ב. הכרוכית הוורודה

3. שוב מאוהב

הכרוכית הוורודה פתוחה משש בבוקר עד שתים עשר בלילה. שמונה עשרה שעות שמתחלקות לשלוש משמרות של שש שעות כל אחת.

תמיד לקראת סוף המשמרת הזמן מתחיל לזחול לאט יותר, ובעשר הדקות האחרונות הוא קופא, כולא אותי בתוך בועה של עייפות קצרת רוח. במשמרות הלילה זה נעשה גרוע עוד יותר, אני לא מתפקד טוב בשעות האלו, לקראת חצות נגמר לי הסוס ואני לא יכול להפסיק לפהק. ראשי מסתחרר מעייפות ואני נעשה קצר רוח ולא מרוכז, מייחל שמחוגי השעון יפסיקו לזחול כבר ולמזמז את השניות. חסר סבלנות אני בודק שוב ושוב מתי הן יתאחדו סוף סוף על הספרה שתים עשר ואני אוכל לסגור וללכת הביתה.

למדתי כבר שכדי להתגבר על התעלולים שהזמן מעולל לי בסוף המשמרת הלילית אני צריך לפתח כנגדו טכניקות כיוס מתוחכמות, במקום להגניב מבטים חטופים אל השעון הישן והרבוע שתלוי בפינה - פניו הצהובות משובצות ומחוגיו גוצים ודייקניים – עדיף שאתעסק כבר עכשיו בניקיונות ובסידורים שנועדו בעצם להתבצע אחרי המשמרת.

נכון שבדרך כלל המקום כבר כמעט ריק, ובעצם לא פעם אנחנו יכולים לסגור עוד באחת עשרה, ובלילות חורף קרים עוד קודם, אבל קותי מתעקש שעלינו להשאיר את המקום פתוח עד חצות כמו שמובטח בכתובת האדומה הזוהרת שעל שמשת חלון הראווה. כדי לא להתפתות אני מסביר לעצמי שמאחר ומשלמים לי שכר של משמרת בת שש שעות סגירה לפני הזמן נחשבת מעילה באמונו של קותי שסומך עלי בעיניים עצומות, וחוץ מזה תמיד עלול לבוא מישהו עקשן שירצה לאכול או לשתות חמש דקות לפני הסגירה... זה כמעט שלא קורה, אבל בכל זאת... ולכן, למרות רגלי הדואבות וגבי הכואב כמעט תמיד אני מתגבר על עייפותי ונשאר עד הסוף.

באותו יום חמישי אפרורי של כמעט חורף הפיתוי להפוך מכייס פעוט של כמה רגעים חטופים לשודד רציני של חצי שעה היה כבד מאוד, ואולי הייתי נכנע לו, מתגבר על החינוך המחמיר שלי ועל הדוגמא המצוינת של הורי - אנשים ישרים וחרוצים שמאמינים בכל ליבם שהבטלה היא חטא - לולא נכנס פתאום שגיא לכרוכית הוורודה שהייתה ריקה כמעט לגמרי, צנח בכבדות על השרפרף הגבוה והמרופד בויניל ורוד, השעין את מרפקיו על הדלפק וביקש משהו חם לשתות.

כל מילות הגנאי, הלגלוג, הכעס והבוז שאגרתי במיוחד בשבילו לאורך כל השבוע נאלמו דום למראה פניו. הוא נראה רע – כבוי, מותש, אומלל, כמעט מכוער – הברק העשיר, הכהה, של עורו השחום דהה לחספוס אפרורי, עיניו היו עמומות, ואפילו השערות המתולתלות שעטרו את ראשו בהילה קופצנית ובוהקת נראו מעוכות ושמנוניות.

"אתה נראה עייף." אמרתי והגשתי לו מאג גדול ומהביל של תה בדבש מתובל בחאוויג' ריחני.

הוא נאנח, כרך אצבעות דקות, שחומות וארוכות להפליא סביב הספל החם ושתה בשקיקה.

"מצוין, מחיה נפשות ממש." אמר וניסה לחייך. החיוך המעוך שלו רק הדגיש את המועקה שהכבידה עליו וברגע שהבטתי בהעוויית שפתיו המאומצת והעצובה הבנתי שהשמועה נכונה. בבת אחת נעשה לי ברור שזו לא סתם רכילות מרושעת של אקס קנאי אלא אמת לאמיתה, הצעיר יפה התואר והסקסי הזה נשא איידס, וליבי התכווץ ונמעך בקרבי כאילו אגרוף רפאים קר חדר דרך חזי ומעך אותו באכזריות.

"התגעגעתי אליך." אמרתי, רכנתי לעברו והחלקתי את בהוני לאורך לסתו. מגעי הפתיע אותו, אבל הוא לא נרתע ורק נדרך ועצם את עיניו, מניח לי לחוש את השרירים המתוחים על עצמותיו הדקות ולראות את הדופק פועם בגומת צווארו. 

הוא התמסר למגעי רק לרגע אחד מתוק ואחר כך נרתע. "באתי להתנצל, סיננתי אותך כי... כי... היו לי סיבות. זה לא אתה, זה אני. אם נפגעת אני מבקש סליחה."

"נפגעתי קצת, אבל זה בסדר, עכשיו אתה כאן." התאפקתי לא לגעת בו, כופה על עצמי לדבר בקול רך ורגוע כאילו ניסיתי לפייס ילד חולה.

"אתה לא מבין, אני חייב ללכת, באתי רק כדי להתנצל."

"יפה מצידך לטרוח, יכולת בטלפון, או אפילו במייל."

"זה בסדר, עברתי בסביבה אז נכנסתי."

"אם אתה כבר כאן אולי תישאר קצת? אני מיד מסיים את המשמרת. נעלה אלי, אני אכין לך משהו לאכול, אולי נראה יחד טלוויזיה או משהו?"

"אני לא בטוח שזה רעיון טוב יריב. אני די עייף ו... אה... אני..." דמעות עגולות ונוצצות החלו לזלוג מעיניו, מנתרות מעל מחסום ריסיו הסמיכים והעבותים, מתגלגלות במורד הלחיים.

"הכול בסדר? יש בעיות?" שאל מישה - מהנדס מחשבים בהתהוות שהשלים הכנסה כמלצר - והציץ מודאג בסצנה הקטנה והמאופקת שהתרחשה מול עיניו.

"מישה." הצצתי בשעון, נדהם לראות שבואו של שגיא החיש באורח פלא את מרוצת הזמן, והשעה כבר חמש דקות אחרי חצות. "אתה מוכן לעשות לי טובה ענקית ולסגור לבד? החבר שלי לא מרגיש טוב ואני צריך לטפל בו. כבר סידרתי הכול מתחת לבר, צריך רק..."

מישה הרים את ידו, חוסם את שטף ההסברים שלי. "אין בעיות יריב, אתה יכול ללכת, אני וסוזי נסתדר לבד בקלי קלות."

"כן, לכו, אנחנו נסגור בעצמנו." הסכימה סוזי בחיוך, מרוצה שסוף סוף יש לה קצת זמן איכות עם מישה שהקסים אותה בנימוסיו הטובים ובחיוכו הנעים. למרבה הצער ההתפעלות שלה מעיניו הכחולות מנעה ממנה להבחין שמישה הבהיר והעדין נמשך לגברים כהים ושעירים, וככל שהיו מבוגרים יותר, עבי גזרה וסמכותיים יותר כך הם מצאו חן בעיניו יותר. כל מי שעיניו היו בראשו הבחין במבטי הערגה שמישה שלח לעברם ורק היא, הטיפשונת, לא הבינה וחיזרה אחריו בביישנות, מתעלמת ממחמאותיהם של גברים אחרים שנמשכו לגופה העסיסי ולחיוכה המתוק. 

עלינו לדירה שלי ושגיא הניח לי להפשיט אותו ולקחת אותו להתקלח, אבל כשהתחלתי להחליק את כפותי המסובנות על עורו הוא התנער והפך אלי את גבו. "עדיף שתלך, אני כבר אסתדר לבד."

"אבל גם אני רוצה להתקלח וזה ממש כיף להתרחץ יחד, בוא, אני אסבן לך את הגב."

"לא צריך, באמת, תודה, אבל... עדיף שלא."

"אז אולי אתה תסבן אותי?"

"לא, אני לא רוצה."

"אבל הזין שלך רוצה." נצמדתי אליו, מלטף את בטנו החלקה והשטוחה ונישקתי את עורפו.

הוא נשען עלי לרגע, ואחר כך חזר והזדקף. "יריב, בבקשה, תפסיק." גנח.

"למה?"

"ככה."

"ככה זו לא סיבה."

"אולי, אבל עדיף שלא."

"אבל למה לא? שנינו חרמנים וערומים, מה הבעיה?"

"אין לי קונדום."

"לי יש, וחוץ מזה אפשר גם בלי. הנה, תראה." הדפתי אותו בעדינות לעבר הקיר, סובבתי אותו אלי, מתענג על הצייתנות הרגעית שלו ונישקתי אותו על פיו, חש בהנאה את הזין שלי מחליק על שלו.

התנשקנו עוד ועוד, מלטפים אחד את עורו הלח והמסובן של רעהו, מתחככים זה בזה עד ששגיא התעשת והדף אותי מעליו. "איך אתה יכול להתנשק איתי ככה אחרי שנעלמתי לך בלי הסבר? אתה לא כועס?"

"לא, אני מבין."

הסלחנות שלי הרגיזה אותו. "לא נכון, אתה פשוט חרמן, זה הכול." הטיח.

"ואתה לא?" שאלתי, משועשע מהניגוד בין הטון החמור של קולו להתנהגותו.

"כן, אבל... מספיק. זה לא בסדר! אתה חייב להפסיק עכשיו."

הפסקתי, אבל המשכתי לאחוז בו, ידי על כתפיו, מביט בעיניו. הבטנו זה בזה נצח שלם, שותקים, מוקסמים מההשתקפות שלנו אחד באישוני השני, ואז הוא נרעד פתאום והסב את מבטו, שובר את הקסם, ופרץ בבכי מר. "יריב, תקשיב, אני צריך... יש משהו שאני חייב לגלות לך."

"אני יודע, יש לך איידס."

"איך? מי סיפר לך?"

"לא חשוב. די, זה לא משנה. אל תבכה, יהיה בסדר. הנה, שב פה על האסלה ותן לי לחפוף לך את הראש." חפפתי את תלתליו, נזהר לא להכניס שמפו לעיניו, ואחר כך עטפתי אותו במגבת ולקחתי אותו למיטה. נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו.

הוא הצמיד את כפות רגליו לשוקי, הניח ראש על כתפי, מתמסר לחיבוק שלי והמשיך לייסר את עצמו. "לא הייתי צריך לבוא, זו הייתה טעות, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך. הרגשתי כל כך רע בגלל שנעלמתי לך, לא ידעתי שזה יהיה קשה כל כך."

"מה? להיות נשא איידס?"

הוא גיחך בלי שמחה - צליל צורם ומר - וטמן את פניו בחזי. "לא, עם זה כבר השלמתי, אבל לא ידעתי שיהיה לי כל כך קשה לעבור את זה לבד."

"אין שום סיבה שתעבור שום דבר לבד."

"אתה לא מבין יריב, אין לך מושג איך זה."

"איך מה? להיות נשא? תתפלא, אבל אני כן מבין. בדקתי באינטרנט וקראתי הרבה על איידס. אני יודע איך להיזהר, כיום זו רק מחלה כרונית, לא נעים, אבל אין שום סיבה לפחד."

"תגיד את זה להם, לכל החברים שלי בתל אביב. ברגע שהתחילו השמועות כולם התחילו להתרחק ממני, להיזהר, לדבר עלי מאחורי הגב."

"בגלל זה עברת לחיפה?"

"כן, חשבתי שכאן אני אפתח דף חדש. תכננתי לשנות את החיים שלי, לנצל את הזמן שנשאר לי כדי לחיות אחרת, אולי אפילו למצוא אהבה."

"רעיון מצוין." ליטפתי בעידוד את כתפו, מנסה להביט בפניו, אבל הוא הסתיר אותם מעיני, דוחק את לחיו אל חזי, משתמט ממבטי.

"אתה לא מבין יריב, אתה פשוט לא יודע איך זה. אני נשא כבר כמעט שנתיים, כשנודע לי שאני נשא היה לי חבר, בגללו הלכתי להיבדק, רצינו להפסיק עם הקונדום ואז..." הוא נאנח, "מאוד אהבתי אותו, ואני חושב שגם הוא אותי. למרות שהוא יצא שלילי הוא לא עזב אותי, הוא נשאר איתי אחרי שקיבלתי תשובה חיובית, עודד אותי, שמר עלי, אמר שזה לא משנה, שהאהבה שלנו תנצח הכול. הייתי רק בן עשרים ושתיים, חשבתי שהחיים שלי נגמרו, נכנסתי לדיכאון נוראי, בלעדיו בטח הייתי מתאבד או משהו. שתיתי, עשיתי שטויות, התפרקתי לגמרי. אחרי כמה חודשים הוא נשבר ועזב, אבל נשארנו חברים. בזכותו מצאתי פה עבודה, הוא אפילו עזר לי לארוז ולסדר את הדירה. אנחנו בקשר טוב עד עכשיו למרות שיש לו כבר חבר חדש, מישהו שגר בחיפה, אבל אוהב יותר את תל אביב."

"אתה עדיין מאוהב בו?" שאלתי, שומר על קול רגוע.

"לא, אני חושב שלא. אני די בטוח שלא. אני צריך... אני לא יכול. עדיף שאני לא אהיה עם מישהו בריא."

"אז מה, רק עם נשאים אחרים אתה מוכן? ומה אם לא תמצא מישהו? גם ככה נורא קשה למצוא בן אדם שיהיה לך טוב איתו גם במיטה וגם אחרי הזיון."

"אני יודע." אמר שגיא בעגמומיות.

"טיפשי להיפרד בגלל דבר כזה, אתה לא חושב?" המשכתי ללחוץ.

שגיא התיישב בפתאומיות וחיבק את עצמו, מפנה אלי את גבו. הבחנתי שהוא איבד משקל מאז שראיתי אותו לאחרונה, והבטתי חסר אונים בצלעותיו שבלטו מתחת לעורו בצורה מעוררת רחמים ושוב נמעך ליבי באגרוף רפאים קר, מכאיב לי בכאב נוקב שלא חשתי מעודי.

משכתי את השמיכה ועטפתי אותו, מאמץ אותו אל ליבי. "נורא רזית, אתה צריך מישהו שיטפל בך."

"אני בסדר." רטן שגיא, אבל הניח לי למשוך אותו אלי ולכסות אותו שוב. "אני לא סובל שמרחמים עלי." אמר בחומרה, ומיד אחר כך התרפק עלי, מחליק ידיים על חזי, דוחף ברך אל חלצי.

"אל תדאג, אני לא מרחם עליך, אני יותר מידי חרמן בשביל זה." הנחתי את ידי על אברו שהיה זקוף כמו שלי.

הוא נרעד. "צריך קונדום." הזכיר לי, "ואתה חייב להיזהר, עדיף בלי חדירה."

"אבל... זאת אומרת... אבל..."

"אני יודע. גם אני מעדיף... אני פשוט פוחד נורא. מאז שנקרע לנו קונדום אני פשוט לא מעז."

"נקרע לכם קונדום? באמת? אז מה עשיתם?"

"רצנו למיון. הוא קיבל כדורים שלוקחים במקרה שיש חשש שמישהו נדבק באיידס. זה עוזר בתנאי שבאים מיד אחרי הסקס. היה נורא מביך להסביר מה קרה ואחר כך הוא סבל נורא בגללם, הקיא והייתה לו פריחה... אחרי הסיפור הזה החלטתי שמעכשיו אני מזדיין רק עם נשאים."

"וזה מה שעשית? מאז היית רק עם נשאים?"

"לא ממש כי... זאת אומרת... כמעט אף אחד לא מודה שהוא נשא, וגם עם אלו שאני יודע שהם חיוביים... אף אחד לא מצא חן בעיני ו... זהו."

"מה זהו? מאז שנפרדת מיוני לא הזדיינת?"

"לא. הייתי לבד עד שפגשתי אותך."

"וואלה? כמה זמן היית לבד?"

"כמעט שנה."

"זה המון זמן."

הוא נאנח. "אתה מספר לי? אמרתי לעצמי שבסוף גם אצלי יעבוד הכלל, מרעיבו שבע, אבל משום מה זה עוד לא קרה."

"מצוין." נישקתי אותו, ושלפתי קונדום. "אפשר?" שאלתי בתקווה.

הוא בחן את פני בהיסוס ואז חייך והנהן. לרגע חשתי מאושר כאילו השמש זרחה עלי, אבל פתאום התרחבו אישוניו והוא נרתע ממני והשמש שבה ושקעה. "אבל איך ידעת שקוראים לאקס שלי יוני?" שאל בחשדנות.

"ניחשתי." אמרתי בהיסוס, מקלל את עצמי על הטעות שעשיתי מבלי משים.

"אל תדבר שטויות יריב! איך ידעת שלאקס שלי קוראים יוני?"

הנחתי את הקונדום בצד וסיפרתי לו על רובי ועל יוני, החבר החדש שלו, שראה אותנו יחד וביקש מרובי שיזהיר אותי.

לשמע דברי פניו של שגיא האפירו ונשימתו נחטפה. "הבן זונה הזה, החרא הזה, ואני סמכתי עליו, חשבתי שהוא חבר שלי, הבן אלף המלשין הזה!" קילל, שלף את הנייד שלו מכיס מכנסיו וכמעט שהתקשר, אבל התחרט ברגע האחרון, קם והחל להתלבש.

"נו, די שגיא. נורא מאוחר, לאן תלך עכשיו? מספיק חמוד, תפסיק. תחזור למיטה, לא נעשה כלום, רק נתחבק, בסדר?"

הוא עמד מבולבל, מתלבט, דמעות בעיניו, ולבסוף הניח לי להחזירו למיטה. התחבקנו, התלטפנו והתחרמנו, ולבסוף גמרנו אחד על השני, שפתינו צמודות וגניחותינו מתערבות זו בזו.

למרות שבדרך כלל אני לא מחשיב סתם התמזמזויות כסקס אמיתי הפעם נהניתי מאוד. "אף פעם לא ידעתי שזיון יכול להיות כל כך טוב גם בלי חדירה." אמרתי לו בפליאה בעודי מנגב את בטנו בנגבון לח.

למרבה חרדתי הוא החל שוב להתייפח וסיפר לי שמחר עליו ללכת לעשות את בדיקת הדם התקופתית והפעם הוא פוחד נורא מהתוצאות.

"אני אבוא אתך לרופא, יהיה בסדר, אל תדאג." הבטחתי לו, שוכח את סלידתי מרופאים ובדיקות אימצתי אותו אל ליבי, ניגבתי את דמעותיו ונרדמתי. 

"אני לא מבין למה אתה פוחד כל כך, הרי זו לא הבדיקה הראשונה שלך?" התפלאתי למראה פניו הדרוכות של שגיא שהלך ונלחץ ככל שהתקרבנו למרפאה.

הוא נאנח. "אתה צודק, אבל עם הזמן, במקום להתרגל זה נעשה גרוע יותר."

"ממה אתה פוחד, מהדקירה?" ניסיתי להבין.

"גם מהדקירה, אבל בעיקר מהתוצאות."

"אבל אתה מקבל את התוצאה רק אחרי כמה ימים, אז מה הטעם להילחץ כבר עכשיו?"

"אתה צודק, אין טעם." הסכים שגיא בעצב, והמשיך להיראות לחוץ.

"ונניח שהתוצאה לא תהיה טובה, מה יקרה אז?" שאלתי.

"אני אצטרך לקחת תרופות."

"וזה כל כך נורא? אבא שלי לוקח כבר שנים תרופות נגד סכרת ולאימא יש כולסטרול גבוה, בזמן האחרון היא לוקחת תרופות  גם נגד לחץ דם, זה לא נעים, אבל לא נורא."

"אתה לא מבין." אמר שגיא, לקח מספר והתיישב.

"לא מבין מה?" התיישבתי לצידו.

"שזה לא סתם תרופות, עם התרופות האלו אסור בשום פנים ואופן לדלג על יום או לשכוח, חייבים לשמור על משטר תרופות אחרת הן מפסיקות לעבוד."

"כן קראתי על זה, זה לא נשמע מסובך מידי לביצוע."

"תלוי למי וחוץ מזה המון פעמים יש להן תופעות לוואי לא נעימות, ועד שלא לוקחים אותן לא יודעים איך הן משפיעות. יש תרופות שעושות לך דברים איומים."

"איזה דברים?" נבהלתי.

"כל מיני, לפעמים זה רק בחילות וכאבי בטן, ולפעמים כאבים בשרירים, ויש תרופה אחת שעלולה לגרום לדיכאון, ויש גם תרופות ש..."

ואז הכריזו על המספר שלו והוא השתתק וקם, פניו חיוורות. "כשהייתי עם יוני הוא היה נכנס איתי לאחות ויושב לידי בזמן הבדיקה." גילה לי.

הבנתי את הרמז ונכנסתי איתו. האחות הייתה נחמדה ומבינה והסכימה שאני אתן לו יד בזמן שהיא קשרה גומייה על זרועו ואחר כך דקרה אותו.

לא יכולתי שלא לשים לב שהיא נזהרת מאוד עם המזרק המלא דם ושהיא עושה הכול כשהיא חובשת כפפות חד פעמיות על ידיה.

אחר כך יצאנו משם, שגיא מהדק צמר גפן ספוג אלכוהול אל שקע מרפקו, והלכנו לשבת בבית קפה כדי להתעודד קצת. נהניתי להניח למלצרית לכרכר סביבי ולהגיש לי. בשבילי זה היה שינוי מרענן, והעוגות היו באמת טעימות, אבל שגיא נשאר שתקן וקודר ובהה בעוגה שלו בחוסר תיאבון.

"מתי תדע את התשובה?"

"בעוד שבוע בערך, אולי פחות."

"ועד אז תהיה כזה חמוץ?"

"סליחה שאני... שאני כזה לחוץ. מצטער."

"זה בסדר, רק שנראה לי טיפשי לדאוג כבר עכשיו, עוד לפני שאתה יודע אם יש בכלל סיבה."

"אתה צודק, אני טיפש. אחרת לא הייתי נדבק באיידס."

"איך נדבקת?" שאלתי בסקרנות.

"כמו שכולם נדבקים, מסקס." ענה שגיא בחוסר רצון.

"אני מתכוון איך זה קרה."

"אין לי מושג, לא זוכר."

"סליחה שאני מציק, אבל... זאת אומרת, הרי ידעת שאם מזדיינים בלי קונדום יש סיכוי להדבק אז למה..."

"כי הייתי שיכור, או מסטול, או שאולי נקרע הקונדום, לא יודע. עזוב כבר, תפסיק לנדנד." התרגז שגיא והדף מעל פניו את הצלחת.

המלצרית חפזה אלינו, חרדה כנראה לטיפ שלה.

"הכול בסדר?" שאלה בדאגה.

"הכול דבש." חייכתי אליה. היא החזירה לי חיוך בעודה לוטשת מבט אל שגיא הקודר. "עזבי אותו, הוא קצת עצבני בגלל משהו. זה בסדר."

"כן, אני בסדר." אישר שגיא ושיגר לעברה חיוך לא משכנע.

אחרי שהיא הלכה שאלתי את שגיא מה הוא רוצה שיקרה עכשיו. "אני אתפוס מונית הביתה ואנסה לנקות קצת ואחר כך לישון." אמר שגיא בפיזור נפש, "ומה התוכניות שלך?"

"יש לי משמרת צהרים ובערב אני פנוי."

הבטנו זה בזה. "אז אתה רוצה שנמשיך?" התפלא שגיא.

הנהנתי. "כן, ואתה?"

הוא עצם את עיניו, מניח לי להתפעל מריסיו הארוכים שהטילו צל מקסים על עורו החלק. "כן, אבל אני פוחד נורא." הודה.

"מה? בגלל האיידס?"

"גם וגם כי... להיות עם מישהו זה כל כך קשה ומסובך ואצלי זה תמיד נגמר רע, אני פוחד שבסוף תשנא אותי."

"זה לא תמיד נגמר רע, יש המון זוגות שחיים יחד שנים ומאוד מאושרים."

עיניו נפקחו, כהות ומבריקות, מלוכסנות מעט, מישירות אלי מבט לגלגני. "המון זוגות? מאיפה אתה מביא את זה? מהניסיון שלי בסוף כולם נפרדים."

"לא כולם." מחיתי, מנסה נואשות לחפש אחרי דוגמאות לזוגיות הומואית ארוכת טווח, "הנה, תראה למשל את אלטון ג'ון והחבר שלו, מה שמו?"

"לא זוכר, אבל בסוף גם הם ייפרדו." קבע שגיא.

"או שלא, ובכלל, איזה מין תירוץ זה שכולם נפרדים? זה כאילו להגיד שלא כדאי להיוולד כי בסוף מתים."

"יש בזה משהו." הנהן שגיא, אבל חיוך חמוד התחיל לרפרף על שפתיו, ועל לחיו הימנית התגלה רמז לגומת חן מתוקה.  

"אתה מצטער שנולדת?" הנחתי יד על כפו. הוא משך אותה, נבוך והסמיק.

"לפעמים."

"אחרי שהבנתי שאני הומו גם אני הרגשתי ממש חרא." גיליתי לו, "לקח לי די הרבה זמן להשלים עם זה, והיה לי מאוד קשה לספר להורי."

"מתי סיפרת להם?"

"אחרי הצבא, אבל ידעתי הרבה קודם, עוד לפני הבר מצווה."

"גם אני ידעתי תמיד, אבל ניסיתי להתעלם. להורי לא סיפרתי עד היום."

"הם לא יודעים?" נדהמתי, "אבל... איך זה יכול להיות?"

שגיא משך בכתפיו. "עכשיו, כשאני נשא, אני בטח לא אספר להם. הם גרים בירושלים ולאט לאט, בהשפעת אחותי שחזרה בתשובה, הם נעשים יותר ויותר דתיים. עדיף שהם לא ידעו."

"אבל הם לא שואלים למה אין לך חברה?"

שגיא השפיל מבט נבוך ושתק. הרגשתי שאני מעיק עליו בחקירות שלי והנחתי לנושא. אחרי שסיימנו לשתות התעקשתי לשלם וליוויתי אותו לתחנת המוניות, סוחט ממנו הבטחה שיבוא אלי בערב.

"אני אשמח אם תישן אצלי." ליטפתי בגנבה את כתפו.

הוא הנהן. "בסדר." אמר בחיפזון, הסב ממני את מבטו וסגר את דלת המונית.

הבנתי את הרמז, אמרתי שלום וחזרתי הביתה. לאורך כל משמרת הצהרים  חשבתי עליו, על המצב שלנו, ותהיתי אם יש בכלל מצב, והאם אני לא מתעקש לסבך לשווא את חיי? אבל בכל פעם שנאחזתי ספקות ושאלתי את עצמי אם יש בכלל טעם בכל התסבוכת הזו שב ועלה בזיכרוני החיוך המקסים שלו, העונג שחשתי כשחיבקתי אותו, והאושר הגדול שבלהיות שוב מאוהב.

4. יהיה בסדר

נכנסתי הביתה בתום המשמרת ומיד אחר כך רובי התפרץ פנימה ואחריו נגרר, נבוך מעט, בחור אחד רחב כתפיים ומוצק, שערו ועיניו בהירות, וחיוכו ביישני.

"ריבי!" קרא רובי בשמחה וחיבק אותי בחום כמו שנהג לעשות תמיד כשהיינו נפגשים. חבקתי אותו בחזרה ונישקתי את לחיו, מבחין בעווית של חוסר רצון שחלפה על פניו של הזר.

"שלום" הושטתי לו את ידי בנימוס, "אני יריב צח."

הוא לחץ את ידי בחטף ומיד משך אותה חזרה. "אני יוני." אמר קצרות.

"יוני המלשין." אמרתי.

"רובי הכניס מרפק זועף בצלעותיי, "שתוק דביל."

"לא, הוא צודק." אמר יוני, "הייתי צריך לסתום, אבל הייתי טיפה שיכור ו... זהו, עשיתי טעות."

"מודה ועוזב ירוחם." הפגין רובי את השכלתו התורנית וחייך אל יוני בפייסנות. "לא קרה כלום, הכול בסדר, נכון ריבי?"

"כן, הכול טוב." הסכמתי, שואל את עצמי מתי הם ילכו כבר.

"יוני ואני עוברים לגור יחד." גילה לי רובי באושר וחיבק את יוני שחיבק אותו בחזרה.

"איפה, פה בחיפה?" הופתעתי.

"נראה לך." הפטיר רובי בבוז, "אין מצב, בזכות יוני אני חוזר סוף סוף לתל אביב."

"אבל אתה עובד פה?" הופתעתי.

"זה זמני, בקרוב אני אעבוד שוב בתל אביב." קרן אלי רובי באושר.

"מזל טוב." בירכתי אותו, ושלחתי מבט עצבני אל השעון.

רובי לא החמיץ את הרמז. "אתה מחכה למישהו?"

"אה... כן, אולי, לא בטוח."

"מישהו שאני מכיר?"

"לא רובי. נו, די, אל תתקרצץ."

"איזה אשכנזייה אתה." התפוצץ רובי מצחוק.

הצצתי לעבר יוני, "והוא לא?"

רובי אישר שכן, גם יוני הוא נצר גאה לעדה הפולנית. "מה אני יכול לעשות? חולה על אשכנזים." התוודה, מבודח.

"זה בסדר, ואני דווקא אוהב פרענקים." חייכתי אל יוני, מתחיל להוביל אותם בעדינות לעבר הדלת בתקווה שהם ילכו לפני ששגיא יגיע.

כמעט הצלחתי, אבל כשהם כבר ממש עמדו בפתח הוא הופיע פתאום, מדלג בזריזות במעלה המדרגות, נושא תרמיל קטן על שכמו, ונעצר, המום למראה האקס שלו שצץ פתאום בדירתי.

"יוני." אמר בקרירות ושילב את ידיו על חזהו.

"שלום שגיא." החזיר לו יוני באותה הקרירות, ואפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא שמח.

"זה השגיא המפורסם?" סקר רובי חסר הבושה את שגיא מכף רגל ועד ראש כשואל את עצמו איך בחור צנום ושתקן כזה הצליח לחולל מהומה כה גדולה.

"אני שגיא בשרי." אישר שגיא, "ואתה?"

"זה רובי, האקס שלי. הוא עם יוני עכשיו." ניסיתי להבהיר את המצב הביצתי שנקלענו אליו, מרגיש ריצודים של אי נעימות רוחשים לאורך חוט השדרה שלי.

"תשמע שגיא, אני... אני באמת מצטער ש... זאת אומרת, הייתי קצת מסטול ורובי ויריב, אני מתכוון..." גמגם יוני מתנודד מרגל לרגל כמו ילד קטן שנתפס בשקר.

"כן, למה בדיוק אתה מתכוון?" צעד שגיא לעברו במבע מאיים, ולמרות שהאקס שלו היה נמוך ורזה ממנו יוני נסוג מפניו לאחור.  

"סיפרתי רק ליוני שגיא, ורק בגלל שהוא ויריב חברים טובים ו... אני מקווה שאתם נזהרים."

"ואני חשבתי שהפסקתם להיפגש." התערב רובי בשיחה, והתקרב ליוני, חוצץ בגופו בין שניהם.

"לקחנו פסק זמן שנגמר אתמול." הסברתי.

"אז אתם יחד עכשיו?"

הסתכלתי אל שגיא שהביט בי בשתיקה, מניח לי לענות. "כן, אנחנו יחד." אמרתי וכרכתי את ידי על כתפו של שגיא, לקחתי ממנו את התרמיל ונישקתי אותו על פיו, ולשמחתי הוא החזיר לי נשיקה.

יוני ורובי הבינו שהגיע הזמן ללכת, נפרדו מאיתנו בחיפזון והסתלקו. אחרי שהם עזבו אכלנו יחד ארוחת ערב ודיברנו.

למרות שלא שאלתי שגיא הרגיש כנראה מחויב להסביר לי שלמרות הקרירות של פגישתם הלא צפויה הוא ויוני בעצם חברים טובים והוא מקווה שאחרי ששניהם יירגעו הם יחזרו גם לדבר זה עם זה.

"גם אני מקווה." אמרתי והעברתי לו את המלח.

"אתה לא רוצה לדעת למה נפרדנו?"

"רק אם אתה רוצה לספר."

שגיא נגס בחביתה שהכנתי, שטף אותה עם כוס תה, ואחר כך אמר שהוא רוצה לספר, אבל לא עכשיו, הערב הוא עייף מידי.

"ולמה אתה נפרדת מרובי? איזה מן שם זה בכלל רובי?"

"קיצור של ראובן, והאמת שאף פעם לא היינו באמת יחד, זאת אומרת היינו יחד במיטה, אבל... שקעתי בזיכרונות, מנסה לנסח במילים את תחושותיי. "אני חושב שאנחנו מתאימים יותר בתור חברים מאשר כבני זוג. אני ממש אוהב את רובי, הוא נשמה טובה ובן אדם חם, מצחיק וכייפי, אבל הוא גם שתלטן נוראי ומאצ'ו כזה ו... לא יודע, הוא כל הזמן מנסה לסדר אותי בשלשות אם אתה מבין למה אני מתכוון."

"לסדר אותך בשלשות? מה זאת אומרת בשלשות?" התפלא שגיא.

נאנחתי. "אולי זה לא ביטוי טוב. בוא נגיד שהוא אקטיבי מידי בשבילי. במיטה אפשר להתפשר ולהסתדר, אבל בחיים לא. אתה מבין?"

"לא." אמר שגיא, קם התחיל לפנות את הצלחות כשהוא מעיר שיש עוד מעט שידור חוזר של בנות גילמור שהוא אוהב מאוד.

"גם אני." התלהבתי, "אני חולה על הסדרה הזו, אבל את רובי היא מעצבנת נורא, הקשקושים של הבנות משעממים אותו ושידורים חוזרים הוא בכלל שונא."

"שידורים חוזרים זה הכי כיף בסדרה הזו, רק בפעם השנייה או השלישית אתה קולט את כל הבדיחות ומבין הכול עד הסוף."

"בדיוק, יאללה, עזוב את הכלים שלא נפסיד את ההתחלה."

ראינו שני פרקים ברצף ומעולם לא נהניתי כל כך מבנות גילמור. שגיא צחק מכל מה שהצחיק אותי ולמרות שצפה בריכוז הניח לי ללטף אותו ולעסות את כתפיו, וגם ליטף אותי בחזרה בלי להפריע לי להסתכל.

אחר כך היו חדשות והוא נרדם פתאום, והמשיך לישון גם כשהן נגמרו. כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לרחוץ כלים, ואז רובי התקשר.

"איפה אתה?" התפלאתי.

"בדירה שלי, בקריות."

"ויוני?"

"הלך להתקלח." צחקק רובי בשביעות רצון, ואני ידעתי על פי צליל צחוקו המדושן עונג שזו לא סתם מקלחת, אלא מקלחת של אחרי סקס.

"חשבתי שאתם כבר בתל אביב." עקצתי אותו קלות, שואל את עצמי למה לכל הרחות אני חש מדקרת קנאה.

"לא, נעבור לשם רק בחודש הבא. בינתיים אנחנו עוד פה. איפה שגיא?"

"ישן על הספה, עייפתי אותו."

"יריב, אני מקווה שאתה נזהר מאוד." אמר רובי בחומרה.

"ממש לא, ראיתי ברצף שני פרקים של בנות גילמור ואחר כך חדשות."

"מצחיק מאוד, אתה יודע למה אני מתכוון."

"כן, נו, די. מספיק להיות לחוץ כזה."

"חוץ מלראות טלוויזיה אתם גם מזדיינים?" המשיך רובי ללחוץ.

"לא עסקך רובי, עזוב אותי."

רובי נאנח. "בסדר, אבל אתה יודע שאני לא סתם מציק, אני מודאג."

"אין לך מה לדאוג, אנחנו נזהרים."

"הוא באמת מאוד חמוד, בדיוק הטעם שלך, אבל אתה בקושי מכיר אותו ריבי. יוני סיפר לי עליו קצת... הוא נראה ילד תמים כזה, אבל תדע לך שהוא די שרוט."

"אני לא רוצה לשמוע יותר, די רובי."

"אבל..."

"אני לא רוצה לדעת איך הוא היה עם יוני, זה היה אז, עכשיו הוא איתי וזה יהיה אחרת."

"אני פשוט לא מבין למה נדלקת דווקא עליו." התלונן רובי, "הוא נראה טוב, זה נכון, אבל יש עוד המון בחורים כמוהו, למה דווקא הוא?"

"למה לא?"

"כי... אתה יודע למה, זה לא מפריע לך?"

"בטח שכן, הייתי שמח מאוד אם הוא היה בריא, אבל זו לא סיבה בשבילי לא להיות איתו."

"אז אתה מאוהב בו? זו הסיבה?"

"כן" אמרתי, "בדיוק. לילה טוב רובי." סגרתי, חזרתי לשגיא, לקחתי אותו למיטה ונרדמתי לצידו, מחייך. 

כל הלילה התחבקנו והתלטפנו מתוך שינה ומשהו בי שהיה רעב ומיואש התעורר ופרח מחדש. התעוררתי מוקדם מהרגיל, מרגיש מלא מרץ וחרמן, ומאוד מאוד שמח. מזמן לא ישנתי כל כך טוב ולא קמתי רענן כל כך, הנוכחות שלו לצידי גרמה לשנתי להיות רגועה יותר, ולחלומות שלי להיות צבעוניים ואופטימיים יותר.

יותר מידי זמן ישנתי לבד, וגם כשהיו פה ושם גברים שחילקו איתי את מיטתי זה תמיד היה מביך ולא זורם, ושמחתי שהלכו. גם עם רובי שהכרתי כל כך טוב ובאמת הרגשתי נוח לצידו וגם הסקס היה נהדר היה לי קשה לישון. ברגע שהחרמנות פגה רציתי להיות לבד והשתוקקתי שיניחו לי. רק עם שגיא הרגשתי משום מה לגמרי אחרת, המגע של גופו בגופי היה כל כך נוח וטבעי, הרגשתי כאילו אנחנו ישנים יחד כבר שנים.

"מה שעה?" הוא שאל בקול מנומנם ודחף את ישבנו אל בטני.

הרמתי את הראש והצצתי לעבר השעון. "חמש וחצי בבוקר. ממש מוקדם, מתי אתה צריך להיות בעבודה?"

"אני לא עובד, לקחתי חופש גם היום."

"מה, בגלל הבדיקה?"

"כן, אני כבר מכיר את עצמי. ביום של הבדיקה וגם למחרת אני בקושי מתפקד., אם הייתי יכול הייתי בחופש עוד שבוע, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי."

החלקתי יד זהירה על בטנו ואחר כך למטה. "נראה לי שאתה מתפקד יפה מאוד שגיא."

הוא הצטחק חרש. "לא לתפקוד הזה התכוונתי, וחוץ מזה..." הוא ניסה להזיז את ידי מהמקום האסטרטגי והכול כך נעים בו נמצאה, אבל אני התעקשתי, ולרגע היה מאבק קטן ואז הוא התהפך על בטנו והניח את ראשו על חזי.

"יריב?"

"מה?"

"אל תעשה שטויות."

"ללטף לך את הזין זה שטויות?"

"לא רק שטויות אלא גם מסוכן. אנחנו צריכים לדבר על זה קודם."

"יש לי קונדומים."

"כן, אבל..." הוא נאנח. "אני שונא את הקטע הזה, ומאז שהפסקתי לשתות לפני סקס אני ממש שונא אותו."

"אני יכול להכין לך קפה אם אתה רוצה לשתות." אמרתי בתמימות, וכשהוא צחק הבנתי פתאום שהוא מתכוון לאלכוהול.

"מה, פעם היית משתכר לפני סקס?"

"כן, בטח, וגם מתמסטל. בלי זה לא יכולתי לזיין."

"אבל... אבל זה לא הפריע לך לתפקד?"

"לא הפריע מספיק. עובדה שאני במצב שאני. למה, לך זה מפריע?"

"כן, וחוץ מזה שתייה עושה לי הרגשה איומה, אני לא כך מסתדר עם אלכוהול." הודיתי.

"מה עם חגיגת, אקסטות, ג'וינטים?" חקר שגיא.

הרגשתי שאני מסמיק ממבוכה. הנושא הזה תמיד היה סלע מחלוקת ביני לבין רובי שלא העלה בדעתו שאפשר לשמוח בלי להשתכר ועישן ג'וינטים כל פעם שרק היה יכול, ולפעמים גם בהזדמנויות ממש לא הולמות. גם אנשים אחרים חשבו שאני מוזר, שלא להגיד תימהוני, בהתעקשות שלי לא לגעת בשום סם מסיבה, אבל מה לעשות שאני מרגיש לא נוח לעבור על החוק, וכל זמן שהסמים האלו לא חוקיים אני מסרב לנסות אותם. זה שכולם מצפצפים על החוק ומשתמשים חופשי לא נראה לי סיבה טובה מספיק. כמו שאני לא אעבור באור אדום או אגנוב רק כי כולם עושים את זה אני לא מתכוון אפילו לנסות סמים, ואתם יכולים לקרוא לי חנון ואשכנזי, זה לא יעזור, אני לא אשתכנע.

שתקתי והוא הרים את ראשו והציץ בעיני, מבודח. "ניסית פעם?"

"לא." הודיתי ומשכתי את ראשו החמים חזרה אלי, מתענג על כובד המשא הנעים על חזי.

"אתה פוחד או שסתם לא בא לך?"

"לא בא לי לעבוד על החוק ובטח שלא לדפוק לעצמי את השכל."

"אתה צודק." הפתיע אותי שגיא, "אבל לפעמים אין ברירה."

"מה זאת אומרת אין ברירה, פשוט תגיד לא."

"אם אני אגיד לא אני לא אזיין."

"אני לא מבין, תסביר לי."

הוא התפתל בחוסר מנוחה, משך את השמיכה לפה ולשם, ופתאום היה לו דחוף לדעת מתי אני צריך להתחיל לעבוד היום ולשאול אם לדעתי יש מים חמים בבוילר.

"אני צריך להיות בעבודה רק באחת בצהרים, ויש מים חמים, למה אתה משנה נושא?"

"כי... כי ככה. תגיד יריב, יש לך כרטיס באטרף?"

"כן, אבל מאז שאני עובד בכרוכית לא נכנסתי לשם. אני חושב ששכחתי את הסיסמא."

"אבל יש לך מחשב?"

"כן, אבל אין לי כל כך זמן, והאמת שדי נמאס עלי האתר המפגר הזה עם כל הטיפוסים השרוטים האלה... רובם בין כה וכה גרים בתל אביב, אתה רוצה שאני אמחק אותו?"

" מה זה משנה אם שכחת את הסיסמא? וחוץ מזה אין לי זכות להגיד לך מה לעשות."

התשובה שלו עצבנה אותי קצת. נכון שלא הייתה לו זכות, אבל רציתי שבכל זאת יהיה לו אכפת, ושכן ישנה לו. "אז למה שאלת?"

"כי רציתי לדעת איפה שמת את הנקודה בסרגל הזה של איך אתה בסקס?"

אהה! עכשיו הבנתי מה הוא רוצה לדעת.

"בערך באמצע, אבל... זאת אומרת, זה... זה די מסובך להסביר."

"החיים זה עסק מסובך." הסכים שגיא בנחת.

עם הקביעה הזו לא יכולתי להתווכח ולכן המשכתי לשתוק, מלטף את עורפו בעדינות, מחכה להמשך דבריו.

"אצלי זה בא בתקופות, וגם תלוי מה אני לוקח קודם, ואיך המצב רוח שלי, וגם עם מי אני נמצא." גילה לי שגיא אחרי שנוכח לדעת שאני לא מתכוון לפרט יותר.

"כן," הסכמתי, " תלוי מי נמצא אתך. יש כאלו שאתה חייב להיות פסיבי אתם או שלא יהיה כלום, ויש כאלו שאם לא תהיה אקטיבי חבל על הזמן שלך. הם סתם ישכבו ולא יעשו כלום."

"אבל מה אתה מעדיף?"

"אני מעדיף..." שקעתי בהרהורים, "אני מעדיף מישהו שאני מכיר ונוח לי איתו. בן אדם שאיתו אני אוכל להיות פעם ככה ופעם אחרת. מישהו שאני לא אצטרך להרשים ולעשות לו פוזות, ואתה?"

שגיא נאנח, אמר שהוא צריך פיפי וברח לשירותים. חיכיתי לו בסבלנות עד שהתחלתי לנמנם, ופתאום התעוררתי והשעה כבר הייתה שש וחצי והוא עדיין לא שב. קפצתי בבהלה מהמיטה ורצתי לשירותים. הוא לא היה שם, אבל כבר ניצלתי את ההזדמנות להשתין ולצחצח שיניים, אחרי שיצאתי גיליתי אותו יושב במטבח ושותה קפה.

"לא רציתי להפריע לך לישון." אמר וקפץ מהכסא, נראה נבוך ואשם. "רוצה שאני אכין גם לך?"

"אני אכין לבד, תודה." בחנתי את פניו, "בכית?"

הוא השפיל מבט לכוס שבידו. "כן, טיפה, אל תשים לב."

"איך אני יכול לא לשים לב?" התפלאתי. התיישבתי לידו והנחתי יד על כתפו. הוא נשען עלי ושוב התפלאתי איך הגוף שלי ושלו מתואמים כל כך יפה למרות שאנחנו מכירים זמן כל כך קצר. היו המון דברים שעוד לא ידענו אחד על השני, דברים שרק עכשיו התחלנו לגלות, ובכל זאת, מאחורי הקלעים, באיזה מקום סמוי מהעין שלא ממש היינו מודעים לקיומו החלטנו שאנחנו יחד,  שמתאים לנו להפוך לזוג ועכשיו נשאר רק לסדר את כל העניינים הפורמאליים, הפחות חשובים.

"בכיתי כי לפעמים אני מרגיש שאני לא מבין כלום מהחיים שלי." אמר שגיא והחליק את כפו בין רגלי, גורם למהומה שלמה בחלצי ולשמחה גדולה בליבי.

"מה יש להבין?" התפלאתי ונישקתי את פיו נשיקה בטעם קפה. "אני פה, ואתה פה. טוב לנו יחד ושנינו רוצים אחד את השני. לא צריך להיות פרופסור בטכניון כדי להבין דבר פשוט כזה."

"כן, אבל..." הוא ניסה שוב להתווכח, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. חסמתי שוב את פיו בנשיקה ומשכתי אותו למיטה. שלפתי את הקונדומים וזרמתי כמו שקוראים לזה.

אני מניח שאם הייתי כותב תיאור מפורט של מה שקרה במיטה ביני לבינו הייתי מציין שהוא היה הפסיבי בפעם הזו, אבל הוא היה פסיבי כל כך נמרץ, וכל כך חרמן ונלהב עד שהתואר פסיבי פשוט לא הלם אותו. למרות האקטיביות שלי לקראת הסוף ביקשתי רחמים. לא קיבלתי אותם עד שהוא היה מרוצה, ואחר כך גם אני הייתי מרוצה, מאוד מרוצה.

"אף פעם לא ידעתי שזה יכול להיות כל כך טוב ככה." הוא התנשף וחייך חיוך ענקי ושמח.

ככה הוא נראה פעם, לפני שהוא נדבק, עלה בדעתי, אבל מיד אחר כך הוא נזכר, הפסיק לחייך ומיהר לבדוק שהקונדום לא נקרע.

"תירגע, הכול בסדר, הכול מעולה." זרקתי את הקונדום המשומש וחזרתי למיטה, מתכרבל סביבו, שמח וטוב לב. "אתה משהו, אתה יודע?" החמאתי לו, מאושר מאוד.

"כן, עכשיו אני יודע." זרח אלי שגיא בשמחה, "אבל הכול בזכותך." הוסיף.

"ובזכותך." החזרתי לו את המחמאה, ושאלתי למה הוא התכוון בדבריו, "איך ככה?"

"אתה יודע, כזה כיף ונעים ו... וכזה אחלה."

"זה סקס." צחקתי, "בטח שזה אחלה, אחרת מה זה שווה? מה עוד הוא יכול להיות חוץ מאחלה?"

פניו של שגיא קדרו. "מכאיב ומסוכן, ואפילו מלוכלך ומגעיל."

"אבל אם לא היה לך נעים אז למה עשית את זה? אני לא מבין למה לעשות משהו שלא עושה לך טוב?"

"כי אני דפוק ושרוט. אחרי שאני שותה ולוקח כל מיני כדורים או מעשן באנגים אני מאבד שליטה ועושה שטויות, מזדיין בלי קונדום עם אנשים שאני לא מכיר, לא תמיד זוכר עם מי הייתי... דברים כאלו."

"ככה נדבקת?"

"כן, כנראה, אבל לא ידעתי שנדבקתי. אם יוני לא היה לוחץ עלי שניבדק לא הייתי יודע עד היום."

"אני לא מבין, היית עם יוני ובכל זאת... בכל זאת עשית את כל הדברים האלו?"

"כן. בהתחלה כן, ככה הייתי אז. לא יכולתי סתם ללכת למיטה, הייתי חייב לקחת משהו קודם, לחגוג לפני זה."

ניסיתי לשמור על ראש פתוח ולא לשפוט אותו, אבל כנראה שהוא קרא בפני את המיאוס שעורר בי הסיפור שלו וניסה להסביר ולרכך את דבריו. "היינו בזוגיות פתוחה. גם יוני היה עם אחרים, ואז איזה מכר של יוני, איזה זוהר אחד שאני בכלל לא מכיר התאבד כי נודע לו שהוא נשא. בגלל הסיפור הזה יוני נבהל והחליט שנלך להיבדק."

"ובכל זאת נשארתם יחד?"

"כן. בהתחלה הוא היה ממש נהדר איתי ובאמת עזר לי, ושמר עלי, ועודד אותי והכול, אבל אחר כך..." הוא נאנח, "אחר כך היו בלגנים איומים יריב. חזרתי לשתות ולהיות לא אחראי, ויוני כעס עלי ובצדק. מה, הם לא סיפרו לך עלי?"

"רובי ניסה לספר לי, אבל לא רציתי לשמוע. זה היה אז וזה נגמר." הנחתי את ידי על כתפיו, מביט בעיניו, מנסה כמיטב יכולתי להישמע משכנע וסמכותי, "תשכח ממה שקרה אז, עכשיו אתה איתי והכול יהיה בסדר." אמרתי ונישקתי את מצחו.

"כן, עכשיו הכול יהיה בסדר." חזר שגיא אחרי בצייתנות והניח את ראשו על כתפי, "או שלא." הוסיף בלחש.