1. זמנך עבר
כמה שעות לפני שהוא טס חזרה לאילת התקשרה
אחת, אמרה שלום בקול בוטח שהיה בו רמז קל של מבטא מזרחי קליל, הציגה את עצמה
כמעיין - חברה של רונן - ושאלה איפה הוא.
לא הייתי צריך לשאול, מיד ידעתי. ראיתי את
הפרצוף שלו, שמעתי את ההתפנקות הזו בקול שלה והצטערתי שעניתי לנייד שלו.
הוא ירה בי מבט זועם מעיני פחם בורקות
ויצא. דיבר איתה קצרות במרפסת וחזר. "תראה," הוא אמר, "זה לא מה
שאתה חושב."
"אה, לא? אז מה זה כן?"
"איתה זה לא סתם כמו עם כל האחרות,
איתה זה רציני. היא יודעת עלי ויודעת גם עליך."
"מה היא יודעת?"
"יודעת שאתה נשא ושאנחנו יחד, ושאני
נמשך לגברים אבל רוצה גם משפחה."
"נהדר! ועכשיו גם אני יודע."
"תמיד ידעת. אמרתי לך את זה עוד
בהתחלה. זו לא אשמתי שאתה העדפת להתעלם. תודה שתמיד אמרתי שעד גיל שלושים אני רוצה
ילדים ומשפחה רגילה."
"נכון, אמרת." אני מודה.
"היא כמוני, גם היא לא לגמרי סגורה
על עצמה. רוצה לפעמים גם נשים וגם אצלה יש משפחה מסורתית, שמרנית כזו. אתה
מבין?"
"בטח שאני מבין."
"זה לא שאני לא אוהב אותך מאוד, אתה
יודע שאני אוהב למרות שכיום... אתה יודע..."
"כיום מה?"
"אתה לא נראה כמו פעם."
"מה לעשות, אנשים משתנים."
"אני מתכוון... אתה יודע."
בטח שידעתי, יש לי איידס, לא בעיות ראיה.
"כן, אני יודע. יפה מצדך שאתה עדיין אוהב אותי למרות שאני כבר לא יפה כמו
פעם. אני מודה לך." אמרתי בטון פולני.
"אל תהיה אשכנזי כזה, זה
מעצבן." הוא כמובן לא החמיץ את הפולניות שלי, הוא תמיד שנא את הקטע הזה אצלי.
זה אחד היתרונות של זוגיות ממושכת - אתה
מסוגל לעצבן את בן הזוג שלך בלי יותר מידי מאמץ.
"סליחה, לא התכוונתי." שיקרתי
לו בפרצוף בלי שמץ בושה.
הוא כמובן הבחין בכך, אבל בלע את זה בשקט,
הרווחתי את התענוג הזה ביושר.
"זו לא אשמתו של אף אחד שאתה נראה
שונה כיום למרות שחבל שאתה לא עובד קצת על עצמך."
"אולי דיאטה?"
"מצחיק מאוד."
"אולי ניתוח פלסטי?"
"די כבר עם זה."
"בהחלט די כבר."
"למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון לזה שדי."
"אתה רוצה שניפרד?"
"אתה רואה, אם מסבירים לך לאט אתה
מבין מהר."
מתוך הרגל ישן אנחנו מחייכים זה אל זה ואז
נזכרים ונאנחים יחד. לא מסוגלים להביט זה בזה, אבל ממשיכים לשבת זה מול זה כאילו
אנחנו העונש אחד של השני.
"תראה," הוא מנסה שוב להמתיק את
הגלולה, "זה לא שאני לא אוהב אותך יותר, אבל פתאום נהיה לי מין קראש כזה
עליה. אף פעם לא הרגשתי דבר כזה, היא מדליקה נורא והיא... היא בחורה."
"באמת? כמה מוזר? בחיים לא הייתי
מנחש."
"יש לה דברים שאין לגברים, דברים
שאפילו לך אין."
אני מחייך בעל כורחי, לפעמים הוא כזה ילד
דביל!
"אני מאוד מקווה שיש לה דברים שלי
אין."
"בחודש הבא אני אחזור סופית לארץ
וכנראה שגם היא ועד אז... אתה לא יכול לחכות עוד קצת עד שאני אחליט?"
"לא חושב."
"למה?"
"כי לא."
"אז זהו?"
"כן."
"תן לי עוד חודש, רק עד סוף השנה
נמרוד, בבקשה?"
"חצי מהדירה שלך רונן, אתה יכול
להחזיק פה את הדברים שלך כמה זמן שבא לך, אבל זמנך עבר." אני אומר והולך
להתקשר לגולדי, האקס המיתולוגי שלי.
שיחה קצרה וכבר יש לי הזמנה לסוף השבוע
בירושלים.
"ותזכור שיש לי רק מיטה אחת."
מגחך גולדי, "ולישון על הרצפה בירושלים בחורף זה תענוג קטן מאוד."
"למה על הרצפה? לא תפנה לי מקום
לידך?"
"חשבתי שאף פעם לא תבקש."
"הנה אני מבקש."
"הנה אני מפנה מקום לידי. להתראות
יפיוף."
"להתראות גולדי."
סוגר את הטלפון ופונה לרונן שמביט בי במבט
עגום. "אתה לא צריך ללכת לארוז?"
"כן."
"אז לך."
תכננתי להניח לו להתארגן לבד, אבל זה לא
עובד ככה - הוא לא זכר שהגרביים שלו עדיין על החבל ולא הסתדר עם הגיהוץ של החולצה
הלבנה.
מצאתי את עצמי עוזר לו כמו תמיד, וכמו
תמיד כשהייתי אורז בשבילו נעשיתי עצוב. חוץ מעצב חשתי גם כעס, אבל כשסידרתי לו את
תיק כלי הרחצה (שקניתי לו אחרי שהוא קיבל את המשרה ההיא שחייבה אותו לשהות בחצי
השנה האחרונה באילת) נתקל מבטי בראי וכעסי פג מיד.
כשנפגשנו הייתי נשא טרי גבר צעיר ויפה, מלא
תקווה וכוחות נפש. הרבה מאוד תרופות ושנתיים אחר כך איבדתי חלק גדול מקסמי.
עם הזמן - במיוחד אחרי דלקת ראות נבזית
שלקיתי בה בחורף האחרון - רזיתי מאוד. נעלם הצעיר החייכן והשרירי שהייתי פעם.
במקומו הופיע צל חיוור שהתהדר בצללים כהים מתחת לעיניים, לחיים שקועות, קמטים
מרירים בזויות הפה, כתפיים רחבות שפעם היו גם שריריות וצוואר שנראה דק מידי לשאת
עליו ראש שכאב לעיתים קרובות מידי.
מי יכול להאשים אותו?
אני בטח שלא.
בפתח הוא התעקש לחבק אותי למרות שהייתי
מסתפק בלחיצת יד והצליח לשתול בזריזות נשיקה על לחיי.
"תעשה חיים עם גולדי ואל תשכח לקחת
את כל התרופות שלך בזמן."
"אתה תדאג לקראש הטרי שלך ותעזוב
אותי בשקט." הדפתי אותו מעלי, אבל הוא לא נהדף. פעם דחיפה קלה שלי הייתה
מספיקה, אבל זה היה פעם, לפני שזמני עבר. כיום הוא היה החזק מבין שנינו.
"להתראות בעוד שבועיים."
"אל תהיה בטוח. אולי אני אהיה
עסוק."
"מספיק כבר להיות בלומה כזו
נמרוד." רטן רונן בקוצר רוח, משתמש בשם החיבה הישן שלי שהמציא לי גולדי כשעוד
הייתי בריא (שם משפחתי בלום)
"סתמי רונית ועופי לי מהעיניים, זמנך
עבר." סיננתי לעברו ברשעות – רונן שנא שדיברו אליו בלשון נקבה - וברחתי פנימה
כדי שהוא לא יראה אותי בוכה כמו הבלומה הטיפשה שהייתי.
עד שגמרתי להתייפח הוא כבר הלך. קמתי,
שטפתי את הפנים, נעצתי מבט ארוך וממושך בראי והחלטתי לעשות מעשה!
ואיזה מעשה יכול לעשות הומו שזה עתה נזרק?
לרוץ לפתוח כרטיס באטרף.
ואם האתר הזה שמולך ביד רמה על חיי החברה
של הקהילה נראה לכם המוני ועמוס מידי יש גם אחרים, אבל העיקר להפסיק לשבת מריר
ועגום בבית וליבב מעל לתמונות מהחופשה האחרונה שלכם.
כידוע לכל אחד אחרי שנזרקת עליך למהר
ולהודיע לכל העולם שעוד רווק להוט ופנוי הצטרף לחבורה המשחרת לטרף בשדות
הוירטואליה הפרועים והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא פתיחת כרטיס באתר היכרות.
וראשית חוכמה עליך לעטר את הכרטיס החדש
בתמונה מושכת לב ועין, תמונה שתהיה גלויה אך גם מסתורית, חושפת טפח ומסתירה
טפחיים, והכי חשוב - עדכנית.
סקרתי את התמונות האחרונות שלי שצולמו
לפני עידן רונן בחיי והתעצבתי אל לבי. פחות משלוש שנים חלפו מאז ואיזה שינוי נורא
חל בי. יכולתי כמובן לשקר ולשים את התמונות הישנות, אבל מה הטעם בכך?
תוך שבוע, מקסימום שבועיים, ידעו כולם
שרודי_78 שקרן והתמונות שלו לא עדכניות. חוץ מלהיות שמן אין חטא נורא מכך. אפילו
אם אתה מעל גיל ארבעים יסלחו לך - בתנאי שתקפיד להתעמל במרץ ולהסתיר כל סימן לגילך
המופלג - אבל חלילה לך מלפרסם תמונות לא מעודכנות. שמך יצא לדיראון עולם בכל רחבי
היקום הווירטואלי של אתרי ההיכרויות ואף בן אדם שווה לא יפנה אליך עוד.
למרבה הפלא כולם מקבלים בהבנה שקרים לבנים
וחסרי חשיבות כמו זיוף הגיל והמשקל, או מסירת פרטים אישיים בדויים - דבר שנתפס
כצעד רצוי המעיד על שיקול דעת ותבונה - מותר לך אפילו לא לספר שאתה נשא, וגם על
סירוב להשתמש בקונדום יסלחו לך, אבל אם הפנים שלך לא תואמים לאלו שפרסמת בכרטיס
אבוד לך.
החלטתי איפה לא לבזבז אף רגע מיותר וללכת
מיד לעדכן את תמונותיי.
אסור לחסוך ולהתקמץ בנושא צילום תמונות
לאטרף. בשביל תמונה טובה כדאי לעשות מאמץ וללכת לצלם טוב שידע להפיק מפרצופך את
המיטב.
אפילו בחורים נאים מאוד שלא ראו טעם
להשקיע בתמונה ושמו סתם תמונת פוטו רצח או איזה צילום בזק חובבני בהנחה שיהיה בסדר
גילו להפתעתם שלא. אם התמונה שלך מעפנית לא יעזור לך שאתה בעל אישיות מלבבת, חוש
הומור, רגישות וספונטניות. כל אלה טובים כשאתה מחזר אחרי בחורה, גברים לא
מתעניינים באופייך, הם רוצים פנים נאים, רוצים לראות שרירים, ושתיפטר מהכרס לפני
שאתה פונה אלי, וגם מהשערות המגעילות על הגב.
נכון שכרס אין לי, וגם שערות על הגב לא
מטרידות אותי, ומעטה הפלומה הקליל על חזי לא מהווה גורם מפריע בדרך כלל, אבל
הפנים... אוי הפנים.
פני הסחופות והעצובות היו זקוקות ללא ספק
ליד אמן מיומנת שתבליט את היפה שבהן ותעלים את המכוער, המזדקן והעצוב.
הלכתי למקלחת, סקרתי את מלאי המשחות
והתמרוקים שהתאספו אצלנו במשך הזמן ודבר ראשון מרחתי קרם ממצק, או מטשטש, או משהו
סביב עיני הנפוחות מדמעות, וסרקתי את שערי שלמרבה הפלא נותר סמיך, שופע ומבריק -
תודה לאבא על הגנים המשובחים - למרות ששנות המחלה שעשו שמות בכל חלקה טובה אחרת של
גופי.
אחר כך עטיתי על עצמי את הג'ינס הטוב שלי
נוכח לגלות בצער שהוא גדול עלי מעט, ואת חולצת הטריקו הכי חדשה ומגוהצת שלי, ושמתי
פעמי אל זיו - הצלם הטוב ביותר באזור -שלמרבה הנוחות הוא חבר טוב שלי ושל רונן וגר
בדירה ממול.
זיו היה שרוע על הספה, עטוף חלוק רחב
וצבעוני. הוא הביט בי במבט בוחן וידעתי שעיניו הכחולות, היפות, המעוטרות ריסים
ארוכים וסמיכים, לא החמיצו אף פרט בהופעתי -
הבגדים ההדורים מידי, השיער המסורק,
האדמומיות בלובן העין - הכל נרשם ותויק.
כשביקשתי שיצלם אותי תמונה באיכות של אטרף
הוא לא נראה מופתע כלל. הרים גבה מטופחת ומעוצבת (לעזאזל! ידעתי ששכחתי משהו,
מילא, בטח יש גברים שיש להם פטיש לגבות עבות ופרועות, נעזוב את זה) ואמר בפשטות,
"לא רוצה."
"מה, לא רוצה?" התעצבנתי,
"כשהאסלה אצלך התחילה לעלות על גדותיה דווקא ביום שישי בלילה לא אמרתי לך לא
רוצה, וכשהבחור ההוא השתכר ורצה לצאת אתך לטיול לכינרת באמצע הלילה בלי לתת לך
אפילו ללבוש בגד ים לא אמרתי שאני לא רוצה, וש..."
זיו הרים יד ענוגה ומטופחת - הוא מתפרנס
כדראג קווין במועדון 'לה קאט' ולכן הוא חייב להקפיד על כל פרט בהופעתו - וביקש
שאירגע.
"אני יודע שאני חייב לך המון טובות
רודי. אתה שכן טוב ובחור מקסים ואתה ממש מתוק, ולכן אני מחזיר לך טובה ענקית ולא
מצלם אותך."
"אז תביא את המצלמה שלך ואני אצטלם
לבד." התרתחתי.
"לא." חייך אלי זיו במתיקות
והציע תה, או אולי קפה?
"אני צריך תמונה, לא שתייה. מה הבעיה
שלך?"
"רונן."
"רונן לא פה."
"בדיוק, הוא לא פה ואתה כן, ולכן
אני, כחבר שלכם, חושב ש..."
"רונן עזב אותי זיוינקה."
נשברתי וצנחתי לצידו על הספה, "הוא עזב אותי ואני חייב..."
"כוס תה צמחים עם דבש ועוגת קינמון,
ואם זה לא יעזור אז שוקולד."
"לא רוצה שוקולד, אני לא רעב."
"באמת רודי, אני מתפלא עליך, שוקולד
לא אוכלים כשרעבים, שוקולד זה מזון לנשמה, אם אתה רעב תאכל פירה ושניצלים."
"אתה לא מבין שום דבר."
התרגזתי, "אני לא צריך מזון לנשמה או לבטן, אני צריך זיון."
זיו נאנח וקם ממקומו, נתמך קלילות בכתפי,
ואז רכן אלי והניח יד על לחיי. המגע הקל של ידו הקרירה הרגיע אותי. "מתי רונן
עזב?"
"היום, לפני שעה ומשהו."
הוא נד בראשו בידענות. "אם ככה אתה
עדיין לא יודע מה אתה צריך רודי. בוא נשתה תה."
"ואחר כך תצלם אותי?"
"כן, אם אחרי התה עדיין תרצה אני
אצלם אותך."
"אני צריך להראות סקסי, אבל לא ערס.
הורס, אבל לא טיפש."
"אני יודע בדיוק מה אתה צריך
חמוד." הגיש לי זיו כוס מלאה תה חם, מתוק וריחני.
"אתה חושב שתצליח להראות אותי יפה,
צעיר ובריא?"
"אני לא חושב שזו תהיה בעיה
רודי." רכן אלי זיו מעבר לשולחן, סילק את הכוס הצידה ונישק את שפתי.
נישקתי אותו חזרה וזה היה נעים.
הוא הוביל אותי לחדר השינה שלו שהיה
צבעוני וריחני, מקושט קטיפות רכות ותחרות אווריריות. סילק כמה דובוני פרווה
צמריריים מעל המיטה והדף אותי אליה. נשכבתי על סדין משי כחלחל והתעטפתי בגופו החלק
והגמיש של זיו.
להפתעתי מתחת לחלוק המתנפנף והרך היה חבוי
גוף חזק ושרירי שידע בדיוק מה הוא רוצה ממני וידע לעמוד על שלו בתקיפות גברית
מפתיעה
נאבקנו והשתוללנו לאורכה ולרוחבה של המיטה
הגדולה עד ששנינו באנו על סיפוקנו וצנחנו חבוקים, מזיעים ועייפים.
"ומתי תצלם אותי?" נבהלתי
כשראיתי שכבר חושך בחוץ.
"מחר בבוקר. אחרי שתישן את שנת היופי
שלך תיראה הרבה יותר טוב." הבטיח לי זיו, עטף את שנינו בפיקה ורדרד ונרדם
בזרועותיי, מחייך ונינוח כחתול שבע.
ניסיתי בכל כוחי להירגע ולהירדם כדי לקום
יפה יותר מחר, אבל השינה חמקה ממני. שכבתי בשקט לצידו של זיו הישן, מתאמץ לא לחשוב
על רונן ועל מה הוא היה אומר אם היה רואה יודע מה עשיתי עם זיו עד שבסופו של דבר
גברה עלי העייפות ונפלתי לתוך שינה כבדה, רצופה חלומות זוועה שבהם נדדתי לבד
בביצות קרות ואפלוליות מחפש את רונן שהתמיד להתחמק ממני.
2. זה בוער
מטבעי אני טיפוס של בוקר, אני
משכים קום גם בימים בהם אני לא עובד, אבל להתעורר בחמש וחצי בבוקר היה מוגזם אפילו
בשבילי.
קפצתי מהמיטה ונחפזתי למטבח
עם הטלפון הנייד הרעשני שלי כדי לא להעיר את זיו הישן (תוהה בפעם המי יודע כמה איך
מכשיר כל כך קטן מצליח להקים רעש כה גדול) ומצאתי את עצמי עומד עירום במטבחו
המצוחצח של זיו, מקשיב לגולדי נכנס שוב להיסטריה כי הוריו עומדים לבוא לביקור.
מובן שההזמנה לירושלים בוטלה,
וגולדי שבימים כתיקונם היה בחור רגוע ומנומס, בעל חוש הומור משובח וסבלנות אין קץ,
אפילו לא ניסה להתנצל. לא האשמתי אותו, מניסיון קודם ידעתי מה עושה לו המחשבה על
הוריו שמסתובבים בדירתו ואפילו יושבים על המיטה שלו, וסלחתי לו מראש על ההשכמה
המוקדמת.
"אולי הפעם תעזוב את
הקומיקס במנוחה?" ניסיתי לשווא להכניס מעט הגיון במוחו. המחשבה על גולדי קטן
הקומה והשמנמן מתרוצץ בכל רחבי דירתו הקטנה, אוסף את חוברות הקומיקס היקרות שלו
מכל הפינות ומחביא אותן בארון הספרים היהודי שלו, דחוקות וצפופות מאחורי הש"ס
והפוסקים השמנים והכהים, העציבה אותי.
"אתה לא מכיר את
אחותי." ענה לי בעצבנות, "היא חייבת לדחוף את האף לכל מקום, היא מיד
תעלה על התמונה המרשיעה ההיא של הצל שכמעט מנשק את הנער שהוא הציל."
"כן, בטח. היא תצליח
להגיע לתמונה אחת ויחידה מתוך מאות החוברות שיש לך ולפי הפרצוף המצויר של גיבור
דמיוני מסוקס בגרביונים היא מיד תדע שאתה נושך כרי..."
"ששש... די כבר רודי,
מספיק להציק לי. אני חייב... ואין לי... אני צריך... טוב, ביי." וטרק.
לא היה טעם לחזור למיטה אחרי
השיחה המטרידה הזו ולכן הכנתי לי כוס נס קפה ובעודי ממתין למים שירתחו שקעתי
בזיכרונות על התקופה שבה אני וגולדי היינו צמד חמד, אי אז בתקופת תל אביב העליזה
שלנו.
אני הגעתי לתל אביב מהקריות
שנמצאו, כפי שקנטר אותי גולדי, אי שם מעבר לביצות ולג`ונגלים הסבוכים שבין גדרה
לחדרה, בעוד שהוא היה כמעט תל אביבי. כמעט, אבל לא לגמרי. הוא גדל בבני ברק
החסודה, נצר למשפחה דתית חמה, מחבקת, מתערבת וכמובן סולדת מעצם הרעיון על הומואים.
משה גולדברג הנחמד והעדין
שכונה גולדי בתל אביב ומוישל`ה בבני ברק נקרע בין שני העולמות הללו שהיו כל כך
סמוכים זה לזה וכל כך מנוגדים אחד לשני.
הוריו ראו בצער רב איך הילד
הולך ונשמט מידיהם, הולך ונמשך לעולם החילוני, אבל למרבה המזל לא העלו בדעתם שיש
בנטישה שלו את הדת יותר מסתם אובדן אמונה.
במשך זמן מה הוא הצליח לקיים
בעזרתי איזון רופף ושביר בין החיים בבני ברק לחיים בתל אביב שם למד בבר אילן הנדסת
מחשבים, ואז, במחי בדיקת דם אחת, הכל התרסק.
למרות שרק אני יצאתי חיובי
והתשובה של גולדי הייתה שלילית הוא נבהל והזדעזע עד כדי כך עד שהחליט
לנטוש אותי ואת תל אביב החטאה ולברוח לירושלים עיר הקודש.
אחרי שנה של חיי טוהר שהוקדשו
אך ורק ללימוד פילוסופיה יהודית ולקריאה בספרי קבלה ומיסטיקה הזויים גולדי התמוטט
לגמרי ופשוט הפסיק לתפקד.
הוריו המודאגים שידעו שאני
ידידו יצרו איתי קשר בתקווה שאוכל לעודד את רוחו והם אלו שהסיעו אותי בפעם הראשונה
לדירה הקטנה שלו בירושלים.
בתקופה ההיא כבר חייתי עם
רונן ורגשות העלבון והכעס על מה שכיניתי בליבי, הבגידה של גולדי, כבר שכחו,
וכשראיתי אותו כל כך רזה, חיוור ואומלל, הרגשות הללו נעלמו לגמרי ושוב חזרנו להיות
ידידים כמקודם.
בעצת הרב שלהם החליטו הוריו
של גולדי להניח לו לנפשו ולא ללחוץ עליו להסתדר בחיים כמו שאר אחיו ואחיותיו. הם
הגיעו למסקנה שהוא ניחן בנפש רגישה ושבירה ולכן צריך לנהוג בו בזהירות, לתמוך בו
כספית אם יזדקק לכך ולתת לו להחלים בקצב שלו.
גולדי שהפסיק את לימודיו
התפרנס מתיקון מחשבים במעבדה צנועה אחת, ופעם בשבוע לימד במכללת ערב
דתית צעירים חרדיים איך לשלוט ברזי המחשב.
לאט לאט חזר לעצמו וקיבץ לו
אוסף של ידידים שחלקם היו גם יזיזים, וחי לו בשקט ובצנעה בדירתו הקטנה עם שני
חתולים, מחשב משוכלל ואוסף של חוברות קומיקס שנאלצו להתחבא בארון כל פעם שהוריו
קפצו לביקור.
בפעמים הנדירות שבהן חצה את
שטחי הבר המסוכנים המשתרעים בין גדרה לחדרה וקפץ לביקור נהגנו לפלרטט זה עם זה
בבדיחות הדעת ותו לא. אם היית בזוגיות היית משול בעיניו של מוישל`ה מבני ברק לאישה
נשואה האסורה על כולם חוץ מבן הזוג החוקי.
תזכורת – אפשר להוציא את
מוישה מבני ברק, אבל לא את בני ברק ממוישה.
קיוויתי בכל לבי שעכשיו
כשנעשיתי שוב רווק אוכל לחגוג את חזרתי לשוק הבשר עם גולדי. אחרי זמן כל כך ארוך
שבו הייתי רק עם רונן חששתי להתחיל את חיי כרווק הולל עם זר שלא ידע עלי כלום ועם
זאת הייתי נחוש בדעתי לא לשבת אבל ומתנזר בעוד רונן חוגג עם הבחורה ההיא שחטפה לי
אותו.
אם הוא מזיין אז גם אני!
החלטתי, בעודי מסיים את הנס קפה הפושר שלי. אני לא אירתע מכלום ובלבד שאראה לרונן,
בן זוגי הבוגדני, שאם הוא יכול גם אני יכול!
נחוש והחלטי הלכתי לחדר השינה
וניסיתי להעיר את זיו כדי שיצלם אותי סוף סוף. הזמן קצר והמלאכה מרובה
וכדי למהר ולפתוח כרטיס באטרף - השער לעולם התענוגות והסקס חסר המעצורים
- עלי להשיג תמונה ראויה.
זיו סירב לקום ולא עוד אלא
שהצליח, בערמומיות עקשנית, למשוך אותי אליו למיטה ולבצע בי את זממו.
תזכורת – אם אתה
רוצה להקים את זיו מהמיטה אל תתקרב אליו יותר מידי.
כמובן שאחר כך נעשינו עייפים
ומאוד ושוב נרדמנו וכשהתעוררנו כבר היה ממש מאוחר. פתאום נזכרתי שהיום יום
שישי ועוד מעט יסגרו את הסופר ואין לי אוכל בבית שלא לדבר שכמו תמיד בסוף שבוע
הבית היה הפוך ומלוכלך .
"מה הלחץ?" התמתח
זיו בחינניות, "אני אקפוץ לסופר, תעשה לי רשימת קניות ולך לנקות את
הבית."
"והתמונה שלי?"
מחיתי.
"התמונה לא תברח, מה
בוער לך?"
"בוער לי."
"טוב, אבל קודם אני חייב
לטוס לקניות כי אחרת ייגמרו לי את הלחמניות שאני אוהב."
עד שזיו חזר עם הלחמניות
החביבות עליו כבר הייתי שקוע בשטיפת רצפת הסלון, ועד שגמרתי הכל, ועד שהרצפות
התייבשו, נעשיתי נורא רעב.
זיו הכין בינתיים פיצה ביתית
נהדרת מדיפה ניחוחות וגם אפה בורקסים כתוספת ובנדיבות רבה הזמין אותי לאכול אצלו.
אחרי שאכלנו ושבענו דרשתי
שהוא יקיים את הבטחתו ויצלם אותי סוף סוף!
"אבל תראה איך אתה נראה?
כולך מג`ויף מהניקיון." מחה זיו, ובצדק.
"טוב, אז אני הולך
להתקלח."
"בוא תתקלח אצלי ואני
אסבן לך את הגב." פיתה אותי זיו.
אמר ועשה ולא רק שסיבן לי את
הגב גם חפף לי את הראש ואחר כך ניגב אותי במגבת רכה ומבושמת ומרח לי קרם על כפות
הרגלים, ואחר כך עיסה לי את העורף כדי שאהיה נינוח ורגוע לקראת הצילום, אך אבוי,
במקום להירגע נעשיתי שוב חרמן.
זיו שהבחין בכך כמובן כי
ישבתי ערום על מיטתו הדף אותי בעדינות לאחור עד שהשתרעתי על הסדין הכחלחל הפרוש על
מיטתו ולפני שהבנתי מה קורה צנח החלוק הצבעוני על הרצפה ושוב הוא היה מעלי, חלקלק
וגמיש, תקיף וחזק עד להפתיע אם נזכור שמדובר בבחור שמבלה את רוב ערביו כשהוא לבוש
שמלה, חבוש פיאה בלונדינית, מדדה על עקבים גבוהים ושר שירים רגשניים.
עד ששוב התעוררנו כבר נגמרו
החדשות בטלוויזיה וזיו היה לחוץ נורא כי היה עליו להגיע למועדון `לה קאט` להופעה.
מרוב חיפזון הוא הסתבך עם
הציוד שלו והמזוודה שהיה עליו לשאת איתו עשתה רושם כל כך כבד עד שהצעתי לו לבוא
איתו ולעזור לו להתארגן.
"איזה מתוק אתה
רודי." נישק אותי זיו, "זה יהיה ממש נהדר אם תבוא, ולא תצטרך לשלם
בכניסה כי אתה איתי." נתן לי עוד נשיקה, לוהטת היישר על שפתי, ופתאום הוא
נעשה פחות לחוץ בזמן.
"אנחנו מאחרים
זיו." האצתי בו - אני שונא לאחר - ואחרי פחות מרבע שעה כבר היינו בדרכנו
למועדון `לה קאט`.
מועדון 'לה קאט' מתמחה ברקיחת
קוקטיילים בעלי שמות חתוליים ובהופעות דראג לוהטות של גברים שנהנים להתלבש בבגדי
נשים מצועצעים ולבצע חיקויים של דיוות מפורסמות.
אני יודע שיש כאלו שאוהבים את
הקטע הזה, מתחברים בכיף לצד הנשי שלהם, מחבבים אוחצ'ות מענטזות, ונהנים לצפות שוב
ושוב בפריסילה מלכת המדבר. אני אישית מוצא את העסק הזה של גברים נשיים מביך ונרתע
מסוג כזה של הומואים כמו ממגפה.
לדעתי גבר צריך להיות גבר
ואישה צריכה להיות אישה, וכל עירוב התחומים הזה מבלבל אותי וגורם לי אי נוחות. לכן
לא ביקרתי עד כה במועדון 'לה קאט' למרות שהיה מקום פופולארי מאוד ונמצא סמוך למדי
לדירתי.
הופתעתי מאוד לגלות שמדובר
במקום גדול ומרווח עם בר ענקי, בימת הופעות מכובדת מאוד ושומר סף מגודל עם קרחת
מבריקה בשם איוון האיום שהתהדר במבטא רוסי מאיים ובאוסף מרשים של קעקועי דרקונים
רצחניים שירקו אש מעל חזהו הרחב לעבר הנחשים המפחידים שהתפתלו על זרועותיו העבות.
הוא הזעים לעומתי גבות עבותות
והזכיר לזיו שאסור למבקרים להיכנס לחדרי ההלבשה, אבל התרכך ברגע שזיו חייך אליו
חיוך זוהר ושתל נשיקה ענוגה על לחיו. "זה רודי הוא איתי," ליטף זיו ביד
ענוגה את קרחתו של איוון האיום, "הוא בסדר."
"טוב, אבל אם הוא יעשה איזה
בעיה..." הסתפק איוון בחצי משפט רב משמעות שהעביר צמרמורת של דאגה בגבי
"יהיה בסדר
ואניצ'קה." צייץ זיו, ומשך אותי אחריו אל דלת קטנה שנחבאה מאחורי הבמה.
"תראה זיו," ניסיתי
להתחמק ברגע האחרון, "אין לי בעיה לחכות לך ליד הבר או..."
"אל תדבר שטויות, אתה לא
עוזב אותי עכשיו." פקד זיו בתוקף והדף אותי אל מעבר לדלת לתוך חדר ארוך וצר -
יותר מסדרון מחדר - שקיר אחד שלו צופה במראות מוקפות נורות איפור ואילו הצד השני
נראה כאילו התפוצץ עליו ארון תלבושות.
בין שני הקירות הללו התרוצצו
כמה דמויות ערומות למחצה של ספק נשים ספק גברים, מרחו על עצמם איפור, דחסו את גופם
בשמלות צבעוניות, החליקו גרביונים מצועצעים על רגליהם החלקות, דחפו את כפות רגליהם
לתוך נעלי עקב שנראו ענוגות מידי בשבילם וחבשו פאות ענקיות מרובות תלתלים וסרטים
על ראשיהם הגזוזים.
זיו התקבל בתשואות ובברכות
ואני במטח של שריקות זאביות, ופה ושם גם צבטו חלק מהגברות המפוקפקות הללו את
ישבני.
תזכורת – גברים נשארים גברים
גם כשהם לובשים שמלות קצרות עם גרביונים ומדביקים פרנץ מניקור.
הושבתי אחר כבוד על שרפרף קטן
בפינה ובהיתי מוקסם איך אותו זיו עצמו שהוכיח לי עוד הבוקר באותות ובמופתים את
גבריותו הופך את עצמו במהירות מדהימה לאישה מפתה נוטפת מיניות.
גופו החלק והדק נדחס בשמלה
אדומה ולוהטת, תואמת לנעלי העקב האדומות שנעל על כפות רגליו הצרות. ירכיו ושוקיו
נראו דקים וחטובים בגרביונים שחורים שהלמו את הפאה השחורה שחבש. השער החלק מסגר
בחן את פניו היפים הופך אותם באחת לנשיים ורכים.
להפתעתי הוא לא דחס לחזיית
התחרה שהציצה בגנדרנות ממחשוף שמלתו תוספות והחזה שלו נותר שטוח וגם האיפור שמרח
על פניו היה מועט עד להפתיע וכלל בעיקר שפתון אדום מבריק וצבע זהב שנמשח על
עפעפיו, מבליט את ריסיו הארוכים, ובכל זאת כשעיכס ברוב חן על נעלי העקב האדומות
שלו הקרין נשיות מתפרצת, מנוגדת למה שעשינו לא מכבר במיטתו.
ההופעה הייתה מאוד מוצלחת,
ואולי אני משוחד, אבל נדמה לי שזיו - שהופיע על הבמה כזיווית - קצר הכי הרבה
תשואות מהקהל המשולהב.
אני עצמי העדפתי לא להצטרף
להמון הפרוע אלא נותרתי לשבת בשקט מאופק בקצה הבר דוגם ממבחר הקוקטיילים שמזג לי
הברמן הצעיר והחביב בנדיבות רבה.
היו שם משקאות בעלי שמות כמו
פוסי ורוד, ציפורני חתול, כפות רכות וכיוצא בזה הברקות מילוליות. עד שזיווית הגיעה
לשיר את ההדרן שלה The man I love הייתי שיכור לגמרי וקרוב מאוד להתנשק עם הברמן שהיה כאמור צעיר
חלק פנים, רך קול ונעים הליכות, אבל ההופעה של זיו הייתה כל כך מחשמלת עד ששכחתי
את הקוקטייל שלפני - משהו ירקרק בשם עיני חתול - וגם את העלם החביב שהגיש לי אותו
ופשוט בהיתי בו מוקסם, לא מבין איך הגבר הזה שהכרתי טוב כל כך (הוא גר בדירה
מתחתנו למעלה משנתיים ובמשך אותו זמן יצא לנו לבצע יחד שלל עבודות גבריות כמו לטפל
בדליפה בביוב, לצבוע את חדר המדרגות, לתקן כמה תקרים במכוניות שלנו ועוד כמה וכמה
מלאכות מסוג זה, שלא לדבר על העובדה שטעמו של הזין שלו עוד עמד בפי) ובכל זאת, אותו
זיו עצמו עמד שם בשמלה אדומה, נראה כמו אישה לוהטת וסקסית להפליא שכל גבר נורמאלי
היה משתוקק להיות האיש לו היא ממתינה, והנה היא שרה דווקא לי, מביטה היישר בפני
בעוד היא יורדת בחושניות מהבמה, פוסעת לאט לעברי, רוכנת אלי, מנשקת אותי ואז לואטת
באוזני ברוך, "הברמן הוא בחורה אידיוט, ואתה שיכור."
שאר הערב נותר מעורפל משהו
בזיכרוני אם כי אני משוכנע שאחרי שניסיתי לבדוק במישוש דיסקרטי מתחת לחגורה של
הברמן אם הוא באמת אישה או גבר זכיתי לבחון מקרוב מאוד את הקעקועים של איוון
האיום. כנראה שהתנצלתי כיאות כי כשהתעוררתי אחר כך במיטתו של זיו היו כל עצמותיי
שלמות, כואבות מעט, אבל שלמות.
זיו היה במקלחת ערום לגמרי -
היה לו תחת מקסים - והוריד את האיפור מפניו בעזרת צמר גפן ורוד טבול באיזה משחה.
"בוקר טוב." לחשתי
בקול רפה, והוא חש אלי עם כוס קפה, מחייך אלי בעידוד, עדיין ערום, חושף גוף שרירי,
גברי לחלוטין ובכל זאת כשהבטתי בו ראיתי מולי את זיווית הסקסית מעכסת בשמלתה
האדומה.
"מה הבעיה חמוד?"
שאל זיו, רגיש עד לחוסר נוחות להבעות פני.
"לא יודע, כנראה ששתיתי
אתמול יותר מידי. אני רואה אותך עם זין ושרירים והכל ובכל זאת... כאילו... כל הזמן
אני רואה גם את זיווית."
"כי אני גם וגם."
אמר זיו בפשטות ונשכב לצידי, לקח לי את הקפה ושלח ידיים, אתם בטח מאתרים לעצמכם
לאן, הפעם זה לא עבד למרות כל הרצון הטוב של שנינו. זיווית הזו, יימח שמה, נדחפה
באמצע והפריעה.
תזכורת - הומו זה גבר שנמשך
לגברים, לא לנשים, גם אם יש להן זין והן סקסיות עד כאב.
"אני מצטער."
לחשתי, נבוך.
זיו התנהג כמו גברת אמיתית
ואמר שזה לא חשוב, זה קורה לכל אחד לפעמים. בטח שתיתי יותר מידי אתמול וזה באמת לא
משנה אמר בחביבות, אבל ראיתי שהוא מאוכזב.
אולי בגלל זה הוא סירב כל
תוקף לצלם אותי לאטרף ובמקום להניח לי להסביר שזה לא אני, זו היא הזיווית הזו יימח
שמה שמפריעה לי לתפקד שאל אותי מה בדעתי לעשות עם הכסף.
"איזה כסף?"
הופתעתי.
"הכסף שלא תקבל יותר
מרונן."
"אה, הכסף הזה."
נמלאתי דכדוך, "לא יודע זיו, לא חשבתי על זה."
"מותר לשאול כמה אתה
מרוויח?"
"לשאול מותר, אבל תשובה
לא תקבל. מה שכן אני מוכן להודות שאם אני אשלם שכר דירה בזמן אני אצטרך להפסיק
לאכול וספק אם יהיה לי כסף לקנות דלק."
"אז מה אתה מתכוון לעשות
בנדון?"
"לא יודע, אולי למכור את
התחת שלי לאיזה שוגר דדי? ישב לידי בבאר איזה וויאז'ה שעיר אחד שניסה להזמין אותי
לווילה בסביון תמורת סכום נכבד."
פניו של זיו החווירו ואחר כך
האדימו מזעם. הוא חטף את הכרית מתחת לראשי הדואב ובלי שום התחשבות חבט בפדחתי
הלומת ההנג אובר.
"אוי, די, מספיק,
רחמנות. תתנהגי כמו גברת זיווית! לא מרביצים לגבר אחרי לילה של שתיית קוקטיילים."
"שום רחמנות לא מגיעה
לך! ותגיד תודה שאני לא מתחשבן אתך על מה שעשית ליובל, הברמן החמוד שלנו."
"מה עשיתי? אני לא זוכר
כלום." ניסיתי להתחמק מהכרית ומהאמת כאחת.
"שקרן, דחפת לו ידיים
בין הרגליים וניסית לבדוק אם..."
"מי אני? מה פתאום? נו,
די מספיק." התחננתי ונשכבתי עליו כדי לרסן אותו ו... הפתעה!
זיווית נעלמה ושוב הייתי
במיטה עם גבר שרירי בעל זיפים דוקרים וזין שנדחק בחוצפה אל בטני, אבל כשניסיתי
לזרום עם המצב הוא עצר אותי.
"נו, מה עכשיו? לא זה מה
שרצית?"
"כן, אבל..."
"אבל, מה חמוד?"
גיששתי אחרי הקונדומים שזיו שמר במגרה לצד המיטה.
"אבל אני רוצה לדעת קודם
מה דעתך על הרעיון שלי בקשר לבעיית שכר הדירה שלך."
"דעתי שזה רעיון
נפלא." קרעתי בשיני את העטיפה הכסופה של הקונדום והתחלתי לגלגל אותו על אברו
של זיו.
"אבל עוד לא אמרתי מה
הרעיון שלי."
"שהוא נפלא ללא
ספק." הודעתי וחסמתי את פיו בנשיקה, ויותר לא שבנו לדבר. לא על הרעיון של
זיו, לא על בעיית המזומנים שלי ולא בכלל. שתקנו והתרכזנו בדברים אחרים עד שהגענו
למקלחת ורק אז גילה לי זיו מה הרעיון שלו.
"שאני אבוא לגור
אתך?" נדהמתי, "אבל זיוי..."
"נוכל להתחלק בשכר
הדירה, ותחשוב כמה קל יהיה לך לעבור דירה בלי סבלים ששוברים הכל בדרך, ובלי משאיות
שתמיד מאחרות להגיע." פיתה אותי זיו בעודו חופף שוב את שערי. נדמה לי שהוא
פיתח איזה אובססיה קלה לשערות שלי.
"אבל זיו... אבל... ומה
יהיה עם הדירה הישנה שלי?"
"יש לי מישהו שישמח מאוד
להשכיר אותה."
"מי?"
"אבא שלי."
"מה?! מצחיק, חשבתי
שאמרת אבא שלי."
"זה מה שאמרתי."
"אתה רוצה להשכיר את
הדירה בקומה מעליך לאבא שלך? שמעתי טוב?"
"כן, לאבא שלי. הוא
ואימא נפרדו לא מזמן והוא צריך מישהו שישגיח עליו. אני לא אוהב את החבר הנוכחי
שלו."
"המה שלו?"
"תוציא את הסבון מהאוזניים,
אמרתי החבר שלו."
"לאבא שלך יש חבר?"
"כן, למה אתה חושב שאימא
זרקה אותו מהבית?"
זה היה יותר מידי בשבילי.
זחלתי לאט מהמקלחת, התיישבתי על הספה בסלון, אחזתי את ראשי הפועם בשתי ידי וניסיתי
להכניס מעט הגיון במה שקרה סביבי.
"שאני אבין, אבא שלך גם
הומו?"
"כן, רשמית הוא יצא
מהארון אחרי, אבל מסתבר שאימא תמיד ידעה ושתקה."
"ידעה ושתקה?"
"כן."
"ומה קרה עכשיו? למה היא
הפסיקה לשתוק?"
"הוא התאהב בטיפוס הזה,
במורג הזה וירד מהפסים. אני לא מחבב אותו, יפיוף קטן וגועלי, אבא מסוחרר ממנו
לגמרי."
"בן כמה אמרת אבא שלך?"
"בן כמה אמרת אבא שלך?"
"לא אמרתי, אבל מיכה
צריך להיות בן חמישים ומשהו עכשיו. כשנולדתי הוא היה כמעט בן שלושים, הוא לא מיהר
כל כך להתחתן."
"גם עם היציאה מהארון
הוא לקח את הזמן שלו, לצאת מהארון אחרי גיל חמישים זה לא פשוט."
"בכלל לא, בעיקר אם אתה
אוהב בחורים צעירים יותר מהבן שלך." נסדקה מעט מסכת האדישות המתוחכמת של זיו.
"אתה קורא לאבא שלך
מיכה?"
"כן, למה לא? זה השם
שלו. נו, אז מה דעתך נמרוד, אתה מסכים?"
הבטתי בפניו היפים. הריסים
הארוכים שלו הטילו צל מקסים על לחייו והיה לו עור כל כך חלק וענוג...
"בשבילך זיוינקה עד חצי
המלכות, ומה בקשר לתמונה ההיא באטרף?"
"לא עכשיו. אחרי לילה של
קוקטיילים אתה נראה כמו משהו שהחתול גרר הביתה." נזף בי זיו ונישק על לחיי
כדי לרכך את דבריו, "וחוץ מזה רודי עכשיו, כשמורג הכוסון הלוהט יהיה שכן שלך,
אתה לא צריך להשקיע בתמונה, כל השווים של אטרף יצעדו בסך בחדר המדרגות שלך ויראו
אותך בשלושה מימדים ובזמן אמת.
"אוי ואבוי, רק זה מה
שחסר לי." גנחתי והלכתי להתגלח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה