ג. אהבה ממבט ראשון

5. רומנטי מידי

נכנסנו וגילינו מהפכה גמורה בבית שרק אתמול היה מסודר ונקי. פסענו בשתיקה נדהמת בין החדרים, מחפשים את דודו ששכב משום מה ערום באמבטיה. למזלו פרש מישהו מגבת מתחת לגופו והניח חלוק רחצה מגולגל ברשלנות מתחת לראשו. הוא נראה שביר ופגיע מאוד בעירומו וידיו היו שלובות על חזהו הצנום כאילו ניסה לחמם את עצמו מתוך שינה.

"הוא כל כך רזה." נדהמתי, ופתאום הבנתי איך דודו שמר על גזרתו הדקה גם בגיל חמישים.

"אם הוא היה ער הוא בטח היה מודה לך על המחמאה." אמר מקס בעצב, "דודו משקיע המון מאמץ כדי לא להשמין." רכן והרים את ידידו הישן, חיבק אותו בעדינות ונשא אותו למיטתם כאילו היה ילד קטן, כיסה אותו בקפדנות בשמיכה, מחליק ברוך על שערו, נשק על מצחו ואז נפנה אלי, "אתה בטח עייף שלומי, אולי תלך הביתה לישון?"

"מה, ולהשאיר אותך לבד עם כל הבלגן הזה?" החוויתי בידי על המהומה ששררה בבית - שיירי אוכל מפוזרים בכל מקום, כוסות מלוכלכות ובקבוקים ריקים מתגוללים על הרצפה, עטיפות של קונדומים מפוזרות סביב, בדלי סיגריות מסריחים גודשים מאפרות עולות על גדותיהן - חלל הבית הצחין מריח של זרע, אלכוהול, זיעה, שתן וצואה.

"זה לא נורא, אני אסתדר."

"זה כן נורא, זה ממש מגעיל. כבר ראיתי בתי שימוש ציבוריים נקיים יותר." אמרתי והתחלתי לאסוף את הכוסות.

"אתה לא חייב לעזור לי, זה לא הבלגן שלך." אמר מקס, והתחיל לזרוק אשפה לתוך שקית פלסטיק ענקית.

"אני יודע." אמרתי והעפתי קונדום משומש לתוך השקית, אומר לעצמי שזה אמנם מגעיל, אבל טוב שלפחות הם טרחו לשים קונדום, והמשכתי בעבודתי.

אני מניח שהיינו מתעסקים בניקוי הדירה עד אור הבוקר לולא שימי שחזר במפתיע ובלי להכביר מילים החל לשטוף את הרצפה המטונפת.

"מה אתה עושה פה?" הזעים לעברו מקס פנים חמורות.

שימי נבוך לרגע, כמעט הסמיק, אבל מיד התעשת וחזר לעצמו הבוטח והחצוף. "הבטחתי לדודו לעזור לסדר את הבלגן."

"יפה מאוד מצידך, במיוחד שאתה אחראי לרובו." לא התפייס מקס.

"לא הכרחתי אותו לעשות את המסיבה הזאת, זה היה הרעיון שלו. מצידי יכולנו לחגוג לבד, רק אני והוא, אבל אחרי שהוא הסניף הוא נדלק ורצה עוד שותפים. איזה חזירים, לא יודע מאיפה הוא הקריץ אותם, הם השתוללו כהוגן, רק אחרי שהוא נרדם הצלחתי להיפטר מהם."

"מה הוא לקח?" שאל מקס בזעף.

"לא יודע בדיוק." הודה שימי, "איזה אבקה לבנה. לא נגעתי בזה, אני מסתפק בלהוריד איזה ראש אחד או שניים, אולי קצת חגיגת ודי."

"שימי, מה עם חזי? איפה הוא?" התערבתי בשיחה.

"הוא לא לקח כלום, רק שתה בירה. החזרתי אותו הביתה, להורים. הוא היה שתוי, אבל לא נורא, הורדתי אותו ממש ליד הדלת."

"הוא גר עם הוריו?" הופתעתי.

"כן, בטח, והוא מקפיד להחזיר את הכיפה לראש לפני שהוא נכנס הביתה."

"אז הם לא יודעים עליו?"

"חס וחלילה, רק זה חסר. הוא מאורס, מתכנן להתחתן בסוף הלימודים."

"מאורס? עם בחורה?" שאלתי, די בטמטום אני מניח, אבל הייתי מטושטש מעייפות.

שימי צחק והנהן, ומקס העיר בעצב שהבחורה המסכנה הזו עוד לא יודעת מה הולך ליפול עליה.

"חזי אומר שהוא מאוד אוהב אותה ושהיא תהיה מלכה אצלו." חייך שימי בקנטרנות, והוסיף שבקרוב נקבל כולנו, כל התלמידים בכיתה כולל המורה, הזמנה לחתונה.

סיימנו בשלוש לפנות בוקר ושימי אמר שהוא מאוד מודה לנו, אבל הכי טוב שעכשיו נלך לישון, הוא כבר יישאר להשגיח על דודו.

"אתה בטוח?" שאל מקס בחשדנות.

"כן, בטח. נו, לכו לישון, אני אדאג לו, ודרך אגב מקס, דודו הציע לי הבוקר לבוא לגור אצלו. הוא אמר שלך לא יהיה אכפת כי אתה עם שלומי עכשיו."

"אז אתה עם דודו עכשיו?" הופתעתי, "כאילו, נעשיתם זוג?"

שימי התלבט והיסס לפני שענה שבמובן מסוים כן, אבל לא בדיוק.

"אז כן או לא." התעקשתי על תשובה ברורה.

"כן ולא." נשאר שימי מעורפל, "בעיקרון אני צריך מקום חדש לגור כי הסתכסכתי עם השותפות שלי לדירה, דודו הציע לי לגור אצלו, אנחנו מסתדרים טוב, שנינו באותו ראש, רוצים לבלות ולחגוג, לא באה לנו טוב כל החארטה הזו של זוגיות ומונוגאמיות וכל זה, הוא התכוון לספר לך הערב מקס, אבל איכשהו זה לא יצא."

מקס הנהן בקדרות. "אני מבין." אמר בקצרה, אחז בכתפי והוביל אותי חזרה לדירה שלי, "אתה מוזמן להישאר איתי כמה שתרצה מקס." אמרתי, "אם תרצה כמובן..." היססתי קצת, חושש מסירוב או מעלבון. "אני אשמח לגור אתך." ניסחתי שוב את ההזמנה שלי.

"תודה, אבל כמו שאני מכיר את דודו הסידור עם שימי לא יחזיק מעמד הרבה זמן, אז אל תבנה עלי." הזהיר אותי מקס, "בכל מקרה, תודה חמוד." נישק על לחיי ופרש למקלחת קצרה, ואחר כך הטיל את עצמו על המיטה.

עד שגם אני התקלחתי וחזרתי הוא כבר ישן. נשכבתי לצידו בזהירות, עייף עד סחרחורת. כבר לא היה לי מושג מה אני מרגיש ואם אני שמח או עצוב, אבל כשמקס הניח יד על מותני והתכרבל סביבי, עוטף את שנינו בשמיכת הקיץ הדקה מידי שלי התרפקתי אל החמימות השעירה והנעימה של גופו הגדול ונרדמתי בשלווה בתוך החיבוק שלו.

שמור     בטל
לאורך כל אותו סתיו הפכפך נע מזג האוויר בין חמסינים מעיקים, לקרירות משיבת נפש. האובך המחניק נשטף מידי פעם בגשמי זעף אלימים וקצרים שטיהרו את האוויר לכמה שעות עד שהגיע עוד חמסין. כמו בכל עונת מעבר אנשים התלוננו שאי אפשר ככה, ומה קורה עם המזג אוויר המשוגע הזה? נמאס כבר!

החזאים משכו בכתפיהם בחוסר אונים והסבירו שככה זה בסתיו, צריך לזכור שזו עונת מעבר, להיות סבלניים ולצפות להפתעות.

מזג האוויר הבלתי אפשרי שיקף את מצבי רוחי שהתחלפו בקיצוניות מעצב לשמחה. הפכפכות הלא צפויה שלו ניחמה אותי במקצת והייתי זקוק מאוד לנחמה באותו סתיו. עם חלוף הזמן הלילות התארכו, שעות האור התקצרו, האוויר התקרר ועד בוא החורף הבנתי כבר שמקס לא יאהב אותי אף פעם כמו שאני אוהב אותו.

מקס היה שותף נעים הליכות, הוגן ונדיב. הוא התעקש לחלוק איתי את הוצאותיי, כולל שכר דירה, חילק איתי שווה בשווה את מטלות משק הבית, וישן איתי במיטתי, מחבק אותי בזרועותיו ומחמם אותי במשך לילות החורף הקרים ובכל זאת חזר והזכיר לי מידי פעם שהסידור שלנו הוא זמני בלבד. רוב חפציו נותרו בדירתו של דודו (שגר באותה תקופה עם שימי) והקשר בין שניהם נשאר חזק ויציב. מקס ישן איתי, אבל ליבו היה שייך לדודו וזה נעשה לי ברור יותר ככל שרגשותיי כלפיו הלכו והעמיקו.

כלפי חוץ עשינו רושם של זוג, ישנו יחד, גרנו יחד, התחלקנו בהוצאות, וכמובן שהיה סקס והרבה, והוא הלך והשתפר ככל שהיטבנו להכיר זה את זה. האינטימיות ביני לבינו הלכה והתעמקה ומה שהתחיל מבחינתי כקראש ילדותי התפתח עם הזמן לרגש חזק.

"אתה כל מה שתמיד חיפשתי ורציתי בבן זוג." אמרתי לו, מביט בעיניו הבהירות, וליבי נצבט בכאב כשראיתי איך הוא מתלבט ומחפש תשובה אמיתית וכנה שתביע את רגשותיו בדייקנות - לא תפגע בי מצד אחד ולא תגרום לי לשגות באשליות מצד שני.

"אתה כל כך מתוק." אמר לבסוף, אחרי שתיקה מכאיבה, ונישק את קצה אפי בחיבה, "כל כך חבל שלא פגשתי אותך לפני עשרים שנה."

"לפני עשרים שנה הייתי רק בן עשר." הזכרתי לו בצער.

"אני יודע." אמר מקס באנחה, מעביר ידיים משתוקקות על גופי, מלהיט אותי, מטריף אותי בעדינות, ואחר כך מביא אותי במיומנות רבת ניסיון אל השיא, ומעבר לו, ורק אז מתפרק בגופי.

"זה כל כך טוב." התרפקתי עליו, "כל כך נהדר לי אתך, טוב לך איתי מקס?"

"נפלא לי איתך, אתה מציאה אמיתית, יש לי מזל שפגשתי אותך, אני לא מאמין שבחור נהדר כמוך מוכן לישון עם זקן מרגיז כמוני." הצטחק מקס, ושב והחמיא לי בכל הזדמנות, מכביר עלי תשבחות ותודות, משפיע עלי אותות  חיבה ורוך, אבל חוזר ומזכיר לי מידי פעם שלא צפוי לנו עתיד יחד, הוא בגיל העמידה, כמעט בסוף הדרך, בעוד שאני רק בתחילתה.

"זה כמו מרוץ." אמר לי פעם, אחרי שמחיתי שהאהבה היא חסרת גיל, ולא מצייתת לחוקים. "אני כבר בישורת האחרונה, ואתה רק התחלת להתחמם. אני לא יכול לחזור אחורה, וזה לא הוגן לבקש ממך לדלג על עשרים שנות חיים שלא חיית ולהצטרף אלי."

"אבל אני אוהב אותך." מחיתי, "מה הקשר בין הגינות לאהבה?"

מקס צחק ואמר שאני רומנטי מידי, ושהוא מקווה שזה יעבור לי עם הזמן.

"אני לא רוצה שזה יעבור לי." יבבתי בתסכול, "אני רוצה שתאהב אותי ודי."

"טיפשון, אני אוהב אותך מאוד." אמר בעדינות, "ודווקא בגלל זה..." הוא רכן אלי ונישק אותי בלי להשלים את המשפט, מניח לי להבין בכוחות עצמי את משמעות דבריו.

זה לקח זמן, אבל בסוף הבנתי שזה לא עומד לקרות, מקס רוחש לי חיבה רבה, אולי אפילו סוג של אהבה, אבל הוא אף פעם לא יאהב אותי כמו שאני רוצה - בשלמות ולעומק. השלמתי עם המציאות והחלטתי שהגיע הזמן להתבגר, להפסיק להיות תינוק מפונק ויללן, להתחיל להשיר מבט אל החיים כפי שהם. הסיפור על זוג שהתאהב ממבט ראשון, גבר על מכשולים ומעקשים ונלחם בדרקונים כדי לחיות יחד באושר ובעושר עד יום מותם הוא רק אגדה נחמדה, אבל לא מציאותית, בטח שלא אצל גברים.

סטרייטים מתבגרים מהאגדה הזו אחרי החתונה ונשארים עם האישה בגלל המשכנתא, הילדים והפחד מחיי בדידות בלי משפחה. הרבה גברים חיים עם בת זוג ולא מפסיקים לפנטז על כיבושים חדשים ופה ושם גם להגשים פנטזיות, בעוד שהומואים שממשיכים להאמין באהבת נצח ובנאמנות לכל החיים מתאכזבים שוב, ושוב ושוב, או שגם הם מתבגרים סוף סוף מבינים שאהבה רומנטית לא נמשכת שנים, שהכול בחיים זמני, שאין קשר בין זוגיות יציבה לסקס מונוגאמי, ונשארים לבד, או מוצאים סידור זוגי שהולם אותם.

בסופו של דבר קלטתי שהקשר המוזר בין דודו ומקס הוא סוג של זוגיות מוזרה, אבל בדרכה שלה יציבה מאוד. עובדה שהם נמצאים בקשר כמעט שלושים שנה, ולמרות החריקות רוב הזמן זה עבד, פחות או יותר.

למרות שהם לא גרו באותו בית היו להם תוכניות להזדקן יחד, הם רכשו כבר מזמן דירה קטנה באילת שאותה השכירו לקייטנים, היה להם חשבון חיסכון משותף והם היו רשומים כמוטבים זה אצל זה בביטוחי החיים שלהם וגם בצוואות.

מקס טען שכבר זמן רב אין להם סקס משותף, אבל שמתי לב שהם מתחבקים בכל הזדמנות, נוגעים זה בזה בחיבה ובאינטימיות, מדברים אחד עם השני כל יום, דואגים זה לזה, משגיחים אחד על השני, יוצאים יחד לבקר חברים משותפים וקונים יחד בגדים. הם אפילו תכננו חופשת סקי ביחד, באיטליה, באתר סקי שהתחבב על שניהם, ואם לא די בכך הם קבעו להיפגש שם בחופש פסח עם בנו של מקס ועם אחותו של דודו שחיה בצרפת. נכון, לא הייתי בא גם אם הייתי מוזמן - אני שונא קור ושלג ולא יודע לגלוש - אבל האמת היא שאף פעם לא הוזמנתי.

"הם בעצם משפחה." אמרתי לשימי כשחזרנו יחד יום אחד מהלימודים, "אנחנו רק נספחים."

"אין לי שום בעיה עם זה." אמר שימי בעליזות, "מה אכפת לי? אני לא מחפש אהבה, נוח לי לגור עם דודו כי הוא לא לחוץ ומעצבן כמו השותפות הדפוקות שלי, לא אכפת לו שאני בלגניסט ותמיד יש אצלו פעילות, והכי חשוב, תמיד יש אצלו מה לאכול, לשתות ולעשן."

"ולזיין." הוספתי, קצת במרירות.

"מה אכפת לך? מה זה מפריע לך? אני מבטיח לך שמקס שלך לא חלק מהעסק, הוא נכנס רק כדי לבדוק שיש אצלנו מספיק קונדומים, ושדודו בסדר. הוא אף פעם לא לוקח חלק בפעילות וזה דווקא חבל, זיו דלוק עליו קצת."

"זיו זונה, לא הייתי נוגע בו אפילו עם מקל עטוף בקונדום."

"אל תדבר ככה, יכול להיות שהוא לוקח כסף על סקס, אבל איזה יפה הוא?"

"הוא לא יישאר יפה הרבה זמן אם הוא לא יפסיק לחיות כמו זונה."

"אתה פשוט מקנא כי הוא ניסה להתמרח על מקס."

"לך תזדיין שימי."

"בכיף." חייך שימי, וליטף את ברכי. העפתי לו את היד והוא צחק ואמר שאני סתם לחוץ, ושמה שהולך אצלם זה כלום, ממש משחק ילדים לעומת מה שקורה במרכז, ושהוא לא יכול לחכות יותר עד שהוא יגמור את הלימודים ויעבור לחיות בתל אביב, שם יודעים איך לעשות חיים לא כמו בחיפה המפגרת והשמרנית הזו.

"מה שמרנית? כל סוף שבוע אתם עושים מסיבה, מתמסטלים כאילו אין מחר, משתכרים ומזיינים כמו חיות רעות, מה חסר לך?"

"עזוב, בחייך, כל פעם אותם פרצופים וזיו הוא היחיד שבאמת נראה טוב, חבל שהוא רוצה כסף על כל זיון, חוץ ממנו יש עוד כמה די חמודים, אבל אלו תמיד אותם הפרצופים וכמה אפשר? רוצים קצת גיוון. הרוב הם או זקנים חרמנים שלא יכולים בלי ויאגרה, או פסיביות משתרללות שצורחות כמו נקבות, והכי גרועים אלו הארוניסטים המבוהלים שפוחדים מהצל שלהם. תראה את חזי למשל, בחור שיש עליו גוף כזה וחבילה כזאת וגם פרצוף לא רע בכלל למרות שהוא בקושי מחייך, חבל שמרוב פחד הוא לא מעז לעשות כלום."

"פחד ממה?"

"מעצמו, מהחיים אנא עראף, פחדן כזה, שם קונדום כפול וכל הזמן בודק שהוא לא נפל או נקרע. איך יקרע אם אתה מזיין פחות מסבא שלי שמת כבר לפני עשר שנים?" חיקה שימי בדייקנות מבטא תימני, מגלגל עיניים בקונדסות.

"איזה פה מלוכלך יש לך שימי." לא התאפקתי וצחקתי למראה תעלוליו, ומיד אחר כך הרצנתי ואמרתי לו שהוא חייב להקפיד ולא לשכוח אף פעם קונדום.

"אידיוט." חייך שימי בחיבה, "אתה מדבר שטויות, לזיין עם קונדום זה כמו ללקק ריבה דרך הצנצנת, כמו להתקלח עם מעיל גשם כמו..."

"בסדר, בסדר, יותר טוב לחיות עם איידס?"

"עזוב, גם אתה בהיסטריה מאיידס? די עם זה, כיום לא מתים מאיידס."

"לא מתים, אבל איזה מין חיים אלו? לקחת כל הזמן תרופות ולעשות כל הזמן בדיקות דם? באמת שימי, תחשוב בהיגיון."

שימי עיווה את פניו ואמר שמי שלוקח קריסטל לא מסוגל לחשוב בהיגיון, ואם לא הייתי פולנייה שמרנית כזו בטח הייתי יודע את זה.

"אני לא פולנייה שמרנית שימי, ממש לא, חייתי בתל אביב כמה שנים ואני יודע מה קורה שם, ופעם גם אני... עזוב, לא אהבתי את הקטע הזה כשהייתי צעיר יותר וכיום אני בטח לא מתכוון לחזור לזה. אני לא מתכוון להטיף מוסר לאף אחד, אבל לי זה לא מתאים יותר, ואולי אף פעם לא התאים, חבל שהייתי טיפש מידי להבין את זה."

"אז מה, להזדיין כל החיים עם אותו גבר? זה נראה לך יותר הגיוני?"

"לא יודע שימי, אני פשוט לא יודע, עזוב אותי, לא בא לי לדבר יותר."

שימי ליטף שוב את ברכי ואמר באהדה שהוא מבין, וסתם סוף סוף.

ואז הגיע פורים. עשינו מסיבת פורים מושקעת במכללה, כל התלמידים והמורים הוזמנו לחגוג ולהביא את בני זוגם. אפילו אני התחפשתי, בערך - הסתפקתי בכובע ברט ובשפם מצויר.

"בשביל מורה זה מספיק ודי." אמרתי בתוקף לשימי שרצה לפרוק עלי את היצירתיות שלו ולהלביש אותי בשמלה.

ביקשתי ממקס לבוא איתי, אבל הוא סירב נחרצות. "השתגעת? ללכת למסיבת בית ספר בגילי? שכחת בן כמה אני? וחוץ מזה דודו חולה, אני לא רוצה להשאיר אותו לבד, לך עם שימי." אמר, ונישאר עם דודו שחלה בשפעת ושכב במיטה, מצונן ומשתעל, מריץ בלי רחמנות את מקס שהביא לו כוסות תה, ומרק עוף, מבטיח לו שהוא לא הולך למות, הוא רק מרגיש ככה, אבל זה יעבור.

לשימי לא היה אכפת ללכת לבד, והוא הודה בגילוי לב שגם אם דודו היה בריא הוא לא היה מזמין אותו. "הוא אחלה בן אדם וגבר לעניין, אבל לא מתאים לי לבוא איתו למסיבה בבית ספר. זו מסיבה לצעירים, הבכת את מקס כשהזמנת אותו."

"אז עם מי אני אלך אם לא עם מקס?"

"שלומי בחייך, מה אתה, אידיוט? זה שמקס ישן אתך ומזדיין אתך לא אומר שאתה והוא... שאתם..." ואז הוא ראה את הבעת פני העגומה והשתתק מתוך כבוד לרגשותיי. כמה שניות אחר כך גבר עליו יצר הפטפטנות והוא חזר לדבר, "נו, בחייך המורה, תביא חיוך." הפציר בי.

"לא בא לי לחייך, כולם באים עם בני זוג ורק אני לבד, אני מבואס."

"לא כולם באים עם בני זוג, יש כאלה שאין להם בן זוג, אני למשל הולך לבד למסיבה."

"בשביל מה אתה צריך בן זוג? תראה שרק תיכנס ישר כולם יקפצו עליך."

"כן," אמר שימי והרצין לפתע, "אבל מה זה עוזר לי אם בסוף אני ישן באלכסון?"

"שימי, אתה לא יכול לרקוד על שתי חתונות, או שאתה מבלה וחוגג, או שאתה בזוגיות ואז אתה לא מזדיין עם אחרים."

"זהו, שאתה לא מבין." התלהב שימי, ומיד ופרש לפני את משנתו על זוגיות הומואית שלא אמורה לחקות את המודל הסטרייטי המונוגאמי השחוק שבין כה כבר לא עובד, והוסיף והכביר מילים על הזיוף שיש באידיאל הבלתי מושג של הזוגיות הרומנטית שמתעקשת על נאמנות לנצח, וכמה שהרעיון הזה לא מתאים לגברים בכלל, ולגברים הומואים בפרט.

הוא לא חידש לי כלום, שמעתי וקראתי את כל התיאוריות האלו ופה ושם גם הצדקתי אותן ובכל זאת הייתי מאוכזב שמקס מעדיף להיות עם דודו ולא לבוא איתי.

כמו שציפיתי ברגע ששימי נכנס למסיבה כול הבנות התנפלו עליו בנשיקות ובדרישה שיביע את דעתו על בגדיהן (הן לא שמעו על עוד תחפושות חוץ מזונה וחשפנית?) וכל הבנים קיבלו אותו במאור פנים ולחצו את ידו, או נישקו וחיבקו אותו, כל אחד לפי נטיותיו וטעמו, ורק חזי עמד בצד, עצוב.

"איפה החברה שלך חזי?" שאלתי, תוהה בליבי למה הוא התחפש. חוץ מגלימה שחורה שהשתלשלה ברישול מכתפיו הוא היה לבוש כרגיל בג'ינס וטריקו.

"נפרדנו." אמר חזי, "זה נגמר."

"באמת? אבל... אני נורא מצטער, חשבתי שאתם מאורסים."

חזי משך בכתפיו ושתק שתיקה עגמומית ולכן ניסיתי להחליף נושא, נגעתי בגלימה שלו ושאלתי למה הוא התחפש.

"לא התחפשתי, נופר ביקשה שאני אשגיח לה על הגלימה."

"אולי היא חשבה שהתחפשת לקולב?" ניסיתי להתבדח, בדיחה סרת טעם מן הסתם כי חזי נעץ בי מבט מיוסר וברח לשירותים.

הבטתי בגבו המתרחק ואמרתי לעצמי שאני לא בסדר, כבר מזמן שמתי לב שמשהו מעיק עליו... הייתי צריך לנסות לברר עוד קודם מה שלומו, אבל הוא היה תמיד כל כך מאופק ושתקן... ואחרי הכול זו מכללה, לא בית ספר תיכון, והתלמידים שלי הם בוגרים, לא ילדים שצריך להשגיח עליהם ובכל זאת... מאחר ולא הצלחתי לנקות את מצפוני ולשכנע את עצמי להניח לו לפתור לבד את בעיותיו הלכתי לחפש אותו בבית השימוש. מזל שהמסיבה רק התחילה והמקום היה ריק. מצאתי אותו בתא האחרון, תא הנכים הגדול, יושב מכווץ על האסלה הסגורה, כפות רגליו מונחות עליה, מחבק את ברכיו בזרועותיו, מתייפח כמו ילד.

נכנסתי לתא וסגרתי אחרי את הדלת. "מה קרה חזי, אתה בוכה בגלל שהחתונה שלך התבטלה?"

"לא. אני ביטלתי אותה, ואל תשאל למה, אתה יודע לבד."

"אולי זה רק לטובה, יכול להיות שעדיף ככה."

"אולי, אבל שברתי לה את הלב וגם להורים שלי."

"הם יודעים עליך?"

"לא, אבל אני מתאר לעצמי שהם חושדים."

ליטפתי בהיסוס את כתפו, מנסה לנחם אותו. הוא נאנק באומללות, חיבק את מותני, כבש את פניו בבטני וסיפר לי בבכי מיוסר שהוא שונא להיות הומו, הוא שונא את עצמו ואת חייו, הוא אומלל ופוחד ואיזה מזל שהוא עומד למות בקרוב.

"יחזקאל." נבהלתי, "על מה אתה מדבר? אתה לא הולך להתאבד חלילה?"

"אני לא צריך להתאבד. אני חולה איידס."

"איידס?" נדהמתי, "אתה בטוח? מתי נבדקת?"

"לא נבדקתי, לא צריך, אני יודע שנדבקתי באיידס."

"איך נדבקת? ממי?"

"מזיו."

"אתה וזיו?" הופתעתי, כי זיו אמנם היה בחור יפה תואר, אבל כולם ידעו  שהוא מזדיין רק עבור כסף. חזי לא נראה כמו מישהו שישלם עבור סקס, אבל מצד שני, מי יודע? אצל הומואים הכול יכול להיות.

"זיו נשא? אתה בטוח?"

הוא הנהן, דמעות שוטפות את פניו האומללות. 

"אז למה בכלל... מה פתאום הלכת עם זיו?"

"התאהבתי בו." התייפח חזי, "הוא כל כך יפה, התאהבתי בו ממבט ראשון. בגלל זה המשכתי לבוא לדודו, בסוף זיו הסכים להתנשק איתי, רציתי עוד והוא לא הסכים. הוא אמר ש... ש..." קולו נשבר והוא רעד כמו ילד.

רחמי נכמרו עליו, לא נעים לראות גבר בגברים כמותו, שרירי ובנוי לתלפיות, כתפיו רחבות ופניו נאים וגבריים כל כך, בוכה כמו ילדה קטנה. ליטפתי את עורפו השחום והחזק, העברתי אצבעותיי בשערו השחור והחלק והבטחתי לו שיהיה בסדר, שלא נדבקים כל כך מהר מאיידס, ועד שהוא לא מקבל תשובה חיובית הוא לא יכול להיות בטוח שהוא נשא.

"מה בדיוק עשית איתו?" ניסיתי לברר בעדינות, וחזי ניסה לספר, אבל נחנק מבכי ומבושה, ולא הצליח לדבר.

6. חדר פנוי

רק שבוע אחר כך, אחרי שקיבלנו שנינו תשובות שליליות (הוא הסכים להיבדק רק אם גם אני אבדק, והיה עלי להתגבר על הפחד שלי ממחטים כדי לתת לו דוגמא להתנהגות אחראית ובוגרת) התברר שהם לא עשו כמעט כלום. קצת התמזמזו, התנשקו מעט, וזיו אפילו הניח לחזי למצוץ לו כמה שניות, אבל ברגע שחזי האידיוט התחיל להשתפך ולספר לזיו איך הוא התאהב בו ממבט ראשון זיו סגר את המכנסים והעיף אותו לכל הרוחות.

"אתה לא יודע שהוא נער ליווי?" נזפתי בחזי, "הוא מזדיין רק עבור כסף, אין לו ראש לכל מיני מטומטמים מאוהבים, מי בכלל אמר לך שהוא נשא?"

"אף אחד, אבל דודו אמר לי תמיד לא לגעת בזיו בלי קונדום, ואחרי שזיו אמר שאני לא יכול, שאסור לי, ישר חשבתי... אתה בטוח שהוא עושה את זה בשביל כסף?"

"כן, ככה שמעתי. למה אתה חושב שהוא מסתובב במסיבות של דודו? כי הוא חרמן? בחור יפה כמוהו, מה יש לו לחפש אצל דודו? רק קליינטים, ואם כבר מדברים, למה אתה מסתובב שם? לא מתאים לבחור נחמד כמוך לעשות סמים ולזיין באורגיות."

"אני הומו." אמר חזי בקדרות, "מה עוד אני יכול לעשות?"

"המון דברים. אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה."

"כן, בטח, הכול, אני יכול לעשות כל מה שבא לי חוץ מלחיות כמו בן אדם נורמאלי עם אישה וילדים." לגלג חזי, ושוב עלו דמעות בעיניו.

"נו, די." נזפתי בו, "אנחנו באמצע הרחוב, תירגע ותפסיק לעשות לי בושות. מה קורה לך? חשבתי שתשמח שאתה לא נשא איידס."

חזי נשך את שפתו התחתונה, המלאה, האדומה, הסקסית כל כך, בשיניו הלבנות היפות, והשפיל ריסים סמיכים ושחורים שהצלו על עיניו הכהות והעמוקות, ונשם נשימה עמוקה, מנסה לכבוש את הבכי. "אני מאוד שמח שיצאתי שלילי." אמר, בולע את דמעותיו, "תודה שבאת איתי המורה." הוסיף בנימוס.

איזה מתוק, איך לא שמתי לב עד עכשיו איזה בחור יפה הוא?

"חזי, אידיוט שכמוך." אמרתי לו בחיבה, "מה אני אעשה אתך, טיפש אחד. נו, קדימה, בוא אלי הביתה, תנוח, תאכל גלידה ותוכל לבכות כמה שבא לך."

"החבר שלך לא יתרגז?" היסס חזי.

"מי, מקס? בטח שלא, וחוץ מזה," היססתי רק לשנייה, ואז הסברתי לחזי בשלווה שמקס הוא בעצם השותף שלי לדירה, לא בן הזוג שלי.

"אבל שמעתי שאתם ישנים יחד." הביט בי חזי בעיניים רחבות מפליאה, "מה, לא?" שאל, ומיד הסמיק בביישנות.

"חזי, יש לך עוד הרבה מה ללמוד על הומואים." הערתי בחביבות, מגלה שהמבוכה שלו משעשעת אותי. "והשיעור הראשון הוא לא להאמין לרכילויות, הומואים הם רכלנים נוראיים, ובדרך כלל גם שקרנים."

"אז אתם לא ישנים יחד?"

"מה זה משנה איפה אנחנו ישנים, הוא לא בן הזוג שלי ודי." התחמקתי, לא כל כך באלגנטיות, וכדי לשנות נושא שאלתי אותו בן כמה הוא.

"בן עשרים ושלוש, ואתה שלומי?"

"בן שלושים, עוד מעט שלושים ואחת, אבל לפעמים אני מרגיש בן תשעים."

"באמת?" לכסן אלי חזי מבט אומד, "אתה דווקא נראה הרבה יותר צעיר." העיר בתמימות מתוקה.

לשמחתי מקס לא היה בבית, השאיר לי פתק שהוא נסע עם דודו לעשות קניות ושאחר כך הם ילכו לסרט או לבית קפה. לא שחשבתי שהוא יתנגד לארח את חזי, או יקנא או משהו, אבל בכל זאת רווח לי. העדפתי שהוא לא יהיה בסביבה.

אחרי שחזי שתה קפה ואכל עוגה השתפר מצב רוחו והוא התחיל להרגיש יותר נוח, ואפילו צחק כשצפינו יחד בשידור חוזר של ויל וגרייס. הוא ראה מעט מאוד פרקים מהסדרה כי בנוכחות הוריו הוא לא העז אף פעם לצפות בתוכנית שמופיעים בה הומואים מפחד שהוא יחשוף את עצמו, או שהוריו יעירו הערות מכוערות על הומואים ויעמידו אותו במצב לא נעים.

"הם אנשים טובים, והם אוהבים אותי מאוד, אבל הם מרוקאים שמרניים ומסורתיים, בשבילם הומו זו קללה." גילה לי בעצב, "בעוד חודשיים יסתיימו הלימודים ואני פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי." הביט בי, אובד עצות.

"תמצא עבודה, תעזוב את הבית ותתחיל לחיות את החיים שלך, כמו כולם."

"כן, אבל... למרות שאני הומו אני לא רוצה לחיות ככה." הניד בראשו בכיוון הדירה של דודו, "אני רוצה לחיות עם גבר שיאהב אותי כמו שאני אוהב אותו, חיים שקטים, בלי כל הבלגנים שיש אצל דודו ושימי."

"אני בטוח שאתה תמצא חזי. בחור יפה כמוך? בטח שתמצא, רק תתרחק מסמים וממסיבות, לא נראה לי שזה הקטע שלך."

"שמתי לב שגם אתה לא בקטע הזה של לחגוג." העיר חזי בנחת, מביט בי בתשומת לב מחניפה.

"אני? חס וחלילה. אני זקן מידי לזה." 

"מה פתאום זקן? אתה בכלל לא זקן." מחה חזי, והוסיף שאני ממש נחמד ושהוא שמח מאוד שדיבר איתי, והוא מודה לי על כל מה שעשיתי בשבילו.

"לא עשיתי כלום."

"בטח שעשית. דיברת איתי, וניחמת אותי, והרגעת אותי, ונתת לי עצות טובות ואפילו הלכת איתי לעשות בדיקת דם." אחז חזי בעדינות בכף ידי, מלטף אותה ברוך, "רק עכשיו אני קולט שעד שפגשתי אותך הייתי נורא בודד." רכן ונישק אותי על לחיי, "אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך, תודה שלומי." אמר ברגש, ונישק אותי שוב, הפעם על שפתי.

זה היה נעים, היה לו ריח מתוק, ומגע עורו השחום החלק בעורי - שונה כל כך ממגעו של מקס – נעם לי מאוד.

בלי לחשוב החזרתי לו נשיקה, ועוד אחת, ורק כשהוא התחיל לדחוף את ידיו מתחת לחולצתי, מחמיא לי על עורי החלק והרך בעוד אני מלטף אותו ומתפעל משריריו ומחזהו השעיר והרחב, נזכרתי שאני המורה שלו, וזה לא בסדר ומנוגד לאתיקה וזה יישאר ככה עד שהוא יסיים את לימודיו בעוד כחודשיים.

"ובעוד חודשיים נוכל?" שאל חזי בתמימות, "אתה מבטיח?"

"אם תהיה לך סבלנות לחכות." סידרתי בצער את חולצתי, מחזיר אותה למכנסים, "אני די בטוח שבעוד חודשיים כבר תרצה מישהו אחר."

חזי הבטיח לי, נרגש, שלא, שהוא יחכה בסבלנות עד סוף הלימודים, וביקש שנמשיך להיות בקשר גם מחוץ לכיתה כי הוא מאוד מחבב אותי ומעריך אותי ורוצה שנהיה ידידים.

"כל ההומואים שאני מכיר חושבים רק על סקס, או על בגדים ומסיבות." אמר בעצב, "ומה שמעניין אותם זה רק איך אני נראה ומה אורך הזין שלי. כאילו שרק זה חשוב, זה כל כך מדכא, אני פשוט שונא להיות כזה."

"אתה לא חייב להיות כזה, אתה קודם כל אתה, ומה שאתה אוהב לעשות במיטה זה רק חלק ממך, חלק חשוב, אבל לא הכול. לא כולם כמו שימי ודודו ושאר ההומואים שאתה מכיר, יש גם הומואים שמנהלים חיים רגילים ומאושרים עם בן זוג אחד, יש אפילו הומואים דתיים."

"אני יודע, נכנסתי לפורום שלהם בתפוז." נאנח חזי, "הם די מסכנים, לחוצים בין הפטיש לסדן. מזל אני לא דתי."

"אבל... אבל חשבתי שאתה כן."

"זה מסובך. קיבלתי חינוך דתי ואני שומר שבת וכשרות כמובן, אפילו הולך לבית כנסת מידי פעם וכל זה, אבל מאוד קשה לי להאמין באלוהים בתמימות כזו, כמו ההורים שלי." עיניו נמלאו דמעות כשנזכר בהוריו, "אני מתלבט בשאלות האלו כבר עשר שנים ועדיין לא מצאתי פתרון."

לפני שנפרד ממני נישק את לחיי וחיבק אותי בחום, אמר לי שאני מקסים ואיכותי, ובן אדם נהדר, והלך לדרכו, שמח וטוב לב למרות שלא היה סקס.

"ברור לך שברגע שדחית אותו, ועוד בתירוץ מוסרי כזה, גרמת לו להידלק עליך." צחק שימי כשסיפרתי לו על הבעיה האתית שלי עם חזי.

"לא דחיתי אותו, למרות שהוא צעיר יותר ממני וקצת תמים כזה הוא מאוד מוצא חן בעיני. האמת, אני מפתיע את עצמי, תמיד חשבתי שאני מעדיף גברים מבוגרים יותר ממני."

"זה סימן שאתה מתבגר." אמר שימי, ומיד הוסיף בחיפזון, חושש שעלב בי, שהוא סתם צחק ואני נראה צעיר מגילי, ממש ילד, בקלות אני יכול לעבור כבן עשרים וחמש.

"שימי זה בסדר, כל בן אדם מתבגר, ואחר כך מזדקן. רק מי שמת צעיר נמלט מהגורל הזה, ככה זה, זה הטבע." הרגעתי אותו.

את שימי זה לא ניחם, ולא התפלאתי שהוא נחרד לשמע דברי. "אל תזכיר לי, בבקשה, בגיל שלושים אני מתכוון למות, או ללכת למנזר." התלוצץ, או שלא?

שימי צדק, מהרגע שסירבתי לו חזי התחיל לחזר אחרי. התקשר כל יום, הזמין אותי לסרטים והצגות, בא לבקר בכל הזדמנות, ובכל פעם שהגיע הביא מתנות קטנות ונחמדות שגרמו למקס להרים גבות מופתעות.

"מה קורה אתך ועם הילד הזה?" שאל, משועשע, "הוא מאוהב בך או משהו?"

"לא יודע, הוא... הוא בארון, הוריו דתיים וקשה לו, הוא מתלבט... אני חושב שהוא צריך מישהו לדבר איתו ו... אה..."

"אתה מסמיק." ציין מקס, והעביר אצבע על לחיי, "אתם מזדיינים?" שאל כבדרך אגב.

"לא, בטח שלא. אני המורה שלו, אני לא מתעסק עם תלמידים." מחיתי בעלבון.

מקס חייך, קצת בעצב, "אתה לא צריך לשקר לי שלומי, אני לא הולך לעשות לך סצנת קנאה."

"אני יודע מקס, אבל אני לא... זאת אומרת, אנחנו קצת, אבל..."

קשה היה להבין משהו מהגמגומים שלי, אבל מקס הסתפק בהם ולא דרש הבהרות. "הוא יודע עלי ועליך?"

"מה יש לדעת?" התחמקתי מתשובה, "ובין כה וכה בזמן האחרון אתה נמצא רוב הזמן עם דודו."

"שלומי." הניח מקס יד גדולה וחמה על ברכי, "אני מצטער שאני מזניח אותך לאחרונה, אבל דודו עובר תקופה קשה והוא צריך אותי הרבה יותר ממך."

"כן, שמתי לב שהוא חולה המון בזמן האחרון. הוא גם נורא רזה, מה עובר עליו? זה בגלל הסמים?"

"יכול להיות, לא בטוח. ברגע שנקבל את התשובות לבדיקת דם נדע."

"איזה בדיקת דם?" נחרדתי.

"מה אתה חושב?" ענה מקס בקדרות, "איידס כמובן."

"גם אתה נבדקת?"

הוא הנהן, "כן, כבר הייתי שם אז למה לא?"

למרות שאני ומקס הקפדנו על קונדום נתקפתי חלחלה. "מקס, אתה חושב שדודו חולה באיידס?"

"לא יודע, אבל אני לא אתפלא אם כן." אמר מקס, "מאז שהתחלתי לישון אתך הוא לגמרי ירד מהפסים. לא הייתי צריך לעזוב אותו."

"לא עזבת אותו." התקוממתי, "לא באמת, וחוץ מזה הוא רצה שתלך."

מקס העווה את פניו בספקנות ואמר שאני צודק והוא מקווה שהכול יהיה בסדר עם כולנו, ופתאום קלטתי שהוא מודאג מאוד, אפילו מבוהל.

"יש סיכוי שגם אתה נדבקת ממנו?" שאלתי בחרדה, "חשבתי שאתה והוא... שאתם לא..."

"די, אני לא רוצה לדבר על זה." השתיק אותי מקס במבט תקיף, "ואני רוצה שתדע שבכל מקרה, בלי שום קשר לתשובה שנקבל, אני מתכוון לחזור לגור עם דודו ברגע ששימי יסתלק."

"ואם הוא לא יסתלק? ומה אם דודו לא ירצה אותך בחזרה?" שאלתי, מנסה לשווא להסתיר שנפגעתי.

מקס הכיר אותי טוב מידי, לא הצלחתי להטעות אותו, הוא חש שפגע בי וניסה כמיטב יכולתו לרכך את העלבון. "אל תכעס עלי חמוד." לכד את כפות ידי בידיו הגדולות והטובות, "אתה כל כך צעיר שלומי, וכל כך מתוק. היה לי ממש טוב אתך, אבל שימי כבר פחות או יותר גר בתל אביב, ודודו לא מרגיש טוב, והוא פוחד וצריך אותי. לך יש את הילד השחרחר הזה שמעריץ אותך, ויהיו בטח גם אחרים, אבל דודו ואני... יש לנו מזל שעדיין יש לנו זה את זה, ולפחות איתו אני לא צריך לבזבז כל כך הרבה כסף על ויאגרה." הוסיף בבדיחות הדעת.

"אתה לוקח ויאגרה?" נדהמתי, "לא ידעתי."

מקס צחק. "אני בן חמישים פלוס שלומי, איך אתה חושב שהצלחתי לעמוד בקצב שלך?"

"אבל... אבל למה לא אמרת כלום?" שאלתי, חש משום מה מרומה.

"כי אני טמבל, גבר זקן וטיפש." גיחך מקס שהבעת האכזבה הנדהמת שעל פני הצחיקה אותו משום מה. אני מקווה שגם אני, כשאגיע לגילו, אוכל לראות את הצד המגוחך בעניין הזה של ההזדקנות ולשמור על חוש הומור וכבוד עצמי.

"אתה לא זקן מקס, ואתה לא טיפש. אתה הבן אדם הכי חכם ונפלא שאני מכיר, אני אוהב אותך."

מקס צחק, משך אותי אליו לחיבוק ואמר שגם הוא אוהב אותי, אבל אם אני חושב שהוא חכם כנראה שהגיע הזמן שאתחיל להרחיב את חוג המכרים שלי, ואחר כך לקח אותי למיטה, אהב אותי בעדינות וברוך

וזו הייתה הפעם האחרונה שלנו יחד, כשקמתי למחרת בבוקר הייתי לבד.

הייתי עצוב מעט, אבל מאחר ומקס עבר סך הכול לדירה ממול, לא הייתה לי הזדמנות להתגעגע אליו. נפגשנו כל יום ולעיתים קרובות אכלנו יחד, מידי פעם התחבקנו ואולי, אם הייתי באמת מתאמץ, הייתי מצליח לגרור אותו למיטה לעוד זיון, אבל יום אחרי שהוא חזר לגור עם דודו הם הלכו לקבל תשובות לבדיקת הדם שעשו, והתברר שדודו חיובי.

למרבה המזל מקס יצא שלילי, וגם שימי הלחוץ - שעשה דראמה שלמה מהבדיקה שלו ושיגע לכולנו את השכל  - לא נדבק, מה שמוכיח שיש אנשים שיש להם יותר מזל משכל.

תוצאות הבדיקות של דודו היו די גרועות, עכשיו כבר נעשה ברור למה הוא מאבד משקל ולמה הוא חלה כל כך הרבה פעמים בשפעת בחורף הזה. מקס התמסר לטיפול בו, ונהג בו כמו בילד חולה, שומר בקפדנות על משטר התרופות שלו, תומך, מעודד ומחבק, ולא מניח לו לשקוע בדיכאון.

"זה לא שאני שמח שהוא נשא, אבל מעכשיו לא יהיו יותר מסיבות וחגיגות." גילה לי מקס, ודודו שהתשובה החיובית שקיבל זעזעה אותו מאוד קיבל עליו את הדין בהכנעה, ואפילו הלך לטיפול גמילה כדי להיפטר מהתלות שלו באלכוהול וקריסטל.

"תצטרך להשגיח עליו כל החיים, ותמיד לשים קונדום. זה לא מדכא אותך?" דאגתי וחיבקתי אותו.

מקס משך בכתפיו, חייך כשהצעתי לו בשקט לקפוץ לבקר אותי כל פעם שיימאס לו לשחק ברופא וחולה עם דודו, החזיר לי חיבוק ואמר שאולי, עוד נראה.

לחזי לא סיפרתי למה מקס לא גר איתי יותר, אמרתי רק שהוא והאקס הוותיק שלו החליטו להחזיר עטרה ליושנה ולנסות לחיות שוב יחד. חזי קיבל את ההסבר שלי בלי שמץ חשד וחידש את ניסיונו לשכנע אותי שלמרות שטכנית אני עדיין המורה שלו הרי בין כה וכה הלימודים כמעט נגמרו, ומאחר ושנינו כבר מזמן לא קטינים אז אולי...

למרות מאמצי לדבוק באתיקה של מקצועי הייתי חרמן והתקשיתי לסרב. מזל שחזי לקח ברצינות את מה שאמרתי והסתפק בהתמזמזות נמרצת. אחר כך נפרדנו בצער, אני פניתי למיטתי והוא לבית הוריו.

למחרת בבוקר הוא התקשר אלי, נסער מאוד, ואמר בקול מאופק שהסתיר בקושי את כאבו שהוא חייב לעזוב את הבית כי הוריו יודעים, ושאל אם הוא יכול לבוא לגור אצלי עד שימצא דירה.

"בטח, איזה שאלה, מה קרה, איך נודע להם?"

"האקסית שלי גילתה להם."

"איך היא ידעה?" נדהמתי.

"אני סיפרתי לה." נאנח חזי, "אחרי שביטלתי את החתונה היא נכנסה לדיכאון נוראי ולא הצליחה להפסיק לבכות. הרגשתי נורא אשם, ובסוף הייתי חייב לספר לה את האמת. אולי טעיתי, אבל רציתי שהיא תמשיך בחיים שלה, שלא תחשוב שזו אשמתה. אני לא מבין למה היא הייתה חייבת לגלות להם." נאנח שוב.

הוא הגיע אלי בצהרים עם שתי מזוודות ותרמיל, וסיפר לי על כוס קפה ועוגה איך הוריו שהתייסרו כמה ימים אחרי השיחה עם האקסית שלו החליטו לבסוף לפנות אליו ולשאול אותו ישירות אם הוא הומו.

"לא יכולתי לשקר, הרגשתי כמה הם רוצים שאני אכחיש ואגיד שאלו המצאות של בחורה ממורמרת, שהיא סתם מעלילה עלי כדי לנקום בי, אבל פשוט לא יכולתי, לא הייתי יכול להסתכל לך בעיניים אם הייתי משקר ככה." הביט בי בעיניו היפות, התמימות, אחז בידי ושילב את אצבעותיו בשלי, "אני כל כך אוהב אותך שלומי, גם אתה אוהב אותי?"

"כן." אמרתי בלי היסוס, "בטח שאני אוהב אותך חזי." וגם אותך מקס, הוספתי בשקט בליבי, יודע שמקס יבין.

"אם לא הייתי יודע שאתה פה, ושיש לי לאן ללכת לא הייתי מעיז לגלות להם. בזכותך הצלחתי לצאת מהארון." התוודה חזי, "יכול להיות שזה מוקדם מידי להתחיל לגור יחד." הוסיף בהיסוס, "אבל אחרי שגיליתי להם לא יכולתי להמשיך לגור בבית, זה לא שהם גירשו אותי, אבל הרגשתי כמה קשה להם, והייתי חייב ללכת."

"אני מבין, זה בסדר חזי, אל תדאג. מאז שמקס עזב יש לי חדר פנוי וגם אם זה לא יסתדר ביני לבינך תוכל לגור שם עד שתתארגן." הובלתי אותו לחדר הפנוי שמקס מעולם לא ישן בו, "חדר לא גדול, אבל מסודר ומואר, והמיטה די נוחה."

חזי הנהן, התיישב ואמר שנכון, המיטה נוחה מאוד. התיישבתי לצידו וחיבקתי את כתפיו, הוא רעד קצת כשהפשיט אותי, אבל לא נרתע כשמשכתי מעליו את מכנסיו ואמרתי שבין כה וכה הלימודים כמעט נגמרו, ואם אנחנו כבר גרים יחד...

למרות שהוא היה שונה מאוד ממקס והיה עלי להדריך אותו, ולהסביר לו, ולהיות המבוגר והמנוסה זה היה טוב. לא טוב כמו עם מקס, אבל בכל זאת טוב, אם כי טוב שונה לגמרי.

כמה ימים אחרי שחזי בא לגור איתי הוא הביא את המחשב ושולחן הכתיבה שלו מבית הוריו ואחסן אותם בחדר הפנוי שהתחלנו לכנות חדר העבודה, ומאז לא דובר יותר על עזיבתו של חזי לדירה אחרת.

הוא סיים את הלימודים בהצלחה ומצא עבודה, ואנחנו גרים יחד, כמו זוג רגיל, בלי שום מסיבות ועניינים. חזי נשאר מסורתי ומקפיד על שמירת כשרות ושבת, ולפעמים, בעיקר לפני חגים, הוא הולך להתפלל בבית כנסת. בעידודי הוא חידש את הקשר שלו עם הוריו, אם כי הוא עדיין רופף ומהוסס והם עדיין לא מוכנים לפגוש אותי. חזי מצטער על זה מאוד ומידי פעם אפילו מתנצל בפני על התנהגותם (למרות שלי זה בכלל לא מפריע), ומבטיח לי שהוא אוהב אותי מאוד ושגם בלי ברכתם של הוריו תמיד נהיה יחד.

אני אומר לו שגם אני אוהב אותו, ובעיקרון זה נכון, למרות שבפינה קטנה של מוחי אני תוהה לפעמים מתי יימאס לנו זה מזה ונרצה לנסות אחרים.

מעניין מי משנינו ישבר ויבגוד ראשון? לא משנה, אני מקווה שנצליח לעבור את העניין הזה בשלום ונישאר יחד כמו דודו ומקס, אם הם הצליחו אולי גם אנחנו נצליח?

אפילוג

אחרי שהחורף נכנע סופית לקיץ והסתיים שימי עזב סופית לתל אביב. הוא עובד שם בשתי עבודות, וגם מחלטר לפעמים כתקליטן במסיבות. הטיפש הזה משלם שכר דירה מוגזם עבור קופסת גפרורים רעועה, מחליף גברים כמו גרביים, רץ ממסיבה למסיבה, אף פעם אין לו מספיק כסף, ובכל זאת הוא מאושר מאוד וטוען שהוא חי בפסגת העולם.

מקס ודודו עזבו לאילת והם חיים שם בדירה שלהם, נהנים מהשמש והים, האווירה החופשית והנינוחה ומשפע הגברים היפים והצעירים שבאים לאילת מכל רחבי העולם כדי לבלות. מידי פעם הם גם מארחים אצלם ללילה אחד, או יותר, מישהו שמוצא חן בעיניהם.

"נהדר פה." אומר מקס, "יש לנו המון חברים, ותמיד שמח פה ומעניין פה. בוא תראה בעצמך ותביא גם את חזי."

אני תמיד מבטיח שאני אבוא כשיהיה לי זמן ויכול להיות שאני עוד אעשה את זה פעם, בהחלט יכול להיות שכן, אולי בחורף הבא?