אני לדודי ודודי לי

קדמונים נתנו סימן לחודש אלול בראשי תיבות של

 הפסוק : אני לדודי ודודי לי (שיר השירים פרק ו, פסוק ג). 

לרמוז, כי בחדש אלול, האלוהים קרוב 

לעם ישראל, ונעשה כדוד להם.

סבא משה, אבא של אימא שלי, עזב את הבית כשאימא הייתה בת שש. אחרי עשר שנות נישואים לא מאושרים הוא הפליג לארצות הים כדי לשבור שבר, משאיר אחריו אישה ושלושה ילדים. בארצות הברית הוא מצא פרנסה ושלח כספים למשפחה שהשאיר בארץ הקודש, אבל סירב בעקשנות להצעת אשתו שתצטרף אליו עם הילדים. אחרי כשנתיים הגיעה השמועה לסבתא – אלוף נעוריה ואבי ילדיה חי עם אישה אחרת, גויה לא עלינו.

סבתא, אישה צנועה וכנועה שתמיד עשתה את רצון הוריה הדתיים ואחרי נישואיה צייתה בלי פקפוקים לבעלה, התקוממה במפתיע, דרשה וקיבלה מיד גט, ובמקום להסכים להשתדך שוב לאחד החתנים הפגומים שהציעו לה הוריה בעצת הרבנים – חבורת פסחים וצולעים חסרי בינה ותקנה כינתה אותם אימא -  מצאה לה עבודה כעובדת ניקיון, ובמקביל התחילה ללמוד מנהל עסקים בלימודי ערב, ואחרי שסיימה אותם בהצטיינות קיבלה משרה טובה בבנק מזרחי, התקדמה במהירות ובבטחה עד שהגיעה למעמד מנהלת הסניף, והפכה לאישה עצמאית העומדת ברשות עצמה.

היא לא נישאה שוב לעולם, סירבה בכל תוקף להתפייס עם הגבר שנטש אותה, ולא הסכימה אפילו להזמין אותו לחתונת ילדיו.

השנים חלפו, פנים חלקות נחרצו קמטים, שערות הפכו שיבה, ילדים נולדו ובגרו, וילדיו של סבא משה שגדלו לתפארה גם בלי נוכחותו נישאו והולידו גם הם ילדים שאיש מהם לא זכה להכירו או להחליף איתו מילה.

מידי כמה שנים ניסה סבא משה ליזום פיוס עם גרושתו, אם לא למען הילדים אז למען  הנכדים, אבל סבתא עמדה בעקשנותה וסירבה, והתמידה בסירובה גם אחרי שעברה לדיור מוגן ומצאה לה שם זוגיות רגועה וטובה עם חבר ילדות שלה שהתאלמן.

שלושים שנה אחרי שעזב סבא משה את הארץ חשקה נפשו להשתתף בחגיגת בר המצווה של צעיר נכדיו ולהציג בפני ילדיו הבוגרים את אחיהם הצעיר שנולד לו מאישה אחרת. סבתא עמדה בעקשנותה והמשיכה לסרב, אבל דוד יעקוב ודוד יהושע, אחיה הבוגרים של אימא, החליטו לראשונה בחייהם לסלוח על עוולות העבר, לאחות את הקרע ולהזמין את אביהם לשמחה המשפחתית, ולכן טרחו ובאו מבני ברק עד לישוב הדתי הגלילי בו גרנו כדי להפציר באימא שתיעתר ותפגוש שוב את האב שנעדר מחייה מאז שהייתה בת שש.

"הוא עזב אותנו ואת אימא, הסתלק והשאיר אותנו לדאוג לעצמנו." הזכירה להם אימא נשכחות, "וברוך השם הצלחנו יפה מאוד בחיים בלעדיו, אז למה שאני ארצה לפגוש אותו שוב?" התריסה נוכח פניהם המפצירות של אחיה הבוגרים.  

"אבל לאהל'ה, אל תשכחי כמה הוא היה צעיר אז." הפציר דוד יהושע, הדברן והרגשני יותר מאחיו הגדול, דוד יעקוב. "אבא היה רק בן עשרים ואחת כשהתחתן בשידוך, בלי להכיר באמת את אשתו, ואת יודעת איזה עקשנית אימא יכולה להיות... נכון, הוא עשה טעות כשעזב אותנו וברח לאמריקה, אבל עברו מאז כל כך הרבה שנים, ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים..."

"נכון, ואתה יודע למה." קמטה אימא את אפה בסלידה כדי להזכיר לאחיה את התשובה העממית השנונה למשפט הצדקני על בעלי תשובה העומדים במקום בו צדיקים גמורים אינם עומדים - בגלל הריח.

"נו, באמת לאהל'ה..." מלמלו השניים בתוכחה, אך לשווא.

"לא, לא רוצה, לא מגיעה לו סליחה." הוכיחה אימא שעקשנותה לא נופלת מזו של סבתא.

דוד יהושע נאנח והביט במבט חסר ישע באחיו הבכור, הדוד יעקוב שהיטיב את כיפתו על ראשו לפני שהזכיר לאימא שעוד מעט מתחיל חודש אלול, חודש הסליחות והרחמים, ושאדם צריך למצוא בליבו כוחות נפש לסלוח ולמחול על העוולות שנעשו לו.

"לא רוצה לסלוח." הקשתה אימא את ליבה כפרעה בשעתו.

"ומה אם אימא תסכים, גם אז תגידי לא?" התמקח דוד יעקב.

"אימא לא תסכים." פסקה אימא.

"עובדה שהיא כן הסכימה, שמעון שכנע אותה והיא מסכימה. רק את ממשיכה להתעקש."

"שמעון הזה, מאז שהוא ואימא יחד..." רגנה אימא במורת רוח, אבל אבא נגע בזרועה והזכיר לה חרש את מצוות כיבוד אב ואם, והיא השתתקה ולא יספה עוד לדבר, אם כי כל מי שהכיר אותה היטב ידע שאין דעתה נוחה גם מבן זוגה השני של אימה שאמנם לא חלק איתה חדר בדיור המוגן, אבל גר בחדר הסמוך, נלווה אליה לכל מקום ונהג כלפיה בקרבה ובחיבה כאילו היו נשואים. היה ברור שסבתא רוכשת לו אמון ונהנית מחברתו אבל כל זה לא שכנע את אימא. היו לה דעות מוצקות ושליליות מאוד על אופיים של רוב הגברים בעולם, והיא לא אהבה להניח לעובדות לבלבל אותה. היא חשדה תמיד שפגיעתם של רוב הזכרים בעולם רעה, ואפילו אני ואבא לא זכינו לחנינה. תמיד היינו אצלה בגדר חשודים שצריכים להביא כל יום מחדש הוכחות לחפותם. מכל הזכרים בעולם היחיד שיצא זכאי מלפניה היה אלחנן בכורה – עלם תם ועדין נפש שהעריץ אותה עוד יותר מכפי שהיא העריצה אותו. הידיעה על הידידות ההדוקה בין סבתא לשמעון נפלה עליה כרעם ביום בהיר, וההשפעה המרככת שהייתה לשמעון על אופייה הקשה של סבתא נתפסה אצלה כבגידה בסדרי עולם. 

גם אחרי שיחה טלפונית עם סבתא שאשרה לה שכן, היא מסכימה שאביה יגיע לבר מצווה של אורי של יעקוב, אימא המשיכה לזעוף והניחה לאחיה להמשיך ולהפציר בה ולהתחנן בפניה עוד שעה שלמה עד שהתרצתה סוף סוף והסכימה בארשת פנים חמוצה שבסדר, שיבוא, "אבל שלא ינסה לדבר איתי כי אין לי מה להגיד לו."

"אבא לא יבוא לבד." העז דוד יעקוב וגילה לאימא, "הוא מביא איתו את הבן הקטן שלו."

"הבן שלו? אתה מתכוון לבן שנולד לו מהגויה?" פלטה אימא בתיעוב כאילו התבשרה שאביה מתכוון להתייצב בשמחה המשפחתית שלנו עם חזיר מחמד מדדה בעקבותיו.

"לא לאהל'ה, הוא נפרד מהגויה כבר לפני עשרים וחמש שנים, והתחתן שוב עם אלמנה יהודיה חשוכת בנים, אישה הגונה ונחמדה, צעירה ממנו בעשרים שנה. לפני שמונה עשרה שנים נולד להם בן אחד, ושמו בישראל, סתיו.

"סתיו? איזה מין שם זה סתיו? רק חילונים קוראים לילדים שלהם בשמות משונים כאלה כמו סתיו, או אביב, ולמה לא חורף או קיץ? אם אפשר לקרוא לילדה בשם של בן אז..."

"די לאהל'ה, גם חילונים הם יהודים. קימט דוד יעקוב את מצחו במורת רוח, ואחר כך ניגב את עורפו המזיע במטפחת ואמר ששלהיי קייטא קשים מקייטא.

"מספיק כבר עם הארמית הזו." רגנה אימא, "למה שלא תגיד פשוט שחם לך ושאתה רוצה שנדליק מזגן? לך תדליק מזגן אלקנה." ציוותה עלי, למרות שאמונה אחותי ישבה קרוב יותר למפסק של המזגן.

"אני אסגור את החלונות." התנדבה תקווה, אחותי הקטנה.

"ואני אביא עוד מים קרים." חש אלחנן למטבח, וחזר חיש מהר עם כד מלא מים שקוביות קרח משתקשקות בו, ומזג מים צוננים לכל הנוכחים.

"הסתיו הזה, אז הוא בעצם דוד שלנו, נכון?" הביט באבא שברך בלחש על המים לפני שלגם מהם.

"כן." הסכים דוד יעקוב, "הוא דוד שלכם כמו שאני ודוד יהושע דודים שלכם."

"איך זה יכול להיות, איזה מין דוד הוא אם הוא בגיל של אלקנה?" צחקה בת דודתי, הודיה.

"ככה זה, אם הוא האח שלנו הוא גם הדוד שלכם." השיב דוד יעקוב בפשטות, וחייך בחיבה אל הודיה היפה, ביתו הבכורה שעמדה להינשא בשעה טובה, מיד אחרי חג הסוכות.

מכל בני הדודים שלי הייתי היחיד שהתעקש, בתמיכתו החשאית והיציבה של אבא, להתגייס לצבא כמו שצריך, בלי תורתו אמונתו כמו בניו של דוד יעקוב, או כל מיני כל מיני פלפולים והקלות של ישיבות הסדר כמו אלחנן ובניו של דוד יהושע. מכל הגברים הצעירים במשפחתנו המורחבת רק אני התגייסתי לשירות צבאי מלא בצנחנים, והייתי גאה מאוד בכומתה ובנעליים האדומות שלי, ובכנפי הצנחן הטריים שלי. הגעתי הביתה לחג כשאני לבוש בכל תפארת מדי א' שלי, ועוד לפני שהספקתי לפשוט אותם התבשרתי שסבא משה כבר בארץ, וכדי לא להטריח על המשפחה הוא מתגורר בתל אביב, בבית מלון. הוא כבר ביקר אצל כל קרובי משפחתו בארץ, ורק אל ביתנו עוד לא הזדמן לו להגיע, אבל סתיו - בנו היחיד עומד להגיע לביקור נימוסים בעוד כמה דקות.

"מה דעתך אלקנה, אולי כדאי שלכבוד האורח תישאר עם מדים?" הציעה תקווה חרש, וליטפה בזהירות את סיכת הצנחן שלי, "גם אני רוצה להתגייס." גילתה לי בלחש, "ולא סתם לשירות לאומי, אלא להתגייס באמת לצבא."

"אימא לא תסכים."

תקווה משכה בכתפיה, "אז לא, בקיץ אני אהיה בת שמונה עשרה, ואם היא תעשה לי בעיות אני אגיש בקשה להיות מוכרת כחיילת בודדה."

"אל תדברי שטויות, את לא בודדה, יש לך משפחה." נזפתי בה.

"אתה זה שמדבר שטויות, אתה פשוט לא מבין." התווכחה תקווה, ואז נשמעה דפיקה בדלת, והיא עזבה אותי ורצה לחדר הכניסה.

גם שאר בני הבית חפזו לאותו מקום, ולרגע נוצרה בחדר הכניסה שלנו מערבולת של מברכים, ואז הם זזו, מי לימין ומי לשמאל, ולראשונה בחיי ראיתי את סתיו, וידעתי שדוד או לא, רק אותו אני רוצה לי לתמיד. 

אני לא בן אדם ספונטני, מטבעי אני זהיר, איטי, מחושב. כבר בילדותי למדתי שלא כולם רוחשים לי טוב, ושפגיעתם של אנשים יכולה להיות רעה ומכאיבה מאוד. עוד לפני שיכולתי לנסח את תחושתי במילים ברורות הבנתי שככל שמישהו מוצא חן בעיני יותר ככה גדול יותר כוחו לפגוע בי, ולכן צפיתי בדודי מהצד, ובחנתי את הרגשות העזים והמוזרים שהתעוררו בי למראה הפנים הללו, הגבריות והעדינות כאחת של העלם יפה התואר שהסתפח על משפחתי שיש לה מעלות רבות אבל איש מבניה, לא הגברים ולא הנשים יכולים להתגאות ביפי תוארם.

צמצמתי את נוכחותי ונחבא אל הכלים סקרתי מרחוק את דמותו המלבבת השונה כל כך מהגברים השחומים, עבי הגזרה והשעירים הנפוצים במשפחתי, וניסיתי למצוא בו פגם, אך לשווא. כל פרט ופרט בו היה מושלם - התלתלים הרכים הערמוניים שעטרו את ראשו הנאה, עיניו החומות, הזוהרות שבחנו את העולם בסקרנות נטולת פחד, חיוכו הצחור, הפתוח והזוהר שמשך אותי והפחיד אותי במידה שווה. אחרי שסקרתי ממושכות את פניו עברתי להביט בגופו הארוך והחינני, וניסיתי לדמות איך הוא נראה בלי הבגדים המיותרים שכיסו אותו. לא שזלזלתי בלבושו שהיה לטעמי ללא דופי - בגדיו עטפו אותו בדייקנות נעימה האופיינית לבגדים גזורים בקפידה מבד משובח. בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא לבש מכנסי חאקי של גאפ, חולצת פולו בהירה בגוון ורדרד, ענוג כמו השחר העולה, חגר למותניו חגורת עור שחורה, דקה, גברית אך עדינה, בדיוק כמוהו, ונעל נעלים שחורות, נטולות קישוטים מיותרים, הדורות באיכותן חסרת הפשרות. כל פרט בבגדיו הקרין פשטות קלאסית, יקרה אך לא מצועצעת, ששבתה את ליבי ומשכה אותי אליו בחבלי קסם.

"למה אתה לא ניגש אליו אם הוא כל כך מוצא חן בעיניך?" שאלה אותי רותי – חברתה הטובה ביותר של אחותי

"יש סביבו כל כך הרבה אנשים, מה הוא צריך שם גם אותי? וחוץ מזה, האנגלית שלי לא מספיק טובה." 

"האנגלית שלך בסדר גמור." פסקה רותי בקוצר רוח, והוסיפה חיוך שנועד לרכך את דבריה. מעט מאוד אנשים זכו לראות את חיוכיה של רותי שהייתה בחורה עצורה ורצינית, כיאה לנערה שהתייתמה בגיל צעיר מאימה ולא הצליחה להסתגל לחיים עם אשתו החדשה של אביה. מאז שהתייתמה התארחה רותי בביתנו כמעט כל יום, ונחשבה בעיני בני משפחתי כאחת משלנו.

דבר לא נאמר בפירוש אבל אני די בטוח שהורי קיוו בסתר ליבם שאני ורותי נשתדך זה לזו ונקים יחד בית בישראל. אני יודע שגם אחיותיי ורותי עצמה חשבו לא אחת על האפשרות הזו, ומין הסתם רק חיכו שאשתחרר מהצבא כדי שאעשה את הדבר ההגיוני ביותר ואתחתן עם רותי, או עם נערה דומה לה שתהיה טובת מראה ושכל, נעימת הליכות, אשת חיל צנועה וחסודה, אם כי ברור שאף זרה לא הייתה משתלבת במשפחתנו כל כך יפה כמו רותי, שהכירה מזה שנים רבות אותנו ואת אורחותינו, ובזכות מעלותיה המרובות הצליחה לרכוש לה את חיבתה של אימא ואת הערכתו של אבא.

"סתיו מדבר עברית די טובה, אם לא מתחשק לך לשבור שיניים באנגלית אתה יכול לדבר איתו חופשי בעברית."

"איפה הוא למד עברית?"

"בבית ספר. הוא למד בבית ספר יהודי ודיבר עברית עם ההורים שלו, אימא שלו הייתה ישראלית לשעבר."

"הייתה, מה קרה לה?"

"נפטרה לפני שנתיים, כשהוא היה בן תשע עשרה, נכון שזה מצחיק שיש לך דוד בגילו?"

"יותר משונה ממצחיק." הפטרתי, מנסה לכבוש את הטינה הפתאומית שחשתי כשאלחנן טפח בחביבות על שכמו של סתיו, וחייך אליו במאור פנים. לא הייתה לכך שום סיבה הגיונית, אבל בכל זאת חשתי כעס. לא רציתי שאף אחד ייגע בו, רציתי שרק אני...

"מה קרה? למה אתה עושה פרצוף כזה? מה כואב לך?"

"כלום, אל תציקי."

"בסדר, אני הולכת, אבל שתדע לך שהוא שם לב למדים שלך ושאל עליך."

"מה אכפת לו ממני או מהמדים שלי?" התאמצתי להפגין אי אכפתיות משועממת.

"אכפת לו ממך כי אתם קרובי משפחה, והמדים שלך מעניינים אותו כי הוא רוצה להתגייס."

"באמת? למה לו?"

רות משכה בכתפיה, "אולי כי הוא רוצה להיות ישראלי, אבל אם לא תשאל לא תדע."

"אלקנה, בוא הנה." קרא אלחנן, ונופף לי בתנועת הזמנה. נסוגותי לאחור, אבל אבא הגיח מאחורי, אחז במרפקי והוביל אותי למרכז הסלון, שם ישב האורח וכל בני הבית מסובים סביבו, מתפעלים ממנו, "וזה אלקנה, הצנחן שלנו." הכריז בגאווה.

"שלום אלקנה." חייך אלי סתיו, והושיט לי יד ללחיצה, "מה שלומך?"

"בסדר." רטנתי, והשפלתי מבט נבוך, "מתי אוכלים אימא?"

"מיד." הציצה אימא בשעון, "אוי, הנרות!" קפצה ממקומה, קראה לאחיותיי וחשה להדליק נרות חג, ומיד אחר כך התכנסנו כולנו סביב השולחן, לטבול תפוח בדבש וליהנות מהדגים הממולאים.

"עוד נדבר." הבטיח לי סתיו, ושיגר לעברי חיוך שהרעיד את ליבי, ולא עזב אותי גם כשניסיתי להיפטר ממנו למחרת בזמן התשליך. חיוכו נישאר איתי, מפרנס את חלומותיי וטורד את שנתי מראש השנה עד תום הימים הנוראים.

ביליתי את יום כיפור בבסיס, והשנה התפללתי בכוונה מיוחדת, וצמתי בקפידה, מונע מעצמי אפילו טיפת מים למרות שהשנה יום כיפור היה חם במיוחד. מאז בר המצווה הלכה אמונתי ונחלשה, הלכה ונסדקה, ובכל זאת לא יכולתי להיפטר לגמרי מכבלי הדת, ובמיוחד לא ממוראו של יום כיפור. בשנים קודמות הקפדתי מעט פחות ועשיתי לעצמי קצת הנחות, אבל הפגישה עם סתיו אילצה אותי להתעמת עם עצמי, ולהפסיק להדחיק את העובדה שהלכה והתבררה לי לאיטה – אני שונה מחברי ומאחיי, ויש סיבה לכך שטרם התארסתי לרותי, או לאחרת, ולא לחינם אני נושא איתי את חיוכו של סתיו דודי הצעיר ויפה התואר, וחולם איך אני פושט מעליו את בגדיו ומכסה בנשיקות את גופו המושלם.

מיד אחרי יום כיפור נעתרה אימא ונפגשה עם אביה - סבא משה, ואפילו ישבה לידו במסיבת הבר מצווה, ובעוד היא ואחיה משוחחים עם אביהם ומשלימים פערים ישבו בני הדור הצעיר של המשפחה – בני דודי, אחיי ואחיותיי עם רותי וסתיו בשולחן נפרד ושוחחו על עצמם, על החיים, ובעיקר על העתיד. גם אני ישבתי אתם, אבל דיברתי מעט מאוד, העדפתי לשתוק ולהקשיב.

"למה קוראים לך סתיו?" שאלה רותי והביטה בעיני דודי במבט חצוף.

"כי נולדתי בסתיו." ענה סתיו במבטא אמריקאי חמוד, והביט בי בבת צחוק, "אני מקווה שלא מביך אותך שיש לך דוד בגילי, ועוד עם שם מוזר כל כך."

"כן, קצת, אבל לא נורא, אני מתרגל לאט לאט, תגיד..."

"לי קוראים רות כי נולדתי בשבועות." התפרצה רותי לדברי, ואחר כך סיפר כל אחד מהנוכחים למה קוראים לו כפי שקוראים לו. רובם, כמוני, נקראו על שמות קרובי משפחה שמתו.

סתיו קם וניגש אלי, נעמד מאחורי כיסאי ורכן אלי, שפתיו מברישות את אזני, "בוא נצא החוצה, אני רוצה לדבר אתך." לחש לי.

כמו מתוך חלום קמתי ויצאתי בעקבותיו, ישבנו בחוץ על מעקה בטון נמוך שהבדיל בין מגרש החנייה של אולם השמחות הצנוע לבין הרחוב, ושוחחנו. על מה דיברנו? כיום קשה לי לזכור, על הצבא שהוא שאף להתגייס אליו, על לימודים - הוא התלבט בין היסטוריה למחשבת ישראל - וגם קצת על אהבה ונישואים. סתיו גילה לי שהוא משתוקק להינשא לבחורה ישראלית ולהשתקע בארץ, "אני רוצה להתחתן עם מישהי חמודה כמו רותי למשל." גילה לפני את ליבו, מניח יד ידידותית על ברכי.

"רותי? רותי שלנו..." גמגמתי, חש איך עורי מתלהט ממגע ידו.

"כן, רותי שלך." חייך והביט בעיני.

"היא לא רותי שלי." התקוממתי, טובע בקטיפה החומה של עיניו.

"אבל אלחנן אמר שאתם כמעט מאורסים."

"ממש לא, ואני בספק אם זה יקרה אי פעם." מחיתי, והבזק של זעם כלפי אחי הגדול ושאר בני משפחתי שבטוחים שהם יודעים עלי הכל, ושעתידי גלוי לפניהם חלף בגופי, והותיר אותי מותש ומזועזע.

סתיו הנהן בראשו, "באמת?" חקר, וכשאישרתי שבאמת, אין כלום ביני לבין רותי, הוא תקע את מבטו בחלל האוויר ושתק לרגע, שקוע במחשבות, "טוב, זה ברור, הרי גדלתם יחד כמעט כמו אח ואחות." אמר לעצמו באנגלית, "אז אין לך שום תוכניות לגביה?" חזר לעברית, מביט בי בדאגה.

"לא." אישרתי.

"סבבה אחי." חייך סתיו בהקלה, וטפח על שכמי, מרוצה מאוד מעצמו ומהמהירות בה קלט את הסלנג הישראלי, וקם, "בוא, נחזור." הציע, וחזר לאולם השמחות בעוד אני משתרך בעצב אחריו. 

סתיו התגייס לצבא כפי שתכנן, ושנתיים אחרי גיוסו, יומיים אחרי שהשתחררתי מהצבא, התחתן עם רותי. אביו הגיע במיוחד מארצות הברית להשתתף בשמחתו, וכמובן שכל הדודים ובני הדודים שלי הגיעו לחתונה כדי לשמח חתן וכלה. גם אני הוזמנתי כמובן, והגעתי עם הורי, אבל מיד אחרי החופה הסתלקתי לשדה התעופה וטסתי לאיטליה כדי ללמוד רפואת שיניים במילאנו. על פי התכנון שלי עמדתי לשהות שם עם שלומי, החבר שלי, שהיה בארון עוד יותר ממני, אבל בסופו של דבר התגלגלו הדברים כך שהוא חזר לארץ כבר אחרי שבוע כי אביו קיבל התקף לב. אביו הבריא לבסוף אבל שלומי נעתר להפצרות אימו ונשאר בארץ, ואילו אני עזבתי את לימודי רפואת השיניים אחרי סמסטר אחד ובעקבות מייקל האמריקאי עברתי ללמוד עיצוב ואופנה. אחרי שנפרדתי ממייקל פגשתי את אלכס ובין לבין היו עוד אחרים...

מידי פעם קפצתי לארץ לביקור, בדרך כלל בסוף הקיץ, אבל יצאתי רשמית מהארון רק אחרי שהתאהבתי במאוריציו היפה, והבאתי אותו לארץ להשתתף בחגיגת בר המצווה של שגיא, בנם הבכור של סתיו ורותי.

אני די בטוח שלא הצלחתי להפתיע אף אחד מבני משפחתי שכבר ניחשו לבד למה אני גר באיטליה, עוסק בעיצוב ובאופנה, ולא מתחתן.

שמור     בטל

הורי שהזדקנו מאוד בשנים האחרונות קיבלו אותנו בנימוס קריר, ולא מחו כשהפעם לא ישנתי אצלם אלא שכרתי חדר במלון, ורק אלחנן, אחי הגדול, העיר בלחש כשמאוריציו הלך למזנון, שהחבר שלי בחור מאוד יפה, ומזכיר לו קצת את דוד סתיו. "לא את סתיו כמו שהוא נראה כיום, אלא כמו שהוא נראה פעם, לפני שהתחתן, השמין והקריח." הוסיף בחיפזון, החמיא לי על גזרתי הדקה ובגדי הנאים, והסתלק עוד לפני שמאוריציו חזר לשבת לצידי.