8. מה עם אהבה?
בבית מצאנו את יריב רודף אחרי יותם הערום
למחצה שסירב להיכנס לאמבטיה בלי אבא, "יותמי מספיק לצעוק." נזף בו רובי
רכות, "בוא חמוד, צריך להתרחץ לפני השינה." הרים את הפעוט ונשא אותו
בידיו לאמבטיה ויריב פוסע אחריהם, נושא מבחר של ברווזי אמבטיה וספוגי צעצוע.
"אתה בטח נורא עייף ורעב." הזמין
אותי אדי למטבח, "מה בא לך לאכול?"
"כלום. אולי תה, זה הכול. מה שלומך
אדי? אתה נראה נהדר."
"אני בסדר גמור." חייך אדי, הגיש
לי כוס תה ועוגה והתיישב מולי, "לקח לי די הרבה זמן להתגבר על המוות של
ויקטור, אבל עכשיו אני בסדר."
"רובי סיפר לי שהוא הוריש לך את הבית
שלו."
פניו של אדי קדרו, "כן, זה נכון. הבית
רשום על שמי עכשיו, אבל זה לא אותו דבר בלי ויקטור, אני ממש מתגעגע אליו."
"ושל מי הפאב?"
"של רובי ושל צביקה, אבל צביקה לא ממש
מתעניין בניהול שלו. אחרי שאימא שלו נפטרה הוא מכר את הבית שלה וקנה לו יאכטה. רוב
הזמן הוא מטייל בעולם, בעיקר בספרד וביון, הוא בא לפה לעיתים רחוקות מאוד ואז הוא
גר אצל קותי ועושה לפעמים מסיבות פרטיות בפייגלע."
"מסיבות פרטיות?" תהיתי.
אדי העווה את פניו במיאוס, "שליש
מהפייגלע שלו ככה שאין לנו ברירה, אבל אני לא אוהב מה שקורה שם. כשהוא סוגר את
המקום למסיבה פרטית אני נשאר בבית, רובי סיפר לי שהוא מחתים את האורחים שמשתתפים
במסיבות שלו על חוזה."
"איזה חוזה?"
"שהם לא יבואו בטענות לאף אחד אם הם
ידבקו."
"אהה... מסיבות כאלו."
"כן, בדיוק. הכול סודי כזה ורק מי
שצביקה מכיר טוב יכול להשתתף. הם מקיימים את המסיבות בקומה השנייה שנחשבת למועדון
פרטי ככה שלאף אחד לא יהיו טענות."
"למה רובי התכוון שאתה אחראי על הצד
האמנותי?"
פניו של אדי זרחו. "אנחנו עושים ערבי
קריוקי, ויש גם תחרויות דראג, וכל שבועיים יש ערב כישרונות צעירים ואני
המנחה." אמר בגאווה, "זה ממש נחמד, יש לנו כמה אומנים קבועים וקהל של
מעריצים שמגיע כל פעם, אפילו קותי מגיע לפעמים, דראג זה ממש כיף."
"ומה עם אהבה אדי?" שאלתי.
הוא הסמיק טיפה וצחקק כילדונת. "טוב,
אני גר פה וגם רובי... כל זמן שויקטור חי הייתי כמובן רק איתו, לא שהוא היה אומר
משהו, אבל לא רציתי, זה נראה לי לא מתאים. רק כמה חודשים אחרי שהוא מת... רובי
סיפר לך מה קרה?"
הנהנתי, "רובי אמר שהוא נפטר במיטה
שלכם."
פניו קדרו, "היה סקס ומיד אחר כך הוא
קיבל התקף לב... זה היה נורא... עד היום אני מעדיף לא להיכנס לחדר
ההוא."
"אתה מרגיש אשם?"
"כן, קצת, למרות שאף פעם לא לחצתי
עליו שאני רוצה סקס, זה תמיד הוא שרצה ולא ידעתי שאסור לו... אחרי הלוויה שמעתי
שהיו קצת דיבורים מחברים שלו שטענו שבגללי... אמרו שאם הוא לא היה לוקח את הכדורים
האלו, לא ויאגרה, הסוג השני, שכחתי מה שמו."
"סיאליס."
"כן, אלו. אמרו שהוא לקח אותם בגללי,
אבל זה לא נכון, בכלל לא ידעתי... לא הייתי איתו בגלל הסקס, זה לא היה כל כך חשוב
לי, מה שרציתי זה מישהו שיצטרך אותי, שיאהב לישון איתי." הוא עצם בחזקה את
עיניו, עוצר את הדמעות ואחר כך הפנה אלי את גבו והתעסק עם המדיח.
"ועם מי אתה ישן עכשיו?" שאלתי
אחרי שהוא נרגע וחזר לשבת מולי.
"עם יותמי." הצטחק אדי,
"הוא אוהב לבוא למיטה שלי, אם הוא נרדם לפני ויש לי חשק אני הולך לישון עם
אבא שלו."
"ומי ישן עם יריב?" אזרתי אומץ
לשאול.
אדי משך בכתפיו, "לא יודע שוגי, יריב
ישן בקומה השנייה, רחוק מאיתנו. גם אם הוא מביא לשם מישהו הוא מסלק אותו מוקדם
בבוקר. לדעתי אין לו מישהו רציני, אבל מצד שני," משך בכתפיו באדישות, מבהיר
לי שאין לו שום עניין בחיי המין של יריב, "אני לא ממש עוקב אחריו..."
"אדי," התעקשתי ללחוץ, "אתה
חושב שיש לו עוד רגשות אלי?"
אדי הרהר מעט, שוקל את הנושא בכובד ראש
לפני שענה. "כן, אבל..." הוא השתתק, שקוע במחשבות.
"אבל מה?" האצתי בו.
"גרמת לו לאבד אמון בעצמו,
בהתחלה הוא כעס ששיקרת לו ונעלמת בלי מילה ואחר כך הייתה תקופה שהוא האשים את עצמו
בהעלמות שלך... אני לא יודע מה הוא מרגיש עכשיו לגביך... אולי גם הוא עוד לא יודע,
יריב הוא בחור מאוד סגור, טיפוס מסובך כזה, מאז שעזבת הוא נעשה קצת מתבודד, אני
חושב שהוא כל כך נפגע ממך עד שכיום הוא נזהר מאהבה. למה אתה שואל שוגי? אתה רוצה
שתחזרו?"
"כן, אני חושב שכן, אבל אחרי מה
שקרה... אני צריך לדבר איתו, להתנצל, להסביר, מה דעתך?"
אדי הנהן. "כן, להתנצל זה רעיון טוב.
מה תגיד לו?"
"אין לי מושג, תגיד, מתי לדעתך יהיה
הזמן הכי טוב לתפוס אותו לבד?"
"אחרי שיותמי ילך לישון. תעלה בינתיים
למעלה, תתקלח אצל יריב ותחכה לו בחדר שלו, אני ורובי נרדים את הקטן ולכם יהיה שקט
ופרטיות."
"בסדר, רעיון טוב, תודה אדי."
לקחתי את תרמילי ועליתי לקומה השנייה.
החדר של יריב היה מרווח מאוד, וכמובן מסודר
יפה. יריב לא השתנה מהבחינה הזו, לא ראיתי אצלו שום בלגן גברי אופייני, לא בגדים
זרוקים או גרביים מושלכים על הרצפה, כל דבר היה מונח במקום, מסודר ונקי.
החדר היה גדול דיו להכיל חוץ ממיטה גם
שולחן כתיבה שהיה כמובן מאורגן למופת, הספרים שלו היו מסודרים בקפידה על המדף, ועל
השולחן עמד מחשב דלוק. אחרי היסוס קל בדקתי את המועדפים שלו - רק אתרים מהוגנים
ומכובדים, בלוגים מיושבים בדעתם ואתרים על ספרים וכיוצא בזה, לא מצאתי שום אתר
פורנו שובב - גם ההיסטוריה של הגלישה שלו הייתה ללא דופי, הכול סולידי ומהוגן,
אפילו לאטרף הוא לא הציץ.
קשה היה להאמין שזה מחשב של הומו צעיר
ונטול בן זוג, יכול להיות שיריב נעשה נזיר?
אחרי שגמרתי לחטט פלשתי למקלחת שלו
והתקלחתי, מתענג על המים החמים, מגלה לשמחתי שיריב שמר אימונים לשמפו הישן שלו
שריחו עורר בי זיכרונות נעימים. בתום המקלחת לבשתי את חלוק המגבת הישן שלו שעורר
בי גל של נוסטלגיה, וישבתי על מיטתו להמתין לו.
הוא הופיע אחרי רבע שעה ועוד לפני שהבחין
בי החל לפשוט את חולצתו ואז נעצר, מופתע
למראי, ואחר כך המשיך ומשך מעליו את החולצה והישיר אלי מבט, מציג בפני בלי בושה את
פלג גופו העליון הערום.
"אני אלך אם תרצה." אמרתי וקמתי,
מביט בגופו שנראה לי רחב ושרירי יותר מכפי שזכרתי, "אתה נראה מצוין, התחלת
להתאמן?"
"קצת, אבל לא ברצינות, התרחבתי בעיקר
בגלל סחיבת קרטונים של ספרים כבדים. למה חזרת שגיא?"
"התגעגעתי אליך."
"כן, ממש."
"אל תאמין אם אתה לא רוצה, אבל זו
האמת. התחלתי להתגעגע ברגע שעזבתי רק שלקח לי קצת זמן להבין את זה."
"כמעט שלוש שנים... זה די הרבה
זמן."
"כן, נכון, כנראה שאני קשה הבנה, אני
גם פחדן גדול, אתה הרי מכיר אותי."
הוא פסע לעברי, נעמד ממש קרוב אלי והניח יד
על לחיי, "כן, אני מכיר אותך. מה שלומך שגיא?"
"די טוב בעצם, אבל..." המילים
נעתקו מפי כשהוא משך אותי אליו וחיבק אותי. נשענתי עליו והצמדתי את שפתי לכתפו
הערומה, נושם אותו, מניח לחומו להציף אותי. ברגע שהוא נגע בי החלה תחושת רווחה
נפלאה להתפשט בכל גופי, מתחילה מנקודת המגע של עורו בעורי ומציפה אותי באדוות עונג
חמימות ורכות.
משכתי מעלי את החולצה, מצמיד את גופי
לגופו, מנסה להגדיל את שטח המגע ביני לבינו ככל האפשר בעודי מגשש בשפתי אחרי פיו.
התנשקנו, בהתחלה בזהירות, כמעט בביישנות, ואחר כך חזק יותר, ועוד יותר חזק... שעה
ארוכה שתקנו, נצמדים זה לזה בכוח, משתוקקים לחוש אחד את השני.
"יריב, אני כל כך..." נזכרתי
שעלי להתנצל.
"ששש..." הוא חזר ונישק אותי,
"אל תגיד כלום, אני יודע."
"אני כזה טיפש," המשכתי לדבר בין
נשיקה אחת לשנייה, "אני פשוט מטומטם, איך אתה יכול לסבול אותי?" התחלתי
ללטף את ישבנו החלק, "אני במקומך הייתי זורק אותי מכל המדרגות." הצהרתי,
חופן את גבעות עכוזו באצבעות חמדניות.
"יכול להיות שאני עוד אעשה את זה, אבל
לא עכשיו, כרגע אני חרמן מידי, יש לך קונדומים?"
"לא, מצטער. שכחתי לגמרי... בזמן
האחרון הייתי עסוק מאוד ולא הייתי צריך... לך יש?"
"לא. נגמרו לפני שנה. מאז לא היה
לי צורך בחדשים."
הבטנו זה בזה והתחלנו לצחוק, "בטח
לאדי יש." אמר יריב וקם, נחלץ בקושי מהחיבוק שלי, "חכה פה, אל תלך לשום
מקום."
"אין בעיה, אני מחכה."
הוא יצא, סוגר את הדלת מאחוריו ומיד חזר,
שלף את המפתח ויצא שוב, נועל אותי בפנים.
"יריב!" צעקתי וזינקתי לדלת,
"מה אתה עושה?" טלטלתי את הידית, "למה נעלת אותי?"
"רק ליתר ביטחון." אמר יריב מהצד
השני של הדלת, "אני כבר חוזר." הבטיח והסתלק. חסר אונים נאחזתי בידית
הדלת והמתנתי לו בצייתנות, שומע אותו צוחק לעצמו חרש בעודו יורד במדרגות.
ניסיתי לכעוס עליו, אבל היה עלי להודות שזה
הגיע לי - הנכווה ברותחין נזהר בצוננים - עלה במוחי הפתגם הישן, או במילים פשוטות,
הרווחת את חוסר האמון הזה ביושר שגיא, עדיף שתחזור למיטה ותשתוק.
חזרתי למיטה להמתין לו, הוא חזר מהר עם
חופן של קונדומים והצטרף אלי. התכרבלנו מתחת לשמיכה, מתחבקים, מתנשקים, מחדשים את
ההכרות שלנו. כל פעם שניסיתי להאט קצת את הקצב ולהתנצל על העבר לפני שנמשיך הלאה
הוא חסם את פי בנשיקה, מבהיר לי בלי מילים שזה לא הזמן לשיחות אלא למעשים. ואכן,
עשינו זה בזה מעשים לרוב - אני בו והוא בי - ולבסוף נרדמנו זה בזרועות זה, מותשים
מכל ההתרגשות.
בבוקר התעוררתי מחייך ומצאתי את עצמי לבד
במיטה. "יריב." קראתי, והתיישבתי בבהלה, חושש שרק חלום חלמתי ואני עדיין
לבד, "איפה אתה?"
הוא הציץ אלי מהמקלחת, פניו מכוסים קצף
גילוח, "אני חייב לטוס לעבודה, מה התוכניות שלך להיום?"
"אהה... אין לי שום תוכניות. האמת
שאני עדיין די עייף."
"תישן לך עוד כמה שעות, ואחר כך בוא
לבקר אותי בכרוכית. נאכל יחד, תכיר את כל העובדים החדשים, אתה יודע שמישה גר לא
רחוק? הוא קופץ מידי פעם לבקר אותנו. היית מאמין הוא עדיין עם אבו ראמי?"
"מה, הם גרים יחד?"
"כן ולא. בעיקרון אבו ראמי גר עם
אשתו, אבל הוא ישן אצל מישה כמעט כל יומיים. זה נשמע מוזר, אבל נראה שהסידור הזה
עובד לא רע, הם נראים מאושרים יחד."
"ואשתו לא חושדת?"
"לא יודע, אולי, לך תדע מה באמת קורה
במקרים כאלו? טוב, אני חייב לרוץ, כולם כבר יצאו לעבודה, אתה לבד בבית, תישן כמה
שבא לך ואחר כך תבוא לביקור. הנה, זה המפתח שלך, תנעל כשאתה יוצא." הפריח לי
נשיקה באוויר ויצא, משאיר אותי לבד.
ניסיתי לנמנם עוד קצת, אבל לא הצלחתי
להירדם וקמתי. אחרי מקלחת זריזה הוצאתי מהתיק שלי את הג'ינס הנקי האחרון שנשאר לי,
התלבשתי וגיליתי שנשארתי בלי גרביים נקיות.
פלשתי לארון של יריב בחיפוש אחרי גרביים
ותוך כדי כך חיטטתי קצת כדרכי במדפים שלו, מתפעל מהסדר והארגון המופתי שרק מעטפת
מנילה עבה אחת שהציצה מתחת לערמת גופיות מקופלת למשעי הפרה אותו.
אחרי היסוס של שנייה פתחתי את המעטפה
והצצתי פנימה. היו שם כמה טפסים שהכתובת של מועצת הרבנות של חיפה מתנוססת עליהם,
צילום קטן ומבריק בשחור לבן של משהו שנראה כמו צילום אולטרא סאונד שלא היה לי
סבלנות לבחון בקפידה, ושקית נייר צבעונית שבתוכה הייתה קופסת תכשיטים קטנה מצופה
קטיפה כחולה, וקבלה של חנות תכשיטים.
בתוך הקופסא נח חישוק מתכת רחב ושטוח מזהב
שהקבלה המצורפת הגדירה כטבעת נישואים לגבר. בצידה השני של הקבלה היה כתוב בכתב יד
נשי ועגלגל –
לריבי המתוק שלי,
אני מקווה שטבעת הנישואים הזו תהיה לטעמך, גם לי יש
אחת, קטנה יותר, אבל הרבה יותר יפה ויקרה.
להתראות בקרוב,
ארוסתך האוהבת,
גלי
בהיתי כלא מאמין באותיות הכתובות על דף
הניר הקטן והדק ואחר כך בחנתי את הצילום המטושטש וחסר הפשר שהיה, כמו שהתברר לי
אחרי בדיקה קפדנית, צילום אולטרא סאונד של עובר בן אחת עשרה שבועות. שם האם -
גלינה קאופמן, ושם האב - יריב צח.
על הצד האחורי של הצילום היה כתוב באותן
אותיות עגולות ומדושנות עונג שכבר הכרתי – בר שלנו בן/ת כמעט שלושה חודשים.
הטפסים אגב היו טפסים לרישום לנישואים של
הרבנות והם היו ריקים, עדיין.
9. מזל טוב ואפילוג
כל הדרך לכרוכית הורודה הבטחתי לעצמי להיות
רגוע ובוגר. אני אתנהג בהגיון, לא אתפרץ ולא אצעק הודעתי לעצמי. הרי לא חשבתי באמת
שהוא ישב וימתין לי כל כך הרבה שנים? אז מה אם היה סקס מדהים בלילה, והוא ישן איתי
אחר כך כאילו מעולם לא נפרדנו ונישק אותי כשאמרתי לו שרק איתו אני מרגיש בבית?
הוא לא חייב לך כלום שגיא הזכרתי לעצמי,
זכותו להמשיך בחייו כרצונו, הוא כבר בן שלושים ושתיים. גבר, לא ילד קטן. אין לך
זכות עליו והוא רשאי לעשות את הבחירות שלו כטוב בעיניו, אם הוא החליט לשנות כיוון,
להפוך עורף לחיים הדפוקים שהעולם מזמן להומואים, לנסות ולחיות אחרת זו זכותו ואסור
לך להפריע, תגיד לו מזל טוב, תלחץ לו את היד וסתום את הפה כי אין לך זכות להגיד
כלום.
זה בדיוק מה שתכננתי להגיד - מזל טוב
ושיהיה לך בהצלחה יריב, אתה תהיה אבא נהדר וגם בעל טוב. אני לא אגיד לו כמה אני
מצטער שעזבתי, וכמה חבל לי שאני לא יכול לחיות איתו, נכון, זה מה שאני מרגיש, אבל
להגיד לו דבר כזה יהיה לא לעניין ולא מתאים. עדיף לשתוק, גמרתי אומר, זה יהיה הדבר
הכי מכובד וראוי לעשות.
נחוש בהחלטתי לעשות את הדבר המתאים ולהתנהג
בצורה מכובדת נכנסתי אל בית הקפה ופניתי לחפש את יריב בחנות הספרים. דחפתי את ראשי
דרך וילון החרוזים וראיתי אותו עומד ומשוחח עם המלצרית החדשה. הצעירה הדקיקה עמדה
קרוב מאוד אליו וקירבה את כף ידה לפניו כשהיא מחייכת, יריב נטל את כפה הקטנה בידו
הגדולה ובחן אותה מקרוב, ואחר רכן ונישק בחיבה את לחייה. ברגע ששפתיו נגעו בפניה התפוצצתי
וכל ההחלטות הנבונות שלי התעופפו לכל הרוחות.
התפרצתי פנימה בפראות, חרוזי הוילון
הצבעוניים מתעופפים בקולות נקישה סביב גופי ונדחפתי בין השניים.
"מי זו גלי?" התנפלתי על יריב
המופתע, מתעלם ממנה.
"אני גלי." אמרה הבחורה בקול
נעים, "בעצם גליה, אבל כולם קוראים לי גלי." הוסיפה.
"מה שלומך שגיא?" שאל יריב בנחת והניח
יד על כתפי, הודף אותי מעט לאחור, מביט בשלווה בפני שלהטו מכעס.
התנערתי בקוצר רוח. "כועס, ראיתי את
הטבעת שלך ואני כועס מאוד." הודעתי לו, ואחר כך פניתי אליה, "אני רוצה
לדבר בפרטיות עם יריב, את מוכנה לעוף מפה."
"אין לי סודות ממנה." אמר יריב, "אל
תלכי גלי."
"אהה! ממנה אין לך סודות, אבל ממני יש
לך?" הנחתי את ידי על חזהו ודחפתי אותו לעבר הקיר.
"תפסיק שגיא." התרגז יריב ודחף
אותי בחזרה.
"תפסיקו בבקשה." ביקשה גלי, "די,
מה עובר עליך שגיא?"
"זה לא עסקך." עניתי לה בגסות, "עופי
מפה." הפניתי לה עורף ושוב דחפתי את יריב שלא נשאר חייב ודחף אותי בחזרה.
"אל תגיד לה מה לעשות, אין לי סודות
מפניה."
"באמת? גם זה שהיינו יחד הלילה?"
עכשיו כבר צעקתי, "כבר סיפרת לה שהזדיינו?" הסתובבתי אליה שוב, "כי
זה מה שעשינו, ישנתי איתו כל הלילה והיה סקס, הרבה סקס, והיה לנו טוב." הטחתי
בפניה שנשארו שלוות, נדמה לי שהיא אפילו חייכה קצת.
"שגיא מספיק, מה הבעיה שלך?"
איבד יריב את סבלנותו.
"מה הבעיה שלי?" התרתחתי,
"הבעיה שלי זה שגיליתי פתאום ששכחת שאתה הומו!" הפניתי אליה את ראשי, "כי
זה מה שהוא, ואפילו אם ההיריון שלך הוא באמת ממנו..."
"בטח שזה ממני." קטע יריב את
דברי, "לי ולגלי הולך להיות ילד."
"או ילדה." חייכה אליו גלי חיוך
אוהב.
"או ילדה." הסכים איתה יריב
והחזיר לה חיוך מלא רוך.
"מאין לך?" התפרצתי לתוך האידיליה
שלהם, רותח מזעם אין אונים.
"כי זה מה שגלי אמרה." ענה לי
יריב בפשטות מחויכת והניח יד מפייסת על כתפי, "אני מצטער שגילית את זה ככה, אולי
הייתי צריך לספר לך קודם, לפני ש... אתה יודע."
"אני יודע." התאפקתי מלפרט בגסות
מה בדיוק אני יודע, "השאלה היא אם היא יודעת?" הפניתי מבט אל גלי שנשארה
רגועה.
"אני יודעת הכול על יריב." אמרה
בנחת, "אני מקבלת אותו ואת הצד שלו שאוהב גברים בדיוק כמו שהוא מקבל את זה שלפעמים
אני מעדיפה נשים. מה שחשוב זה ששנינו אוהבים מאוד אחד את השנייה ומקבלים זה את זו
בלי שום הסתייגויות."
"שלום שגיא." דחף קותי את ראשו
דרך וילון החרוזים. "מה שלומך?" שאל בנימוס, סוקר את שלושתנו בעניין רב.
"בסדר." נהמתי בקוצר רוח
שהתקשיתי להסתיר.
קותי לא נעלב ונכנס לחדר, מחייך מין חיוך
דק ועצבני שמרט את עצבי. "גלי? מה קורה אתך?" פנה אליה, "מחכים לך
במטבח, אתה עוד פה יריב? חשבתי שהלכת לאכול צהרים."
"אנחנו כבר הולכים קותי." אמר
יריב בנעימות מנומסת ואחז במרפקי, לוחץ עליו בתוקף כמרמז לי להירגע. "סיכמתי
את החשבוניות וארזתי את הספרים, צריך עוד להרים טלפון למוניות אביב שיבואו לקחת."
הוא יצא מאחורי הדלפק גורר אותי אחריו ופנה ליציאה, "להתראות מחר בבוקר."
הפטיר לעבר קותי, שהנהן לעברו ותפס את מקומו ליד הקופה, ומשך אותי מעבר לוילון
החרוזים, אל בית הקפה ומשם למדרכה שבחוץ.
"אתה נשאר אצלי הלילה?" שאלה גלי
שפסעה בעקבותינו.
"כן, בטח. ככה קבענו, לא?"
"כן, אבל... יכול להיות שריקי תקפוץ
אלי הערב. טוב, נדבר אחר כך, הכנתי מרק ירקות ויש פסטה במקרר, בתיאבון לכם."
"תודה חמודה. להתראות." נשק יריב
על לחייה, איחל לה משמרת נעימה והוליך אותי משם והלאה.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי, הולך
אחריו בצייתנות.
"לדירה של גלי, היא גרה פה, ברחוב
ירושלים." כיוון אותי יריב לעבר רחוב בלפור, ממשיך לאחוז במרפקי גם אחרי
שחצינו אותו בבטחה. "זו דירה די מעפנה, אבל היא קרובה לכרוכית וזה נוח, הנה
כאן." הוביל אותי לבניין ישן ומתפורר מעט שפיקוס ענקי הצל עליו.
"למה אנחנו הולכים אליה? מה יש לנו
לעשות שם?"
"לאכול ארוחת צהרים. גלי מבשלת מעולה."
אמר יריב בשביעות רצון, ועלה במדרגות בעודו מגשש בכיסו אחרי המפתחות.
"ומי זו ריקי?" הקשיתי, מטפס
בעקבותיו בחדר המדרגות האפלולי.
"חברה שלה, לפעמים הן ישנות יחד ואז
אני חוזר לישון אצל רובי ואדי." פתח יריב דלת צבועה בצהוב רעשני שהמספר 8 היה
מצויר עליה בכחול, והחווה לי באדיבות להיכנס ראשון.
"וכשהיא לא ישנה אצלה אתה ישן עם הגלי
הזו?" חקרתי ונכנסתי לדירה קטנה ומוזנחת שמרצפותיה מוכתמות וקירותיה מתקלפים.
"מידי פעם, אתה יודע איך זה."
"לא, אני לא יודע. מה קורה יריב? מה
פתאום היא בהריון ממך? אני לא מבין כלום."
"אתה לא מבין כי ברחת ולא שמרת על קשר."
הזכיר לי יריב בסובלנות אדיבה שלא הצליחה להסתיר לגמרי את קוצר רוחו.
"אתה צודק." אמרתי בענווה, "אני
באמת מצטער, אתה ממש צודק, הייתי חרא. הסתלקתי כמו איזה אפס ולא שמרתי על קשר, אין
לי תירוץ מתקבל על הדעת ובאמת שלא ציפיתי שתשב ותחכה לי כמו ילד טוב, אבל בחורה?
הריון? חתונה? מה זה צריך להיות? אתה באמת מתכוון ללכת עם טבעת נישואים?"
"אולי לא כל הזמן, אבל כן, אנחנו
מתכוננים להעמיד חופה ולענוד זה לזה טבעות."
"למה? בגלל שהיא בהריון? גם אם הצלחת
להכניס אותה להריון זה לא אומר שאתם חייבים להתחתן." מחיתי.
"לא חייבים, אבל החלטנו שככה עדיף."
התעקש יריב, עורך על השולחן צלחות, כוסות וסכו"ם.
"עדיף בשביל מי?" שאלתי בתיעוב
שלא יכולתי להסתיר.
"קודם כל בשביל הילד, וגם בשבילה."
"בשבילה? למה, כי ההורים שלה לוחצים?"
"נכון. הם לוחצים אבל לא בגלל זה
אנחנו מתחתנים אלא בגלל שאנחנו אוהבים וטוב לנו יחד, ואם נהיה נשואים בצורה מסודרת
יהיה לנו נוח וקל יותר לתפקד כהורים." הסביר יריב בסובלנות.
"למרות שהיא הודתה שהיא מעדיפה לישון
עם בחורה?" התחממתי.
"זה לא מה שהיא אמרה, היא לא אמרה
מעדיפה, היא אמרה שלפעמים היא... עזוב אתה לא יכול להבין."
"לא יכול ולא רוצה, עזוב, היא לא
מעניינת אותי, מי שמעניין אותי זה אתה ואתה הומו!" צעקתי, מודע לזה שאני מאבד
את סבלנותי ושזו טעות, אבל לא מסוגל להתאפק.
"זה לא בדיוק ככה." אמר יריב
בקול מאופק והתחיל להתעסק עם חימום האוכל שהוציא מהמקרר העתיק והחלוד שטרטר בפינת
המטבח הקטן.
"מה לא בדיוק ככה? איך בכלל הגעתם
למצב הזה שהכנסת אותה להריון? היית שיכור או מה?" הצקתי לו.
יריב סגר את דלת המקרר בכוח רב מהנחוץ והטיח
קופסת פלסטיק על השיש הקטן שראה ימים טובים יותר. "לא הייתי שיכור." אמר
בקול שקט, מבשר רעות. "אני שותה יותר מידי רק כשאני לבד, ומהרגע שפגשתי אותה
הפסקתי להיות בודד."
"אני מבין." אמרתי למרות שלא ממש
הבנתי.
"לא, אתה לא מבין." התיישב יריב
מולי, נועץ בי מבט פראי, "אין לך מושג איך הרגשתי אחרי שעזבת, כי אם היית
מבין, אם באמת היית חושב כמה רע אני ארגיש אחרי שתעלם, איזה אפס עלוב אני ארגיש,
לא היית מסתלק ככה, בלי להשאיר לי מילה. ואם היית מבין אולי היית טורח להתקשר אחר
כך ולהסביר מה קרה, או לפחות להודיע לי שאתה עדיין חי."
"אני באמת מצטער." לחשתי, וגל של
חרטה הציף אותי למראה הכאב שנשקף מעיניו, "מאוד מאוד מצטער, לא הייתי בסדר
יריב, בבקשה, תסלח לי."
"סלחתי לך כבר מזמן." אמר יריב
בפשטות, "לקח לי הרבה זמן להתגבר על הכעס, אבל בסוף הבנתי שאני רק מזיק לעצמי
ושאני חייב לשחרר."
"לשחרר? לשחרר את מי?"
"את עצמי. שחררתי את עצמי מהכעס
ומהאשמה, השארתי רק את האהבה. גלי עזרה לי בזה, היא הקשיבה לי ותמכה בי, והייתה
חברה נהדרת. גם היא עברה פרידה מאוד קשה והייתה לבד, ושנינו עזרנו אחד לשנייה
להתגבר, ולילה אחד כשנשארתי לישון אצלה זה פשוט קרה. אהבנו זה את זו בצורה הכי
טבעית ונהדרת בעולם וחודש אחר כך היא גילתה שהיא בהריון." חייך יריב ופניו
נהרו משמחה.
"וואלה." אמרתי וניסיתי לחייך גם
כן, לא כל כך בהצלחה. "ממש נס חנוכה."
"בשביל גלי זה היה באמת נס, היא כבר
בת עשרים ושמונה והיא תמיד רצתה להיות אימא, היא אפילו חשבה על בנק הזרע, אבל לא
העזה, והנה זה קרה פתאום, בהפתעה. היא מיד ידעה שהיא רוצה את הילד והציעה לי שאם
אני מעוניין היא מוכנה שנגדל אותו יחד."
"ואם היית אומר לה שאתה לא מעוניין,
שההיריון הזה הוא טעות?"
"גם אז היא הייתה משאירה אותו, אבל זה
לא קרה כי ברגע שנודע לי גם אני רציתי אותו, ומיד הצעתי לה שנתחתן כדי שהכול יהיה
פשוט יותר."
"אז אתם מתחתנים בגלל ההיריון? ברור
לך שזה הסיפור הכי נדוש בעולם, להתחתן עם בחורה שהכנסת להריון זו טעות גברית קלאסית,
זה שאתה הומו רק מגדיל את הטעות הזו."
"קודם כל אני לא הומו אלא דו מיני."
התעצבן יריב, "ושנית..."
"אתה דו מיני?" הפסקתי אותו בחיוך
לגלגני, "בחייך..."
"כן, אני דו מיני, כמו כל אחד בעצם. כל
גבר יכול להיות דו מיני אם הוא רק היה מרשה לעצמו. אפילו אתה, אם הנסיבות היו
מתאימות, היית יכול להכניס בחורה להיריון."
"לא, אני לא. אני נשא." הזכרתי
לו, וגל עכור של עצב הציף אותי, מגרש את הזעם, ופתאום תפסתי שאני מקנא, מאוד מקנא,
לא בסקס שלו אתה שבטח היה נדיר, אם היה קיים בכלל, אלא בעובדה שעוד מעט יהיה לו
ילד. בעוד חצי שנה יגיחו לעולם פנים קטנות ומלאות אמון שיחייכו אליו, יד קטנה
ושמנמנה תחזיק בידו בטבעיות, קול צעיר ותמים יקרא לו אבא והוא יוכל לענות לו ולחבק
אותו... יהיה לו ילד שיאהב אותו תמיד, בלי תנאים ובלי חשבונות קטנוניים מהעבר...
"כיום גם נשאים יכולים לעבור שטיפת
זרע ולהביא ילדים." אמר יריב בעדינות, ולחץ בעידוד על כתפי.
הנדתי לאות לאו. "אני יודע, אבל...
לא. זה לא מתאים לי. אני לא בנוי לזה, אין לי די סבלנות לגדל ילד."
"אולי, עם הזמן, גם זה יבוא."
אמר יריב בנדיבות.
"אולי," אמרתי בספקנות, "אבל
אין מצב שאני אצליח לחיות עם אישה. אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? מה, תישנו יחד וגם...
אתה יודע למה אני מתכוון?"
פניו האדימו. כן, הוא ידע למה אני מתכוון וברור
היה שהוא לא רוצה לדבר על זה.
"אנחנו לא יחד בשביל הסקס." אמר
בכבדות, וידעתי, בלי לדעת איך אני יודע, אבל הייתי משוכנע שברגע זה ממש הוא שב ונזכר
במה שעשינו הלילה. גם אני חשבתי על זה, על הזין שלי חודר אליו ועל קולות העונג
שהוא השמיע ואיך התפתל וגנח תחתי, נדחק אלי, תובע שאחדור לתוכו עוד ועוד.
"זה לא משנה." התנער, "מאז
שעזבת היא האדם הכי קרוב לי בעולם." אמר בפסקנות, "ותדע לך שחשבנו על זה
הרבה ודחינו את ההחלטה עד שהיא תעבור בשלום את החודש השלישי, עכשיו החלטנו סופית ואפילו
ההורים שלה יודעים, אנחנו נתחתן ונגדל אותו יחד." הצהיר.
"מה, פה?" הבטתי סביבי בדירת
הסטודנטים המרופטת והקטנה.
"לא, בעוד שבועיים אנחנו עוברים מפה לקריות,
רובי מצא בשבילנו דירה ממש שווה ולא יקרה, היא נמצאת לא רחוק מהבית של אדי."
"באיזה חודש היא?" שאלתי, מתחיל
להשלים לאט לאט עם העובדות.
"בעוד יומיים היא מתחילה את הרביעי."
אמר יריב, והגאווה ששמעתי בקולו עוררה בי עצבות, "אני הולך להיות אבא, היית
מאמין?"
"כן, בטח, למה לא? אם רובי יכול אז
למה אתה לא?"
"נכון." הסכים יריב וחיוך מדושן
עונג עלה על פניו, ובמוחי צצה המחשבה שחלק מההתלהבות שלו מההיריון הזה נובע
מהתחרות הסמויה - שספק אם מודע לה - בינו לבין רובי.
"מצד שני רובי לא נשוי לאימא של הבן
שלו, וכולם יודעים שהוא הומו והיא לסבית, אבל אתה... אני פוחד שאתה הולך להסתבך
כהוגן יריב." לא התאפקתי מלנסות לערער את שביעות הרצון המרגיזה שלו.
"גלי יודעת בדיוק מי אני, ואני יודע
מי היא, אנחנו חברים טובים שרוצים לגדל יחד ילד, אבל אנחנו לא זוג רומנטי."
"אז מה, תתחתנו ותגורו יחד ותגדלו יחד
ילד, אבל כל אחד יזדיין מהצד? זה יהיה מין נישואים פתוחים כאלו?"
"כן, משהו כזה. אנחנו עוד לא יודעים
בדיוק איך זה יעבוד, עוד לא סגרנו את כל הפרטים הטכניים, אבל בעיקרון אתה צודק."
"בסדר אבל אני עדיין לא מבין בשביל מה
אתה צריך את זה? בשביל מה זה טוב?"
"בשביל לא להיות לבד כמו כלב. מה,
יותר טוב לסבול כל פעם מחדש בגלל איזה חרא שיבטיח הבטחות ואחר כך יעזוב אותי עם לב
שבור?" השפיל יריב מבט לצלחת הפסטה שלו.
"אני נשבע לך שאני לא אלך יותר יריב."
הנחתי את ידי על ידו, "אני אוהב אותך, תמיד אהבתי ואני תמיד אוהב."
הבטחתי וניסיתי לשלב את אצבעותיי באצבעותיו.
הוא משך ממני את כפו ואחז במזלג. "גם
אני אוהב אותך." אמר חרש, בלי להביט בי ותקע את המזלג בשבלול פסטה חלקלק, "התאהבתי
בך מהרגע הראשון ולא הפסקתי לאהוב אותך אף פעם, אז מה זה עוזר לי?" נשא אלי
מבט עצוב ולח.
במשך רגע ארוך הבטנו זה בזה, מתעלמים
מהמזון שהתקרר על השולחן, ואז הוא השפיל מבט והתחיל לאכול את הפסטה שלו בנחישות זועפת.
"יש מצב שאתה מבטל את החתונה וחוזר
אלי?" עשיתי ניסיון נואש אחרון.
"לא." אמר יריב, ממשיך למלא את
פיו שבלולי פסטה, "כבר נרשמנו ברבנות, קנינו טבעות וסגרנו תאריך, בעוד
שבועיים אנחנו מתחתנים ושום דבר שתגיד לא ישנה את זה."
"סגרתם תאריך?" נדהמתי, "רובי
ואדי יודעים על זה?"
"בטח, כולם יודעים. אפילו קותי."
"למה הם לא אמרו לי כלום?"
נעלבתי.
הוא משך בכתפיו, ממשיך לאכול. "בטח
היה להם לא נעים ממך, אולי הם חשבו שזה לא מתאים שהם יספרו לך דבר כזה, תגיד, למה
אתה לא אוכל? אתה לא רעב?"
דחפתי את הצלחת מעלי. "לא, אבדתי את התיאבון.
איפה תהיה החתונה?"
"בבית של ההורים שלה, על הדשא שלהם.
הם גרים באיזה מושב קטן ליד נהרייה, זו תהיה חתונה קטנה מאוד, משהו צנוע, רק משפחה."
הנהנתי, כובש את הדמעות. "אני מבין
שאני לא מוזמן."
יריב הדף את הצלחת הריקה למחצה וקם. "די
לעשות פרצוף פולני, אף אחד לא מוזמן, זה רק אנחנו וקצת משפחה, אין לך סיבה להיעלב."
הוא החל לפנות את הכלים מהשולחן, זורק את המנה שלא נגעתי בה לפח. "אני צריך
ללכת לקנות חולצה לבנה וכיפה, משהו סולידי כזה שמתאים לחתן. בא לך לבוא איתי?"
"ממש לא."
יריב הניח יד על כתפי, "בבקשה שגיא,
אל תהיה כזה..."
קמתי גם כן, חש איך ברכי רועדות. "אין
לך מושג מה אתה מבקש ממני."
"דווקא יש לי." הבטנו זה בזה,
ואחר כך התחבקנו. אני בכיתי והוא ניסה לנחם אותי בלי הצלחה, גם בעיניו היו דמעות
שהוא עצר בכוח מלזלוג.
"אז מה יהיה אתנו?" שאלתי אחרי
שנרגעתי מעט.
"לא יודע, תלוי בך. מה אתה רוצה שיהיה?"
"שתבטל הכול, שנמשיך להיות יחד."
"זה בלתי אפשרי." אמר יריב
בעדינות, "אם היית חוזר לפני חצי שנה, אפילו לפני חודשיים, שלושה, עוד היה
אפשר, אבל אני לא יכול לחזור בי עכשיו."
"אני מבין, אתה צודק. קדימה, בוא נלך
לקנות לך בגדים. איזה מכנסיים תלבש?"
"את הג'ינס השחור שלי."
"השתגעת? אתה לא יכול להתחתן בג'ינס."
"למה לא? הם נראים עלי נהדר והם עלו
הון, הייתי צריך לשבור תכנית חיסכון בשביל הג'ינס האלו."
"אני יודע יריב, הייתי אתך כשקנית
אותם, והם באמת מחמיאים מאוד לתחת שלך, אבל בכל זאת, אתה לא יכול להתחתן בג'ינס."
"אבל כל המכנסים שלי הם או ג'ינס או
דגמ"ח, אפשר להתחתן עם דגמ"ח?"
"לא, אי אפשר. אתה צריך לקנות משהו אלגנטי,
סולידי כזה."
"בקיצור, מכנסים של זקנים, אוף! לא
רוצה."
"אתה חייב. בוא נעשה עסק, אני אהיה הסטייליסט
האישי שלך ובתמורה אתה ישן איתי הלילה. הולך?" הנחתי את ידי על כתפיו מביט
בפניו בתחינה.
"בסדר, בשביל לילה אתך אני מוכן אפילו
להתלבש כמו סבא שלי."
שנינו צחקנו והתחבקנו, חותמים בחיבוק את
המשך הקשר שלנו, קשר שיהיה שונה מהקודם, אולי מסובך יותר ופחות מובן מאליו, אבל
בהחלט קשר.
"תגיד יריב," שאלתי כשירדנו
במדרגות לרחוב, "אתה חושב שאדי יסכים להשכיר לי את החדר שלך אחרי שתצא משם?"
"חסר לו שלא."
"ולדעתך הוא יגיד משהו אם תבוא לישון
איתי מידי פעם?"
"אל תשאל שאלות טיפשיות, כמה פעמים
בשבוע זה מידי פעם?"
"לא הרבה, שש פעמים בשבוע, שבע גג."
יריב גיחך, "אני בטוח שלאדי לא יהיה
אכפת, אבל אני צריך לדבר עם גלי."
"תשאיר אותה לי, אני כבר אשכנע אותה,
תגיד לי, איך החברה הזו שלה, הריקי הזו?"
"בחורה נחמדה מאוד אם אתה אוהב את
הטיפוס המקועקע והקשוח, חבל שהיא שונאת אותי."
"אל תדאג אני כבר אטפל בזה יש לי
הרגשה שבקרוב היא תתחיל לחבב אותך."
אפילוג
והם באמת התחתנו בחתונה צנועה ונחמדה, לא
הייתי וגם אף אחד מהחברים שלנו לא היה אבל ראינו תמונות ויריב נראה ממש נחמד למרות
הבגדים החנוניים שאילצתי אותו לקנות.
ריקי העירה בעוקצנות שהוא לבוש כמו חתן בר
מצווה מגודל, אבל ההורים של גלי היו מאושרים, וגם היא.
בסופו של דבר אפילו ריקי התחילה לחייך אל
יריב ואחרי שהסברתי לה שהוא ישן רק איתי ואך ורק איתי היא הפסיקה להביט בו בזעם, סלחה
לו שהכניס את גלי להריון ובמסיבה שעשינו בפייגלע אחרי שבר החמודה שלהם נולדה היא
אפילו הציעה לו לרקוד איתה, איזה מזל שיריב היה שיכור מכדי לסרב.
סך הכול היא בחורה טובה, ריקי, אחרי
שמתרגלים לקעקועים שלה רואים שהיא די בסדר, יכול להיות שעד שהקטנה תגדל היא אפילו
תתרגל לעשות לה אמבטיה, למרות שאני לא בונה על זה שהיא תסכים אי פעם להחליף לה
חיתולים, אבל הרי תמיד קורים ניסים, אם אני למדתי אולי גם היא תלמד פעם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה