ג. כמו אופרת סבון

5. ככה אני עומד בזה

אחרי ליל השישי המסטול ההוא החלה הבחילה להתמעט ולבסוף נעלמה כמעט לגמרי וחוץ מתזכורות קטנות שנגרמו בגלל מאכלים כמו פיצה, בורקס או כל דבר אחר שהכיל גבינה צהובה, אלכוהול או שוקולד יכולתי לאכול חופשי ולהרגיש נפלא.

במקביל לשיפור במצבי הבריאותי חיי החברה שלי הידרדרו והסתבכו בצורה זוועתית אחרי שהסתבר לי שזיו ורונן גילו שבעצם הם מסתדרים לא רע ובמיוחד הם מחבבים זה את חברתו של השני במיטה.

העובדה המפתיעה הזו נחתה על ראשי הנדהם באחר צהרים מעונן אחד כששבתי הביתה מקודם מהרגיל ומצאתי אותם יחד במצב שאינו משתמע לשתי פנים.

אדם אחר היה אולי כועס ומרביץ, או לפחות מקלל, בן אדם שונה ממני היה אולי צוחק ומצטרף לשניים במיטה, אבל אני בנוי אחרת. לא כעסתי, לא הרבצתי, וגם לא הצטרפתי, אלא נסוגותי לאחור, משכתי את התיק שבע הנדודים שלי מתחתית הארון, השלכתי לתוכו בגדים מכל הבא ליד וכשאני מתעלם מהפצרותיו של זיו ומפניו הנבוכות של רונן העפלתי לירושלים, אל גולדי. 

לא צנחתי עליו במפתיע. מזה שבועיים הוא ביקש ממני שאבוא לבקרו ועד אותו אחר צהרים זכור לרע דחיתי את הנסיעה מפחד שלא אצליח לעמוד בטלטולי הדרך.

מאחר שבאותו יום הסתבר לי שיש דברים גרועים יותר מאשר להקיא באוטובוס לירושלים שמתי את נפשי בכפי ואת פעמי ירושלימה והגעתי בריא ושלם לדירתו הקטנה והמצוחצחת של גולדי שקיבל אותי בחיבוק גדול ומנחם, ובכוס תה צמחים משיבת נפש.

דחפתי את התיק שלי מתחת למיטתו, התיישבתי עליה, כרכתי את אצבעותיי סביב ספל התה החם וסיפרתי לו מה גרם לי לשנות את דעתי ביעילות כזו לגבי הביקור אצלו.

"מצאתי את האקס שלך ואת בן זוגך מזדיינים אצלכם במיטה?" נדהם גולדי, "למה? חשבתי שהם שונאים זה את זה?"

מובן שגולדי היקר לא ידע על אותו ליל שישי מסטול ששבר מחיצות וקירב לבבות אצל השניים, וכשסיפרתי לו על מאורעות אותו לילה הוא הזעים את פניו ושתק שתיקה בני ברקית עמוסת גינוי שאמרה לי בלי מילים שזה עונשו של מי שמדרדר לסמים.

"אתה חושב שהם מאוהבים?" שאל אחרי שהתאושש מהתדהמה.

השאלה הייתה כל כך אופיינית למוישלה החמוד שלי עד שלא יכולתי לעצור בעד צחוקי.

"יכול להיות, מי יודע, אולי?" אמרתי בין פרץ צחוק אחד לשני, פרצי צחוק שהידרדרו לבכי. הוא חיבק אותי בעדינות וניסה לנחם אותי בעוגת שוקולד שנאלצתי לדחות בצער.

"אתה לא יכול לאכול שוקולד וגבינה צהובה?" הזדעזע גולדי, "אז ממה אתה חי מסכן שלי, מירקות ופרות?"

"בערך, וגם מפריכיות אורז וגבינה אפס אחוז שומן."

"נורא ואיום." נאנח גולדי והלך להכין לי סלט.

"אני לא כל כך רעב." מחיתי.

"אתה חייב לאכול, תראה איזה רזה אתה. טונה בלי שמן זה בסדר?"

"מצוין." אמרתי ואז הטלפון של גולדי צלצל וזה היה רונן.

"הגעת בשלום?"

"כן, תודה רבה לך."

"ידעתי שתברח לגולדי, אני כבר מכיר אותך. אתה נורא כועס?"

"בעיקר עצוב ומאוכזב."

"תגיד מהר בלי לחשוב יותר מידי, עצוב בגללו או בגללי?"

"בגללך." אמרתי מהר בלי לחשוב, ולפני שהוא יספיק לתפוס עלי תחת דרשתי שגם הוא יגיד לי מהר בלי לחשוב אם זה קרה בגלל שעם זיו לא צריך קונדום, או בגלל שזיו ישן איתי.

"בעיקר כי הוא ישן אתך וגם כי הוא מתוק וגם הסיפור עם הקונדום... כן, גם זה שיחק איזה תפקיד למרות שהקונדום מפריע יותר לזיו מאשר לי."

"דברתם על זה?"

"בטח, אתה יודע איך זיו, על הכל הוא חייב לעשות שיחות נפש מעצבנות כאלו."

"כן, אני יודע."

"אז מתי אתה חוזר?"

"מחר בערב. אני חייב ללכת לעבודה ביום חמישי."

"ותחזור לגור עם זיו?"

"לא יודע רונן, למה?"

"אחותי צריכה לנסוע דחוף לשוויץ לחצי שנה והיא מחפשת מישהו שיגור אצלה בדירה ויטפל לה בחתול ובעציצים. אתה מכיר את הדירה שלה, נכון?"

"כן, דירה שווה מאוד. כמה זה יעלה לי?"

"כלום, הדירה בחינם, אבל אני אקפוץ לבקר שם מידי פעם כדי לבדוק שאתה משקה את העציצים ומחליף לחתול את החול."

שתקתי, נדהם קצת, ואז שאלתי את רונן בעייפות מה הוא רוצה מחיי.

"שתבין אותי ותמשיך לאהוב אותי כמו שאני אוהב אותך."

"שכחת שאתה מאורס ועומד להפוך לאבא?"

"נו, אז?"

"בשביל מה אתה צריך גם אותי?"

"מה אתה חושב?"

"בשביל זה יש לך את זיו."

"אבל אני רוצה אותך, לא אותו."

"כמו תמיד אתה רוצה מה שאי אפשר."

"למה אי אפשר? מעיין הולכת להיות אימא של הילד שלי, אבל רק אותך אני אוהב באמת. אתה אוהב אותי?"

"בטח, אתה יודע שכן, אבל..."

"בלי אבל, כשתחזור מירושלים נעבור לדירה של אחותי."

"ומה יהיה עם מעיין?"

"היא עומדת ללדת בעוד כמה ימים ואני סתם מיותר לה שם, עוד בהתחלת התשיעי התחלתי להיות מיותר."

"אל תדבר שטויות רונן, תינוק זה המון עבודה, אתה לא יכול לנטוש אותה דווקא עכשיו."

"אל תדאג לה, יש לה מספיק ודי עזרה." אמר רונן במרירות, "אני את שלי כבר עשיתי, היא כבר לא צריכה אותי בחיים שלה."

"אני לא מבין מה קורה אצלך בדיוק," אמרתי, "אבל אני יודע שאני לא רוצה להיתקע בינך לבין ארוסתך."

"לא תוכל להיתקע ביני לבינה גם אם תרצה, המקום כבר תפוס." הודיע לי רונן וסירב להסביר למה כוונתו.

קבענו שניפגש למחרת בערב בדירה של זיו ונפרדנו. 

גולדי שהקשיב לשיחה שלנו פעור פה מתימהון לא ידע את נפשו מפליאה.

"אני פשוט לא מבין איך... אני לא קולט... אתה לא כועס עליו?"

"אני מאוד כועס עליו, אבל אני גם אוהב אותו ומתגעגע אליו נורא.  הוא משגע אותי לפעמים אבל סך הכל אני מבין את הראש שלו."

"אני לא, אני בחיים לא אבין את הקטע שלך איתו." נאנח גולדי.

לא היה לי כוח לחפור בנושא יחסי השנאה אהבה שלי עם רונן ולכן ביקשתי ממנו להניח לנושא ולספר לי על עצמו, דבר שהוא עשה בשמחה רבה.

אכלתי לתיאבון מהסלט המצוין שלו בעוד הוא מספר לי על מושא אהבתו החדש שגרם לו למצוא שוב את דרכו חזרה לדת.

לגולדי היה תמיד קטע לא פתור עם הדת. כמו הרבה הומואים ממוצא דתי הוא עזב את בית הכנסת בגלל הנטייה שלו, אבל עשה זאת בצער ותמיד חש שחסר לו משהו בחיים.

אני, אפיקורס גמור שכמוני, אף פעם לא הבנתי את זה. למרבה שמחתו מצא גולדי מישהו שכן הבין ואפילו הצליח לפתור לו את הבעיה.

קראו לו דייב והוא היה גבוה ורזה כשם שגולדי היה נמוך ועגלגל. הוא חבש כיפה והיה חבר פעיל מאוד בקהילה של יהודים רפורמיים רובם ילידי ארה"ב וכמובן הומו.

הוזמנתי להשתתף בתפילה ולהניח אתם תפילין, דבר שלא עשיתי מאז בר המצווה שלי, וכשניסיתי להשתמט בטענה שאני הומו חייך דייב וסיפר לי בגאווה שגם הוא.

כאילו, דא?

"והחבר'ה שלך שם בבית כנסת יודעים?"

"בטח, ואני לא היחיד."

"אבל לא כתוב בתורה במפורש ש..."

"בתורה כתובים הרבה דברים. כתוב למשל עין תחת עין ואף אחד לא עוקר עיניים בגלל זה."

"כן, אבל..."

"אנחנו יהודים טובים נמרוד ואנחנו מקיימים את כל המצוות שאנחנו יכולים לקיים. כמה יהודים יכולים להגיד דבר כזה?"

"אני בטח שלא." הצטחקתי.

"ואין שום איסור מדאוריתא לאהוב בן אדם אחר." המשיך דייב להתווכח איתי במבטא אמריקאי נחמד.

"כן, אבל... זאת אומרת..."

"אני מבטיח לך שגם כשאנחנו ביחידות אנחנו לא עוברים על אף איסור מפורש." אמר דייב והביט בעיני תכלת תמות היישר בעיני, גורם לי להסמיק ממבוכה.

"איך אתם לא עוברים על אף איסור מפורש גולדי?" שאלתי אחר כך, כשחזרנו מבית הכנסת הרפורמי שהזכיר לי כנסייה יותר מאשר בית כנסת. דייב נשאר שם לסדר משהו עם עוד כמה חברים שלו שכולם היו בעלי מבטא אנגלו סקסי חזק כמו שלו.

גולדי נאנח. "זה מסובך להסביר רודי. אני חייב להיכנס לפרטים?"

"לא. אם אתה מוכן שאני אדגדג אותך למוות אם לא תענה אז אתה לא חייב."

"אין זיונים בתחת."

"לא? וואלה! אז מה כן?"

"יש דברים אחרים, מזל שדייב לא מקפיד על איסור שפיכת זרע לבטלה."

"באמת מזל, אבל גולדי, אני מכיר אותך טוב, בלי זיונים? איך אתה עומד בזה?"

"כמו שאתה עומד בזה שלרונן עומד להיוולד ילד מארוסתו. אני אוהב אותו רודי, ככה אני עומד בזה."

"אתה עוזב אותי בגלל שתפסת אותי במיטה עם רונן והולך לחיות איתו בדירה של אחותו." סיכם זיו בתמציתיות את הנאום המגומגם שלי והביט בי בעיניים נפוחות שהזילו הרבה מאוד דמעות במשך סוף השבוע האחרון.

"אהה... כן, בערך, זאת אומרת... לא בדיוק, כמו שאמרתי לך אני אגור אצל אחותו שנסעה לשוויץ ואהה..."

"הוא בטח יהיה אצלך כל דקה פנויה." ניבא זיו בקול קודר.

"אתה מעדיף שהוא יהיה אצלך?" לא התאפקתי לעקוץ אותו למרות שידעתי שזו נבזות. הוא נראה כל כך אומלל ושבור, עדיף שהייתי שותק.

זיו לא ענה לי אלא השפיל את מבטו והביט באצבעותיו שמוללו מפית נייר מעוכה. "לא, לרונן אין מה לחפש אצלי יותר. אם הוא לא יהיה אתך הוא יהיה אצל ההריונית שלו. אני יודע שכל הקטע הזה ביני לבינו קרה רק בגללך רודי."

"תיכף תגיד שהוא אנס אותך או משהו." ניסיתי להפגין מעט זעם שלא חשתי. הייתי שמח מידי, רונן עמד להיכנס לכאן עוד רגע והלילה נישן יחד, איך יכולתי לכעוס על זיו המסכן שיישאר לבד, ידעתי שהלילה אישן שוב צמוד לגופו של רונן ושם דבר אחר לא נראה לי חשוב.

"אני פשוט אוהב אותו זיו, אתה יודע שאני אוהב גם אותך, אבל רונן ואני.. אתה יודע."

דמעות שמנות ועגולות נתלו על ריסיו הארוכים של זיו והחלו לגלוש לאט לאט במורד לחייו. "אני שונא לישון לבד." אמר בפשטות ומשך באפו כמו ילד, "אתה חייב ללכת רודי?"

"כן." אמרתי מיד, בלי לחשוב על זה פעם שנייה. צר היה לי עליו מאוד, אבל הייתי חייב ללכת גם אם אגרום לו לבכות.

זיו המשיך לבכות ואני חיבקתי אותו, מנסה לנחם אותו, וכמובן שבדיוק אז התפרץ רונן לדירה וקמט של זעף הופיע בין גבותיו למראה זיו החבוק בין זרועותיי.

"זיו שונא לישון לבד." הסברתי.

רונן נאנח. "אתה תמצא מישהו אחר זיוי, אל תהיה תינוק. מה בקשר לאיוון, השומר ראש של 'לה קאט' לא שמת לב איך הוא בולע אותך בעיניים? מה דעתך להתקשר אליו שלא תהיה לבד?"

במקום להתקשר לאיוון הרמתי טלפון לאבא של זיו. מיכה ירד מיד למטה עם מורג ועם עוד כמה צעירים רעשניים שמיד שמו מוזיקה קופצנית במערכת, הרבה אלכוהול על השולחן ואלתרו מסיבה שחיפתה על הנסיגה שלי ושל רונן מהדירה של זיו.

היחיד שעזר לנו לסלק את חפצי מהדירה היה מיכה. הוא לא נראה טוב, הוא איבד משקל ופניו נראו אפורות מעייפות.

"אולי תעלה אחר כך לדירה שלך ופשוט תלך לישון." הצעתי, "אתה נראה שפוך."

הוא טלטל את ראשו לאות לאו, מעביר אצבעות זהירות בשערו הנוקשה מג'ל. היה לו שיער דליל מידי לתסרוקת כזו, שיער קצוץ הלם אותו יותר. "אני לא יכול להסתלק סתם ככה ולהשאיר את מורג בלי השגחה."

"אתה גם לא יכול להמשיך לחגוג כל סוף שבוע בלי לנוח קצת מידי פעם, בן אדם בגילך..."

הוא ירה בי מבט זועם שגרם לי לסתום את הפה באמצע המשפט. "אני בסדר גמור!" נבח עלי, "אני קצת עייף כי כנראה מתחילה אצלי איזה שפעת או משהו, אבל אני ממש בסדר. אני עובד קשה כל השבוע במשרד ורק מחכה לסוף השבוע כדי להתחיל לחגוג." הוסיף בקול תקיף ושב למשש את שערותיו הנוקשות.

"אחלה." אמרנו אני ורונן בבת אחת, נשמעים כאילו תיאמנו את זה מראש וכולנו צחקנו, מעמידים פנים שאנחנו מאמינים למיכה שלרקוד ולשתות ולהתפרע עם חבורת צעירים הוללים בגיל של הבן שלו זה כל מה שבן אדם בן חמישים פלוס רוצה לעשות אחרי שבוע של עבודה קשה במשרד.

"הוא יתמוטט אם הוא לא יירגע קצת." אמרתי לרונן כשעשינו את דרכנו לעבר הדירה של אחותו, "הוא נראה כל כך מיואש ועייף. והתסרוקת האיומה הזו... אני דואג לו."

בעצם תכננתי שברגע שנהיה לבד נדבר על עצמנו, אבל גיליתי שנוח לי יותר לדבר על בעיות של אחרים ונראה שגם רונן העדיף לדון במיכה ובמורג במקום בעתיד שלנו.

"אני די בטוח שמורג יעזוב אותו עוד לפני שהוא יחטוף התקף לב, הבחור הזה הוא כמו העכברים האלו שיודעים לנטוש את הספינה רגע לפני שהיא טובעת."

"יכול להיות שאיזה התקף לב קל זה בדיוק מה שהוא צריך, שינוח קצת, שיירגע ואחר כך שימצא לו בן זוג בגילו."

"אין סיכוי. הוא ימשיך לרדוף אחרי ילדים צעירים עד סוף החיים. אני מכיר את הטיפוס. בזבז את השנים הכי הטובות שלו בארון, גידל אישה וילדים ועכשיו הוא מנסה לפצות את עצמו ולהיות שוב בן עשרים, לא שאפשר להאשים אותו, פעם לא היו לך כל כך הרבה אופציות כמו שיש היום."

"איזה אופציות יש היום?" העזתי לגעת סוף סוף בנושא הכואב של מה קורה אתנו בעתיד.

רונן לא היה טיפש, הוא ידע בדיוק למה כוונתי. לפני שענה לי הוא החנה את המכונית שלו מתחת לדירה של אחותו - דירת גג משופצת בטוב טעם במרכז תל אביב, ממש ליד שדרות רוטשילד - והביט בי במבט בוחן ואז, ליתר ביטחון, לפני שהחל לדבר, לקח את כפי בידו אוחז בה בחזקה כאילו פחד שאברח החוצה.

"מעיין ואני... זה היה שיגעון רגעי רודי, מין טירוף זמני כזה שעבר, אבל היא נשארה בהריון ועכשיו אני מבין שזו הייתה בעצם המטרה שלה."

"מה, ההיריון?"

"כן, זו הסיבה היחידה שהיא נדלקה עלי פתאום וגם אני... כנראה שבתת מודע אני... אתה יודע שתמיד חלמתי להיות אבא וחשבתי... חשבתי שאני אוכל להקים איתה משפחה."

"ולמה אתה לא יכול? רבתם או משהו?"

"לא, לא ממש, אבל האקסית שלה חזרה מחו"ל והאהבה אצלן שוב פורחת ועכשיו, אחרי שמילאתי את התפקיד שלי אני פשוט מרגיש מיותר שם."

"אבל אתה האבא של התינוק, לא?"

"כן, בטח, אבל הן חזרו והן מתכננות לגדל אותו יחד. העסק של החתונה ירד מהפרק, ענת לא מוכנה לשמוע על זה."

"הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת?"

"מיאו, לא מתאים לך לדבר ככה רודי, ברור שאני אהיה שותף מלא בגידול הילד. הוא צריך דמות אב וכל זה."

"וגם ארנק אב אני מתאר לעצמי." המשכתי לדבר בצורה שלא מתאימה לי -  אני חושב שהרווחתי ביושר את התענוג הזה.

"כן זה גם עניין של כסף." ענה לי רונן ברצינות גמורה, מתעלם באצילות נפש מהעוקצנות שלי, "ילדים זה עסק יקר ואני רוצה להיות שותף מלא בגידול שלו רודי, כולל חיתולים והוצאות והכל. לא אכפת לך, נכון?"

"לא יודע, כנראה שלא, תלוי איך זה הולך להתבצע בפועל."

"אני עוד לא בטוח איך זה יתבצע בשטח." הודה רונן ונראה קצת מבולבל, דבר מאוד לא רגיל אצלו, "אבל כנראה שעד הלידה אני אגור אתך ואחר כך נראה, בסדר? מקובל עליך רודי?"

"אהה.. אני חושב שכן, זאת אומרת..." התחלתי להסס, מנסה להסביר לו שאני פשוט לא מצליח לראות איך נסתדר כולנו יחד, הוא ואני, שתי לסביות ותינוק ו...

ואז הוא נישק אותי ושכחתי הכל, שכחתי שהוא הולך להיות אבא לתינוק, ושהוא בגד בי עם בחורה ושאני בעצם כועס עליו וחזרתי להיות שוב רודי של רונן, וככה המשכתי להרגיש עד שהתינוק נולד וכדרכם של תינוקות הפך לכולנו את החיים.

ו. התהום
הדירה של אחותו של רונן הייתה באמת מדהימה - תקרות גבוהות כמו שבנו פעם, מרפסות באוהאוס מעוגלות, מרצפות מצוירות ונוף פתוח אל הים הכחול. הכול בדירה הזאת היה עדין, אלגנטי ועשוי בטוב טעם. הרגשתי כמו בבית מלון יקר מידי. כל הזמן חששתי לשבור או לקלקל משהו. שבתי והפצרתי ברונן שנחפש יחד דירה משלנו, אבל הוא התמיד להשתמט מהמשימה, תמיד היה לו משהו חשוב יותר לעשות ואני, שחששתי לריב איתו, התאפקתי ושתקתי.

חוץ מעניין הדירה היה לי נהדר לחזור ולגור איתו שוב. הרגשתי שהוא מתאמץ מאוד לפצות אותי על חודשי הפירוד ואנחנו פינקנו זה את זה והיינו מנומסים ונעימים אחד לשני כמו בהתחלת הקשר שלנו כשעוד היינו זוג טרי.
אני לא אגיד שסבלתי מההתנהגות המקסימה והמתחשבת שלו, אבל איכשהו, אולי בגלל הדירה המהודרת והנשית מידי של אחותו, הרגשתי לפעמים קצת כמו שחקן בהצגה.

אני, כפוי טובה שכמוני, התגעגעתי לדירה הישנה שלנו שבה יכולתי להיזרק על הספה החורקת, להעיף את הנעליים לאמצע הסלון המרופט, למתוח רגליים יחפות על השולחן השרוט, לשחרר את החגורה ולתקוע גרפס בריא בלי לחשוש להפיל איזה מנורת ארט-דקו מעודנת, או להכתים את השטיח האפגאני היקר.
המקום היחיד שבו הרגשתי באמת נוח היה חדר השינה, וגם זה רק כי התעקשתי לסלק ממנו חפצים שבירים ולהשתמש בכלי המיטה המהוהים שהבאתי מהבית - וכשאמרתי בית חשבתי על הדירה הישנה שלנו ששכרנו יחד אחרי שהחלטנו שטיפשי לשלם שכר דירה כפול כשאנחנו בין כה ישנים יחד כל הזמן, הדירה שכיום גר בה מיכה, מתאמץ לאחוז בכוח בשרידי נעוריו שחמקו ממנו זה מכבר.
המיטה שעמדה בחדר השינה הייתה רחבת ידיים, מוצקה ובעלת ראש מתכת מגולף לתפארה, ואחרי שסילקתי את התמונות המעודנות שתלו על הקירות - נשים ורודות ועגולות חמוקיים של מודליאני ודגה, ואת הוילונות הדקים והמתנפנפים, והחבאתי את מנורות הזכוכית הצרובה, היקרה עד גיחוך, אפשר היה לנשום שם לרווחה ולהזדיין בפראות, דבר שעשינו כל בוקר כמעט, ואם היה לנו חשק וכוח גם בלילות.

אני סתם הלכתי לעבודה כדי לקבל משכורת כל חודש, אבל רונן ניהל קריירה בתחום המלונאות ובעזרת שפע קסם אישי והרבה מרץ וחריצות התקדם וקיבל על עצמו יותר ויותר אחריות וסמכות. הוא השקיע זמן רב בטיפוח הקריירה שלו ומאחר שאהבתי אותו ורציתי שיהיה מאושר עשיתי כמיטב יכולתי לתמוך בקידומו גם אם פירוש הדבר היה שהוא עבד לפעמים בלילות ונעדר מידי פעם מהבית בגלל כנסים או קורסים שתמיד נערכו במקומות מרוחקים ואקזוטיים כמו אכזיב, או אילת, או אפילו קפריסין או יון.
לא אהבתי לישון לבד, אבל הזכרתי לעצמי שהצלחתו היא הצלחתי ושאם אתלונן ואחמיץ פנים ואגרום לו להרגיש רגשות אשמה זה לא יועיל לאיש ורק יעכיר את האווירה ולכן שתקתי, ובלילות שבהם הוא נעדר קראתי ספרים, הלכתי לסרטים, או ביקרתי חברים, בעיקר את זיו שהתאושש בסופו של דבר מהעזיבה שלי והתקרב מאוד לאיוואן, שומר הסף של המועדון "לה קאט'. ביליתי שם ערבים נעימים מאוד, צופה בזיווית המפתה ובחברותיה המגודלות מפזזות על הבמה, דוגם מהקוקטיילים שרקח יובל הברמן שהפך בעזרת זריקות הורמונים מצעיר עדין ונשי לבחור שרירי בעל קול עבה וחתימת שפם. אפילו עם איוואן האיום התיידדתי וגיליתי שהוא לא כל כך איום, למעשה הוא גבר חביב מאוד עם חולשה לגברים לבושים בגדי נשים ולשירי מיוזיקל סנטימנטאליים.
עם הזמן למדתי להכיר את מעיין ואת בת זוגה ענת ואפילו הצלחתי לחבב אותן מעט, אם כי היה לי קשה להביט בכרסה התופחת של מעיין שהיוותה תזכורת עקשנית למעשיו של רונן בתקופה שבה עזב אותי. פעם, כשהייתי שיכור מספיק, שאלתי את ענת אם ההיריון של בת זוגה לא מטריד אותה ולא מזכיר לה ללא הרף שאהובתה הייתה עם גבר. היא הזעימה פנים, נעצה בי מבט זועף שקצת הפחיד אותי, ואז אמרה בלחש, "בטח שזה מעצבן לפעמים, אבל אני אוהבת אותה."
"כן, אבל איך?"
"מדחיקים, ילד, זה מה שעושים אם לא רוצים לפוצץ הכול פשוט מדחיקים וזורמים עם החיים."

זאת הייתה עצה מצוינת - תדחיק ותזרום - אמרתי לעצמי כששכבתי במיטה, ממתין לרונן שיחזור כבר. באותו ערב מלאו להריון של מעיין שמונה חודשים בדיוק, והיא התחילה את התשיעי, "מה שאומר שהיא עשויה ללדת כל יום, אם כי קרוב לוודאי שהיא תלד רק בעוד ארבע שבועות." גילתה לי ענת, והוסיפה את האמרה השחוקה שהחודש התשיעי שקול כנגד כל שמונת החודשים הקודמים בקשיים שהוא מערים על האם לעתיד. איחלתי לה ליל מנוחה ומסרתי ד"ש חם למעיין ולתינוק וניסיתי להעמיד פנים שאני קורא ספר למרות שכל תשומת לבי הייתה נתונה לרחשים שבקעו מחדר המדרגות. סוף סוף רונן הגיע ואני נחפזתי לכבות את האור ולהעמיד פני ישן. הוא החליק לחדר השינה, התפשט, נכנס למקלחת ושהה שם זמן רב כל כך עד שבאמת כמעט נרדמתי, אבל שבתי והתעוררתי כשחשתי את ידו הקרירה על אברי.
"אתה ישן?" לחש באוזני.
"כן, אבל אל תיתן לזה להפריע לך, תמשיך."
"אתה בטוח?" היתל בי קולו ולשונו רפרפה על תנוך אוזני, מצמררת את כל גופי.
מלאו כמעט שלוש שנים ליום שבו נפגשנו באיזו מסיבה דלוחה אחת על שפת הים, ועד היום לא הצלחתי לחוש אדישות כלפיו. גם אחרי כל הזמן שלנו יחד, עצם נוכחותו לידי הייתה גורמת לי להגיב אליו, לפעמים גם בלי רצוני. תמיד אמרו לי שכשאני אפגוש את האחד והיחיד שלי אני אדע שזה הוא, ובאמת ידעתי ממבט ראשון שרונן הוא כל מה שאני רוצה ולא שיניתי את דעתי מעולם. לפעמים התחרטתי והצטערתי שנפגשנו, לפעמים אפילו שנאתי אותו ואת ההשפעה שהייתה לו עליי, אבל מעולם לא הצלחתי להפסיק לרצות אותו, ותמיד הנחתי לו להחליט באיזה אופן ובאיזו תנוחה יתבצע מעשה האהבה שלנו.

מהר מאוד גיליתי שהציות לרצונותיו - למרות שפיזית הייתי גבוה וחזק ממנו - הוא חלק חשוב מההנאה שהוא גורם לי. בהתחלה התביישתי ולא הבנתי למה אני חש ככה, אבל עם הזמן השלמתי ולמדתי לקבל את המצב כמו שהוא. למרבה הפלא, רונן מעולם לא חילק לי הוראות וכמעט שלא דיבר במיטה. ניחשתי את רצונו בלי מילים, כמעט בטלפתיה, והתענגתי להתאים את עצמי אליו, יודע, בלי שדיברנו על כך מעולם, שהוא נהנה מצייתנותי כשם שאני נהנה לציית לו. יכול להיות שיום אחד כשנהיה מבוגרים מכדי לעשות מעשה נצליח לדבר על זה, אבל כיום העדפנו לשתוק ולהניח לגוף שלנו להתבטא בשבילנו.
הוא הדף אותי לישיבה, משעין אותי בגבי על ראש המיטה המגולף, ואחרי שהלביש לי במו ידיו את הקונדום התכופף, הרים מהרצפה כרית שנפלה ודחף אותה בעדינות בין גבי לקצוות המתכתיים הנוקשים שנלחצו ברשעות אל גופי. ההתחשבות הזאת הייתה כל כך מפתיעה ולא אופיינית לו עד שקריאת פליאה התמלטה מפי. רונן חייך, שיניו מבהיקות באפלולית.
"שתוק ותחזיק אותי." לחש, נישק את פי והתיישב עליי, גבו צמוד לחזי, ידיו נשענות על אמות ידי. ברגע שאברי חדר לגופו הפסקתי לחשוב, התמסרתי כולי לעונג שהפקתי ממעשה האהבה שלנו, ורק אחרי שהוא גמר בכף ידי ונשכב על בטנו לידי גמרתי גם אני בתוך הקונדום, לוחץ את אברי אל החריץ הלח שבין פלחי ישבנו. ידעתי שהוא מעדיף שאבוא על פורקני בתוכו, אבל לא הייתי מסוגל לכך בשום פנים ואופן. הפחד שאדביק אותו היה חזק אפילו מתשוקתי להשביע את רצונו.

למרות שמעולם לא חוויתי את החוויה המפחידה של קונדום קרוע (הקפדתי לקנות קונדומים יקרים באיכות מעולה) לא יכולתי להפסיק לפחוד שאדביק אותו.

אחר כך שכבנו חבוקים, מתנשמים, מאריכים את השניות היקרות האלו של קרבת גוף ונפש, ואז חשתי את שיניו ננעצות בכף ידי ומשכתי אותה בבהלה, מתרחק ממנו.
"השתגעת? זה מסוכן! מאה פעמים אמרתי לך לא לנשוך." התרעמתי עליו והדלקתי את האור כדי לבדוק אם יורד לי דם. לא הכאב הפריע לי כמובן אלא החשש שדמי המורעל ידביק גם אותו. היו על עורי סימני נשיכה עמוקים, הם לא דיממו ובכל זאת כעסתי ופחדתי. "מה קרה לך היום?" התנפלתי עליו ואז ראיתי שהוא בוכה וכל כעסי התפוגג.

 "מה? מה קרה לך? מה הבעיה?" הוא נצמד אליי בכוח ודרש שאכבה את האור, ואחרי שהשתררה שוב חשיכה בחדר גילה לי שביום ראשון הקרוב הוא נוסע לחודש שלם לאיטליה. "לחודש שלם? אבל..." שפתיו החליקו בעדינות על הנשיכה, מבקשות בלי מילים סליחה.
"אני חייב, רודי, יש שם איזה מלון חדש, בחרו בי לנסוע להשתלמות, זאת הזדמנות אדירה ואני פשוט חייב לנסוע."
"אבל עוד לא מצאנו דירה חדשה ואחותך חוזרת בעוד כמה שבועות, ומעיין צריכה ללדת כל יום ו..."
"אני יודע, אבל אני פשוט חייב לנסוע. תצטרך להסתדר לבד וזהו." אמר בקול פסקני שאין עליו עוררין, קם מהמיטה והלך להתקלח, משאיר אותי לבד עם קונדום משומש ביד.
"מה זה כבר חודש? מזה לעשות עניין?" הרים זיו גבה מעוצבת בדקדקנות והתרווח לו בתוך חיבוקו החסון של איוואן שהוא החל לכנות ואניצ'קה, דובון רוסי, חמוד, ושאר כינויי חיבה שנשמעו מוזר כשהופנו לכיוונו של גבר גדול ומפחיד כמו שומר הסף השרירי והמקועקע לתפארה של 'לה קאט'. למרות השוני העצום בין זיו דק הגזרה והעדין שהתהדר במלתחה מעודכנת ויקרה והשקיע זמן ומאמץ בהופעתו, לבין איוואן שהתגלח בקושי פעם בשבוע וחי בתוך ג'ינס מרופטים וטריקו נצחי הם נראו מאוד מאושרים יחד.

לרונן תמיד היה כישרון מיוחד לשדך שידוכים מוצלחים ורק את עצמו, פרפר חופשי וקליל שכמותו, הוא תקע עם טיפוס כבד כמוני שעצם המחשבה על חודש בלעדיו מכניסה אותו לדיכאון.
"אני לא אוהב לישון לבד." מלמלתי במבוכה והוספתי שבחורף כשמחשיך כל כך מוקדם וכל כך קר בלילות זה ממש מבאס כשאין לך למי להכין כוס תה או לחלוק איתו צלחת מרק.
"אתה תמיד יכול לבוא אלינו לשתות תה ולאכול מרק." צחק זיו שאהב חורף והתהדר באוסף ענק של צעיפים, מגפיים ומעילים. הוא היה טוב לב ונדיב מכדי להגיד לי מה שבטח עלה במוחו - שמגיע לי, שזה מה שבחרתי לעצמי, שהוא רצה אותי ואני עזבתי אותו בשביל רונן שנסע לו למלון מפואר באלפים האיטלקיים והשאיר אותי לבד להתמודד עם חרדת הנטישה שלי ושעכשיו יש לו מישהו טוב ממני ששמח להתכרבל איתו בשמחה מתחת לפוך ולחמם אותו בגופו הגדול והחזק בעוד שאני אצטרך להסתפק בשינה עם פיג'מת פלנל, גרביים ובקבוק מים חמים.

יכול להיות שזיו לא חשב את כל המחשבות הקנטרניות הללו, אבל זה מה שדמיינתי לעצמי שהוא חושב וזה הספיק כדי לדכדך אותי עד עפר.
בכל זאת התאמצתי מאוד להסתדר לבד כמו שפקד עלי רונן. הלכתי לעבודה כל יום, לקחתי את התרופות בקפדנות, עשיתי בדיקות בזמן, עשיתי חיסון נגד שפעת, וכשחליתי בכל זאת נשארתי בצייתנות במיטה הקרה, משתעל ומנוזל לוחך דקסמולים ואקמולים לרוב ומקנח אותם בגלונים של תה חם, מתאמץ להגיד לעצמי שלא אכפת לי שכל יום מחשיך מוקדם יותר ושבכל בוקר אני מתעורר בחוסר רצון לתוך עוד יום אפרורי ובודד, משתרך בעצב לאורכו, שונא כל דקה של הזמן שבלי רונן לצידי נמתח לאיטו, חסר כל תכלית.
לא סיפרתי לאיש שמרגע שרונן נסע הרגשתי שאני פוסע על שפת תהום שחורה, מתנדנד על שפתה, לפעמים כמעט נופל, אבל חוזר ומתאזן כל פעם מחדש בזכות הטלפונים היומיים של רונן והעובדה שהייתה לי עבודה, סדר יום קבוע ואנשים שסמכו עליי שאהיה במקום מסוים בזמן שנקבע מראש. כל אלה הצילו אותי כל פעם מחדש מנפילה לתהום השחורה, אבל אז חליתי בשפעת מזן שעדיין לא המציאו נגדו חיסון, ופתאום כל סדר היום שלי התערער והתהום ואני התקרבנו זה לזה בצורה מסוכנת.

הרופא אמר לי לשכב במיטה שבוע ולא לצאת ממנה לפני שאפסיק להשתעל וארגיש ממש בריא. יכול להיות שאילו הקשבתי לו הייתי נחלץ בשלום, אבל אחרי יומיים של שכיבה במיטה כמעט יצאתי מדעתי מרוב בדידות ושעמום. כשביום השלישי החבר'ה מהעבודה התקשרו ושאלו מה קורה וכמה זמן אני מתכוון להתפנק בבית דחפתי קופסת אקמולים לכיס והלכתי לעבודה.
חוץ מהתקפות השיעול, העיטוש והנזלת תפקדתי לדעתי לא רע למרות שהתקשיתי לנשום כהלכה אחרי שעליתי במדרגות למשרד. בסוף היום כשירדתי מהמשרד לרמפה לתת תעודות משלוח לנהג קיבלתי פתאום סחרחורת, נעשה לי חושך בעיניים, והדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי שוכב על אלונקה של מגן דוד אדום והפרמדיק צועק את שמי ומנער אותי.
"אל תצעק," לחשתי. "הראש נורא כואב לי."

הפרמדיק, דווקא בחור חמוד, חייך אליי חיוך חביב ונטל את ידי בעדינות. לקח לי כמה דקות להבין שהוא לא מנסה להתחיל איתי אלא בודק את הדופק שלי, ואז שאל אם חוץ מהתרופות שהוא מצא בכיס שלי אני לוקח עוד משהו.

הסתכלתי עליו וליבי כמעט זינק מרוב פחד מחזי, הפרמדיק הנחמד נופף לעין כל את קופסת התרופות המשוכללת שלי - מלבן פלסטיק קטן מחולק לשלושה תאים: אחד לבוקר, אחד לצהרים ואחד לערב. היו לי שבעה כאלו, נתונים בתוך מסגרת מהודרת עם שמות ימות השבוע מודפסים עליה בכחול. כל בוקר לקחתי איתי לעבודה את המלבן המיועד לאותו יום, נוטל כל כדור בזמן המיועד לו ובסוף כל שבוע ממלא מחדש את כל המלבנים לכל השבוע, וחוזר חלילה.
"בשביל מה נמרוד לוקח כל כך הרבה תרופות?" שמעתי את הבוס שלי שואל בחשדנות, "בסך הכול יש לו שפעת, מה זה כל הכדורים האלו?"
"זה לא שייך לשפעת," אמר הפרמדיק. "זה..." ואז הוא קלט את מבטי הלטוש בו באימה והשתתק, משך את האלונקה החוצה לעבר האמבולנס שהמתין במגרש החנייה ודחף אותה פנימה. "אני מצטער," אמר בשקט אחרי שהאמבולנס הפליג לעבר בית החולים בלי להפעיל את הצופר, כנראה שלא הייתי מקרה דחוף מספיק. "לקח לי זמן לקלוט ש..."
"זה בסדר," אמרתי, "זה לא חשוב כל כך."
"תצטרך לספר להם משהו." אמר הפרמדיק, "אולי תגיד להם שיש לך לחץ דם נמוך מידי או אולקוס או..."
"לא משנה, זה לא חשוב יותר." חזרתי ואמרתי. בזמן הקצר שארכה נפילתי מהמדרגות צנחתי לתוך התהום השחורה ויותר לא היה לי חשוב מי יודע את סודי ומה הולך לקרות לי בעתיד.
אני מניח שאם לא היינו בעיצומה של מגפת שפעת לא היו משחררים אותי כל כך מהר מבית החולים, אבל יחסית לחולים אחרים נראיתי בסדר, ואחרי שעשו לי צילום חזה וראו שאין לי דלקת ריאות חיברו אותי לאינפוזיה לשעתיים ונתנו לי לשכב ולנוח עד לביקור הרופאים הבא. הרופאים ביקרו והחליטו שמאחר ולחץ הדם שלי תקין והבדיקות יחסית בסדר והמיון מלא בחולים שמצבם חמור משלי אני יכול להשתחרר.

לפני ששולחתי לדרכי הזהירו אותי שעליי לשכב במיטה עד שאפסיק להשתעל, הורו לי לשתות הרבה נוזלים, לאכול שלוש פעמים ביום ולכלול בתפריט שלי פירות הדר ומרקים מזינים ואמרו לי ללכת הביתה. לא סיפרתי להם מה הבעיה האמיתית איתי, ידעתי שבין כה וכה אף אחד לא יאמין לי שנפלתי לתוך תהום שחורה ושאף תרופה שנמצאת בבית החולים לא תצליח להציל אותי ממנה. אמרתי 'בסדר', יצאתי מבית החולים, עליתי על מונית ונתתי לנהג את הכתובת של הדירה הישנה שלי ושל רונן.

שכחתי לגמרי שאני לא גר שם יותר, כל מה שידעתי זה שאני רוצה לחזור לבית שלנו, לשכב במיטה הישנה שלנו, לחבק את הכרית של רונן, לנשום את הריח שלו ולחכות עד שהוא ייכנס, ישים את התיק שלו על השולחן בכניסה, יחלוץ את נעליו בלי לפתוח את השרוכים, יזרוק את הבגדים שלו על הכורסא בפינה, יתרחץ במהירות, יתנגב ברשלנות ויקפוץ למיטה לצידי, שיערו לח עדיין, יתלונן ששוב גמרתי לו את המים החמים, יסבך את רגליו ברגליי, ידחף ידיים קרות לבתי שחיי ויפקד עליי לחמם אותו.

אני אצעק עליו כמו תמיד שהוא לא מנוגב ואגיד לו שחימום עולה נשיקה, ואולי אפילו שתיים כי הוא שוב לא ייבש את השערות שלו כמו שצריך, ואנחנו נתנשק שוב ושוב, ונתכרבל בשמיכה, ונספר זה לזה בדיחות גסות נטולות כל שמץ של פוליטיקלי קורקט ואחר כך גם נעשה כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם, ואז נירדם, צנופים זה בזה כמו שני חתלתולים עייפים ונישן ככה עד הבוקר. וכשנקום יחד, רונן ואני, תזרח סוף סוף השמש בחלון, האפרוריות ששרתה בעולם מאז שהוא נסע תתפוגג, התהום השחורה תעלם כמו חלום רע, אני אוכל לנשום שוב נשימות עמוקות בלי להשתעל והכול יחזור על מקומו בשלום.
"מה אתה עושה פה, רודי?" שאל אותי מיכה בפליאה כשנכנסתי לדירתו.
"אני גר פה." עניתי ושמתי את פעמיי לחדר השינה, מתפלא מי הזיז את הכורסא לצד השני ומאיפה הגיעו כלי המיטה המשונים האלו שאני לא מכיר.
"אבל נמרוד..." התחיל מיכה, ואז ראה את פניי (היית לבן כמו שיש, סיפר לי אחר כך) והחליט לא להתווכח יותר. הוא הביא לי פיז'מה חמה, עזר לי ללבוש אותה, גרב גרבי צמר חמות על כפות רגליי הקרות, עטף אותי בשמיכה נוספת וישב לצידי עד שנרדמתי.

מורג שחזר אחר כך הביתה ומצא אותי במיטה שלו התרגז מאוד ודרש שמיכה יעיר אותי ויסלק אותי משם. מיכה סירב וניסה להסביר לו שאני סובל מאיזה משבר רגשי או משהו ושלא יקרה כלום אם הם ילכו לישון על הספה בחדר האורחים עד שאתאושש. מורג סירב, פרצה בין שניהם מריבה ענקית, 'המריבה האחרונה שלנו.' סיפר לי מיכה באנחה שנשמעה יותר כאנחת רווחה מאשר כאנחת צער, ומורג ארז את כל חפציו בשלוש מזוודות ענקיות, צלצל למישהו שבא מהר עם ג'יפ חדש ומוזהב ונעלם לנצח מחיי כולנו.
"אני נורא נורא מצטער, מיכה, הייתי נורא מבולבל אחרי ששחררו אותי מבית החולים. כל מה שרציתי זה לחזור הביתה ולחכות לרונן."
"כנראה שהייתה לך התמוטטות עצבים או משהו." אמר רונן שחזר הביתה כמה שעות אחרי שמיכה וזיו התקשרו אליו וסיפרו לו מה מצבי. הוא הגיע היישר משדה התעופה, העיר אותי בנשיקה על המצח, חיבק אותי חזק והבטיח לי שלא ייסע יותר, רק אז התעוררתי והתחלתי להבין איפה אני ומה קורה.
בזמן שמיכה הסביר לי את אירועי היממה האחרונה, שאותה ביליתי בשינה עמוקה, רונן ישב לצידי, זרועו כרוכה סביבי, כף ידו החמימה מגששת את דרכה מעבר לגומי של הפיז'מה שלי וחום גופו מלהיט את גופי שהתחיל להפשיר.
"אני נורא מצטער שמורג עזב." אמרתי למיכה, מנסה להראות מוכה אשמה ומתחרט כראוי לאדם שגרם למריבה הסופית בין בני זוג ותיקים. זה לא היה קל, הייתי מאושר מידי - רונן חזר, השמש זרחה, התהום השחורה נעלמה ואני הייתי שוב בבית. קשה מאוד להיראות נוגה ואומלל בתנאים כאלו.
מיכה חייך ואמר שזה בסדר ואולי סך הכול היה לטובה כי מורג... ואז הטלפון צלצל וזאת הייתה נועה, מבשרת לנו שמעיין נכנסה ברגע זה לחדר הלידה. מיד שכחנו ממורג והתחלנו להתרוצץ בבית ולהתארגן ליציאה לבית החולים כדי לקבל את פניו של התינוק החדש, ולכן אני לא יודע עד היום כי מורג מה.