קוראים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

ו. הכרוכית הוורודה

13. תולעת ספרים
ברגע שהגיעו ארגזי הספרים התהפך באחת מצב רוחי השפוף והתחלתי לחייך. קותי השיג באיזה קומבינה עלומה ונפתלת ספרים חדשים מכל מיני עודפים של חנויות והוצאות לאור, ודרך אתר מכירות באינטרנט השיג בזיל הזול את כל המלאי של כמה חנויות ספרים משומשים שפשטו את הרגל, והוסיף לקינוח עוד כמה ארגזים של ספרים עתיקים שירש מקרובי משפחה שלו. כתוצאה מכל העסקאות הללו הייתי שקוע עד צוואר בספרים מכל סוג, צבע, נושא ודרגת עתיקות. רוני שנודבה לעזור לי נבהלה מהבלגן, אבל בשבילי זה היה חלום שהתגשם.
במשך שלושה ימים ארוכים ומפרכים התעסקתי רק עם ספרים. מסדר, ממיין, מארגן ועורך רשימות, וכל הזמן מחייך באושר.
"סוף סוף קלטתי אותך, אתה ממש, אבל ממש אוהב ספרים." הצטחקה רוני והגישה לי כריך ענק שטרפתי בלי להרגיש בכלל בטעמו. 
"קוראים לי יריב צח ואני תולעת ספרים." הודיתי בענווה, וקדתי בפניה.
"אוהבים אותך ריבי." חייכה רוני ומזגה לי כוס תה.
הקטע המצחיק בכל העניין היה שלמרות שהתעסקתי כל היום עם ספרים דווקא אז, לראשונה מאז שלמדתי לקרוא לא היה לי זמן או כוח לשקוע בקריאה כמו שנהגתי לעשות בדרך כלל לפני שנרדמתי.
"מרוב עבודה עם הספרים אני עייף מידי לקרוא." התלוננתי בפני שגיא כשגיליתי נדהם שלא החזרתי בזמן ספר לספרייה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שדבר כזה קרה לי. 
"קותי הפיל עליך יותר מידי עבודה. למה הוא לא עוזר לך קצת?"
"הוא נסע עם צביקה ועם אימא של צביקה לנופש. הם מבלים בצימר רומנטי ברמת הגולן." פיהקתי.
"זאת אומרת שהם התפייסו?"
"כנראה שכן."
"אבל למה הם סוחבים אתם את הזקנה?"
"לא יודע, ככה זה אצלם. צביקה מאוד קשור לאימא שלו."
שגיא גיחך. "גם אני אוהב מאוד את אימא, אבל יש גבול לכל דבר."
"אני מתאר לעצמי שהיא לא תישן איתם באותו חדר." שיערתי ופיהקתי שנית מלוא פי.
"מסכן שלי, אתה הרוס." התנדב שגיא לעשות לי מסאג'. אחר כך נרדמנו חבוקים, מבטיחים זה לזה שמחר בבוקר נקום מוקדם כדי להספיק ליהנות מסקס מדהים, פיצוי שמגיע לנו אחרי השבוע היבש והמעייף שעבר עלינו.
זה לא קרה כי באותו יום חמישי קמנו מאוחר מידי, מאשימים אחד את השני בכישלונו של השעון המעורר לצלצל. שתינו בחופזה קפה וחשנו איש למקום עבודתו.
על פי התכנון שגיא היה אמור לקחת איתו מזוודה עם בגדים, לקפוץ לעבודה לסידור כמה דברים קטנים ומיד אחר כך לנסוע לבית הוריו בירושלים, להשתתף בברית שתיערך ביום שישי ולחזור רק במוצאי שבת.
אני התכוננתי לעבוד כל אותו יום בכרוכית. לסדר סידורים אחרונים, לסגור כל מיני קצוות פרומים, ואחר כך לחזור הביתה, לנוח היטב, לקום ביום שישי בבוקר בנחת, לקנות לי חולצה יפה, להסתפר ולהגיע לפתיחה החגיגית כשאני יפה והדור, רענן ורגוע והכי חשוב שופע קסם אישי.
הייתי נחוש בדעתי לעשות הכול כדי שהמסיבה שתכננו לכבוד פתיחת חנות הספרים תעלה יפה, שהאנשים שהזמנו ייהנו, יאכלו וישתו, יקנו ספרים רבים ככל האפשר ויחרטו על לוח ליבם את קפה הכרוכית הורודה כמקום בילוי איכותי בו ניתן להעביר ערב גיי פרנדלי תרבותי.
לפני שיצאנו איש לדרכו עוד הספקנו לסלוח זה לזה על הקימה החפוזה והמאוחרת שלנו, להתנשק ולהתחבק, ולאחל זה לזה בהצלחה.
כל היום הייתי עסוק וטרוד עם הפתיחה החגיגית. מסדר ומארגן הכול, דואג לכל פרט קטן, מציק בטלפון לאנשי הקייטרינג ולמוכר הפרחים, עונה לטלפונים ומשגיח על החשמלאי שטרם סיים את התקנת התאורה, מודאג בגלל אלף ואחת פרטים קטנים ומציקים שכל אחד מהם היה עלול חלילה להרוס את התכנונים שלי להפוך את הכרוכית למקום בילוי טעים ונעים, מפנק וראוי לביקור לפחות פעם בחודש, אם לא יותר..
כששגיא התקשר אלי אחרי הצהרים לספר לי שהוא כבר אצל הוריו והכול, נכון לעכשיו, בסדר גמור, עניתי לו בפיזור נפש, מקצר מאוד בדברי.
אם רק הייתי יודע שיום אחר כך אתחרט על השיחה החפוזה והדלה הזו אולי הייתי סבלני יותר, אבל מאחר ולא ניחנתי בכוחות נבואיים, ושגיא לא מחה על נימת דברי היבשה ונפרד ממני בחביבות נעימה, מאחל לי הצלחה ומביע צער על שהוא לא יכול להיות איתי, לא זכרתי בכלל את אותה שיחה עד ליום שבת בצהרים כשכל עניין הפתיחה החגיגית כבר היה מאחורי ויכולתי לחייך לעצמי בסיפוק על ההצלחה הגדולה שנחלנו.
הפתיחה עלתה יפה גם בתחום המסחרי וגם בתחום הרומנטי. אנשים קנו ספרים בהתלהבות תוך שהם זוללים מלא פיהם חטיפים ועוגיות ומחמיאים לנו על השיפוץ המוצלח, והכי חשוב הפגישה בין רובי ליוני הייתה מוצלחת מאוד. בהתחלה הם לחצו ידיים בהיסוס, קצת נבוכים, אבל לאט לאט התחילו לחייך ואחר כך גם לצחוק ובסופו של דבר פרשו ראשונים כשהם סמוקי לחיים ושלובי זרוע, נראים מאושרים מאוד.
ידעתי שהוריו של שגיא לא רואים בעין יפה שיחות טלפון בשבת ולכן הייתי רגוע כל אותו יום. התחלתי לדאוג רק במוצאי שבת כשהוא עדיין לא היה זמין. בחצות כבר הייתי מוטרף מדאגה, לחוץ ואובד עצות.
לא ידעתי מה הטלפון של הוריו בירושלים ופשוט לא היה לי מושג מה לעשות, ולכן נשמתי נשימה עמוקה, אמרתי לעצמי שבמקרים כאלו אין לא נעים והתקשרתי לרובי לבקש את עצתו.
"מה זאת אומרת הוא לא חזר?" השתומם רובי שהיה ערני וממוקד למרות השעה המאוחרת, "יכול להיות שהוא נתקע באיזה מקום בדרך הביתה ונגמרה לו הבטרייה?"
"לא יודע, פשוט אין לי מושג מה היה עלול היה לקרות לו, אבל אני נורא נורא דואג. יוני אצלך? אולי הוא יודע מה הטלפון של הוריו של שגיא?"
"רק רגע." אמר רובי ופנה ליוני ששהה אצלו בדירה, ומן הסתם גם במיטתו. שמעתי אותם מתלחשים ואחר כך את קולו של יוני שהתקשר קודם למספר של שגיא והשאיר לו הודעה במשיבון, ואחר כך לבית הוריו.
הוא הציג את עצמו בנימוס בוטח כידיד ותיק של שגיא, אבל התשובה ששמע בצד השני גרמה לו לאבד את עשתונותיו ולהשתנק מתדהמה.
"אבל... אבל... " שמעתי אותו מגמגם כמו ילד נבוך ואחר כך משתתק. כנראה שבן שיחו ניתק את השיחה בפתאומיות ויוני קילל חרש וחזר אלי, "תשמע יריב, אני ממש לא יודע מה להגיד לך, אבל נדמה לי שדיברתי עם אבא שלו ושהוא יודע על שגיא."
"יודע מה?" נחרדתי, "שהוא הומו או שהוא נשא."
"גם וגם." נאנח יוני. "הידע שלי בקללות בתימנית לוקה בחסר, אבל קיבלתי את הרושם שאיכשהו שגיא נחשף ושההורים שלו לא קיבלו את זה יפה."
"מה המספר שלהם? אני חייב לדבר איתם." אמרתי בתוקף למרות שבטני התהפכה מפחד.
"אני לא ממליץ לך, הבן אדם נשמע לי מאוד עצבני וכעוס, לא נראה לי שהוא במצב רוח לשיחת נפש."
"זה בסדר, כבר דיברתי פעם אחת עם אימא שלו וגם עם אחותו, הם חושבים שאני ושגיא שותפים לדירה."
"אולי הם חשבו ככה פעם, אבל עכשיו כבר לא." הזהיר אותי יוני, "הבנתי שהם יודעים איזה מין שותף לדירה אתה ואני חושב שלא כדאי לך לנסות לדבר איתם. שום דבר טוב לא יצא מזה."
"או. קי." ויתרתי בתחושת הקלה מסוימת, "נניח שהוא יצא איכשהו מהארון וברגע שהם גילו שהוא הומו ונשא איידס הם נדהמו וכעסו מאוד, אולי אפילו זרקו אותו מהבית, אז למה הוא לא פה? איפה הוא יכול להיות?"
יוני שתק קצת, נאנח, ואחר כך שתק עוד קצת.
"נו, תגיד משהו." התחננתי, "איפה לדעתך הוא יכול להיות? יש לך מושג?"
"כן," אמר יוני בחוסר רצון, "יש לי כמה רעיונות, אבל..." הוא שוב נאנח, אמר שיחזור אלי מאוחר יותר וסגר.
התהלכתי הלוך ושוב בבית, מוחי הומה מרוב דאגות. אחר כך הלכתי לבדוק  את הארון שלו וגיליתי שהוא לא לקח איתו די בגדים להחלפה. שגיא הקפיד מאוד על לבושו, לא יכולתי להעלות בדעתי שהוא ילך באותם תחתונים יותר מיום אחד, מצד שני לקנות תחתונים חדשים זו לא בעיה גדולה כמו לקנות תרופות ולחרדתי מצאתי ששגיא לקח איתו כדורים רק ליומיים.
חישוב זריז העלה שאם הוא לא יחזור עד הבוקר הוא יפר את משטר התרופות שלו, שלא לדבר על כך שכל יום ראשון בבוקר נוהגים לקיים במחלקה שלו ישיבת תכנון לכל השבוע... עד היום הוא מעולם לא נעדר מהישיבה בלי להודיע מראש...
הייתי מודאג מאוד ואחרי שיוני ורובי דפקו בדלת ונכנסו בפנים רציניות התחלתי ממש לפחד. "רוצים לשתות משהו? אולי לאכול?" הצעתי בניסיון לדחות את הבשורות הרעות.
הם החליפו מבטים. "אולי תה?" אמר רובי בהיסוס והניח יד מנחמת על שכמי.
"בטח, אני כבר מכין." אמרתי ושקעתי בהכנת תה, מנסה להירגע ולא לשפוך כלום. הם התיישבו במטבח, הביטו בי מתעסק עם הספלים והקומקום ושתקו.
"נו, מה גילית?" פניתי ליוני אחרי שלא יכולתי לשאת יותר את השתיקה, מניח לפניו את ספל התה המהביל.
יוני נאנח ושאל עד כמה אני מכיר באמת את שגיא.
"אני חי איתו כמעט חצי שנה ומאוד אוהב אותו. אני חושב שאני מכיר אותו די טוב." אמרתי, כובש את הכעס שעוררה בי ההבעה החומלת שעלתה על פניו של יוני, "למה אתה שואל?" הוספתי בתוקפנות.
"אתה יודע יריב, במובן מסוים אתה מזכיר לי קצת את עצמי הצעיר מלפני עשר שנים." אמר יוני, "אתה גם די דומה לי חיצונית." הוסיף בחיוך, מתעלם מהבעת פני הזעופה.
"כן, אתם בערך אותו טיפוס, רק שאתה רק נראה חנון תמים ויריב הוא באמת כזה." הסכים איתו רובי.
"די כבר לעשות לי ניתוחי אופי." התעצבנתי, "מה שחשוב עכשיו זה למצוא את שגיא."
"שגיא לא הלך לאיבוד." אמר יוני ולגם מהתה, "המון אנשים ראו אותו מסתובב בתל אביב."
"איפה בתל אביב?" חקרתי.
"סיפרו לי שהוא בילה ביום שישי בערב במסיבה במועדון, ובשבת הוא הלך לסאונה ציבורית אחת בדרום העיר שמפורסמת בכמות חובבי הגברים שמתאספים בה כל מוצאי שבת. עד כמה שידוע לי ברגע זה הוא בדרך למסיבה פרטית, יקרה ואקסקלוסיבית מאוד בוילה מפוארת על שפת הים שמארגן טיפוס לא סימפטי אחד שהבטיח למוזמנים חדר החושך מלא בחורים צעירים ושחומים עם זין גדול.
התיישבתי ברגלים רועדות על הכסא וחיבקתי את עצמי. "אני לא מאמין לך."
"אני יודע." אמר יוני בלי להיעלב, "בהתחלה גם לי היה קשה להאמין. חשבתי ששגיא הוא ילדון מתוק ותמים, אבל טעיתי. אהבתי אותו כל כך עד שהשלמתי עם זה, אחרי הכול גם אני לא מלאך, אבל אחרי שהוא נעשה נשא הוא פשוט איבד שליטה ולא יכולתי יותר לסבול את זה."
"אז בגלל זה נפרדת ממנו? רק כי הוא התפרע קצת?"
"קצת?" יוני עצם את עיניו, כבש אנחה ופקח אותן שוב. "כל אחד מתפרע קצת מידי פעם, בעיקר אם הוא בחור צעיר ויפה כמו שגיא, אבל אחרי שהוא נדבק הוא עבר כל גבול... הוא פשוט ירד מהפסים... אני לא אחד שיעשה עניין מכמה זיונים מהצד פה ושם, בעיקר במסיבות של סופי שבוע, אבל ברגע שגיליתי שהוא מזיין בלי קונדום כבר לא יכולתי להבליג יותר והעפתי אותו. מה, הוא לא סיפר לך?"
"לא." אמרתי, מרגיש איך הרעד מתפשט בגופי ומגיע לשפתי, "הוא לא שיקר לי אבל לא כל כך רציתי לדעת מה היה אתכם, והוא לא ממש התעקש להיכנס לפרטים."
"אז מה הוא כן סיפר לך?"
"שנימאס לו לזרום, שהוא נשרף בתל אביב... שהוא הגזים ונסחף... תגיד, מי סיפר לך שהוא הלך לסאונה? זה ממש לא נשמע מתאים לשגיא שאני מכיר."
"אני יודע." הניח יוני יד מנחמת על זרועי, "גם לי היה קשה להאמין בהתחלה. זה כאילו שיש בו שני שגיא. בדרך כלל הוא הבחור הביישן והמתוק הזה שכל כך קל להתאהב בו, אבל לפעמים הוא חוטף קריזה ונעשה מין הומו משתרמט כזה שכל מה שמעניין אותו זה לזיין ולבלות בלי שיהיה לו אכפת במי הוא פוגע."
"אבל בכל זאת נשארתם חברים."
"כן, כי הוא נשבע לי שהוא התנהג ככה בגלל ההלם שהוא קיבל כשנודע לו שהוא נדבק והבטיח לי שיותר הוא לא יעשה דברים כאלו."
"איזה מין דברים? על מה בדיוק אתה מדבר?" שאל רובי.
"על מסיבות ברבק. אתה יודע מה זה?"
עיניו של רובי התרחבו בתדהמה אילמת. "חשבתי שרק באמריקה עושים שטויות מטורפות כאלו."
"לצערי כל שטות שנולדת באמריקה מגיעה בסוף גם אלינו." אמר יוני בתיעוב, וטלטל קלות את זרועי, "טוב, כבר נורא מאוחר." אמר וקם, "תודה על התה ולילה טוב."
"מה לילה טוב?" קמתי גם אני בבהלה, "לאן אתם הולכים?"
"לישון."
"מה לישון? אמרתי לך כבר, אנחנו חייבים למצוא את שגיא עוד הלילה." צעקתי.
"למה, מה הלחץ?" תבע רובי לדעת.
"אנחנו חייבים למצוא אותו עד מחר כדי שהוא לא יפספס את הכדור של הבוקר, במצבו נורא חשוב לשמור על משטר תרופות."
"משטר תרופות." התהדקו אצבעותיו של יוני על ספל התה שלו ולרגע חששתי שהוא ישבור אותו לרסיסים. "מתי הוא התחיל לקחת תרופות?"
"לפני שבועיים בערך."
"עכשיו אני מבין למה הוא התחרפן ככה, הוא תמיד אמר שהוא מעדיף למות ולא להתחיל עם כדורים, הוא נורא פחד מתופעות הלוואי שלהם."
"הוא עדיין פוחד, אבל למות הוא פוחד יותר, והרופא הסביר לו מה יקרה אם הוא יסרב לקחת את הקוקטייל."
"אני מבין, אבל אם הוא הלך למסיבה פרטית אין מה לעשות." הסביר לי יוני בסבלנות, "אני לא יודע איפה בדיוק היא מתקיימת, וגם אם אני אצליח לברר אין מצב שירשו לנו להיכנס."
"מישהו בטח יודע." אמרתי, מיואש, "יש מישהו מהמכרים שלך שקיבל הזמנה?"
"לא. אף אחד מהמכרים שלי לא נמצא בליגה של אנשים שיכולים להרשות לעצמם ללכת למסיבות כאלו. אלו מסיבות זיונים שנועדו לאנשים שלא עושים חשבון לכסף." הסביר לי יוני ברוך, "זה מה שהויאז'ות העשירות אוהבות, בחורים צעירים וחלקים שיתנו להם לזיין אותם בלי גומי. קונדום מפריע להעמיד את הזין והם מספיק עשירים כדי להרשות לעצמם לזיין בלעדיו."
"ואתה לא מכיר אף אחד מהם?" חקרתי.
"לא, אבל אתה מכיר."
"מי? אני? מה פתאום? אני לא מכיר אף אחד."
"לא נכון, אתה מכיר את צביקה שוורץ, הבן זוג שלו הוא הבוס שלך."
"מה? הוא אחד מאלה שהולכים למסיבות כאלו?"
"כן, בטח, כולם יודעים את זה. אם אתה רוצה למצוא את שגיא עד הבוקר תבקש ממנו שיכניס אותך למסיבה."
"זה רעיון." שמח רובי, "למה שלא תבקש מקותי שיבקש מצביקה הזמנה למסיבה ההיא?"
"כי אז אני אצטרך לספר לקותי שהחבר שלי הוא נשא." התחלחלתי.
"נו, אז מה?" משך יוני בכתפיו.
"אם הוא ידע הלך עלי, הוא יעיף אותי מיד מהכרוכית."
"מה בגלל שהחבר שלך נשא? אתה לא מגזים?"
"לא. אתה לא מכיר אותו, הוא כזה."
"אבל החבר שלו הולך למסיבות ברבק!"
"אני לא חושב שהוא יודע את זה." אמרתי נסער בגלל הרעיון הנועז שעלה במוחי, "בעצם אני בטוח שהוא לא יודע וזה המזל שלי, כל מה שאני צריך עכשיו זה להשיג את המספר של צביקה ולדבר איתו בפרטיות. ממי אני יכול להשיג את המספר שלו?" שאלתי, ספק אותם, ספק את עצמי בעודי מדפדף בעצבנות בספר הכתובות של הנייד שלי.
"את אדי." אמר רובי.
"למה שלאדי יהיה את המספר של צביקה?"
"לאדי אולי אין, אבל לויקטור, הזקן הזה שהוא גר אצלו, בטח יש. הוא וצביקה חברים ותיקים."
"אתה צודק." אמרתי, ומיד שלחתי אס. אם. אס. דחוף לאדי מבקש ממנו בתוקף שיתקשר אלי מיד, למרות שהשעה כבר שתיים לפנות בוקר.

14. Bareback
במבט לאחור היה לי המון מזל, רוב האנשים נוטים לכבות את הנייד וללכת לישון בשעות לילה כל כך מאוחרות, אבל למזלי אדי הוא מהאנשים שמעדיפים להיות ערים בלילות ולישון במשך היום והוא ענה לי מיד על המסרון ששלחתי לו, מקשיב בשתיקה לבקשתי להשיג לו את המספר של צביקה.
"למה שלא תבקש מקותי?" תהה אחרי ששטחתי לפניו את בקשתי.
"כי... כי אני לא יכול אדי, זה עניין סודי."
אדי שתק רגע ואז שאל מה שלום שגיא.
"לא יודע."
"נפרדתם?" חקר אדי בחוסר טקט.
"לא יודע, אולי."
"אתה לא יודע? איך אתה לא יודע? אתה כבר לא אוהב אותו יותר?"
"אני אוהב אותו מאוד אדי, אבל אני לא יודע אם הוא אוהב אותי, בגלל זה אני צריך את המספר של צביקה."
"אהה... אז למה אתה לא אומר? חכה רגע, אני צריך למצוא את הנייד של ויקי." הוא חזר אחרי רגע, הקריא לי את המספר של צביקה, איחל לי בהצלחה וביקש שאמסור ד"ש לשגיא.
"תודה אדי, ברגע שאני אראה אותו אני אמסור לו דרישת שלום ממך, מה שלומך?"
"לא רע, ויקטור בן אדם נחמד ולא קמצן. אנחנו מסתדרים טוב."
"הוא יודע עליך?"
"כן." אמר אדי בצער, "צביקה סיפר לו."
"וזה לא מפריע לו?"
אדי צחק צחוק קצר ועצוב. "תאמין לי, אין שום סיבה שהאיידס שלי ידאיג אותו. בהצלחה יריב."
סגרתי ומיד התחלתי להתקשר לצביקה. 
"רק רגע." ניסה יוני לעצור אותי, "תראה מה השעה? אולי תתקשר מחר בבוקר?"
"אני לא אצליח להחזיק מעמד עד מחר בבוקר, אני חייב למצוא את שגיא עכשיו."
"בחייך יריב, אז הוא ייקח את הכדור שעה שעתיים יותר מאוחר, מה כבר יכול להיות? לא יכול להיות שאיחור כזה קטן ישפיע על הבריאות שלו."
"על הבריאות שלו אולי לא, אבל על הבריאות שלי כן. אני לא מסוגל לשבת סתם ככה ולחכות עוד כמה שעות, אני אמות מדאגה."
"אף פעם לא ראיתי אותך ככה ריבי." אמר רובי בפליאה.
"איך ככה?" לחצתי על הכפתור הירוק והצמדתי את המכשיר הקטן לאוזני.
"כזה אסרטיבי, תמיד חשבתי שאתה ביישן."
"גם אני, אבל זה מתחיל לעבור לי. הלו, צביקה? מדבר יריב, אני מקווה שלא הערתי אותך."
"לא, אני ער." אמר צביקה בנימה חמצמצה, "מה אתה רוצה ממני בשעה כזו?"
"אני צריך מידע, ואני חושב שאתה יכול לתת לי אותו."
"איזה מידע? על מה אתה מדבר?"
"על מסיבת ברבק מסוימת שמתקיימת הלילה בתל אביב, ואל תגיד לי שאתה לא יודע על מה אני מדבר כי דיברתי עם אנשים שמכירים אותך טוב מאוד."
הוא שתק כמה שניות ואז שאל אם גם קותי דיבר עם האנשים הללו.
"עדיין לא." אמרתי בקור רוח, מודע לכך שאני בעצם סוחט אותו, ואפילו מתבייש בזה מעט, אבל לא מספיק כדי להפסיק.
"אתה מאיים עלי יריב?" ניסה צביקה להישמע תוקפני. זה לא הצליח לו, הוא היה לחוץ ומבוהל מידי.
"חס וחלילה." אמרתי בחביבות שנועדה לערער עוד יותר את עצביו, "אני רק רוצה לקבל את הכתובת של המסיבה."
"יש הרבה מסיבות בתל אביב." ניסה צביקה להתחמק, "מאין לי לדעת למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון למסיבה בבית שעומד קרוב לים ויש בו חדר חושך מלא צעירים חלקים ושחומים עם זין גדול שלא מקפידים על קונדום."
צביקה נאנח, "ואתה נשבע לי שקותי לא ידע על זה כלום?"
"מילה שלי." אמרתי בטון הכי אמין שלי למרות שלדעתי צביקה היה צריך להיות די נואש כדי להאמין למישהו כמוני שהתקשר אליו בשעות הקטנות של הלילה עם שאלות כל כך חשודות. מסתבר שצביקה היה מספיק נואש והוא החליט לסמוך עלי ולתת לי את הכתובת, "אבל זה לא יעזור לך." הוסיף בשמץ של שמחה לאיד, "הם לא מכניסים אף אחד בלי המלצה."
"אתה יכול להמליץ עלי?"
"כן, אבל למה לי?"
"כדי שקותי לא ידע מה אתה עושה כשאתה נוסע לבד לתל אביב."
צביקה סינן קללה חרישית ברומנית עסיסית ושאל איפה אני עכשיו. כשאמרתי לו שאני עדיין בחיפה הוא אמר לי להיפגש איתו בעוד שעה וחצי בערך מול השעון ביפו וסגר.
"טוב, אני זז." פניתי לעבר הדלת.
"מה, לבד?" נבהל רובי, "אין מצב, חוץ מזה איך תגיע? אין לך מכונית."
"אני אקח מונית."
"השתגעת? בשעה כזו יקרעו אותך במחיר. אנחנו ניקח אותך, נכון יוני?"
יוני גנח, אמר לי שאני משוגע עוד יותר משגיא, ושהוא מסכים רק בתנאי שהוא נוהג ושנחגר בחגורות, ויאללה, בואו נזוז.
זזנו. יוני נתן גז ואנחנו דהרנו במהירות על כביש החוף והגענו לשעון ביפו עוד לפני הזמן. בדרך דיברנו על שגיא ועשינו תוכניות.
"בהנחה שבכלל תצליח להיכנס, מה בדיוק אתה מתכנן לעשות?"
"לחפש אותו, וברגע שאני אגלה אותו אני אקח אותו החוצה וניסע הביתה."
"ואם הוא יהיה שתוי ומסטול ולא ירצה לבוא?"
"אני לא מתכוון להתווכח איתו, רוצה או לא הוא בא איתי. אתם תחכו בחוץ מוכנים, ברגע שאני אכנס תתניע ונעוף הביתה.
רובי ויוני החליפו מבטים מבעד לראי, גם בלי שיגידו מילה היה ברור שהם חושבים שהתכנית שלי מטורפת ושאני פסיכי.
"אתם חושבים שהשתגעתי?" שאלתי בזעם.
"כן, קצת." הצטחק רובי, "זה דווקא מתאים לך, להשתגע מרוב אהבה."
"להתנפל על בן אדם שמבלה במסיבה, לחטוף אותו בכוח..." הרהר יוני בקול, "זה צעד מאוד רומנטי. לא ממש חוקי, אבל רומנטי."
"אוף! תשתקו שניכם, אתם לא מבינים כלום." פקדתי עליהם.
"בסדר, אנחנו שותקים." הבטיח יוני, ולא קיים. הוא דיבר בלי הפסק ולאורך כל הדרך לא הפסיק להחליף עם רובי בדיחות טיפשיות על הומואים ועל רומנטיקה.
הנחתי להם לעשות ממני צחוק, ואפילו חייכתי פה ושם, אבל לא שיניתי את דעתי, הייתי בטוח ששגיא הסתבך במשהו לא טוב והייתי נחוש בדעתי לחלץ אותו על אפו ועל חמותו, ואם יסרב להשתמש בכוח.
צביקה כבר חיכה לנו במקום המפגש, נראה מוזר מאוד בג'ינס הדוק ובמעיל עור מעוטר בניטים. "מה, גם הם באים?" נעץ מבטים ביוני וברובי.
"הם יחכו לי בחוץ."
"המסיבה נגמרת בערך בשש בבוקר, ולפעמים יש גם אפטר פרטי." החמיץ צביקה פנים, "איך הם ישבו בחוץ כל כך הרבה זמן?"
"לא באתי לחגוג צביקה. באתי לקחת את החבר שלי ולהסתלק."
"את שגיא? מה, הוא שם?" הופתע צביקה.
"כן, אני חושב שכן."
"מה אכפת לך שהוא יחגוג קצת? אתה מקנא?" שאל צביקה בעוקצנות.
"כן, אני מקנא." הפטרתי בקוצר רוח, לכאורה כדי להשתיק אותו, ורק אחרי שאמרתי את זה עלה בדעתי שבעצם זה נכון, שחוץ מדאגה לשלומו ולבריאותו של שגיא אני פשוט מקנא.
צביקה נכנס למכונית והדריך אותנו ברחובות יפו עד שהגענו לשכונה של בתים גדולים ומיופייפים בסגנון כמו ערבי. עצרנו לפני בית אחד שעמד ממש על שפת הים, משאירים את יוני ורובי במכונית, וניגשנו אל הדלת שהייתה גדולה מאוד ומסיבית מאוד.
"תוריד את החולצה." פקד עלי צביקה, "ותחייך."
"למה?" מחיתי.
"כדי שיחשבו שאתה איתי." אמר צביקה, סוקר אותי בביקורתיות, "לא רע." העיר, מביט בפלג גופי העליון החשוף. "אתה קצת מבוגר מידי לטעמי, אבל נראה לא רע, ויש לך עיניים כחולות יפות."
"תודה רבה." רטנתי בזעף, זקן מידי, באמת. הייתי צעיר ממנו בשלושים שנה והוא מתלונן שאני זקן?
גבר ענק וזועף עם זיפים, קרחת, משקפי שמש וקעקועים הציץ אלינו, זיהה את צביקה, הבזיק אלי חיוך משובץ שיני זהב והכניס אותנו לתוך מה שנראה כמו מסיבה רגילה למדי - מוזיקה רעשנית, זוגות שתויים מקפצים בקצב זה מול זה, שותים, מתנשקים, מתחבקים, אורות מרצדים - שום דבר שלא ראיתי כבר קודם.
"הוא לא פה." אמרתי, מאוכזב. "יש פה עוד חדרים?"
"כן, בוא." משך אותי צביקה למסדרון שהסתיים בגרם מדרגות שנפתח לחדר חשוך, מואר קלושות באורות אדמדמים. רק אחרי שעיני הסתגלו לאור החלש התחלתי להבחין שהחדר גדול מאוד, מלא ספות נמוכות שעליהם שכבו בשלבים שונים של ערום גברים שכולם היו עסוקים מכדי להבחין בי ובצביקה.
"נו, אתה רואה אותו?" שאל צביקה בלחש.
"בחושך הזה אני בקושי רואה אותך." החזרתי לו בלחש, "איפה מדליקים פה את האור?"
"השתגעת." כרך צביקה את ידיו סביבי בחיבוק שנועד למנוע ממני להאיר את חדר החושך, "שלא תעז."
"אבל אני לא רואה כלום, איך אני אמצא אותו בחושך הזה?"
"את מי אתה מחפש, יפה שלי?" שאל גבר אחד ערום עם כרס שעירה ונדחק אלי, דוקר אותי באברו המזדקר.
"היי!" מחיתי וניסיתי להתרחק ממנו, אך לשווא, צביקה נלחץ אלי מצד אחד והשמן החרמן והשעיר ניסה לנשק אותי מצד שני כשהוא מספר לי שאני בדיוק לטעמו, והוא מת על בחורים בהירים עם עיניים כחולות.
"תעזבו אותי!" צעקתי, מבוהל קצת. פתאום נתקפתי סחרחורת, החדר החשוך הזה, המלא גברים ערומים שהתפתלו על הספות והמזרנים, מוארים למחצה באור אדום כהה, גונחים ונאנחים, מזדיינים בלי בושה נראה כמו גיהינום, ולפתע חשתי שאני נחנק. "תעזבו אותי." התחלתי להיאבק בהם.
צביקה הניח לי מיד, אבל השמן היה עקשן יותר וניסה להצמיד אותי לקיר. בעטתי בו והוא התרגז והתנפל עלי.
"תעזוב אותו." שמעתי את קולו המוכר של שגיא שצץ פתאום לצידי, לבוש רק מכנסים קצרים מבריקים, ובא לעזרתי. הוא דחף את השמן, משך אותי אליו ויחד, יד ביד, ברחנו החוצה, למסדרון.
"מה אתה עושה פה? איך הגעת לכאן?" צחק בפליאה וניסה לחבק ולנשק אותי.
הדפתי אותו מעלי בסלידה, זה היה אמנם שגיא, אבל היה לו ריח מוזר, עיניו ברקו ופניו להטו מאוד כמו שהיה קורה לו תמיד כששתה יותר מידי. "אתה שתוי?" אחזתי בכתפיו, בוחן את אישוניו שהיו רחבים מידי, "ומסטול." הוספתי.
"מסטול מהתחת." צחקק שגיא בהסכמה והצמיד את פיו לפי.
ניערתי אותו. "די, תפסיק. איפה הבגדים שלך? אנחנו עפים מפה."
"לא רוצה, טוב לי פה. תלך אתה, אני נשאר."
"אני לא הולך בלעדיך." אחזתי בזרועו וגררתי אותו אחרי.
"תעזוב אותי, אני לא רוצה ללכת! עזוב אומרים לך!" צרח שגיא, אבל כשהרמתי אותו על שכמי ונשאתי אותו בסחיבת פצוע לעבר היציאה הוא התחיל לצחקק למרות שלא הפסיק להתפתל ולהיאבק בי, ולתקוע בי מרפקים וברכיים חדות.
טפחתי על ישבנו, פקדתי עליו לסתום, ולפני שמישהו מהנוכחים שהביטו בנו בפליאה משועשעת, אבל לא התערבו, יתעשת וינסה לברר מה קורה פה כבר הייתי בחוץ, משאיר את צביקה ובעל הכרס השעירה בחדר החושך הגיהנומי.
בחוץ פרקתי את שגיא מעל שכמי, אחזתי בחזקה בפרק ידו, חציתי בריצה את הכביש, דחפתי אותו למכונית של יוני שכבר התניע, התיישבתי לצידו וטרקתי את הדלת. 
כמה דקות אחר כך כבר היינו על כביש החוף, עושים את דרכנו הביתה לאור הזריחה הוורדרד.
במקום ליהנות מאור השחר העולה נאלצתי לרסן את שגיא שהמשיך לריב איתי ולמחות שהוא רוצה לחזור למסיבה.
כרכתי את ידי סביבו בכוח, מצמיד אותו אלי. "שב בשקט ותירגע, המסיבה נגמרה שגיא. די, שקט." התחננתי, קרוב לדמעות. ההרפתקה הזו ערערה אותי לגמרי. הייתי עייף מאוד, מזועזע עד עומק נשמתי וקצת מאוכזב מעצמי.
למרבה המזל הוא נרגע לבסוף ונרדם, ראשו על כתפי, ולא התעורר גם כשהגענו הביתה. בעזרתו של יוני היה עלי לשאת אותו על כפיים עד למיטה. אחרי שנפרדתי מיוני, מודה לו בחום, התרחצתי, צחצחתי שיניים, נשכבתי לצידו של שגיא, עטפתי את שנינו בשמיכה ונרדמתי, זרועותיי כרוכות סביבו, ורגלי שלובות בשלו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה