה בסדר.

ניסיתי להסביר לו שזה לא נכון, אבל הוא היה שיכור מידי, ולבסוף נרדם בבגדיו על הספה. אני רק מקווה שהוא לא יזכור כלום מהשיחה המטופשת הזו כשיקום למחרת בבוקר. 

כרגיל בבקרי שבת התעוררתי מוקדם מידי והופתעתי כשגיליתי שתומר לא ישן לצידי. בימי שישי בלילה הוא גומר את העבודה בפאב בשעה מאוחרת מאוד ובדרך כלל אני ישן כשהוא מגיע הביתה. כבר התרגלתי ללכת לישון לבד בלילות שישי ולמצוא אותו לצידי בבוקר, אבל הבוקר הוא לא היה ואני הנחתי שהוא נשאר לישון בפאב.

ירדתי לקומה השנייה וגיליתי את אדי על הספה, נוחר בשלווה. הלכתי להכין קפה, מתלבט אם כדאי להתקשר לתומר בשעה כל כך מוקדמת או אולי להעיר את אדי ולהתייעץ איתו?

הטלפון צלצל וזה היה תומר. "הערתי אותך?"

"לא, כבר קמתי, אני שותה קפה עכשיו. איפה אתה?"

"בקומה השנייה של הפייגלע, סיימנו לעבוד ממש מאוחר והיינו מחוקים מעייפות, וחוץ מזה ירד גשם נוראי אז החלטנו להישאר לישון פה. תגיד פולי, יש לך מושג איפה אדי?"

"אדי כאן, אצלנו, ישן."

רובי עלה על הקו, "בוקר טוב פולי." אמר בקול נרגז, נשמע כאילו הוא מתאפק לא לצעוק עלי, "יש לך מושג למה אדי לא חזר הלילה הביתה?"

"כי הוא שתה קצת יותר מידי, ונרדם כאן."

"לא היית צריך לתת לו לשתות." המשיך רובי לכעוס.

"אני לא הגננת שלו רובי, היה לו מצב רוח רע וזה מה שהוא עושה כשהוא עצוב, הוא שותה."

"הוא בטח לכלך עלי כהוגן, תמיד הוא עושה את זה כשהוא שתוי."

"אהה... הוא... הוא קצת מוטרד מהיחסים שלכם רובי, זה נכון, אבל הוא מאשים בעיקר את עצמו."

"ואתה בטח ניחמת אותו כמיטב יכולתך." הטיח רובי בעוקצנות.

"השתדלתי להרגיע אותו." אמרתי בקול מאופק, "אבל לדעתי..."

"תשמור את דעתך לעצמך, אם אני ארצה עצות אני אבקש לבד." צעק רובי וסגר לי את הטלפון בפרצוף.

נשארתי עומד עם המכשיר ביד, פגוע ומבולבל, תוהה מה אני עושה עכשיו.

"מה קרה? שאל אדי שהשתרך למטבח, נראה מעוך ועייף, "מי התקשר בשעה כל כך מוקדמת?"

"רובי. הוא צעק עלי בגללך."

"למה? מה עשית?"

"הרשיתי לך לשתות והקשבתי לך. מסתבר שלדעתו זה לא בסדר."

אדי התיישב בזהירות ליד השולחן ותמך את ראשו הכבד בידיו. "אוי, למה שתיתי כל כך הרבה?"

"בגלל רובי, היה לך מצב רוח רע."

"באמת?"

"כן, באמת. אתה לא זוכר מה סיפרת לי?"

"לא כל כך." הוא הרים אלי מבט לא ממוקד, "עשינו משהו?"

"מה פתאום? אל תדבר שטויות!" הרמתי עליו את קולי.

"בסדר, בסדר, אל תתרגז, רק שאלתי." גנח אדי.

הטלפון צלצל שוב והוא נאנק וסתם את אוזניו בכפות ידיו. "די, מספיק, שקט. תשתיק את הרעש הזה."

הרמתי והפעם זה היה תומר, "מה אמרת לרובי? הוא רותח מרוב כעס."

"בעיה שלו, איזה דביל! תמסור לו שילך לעזאזל."

"פולי," נאנח תומר, "בחייך, אל תהיה ילד, מספיק שהבוס שלי מתנהג כמו מפגר, אל תתחיל גם אתה. תגיד, הזדיינת עם החבר שלו?"

"השתגעת? איזה מין שאלה זו?"

"שאלה לגיטימית."

"ממש לא, אם כבר אני זה שצריך לשאול מה עשית עם רובי."

"אז תשאל." הטיח תומר בזעף.

"אני לא רוצה, תעשה מה שמתחשק לך, זה לא עסקי." החזרתי לו מנה אחת אפיים, מרגיש שידי רועדות מרוב זעם.

שתיקה לא נעימה השתררה בין שנינו ואז לקח רובי את הטלפון מידו של תומר ושאל, הפעם בקול רגוע יותר, אם אדי התעורר כבר.

"כן, הוא פה, לידי, ער ושותה קפה, ואני רוצה להגיד לך רובי שלא אהבתי את הרמיזות שלך ולא את..."

"אתה צודק לגמרי, אני מבקש סליחה פולי, הגזמתי, אני מודה. אל תכעס עלי, בוא נתפייס בבקשה, אתה סולח לי?"

אני לא רגיל להתנצלויות, והתחינה בקולו של רובי הביכה אותי קשות, "זה בסדר, עזוב, כבר שכחתי מזה, אני מצטער שלא התקשרתי להגיד לך שאדי נשאר פה, חשבתי שתבוא עם תומר לקחת אותו הביתה. לא ידעתי שתישארו לישון שם."

"נשארנו כי ירד גשם והיינו נורא עייפים." חזר רובי והסביר, "היינו צריכים להתקשר, אבל היה נורא מאוחר ו..."

"זה בסדר גמור, לא קרה כלום. מתי אתם באים הביתה?"

"עוד מעט. מה דעתך שנביא לכם בייגלך ורוגלך טריים מהמאפיה ברחוב יפו?"

"רעיון מצוין, תודה רובי, להתראות."

הם הגיעו עם שקיות ריחניות, עמוסות כל טוב, ובינתיים הילדים התעוררו ודרשו אוכל. כולם טרפו בייגלך ולחמניות, הילדים עם קקאו והמבוגרים עם תה, והמריבה נשכחה. 

מאוחר יותר, אחרי שפיהקנו מול הטלוויזיה תומר שאל מה בדיוק קרה בליל שישי ביני לבין אדי כשהיינו לבד בבית.

"אדי שתה וקיטר שרובי מזניח אותו, ושאין להם כמעט סקס, ואחר כך נרדם."

"וזה הכול?"

"כן תומר, זה הכול. למה? מה חשבת שיקרה? שאני אנצל את זה שהוא שיכור ואזדיין איתו?"

"לא הייתי מאשים אותך אם זה היה קורה." הצטחק תומר, "נדמה לי שאדי קצת נדלק עליך, זה מה שרובי חושב."

"אוף! איזה קשקוש, אני אוהב אותך תומר, אבל לפעמים אתה ממש מגעיל." הצהרתי וצבטתי אותו.

"אני יודע, אל תתרגז. תגיד, לא בא לך לגוון קצת פולי, להיות מידי פעם עם מישהו אחר?"

"ממש לא."

"אבל בטח נמאס לך להיות רק איתי כל הזמן." המשיך תומר לחפור.

 "אני לא רוצה לדבר על זה." הפכתי אליו את גבי, מקווה שישתוק כבר.

"אתה כזה פולנייה." צחק תומר וצבט את מותני, "נו, די להיות כזה, תודה שבא לך לפעמים על אחרים." המשיך להתגרות בי. אותו זה הצחיק, אותי הרבה פחות.

"כן, לפעמים, בעיקר כשאתה מעצבן כזה, אבל אם אני כבר אזדיין עם מישהו מהצד זה לא יהיה עם שיכור, שיכורים מגעילים אותי."

"וואלה?" אחז תומר בסנטרי, מביט בעיני. ניסיתי להשתחרר, אבל הוא התעקש ולבסוף הייתי חייב לאחוז בזרועו ולמשוך בה בכוח כדי שיניח לי.

"עזוב אותי." ניסיתי לצאת מהמיטה כדי לשים סוף לשיחה המעיקה הזו.

תומר נשכב עלי, מרתק אותי תחת משקלו, "אל תלך, תדבר איתי."

"לא רוצה, עזוב אותי."

"די פולי, אל תתרגז, סליחה אם עצבנתי אותך. סתם צחקתי."

"לא נכון, התכוונת לזה."

"טוב, אולי... קצת."

"אין קצת בעניין הזה, או שאתה בוגד או שלא. כשרק התחלנו להיות ביחד אמרת שהיה לך מספיק מזיונים עם זרים, שאתה לא רוצה יותר סטוצים, ופתאום אתה שוב... קודם הזדיינת עם רובי, ועכשיו אתה רוצה שאני ואדי... לא מוכן. תעשה מה שאתה רוצה תומר, אבל אל תגרור אותי לתוך הביצה הזו, לא רוצה, היה לי מספיק."

הוא ירד מעלי ונשכב לצידי עדיין אוחז בי, מביט בי במבט מודאג. "אתה צודק, כשרק נפגשנו אמרתי שאני רוצה לחיות חיים אחרים, בלי בגידות ובלי זיונים מהצד, אבל מאז עברו שלוש שנים פולי... פתאום אני רואה שהזמן עובר ואני לא נעשה צעיר יותר, מה שאני לא אעשה עכשיו אני כבר לא אעשה יותר, ולפעמים בא לי... בא לי לבלות קצת."

"אז תבלה, אני לא אעשה לך סצנות, תעשה מה שאתה רוצה. בגלל זה לא חזרת הביתה בלילה? בילית?"

"לא." אמר תומר, "נשבע לך שלא, היינו פשוט נורא עייפים וירד גשם, ולכן החלטנו שעדיף שנישן שם."

"איפה ישנתם בדיוק? על הספה המעפנה הזו שיש בחדר הלבשה?"

"מה פתאום? נראה לך? עלינו למעלה, לקומה השנייה, יש שם שני חדרי שינה ומין חדר מסיבות כזה..."

"חדר מסיבות? מה זה חדר מסיבות?"

"קשה להסביר, זה דומה קצת לאוהל בדואי, מזרונים על הרצפה ובדים צבעוניים כאלה על הקירות והתקרה, ויש גם די. וי. די. עם המון סרטי פורנו ושלושה מסכים פלסמה ענקיים וצעצועים... אתה יודע."

"כן, אני יודע. אני מקווה שיש גם מקום להתקלח ויש מספיק קונדומים."

"כן, יש. אל תדאג, אבל אף אחד לא מכריח אנשים להשתמש בהם, למה אתה עושה פרצוף נגעל כזה?"

"כי זה נשמע כמו מועדון סקס מגעיל."

"מאין לך? לא היית שם אף פעם."

"הייתי במקומות דומים, אני מתאר לעצמי שיש גם ערסל כזה מעור שתלוי מהתקרה."

"כן, בחדרי השינה."

"תומר, כדאי שתדבר על זה עם רובי, כדאי שתזהיר אותו, דברים כאלו אף פעם לא נגמרים טוב, תמיד קורים במקומות כאלה דברים לא סימפטיים שנגמרים בבית חולים, או בחדר מתים ואז יש משטרה וחקירות... לא סוג הפרסומת שאתה רוצה אצלך."

"בחייך פולי, אתה כזה מתחסד, בקומה השנייה של הפייגלע יש מועדון פרטי לחברים בלבד, ומה שקורה שם זה עסקם. אולי זה לא מוצא חן בעינייך, אבל זה עדיין חוקי להזדיין בלי רשות מהרבנות."

"לקחת סמים זה לא חוקי, וגם לא לזיין קטינים."

"ממתי כמה באנגים ואקסטות זה סמים? וחגיגת הרי מוכרים חופשי בכל הפיצוציות." התרגז תומר, "ומה פתאום קטינים? מאין בא לך הרעיון הזה?"

"מהחיים, ואל תגיד לי שחברי מועדון האלו מזדיינים רק זה עם זה כי אפילו אתה לא יכול להיות כל כך תמים, מי שמקבל שם את כל הזין בלי קונדום אלו ילדים שהם מוצאים ברחובות ובגנים, בשר טרי ורעב שהם מנצלים ואחר כך זורקים."

"איזה שטויות." נרעש תומר, "מאיפה אתה ממציא את הדברים האלו?"

"אני לא ממציא כלום, הכול מהחיים."

"איזה חיים? מה חיים? באמת פולי, זה לא אמריקה פה, אפילו לא תל אביב, כולה חיפה, אתה מדמיין דברים שלא היו ולא נבראו."

"אני לא, דברים כאלו קורים בכל מקום, אפילו בקיבוצים הכי ירוקים ותמימים קורים דברים כאלה."

"בחייך פולי..." לחש תומר, נדהם מההתפרצות שלי.

"אל תגיד בחייך, אני לא ממציא כלום, הכול כבר קרה ומה שלא קרה עוד יקרה. מאיפה לדעתך למדתי לפחד מגברים שיכורים? ואיך אתה חושב נדבקתי באיידס? תעשה מה שאתה רוצה תומר, אבל הסיפור הזה יתפוצץ יום אחד ויגיע לעיתונים, ואז לא תוכל לספר שלא ידעת ולא שמעת ואתה סתם ברמן תמים."

סיימתי לדבר ושנינו שתקנו, המומים – הייתי מופתע בדיוק כמוהו מסערת הרגשות שנתקפתי בה – ואז תומר ליטף בעדינות את לחיי, מפנה את פני אליו, ושאל ברוך אם אני רוצה לדבר על זה.

משכתי בכתפי ושתקתי, לא התחשק לי לספר לו על נעורי הפרועים. למי יש כוח לדבר על דברים שקרו לפני יותר מעשרים שנה?

"לא בא לי לדבר על זה תומר. הייתי אז ילד קטן ודביל, בנס יצאתי חי מכל העניין הזה, אני לא רוצה לדבר עליו יותר."

"על מה? מה עשו לך?" התעקש תומר לדובב אותי.

"זה קרה מזמן, קצת לפני הגיוס... אני שונא לדבר על זה." אמרתי, וכמו תמיד כשחשבתי שוב על התקופה האפלה ההיא בחיי ראשי החל לכאוב, והרגשתי שהראייה שלי מטשטשת ואני רוצה להקיא.

"בתקופה ההיא נדבקת באיידס?" המשיך תומר לחקור.

"לא, היה לי מזל, המון מזל, כי אז עוד לא היו התרופות שיש היום, לא נדבקתי, אבל אם לא הייתי מסתלק בזמן... בטח לא הייתי פה היום."

"איך הסתלקת?"

"צה"ל לקח אותי תחת חסותו, למזלי התקבלתי לגולני ושירתי רוב הזמן בלבנון... מבחינה מסוימת אפשר להגיד שנפלתי מהפח אל הפחת, אבל כיום אני מבין שעדיף טירונות בגולני מאשר... מאשר החיים שהיו לי בתקופה שבין סוף הלימודים לגיוס."

"וההורים שלך לא שמו לב? לא ראו שעובר עליך משהו?"

"לא. בתקופה ההיא... זה היה בסוף שנות התשעים, לא הייתה המודעות שיש היום ואני הייתי ילד מבולבל נורא וכועס בגיל ההתבגרות... לא ידעתי להסביר להם... בקושי הבנתי בעצמי מה יש לי, רבתי עם כל העולם ובסוף הם התייאשו ממני ושלחו אותי לגור אצל קרובי משפחה בנתניה, ביום עבדתי בקיוסק על שפת הים ובלילות ביליתי  בתל אביב... עשיתי שטויות נוראיות, נעזוב את זה, אחר כך התגייסתי ודווקא הייתי חייל טוב. החלטתי שבצבא אני אהיה לגמרי סטרייט, אפילו יצאתי עם בחורה."

"היה לך סקס איתה?"

"כן, וזה היה לא רע, לא כמו עם גברים, אבל... הייתי יכול להתחתן איתה ולחיות לא רע בכלל, חבל שלא עשיתי את זה, לפחות לא הייתי נדבק באיידס."

"אולי לא, אבל גם אם היית חי עם אישה ההומואיות שלך הייתה מתפרצת באיזה שלב ואז היית צריך לשקר לה ולילדים שבטח היו נולדים לך... ובסוף היית צריך להתגרש."

"אולי, אבל לפחות היו לי ילדים."

שנינו שותקים שוב, והוא מלטף אותי, שרגא אותי בעדינות ומעיר שאולי יש לי ולו יותר דברים משותפים מכפי שנדמה לי ושואל איך באמת נדבקתי.

העדינות וההבנה שבקולו גורמים לי להיפתח ולספר לו למרות שאני שונא לדבר על התקופה ההיא, "היה לי שירות צבאי די קשה, בעיקר לקראת הסוף, בשנה האחרונה שלי בצבא הבחורה שהייתי איתה השתחררה ועזבה אותי, נמאס לה מזה שאני יוצא הביתה רק פעם בחודש וגם אז אני הרוס מעייפות ועצבני. היא מצאה לה איזה סטודנט למשפטים... שמעתי שהם חיים בניו יורק עכשיו, או שאולי הם כבר חזרו לארץ? לא יודע. השתחררתי בסוף 92 עבדתי קצת במוסך של הדוד שלי ואחר כך בסתיו 93 ניסיתי ללכת ללמוד, לעשות משהו עם עצמי. זה לא הצליח, לא הבנתי מה קורה לי, למה אני כל כך לא רגוע, לא מרוכז, לא מסוגל לישון כמו בן אדם, כועס כל הזמן. נרשמתי ללמודים באוניברסיטה וברחתי משם אחרי חצי סמסטר... מצאתי עבודה בתל אביב, חשבתי שאני אחסוך קצת כסף ואחשוב בינתיים מה לעשות עם עצמי. סיפרתי לך על זה, לא?"

"מאוד בקצרה."

"אין הרבה מה לספר. עברתי מעבודה לעבודה, מנסה למצוא את עצמי, להירגע קצת, להבין מה קורה איתי. היום אני חושב שחלק מהבלגן שהיה לי בראש קרה בגלל השירות הצבאי שלי, הייתי חובש וקרו שם דברים... דברים קשים. בתקופה ההיא היו הפגזות, פצועים, תקופה קשה... הייתי צריך ללכת לבקש עזרה, אבל הייתי טיפש מידי, פחדתי שיעלו על זה שאני לא לגמרי סטרייט. הייתי אז ילד ותל אביב הייתה קופסת ממתקים מפתה מאוד... לשתות לא יכולתי, הכבד שלי לא מצליח להפוך את האלכוהול לחומר הזה שגורם לשכרות, וגם לעשן אני לא אוהב, נחנק מהעשן, אבל פיתחתי חיבה לעוגיות חשיש ובעזרתן הצלחתי להתגבר על הרבה עכבות. חגגתי כהוגן ואז פתאום התחילה להציק לי איזה פטרייה מעצבנת בפה ועדיין, כמו דביל, לא הבנתי מה קורה לי..."

הדיבור הממושך עייף אותי מאוד והזיכרונות מאז העלו דמעות בעיני, "די, דיברתי מספיק, בוא נלך לישון תומר."

"בסדר, עוד מעט. רק תספר לי קודם איך גילית בסוף שאתה נשא."

"מישהו שלא רציתי להזדיין איתו חשב שזה יהיה רעיון טוב להתנפל עלי עם עוד כמה חברים ולאלץ אותי... הוא היה נורא שיכור וגם החברים שלו... הם הפחידו אותי נורא, ממש נכנסתי לפאניקה, כבר עברתי אונס אחד, לא בא לי עוד פעם... נלחמתי בהם כמו משוגע וזה התפתח למשהו ממש מכוער ואלים, מאוד לא אופייני לי. בסוף הכול יצא לטובה, נחתכתי מבקבוק שבור, דיממתי נורא, הביאו אותי למיון ואשפזו אותי ולמחרת הרופא שבדק אותי שאל מה זה הכתם המגרד הזה על השפה שלי ויום אחר כך כבר ידעתי... ועכשיו די, אני רוצה לישון."