קוראים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

ב. אהבה ממבט ראשון

3. אני אוהב אותך
חזרתי ונזכרתי בה רק למחרת, כשמקס ודודו נענו להזמנתי לצפות יחד איתי ועם שימי בטלוויזיה. בדיוק אז הייתי במטבח, נאבק בפקק יין סרבן ולכן שימי הכניס אותם פנימה. דודו לחץ בחביבות את ידו של שימי והציג את עצמו ואת מקס כשכנים ממול – "אני דודו." אמר בשיא הטבעיות, "וזה החבר שלי, מקס."
ברגע ששמעתי את דבריו קפאתי מול בקבוק היין הפתוח, מתלבט האם לנפץ אותו על ראשו של מקס או שאולי עדיף למשול ברוחי ולשתות קודם את תוכנו לפני שאצא ואשבור את הבקבוק הריק על ראשו של הבוגד החרמן הזה שעד לרגע זה הייתי בטוח שאני מתחיל להתאהב בו. למזלו של מקס הוא הספיק להיכנס למטבח לפני שמרתי אומר והציל את הבקבוק ואת גולגולתו מפגישה לא נעימה.
"לא חבל על היין?" שמר מקס על קור רוחו ותפס את פרק ידי, מציל את הבקבוק ממפגש עם ראשו.
"חבל על מי שמת." עניתי לו בלחש נזעם ומשכתי בכוח את ידי, מתאמץ לשווא לשחרר אותה כדי להמשיך ולבצע בו את זממי.
"די, די, למה אתה תמיד מדבר לפני שאתה חושב?" נזף בי מקס ברכות, שלף את הבקבוק מידי והניח אותו על מדף גבוה, רחוק מהישג ידי.
"הבעיה שלי היא לא שאני מדבר לפני שאני חושב אלא שאני מוריד מהר מידי את המכנסים." המשכתי לכעוס, "למה אמרת לי שאתה ודודו לא ביחד?"
"לא אמרתי את זה." מחה מקס, "אמרתי רק שאני והוא לא עושים את מה שעשיתי אתך."
אני שונא ויכוחים מסוג כזה, "אוף, שתוק כבר." פקדתי עליו ומרוב תסכול בעטתי בשוקו בכל כוחי. למזלו הייתי בכפכפי גומי ובכל זאת הכאבתי לו והוא גנח, מופתע, והדף אותי בכוח אל דלת המזווה.
אני בטוח שהוא רק רצה להרחיק אותי מעליו ולא להכאיב לי, אבל הידית נתקעה בגבי ויבבת כאב פרצה מפי.
הספקתי עוד להבחין בהבעת ההפתעה המבוהלת על פניו של מקס מתחלפת בחרטה כשהבין שפגע בי ואז שרבב דודו את ראשו מבעד לדלת המטבח, מסיח את דעתי.
"הכול בסדר שלומי?" שאל בתום לב, לא מבחין בדרמה הקטנה שהתחוללה רק לפני רגע בין הכיור למזווה, "אתה צריך עזרה?"
"כן, הכול מאה אחוז, מקס עוזר לי, זה בסדר." עניתי מיד בקול שלו, משקר לו באורח אוטומטי, בלי לחשוב, תגובה שהפכה לי לטבע שני.
"אחלה, אז אני אחזור לשימי, הוא ממש נחמד, התלמיד שלך." הצטחק דודו  ונעלם.
"סליחה, לא התכוונתי שלומי." אמר מקס ונראה מלא חרטה ומודאג כשסובב אותי, הרים את שולי חולצתי ובחן את גבי, "כואב?" שאל ברוך ונגע בשריטה ששרטה הידית את עורי.
"כן, קצת. לא נורא." התאמצתי להיות גבר ולא לעשות עניין מהצריבה בגבי.
"אני ממש מצטער, אבל לא היית צריך לבעוט בי."
"ואתה לא היית צריך לשקר."
"לא שיקרתי שלומי." הוא הניח ידיים על כתפי ובחן את פני בריכוז, מביט בי בהבעה מוזרה שלא ידעתי איך לפענח.
"מה?" שאלתי בתוקפנות והתנערתי, מנסה להשתחרר מהמבט שלו שכאילו ניסה לחדור לנפשי ומכפות ידיו שמעכו את בשרי.
מקס הידק את אצבעותיו על כתפי והמשיך להביט בי במין מבט מרוכז ומהורהר כאילו ניסה לחדור מתחת לעורי. "אתה כל כך חמוד." אמר לבסוף באנחה, רכן מעלי ונישק את מצחי בעדינות, "בגללך מתחשק לי להיות צעיר יותר בעשרים שנה."
"לא הייתי מתייחס אליך אם היית צעיר יותר בעשרים שנה." התחצפתי.
"עשר שנים?" הצטחק מקס.
"לא, זה עדיין צעיר מידי לטעמי."
מקס התפרץ בצחוק, אמר לי שאני בלתי אפשרי, צבט את לחיי בחיבה והוביל אותי לסלון.
ישבתי לצידו בצייתנות בעוד שימי ודודו יושבים על הספה ממול וצפיתי בסרט שהיה באמת טוב מאוד, וכמעט שהצליח להשכיח ממני את הבלבול בו הייתי שרוי. כמעט, אבל לא לגמרי. מידי פעם הייתה ברכו של מקס נוגעת קלות בברכי, או מרפקו מתחכך בזרועי, ושוב הייתה דעתי מוסחת.
לא הבנתי מה בדיוק קורה איתו ועם דודו, ולא ידעתי למה אני לוקח את כל הסיפור קשה כל כך, וחמור מכך, לא ידעתי מה אני רוצה שיקרה. כלומר, מצד אחד היה לי ברור שאני רוצה שאני והוא נהיה לבד במיטה, רצוי בלי בגדים, ומצד שני רציתי להרביץ לו, לזרוק אותו החוצה ולא לראות אותו יותר לעולם.
דודו ושימי נהנו מהסרט הרבה יותר ממני, ולמרבה הכעס הפסיקו מידי פעם את ההקרנה כדי לחזור אחורה לקטעים שהלהיבו אותם, חיוו את דעתם המלומדת על התלבושות, הביצועים והטקסט של השחקנים, והצליחו למרוח סרט שאורכו תשעים דקות לאורך שלוש שעות מייגעות למדי.
כל אותו זמן הם אכלו ודיברו, ובעיקר שתו. גם אני שתיתי קצת יין, אבל לא נגעתי באוכל, וכשסוף סוף עלתה הכתובת – הסוף - על המסך הייתי מסוחרר מעט ודי עייף. קמתי כדי להתחיל לפנות את שאריות הכיבוד והכלים למטבח וכמעט נפלתי. מקס מיהר לאחוז במרפקי ולתמוך בי, ולרגע אחד נעים נשענתי על גופו הגדול והחזק ועצמתי את עיני, משתוקק להישאר ככה תמיד. איזה מזל שהחלטתי עוד בתחילת הערב שאני שונא אותו ולא רוצה לראות אותו יותר לעולם.
"גם אני די עייף וקצת שתוי." הודה שימי בחיוך ילדותי מעט, והניח יד על ברכו של דודו, נתמך בו לפני שמשך את עצמו מתוך הספה והתחיל לעזור לי עם הכלים.
"לדעתי כדאי שתישאר לישון פה, שתית די הרבה ולא רצוי שתנהג עכשיו." אמר דודו ברוב תבונה ושימי הסכים איתו מיד וקיבל בלי היסוס את הצעתו להישאר לישון אצלם הלילה.
"אם זה בסדר מבחינתך מקס?" נזכר פתאום ופנה בנימוס אל מקס שאמר שזה רעיון נהדר, ולמה שהם לא ילכו להתארגן? הוא כבר יעזור לשלומי לסדר הכול.
הם הסתלקו במהירות חשודה, משאירים אותי עם מקס שאמר לי שהכלים לא יברחו לשום מקום, כרך יד על כתפי והוביל אותי לחדר השינה, הפשיט אותי בזריזות והכניס אותי למיטה.
"אני כועס עליך, עזוב אותי." הדפתי אותו מעלי כשנכנס אחרי למיטה והניח יד על בטני.
"חבל, אתה סתם כועס." אמר מקס, "אתה פשוט לא מבין."
"מה יש להבין? אתה עם דודו, זה ברור. אני לא מבין איך אתה לא מתבייש לבגוד בו, או שאולי יש לכם יחסים פתוחים, שזה אפילו יותר מגעיל."
"מה מגעיל ביחסים פתוחים? יש כאלה שזה עובד אצלם, ואם תחשוב על זה זה סידור יותר הוגן מאשר לשקר ולבגוד."
"אז זה מה שיש לכם? יחסים פתוחים?"
"לא בדיוק שלומי, זה מסובך, קשה להסביר."
"תנסה, אני מקשיב."
הוא נשכב על צידו ומשך אותי אליו לכפיות, "נוח לך ככה?" שאל, "הגב עוד כואב לך?"
"רק טיפה, זה בסדר. נו, תסביר."
"דודו ואני... אנחנו מכירים כבר כמעט שלושים שנה. כשפגשתי אותו הוא היה חייל צעיר שהגיע לעיר הגדולה כדי לחיות כמו שהוא חלם תמיד, ואני שיחקתי את התל אביבי המתוחכם שידע הכול והכיר לו את כולם."
"למה שיחקת? לא היית באמת תל אביבי?"
מקס גיחך, "לא ממש, אבל הצלחתי להעמיד פנים די יפה. האמת היא שבמקור אני מעיר קטנה באוקראינה, הגעתי לארץ בשנות השבעים ולמזלי לאימא ולסבתא היה מספיק שכל להתעקש לגור בתל אביב. אבא הסתלק עוד לפני שהתגייסתי, חזר לאוקראינה ומאז לא שמעתי ממנו כלום. הגעתי לארץ בגיל שמונה ויש לי זיכרונות מאוד מעורפלים מהמקום שנולדתי בו. גם הרוסית שלי כבר די חלודה... בעיני דודו הייתי איש העולם הגדול, אבל הייתי מבוגר ממנו רק בשנתיים, והאמת שלא ידעתי כלום על שום דבר."
"מה עם אימא וסבתא שלך? הן עדיין חיות?"
"סבתא נפטרה לפני עשרים שנה, אימא דווקא די בסדר, חיה עם מישהו... עדיין מקווה שיום אחד אני שוב אתחתן."
"שוב?" נדהמתי, "למה אתה מתכוון שוב?"
"הייתי נשוי פעם, בגלל זה נפרדתי מדודו, הייתי חרא, אני מודה. לא התכוונתי להיות כזה, אבל כיום אני מבין... לא יודע, בעצם אני עדיין לא מבין כלום."
הוא השתתק, שקע במחשבות, ואז המשיך, "היינו יחד שלוש שנים, השנים הזוועתיות ההן כשעדיין לא ידעו מה בדיוק גורם לאיידס ואיך לא להידבק. אני חושב שאהבנו מאוד זה את זה, אבל לא הצלחנו להתמודד עם הרגש הזה... היה לי קשה עם העניין הזה, עם מה שהרגשתי כלפיו, לקח לי שנים להיפטר מהרעיון שגברים טובים רק לסקס, בלי רגש, ושאפשר לאהוב באמת רק נשים, וחוץ מזה עם הזמן דודו הפסיק להיות ילד, התבגר קצת, למד דברים על עצמו, לא הסכים יותר לעשות מה שאמרתי לו. לא קיבלתי את זה יפה, הייתי שתלטן נוראי ולא קלטתי..." הוא שב והשתתק, ליטף אותי בפיזור נפש, מעביר יד חמה על כתפי מותני ואחר כך על חזי. "כמה שאני חושב יותר על העבר שלי ככה אני מבין יותר איזה טיפש הייתי וכמה טעויות עשיתי."
"כל אחד עושה טעויות כשהוא צעיר. אף אחד לא נולד חכם." הערתי בכובד ראש שהצחיק אותו קצת.
תקעתי מרפק בבטנו. "נו, תמשיך לדבר. איזה טעויות עשית?"
"התעקשתי לא לתת לדודו להיות אקטיבי, והוא, מסכן... עשיתי לו סצנה נוראית, כעסתי עליו כי הוא לא רצה לעשות סקס איך שאני אוהב. התנהגתי כאילו שהוא עושה לי דווקא... טעות חמורה. בסוף לא הייתה לו ברירה, הוא היה חייב לבגוד... ולהיפרד ממנו כדי להתחתן הייתה טעות גדולה עוד יותר."
"אשתך ידעה שאתה הומו?"
"סיפרתי לה שניסיתי גם עם גברים ושהחלטתי בסוף שנשים עדיף, ובאמת חשבתי ככה בהתחלה, כשהייתי איתה לא הייתי הומו, לא בשנה הראשונה בכל אופן, אבל אחרי שהילד נולד היא הפסיקה להתייחס אלי... כמו הרבה גברים במצב הזה גם אני התחלתי לחפש סקס בחוץ, וכמובן שישר פניתי לגברים. אמרתי לעצמי שאני מזדיין עם גברים ולא עם נשים כי איתם זה לא נחשב לבגידה." הוא הצטחק, "אל תשכח שהייתי אז רק בן שלושים ודי טמבל." הוסיף בסלחנות.
"גם אני כבר בן שלושים." העזתי להעיר.
"כן, אבל היום זה אחרת, בן שלושים של היום הוא לא בן שלושים של פעם למרות שגם אתה עדיין די ילד."
"אני לא." מחיתי, "בן כמה הילד שלך כיום?" שיניתי נושא.
"בן עשרים ושלוש. הוא בגרמניה כיום, חי עם אימא שלו ועם בעלה, לא מדבר עברית ולא ממש מכיר אותי."
"איך אתה מדבר איתו?" הופתעתי.
"בעיקר בגרמנית." אמר מקס, "וקצת באנגלית. רוסית הוא לא יודע בכלל, לא נורא, העיקר שהוא לא יצא הומו. נורא פחדתי שגם הוא... לא הייתי סולח לעצמי על דבר כזה. גם ככה אני מרגיש די אשם שלא גידלתי אותו, אבל אולי ככה עדיף, יותר טוב לו בלי אבא כמוני שרק יביך אותו."
"למה אתה מדבר ככה? אין בך שום דבר מביך."
מקס נאנח ואמר שהסיוט שלו היה תמיד שהבן שלו יחזור הביתה בוכה כי הילדים הציקו לו שאבא שלו הומו.
"בגלל זה התגרשת?"
"התגרשתי כי אשתי לא הייתה מוכנה לסבול את הבגידות שלי יותר, ובצדק. עשיתי טעות כשהתחתנתי איתה למרות שבזמנו באמת אהבתי אותה, ואני יודע שהיא אהבה אותי, אבל אנשים משתנים עם הזמן... כשהילד היה בן שלוש נעשה ברור שאי אפשר לשקם יותר את הנישואים שלנו. רק גרנו יחד, אבל לכל אחד היו החיים שלו, ואז היא פגשה מישהו שהיה מוכן לקחת אותה ואת הילד לגרמניה, דווקא בחור הגון מאוד שבאמת אהב אותה. לא הפרעתי, הרגשתי שהזקתי לה כבר מספיק והגיע הזמן להמשיך הלאה, התגרשנו יפה כמו אנשים תרבותיים, היא המשיכה עם החיים שלה ואני ניסיתי להמשיך עם שלי."
"ולא הצלחת?"
"כן ולא. אני חי, אני בריא, זה כבר מזל גדול. בתקופה שזה היה באמת מסוכן והמון הומואים נדבקו הייתי רק עם דודו, עד שהתחלנו לבגוד כולם כבר ידעו שצריך קונדום, מהבחינה הזו היה לי באמת מזל גדול, אבל קשה להגיד שהחיים שלי הם סיפור הצלחה. לא הצלחתי לחיות לאורך זמן עם אף אחד ואני מאשים בזה בעיקר את עצמי, הייתי טיפש ודפוק, למזלי נשארתי ביחסים מצוינים עם דודו, הקשר היחיד שלי עם גבר שהחזיק מעמד."
"לא היו לך בני זוג אחרים חוץ ממנו? לא היית אף פעם מאוהב במישהו?"
"הייתי, ויותר מפעם אחת, אבל זה תמיד נגמר רע." אמר מקס בחוסר רצון, ואחר כך התחיל לשאול אותי על ילדותי ונעורי, חקר אותי על משפחתי, הקשיב בסבלנות כשסיפרתי לו על אימא וסבתא השתלטניות שלי שרמסו בלי שום קושי את אבא ואת סבא, ונאנח באהדה כששמע שגרנו תמיד באותו בניין, דירה מול דירה, חיים בחמולה צפופה וחונקת שהנשים שלטו בה ללא מצרים. "רק האח הגדול של אימא שלי, דוד אורי, העיז להתגרש ולעזוב את הארץ ומאז הוא נעשה הגיבור שלי. כמה שסבתא כעסה עליו יותר ככה אני הערצתי אותו יותר."
"ומה עם ההורים של אבא שלך? היה לך קשר אתם?"
"רק עם סבא מאיר, סבתא נפטרה עוד לפני שנולדתי וסבא חי לבד במושב שאבא בא ממנו, כל חופש גדול הייתי נוסע להיות אצלו וזה היה נהדר. מאוד אהבתי לגור אצלו, מאז שמלאו לי חמש הוא התייחס אלי כמו אל בן אדם בוגר, לימד אותי לנהוג בטרקטור, נתן לי להחליט מה ללבוש, ותמיד שאל מה אני רוצה לאכול ומה דעתי על כל מיני דברים... הוא היה בן אדם נהדר, מאוד הצטערתי שאני לא יכול לגור איתו תמיד. תכננתי לעבור למושב ולעזור לו אחרי השחרור, אבל לצערי הוא נפטר כשהייתי חייל. אני לא יכול להאמין שמאז עברו כבר עשר שנים, אני מתגעגע אליו עד היום... אני לא יודע למה אני מספר לך עליו, אני בטח נורא משעמם אותך."
"ממש לא, אני אוהב להקשיב לך." נישק מקס את כתפי.
הסתובבתי אליו והדפתי אותו מעלי, "תפסיק להתחנף מקס, זה לא יעזור לך, קדימה, עוף מפה, תחזור לדודו שלך."
"הוא לא שלי, ואם אני אחזור עכשיו לדירה אני רק אביך את שנינו, ואולי גם את שימי, למרות שהוא לא נראה לי כמו בחור שקל להביך אותו."
"אתה חושב שהוא ושימי... שהם..."
"כן, בטח." פסק מקס בביטחון.
"ואתה לא מקנא?"
הוא צחק. "ממש לא, במה אני צריך לקנא? הרי גם לדודו מגיע לזיין."
"אז אתה והוא... אתם לא?"
"לא. כבר שנים שלא. שנינו אקטיביים מידי. כשהוא היה בן עשרים ומשהו עוד הצלחתי לשכנע אותו מידי פעם, אבל הוא תמיד שנא את זה, וכיום אין מצב. וחוץ מזה לרוע המזל הטעם שלנו בגברים לא השתנה מאז שהיינו צעירים. גם כיום שנינו מעדיפים בחורים צעירים מאיתנו בהרבה, למרות שגם אני וגם הוא כבר מזמן נחשבים לויאז'ות. עצוב, אבל ככה זה."
"אז מה אתם עושים יחד?" התעקשתי להבין.
"אנחנו פשוט יחד, זה הכול. אנחנו מכירים שנים ונוח לנו זה עם זה. נעים לנו לישון באותה מיטה, ונחמד לנו לגור יחד. זה עדיף על להיות לבד, לא?"
"אבל מה עם סקס? מה אתם עושים בקשר לזה?"
מקס משך בכתפיו, "מסתדרים, או שלא. זה לא באמת כל כך חשוב."
"זה כן חשוב." התרגזתי, "זה ממש חשוב."
"אולי בגילך, לא בגילי."
"שטויות." התעצבנתי ושלחתי יד לאברו, "מה השטויות האלו, בטח שסקס חשוב." הצהרתי ונישקתי את פיו, מתחכך בו, וכמו שקיוויתי הוא הפסיק לדבר שטויות, והוכיח לי באותות ובמופתים עד כמה הסקס חשוב בלי שום קשר לגיל.
איך זה יכול להיות שלפעמים סקס הוא משהו משעמם ומגעיל, סתם פעילות סתמית שאנשים עושים רק כדי להתפרק ולפעמים הוא יכול להעיף אותך עד לרקיע השביעי ובחזרה? תחשבו על זה רגע, זה לא מוזר שאותה הפעילות שיכולה לעשות לך חשק למות, או לעבור שינוי מין, או לפחות לברוח מהארץ, יכולה, בנסיבות אחרות, לגרום לך להרגיש שאתה האדם בר המזל ביותר על פני כדור הארץ? הרי מדובר באותן התנועות בדיוק.
הסיבה להבדלים התהומיים האלו היא שסקס זה משהו שעושים עם בן זוג ולכן הרבה מהפעילות הזו - שהיא כל כך פשוטה ועם זאת כל כך מסובכת, כל כך נעימה ועם זאת יכולה לגרום לסיבוכים ולכאבי לב ואפילו לסיכון החיים - תלויה בבן הזוג ובנסיבות בהן אתם נמצאים.
איך זה שסקס יכול לדרדר גבר בוגר ונבון בדרך כלל למצב נפשי אווילי של בת טיפש עשרה מאוהבת? אין לי מושג איך המהפך הזה מתחולל ולמה, אבל לצערי זה מה שקרה לי באותו לילה. אני לא בא בטענות לאיש, הכול קרה באשמתי. נכון, שתיתי יותר מידי והייתי עייף ונרגש, אבל אלו רק תירוצים קלושים שלא מצדיקים את השטות שאמרתי. אם לפחות הייתי אומר את זה תוך כדי הזיון אז אולי, איכשהו, אפשר היה להצדיק את ההתנהגות הלא אחראית שלי, אבל אני אמרתי את זה אחר כך, אחרי ששנינו גמרנו והתמוטטנו מותשים אחד על השני. לכן אין לחוסר האחריות הפושעת שלי שום הצדקה למרות שהיו לי נסיבות מקלות כדלהלן – מקס הביט כל הזמן לתוך עיני, מתרכז בי בצורה שבלבלה את מוחי המטופש וכל הזמן נגע בי בדייקנות כזו עד שהרגשתי שאני מרחף מרוב עונג ובכל זאת אני די בטוח שהייתי מצליח לרסן את לשוני הפוחזת לולא הוא היה מנשק אותי בעדינות כזו אחרי שגמר ואומר לי - תודה חמוד – במין טון נוגע ללב כזה שהמס את מעט התבונה שעוד נותרה במוחי ואחר כך הביט בי ככה, במין התרגשות כזו... יכול להיות שזו לא הייתה סיבה מספקת להגיד לו - אני אוהב אותך - ולהימרח עליו כאילו שאני בטוח שגם הוא אוהב אותי, אבל אין להכחיש שזה בדיוק מה שאמרתי, ואחר כך עוד נמרחתי עליו בלי מעצורים ואת המשגה הנפשע הזה אי אפשר למחוק.
מצד שני אולי הוא לא שמע אותי? דיברתי בקול די חלש, אפשר להגיד שלחשתי, ועובדה שהוא לא ברח משם במהירות, ואפילו החזיר לי חיבוק ונרדם צמוד אלי, מחייך. מהניסיון המר שצברתי עם גברים אין ספק שהוא לא היה נשאר לישון איתי בשלווה כזו אם הוא היה שומע מה אמרתי, הוא בטח לא שמע מפני שדיברתי בלחש ולכן הכי טוב שפשוט אתעלם מכל העניין ואלך להכין לנו ארוחת בוקר.

4. פחדן
התחלתי לטגן את החביתה כששמעתי את מקס קם מהמיטה. הצצתי לחדר השינה בחשש ושאלתי אם הוא רוצה קפה.
"אני אשמח." אמר, מביט בי במבט מודאג.
"הכול בסדר?" שאלתי, חש פתאום מבוכה ואי נוחות, מה אני אעשה אם הוא ישאל אותי למה בדיוק התכוונתי אתמול? ומה פתאום אמרתי את מה שאמרתי? אולי כדאי שאביים למפרע התקף אפילפסיה או אמנזיה או אולי...
"אין לי מברשת שיניים ואני לא מגולח." העביר מקס יד על פניו, "אולי עדיף שאני אלך לדירה שלי כדי להתארגן?"
"אבל שימי עדיין שם. האופנוע שלו בחנייה. למה שלא תשתמש במקלחת שלי? יש לי פה מברשת שיניים חדשה וסכין גילוח חד פעמי, ואם בא לך להתקלח יש מים חמים."
מקס הנהן, אמר תודה, ורבע שעה אחר כך כבר הפציע במטבחי, שערו הקצוץ לח ופניו מגולחות. 
למראה שפע המזון על השולחן הוא מחה שהוא לא נוהג לאכול ארוחת בוקר, אבל השתכנע די בקלות לאכול איתי סלט וחביתה, וגם טוסט עם אבוקדו, ואחר כך עזר לי לסדר הכול. השעה הייתה כבר כמעט אחת עשרה, והאופנוע הצהוב של שימי עדיין חנה בשלווה מול הבית ואיש לא הרים את התריס בחדר השינה של דודו ושימי.
"לעזאזל עם הדודו הזה." רטן מקס, "זין עליו, כמה הוא יכול לישון?"
"מה אכפת לך?" פייסתי אותו, "שבת היום, שישנו כמה שבא להם. בוא נלך לטייל עם אינשם, הוא נורא ישמח."
"איזה מין שם זה אינשם?" ליטף מקס את הכלב הקטן והמכוער שקיבלתי לפני שנתיים ממישהו בעבודה שעזב לניו יורק.
"לא ידעתי איך לקרוא לו אז קראתי לו אינשם בתור שם זמני, ובסוף זה נשאר ככה, אני לא חושב שזה מטריד אותו." הסברתי. "יאללה יא מכוער, בוא נלך לטייל קצת." פניתי אל הכלב שלא נעלב כלל אלא קיפץ בהתלהבות ופרץ בדהרה, מפחיד את כל החתולים שנקרו בדרכו.
"אל תקרא לו ככה הוא ייעלב." מחה מקס.
צחקתי ומקס חייך, ושנינו התיישבנו לנו בשמש על ספסל בגן הציבורי נהנים מהשקט ומהאוויר הקריר ושוחחנו על דא ועל הא משועשעים מתעלוליו של אינשם שהתרוצץ סביבנו שמח וטוב לב.
חזרנו מהטיול אחרי כשעה ולהפתעת שנינו האופנוע הצהוב של שימי עדיין חנה מול הבית. מקס הביט בשעונו, נרגז מעט, ואמר שדודו הגזים לגמרי הפעם והוא הולך הביתה וזהו.
"עזוב, למה לך להביך אותם? בוא נלך אלי לאכול גלידה." פיתיתי אותו.
מקס הביט בי, מהסס. "אתה בטוח?" שאל, "אין לך תוכניות אחרות? לא נמאס לך לבזבז את כל השבת על זקן כמוני?"
מחיתי נמרצות שהוא לא זקן, ושאני נהנה מאוד להיות איתו, והוספתי שמזמן לא הרגשתי כל כך נוח עם מישהו. "אולי אנחנו מכירים מגלגול קודם?" התבדחתי, אני לא מאמין בגלגול נשמות, אבל היה לי כל כך נעים ורגוע איתו... כאילו אנחנו יחד כבר שנים רבות.
"אני לא מאמין כל כך בעניין הזה של גלגול קודם." אמר מקס בכובד ראש, "אבל מצד שני, אולי זה נכון? לך תדע."
אחרי שהסכמנו לא לחרוץ דעה על הנושא השנוי במחלוקת הזה חלצנו נעלים והתיישבנו לנו בנוחיות על הספה בסלון, אכלנו גלידה, צפינו באיזה סדרה רומנטית טיפשית והתבטלנו לנו בסבבה.
החדר היה אפלולי כי בשעות האלו צריך להגיף את התריס כדי שקרני השמש לא יפריעו לצפייה במסך ושנינו התרווחנו לנו בנחת, נהנים מהגלידה המתוקה חמצמצה בטעם לימון וניל, ומהדיאלוגים השנונים שהחליפו הגיבורים זה עם זו עד שהגיעו לסוף הצפוי והתנשקו
"טוב, זה היה צפוי שהסוף יהיה טוב." חייכתי בסיפוק – אני מכור לסופים טובים ורומנטיים - והבטתי במקס, מצפה לאישור. הוא החזיר לי מבט קודר, לקח ממני את הצלוחית הריקה והדביקה, הניח אותה על השולחן לצד הצלוחית שלו, והביט בפני במבט מרוכז שליטף אותי מבפנים.
"חבל שבחיים זה לא ככה." אמר בעצב.
"מה לא ככה?" התעקשתי לא להבין, למרות שליבי התכווץ במין אזהרה מוקדמת של בעל ניסיון שכבר עברו עליו אכזבות רבות ומרות.
מקס הרים את כף ידי אל פיו, מנשק את קצות אצבעותיי, "אתה כזה מתוק." העיר בחיוך עצוב.
"זה לא אני, זו הגלידה." אמרתי באווילות והושטתי את ידי השנייה ללטף את פניו. לא הייתי מסוגל להגיד לו במילים עד כמה הוא יקר לי, כמה טוב לי ונעים לי להיות איתו, וקיוויתי שהמגע המלטף יעביר לו את תחושותיי.
"כן, גם אני אוהב אותך שלומי." אמר מקס ולכד את כפות ידי בכפו, מועך אותן בעדינות, "אבל זה פשוט לא ילך חמוד, אני נורא מצטער, אתה אף פעם לא תדע עד כמה, קורע אותי להגיד לך דבר כזה, אבל אני מצטער נורא, אני לא יכול לעבור את זה שוב."
"לעבור את מה?" מצמצתי כדי לעצור את הדמעות שלי שבניגוד אלי הבינו אותו בלי צורך בהסברים.
מקס נאנח, משך אותי אליו לחיבוק והניח את ראשו בשקע צווארי. "אני יודע, אני פחדן." אמר במין השלמה שקטה ועצובה שעוררה את זעמי, "אבל אני זקן מידי לעבור את כל העניין הזה שוב. בגילך קשה להבין דבר כזה, אבל תאמין לי, עוד פעם אחת תהרוג אותי שלומי, לקח לי שנים להתאושש מהפעם הקודמת. אם אני רוצה לזכות ליהנות מנכדים עדיף שאני אברח ממך לפני שזה יהיה מאוחר."
"בבקשה, אל תברח." כרכתי את ידי סביב עורפו הרחב, מעביר את אצבעותיי בשערו שהיה קצר וסמיך, מגעו רך כמו מגע של מברשת משובחת ואמרתי שבשבילי זה כבר מאוחר מידי ושאני מבקש שיישאר.
יכולתי לחוש שדברי נוגעים לליבו, מזעזעים את התנגדותו קמעה, אבל לא מצליחים לקעקע אותה. הוא אמר שהוא מבין, אבל הוא מצטער, הוא לא יוכל לעמוד בזה שוב והבליע מעין התייפחות מאופקת ששברה את ליבי.
"אולי בכל זאת תנסה? בבקשה מקס." התחננתי בלי בושה. רק בפניו יכולתי להרשות לעצמי להשפיל את עצמי ככה ולהישאר בחיים.
"זה לא ילך." הוא חזר ואמר בעקשנות, "למה אתה לא מבין ילד? אני כבר יודע איך זה יהיה, בהתחלה יהיה נפלא ואחר כך, בעוד שנה שנתיים, יימאס לך, תתחיל להשתעמם, להרגיש שאני מבוגר מידי, שההבדל ביני לבינך מכביד עליך ותלך, ואז אני אשבר. זה קרה לי כבר פעם אחת, אבל אז הייתי עוד מספיק צעיר וחזק כדי להתגבר. היום אני כבר לא אצליח, ואני לא יכול לקחת את הסיכון הזה, אתה מבין?"
לא עניתי, לא העזתי לפתוח את הפה מפחד שתפרוץ ממנו יללת כאב והסתפקתי בזה שהנדתי את ראשי בתוקף לאות לא. לא הבנתי, ולא הסכמתי, ולא הייתי מוכן לקבל את הסיבות לדחייה שלו, פשוט לא.
מקס קם, ואני קמתי גם כן ונצמדתי אליו בחיבוק הדוק ככל שיכולתי, ידי כרוכות סביב מותניו וראשי על כתפו, מחפש נואשות במוחי אחרי צירוף המילים שיצליח לשכנע אותו שאין לו סיבה לפחד, שלעולם לא אכאיב לו, שהוא יקר לי יותר מחיי, שבבקשה לא ילך.
לא מצאתי את המילים המתאימות. למה כשצריך לסתום אני מקשקש ופולט הבלים, ודווקא ברגע זה, כשהייתי צריך להגיד משהו, נאלמתי דום?
"אני צריך ללכת חמוד." הדף אותי מקס מעליו בעדינות, "אתה תהיה בסדר?"
הנדתי לאות לא וברחתי למיטה שלי, הטלתי את עצמי עליה, תוקע את אגרופי בפי כדי לא להתחיל לצרוח מרוב ייאוש.
"טוב, אז אה... אז אני הולך." אמר מקס בהיסוס. המשכתי לשתוק ושמעתי את צעדיו פונים לכיוון הדלת, הידית הרעישה קלות, הצירים חרקו, מישהו צחק בחוץ, אמר בוקר טוב בקול שמח, מחוץ לבית נשמע רעש של צעדים, קולות גברים צוהלים, צחוק, רעש של מנוע מכונית. הדלת חרקה קלות אבל לא נסגרה, מישהו דיבר בחוץ, לא שמעתי את המילים, אבל זיהיתי את קולו הנמוך והרציני של מקס ואת הבריטון הנעים של דודו. הדלת בדירה שלהם נפתחה ונסגרה חליפות. פעימות של מוזיקת טרנס מורטת עצבים (אני מתעב את סוג הרעש הזה בכל ליבי) נשפכו החוצה, מתגברים ומתעמעמים. דודו הפציר במקס לעשות משהו, והוא סירב בתוקף. שכבתי בשקט, מקשיב, רגשות האבל והכישלון ששיתקו אותי נדחקו לאיטם הצידה מפאת הסקרנות, מה הולך שם לכל הרוחות?
קמתי וניגשתי לפתח הבית. מקס עמד על סף הדלת, חוסם אותה בגופו, ודודו עמד בחוץ ודיבר בהתלהבות בעוד מקס מניע בראשו בסרבנות לאות לא.
"אבל מקסים, בחייך... שני פאסיביים מתוקים וצעירים, חרמנים אש, והמון ממתקים, חלק מהם אפילו חוקיים, ועוד מעט שימי מגיע עם עוד אחד... נוכל לחגוג עד הלילה, מתי תהיה לך עוד הזדמנות כזו?" הפציר דודו בחיוך, ואז הבחין בי ונופף לי בעליזות מסטולית, "גם אתה מוזמן שלומי."
"אל תערב את הילד בעניין הזה." ניסה מקס לסגור את הדלת.
"לערב אותי במה?" התמלאתי סקרנות, וגם, למה להכחיש? במין חשק זדוני לפגוע במקס כפי שהוא פגע בי.
"מסיבת זיונים." פיזם דודו, וענטז בעליצות. דלת הדירה שלו נפתחה וראש בהיר ומתולתל של נער הציץ החוצה. שמץ מגופו נחשף מעבר לדלת וברור היה שחוץ ממגבת די קטנה כרוכה למותניו הוא ערום לגמרי. בחור צעיר, שזוף שרירי ורזה, עליז ויפה להלל. "נו, בעל הבית, מה קורה?" האיץ בדודו בעוד הוא מעביר מבט בוחן ומעריך, זריז ומנוסה מאוד, על גופו הגדול של מקס, מבט שהבעיר את קנאתי. "בוא ותביא גם את השכנים." קרא לעברנו, ואז הניח מישהו כף יד גברית, גדולה ושחומה, על כתפו וגרר אותו פנימה, סוגר את הדלת בחטף, ושוב התעמעם קול הרעש הקצבי, ממרט העצבים, ושלושתנו נותרנו עומדים בפתח דירתי, שותקים.
"זה לא נראה לי דודו." אמר מקס קדורנית, "ממש לא."
"אז לא, אז אל תשתתף." הוריד דודו את כפו מהמשקוף, "תעשה מה שאתה רוצה מקס!" התיז בבוז, ופנה ללכת.
"חכה דודו, אני בא אתך." נדחקתי מימינו של מקס, מנסה לצאת החוצה.
"בשום פנים ואופן לא." הדף אותי מקס פנימה בגופו, "אתה נשאר כאן, איתי." פסק, וטרק בזעף את הדלת. עמדנו זה מול זה במסדרון הכניסה הקטן שלי שהאפיל באחת, מביטים אחד בשני בעיניים קרועות לרווחה.
"אתה באמת רוצה ללכת?" שאל מקס בעצב, מתחרט מן הסתם על התקף ההחלטיות שלו, "אתה בטוח? הם לוקחים כל מיני סמים, אקסטות וחגיגת וכאלה... מתמסטלים, ושותים, ומעשנים, ומזדיינים, זה מה שבא לך לעשות, באמת?"
"לא, בטח שלא, אבל אם אתה לא רוצה אותי מה עוד נשאר לי לעשות?"
"למצוא מישהו בגילך, מישהו שמתאים לך יותר ממני."
"אתה צודק, אני באמת צריך למצוא מישהו, רק לדאוג שלא יהיה פחדן מסריח כמוך."
"זה לא הוגן." מחה מקס, "אין לך מושג איך זה להיות בגילי ולרצות..." הוא השתתק והניף את ידו בתנועת ויתור נואשת, "אין סיכוי שתבין את זה."
"לא נכון, אם תסביר לי אני אבין."
"אבל כבר הסברתי לך, מה יש פה להבין? ברור שאין לנו שום סיכוי ואין בכלל טעם. חבל לנסות משהו שיגמר בבכי."
רעש מוכר של אופנוע טרטר בחוץ. הצצתי דרך החלון וראיתי את שימי מחנה את האופנוע שלו ויורד מעליו. מאחוריו ישב גבר צעיר חבוש קסדה שכיסתה את רוב פרצופו, ורק אחרי שהוא הוריד אותה נוכחתי לתדהמתי שזה חזי, התלמיד ההומופוב רע המזג שלי שתמיד הזעיף את פניו לשמע החוכמות ההומואיות של שימי, וענה לו תשובות קצרות טעונות סלידה גבריות, והנה הוא פה, עוקב אחרי צעדיו המפזזים של שימי, שם פעמיו הישר אל גוב האריות של מסיבת הזיונים הספונטנית ההולכת ומתהווה במרץ בדירה הסמוכה.
"אני לא מאמין." אמרתי, "לא יכול להיות שחזי מבין מה הולך לקרות שם?"
"מי זה חזי?" הציץ מקס מעבר לכתפי.
"זה הבחור הזה שבא עם שימי."
"מאיפה אתה מכיר אותו?"
"הוא תלמיד שלי, אבל לא יכול להיות שגם הוא... אני לא מאמין שיחזקאל מועלם הוא הומו."
"למה לא? לא כולם כמוך, לא על כול הומו רואים שהוא אוהב זין." העיר מקס לפי תומו. לא הייתה לו שום כוונה להעליב אותי, אבל למרות שכיום אני מבוגר בעשרים שנה מהילד השמנמן שהייתי, ילד עדין שאהב בובות ופחד משיעורי ספורט, נעלבתי עד עמקי נשמתי מהמשפט שהוא פלט כבדרך אגב.
"למה אתה מתכוון רואים עלי?" שאלתי בשקט, קופץ את אגרופי, "מה בדיוק רואים עלי?"
"לא חשוב." אמר מקס, מבחין מיד שפגע בנקודה רגישה אצלי, "לא התכוונתי להעליב." הוסיף, וניסה לגעת בלחיי במעין ליטוף שהדפתי בגסות.
"עזוב אותי."
"שלומי... אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך." התנצל מקס.
"ובכל זאת אתה עושה את זה כל הזמן." ציינתי במרירות.
"אני יודע, אני באמת מצטער, לא התכוונתי, אתה כל כך חמוד שלומי, אני מאוד מחבב אותך, אל תכעס עלי."
"איך אני יכול לא לכעוס עליך? לא מספיק שאתה מתייחס אלי כמו אל איזה ילד טיפש עכשיו אתה גם אומר שאני נשי וקוקסינל ו..."
"לא אמרתי את זה." מחה מקס.
"אמרת שאני חמוד." רתחתי מכעס, ועיני התמלאו דמעות.
"אבל... אבל..." פרש מקס את ידיו במחוות חוסר ישע נדהם, "נו, די, אל תבכה." ניסה לחבק אותי, ושוב הדפתי אותו מעלי.
"עזוב אותי, אל תיגע בי, לך מפה."
"בסדר." אמר מקס בנחת, "אני הולך." ופנה לדלת.
"אתה הולך למסיבה המגעילה ההיא?"
"יש לי ברירה?"
"כן, אתה יכול להישאר פה."
"אבל אמרת לי ללכת."
"כי... לא התכוונתי לגרש אותך מקס, אבל..." הדלת נפתחה בתנופה ושימי התפרץ פנימה בהתלהבות, "אהלן בנות, מה קורה? למה אתן יושבות פה בחושך כמו שתי פולניות? בואו לחגוג!"
"שימי, מה עובר עליך? מה אתם עושים שם?"
"חוגגים." פיזז שימי, מקפץ מרגל לרגל, מסתחרר בעליזות. מקס התקרב אליו ובחן אותו בדאגה, "אתה מסטול לגמרי." אמר, "מה לקחת?"
שימי גיחך. "חגיגת." אמר וצחקק באווילות, "רוצה גם? קדימה המורה, בוא גם כן."
"לא היום, אולי פעם אחרת. תגיד, הבחור הזה שהבאת על האופנוע שלך, זה לא היה חזי במקרה?"
"ממש לא במקרה. חבל לך על הזמן איזה חבילה ענקית יש לשרמוטה הנטחנת הזאת."
"למי, לחזי?"
"כן, לחזי." התפקע שימי מצחוק, "אז אתם באים? דודו ממש רוצה שתבוא מקס."
"בסדר." אמר מקס, "אני בא." כרך יד על כתפו של שימי והוביל אותו החוצה ולפני שסגר את הדלת הסתובב וזרק לי, "תישאר פה, אני מיד חוזר." 
לא עצרתי את נשימתי בהמתנה לשובו, הייתי בטוח שברגע שהוא ייכנס לשם הוא כבר לא יצא כל כך מהר.
כבר יצא לי להשתתף בתקופת נעורי הפוחזים במספר מסיבות מין ספונטניות מסוג זה וידעתי מה יכלול הכיבוד – חשיש, אקסטות, קוקאין, הרבה שתייה חריפה שתעורבב בחגיגת מן הסתם, או במשהו דומה – הבידור יהיה סקס, סמים ועוד סמים, מעט מידי קונדומים ויותר מידי גברים צעירים שיעשו הכול כדי לזיין כמה שיותר ולעזאזל התוצאות.
כשהייתי צעיר יותר מסיבות חשק מסוג זה משכו אותי בחבלי קסם, אבל ככל שהתבגרתי והחכמתי הקטע של סקס המוני עם זרים נראה לי מאוס ומסוכן יותר ויותר.
הזלזול המופגן בסקס מוגן שהפגינו רוב הנוכחים הפחיד אותי ותמיד חששתי שפתאום תתפרץ פנימה משטרה ותעצור את כולם בגלל כל החומרים הלא חוקיים ההם שתמיד גרמו לי להתקפי מיגרנה מאוד לא סקסיים, וחוץ מזה חלק מהנוכחים תמיד נראו לי צעירים מידי... לך תדע בימינו מי קטין ומי נשא... לא חסרו סיבות מאוד הגיוניות לא להשתתף באורגיות הספונטניות יותר או פחות הללו, אבל ביני לבין עצמי ידעתי שמה שבאמת מרתיע אותי הייתה אווירת הייאוש והתיעוב העצמי שתלתה מעל ראשי החוגגים כמין עננה שחורה, בלתי נראית אך מוחשית מאוד לאנשים כמוני - הומואים שלא באמת אוהבים את עצמם.
תמיד חשתי שכל הגברים האלו שנראו כל כך מרוצים וחרמנים מתעבים את עצמם בסתר ליבם בדיוק כמוני ועושים הכול, במודע או לא במודע, להרוס את עצמם פיזית ונפשית.
יכולתי לחוש את האנרגיות השליליות מפעפעות מהדירה הסמוכה, חודרות דרך הקיר המשותף שלי עם השכנים, נישאות על גבי הפעימות הקצביות המעצבנות של מוזיקת הטראנס, מקרינות אלי גלים של תיעוב ושנאה עצמית שצמררו את עורי. הנשק היחיד שעמד לרשותי כדי להילחם כנגדן הייתה המוזיקה הגאונית, השובבה והשמחה של מוצארט חביבי וכתגבורת - מרק עוף חם. שמתי דיסק של חליל הקסם והלכתי למטבח. להפתעתי מקס חזר רבע שעה אחר כך, תרמיל חאקי גדול, גדוש עד להתפקע, תלוי על כתפו, ומצא אותי עומד ומחמם לי מרק.
"מה קורה?" הבטתי בו בפליאה, "אתה עובר דירה?"
"אני לא יכול להישאר שם, הטראנס הזה משגע לי את השכל ולפי כמות השתייה והסמים שהולכת שם זה לא יפסק עד מחר בבוקר. אם לא נוח לך לארח אותי תגיד ואני אזמין מונית ואסתלק למלון או משהו."
"אל תדבר שטויות, ברור שאתה מוזמן להישאר. רוצה מרק עם קרוטונים? יש לי מרק עוף צח או מרק ירקות, תבחר."
"שלומי." הוא הוריד את התרמיל מכתפו והתיישב ליד השולחן, "אם העלבתי אותך אני מתנצל. אתה אחד הבחורים הכי נחמדים שפגשתי בזמן האחרון, ואתה מאוד מוצא חן בעיני, מאוד מאוד מוצא חן, וגם את הטעם המוזיקלי שלך אני אוהב מאוד, אם רק הייתי צעיר יותר בכמה שנים אז..."
הנחתי את כף ידי על פיו. "די, לא נדבר על זה יותר. אז מה בקשר למרק הזה?"
"אני אשמח מאוד, תודה." אמר מקס בפשטות, ומרגע זה ועד סוף היום עשינו כמיטב יכולתנו להתעלם ממה שקרה מעבר לקיר, מעמידים פנים שאיננו שומעים את הדופק העמום של המוזיקה שהסתננה מהדירה הסמוכה, מתרכזים במוצארט, בעיתוני סוף השבוע, באוכל שהגשתי, ואחר כך, כשפרשנו למנוחת אחר הצהרים, זה בזה.
התעוררתי קצת לפני חצות, מבולבל. החדר היה חשוך לגמרי, מקס נשם בשקט לצידי, שוכב על צידו, גבו מופנה אלי. שכבתי, בוהה בתקרה, שואל את עצמי מה העיר אותי, ואז קלטתי - זה היה השקט. המוזיקה המרגיזה שכבר התרגלתי אליה במשך כל אותו אחר צהרים וערב השתתקה סוף סוף, מפנה את מקומה לשקט מבורך, מוזר אחרי כל כך הרבה שעות של טפט מוזיקלי מונוטוני.
"התעוררת?" שאל מקס בלחש.
"כן." עניתי, גם כן בלחש, ואחר כך חזרתי ואמרתי בקול רגיל, "כן. אני ער. מה שלומך?"
"בסדר." הוא התיישב, "אני הולך לראות מה קורה שם."
"מה כבר יכול לקרות? הם בטח ישנים."
"לא חושב, שמעתי צעקות וטריקת דלתות, ואחר כך כולם הסתלקו בבת אחת. אני חייב לראות מה עם דודו."
"חכה, אני בא אתך." משכתי על עצמי בחיפזון חולצה ומכנסיים, ודשדשתי בכפכפים בלבד אחרי מקס, מציין לעצמי שבזמן האחרון נעשה ממש קריר בלילות ובקרוב בטח יתחיל לרדת גשם.
"תגיד מקס," שאלתי כשפסענו דרך חלקת הדשא המקריחה שנפרשה בחזית הבית, משותפת לשתי הדירות, "למה בעצם לא הצטרפת למסיבה של דודו?"
"ולמה אתה לא?"
"כי לא הרשית לי."
מקס פלט נחירת בוז, "ממתי אתה מבקש ממני רשות? לא הלכת כי לא מתאים לך הקטע הזה של אורגיות וסמים, גם לי לא, לדודו לצערי כן."
"אז תגיד לו שיפסיק."
"אמרתי לו לפחות אלף פעמים, כל פעם הוא מבטיח שזהו, שזו הפעם האחרונה, שיותר הוא לא יסכן ככה את עצמו, ואחרי כמה שבועות נקיים הוא שוב מתחיל להתגעגע... שום דבר שאני אומר או עושה לא עוזר, הוא חייב לנסות שוב, וברגע שהוא מתחיל לרקוד טנגו עם טינה אין לו אלוהים."
"לרקוד טנגו עם טינה? אתה מתכוון לסם הזה, לקריסטל מת'? אבל זה... זה לא חוקי מקס, וזה גם נורא מסוכן. קריסטל זה לא סתם חגיגת או אקסטה, זה ממכר בצורה איומה."
"אתה מספר לי?" נאנח מקס והחל לטפס לאיטו במדרגות שהובילו לדלת הדירה שלו ושל דודו.
"זאת אומרת שדודו מכור לסמים?" נתקעתי במקומי, קצת מבוהל ממה שעלול להתגלות לעיני מעבר לדלת. "לא יכול להיות מקס, אני מכיר אותו כבר שנתיים, אני לא מאמין שהוא... זה לא יכול להיות."
כנראה שגם מקס לא השתוקק במיוחד להיכנס פנימה. הוא השעין את גבו על הדלת הסגורה, שילב את ידיו על חזהו הרחב וסיפר לי במשפטים קצרים ויבשים איך האקס שלו, ידידו הקרוב והוותיק ביותר שתמיד אהב להשתכר פה ושם, וכבר שנים נהג להירגע כל ערב בעישון חשיש נכנס למעין משבר גיל הארבעים, ולפני כעשר שנים עבר בהדרגה מסמי מסיבה קלים לקוקאין, ומשם לקריסטל.
"רק אחרי שהתחלנו לגור יחד קלטתי עד כמה הוא תקוע עמוק בעסק הזה, עד אז הוא תמיד הרגיע אותי שזה סתם בילוי של פעם ב... שהוא שולט בעניין הזה, ושאין לי מה לדאוג. אולי זה היה נכון בהתחלה, אבל לאחרונה שמתי לב שמפעם בחודש הוא עבר לפעם בשבועיים, ובקרוב זה בטח יהיה כל סוף שבוע, וכבר שנים לא עומד לו בלי שהוא יהיה מסטול."
"אז בשביל מה אתם בכלל גרים יחד?" התפרצתי, "ומה זה היה, כל הקשקוש הזה שניסית למכור לי, שאתם מנסים לחדש את הזוגיות שלכם וכל זה?"

"זה היה לפני יותר מחודשיים, וכשאמרתי את זה באמת התכוונתי... לא שיקרתי לך שלומי, באמת ניסיתי לתקן את מה שקלקלתי פעם..." הוא הסתובב ופתח לאט את הדלת, "אני מרגיש שהוא במצב הזה בגללי, שאם הייתי מצליח לאהוב אותו כמו שצריך בזמנו הוא לא היה מדרדר ככה. חשבתי שעכשיו, כששנינו מבוגרים וחכמים יותר אני אצליח לתקן, אבל לא הצלחתי, יש טעויות שאי אפשר לתקן." 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה