ג. שלילי וחיובי

5. מה מחפש

אחרי שהתאושש קצת ברח פולי למקלחת וחזר כמה דקות אחר כך כשהוא רגוע יותר. "יש לי הרגשה שהרסתי לך את הערב." ניסה לחייך אלי.

"לא נורא, דברים כאלו קורים. איך אתה מרגיש?"

"מפודח קצת, הייתי מעדיף לספר לך על העבר שלי בצורה קצת יותר רגועה ובזמן שלי. אני מצטער שזה נודע לך ככה... בצורה דרמאטית כזו, אני מה זה לא אוהב את הקטעים האלו."

"לא נורא פולי... עזוב, אתה לא צריך להתנצל, זה בסדר, דברים כאלו קורים אני באמת נורא מצטער על האקס שלך. ממה ששמעתי הוא היה בחור נחמד."

פולי התיישב לצידי בכבדות, "לא ממש, האמת שהוא היה די... בוא נגיד שהוא לא היה בן אדם שקל לחיות איתו. לי בכל אופן היה קשה מאוד... אולי זו הייתה אשמתי ואולי סתם לא התאמנו, בעצם בטוח שלא, אבל בכל זאת, למרות ששיגענו זה את זה מאוד מאוד אהבנו אחד את השני, הוא אמלל אותי ואני עליתי לו על העצבים, אבל לא יכולתי להפסיק לאהוב אותו. חבר טוב שלי שהכיר את שנינו תמיד אמר שאם לא הייתי נשא לא הייתי מרשה לו להתעלל בי ככה, אולי הוא צודק."

"נשא? אתה... אתה נשא איידס?"

"כן, גם את זה עוד לא סיפרתי לך. רציתי לספר לך הערב, אבל לא הספקתי, וזה מזכיר לי." הוא הוציא מכיס מכנסיו נרתיק קטן עם כמה קונדומים וקופסת תרופות מחולקת לתאים קטנים, בלע כדור, עשה פרצוף נגעל ואמר שהוא מקווה שסוף סוף יכניסו לסל התרופות בארץ כדור אחד שיש בו את כל הקוקטייל, ושהוא לא יאלץ להסתובב עם הקופסת תרופות המעיקה הזו.

"אתה לוקח את כל עניין האיידס די בקלות." ציינתי, מופתע מהאגביות שבה הוא התייחס לנושא.

"ממש לא." הרצין פולי, "ומהרגע שנודע לי שאני נשא, וזה קרה כבר לפני עשר שנים, לא עשיתי סקס אפילו פעם אחת בלי לספר קודם לבן זוג שלי שאני נשא למרות שרמת הנגיף אצלי ממש נמוכה."

"מה זה משנה מה רמת הנגיף? איידס זה איידס."

"זה נכון, אבל חלק גדול מהמומחים טוענים שנשא שמקפיד על תרופות ושאי אפשר לספור את רמת הנגיף אצלו בדם יכול לוותר על קונדום כי הוא לא יכול להדביק, מצד שני אולי זו רק שמועה כמו הסיפור הזה על הקונספירציה של חברת התרופות."

"איזה קונספירציה?" השתוממתי.

"יש איזה דיבור שמסתובב לאחרונה שחברות התרופות שומרות בסוד שיש כבר חיסון לאיידס כדי שיוכלו להמשיך להרוויח מיליונים ממכירת תרופות לנשאים."

"אתה מאמין בזה?" נדהמתי.

פולי היסס, "לא יודע. מצד אחד זה נשמע מטורף, אבל מצד שני..." ואז השמיע הנייד שלי קול צלצול חד שבישר לי שקיבלתי מסרון.

בדקתי את המסך ולהפתעתי גילית ששגיא סימס לי – לא משנה מה פולי יגיד לך אל תוותר על גומי כשאתה איתו - הרמתי את מבטי אל פולי שקם מהמיטה כדי לתת לי פרטיות וחזר לבחון בשלווה את הספרים שלי.

"לא חששת שאני לא ארצה לישון אתך ברגע שייוודע לי שאתה נשא?"

פולי הניח לספרים ובחן אותי במבט נוקב שעורר בי אי נוחות, "אתה מדבר על לישון באמת או על לישון במשמעות להזדיין?"

"גם וגם."

"אני לא אבוא אליך בטענות אם תהסס לקיים איתי סקס, זכותך לא לרצות לסבך לעצמך את החיים, אבל אם אתה חושב שאתה מסכן את עצמך בזה שאתה ישן באותה מיטה עם נשא..." הוא היסס רגע, שוקל את דבריו. "במקרה כזה גם אני לא רוצה לישון אתך."

"אני מבין, אבל בכל זאת, אתה לא חושב שהיית צריך לספר לי קודם? לפני שהתנשקנו למשל?" שאלתי, חושב על כל הפעמים בהן נצמדנו זה לזה באפלולית המכונית, מתנשקים ומתמזמזים כשהוא מרסן אותי בעדינות בלי לספר לי מה הסיבה האמיתית לכך. "אני לא מבין למה חיכית כל כך הרבה זמן לפני שסיפרת את האמת. היה לך המון הזדמנויות לזה עוד קודם, כשהתעסקת איתי במכונית."

פניו של פולי קדרו, "יכול להיות שאתה צודק." אמר, רכן, הרים את תרמילו ותלה אותו על שכמו. "למרות שאיידס לא עובר בנשיקה." הפטיר לעברי בעודו פונה לדלת, "אבל אם אתה מודאג לך להיבדק ושיהיה לך בהצלחה." ויצא.

"פולי!" רצתי אחריו, "פולי, חכה רגע."

שגיא עצר אותי לפני שהספקתי לצאת החוצה ואחז בזרועי. "מה קרה?" שאל בעצבנות, "למה הוא הולך? זה בגללי? בגלל מה שסימסתי לך?"

"לא, לא בגללך, הוא סיפר לי עוד קודם שהוא נשא." ניסיתי להשתחרר, אבל שגיא לא הניח לי.

"והוא ראה שהלשנתי עליו? הראית לו מה כתבתי?" לחש במתיחות.

"לא שגיא, בטח שלא. תרגיע." התנערתי ממנו ודהרתי החוצה. להפתעתי מכוניתו של פולי עדיין חנתה מול הבית, מנועה פועל. הוא ישב בפנים, רכון קדימה, ראשו נשען על ההגה, וכשהתקרבתי ראיתי שכתפיו רוטטות בבכי.

פתחתי את הדלת והתיישבתי על המושב שליד הנהג. "פולי." הנחתי יד על גבו, "אל תבכה בבקשה."

"עזוב אותי." הרים פולי את ראשו, מנגב בשרוולו את לחייו הלחות, "לך מפה."

"לא רוצה, אל תגרש אותי, בבקשה... נו, די פולי, בוא ניכנס חזרה, נשתה תה ונירגע קצת."

הוא הציץ לעברי בספקנות, "למה לי?"

"כי אנחנו חברים ואני לא רוצה לאבד אותך בגלל ויכוח טיפשי. בבקשה פולי, אל תכעס עלי, אני מתנצל אם נפגעת, לא התכוונתי, ואין לי בעיה עם נשאים, אבל חבל שלא סיפרת לי קודם. למה חיכית כל כך הרבה זמן?"

"לא יודע, פחדנות אני מתאר לעצמי. המון שנים לא הייתי צריך לספר לאף אחד כי כל מי שמכיר אותי יודע, אני מתפלא ששוגי לא סיפר לך."

"הוא סיפר."

"המסרון שקיבלת? זה היה ממנו?"

"כן." הושטתי לו את הטלפון, מראה לו את מה ששגיא כתב, "הוא פשוט דאג לי, אל תכעס עליו."

"אני לא כועס, זה היה מיותר להלשין עלי, לא הייתי עושה שום דבר שיסכן אותך, אבל בסדר, אני מבין."

"כמה שנים אתה חולה?"

"די הרבה, לפחות עשר שנים אם לא יותר. לקח זמן עד שגיליתי וגם זה קרה במקרה."

"איך במקרה?"

פולי עיווה את פניו בחוסר רצון וסיפר בקיצור, מחלץ מתוכו בקושי משפטים קצוצים, שכשהיה צעיר הרבה יותר, מיד אחרי השחרור מהצבא, בילה הרבה בתל אביב והסתובב שם עם חבורת צעירים פרועים, יום אחד הוא הסתבך בקטטה מטופשת שנגמרה לא טוב והגיע לבית החולים, ושם, תוך כדי הטיפול, הוסיפו גם בדיקת דם, ואז התברר שהוא נשא.

"לשלומי לא היה אכפת, הוא קיבל את זה בלי בעיות, לא עשה עניין ותמיד דאג לי שאקח את התרופות בזמן. לא משנה איפה הוא היה הוא תמיד היה מתקשר אלי בצהרים כדי לוודא שלא שכחתי לקחת כדור, כמה שהוא היה בלגניסט וזלזל בתכניות ובזמנים על העניין הזה הוא הקפיד בטירוף. גם כשהיינו בפסק זמן ואפילו בברוגז הוא המשיך לצלצל אלי כל יום ולוודא ששמרתי על משטר תרופות. למרות שלא רציתי הוא היה קונה לי תוספי מזון שיחזקו אותי ו..." הוא הסב את פניו הצידה כדי להסתיר אותן ממני, אבל הספקתי לראות את הבעת הכאב והיגון שעיוותה אותן, וליבי יצא אליו.

שכם אל שכם חזרנו הביתה ונכנסנו למטבח. שגיא ניתר ממקומו בעצבנות כשראה אותנו וניגש פולי, "פולי תשמע," התחיל, מביט בו בתחינה, "אני מאוד מצטער, אבל..."

"זה בסדר שגיא, עזוב. אני מבין, צדקת לגמרי, חבל שכולם אצלנו כל כך שושואים ופוחדים לדבר. אם יותר אנשים היו פותחים את הפה בזמן ומפסיקים כל כך לפחד שיקראו להם מלשינים אז אולי היו פחות נדבקים חדשים."

שגיא הנהן וחיבק את פולי שהחזיר לו חיבוק ונישק את מצחו, ואחר כך הכנו תה, שתינו אותו והלכנו לישון ביחד. 

התעוררתי לפנות בוקר וגיליתי שאני לבד. החושך בריבוע החלון החל להאפיר קלושות לאפרורית כמעט בלתי מורגשת שרק בעוד כשעתיים שלוש תתחלף באור יום מלא. האוויר בחדר האפל היה צונן, מבעד לדלת השירותים הסתמן פס דק של אור ונשמע רעש של מים זורמים.

"פולי?" אמרתי בשקט, לא בטוח שהוא עדיין כאן או שחלמתי חלום.

"אני כאן." הוא אמר, יצא מהשירותים והושיט יד לכבות את האור.

"אל תכבה. גם אני צריך פיפי." הסרתי באומץ את השמיכה, "איזה קור." זינקתי למקלחת.

בעוד אני נכנס הוא צלל למיטה, משאיר אחריו ניחוח דק של משחת שיניים. השתנתי, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים וחפזתי מהר אל החמימות שחיכתה לי מתחת לשמיכה.

"בוא." הוא פרש אלי ידיים חמות, מצמיד כפות רגלים לכפותי הקפואות, "אני אחמם אותך." שפשף בעדינות את גבי.

"זה אקדח בכיס שלך או שאתה שמח לראות אותי?" לחש באוזני, דוחק ירך קשה בין רגלי, מתחכך כנגד הזקפה שלי שהתעודדה עוד יותר ממגע עורו.

שנינו צחקנו בעצבנות, או שאולי זה רק אני שהיה עצבני? הייתי חרמן, אבל לא היססתי אם להתקדם הלאה, איכשהו, למרות כל הזמן הרב שצברנו זה במחיצת זה לא דיברנו ממש על סקס, כלומר דיברנו אבל רק בכללי, בתיאוריה. משום מה לא הצלחנו לשוחח על עצמנו בצורה חסרת בושה ובוטה כמו שנהוג לעשות באטרף עם זרים גמורים ופתאום, בלי שהספקתי להתכונן, הגיע רגע האמת. עכשיו אני צריך להבהיר לו מה כן ומה לא, או שאחרבן הכול ואגרום מבוכה נוראית לשנינו.

"פולי, אני מאוד שמח להיות אתך באותה מיטה, אני מחכה כבר הרבה זמן לרגע הזה, שנהיה רק אני ואתה, ערומים, יחד, אבל האמת היא שכל כך הרבה זמן שאני לא... " בגילי לגמגם ככה זה פשוט לא לעניין, תגיד את זה כבר ודי, "תשמע פולי, כבר חצי שנה לא הייתי עם אף אחד, האמת שאני קצת לחוץ ואני רוצה שתדע ש..."

"יופי שאתה רק קצת לחוץ כי אני לחוץ מאוד." קטע פולי ברוב התחשבות את ההקדמה המגומגמת שלי, "וזה מזכיר לי שעוד לא שאלתי מה מחפש."

"שאלה מצוינת, ומה אתה מחפש פולי?"

"אני? אני כמו כולם, מחפש אהבת נצח." התבדח פולי ולחץ אל ירכי זקפה קשה וחמה, "אבל אני אסתפק גם בסתם זיון עם חבר, ואתה?"

"אותו דבר אני מתאר לעצמי, אבל פולי אני... כדאי שתדע שיש לי קצת בעיה עם כל הקטע הזה של חדירה, אני מתכוון ש... זאת אומרת, בעקרון אני ורסיטלי, או הייתי, אבל בזמן האחרון אני..."

"זה בסדר, אני מבין." אמר פולי בשקט, שפתיו צמודות לעורפי, והקול שלו, עמוק ושקט, הידהד בגופי, מרטיט את עורי, מרגיע אותי, משכך את הצורך שלי לשלוט תמיד במצב - צורך שהציל אותי מהתמכרות לסם שהכניע את דייב, אבל גם דפק לי הרבה מאוד מערכות יחסים.

"תומר, אתה מוכן, רק הלילה, פשוט לשכב בשקט ולסמוך עלי?" שאל פולי, מניח יד על לחיי ומסב את פני אליו, מציץ בדאגה בעיני.

"למה שאני אשכב בשקט? למה שלא אתה?"

"כי אני ביקשתי קודם? לא, לא, סתם צחקתי, אבל גם אני לחוץ תומר ואני מעדיף שתיתן לי... שפשוט תרשה לי... שרק הפעם... איך להסביר? אוף, למה אתה צריך תמיד להתווכח איתי?" התווכח פולי שלא לצורך כי אני נכנעתי בלי תנאים ושכבתי בשתיקה בעוד הוא מסובב אותי על הצד, ונצמד אלי בתנוחת כפיות.

הזין שלו, קשה ולהוט, התחפר בחריץ שבין עגבותיי, והלחץ הנעים היה מגרה ומסעיר כמו מגע החזה השעיר שלו על גבי, והליטוף של ידו הגדולה, המחוספסת והחזקה, שהחליקה בעדינות על חזי ובטני, ונעצרה בין רגלי, חופנת את אשכי, מחליקה על אברי.

"קונדום?" נזכרתי פתאום.

"זה בסדר, אנחנו נסתדר בלעדיו, אל תדאג, אני שומר עליך." הבטיח פולי, מעביר בי צמרמורות עונג בעודו לוחש באוזני מחמאות מתוקות, מספר לי כמה אני נעים לו, ואיזה חמוד אני וכמה טוב לו לחבק אותי וכמה חלק ומתוק ונפלא המגע שלי בגופו. מוחי סימן את דבריו כקשקושי מיטה שטותיים שנשכחים מיד אחר כך, אבל הם פועלים את פעולתם, מרגיעים ומפייסים את עצבנותי, מעודדים את הזקפה שלי.  

הלחץ והמתח שלי מתפוגגים ככל שרמת החרמנות שלי מתגברת. נדהם אני נוכח שפולי הצליח במין חוש פלאי להתכוונן אלי ולדייק בכל ליטוף וחיבוק שלו. לאט לאט אני נרגע, עוצם עיניים, מוריד מגננות, נכנע לעונג, מתעודד ומתגרה מקולות ההנאה שלו שהוא לא מתבייש להשמיע. מתחמם ומפשיר בין ידיו שמצליחות, כמו מאליהן, לגעת בי בדיוק במידה הנכונה – חזק, אבל לא מכאיב, עדין אבל לא הססני.

עכשיו תשומת הלב שלו מרוכזת רק בי, אני עוצם את עיני וחש דרך עורי את התמקדותו בתגובותיי, ברמזים הלא מודעים שעורי משגר אל עורו. כמו שני כלי נגינה בתזמורת אנחנו מתכווננים אחד אל העונג של השני, מבצעים תיקונים זעירים בתזוזות ובמגע כדי להגביר זה את הנאתו של השני, מתקרבים עוד ועוד, מתחככים זה בזה, גופו הגדול מתהדק לגופי, אברו צמוד לשלי. בטן אל בטן, חזה אל חזה, שפתיים אל שפתיים, עורו נעשה לח וחם והוא מחליק כנגד עורי. אנחנו מתחממים, מתלהטים, מתחילים להזיע, הוא מושך אותי אליו, בולש את פני, אוחז בי בחוזקה, ידיו חזקות מאוד, בטוחות ואמיצות, חופנות את ישבני, עיניו הפקוחות מביטות ישר בעיני, חיוך קטן ומרוצה מתפתל על שפתיו, הוא מקרב אותן לפי, מנשק אותי, לשונו חודרת לפי וגל גדול וחזק גואה בתוכי, סוחף אותי. אני נאבד בתוך עצמי, מתרומם גבוה ומתפרק בבת אחת עליו, צועק בלי קול לתוך פיו, מרגיש את גופי רוטט מקצה קודקודי ועד בהונות רגלי, נמס בחום שמקרינות אלי זרועותיו.

כמה זמן עבר מאז שהצלחתי להתמסר כולי, מכף רגל ועד ראש לעונג הנפלא הזה? להיכנע להתפרקות המוחלטת הזו בלי שום הסתייגויות, בלי להיתקע מתוסכל באמצע הדרך? המון זמן, לפחות שנה אם לא יותר.

בהתחלה האשמתי את דייב ואת ההתמכרות שלו לסם שתפסה את מקום הקשר שלנו ופגמה בהנאה שלי, ואחר כך את הרגשת היתמות והדיכאון שאפפו אותי בגלל מותו של ויקטור ואז תקפה אותי המחלה הארורה הזו שהמרידה את גופי כנגדי, וגזלה ממני בעורמה את ההנאה מהמין, הנאה שקיבלתי שנים רבות כמובנת מאליה.

והנה, אחרי שכבר ויתרתי והשלמתי עם האובדן הכול חוזר ושוב אני מרגיש את השלמות הזורחת הזו שמעניקה לך אורגזמה טובה, רוחצת אותי בזוהר חמים של עונג, אופפת את כולי, גוף ונפש, בקלילות מושלמת ובלי מעצורים.

אחר כך, בעוד אני שוכב רפוי בזרועותיו, נושם נשימות עמוקות, אוסף את עצמי מחדש אני חש אותו רועד כנגדי, גונח גניחה עמוקה ורכה ומנשק את כתפי בעוד הזרע שלו ניתז על בטני וידיו מועכת את מותני. 

שנינו שוכבים כרוכים זה בזה, מקשיבים אחד לנשימותיו הנרגעות לאיטן של השני, חשים קרובים מאוד אחד לשני. המין כמו סילק בינינו חיץ שקוף ודק שחשנו בו רק אחרי שנעלם משאיר אחריו אינטימיות זוגית ויותר אנחנו לא חשים מבוכה בגלל שהתזנו זה על זה נוזלי גוף, להפך, נעימה לנו ההתערבבות הזו אחד בתוך השני, טבעי לנו להתמרח זה על זה בתוך חמימות מהבילה וריחנית.

מפליא שלא חשנו שום צורך לדבר ולנתח מה היה, הרפיון הנעים של הגוף שמתרכך ומתעגל, מסתגל בלי מילים לתחושת גופו של השני, אומר הכול ושוב אנחנו שוקעים בשינה.  

כשהתעוררתי שוב ריבוע החלון כבר היה מואר ופס של אור שמש היה מוטל על הקיר ממול. שוב הייתי לבד במיטה, אך הפעם דלת השירותים הייתה פתוחה ופולי עמד ערום מול הכיור, מתגלח ושר בקול חם ונעים, ובהברה אשכנזית מדויקת, את 'שחקי שחקי על חלומות' של טשרניחובסקי בלי לפספס אף תו.

"אתה שר ממש יפה פולי, איזה קול נעים יש לך, ואתה לא מזייף בכלל." החמאתי לו אחרי שהוא סיים, "חשבת לשיר במקהלה?"

פולי הסמיק, נבוך, אמר תודה, והסביר בגמגום נבוך שהוא לא מסוגל להופיע בפני קהל, הוא מתבייש נורא והוא לא אוהב מקהלות. פעם, כשהיה ממש ילד, דווקא שר בהנאה במקהלת בית הספר, וזכה לשבחים, אבל אז, כשהיה בן עשר בערך, דחף מנצח המקהלה שהיה גם המורה למוזיקה את ידו למכנסיו, מישש את אברו והחל לספר לו איזה ילד יפה הוא. פולי לא הבין מה קורה, אבל התמלא בושה ופחד, הדף אותו מעליו בבהלה, וברח, ומאז הוא שר רק במקלחת.

"זה פשוט נורא, זה גועל נפש, לעשות דבר כזה לילד קטן, ואתה בטח התביישת לספר למישהו וחשבת שזו אשמתך?" ניתרתי מהמיטה וכרכתי סביבו ידיים מגוננות, מנסה לנחם את הילד הקטן שהוא היה פעם.

"כן, נורא התביישתי, למזלי בשנה שאחרי המקרה ההוא המורה למוזיקה נעלם מיד אחרי חופש חנוכה ומאז אף אחד לא שמע ולא ראה אותו." סיפר לי פולי בבת צחוק נבוכה, והניח לי לחבק אותו, בלי לחשוד שברגע זה ממש, בבוקר יום שישי קריר וצח של תחילת החורף שבא אחרי לילה של עונג משותף, ראיתי לרגע קט את הילד הקטן שהוא היה פעם והתאהבתי בו עד למעלה מראשי הטיפשי, מניח לעצמי להמליך אותו על ליבי הקשיש.

6. צופה מהצד

אחרי ארוחת בוקר טובה הייתי צריך ללכת לפייגלע לפתוח את המחסן לספקים ולארגן הכול לכבוד ליל שישי שהיה הלילה העסוק ביותר אצלנו. גם פולי היה צריך ללכת הביתה, הוא רצה ללכת לספריה, לעשות קניות לשבת ולהסתפר.

"אל תסתפר." ביקשתי, "גם ככה השערות שלך נורא קצרות."

"זה גם מה שהספר שלי טוען." הצטחק פולי, "יש לי הרגשה שתמצא שפה משותפת עם קוקו."

"קוקו?" הופתעתי, "ככה קוראים לו?"

"שמו קלוד, אבל כולם קוראים לו קוקו, אני מסתפר אצלו כבר שנים. תגיד, בא לך לאכול אצלי ארוחת צהרים?"

הנהנתי במרץ, מנסה לא להראות מתלהב מידי, אבל החיוך הענק שנמרח על פני הסגיר אותי כנראה. אחרי שפולי יצא התנפלו עלי אדי ורובי, מחניפים לי שאני נראה נפלא, החמיאו לי שעורי קורן וזורח, ודרשו שאתן להם דיווח מפורט על אירועי הלילה שגרם לי להראות צעיר יותר בעשר שנים.

"תשכחו מזה." סירבתי, "לכו לראות פורנו, סוטים, אני הולך להתקלח."

אחרי המקלחת בחנתי בקפידה את גופי ולא הייתי מרוצה. הייתי בפירוש שמן מידי, ומתי נעשיתי שעיר כזה?

אמנם פולי ליטף אותי בהתלהבות והחמיא לי, אבל המראה בישרה לי שהגיע הזמן להזיז את התחת השמן והבטלני שלי לעבר חדר כושר. נכון, אני עדיין מתעייף מהר, והרופא הזהיר אותי לשמור על עצמי, אבל החלטתי שאני מתחיל להראות כמו סופגנייה ושאלתי את עצמי בחומרה כמה זמן עוד יכול גבר בגילי לוותר לעצמו, לאכול בלי חשבון ולהמשיך להזניח את חדר הכושר?

אפילו לא רגע אחד, עניתי לעצמי עוד באותו יום בעודי עומד בדירתו הקטנה של פולי ומעיין בתמונות של שלומי - צעיר דק ושחום שחייך חיוך זוהר ובוטח אל גרסא צעירה יותר של פולי - ליבי התכווץ מקנאה חסרת אונים למראה פניו של פולי שהביט בבן זוגו בהערצה ומיד גמרתי אומר לסגור את הפה ולחזור להתאמן.

פולי משך מידי את האלבום, הציץ בתמונות, נאנח וסגר אותו. "אני צריך למצוא מקום יותר טוב להחביא את האלבום הזה, איזה פינה נידחת שלא מגיעים אליה כל כך בקלות, הבעיה היא שבדירה הקטנה הזו אין בכלל פינות." הביט סביבו, חסר אונים, "הגיע הזמן לעבור דירה למקום גדול יותר ושקט יותר."

"הוא היה בחור ממש יפה." אמרתי, מזייף שלווה שלא חשתי.

"כן, יפה, אבל..." פולי הניח את האלבום על המדף הגבוה ביותר בארון הספרים שלו, "האמת ששלומי בכלל לא היה הטיפוס שלי, בעיקרון אני מעדיף גברים מבוגרים יותר ממני ושונים ממנו לגמרי, עד היום אני לא מבין למה ננעלתי דווקא עליו."

"איך שונים? שונים במה?" חקרתי.

"באופי בעיקר, וגם בצורה. אני מעדיף בחורים מלאים יותר ושעירים יותר, והרבה הרבה יותר רגועים. הוא היה טיפוס מאוד נמרץ, תזזיתי כזה, בעצם היפר אקטיבי. הוא שיגע אותי לפעמים, הוא גם עצבן אותי עם הקטעים שהיו לו עם נשים, ועם השתייה והעישון שלו ו..." הוא התיישב על כורסת הטלוויזיה שלו וגנח, "אני מתגעגע אליו נורא." אמר, "אני לא מצליח להשתחרר מזה, אפילו לכתוב כבר אין לי חשק יותר."

"לכתוב מה?" התפלאתי.

פולי עיווה את פרצופו במבוכה מתנצלת, "סתם, שטויות. סיפורי אהבה כאלו, קשקושים בעצם, מאוד נהניתי מזה בזמנו, למרות שאת שלומי זה עצבן בטירוף. הוא ממש שנא את הכתיבה שלי, לא שהייתה לו סבלנות לקרוא אי פעם משהו שכתבתי, אבל הוא שנא את זה שיכולתי לשבת שעות מול המחשב ולכתוב, הוא רצה שאני אהיה איתו כל הזמן, אשים לב רק אליו, לפעמים הוא היה כזה ילדותי ומעצבן, ומה שהכי מוזר זה שדווקא עכשיו, כשהוא לא יכול להפריע לי יותר, אני כותב הרבה פחות."

"הייתי שמח אם היית מראה לי משהו שכתבת פעם. איפה אתה שומר את זה?"

"במחשב." אמר פולי, "יש לי בלוג עם סיפורים."

"באמת? איזה קטע, באיזה ניק אתה מפרסם?"

"במשך השנים החלפתי ניקים ובלוגים, את מי אתה הכי אוהב לקרוא?" הלך פולי לחדר השינה הקטן שלו והדליק את המחשב שעמד מול המיטה, דחוק בין החלון לטלוויזיה הקטנה שאירחה לו לחברה לפני השינה.

"בזמנו היו כמה שמאוד אהבתי, אבל כיום הם כבר לא מפרסמים יותר. חבל שצופה מהצד הפסיק לכתוב, אהבתי את הסיפורים שלו, הם היו מצחיקים ומחרמנים ולא ארוכים מידי. מה אתה צוחק? אל תגיד לי שאתה צופה מהצד?"

"הייתי, אבל לאחרונה אני לא מסוגל לכתוב יותר סיפורים מצחיקים ומחרמנים, אין לי מצב רוח לזה."

"אז אתה צופה מהצד?" התרגשתי, "באמת? אני לא מאמין, הסיפורים שלך ממש טובים פולי, אתה צריך להמשיך לכתוב."

"אני ממשיך, אבל יוצאים לי רק סיפורים עצובים שלאף אחד כמעט אין סבלנות לקרוא כי, כמו שאמרת, הם ארוכים ומדכאים מידי." הושיב אותי פולי מול המחשב, "פה, בתיקיה הזו נמצאים כל הסיפורים שלי, כולל הסיפור היחיד שלי ששלומי כן קרא ואחר כך רב איתי נורא כי היה בטוח שהסיפור מבוסס עליו, הוא דרש שאמחק אותו ואני סירבתי." סיפר פולי, פניו קפואים וקולו חסר רגש, "אמרתי לו שאני לא מסכים שהוא יעשה לי צנזורה. זו הייתה המריבה האחרונה שלנו, הוא נהרג לפני שהספקנו להתפייס." ציין בדייקנות יבשה שקרעה את ליבי.

"פולי..." קמתי אליו.

הוא נרתע, דוחה בלי מילים את רחמי, "אני הולך להכין משהו לאכול, שב, תקרא בשקט, אני אקרא לך כשהאוכל יהיה מוכן."

הוא היה צריך לקרוא לי שלוש פעמים עד שהצלחתי להתנתק מהמחשב. "הסיפור הזה פשוט מדהים, לא יכולתי לעזוב אותו, ואני בכלל שונא לקרוא ממסך של מחשב, אני ממש אוהב את הכתיבה שלך פולי, למה אתה לא שולח אותו לאתר הסיפורים של גו גאי?"

"הוא לא מתאים, רוב הקוראים שם צעירים מאוד ורוצים סיפורים עם זיונים, רוצים גיבורים מצוידים עם ריבועים בבטן וכלי של עשרים סנטימטר. הם אוהבים לקרוא על סקס אלים, שלישיות ואורגיות, השפלות וכאלה, למי יש סבלנות לגיבורים הזקנים והעייפים שלי שמדברים וחופרים כל הזמן?"

"אהבתי מאוד את הגיבור שלך דווקא כי הוא מבוגר ושעיר ועצוב, ויודע שלא יצא שום דבר טוב מהאהבה שלו לבחור כל כך צעיר ויפה. מצא חן בעיני שהוא מגרש אותו למרות שזה קורע אותו מבפנים. איך המצאת אותו?"

"לא המצאתי, כתבתי על... על מישהו שאני מכיר."

"ומה אם הוא יקרא את הסיפור ויכעס עליך?"

"אין מצב, הוא לא אוהב לקרוא בעברית, בטח שלא ממסך של מחשב, אבל כדאי שתדע תומר שבצורה כזו או אחרת כל מי שמכיר אותי מתגלגל בסוף לסיפור שלי, הוא אולי לא יכיר את עצמו, אבל אני אדע שזה הוא."

"אז אתה בעצם בן אדם מסוכן?" חייכתי אליו, נהנה מהשינוי שחל במראה פניו, כשדיבר על הכתיבה שלו הן נעשו מלאי חיים ועיניו נצצו בלהט.  

"אני מאוד מסוכן." הסכים פולי בעליזות, "להתחבק איתי זה כמו להתחבק עם כייס, שלא תגיד שלא הזהרתי אותך."

"אני לא אגיד." הבטחתי, והנחתי את ידי על ידו, עיני נפגשו בעיניו, "פולי, מה יש לקינוח?" שאלתי.

"מה שתרצה." אמר פולי, "אבל קודם תגמור הכול מהצלחת."

גמרתי בחיפזון את הפסטה שלי ומשכתי אותו לחדר השינה. "עכשיו תורי." אמרתי, מפשיט מעליו את מכנסיו, "היום אתה תשכב בשקט ותיתן לי לעשות לך מה שאני רוצה."

"בסדר." הסכים פולי, "אבל עם קונדום."

"אבל פולי... זו רק מציצה."

"צריך קונדום גם למציצה." התעקש פולי, "ואחר כך תוכל להיות אקטיבי כמה שתרצה."

"אתה בטוח? באמת לא אכפת לך?"

"בטח שלא, אני אוהב את זה תומר, מה, אתה לא?"

"זה תלוי, לפעמים כן, לפעמים לא. אתך אני די בטוח שכן, אבל צריך לבדוק."

עד שהגיע הערב בדקנו מה אנחנו מעדיפים, וניסינו פעם ככה ואחר כך אחרת, נעשים נועזים יותר ככל שהיטבנו להכיר זה את זה.

"אני אוהב את איך שאתה נראה מופתע כל פעם מחדש כשאתה גומר." צחק פולי, "כאילו שלא ציפית שזה יהיה עד כדי כך טוב."

"בגלל שזה באמת נעשה כל פעם יותר טוב, המון זמן לא היה לי כל כך טוב פולי." נישקתי אותו, מתאפק לא להגיד לו שאני אוהב אותו, עוד לא, זה עדיין מוקדם מידי, ריסנתי את עצמי.

"ככה אני הכי אוהב לעשות את זה, עם מישהו שלא מתעקש להיות רק פסיבי או רק אקטיבי, אחד שנהנה מכל דבר ולא מתלונן גם כשאין חדירה."

"כן," הסכים פולי, מנומנם קצת, מתרפק עלי, "זה גם מה שאני אוהב, להיות עם מישהו שיש לו ראש פתוח. בשביל סקס טוב צריך גמישות לא רק בגוף אלא בעיקר בראש." הוא גיחך, "בפעם הבאה שמישהו ישאל אותי מה מחפש אני אגיד שאת מר גמיש."

החנקתי את צביטת הקנאה שעוררה בי הבדיחה הקטנה שלו והתאפקתי לא לשאול למה התכוון כשאמר בפעם הבאה. לא רציתי שאף אחד חוץ ממני לא ישאל אותו יותר על טעמו במיטה, אבל ידעתי שאסור לי לספר לו מה אני מרגיש.

"תגיד, ואיך זה היה איתו?"

שריריו התקשחו. "עם מי? עם שלומי?" שאל, ולמרות שהוא לא זז חשתי כאילו התרחק ממני.

"אתה לא חייב לספר לי." נחפזתי להתחרט, "אם אתה מעדיף לא לדבר עליו..."

"אני לא יודע מה אני מעדיף, לפעמים אני רוצה לשכוח שהוא היה קיים, ולפעמים..." הוא הסתובב בגבו אלי כאילו רצה להפסיק את השיחה, אבל  להפתעתי המשיך לדבר, "בעיקרון שלומי היה אקטיבי, כשהכרתי אותו לראשונה  הוא העדיף לחשוב על עצמו כעל גבר דו מיני שבשביל הגיוון מזיין מידי פעם גברים, ובשום פנים לא מוכן לקבל בתחת, אבל אחרי שהוא נכנס איתי למיטה הוא גילה שהוא מאוד אוהב לתת לי לזיין אותו, זה בלבל אותו והרגיז אותו נורא."

"אז בגלל זה הוא לא הסכים להיות פסיבי ובגד בך עם בחורות?"

פולי השמיע צחוק מריר. "הוא ניסה, אבל לא כל כך הלך לו, היה לו קשה להעמיד אתן את הזין והוא האשים בזה אותי, טען שמאז שהוא מכיר אותי לא הולך לו עם בחורות. כזה דביל, אתה יודע מה הוא היה עושה לי כשרצה זיון? הוא היה מתחיל לריב איתי, ממש מרביץ לי, וכשהייתי מתרגז ותופס אותו בכוח... הכושי המשוגע הזה, הוא לא היה נרגע עד שהייתי מכריח אותו... הוא אהב שאני משאיר עליו סימנים... הפסיכי הזה."

דמיינתי את גופו הדק והחלק של שלומי מתפתל מתחת לגופו הרחב והחזק של פולי שמפשק את רגליו, מעלה את קרסוליו על כתפיו וחודר לתוכו, וקפצתי את אגרופי בכוח.

פולי הסתובב במפתיע וקלט את הבעת פני. "אולי עדיף שלא נדבר עליו יותר תומר? הוא מת, זה נגמר ודי."

"עושה רושם שאצלך הוא עדיין די חי." ציינתי בקרירות. 

"רק בזיכרון שלי תומר." הניח פולי יד מפייסת על בטני, מלטף אותה, מחייך אלי, "אני יודע שלדעתך אתה שמן מידי, אבל אני ממש נהנה לגעת בך." אמר, וחזר לחבק אותי ולהתרפק עלי.

נהנה ללטף אותי אבל לא מאוהב בי כמו שהיית מאוהב בכושי החטוב והחלק שלך." חשבתי לעצמי במרירות שלא יכולתי לכבוש והמשכתי לשתוק ולחבק אותו.