עוקבים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

כנגד ארבע בנים

קצת אחרי פורים שמתי לב שהשנה יוצא יום הולדתי הארבעים בדיוק בערב החג. מיד הבנתי שזו ההזדמנות שלי לצאת לחופשי. 
החלטתי שהשנה, אחרי ארבעים שנות שעבוד, הפעם לא אתייצב בליל הסדר בפתח בית הורי, נושא מתנה שנבחרה בקפידה ושגם עליה אימא תגיד שלא הייתי צריך... "ואוי, מה פתאום עדינוש? ולמה אתה מבזבז את הכסף שלך עלי?"
ומיד היא תחזיר את המתנה לקופסא ותגיד, "יותר טוב שאני אשמור את זה בשבילך בצד." ותתקע את הפריט היקר והמעוצב שנבחר בקפידה לבויידם, שיהיה... אולי יום אחד אתעשת ואתחתן סוף סוף, ואז...
נו, טוב, אתם יודעים כבר איך זה, אין טעם להכביר מילים. מי שבא מהעדה שלי בטח יודע על מה אני מדבר, ומי שלא, בחיים לא יבין, אז מה הטעם בניסיון להסביר?
אבל השנה זה יהיה אחרת. השנה ימלאו לי ארבעים בדיוק בליל הסדר, ומאחר ופסח הוא חג החרות החלטתי שהמתנה שלי לעצמי ליום הולדתי הארבעים היא סדר פסח נטול הורים פולנים שעדיין מפללים לכלה מבית טוב שתלד להם נכדים.
השנה אני מתכנן לחגוג אחרת לגמרי.
אחרי חישוב מדוקדק וקפדני שזכה לעזרה מבורכת מבנות הברית שלי - אחותי ובת אחותי – פולניות לא קטנות בזכות עצמן, החלטנו שעדיף להודיע לאימא על הבשורה המרה בדיוק יום וחצי לפני ערב החג.
לפי חישובינו יום וחצי לפני תחילת הסדר לא יותירו לה די זמן ללחוץ על בלוטות האשמה המפותחות שלי כדי לגרום לי לחזור לקנוסה, סליחה, לקריות.
אחותי הגדולה, מגוננת כתמיד, הציעה שאספר על טיול או סיור לימודים או משהו מסוג זה, ואפילו הידרדרה עד הצעה מגונה של המצאת מילואים, אבל אני הייתי נחוש בדעתי שהפעם אני יוצא לחופשי באמת ובתמים. בלי שקרים, בלי המצאות, רק האמת לאמיתה. לא רוצה להיות אצל ההורים בסדר פסח ודי.
לתדהמתי זכיתי בעידוד לא צפוי מצד אחייניתי המתוקה שתמכה בי ועודדה אותי לספר לאימא שלי את האמת המרה - אני שונא את החג הזה. שונא מצות וקניידלך. מתעב גפילטה פיש. ורגל קרושה גורמת לי סיוטים!
"אם העזת ויצאת מהארון בגיל שלושים, אז בטח שעכשיו, בגיל ארבעים, תוכל לגלות את כל האמת ולספר כמה אתה מתעב את ליל הסדר." אמרה בתמימות נעורים מתוקה שהרעידה את לבי הקשיש וידוע האכזבות.
אז עשיתי זאת. התקשרתי לאימא יום וחצי לפני ליל הסדר ואמרתי שהשנה אני לא אהיה, יש לי תוכניות אחרות.
כמו פולנייה אמיתית היא הקשיבה בשתיקה לבשורה המרה, ואז אמרה בקול מאופק וידוע סבל, "טוב, בסדר, תעשה מה שאתה מבין. גם ככה יש לנו בית מלא ילדים, לא נורא שיהיה אחד פחות."
וכשכבר נשמתי לרווחה, ונזפתי בעצמי למה עשיתי סיפור כל-כך גדול מסתם עוד ליל סדר אחד שהוא במקרה ליל הסדר הארבעים במספר שלי, היא הוסיפה באותו קול אדיש ומבשר רעות, "אני רק מקווה עדי, שללוויה שלי כן תוכל להגיע ושלא יהיו לך תכניות אחרות בשבעה שלי." וסגרה.
אחד אפס לטובתך אימא. את הפולנייה המקורית אין עליך, את הגדולה מכולן.
איך את מצליחה במשפט אחד קטן להפוך גבר בן ארבעים, אדם מכובד, נשוא פנים, בעל דירה יפה וכלים נאים, מעמד ומשכורת, ואפילו קצת חסכונות קטנים בצד, לילד קטן שנתפס עומד על כסא במטבח עם אצבעות מלוכלכות בשוקולד?
מה לא הייתי נותן בשביל הכשרון הנדיר הזה, הרהרתי לעצמי, איך זה שאחותי ירשה את הגנים הפולניים הללו והעבירה אותן לבתה - למרות שהחצי השני שלה הגיע ממוצא בלקני מפוקפק, בולגרי או טורקי או משהו כזה - ואילו אני, שגדלתי באותו הבית וירשתי את אותם הגנים, ונחשפתי לאותה הסבתא, לא יכול?
אולי זה דבר שעובר רק לנשים ואולי... אולי אני כן יכול?
כמו שאמר מני- בן זוגי לשעבר שניסה לשכנע אותי שסקס בשלישיות זה דבר נהדר. "איך תדע אם לא תנסה?"
אז ניסיתי וידעתי, וכמה ימים אחר-כך הוא הפך לבן זוגי לשעבר, אבל בכל זאת נשארנו חברים, כמו שנשארתי חבר של כל שאר האקסים שלי – ארבעה במספר - כמו ארבעת הבנים שבאגדה.
הראשון - נתן, שלימד אותי הכל ופתח לפני את העולם הגדול כשעוד הייתי צעיר וטיפש.
השני - מני הסקסי וחובב השלישיות שריסק את לבי בפעם הראשונה בחיי.
השלישי - יותם הצעיר שלמד ממני הכל ובחיוך תמים ומקסים ריסק את לבי בפעם השניה.
והרביעי - אורי השתקן והיפה, האקס הטרי שלי שעדיין גר איתי בדירה, ועדיין גורם לליבי לקפץ בכל פעם שהוא מוריד את חולצתו, ולשיני לחרוק בזעם כל פעם שהוא יוצא לבלות בלעדי.
ארבעת החברים הכי טובים שלי, ארבעת הגברים שאהבתי בכל לבי ונשמתי, וכולם בסוף נעשו האקסים שלי, למה?
שקעתי במחשבות נוגות, וכדי להתעודד התחלתי לספור את הרביעיות המופיעות בהגדה. שמתם לב כמה רביעיות יש שם? המון - ארבע הקושיות, וארבע כוסות, וארבע בנים, וארבעים שנה במדבר, שהן בעצם ארבע רק בתוספת אפס.
ומי האפס? אני, עדי שבגיל ארבעים אימא שלו שתחייה עדיין מכנה אותו עדינוש, וגורמת לו להרגיש נורא כי הוא מעז לא להתייצב ליד שולחן הסדר שלה.
וכמו שקורה לפעמים כשאתה חושב על מישהו פתאום הוא מתקשר והפעם זה היה נתן ששאל את השאלה המסורתית ששואלים לפני הפסח, "איפה אתם בסדר?"
"בשום מקום במיוחד." עניתי בקיצור נמרץ, כי לא התחשק לי לפרט את כל הסיפור המדכא עלי, ועל אורי, ועל אימא שלי, ועל יום ההולדת הארבעים במספר שלי שינחת עלי בכל כובדו בעוד יום וחצי.
נתן הוא הראשון שלי. הוא מבוגר ממני בכמה שנים, הוא חכם, הוא מכיר אותי הכי טוב בעולם, ולמרות שכבר עברו הרבה שנים מאז שאנחנו כבר לא זוג, עדיין אני שואל את עצמי לפעמים מה היה קורה אם לא היינו נפרדים, ומצטער כל פעם מחדש שנפרדנו.
"מה קרה דידי?" הוא שואל בעדינות שמעלה דמעות של רחמים עצמיים בעיני. הוא האדם היחיד שאני מרשה לו לקרוא לי דידי וגם זה רק בהזדמנויות מיוחדות.
"אני ואורי, זה נגמר." אני אומר בעייפות, "וחוץ מזה אני אהיה בן ארבעים בדיוק בליל הסדר."
"באמת? אתה כבר בן ארבעים?" הוא מופתע קצת, אבל מיד מתעשת, "מזל טוב, עד מאה ועשרים."
"תודה רבה לך." אני אומר בקול נוטף חמצמצות.
"על לא דבר, ורק אל תתאבד לי." הוא משיב.
אני משתתק, נדהם לשניה מדבריו, ואז נזכר איך אמרתי לו בגיל עשרים וקצת שבגיל ארבעים אני אתאבד וצוחק, אבל זה צחוק מריר.
"הייתי כזה טיפש כשהייתי צעיר."
"לא, זה לא נכון, היית מתוק דידי, מתוק וחמוד, אחרת לא הייתי נשאר חבר שלך כל-כך הרבה שנים."
"אז למה נפרדנו בכלל?" אני שואל, כמו שאני שואל אותו תמיד אחרי ששוב נשבר לי הלב. הוא נאנח ומציע שנצא גם השנה לבלות יחד אחרי הסדר אצל אימא שלי.
"השנה אני לא הולך לסדר אצל הפולנייה." אני משיב בגאווה, ופתאום צץ במוחי רעיון נפלא. "אולי תבוא אלי ונהיה יחד בליל הסדר? אין לך אצל מי להיות, נכון?"
"אתה יודע שאחרי שהורי נפטרו אני לא חוגג יותר אף חג דתי." אומר נתן בשקט מסויג. הוא אולי מבוגר ממני, אבל גם הוא עדיין לא פתר את הפצע הזה של יחסיו עם הוריו. "אבל אם אתה לא עושה שום דבר מיוחד אני אשמח להיות אתך ביום ההולדת שלך." הוא מוסיף מיד.
אנחנו קובעים פגישה בליל הסדר ונפרדים בחמימות, ותכף אחר-כך, עוד בטרם אאבד את אומץ לבי, אני מתקשר למני - האקס השני שלי, זה שבגללו נפרדתי מנתן.
"אה, עדי?" אומר מני בקול ישנוני קצת למרות שהשעה כבר שעת אחרי הצהרים, "מה שלומך מאמי? אין לך איזה יום הולדת בקרוב?"
"כן, יש לי, ואתה מוזמן." אני אומר ומתאפק לא לנזוף בו שהוא שוב מסטול באמצע יום עבודה. מזל שאחיו שמנהל את העסק המשפחתי סובל את כל השטויות שלו, כי בשוק הפתוח, בלי ההגנה המשפחתית של האחים והאבא שלו, הוא היה מזמן מובטל.
"תהיה מסיבה?" הוא שואל.
"כן, מסיבה מיוחדת, כדאי לך לבוא." אני מפתה אותו, וקובע אתו לבוא אלי ביום הולדתי. אין טעם להזכיר לו שזה ליל הסדר. הוא לא חוגג את סדר פסח, וגם לא חגים אחרים, זה לא בראש שלו.
אחר-כך בא תורו של יותם שריפא את לבי השבור אחרי שמני ריסק אותו לרסיסים. יותם הצעיר עם החיוך העדין והמתוק ותמימות הנעורים שלו שהייתה כל-כך מרעננת אחרי הבלגנים של מני.
יותם שבדיוק באותו חן וקלילות בהן שבה את לבי וגרם לי לאהוב אותו עזב אותי לטובת אחר בלי לתפוס בכלל לאיזה תהום נפלתי אחרי לכתו.
אני מניח שאם נתן לא היה משגיח עלי באותן שנים רעות שבאו אחרי יותם, לא הייתי מצליח לחגוג את יום הולדתי הארבעים.
בושה לספר איזה שטויות עשיתי ואמרתי, ואיך שקעתי בהרס עצמי וסיכנתי את חיי ובריאותי. התנהגתי כמו טיפש גמור, ובטח הייתי ממשיך בכך עד היום - שותה יותר מדי, ומעשן יותר מדי, ומרעיל את עצמי בכימיקלים, ואפילו מסתכן בזיונים בלי קונדומים - אם לא הייתי פוגש את אורי שבניגוד לשאר האנשים שסבבו אותי דיבר מעט מאוד, ורק הביט בי בפליאה בעיניים שלוות, גורם לי בלי מילים להתעשת ולחזור לעצמי, ולהיות שוב אדם הגיוני ושקול, גבר של איש אחד בלבד.
הייתי בטוח שזהו זה, אני ואורי זה לנצח, ויחד נצעד שלובי זרועות על דשא בית האבות של הקהילה שאני מקווה שיוקם עד שנזדקן, אבל שוב, אחרי פחות משנתיים, הכל התפקשש ונהרס, ושוב אני עומד בפני לילות בדידות, לילות שבהם אשוטט בגנים, מיואש בגלל החרמנות הבלתי מסופקת שלי, ואשקר בקשר לגילי באתרי ההיכרויות המדכאים באינטרנט, ובסוף אדעך לאט לעבר הזדקנות מהירה וחסרת כבוד של הומו שפג תוקפו.
יותם ניסה להתחמק, אבל אני לחצתי עליו וסחטתי ממנו הבטחה להגיע להרמת כוסית לכבוד יום הולדתי. אם הצלחתי בכך למרות חוסר רצונו לבוא אלי, כנראה שבכל זאת יש בי משהו מהכשרון של אימא שלי לעורר ייסורי מצפון ורגשות אשמה.
מיד כשסיימתי לדבר בטלפון נכנס אורי, נושא זר פרחים גדול בידו, ונעצר, מופתע לראות אותי בבית.
"בשביל מי הפרחים?" שאלתי, מנסה להעמיד פני אדיש.
"בשבילך, השנה יש לך יום הולדת בדיוק בסדר, ואני יודע שתהיה אצל אימא שלך, אז..."
אורי הסמיק ונראה עוד יותר יפה מהרגיל.
"תודה רבה לך, מאוד יפה מצדך." אמרתי בנוקשות, "אבל השנה אני בבית בסדר."
"באמת?" השתומם אורי, "איזו מקריות, גם אני."
"אתה לא נוסע להוריך?"
"לא. הם יהיו בחו"ל, ובין כה וכה לא בא לי לחגוג השנה את הסדר." הוא התעסק בסידור הפרחים באגרטל, מצליח לעשות את זה בחן ובכשרון, ובכל זאת להראות גברי לגמרי. הלוואי והייתי מצליח לשנוא אותו, זה היה מקל על הפרידה.
"מתי אתה מתחיל לחפש דירה אורי?" שאלתי, מזכיר לעצמי להפסיק להיות רכרוכי כזה.
"תראה עדי, אני חושב שאנחנו... אולי בכל זאת נוכל..." לאורי הייתה נטייה כזו, לא להשלים את המשפטים שלו אלא להניח אותם תלויים באוויר בהנחה שאתה מספיק נבון לדעת למה הוא התכוון.
פעם חשבתי שזה מנהג מקסים וידעתי בדיוק מה הוא רוצה להגיד, אבל אחרי שמצאתי אותו חוגג במסיבת פורים כשהוא טובל בעירום בג'קוזי בחברת שלושה גברים ערומים שחבשו אך ורק כובעי קאובויים וקונדומים, נגמלתי מההרגל להשלים את משפטיו.
מה שהרגיז אותי יותר מכל הייתה העובדה המעצבנת שהספקתי להכיר הכרות מאוד אינטימית כל אחד מהבוקרים ההוללים שישבו אתו בג'קוזי המהביל, ואם לא די בכך, אחד מהם היה מני, האקס שלי, ואולי הייתי מצליח להתגבר גם על זה, לולא נוכחתי לדעת שאורי שהסתפק בתחפושת של כובע ליצן על ראשו ותו לא, לא חבש אפילו קונדום.
רתחתי מכעס למראה ההתנהגות הזו, ומיד אחרי ששלפתי אותו משם וניגבתי אותו הודעתי לו שאנחנו גמרנו, ושיתחיל לחפש דירה חדשה כי אני לא רוצה אותו יותר אצלי.
הוא דווקא ניסה להסביר משהו, אבל אני סירבתי להקשיב. היה לי מספיק ודי, לא רציתי לראות אותו הורס את עצמו כמו שכמעט קרה לי. ברגע שראיתי אותו ככה לא רציתי שהוא יהיה איתי יותר, רציתי רק שילך, ומהר.
הוא הבטיח שיחפש דירה, אבל ביקש שבינתיים ארשה לו לגור איתי כי פשוט אין לו לאן ללכת. זה לא היה נכון, ידעתי שהוריו היו מקבלים אותו חזרה ברצון, אבל הבנתי לרוחו - לא נעים לחזור לבית ההורים בגיל שלושים וחמש - ומאחר והוא צמצם את נוכחותו השקטה בלאו הכי עד למינימום ההכרחי ובילה את רוב זמנו כשהוא סגור בחדר האורחים, הארכתי את רוחי והמתנתי בסבלנות עד שימצא דירה חדשה.
"אני מזמין חברים לחגוג אצלי את יום ההולדת שלי, אתה יכול לבוא גם אם תרצה." אמרתי בהתקף נדיבות, והופתעתי לראות איך פניו העגומות נדלקו בשמחה.
זה הרגיז אותי ולכן מיהרתי לציין בעוקצנות שאחד מאותם חברים הוא מני. "אתה בטח זוכר אותו, זה אחד מהבוקרים ששיחקו אתך בפורים?"
אורי הנהן ופניו הסמיקו שוב. הוא התחמק ממבטי ונראה אשם ואומלל. הרגיז אותי נורא שבמקום לכעוס עליו חשתי רחמים, ולכן המשכתי להציק לו.
"במה בדיוק שיחקתם שם? מי השולף הכי מהיר בג'קוזי?" שאלתי בקנטרנות.
"זה בכלל לא היה ככה!" אמר אורי ברוגז, אבל בטרם הספיק להסביר איך זה כן היה, צלצל הטלפון.
זו הייתה אחותי שנחפזה אלי עם חדשות מהחזית הביתית - אימא החזיקה אותה שעה שלמה בטלפון כשהיא מסבירה לה עד כמה לא אכפת לה שאני לא בא, ולמה זה באמת לא חשוב, ומה זה משנה מי יבוא לסדר השנה, במיוחד כשאבא במצב בריאותי כזה שמי יודע איפה הוא בכלל יהיה בסדר בשנה הבאה, ועל עצמה היא בכלל לא רוצה לדבר... והלחץ דם שלו, והוורידים ברגליים שלה אחרי שניקתה לבד את כל התריסים בבית כי על אף עוזרת אי אפשר לסמוך בימינו, ו... טוב, מי שמכיר את זה מהבית יכול להשלים לבד את המשפטים של אימא שלי, ומי שאין לו דבר כזה בבית יותר טוב שיגיד תודה וישתוק.
חזרתי מהעבודה ביום הולדתי, מקלל את הבוס שלי שהתעקש שאעבוד בערב חג בטענה המגוחכת שבגלל החג הוא חייב לתת חופש לכל הנשים הנשואות שעובדות אצלנו, ולכן נשארנו רק הוא ואני לסיים את העבודה.
הגעתי הביתה מתנשף ונחפז והופתעתי הפתעה נעימה מאוד כשמצאתי שהכל נקי ומסודר. יש כיבוד, יין, פרחים, ואפילו עוגת גבינה כשרה לפסח עם כתובת שוקולד - מזל טוב לעדי
זה היה כמובן אורי שטרח והכין וסידר. הוא משך בכתפיו והסמיק כשהודיתי לו, ומיהר לספר לי שהוא כמעט בטוח שמצא דירה, ואם הכל יסתדר אז עד סוף החג הוא כבר לא יהיה פה.
"בסדר, בסדר, אתה לא צריך למהר כל-כך." רטנתי, מרגיש פתאום נקיפת צער וחרטה על שלא הנחתי לו להסביר מה בדיוק קרה בפורים, ואיך הוא מצא את עצמו ערום, חבוש כובע של ליצן, טובל בג'קוזי עם שלושה בוקרים הוללים. זה ממש לא היה אופייני לאורי, ההתנהגות הזו. אולי יש לזה הסבר הגיוני, ואולי... ואז צלצל הפעמון ופנימה נכנסו ביחד נתן ומני, ויותם נגרר אחריהם, מביט בקוצר רוח בשעון שלו.
"מזל טוב! מזל טוב!" קרא נתן ונישק את לחיי, ואחר-כך נישק גם את לחיו של אורי שנבוך קצת, כי עדיין לא היה רגיל למחוות החיבה שנוהגות בתל אביב.
הוא כזה מצחיק, חשבתי בחיבה, וליטפתי את כתפו בעידוד כשחלף על פני בדרכו למטבח להביא כוסות.
זו הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בו מאז התקרית האומללה של פורים, וזה הרגיש טוב. התגעגעתי אליו מאוד, ומוזר שלקח לי חודש שלם להבין את זה.
"עדי, למני יש משהו לספר לך." הצהיר נתן בחגיגיות ודחף קצת את מני שהיה מסוגר ושקט שלא כדרכו, ומה שמפתיע עוד יותר, הוא היה פיכח לגמרי.
"אה, כן, עדי זה..." הוא כחכח בגרונו ונראה, הפלא ופלא, נבוך, ואפילו מבויש מעט. "זה בקשר למה שהיה בפורים, אה... הבנתי שאתה ואורי עומדים להיפרד בגלל הקטע הזה, ואה..."
הוא הביט בחוסר ישע בנתן שהנהן לעברו. "תמשיך בבקשה." אמר בקול מעודד.
"ואני מעדיף שלא." התערב אורי, והניח בקול צלצול את המגש עם הכוסות על השולחן.
"למה לא?" שאלתי.
"כי אתה בין כה לא רוצה לשמוע ולהבין, אז מה זה משנה." הטיח אורי, ועיניו היפות נמלאו דמעות.
"טוב, אם אורי לא רוצה אז לא." מיהר מני לקפוץ על ההזדמנות.
"נו, באמת." התרגז יותם שנעשה לחוץ וממהר יותר מרגע לרגע, "מה הסיפור הגדול? כולם יודעים מה קרה שם, הם הכניסו איזה אקסטה למיץ של אורי, ואחר-כך הפשיטו אותו והכניסו אותו לג'קוזי. זה הכל, סתם בדיחה טיפשית של פורים."
"נכון" הודה מני, "אף אחד לא ידע שתעשה מזה כזה סיפור ותרצה להיפרד ממנו בגלל שטות כזו."
"סיממתם את המשקה שלי!" צעק אורי, והכוס שהייתה בידו נפלה על הרצפה והתנפצה ברעש גדול, אבל הוא לא שם לב למשקה שהכתים את השטיח אלא הסתער על מני וניסה להרביץ לו.
מה שקרה אחר-כך קרה מהר מאוד, ועד היום אני לא יודע מה בדיוק הלך שם, אבל בסוף היו על הריצפה ארבע כוסות יין מנופצות, שטיח מוכתם, ואורי אחד, יושב על הרצפה עם עין נפוחה שהתחילה להסגיל לאיטה.
"יהיה לך אחלה פנס בעין." אמר יותם בהתפעלות.
"רשע אחד." התרגזתי על מני שנראה, האמת, יותר מבוהל ממרושע. "מה עשית לו?"
"הוא התנפל עלי." ניסה מני להתגונן, "ניסיתי לדחוף אותו, זה הכל, זה לא היה בכוונה."
"אתה סיממת לו את המשקה והפשטת אותו?" שאלתי בזעם. "למה?"
"סתם, בתור בדיחה, הוא כזה ביישן ורציני אז חשבנו ש..." מני ניסה לחייך, פגש את מבטי הזועם והפסיק מיד. "אני נורא נורא מצטער עדי, זו הייתה בדיחה, לא התכוונו, לא ידענו שתתרגז כל-כך, לא הבנו ש..."
"יאללה, יאללה, דיברת מספיק." אמר יותם, "עכשיו הכל ברור, נכון? מזל טוב עדי, חג שמח ומועדים לשמחה. בוא נלך מני, קדימה." משך אותו החוצה, ושניהם נעלמו.
כרעתי ברך לפני אורי וניסיתי לחבק אותו, אבל הוא התאבן בין זרועותיי, מסרב לשתף פעולה.
"אני מצטער נורא חמוד, באמת שאני מצטער. ניסית להסביר ולא הקשבתי לך, סליחה."
"הוא ניסה להסביר לך שהוא לא מבין מה בדיוק קרה, והוא לא זוכר איך הוא הגיע לג'קוזי ומתי הוא התפשט, אבל זה נשמע כל-כך לא אמין שהוא בעצמו לא האמין להסברים שלו." אמר נתן, והתיישב לצדו של אורי שהביט בו באמון שעורר בי קנאה.
נתן כרך יד מעודדת על כתפו של אורי. "עדי אוהב אותך מאוד אורי, אבל הוא נפגע המון פעמים, ככה זה לפעמים, אתה נפגע ולכן אתה פוגע חזרה, זה כמו חג גדיא כזה. תאמין לי חמוד, זה כל-כך נדיר למצוא מישהו לחיות אתו ולאהוב אותו, חבל לפספס הכל בגלל אי הבנה אחת קטנה, נכון?" פנה אלי.
"למה אתה מסביר הכל רק עכשיו?" התמרמרתי, "איפה היית כל הזמן, חכמולוג אחד?"
"לקח גם לי זמן להבין מה קרה, והכל באשמתך. רק לפני יומיים נודע לי בכלל שאתם נפרדים, אם היית מספר לי קודם... טוב, זה כבר מים מתחת לגשר. פשוט תתפייסו ודי."
"אורי." אחזתי בעדינות בסנטרו של אורי והסבתי את פניו החבולים לעברי, "אתה מוכן לסלוח לי שהייתי כזה אידיוט ולא הבנתי? הכל באשמתי, לא ידעתי לשאול מה קרה."
"כן, אני מוכן, אבל בתנאי אחד." הביט אורי בעיני.
"אין בעיות, אני מוכן לכל דבר, נעשה ונשמע." נחפזתי להתחייב מראש.
"שנלך לאימא שלך לסדר. כבר יומיים היא מטרטרת לי בשכל ועושה לי את המוות. אין לי כוח אליה יותר, אם אני אשמע עוד פעם אחת על הלחץ דם של אבא שלך, ועל הורידים שיש לה ברגליים, אני אצרח."
עצמתי את עיני ביאוש, אבל את הנעשה אין להשיב. נתתי את המילה שלי לאורי וזהו. קמנו ונסענו מהר להורי, והגענו בדיוק בזמן. וככה, גם השנה חגגתי את סדר פסח עם הקניידלך של אימא שלי, ועד ל"ג בעומר סבלתי מסיוטים בגלל הרגל הקרושה שלה.
לפחות היה לי את אורי המתוק שלי שחיבק אותי והרגיע אותי כשהייתי מתעורר בצרחות בגלל חלומות בלהה שבהן הרגל הקרושה שהונחה בצלחתי - שקופה ורוטטת - קמה לתחייה והפכה לחייזר שניסה לחנוק אותי.

אין תגובות:

פרסום תגובה