ד. אהבה ממבט ראשון

א. דו מיני

קצת אחרי שמלאו לי שלוש עשרה הפסקתי לאהוב את פורים. החג שבילדותי אפשר לי במשך יום נפלא אחד בשנה לזנוח את דמותי הרגילה למען פנטזיה קסומה הפך, אחרי שהתחלתי להתבגר, לחג מסוכן מאוד, חג שעלול, אם לא אזהר בבחירת התחפושת שלי, לחשוף את סודותיי ולגלות את קלוני ברבים.

גיל ההתבגרות הפך אותי מילד קטן ושמח שבזז בעונג רב את ארונות הבגדים של אחיותיו הגדולות, ומרח בנדיבות את פרצופו באיפור של אימו, לנער זועף וזהיר שהקפיד לבחור תחפושות גבריות ומשעממות, ובקושי רב הסכים לשרטט שפם שחור על שפתו העליונה.

עד היום אני זוכר את הבעת העלבון הנדהמת על פניה של אחותי כשסירבתי לראשונה בחיי להניח לה להתקרב אלי עם שפתון והדפתי את ידה בזעם.

העמדתי פנים שאני כועס, אבל האמת היא שפחדתי. הייתי אחוז אימה מפחד שהתחפושת הלא נכונה תחשוף את זהותי האמיתית, זהות שהלכה והתבהרה לי ככל שהתבגרתי, משקיעה אותי בייאוש שגבל במהלך השנים לדיכאון.

ואם לא די היה בכך שהבנתי לאיטי שאני הומו גם הייתי מבודד עם הסוד המעיק הזה שלא יכולתי לגלות לאיש.

הורי האוהבים, החמים והמפנקים, לא היו מסוגלים להבין מה מעיק עלי, אם הייתי מספר להם את האמת הייתי שובר את ליבם, ומאחר ואהבתי אותם מאוד וקיוויתי בכל ליבי שיום אחד אצליח להתגבר על עצמי, להשתנות ולהיות נורמאלי כמו אחי הגדול ובני הדודים שלי הדחקתי את התחושות שעינו אותי, התעלמתי מהחלומות, דיכאתי את המשיכה שחשתי כלפי נערים אחרים בכיתתי, והשקעתי את המרץ שלי בלימודים ובספורט.

שרדתי את שנות הבדידות הנוראיות של התיכון בזכות התקווה שבצבא חיי ישתנו לטובה. שהתלבושת הצבאית שאעטה על גופי תסתיר את מהותי האמיתית ותהפוך אותי לגבר ראוי. עשיתי מאמצים גדולים להיות קרבי והצלחתי בכך מאוד אם כי לצערי לא השתתפתי באף מלחמה ואפילו לא בקרב אחד קטן. השתוקקתי בכל ליבי להילחם ולמות מות גיבורים. להיות חלל צה"ל, היש תחפושת מושלמת יותר? ראיתי במוות בקרב הזדמנות נפלאה להיפטר מהמשא הכבד שנשאתי בסתר, אבל מזלי שיחק לי ולרווחת הורי המודאגים מעולם לא הייתי קרוב לסכנה ממשית מהאויב. טוב שהם לא ידעו שמי שבאמת סיכן את חיי לא היו צבאות ערב אלא אני עצמי.

בצבא התאהבתי לראשונה בחיי בגבר, אהבה ראשונה, אילמת וסודית, אהבה מייסרת שלא סיפרתי עליה לאיש למפקד הנערץ שלי - בחור יפה תואר, בהיר שיער ועיניים - סטרייט כמובן, שחיבב אותי מאוד וראה בי את אחד מטובי חייליו. אם הוא היה יודע מה גורם לי להתאמץ כל כך כדי להשיג את הערכתו ולזכות בחיוכו המרוצה הוא בטח היה מקיא עלי.

רק אלוהים יודע כמה פעמים הייתי קרוב להכניס את קנה האם 16 לפי וללחוץ על ההדק כדי להיפטר מהכאב הנורא שהסבה לי האהבה הזו. נמנעתי מכך רק בגלל המחשבה על הצער שהתאבדותי תסב להורי.

הוא השתחרר מהצבא שנה לפני ואחרי שעזב שקעתי בדיכאון נורא. יצאתי לרגילה ובמקום לבלות ולנוח שכבתי במיטה ושאלתי את נפשי למות מרוב געגועים ואומללות. יום לפני שחזרתי לבסיס פגשתי במקרה חברה ללימודים של אחותי הצעירה שבאה לבקר אותה. רינת הייתה מתוקה, רעננה ומוקסמת ממני. היא עשתה כמיטב יכולתה להעלות חיוך על פני, החייל הגיבור והעצוב, והפלא ופלא, הצליחה בכך.

ההערצה והחיבה שלה היו כצרי לנפשי. רצון החיים שלי גבר על הדיכאון ובזכותה הצלחתי להתגבר על השיתוק שאחז בי, החלטתי להפסיק להיות הומו והתחלתי לחזר אחריה. יצאתי איתה במשך כשנה ואני יכול להגיד בכנות שככל שאני מסוגל לאהוב אישה אהבתי אותה. בחופשת השחרור שלי גמרתי אומר להשלים עם חיי בעתיד - חיים של זיוף והסתרה, חיי בושה ואומללות - והתארסתי איתה.

למזלי שנינו ממשפחות מסורתיות, שלה עוד יותר משלי, ומאחר והייתה צעירה ממני בשנתיים, ביישנית וצנועה מאוד, היה ברור שאין מה לדבר על סקס לפני שנתחתן. היא הצהירה שהיא רוצה להינשא בבתוליה ואני כמובן לא מחיתי על כך. לדעתי היא החלה להתחרט מעט על צניעותה אחרי שהשתחררתי מהצבא, אבל אני התעקשתי להמשיך לכבד את החלטתה ומעולם לא הרחקנו לכת מעבר לכמה נשיקות מגששות, ופה ושם, כשהיינו לבד, מעט חיבוקים חפוזים.

הרגשתי שהיא רוצה יותר ואני יודע שאם הייתי לוחץ עליה הייתי מרחיק איתה לכת, אבל בתירוץ שאני לא רוצה לפגוע בצניעותה נחסך ממני העניין הזה. הייתי מוכן למכור את נשמתי כדי לרצות בה כשם שהיא רצתה בי, אבל האמת היא שלמרות החיבה העזה שרכשתי לה לא היה לי שמץ של רצון להפשיט אותה, וגופה לא עורר בי מעולם אפילו שמינית מהתשוקות שעוררו בי גברים מזדמנים שהייתי פוגש בגנים אפלים.

אחרי השחרור הלכתי, בעצת הורי ובעידודה הנמרץ של ארוסתי, ללמוד במכללה, ואז פגשתי את שימי ואת שלומי וחיי השתנו לבלי הכר.

ראיתי כמובן ממבט ראשון שהמורה שלנו הומו, זה הטריד אותי, אבל הצלחתי להתגבר על הזעזוע הקל שנגרם לי כי לעומת שימי (שהפגין בגלוי ובחדווה את ההומואיות שלו) שלומי היה מאופק וחמור סבר.

כל זה השתנה כששימי הידס לכיתה במלא פארו ההומואי והפך למרכז תשומת הלב. כל מי שעיניו בראשו הבחין ששלומי נהנה מהתנהגותו הפרובוקטיבית של שימי ונוהג בו בסלחנות כי גם הוא הומו.

כלפי חוץ העמדתי פנים שאני מתעב את שימי ושהצורה בה הוא מפגין את הנטיות שלו מרגיזה אותי, אבל האמת הייתה שקינאתי בו. נכון, הוא מרט את עצבי, וגם המורה הצעיר והנאה שלנו שאהד אותו כל כך בגלוי הכעיס אותי, אבל בעיקר קינאתי בשניהם.

קנאתי באוויר הצח שהם נשמו מחוץ בארון, קנאתי שכל מי שדיבר איתם מספר דקות ידע מיד שהם הומואים. שימי אפילו לא היה צריך לפתוח את הפה, ההופעה שלו דיברה במקומו.

הפגנתי כלפיו תיעוב וסלידה והזעפתי לעומתו פנים, אבל בליבי התפללתי שהלוואי וגם לי יהיה את האומץ שיש לו.

למרבה המזל שימי לא התרשם כהוא זה מהבעתי הזועפת וידע מיד מה מסתתר מאחורי הבעות התיעוב שלי. הוא המשיך לחייך אלי בידידות, ברך אותי לשלום ושיתף אותי בשיחה למרות שתקנותי המופלגת.

כמה ימים אחרי שהחלו הלימודים, כשהלכנו יחד לשירותים, הוא חייך אלי את חיוכו המתגרה ושאל ישירות אם בא לי ללכת למסיבה של הומואים.

הסמקתי, גמגמתי, רעדתי, לרגע כמעט שחבטתי בפניו באגרופי, ולבסוף התגבר עלי יצרי ואני לחשתי שכן, אני רוצה למרות שאני לא באמת הומו, עובדה, יש לי חברה ובקרוב נתחתן.

"מזל טוב." אמר שימי בחביבות, "כנראה שאתה דו מיני." הוסיף בגיחוך מלגלג.

"כן, כנראה." הסכמתי איתו בניסיון אווילי לשמור על כבודי ולא העזתי לשאול מה מצחיק, אני מניח שהבנתי את זה לבד.

עד כמה אווילי היה הניסיון שלי להעמיד פנים שאני דו מיני התברר לי אחרי יומיים, כשהגעתי לדירה של דודו, שם נערכה המסיבה, פגשתי את זיו היפה  והתאהבתי בו ממבט ראשון. 

כיום אני מבין איזה טיפש הייתי, לזכותי אומר רק שהייתי תמים וחסר ניסיון, ולכן התאהבתי כמו אידיוט בנער ליווי שפגשתי במסיבת הוללות וסקס.

רק אחרי שלוש מסיבות שבהן רק הסתכלתי, התחרמנתי, שתיתי קצת בירה ובעיקר התביישתי, העזתי לגשת אליו, לא לפני שנפרדתי קודם מרינת המסכנה שלא הבינה מה חטאה ומה פשעה, ולמה אני נפרד ממנה בלי שום סיבה הגיונית.

אחרי שזיו דחה אותי בגסות כזו, הודף אותי מעליו בזעם ברגע שהעזתי לספר לו שאני אוהב אותו (אני לא מאמין שהייתי אידיוט כזה!) ברחתי משם מדוכא כל כך עד שאפילו התאבדות התחילה להיראות לי כרעיון מוצלח.

יצאתי מדירתו של דודו כשאני חש שכל עולמי חרב עלי, ושיצאתי קירח מכאן ומכאן. זיו דחה אותי, רינת פגועה וכועסת עלי, הורי לא מבינים מה עובר עלי מתחילים לחשוד בי...

בעודי כושל במורד המדרגות, ראייתי מטושטשת מדמעות, החמצתי את המדרגה האחרונה וכמעט נפלתי, אבל ברגע האחרון צץ פתאום מאי שם מקס ואחז בי. "אתה בסדר?" שאל, כורך יד חזקה סביב מותני, מונע ממני להשתטח אפיים ארצה.

"לא, אני לא בסדר. אני רוצה למות." הצהרתי בדרמאטיות.

את מקס זה הצחיק. "לא מתים כל כך מהר ילד, מה קרה, למה אתה בוכה?" שאל ואחז בי ביד יציבה, תומך בי בחביבות אוהדת, כמעט אבהית. כנראה שזה מה שהייתי צריך, מישהו שידאג לי ויתמוך בי. אחרי שנים של שתיקה והסתרה השתחררו חרצובות לשוני ומצאתי את עצמי יושב לצידו על הגדר מאחורי הבית ומספר לו הכול, את כל תולדות חיי העגומים והמייאשים.

"לפחות נפרדת קודם מהבחורה." אמר בעידוד אחרי שסיימתי לתאר את הסצנה המכוערת ביני לבין זיו, "נו, אל תצטער, יש לך מזל שהוא לא רצה אותך, הוא סתם שרמוטה."

"אני אוהב אותו." התעקשתי.

"שטויות, אתה בכלל לא מכיר אותו." ביטל מקס את דברי, "מה יש לכם? רואים פרצוף יפה וישר מתאהבים, איזה אידיוטים. אם אתה כבר חייב לאהוב כדי לזיין אז לפחות תתאהב במישהו ששווה את זה."

העפתי בו מבט מודאג, חושש שהוא מתכוון לעצמו. נכון, הוא היה מאוד חביב אלי, ויחסית לגילו הוא נראה מצוין, אבל מה לי ולגבר בגילו של אבא שלי?"

"למי אתה מתכוון?" שאלתי בזהירות.

"לשלומי." אמר מקס, "אתה והוא... אתם בדיוק אותו הדבר."

"לא נכון." מחיתי, מופתע. "אני מרוקאי והוא מין אשכנזי כזה... וחוץ מזה הוא המורה שלי."

"הלימודים נגמרים בעוד כמה חודשים." הזכיר לי מקס בקור רוח, "וחוץ מזה מה משנה המוצא שלו?"

"אתה לא מבין." ניסיתי להסביר באיחור למה כוונתי בביטוי אשכנזי כזה. "זה לא שאני גזען, ואני דווקא כן נמשך לבחורים בהירים אבל..."

"אז מה אם הוא לא איזה כוסון שחצן ומנופח משרירים, הצורה החיצונית, זה מה שחשוב?" המשיך מקס להוכיח אותי.

"אז מה כן חשוב?" שאלתי בהתגרות מפני שאולי הוא צדק ,אבל מה לעשות שאני נדלק דווקא על בחורים שריריים ומוצקים?

"חשוב האופי, חשוב הראש, ואני מדבר על הראש שעל הכתפיים, לא זה שבתחתונים. חשוב שהוא יהיה מענטש, לא שרמוטה כמו דודו שלי." נאנח מקס.

"דודו שלך?" הופתעתי, "אבל... אבל אתם... למה אתה מתכוון שלך?"

"לא חשוב." השתיק אותי מקס בקוצר רוח, "אנחנו לא מדברים עלי עכשיו, אלא עליך." הוא קם ונעמד מולי, סוקר אותי במבט בוחן, "אתה אקטיבי, נכון?" שאל, מביך אותי עד עמקי נשמתי.

"אני... אני... לא יודע." הסמקתי, "אני חושב שכן, אבל... לא יודע."

מקס צחק. "לא חשוב. בסוף כולם מבינים שהם בעצם ורסיטלים, אפילו אני." הוסיף נוגות, ולא הספיק לפרש את דבריו כי הנייד שלי צרצר בדחיפות. זו הייתה רינת, בוכייה ואומללה, מפצירה בי לדבר איתה.

"אני חייב ללכת." התנצלתי בפני מקס, נפרדתי ממנו בתודה ונסעתי אליה כדי להסביר לה שוב שלא שיניתי את דעתי, שאני עדיין לא רוצה לחזור אליה, שזו לא אשמתה וזה אני, לא היא.

ניהלנו שיחה כזו בערך פעם בשבוע, קיוויתי שהיא תשלים ותוותר עלי, אבל זה לא קרה. משיחה לשיחה רינת נשמעה מדוכאת יותר וסירבה להבין שזה נגמר וכשאמרתי לה שאני לא מתכוון לקחת אותה למסיבת פורים היא פרצה בבכי היסטרי ואיימה שתתאבד.

הייתי מבוהל ומוכה אשמה כל כך מהבכי שלה עד שבסוף נשברתי וגיליתי לה את האמת. "אני הומו, בגלל זה ביטלתי הכול." הודיתי.

"שקרן, אתה סתם אומר." התייפחה רינת.

אם זה לא היה עצוב כל כך הייתי צוחק, עד שאני מעז להודות באמת ולצאת מהארון קוראים לי שקרן? אם האמת מסבכת אותי בצרות אולי אני צריך לשקר כדי שיאמינו לי? חשבתי והתחלתי לשקר, מופתע כמה זה קל.

"לא, אני נשבע לך, אני באמת הומו. אני... אני מאוהב במורה שלי, בגלל זה אני הולך לבד למסיבת פורים, כדי להיות איתו."

"אתה מאוהב במורה שלך?" הפסיקה רינת לבכות ונעצה בי מבט חשדני, "באיזה מורה?"

"בשלומי, המורה שלי לתולדות האמנות."

"שלומי? השמנצ'יק הנמוך והבלונדיני עם העיניים הכחולות?" שאלה רינת, "יש לו עיניים יפות, אבל הוא באמת נראה קצת נשי." העירה בסלידה.

"האמת שהעיניים שלו יותר ירוקות מכחולות." תיקנתי אותה, מתפלא קצת על עצמי שאני זוכר את צבע עיניו. "הוא נורא חמוד, נכון?" חייכתי אליה, מהרהר לעצמי שבעצם זה נכון, שלומי לא היה יפה כמו זיו המושלם, הוא היה נמוך וקצת שמנמן, אבל מאוד מתוק, עדין ורך דיבור, מורה סבלני ורחב אופקים שתמיד נהג בכיתתו בהגינות רבה. "אני מת לנשק אותו." גיליתי לה, ולמרבה הפלא - אולי בזכות השיחה עם מקס - דברתי בכנות.

"אתה מגעיל." אמרה רינת וקמה בחיפזון, "אתה רוצה לנשק גבר אחר? איחס! אתה פשוט חולה, לך לטיפול." הטיחה בי וברחה. 

גם אחרי שהיא עזבה לא התחשק לי לחגוג את פורים. הייתי מדוכדך ומודאג, חשתי בודד מאוד ועצוב, והלכתי רק כדי להתרחק מהשתיקה המעיקה של הורי שלא העזו לשאול אותי למה נפרדתי מרינת, ורק הביטו בי בדאגה עצובה שמרטה את עצבי.

"אתה לא מתחפש?" שאלה אימא, "איך אפשר ללכת למסיבת פורים בלי תחפושת?"

"אני... אני..." גמגמתי, מתאפק לא להגיד לה ששנים אני עוטה על עצמי תחפושת, לא רק בפורים אלא כל השנה, ושנמאס לי להתחפש. ברגע האחרון השתפנתי  ואמרתי שאני הולך קודם לחבר שהסכים להשאיל לי תחפושת.

"מי החבר?" חקרה אימא בקפדנות.

"שימי." שיקרתי, מזכיר דווקא אותו מפני שאימא הכירה אותו ונדמה לי שאפילו חיבבה אותו.

"דווקא הטיפוס הזה." הפטירה אימא בחוסר רצון.

"מה טיפוס? מה יש לך נגדו?" התפלאתי, "חשבתי שאת מחבבת אותו."

"עד שנפרדת מרינת חיבבתי אותו." אמרה אימא בקצרה, ולא יספה, מניחה לי להבין מתוך מה שלא אמרה שחינו של שימי סר בעיניה ושהיא תולה בהשפעתו הרעה את הסיבה לפרידה שלי מרינת.

למען האמת היה משהו מן האמת בהאשמה שהטיחה אימא בשימי, מדהים איך חושיה האימהיים המחודדים השכילו להבין דבר מתוך דבר ולפענח את המסתורין שהתעטפתי בו לאחרונה.

אני כל כך שונא לשקר, בעיקר לאנשים שאוהבים אותי. חשתי אשם ובזוי על כל השקרים שסיפרתי להורי שלא חטאו לי במאומה, ורק רצו בטובתי, ולכן, כדי שלא אצא שקרן גמור, החלטתי להתקשר לשימי לפני שאשים את פעמי למכללה. אולי הוא באמת יתרום לי תחפושת, או לפחות ידבר איתי מעט? עייפתי לשתוק כל הזמן ולשמור את סודותיי רק לעצמי.

התקשרתי ולתימהוני ענה לי מקס שזיהה מיד את קולי ושאל למה אני לא הולך למסיבה במכללה.

"אני בדרך. אתה לא בא? כדאי לך, יהיה הרבה אוכל ושתייה, ומוזיקה טובה."

"אני מבוגר מידי למסיבות." התחמק מקס, "וחוץ מזה דודו חולה, מישהו צריך לטפל בו."

"מה, שוב יש לו שפעת? למה הוא לא עושה חיסון?"

מקס נאנח ושתק, ואחר כך שאל אם אני יכול לעבוד דרכם כי מה שיש לו להגיד לי זה לא לטלפון.

הוא לא הניח לי להיכנס ולהגיד שלום לדודו, אלא הכניס אותי למטבח והחל לחקור מה בדיוק עשיתי עם זיו. די מהר הבנתי את משמעות שאלותיו וגופי התחיל לרעוד מפחד.

"תרגיע." נזף בי מקס, "אם זו רק מציצה והוא אפילו לא גמר לך בפה די בטוח שהכל בסדר. קדימה, לך לחגוג, תמסור ד"ש לשלומי." הוביל אותי החוצה ושילח אותי לדרכי.

"די בטוח זה לא מספיק."  אמרתי לו לפרידה, נזכר פתאום שאתמול התעטשתי ברצף כמה פעמים ושהגרון טיפה כאב לי הבוקר ו...

לא אשעמם אתכם בתיאור ייסורי הנפש והפחדים שעברו עלי עד שקיבלתי תשובה שלילית. די אם אציין שעד שזה קרה נרפאתי לגמרי מהאהבה האידיוטית שלי לזיו, והתחלתי להעריך ולחבב את שלומי שבלעדיו לא הייתי עובר את התקופה האיומה הזו. אני בטוח שאף פעם לא הייתי אוזר די אומץ להיבדק אם הוא לא היה לצידי, תומך, מעודד ומרגיע.

למרבה הפלא ברגע שהוסר מעלי איום האיידס לא הפכתי לאדם רגוע ומאושר אלא התחלתי לחשוש מסיום הקשר שלי עם שלומי. איזה מזל שהוא הזמין אותי אליו אחרי שיצאנו שמחים וטובי לב מהמרפאה ושמקס החליט לצאת עם דודו ולא היה בבית...

שלא כמו הקראשים על המפקד שלי בצבא ועל זיו שכאילו נכפו עלי בפתאומיות, מאמללים אותי ומדכאים את רוחי האהבה לשלומי התגנבה אלי לאט ובעדינות, ממלאת אותי רוך ונדיבות.

למרות שהוא החליט שכמורה שלי אסור לו לגעת בי ומחה על הפגיעה באתיקה המקצועית שלו כל פעם שניסיתי לגעת בו הוא עשה את זה בחביבות נעימה כל כך עד שמעולם לא נפגעתי, וחשוב מכל, הוא המשיך לדבר איתי, להיפגש איתי, לבלות איתי, מניח לי להכיר אותו ולהתיידד איתו.

נהניתי לשהות במחיצתו והעובדה שידעתי שלא יהיה סקס דווקא הקלה עלי והורידה מעלי מתח ולחץ. נכון שלא תמיד הצלחתי להתאפק וניסיתי מידי פעם לגעת בו, גונב פה ליטוף ושם נשיקה, אבל זה תמיד היה ברוח טובה ובלי עצבים.

תכננו לחכות עד סוף שנת הלימודים, אבל חודש קודם גילו לי הורי שרינת הלכה והוציאה אותי מהארון. הם היו בטוחים שאכחיש, כמעט התחננו שאגיד שהיא סתם בחורה ממורמרת שמשמיצה אותי בלי סיבה, ואם לא הייתי יודע שאני יכול ללכת לשלומי אולי הייתי מתפתה וממשיך לחיות בארון, נחנק בתוכו מרוב פחד ושקרים.

אבל אני חשבתי עליו, על החיוך המתוק שלו, על הידיים הקטנות והחמימות שלו, על האהבה שלו שלא תלויה בדבר, נשמתי עמוק ואמרתי להם שכן, זה נכון.

אימא פרצה בבכי ואבא כעס והתחיל לדבר על כל מיני רבנים שיוכלו לעזור לי, אבל אני אטמתי את עצמי מפניהם והלכתי לארוז.

כמו שידעתי שלומי הציע לי מיד לבוא ולגור איתו וככה מעז יצא מתוק, כל הסבל והאומללות שידעתי נשכחו ומהארון המחניק והחשוך יצאתי ישר לתוך זרועותיו האוהבות.

 ב. אטרף

"זה בגלל שהשמנתי נורא, נכון?" כבש שלומי את פניו בכרית, מבויש למרות שזו לא הייתה אשמתו. הוא ניסה ללטף אותי בודק אם יש לי חשק ואני הדפתי אותו מעלי בטענה שאני עייף ולא בא לי ולבושתי הזעפתי אליו פנים ורטנתי שהוא מתעלק עלי.

במקום לכעוס הוא הרגיש אשם, ובלי שום סיבה מוצדקת, נכון שהוא עלה מעט במשקל בשנתיים שלוש האחרונות, אבל זו לא הייתה הסיבה שלאחרונה התחרה מפלס הסקס שלנו בזה של הכינרת. שלומי המשיך להיות אותו שלומי מתוק, מתחשב ואוהב כמו שהיה תמיד, אולי  מעט שמנמן יותר, אבל זה לא הפריע לי כלל. אהבתי אותו כמו בהתחלה, אם לא יותר, ובכל זאת, למרות שלא רבנו כמעט, וחיינו בהרמוניה מופלאה חיים נעימים ושלווים, ישנו יחד חבוקים, נהגנו זה בזה בחיבה ובכבוד, וחיינו היו שלובים וקלועים זה בזה, אחרי חמש שנים של חיים יחד תדירות הסקס שלנו הלכה ופחתה. שלומי היה מוטרד ופגוע ובצדק.

כדי לפייס אותו ולהרגיע את מצפוני הזכרתי לו שגם הוא מסרב לי לפעמים ושלא תמיד יש לשנינו חשק באותו הזמן. הוא הסכים באנחה ואחר כך נרדם, ראשו על כתפי, ובעודו ישן שנת ישרים שכבתי ער בחושך תוהה, כמו פעמים רבות בעבר, אם גם שלומי שלי, בן זוגי המתוק והעדין, נכנס מידי פעם לאטרף כמו שאני התחלתי לעשות לאחרונה, שוקע יותר ויותר באתר הממכר הזה. לא מיד שקעתי במי המדמנה שורצי הטורפים של אטרף, זה התחיל בקטן, בהתחלה רק הצצתי כדי לקרוא ולבדוק, וכמה שבועות אחר כך כבר הייתי חייב לפתוח כרטיס כדי לזכות להציץ בתמונות פרטיות.

לפעמים, כשהייתי בודק את הכרטיס שלי, מחפש הודעות חדשות, בוחן את הפרופילים של הגברים שהותירו אצלי עקבות, ושואל את עצמי מתי גם לי יהיה אומץ להכניס תמונה מאומתת מהסוג שתתיר לי את זכות הכניסה לצ'אט, הייתי מתקשה להאמין שזה אני, יחזקאל מועלם שפעם בכה מצער על שלא יזכה לקדש אישה ולהקים בית בישראל. איך זה יכול להיות שמה שמצער אותי כעת זה דווקא הצעיר השרירי והנאה הזה שעורר את חלצי, אך לא השכיל למקם את עצמו בצפון? ולמה, כמו להכעיס, דווקא הממוקמים השריריים ובהירי העין לא רוצים בי ואילו הגברים הממוקמים והלהוטים שחושקים בי מבוגרים מידי לטעמי, או סתם מכוערים?

לדעת להתנהל באטרף, לצוד שם גבר לטעמך שיהיה גם מושך וגם נמשך, גם ממוקם וגם פנוי, זה עניין מסובך שמחייב סבלנות ברזל ועצבים חזקים. עם הזמן נוכחתי לדעת שהציד בסבך הוירטואלי מהווה אמנות המשלבת זריזות, נחישות ומהירות החלטה, וכמובן שגוף צעיר ושרירי, ומענה לשון זריז לא יזיקו.

מדהים איך כמה שנים ספורות קודם הייתי נאלם דום ונבוך בגלל מבט או מחמאה מגבר וכיום אני שוחה כדג במים בעולם הווירטואלי הזה שהוא ספק ג'ונגל, ספק שוק בשר. עולם מיוחד שאף פעם לא נרדם, שאין אף סטייה ותהיה ההזויה ביותר שתושב בו ריקם, ושיש בו מכל טוב הארץ, ולעולם תמצא בו מישהו שיחשוק בך בלי קשר לגילך, מינך, משקלך ומצבך המשפחתי. 

אטרף רחש וגעש גברים מכל הגילים, הגדלים והנטיות אוני צללתי ראשי ורובי לעולם המיוחד הזה שהייתה לו שפה וקודים משלו, עולם שברכת השלום שלו היא - מה מחפש? - ותושביו נחלקים למחזרים ומחוזרים, מבוגרים וצעירים, מחפשים ומחופשים.

בעולם הזה, הנמשל לביצה עכורה, אתה נמדד על פי גזרתך, עובי שרירך, כמות השער על גופך, אורך הכלי שלך, וכמובן המיקום שעל פיו יישק דבר. לא על נקלה פתחתי כרטיס באתר הידוע לשמצה הזה ובימים הראשונים אמרתי לעצמי שזה רק לרגע, מיד אמחק אותו. בהתחלה ציינתי בפירוש שאני לא מחפש, רק רוצה לצ'וטט, אבל אז שלומי נסע להשתלמות של כמה ימים בגליל, ובעוד הוא משפר את כישורי ההוראה שלו שיפרתי אני את הכרטיס שלי, הוספתי בו עוד ועוד פרטים, בישרתי בו לכל מאן דבעי שאני חטוב ושרירי, שווה ואקטיבי, שעורי שחום ולא שעיר מידי, ואני לא מעשן ולא שותה אלכוהול, ואפילו ממוקם, את העובדה שאני תפוס ואפילו תפוס חזק הצנעתי וגיליתי רק כשהיה בכך צורך, כשמישהו רצה לפעמים יותר מסקס.

הצדקתי את התנהגותי בטענה ששלומי לא פה, ומה שהוא לא ידע לא יפגע בו, זה רק סקס, ואיזה מזל שאפשר לציין בפירוש בפרופיל שכל מה שמעניין אותי זה סקס, זה הכול, רק סקס. הוא בטח עושה אותו דבר בהשתלמות הזאת, ואם לא בזו אז בטח באחרת, הרגעתי את מצפוני שניסה לזעוק חמס. מוזר כמה מהר המצפון המהולל שלי השתתק ונדם ברגע שגבר זר, אטום פנים ותפוח שרירים, נכנס למיטה שלי ושל שלומי והניח לי לעשות בו מעשים שלא ייעשו.

בפעמים הראשונות הייתי מלא בושה וחרטה, ניסיתי לכפר על מעשי ולפצות את שלומי - שלא חש במאומה -בחיבוקים, פינוקים וליטופים, מנשק אותו מכף רגל ועד ראש, שמח בו בכנות ומבטיח לעצמי שלא עוד, שזו מעידה חד פעמית שלא אחזור עליה.

כמובן שלא עמדתי בפיתוי ושוב ושוב חזרתי לחטוא, ועם הזמן התרגלתי לגוון את חיי הסקס שלי עם אחרים, וכבר לא חיכיתי עד שהוא יישן מחוץ לבית. די היה בכך שהוא הסתלק לכמה שעות והשאיר לי בית פנוי, ואם לא קיבלתי את הבית לרשותי הייתי בוחר לי גבר ממוקם והולך להתהולל במיטות זרות.

כל אותו זמן נהניתי כמובן, אבל גם סבלתי. מצד אחד ידעתי שאני בוגד ושזה לא בסדר, ומצד שני לא יכולתי להתאפק. היה לי טוב מאוד עם שלומי, ממש טוב, באמת אהבתי אותו בכל ליבי ורק איתו רציתי להתנשק ולהתחבק, ולישון צמוד, אבל הם, הגברים הללו מאטרף, גם הם היו שם, קרובים כדי הקשת מקלדת, מפתים ושונים כל כך משלומי...  אמנם איש לא היה יקר לי כמו אהובי הראשון והיחיד, אבל הם שרצו שם בהמוניהם, יפים ומפתים, חטובים ושריריים כאשר אהבתי, וכולם רצו אותי מאוד, וגם אני רציתי...

התירוצים שלי להיעדרות מהבית היו רבים ומגוונים, ולא כולם היו שקר מוחלט. העבודה שלי באמת חייבה אותי לנסוע מפה לשם, וגם ללון מחוץ לבית לפעמים, וכל הזמן הרגעתי את מצפוני שככה זה גברים, ושלומי בטח מנחש ויודע מה אני מעולל, ובטח גם הוא לא טומן ידו בצלחת...

ואז הגיע יום מר ונמהר שבו שוב חזרתי מאוחר מאוד אחרי שהייתי אצל מישהו... גבר נשוי שמשך אותי בגלל גופו המשורג שרירים והלהיטות בה הסתער עלי, וגם כי - למה לכחד - הוא לא רצה ממני יותר מסקס. בחפזוני להגיע לביתו לפני שאשתו תשוב מעיסוקיה שכחתי את המחשב דולק ופתוח בדף שלי באטרף. כשחזרתי מצאתי את שלומי יושב בפנים מאובנות, בודק את הפרופיל שלי ובוחן את התמונות באלבומים שלי, תמונות שכמה מהן הוא צילם במו ידיו.

"יש לך כמה הודעות מהחברים שלך." הודיע לי ביובש וקם, מפנה לי את הכסא, "כדאי שתענה להם, כמה מהם ממש לחוצים. פסיבי מזעזע כתב שאם הוא לא ישב לך על הזין עד סוף השבוע הוא הולך לחתוך ורידים, אני מקווה שהוא מתלוצץ כי חבל עליו, בחור יפה כזה, מזכיר קצת את זיו." הוא הביט בי בעצב, "אתה לא חושב שפסיבי מזעזע נורא דומה לזיו?" שאל בשלווה שהפחידה אותי.

"שלומי אני... זה לא מה שאתה חושב." כיביתי במהירות את המחשב, מקלל בליבי את עידו, שהניק שלו - פסיבי מזעזע - הלם אותו מאוד.

"לא בדקת את שאר ההודעות שלך." ציין שלומי, והלך למקלחת, "שים לב שדוב חרמן עדיין מחכה לתשובה ממך בקשר לשלישייה שהוא מארגן. אני חושב שהוא די לחוץ." העיר בנחת בעודו מטיל את מברשת השיניים שלו ואת סכין הגילוח החביב עליו לתוך נרתיק כלי הרחצה שלו.

"מה אתה עושה?" שאלתי, למרות שזה היה די ברור, הוא ארז.

"אני אורז, יש לי טיסה לתפוס בעוד שעה."

"טיסה לאן?"

"לאילת, מקס צלצל אלי היום בצהרים, דודו שוב התאשפז וכנראה שהוא כבר לא יצא מזה. מקס נשמע לי די שבור, אני חושב שכדאי שאני אהיה איתו. אתה תסתדר לבד חזי, נכון? קצת לא נעים לי לעזוב אותך בפתאומיות כזו, איזה מזל שגיליתי שאתה בעצם לא לבד. אני בטוח שהחברים הטובים שלך מאטרף ידאגו לבדר אותך כשאני לא אהיה פה."

"שלומי, בחייך, תפסיק לדבר ככה." מחיתי, ובעוד הוא אורז בחיפזון ניסיתי לשכנע אותו שיניח לי לפחות להסיע אותו לשדה התעופה.

"נוכל לדבר בדרך." הצעתי בתקווה להפסיק לפייס אותו עד הנסיעה לאילת, אבל הוא סירב בתוקף.

"אין צורך, כבר הזמנתי לי מונית. אתה לך לטפל בפסיבי המזעזע שלך, ואולי תענה כבר לדוב החרמן? הוא מחכה לתשובה ממך כבר כמה שעות. אולי תיקח אליו את המזעזע ותעשו איזו קומבינה יחד?" הציע בלגלוג עצוב לפני שטרק את הדלת ויצא, גורר אחריו מזוודה ענקית שהכילה את רוב בגדי הקיץ שלו.  

דיכאתי את הדחף לרוץ אחריו, יודע שזה לא יעזור, לא עכשיו. אני אתן לו כמה ימים להירגע ולהתגעגע אלי חשבתי, ואם הוא לא יחזור לבד אני אטוס לאילת ואשכנע אותו לחזור.

התיישבתי מול המחשב והתחלתי לבדוק את ההודעות שלי, אבל משום מה, דווקא עכשיו, אחרי שהרע מכל קרה, הפרופילים המפתים, המסרים המחניפים וההבטחות לתענוגות אסורים שהכניסו אותי לאטרף של כיבושים איבדו את כוחם ונעשו פתאום מאוסים ועלובים. דפדפתי בין תמונות גברים חשופי גו שנמרחו על המסך בתנוחות מפתות, והתפלאתי למה הצעירים השריריים האלו שכל כך משכו אותי פעם נראים לי לפתע משעממים ומזויפים.

אחוז מיאוס מעצמי כיביתי את המחשב ואז הטלפון צלצל. התנפלתי עליו בהתלהבות, בטוח שהנה, הוא התחרט, יש לי הזדמנות להחזיר אותו אלי. "שלומי." צעקתי, "תקשיב חמוד, אני..."

"תרגיע, זה רק אני." נכנס מקס לדברי, "איפה שלומי?"

"יצא כבר לשדה התעופה, מה עם..."

"לא טוב, אני בדרך לחיפה, למה שלומי לא עונה לנייד?" התלונן מקס.

"הוא בטח כיבה אותו. רבנו לפני שהוא יצא והוא כנראה לא רוצה לדבר איתי. ולמה אתה מתכוון שאתה בדרך לחיפה, מה עם דודו?"

"דודו במצב רע מאוד, אין בבית חולים באילת ציוד מתאים לטפל בו והמשפחה שלו מתעקשת להטיס אותו לרמב"ם. עוד חמש דקות אני עולה על הטיסה לחיפה, תשיג את שלומי מיד ותסביר לו את המצב, אני חייב לנתק."

"רק רגע מקס, מה קורה עם דודו?"

לא בטוח, אנחנו עושים הכל אבל לדעתי הוא גוסס." אמר מקס בפשטות וסגר.

בהיתי לרגע בטלפון השותק ואז השלכתי אותו על השולחן ודהרתי החוצה.

תפסתי את שלומי דקה לפני שהוא נכנס לשדה התעופה הקטן של חיפה וסיפרתי לו, מתנשם, על השיחה עם מקס.

הוא הביט בי בספקנות ולרגע חששתי שהוא לא יאמין לדברי, אבל אחרי שבדק את הנייד שלו ומצא שמקס באמת ניסה להתקשר אליו, וגם השאיר לו הודעה הוא התרכך, הניח לי לקחת ממנו את התיק הכבד שהעיק על כתפיו והסכים שאמתין לו במכונית שלנו בעוד הוא מבטל את הטיסה ומשיב לעצמו את המזוודה.

"איזה משפחה יש לדודו?" תהיתי בדרך לחיפה, לא כי זה עניין אותי במיוחד אלא כי השתיקה ששררה במכונית הקטנה העיקה עלי מאוד. כמו תמיד שלומי הניח לי לנהוג, אבל שלא כמנהגו לא הניח יד על משענת המושב כדי שיוכל ללטף את עורפי, ולא חיפש תחנה עם מוזיקה לטעמו ברדיו תוך שהוא נשען עלי. הוא הניח לרדיו לשתוק, ישב לצידי, זקוף מאוד, והתעלם ממני, לא דיבר ולא הביט בפני. הרגשתי כאילו אני מסיע זר שרוחש לי בוז, אפילו שנאה, ורק אז, באיחור מצער, קלטתי שאני עלול לאבד אותו בגלל תעלולי במיטות זרים ונבהלתי מאוד.

"שלומי." הנחתי יד על ברכו, "שלומי, אנחנו צריכים לדבר."

"לא עכשיו." העיף שלומי את כפי מברכו בתוקפנות, נוהג בה כאילו הייתה חרק טרדן, "אין לי לראש לזה עכשיו, וחוץ מזה על מה יש לדבר? אתה בוגד ואני רוצה שניפרד."

"אבל..." התחלתי להגיד והשתתקתי כי הוא צדק, והתירוץ שזה היה רק סקס, ושאין לדברים שעשיתי עם זרים שום קשר אלינו, אלי ואליו, היה מגוחך ופוגע. אני לא הייתי מקבל תירוץ כזה כלגיטימי, אז למה שהוא יעשה את זה?

"שלומי, אני לא רוצה שניפרד." אמרתי אחרי שחשבתי קצת.

"חבל מאוד, היית צריך לחשוב על זה קודם." פלט שלומי בקוצר רוח.

"זה היה רק סקס, אני בקושי זוכר איך קוראים לבחורים ההם, זה היה סתם שעשוע אידיוטי, לא יכול להיות שאתה רוצה שניפרד בגלל שטות כזו?"

"יכול בהחלט." אמר שלומי בקצרה, וסובב אלי את עורפו, נועץ מבט עיקש בחלון.

"אבל אני אוהב אותך, אתה לא אוהב אותי יותר?"

"לא יודע. אתה מוכן לשתוק בבקשה." קולו היה חנוק ומאולץ, ורק אז הבנתי שהוא עוצר את דמעותיו.

"אני ממש מצטער, נסחפתי ועשיתי שטויות, לא רציתי לפגוע בך שלומי, אני באמת באמת מצטער."

"אני יודע."

"שלומי..."

"די כבר חזי, שתוק. אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו."

"למה לא?"

"כי זה לא המקום והזמן להתעסק עם הבעיות שלנו. דודו כנראה גוסס והדבר האחרון שמקס צריך עכשיו זה לשמוע על הבגידות שלך. אולי תנסה, פעם אחת בחייך, להפסיק להיות אגואיסט ולהתרכז קצת באחרים?"

"אני לא אגואיסט." מחיתי, ונעניתי בנשיפת בוז שאחריה באה שתיקה ממושכת. נזוף ונעלב סתמתי את הפה והתרכזתי בניווט המכונית הקטנה שלנו בתנועה הסואנת שגעשה סביב בית החולים הגדול ביותר באזור הצפון.

אחרי המתנה מורטת עצבים בשיירה של מכוניות שזזו באיטיות מענה עברנו את השער של מגרש החנייה - עשרים ₪ לכל הרוחות! - וסוף סוף הצלחתי למצוא מקום פנוי ולהשתחל בזהירות בין שתי מכוניות.

אחרי שדוממתי את המנוע הניח שלומי יד על זרועי, ביקש שאקשיב לו בשקט, בלי להפריע, וגילה לי שדודו לא הגיע לבית החולים עקב החמרה במצב בריאותו, שלמען האמת השתפרה מאוד והתייצבה מאז שהחליפו לו את התרופה שהזיקה לכבד שלו.

"אז מה הבעיה איתו?" הופתעתי, ולכדתי את כפו הקטנה והלחה של שלומי בין כפותי, בוחן, מוטרד, את הבעת המצוקה שנחה על פניו העגלגלים.

שלומי ניסה למשוך ממני את כף ידו, אבל אני התעקשתי לאחוז בה. שלומי אמר לי לא פעם כמה המגע בכף ידי מנחם אותו ולמרות שאני לא חסיד המחוות הרומנטיות השתוקקתי מאוד לעודד אותו ולכן שילבתי את אצבעותיי בשלו וליטפתי את עורו הרך ולשמחתי הוא נכנע והשאיר אותה בכפי, ובעודו מספר לי שדודו הותקף על ידי בריונים אלימים שהכו אותו, וכנראה גם תקפו אותו מינית, צירף גם את כף ידו השנייה לראשונה. עד שסיים את סיפורו הקצר ידיו רעדו בתוך ידי כמו גוזלים ודמעות זלגו על לחייו.

"אני לא מבין." ניסיתי לפענח את משפטיו הקצרים והקטועים, "תקפו אותו? מי תקף אותו? מה פתאום? למה? איך זה יכול להיות?"

"אני לא יודע, אבל כשמקס חזר בבוקר מהעבודה (מקס עבד כמה לילות בשבוע כפקיד קבלה במלון) הוא מצא את הבית הפוך כולו, ואת דודו שוכב על הרצפה, ערום."

"ערום." חזרתי לאט על דבריו, מנסה להבין בעוד ליבי קופא בקרבי מבהלה.

שלומי הנהן ופנה לצאת. יצאתי אחריו, נועל את דלת המכונית, ושנינו חפזנו בשתיקה על פני מגרש החנייה, ממהרים לעבר הדלת הראשית של בית החולים.

לא הייתי ברמב"ם כבר כמה שנים, והופתעתי לגלות שאולם הכניסה הענקי והרועש עבר שיפוץ וצופה כולו שיש בוהק. גם המעליות הקשישות והאיטיות הוחלפו, התאורה נעשתה בהירה הרבה יותר, ואפילו ריח התרופות ומרק הירקות שמרחף תמיד בחללם של בתי חולים שודרג לריחות בושם מלאכותיים של מטהרי אוויר. המקום נראה כעת כמו בנק סטרילי, ורק אחרי שיצאנו משם והמראנו במעלית החדשה והנוצצת לקומת חדרי הניתוח נוכחתי לראות שהשיפוץ נעצר בקומת הכניסה. מעל קומת הקרקע המפוארת הכול נשאר כמו שזכרתי - מסדרונות חשוכים, ריהוט דהוי, ואוויר רווי ריחות תרופות, מזון, שתן, זיעה ופחד.

כמו רוב בתי החולים גם רמב"ם הוא מבוך מבלבל של מעליות, מדרגות, חדרים ומסדרונות. עד שמצאנו את מקס התייגענו מאוד והיינו צריכים להטריד אחיות עייפות, וסניטרים עסוקים, אבל בסופו של דבר הגענו אליו. מקס ישב באי נוחות על ספסל מתכת קשה ומכוער ומולו ישבו שלוש נשים לא צעירות, לבושות בגדים צנועים וכהים - אימו הקשישה ושתי אחיותיו המזדקנות של דודו.

"מקס!" קרא שלומי ברגע שראינו אותו ומיד שחרר את מרפקו מאחיזתי (רק אז קלטתי שמחשש לאבד אותו בנבכי בית החולים אחזתי בזרועו כל זמן שתעינו בחיפושינו אחרי מקס) וחפז אליו. מקס ניתר מהספסל ופרש לעומתו את זרועותיו והם נאחזו זה בזה כמו ניצולים מספינה טבועה.

ברכתי בניד ראש את קרובותיו של דודו שנדו לעברי בקרירות ושבו ותקעו את מבטיהן בקיר, מסרבות להביט בשני הגברים החבוקים. גם אני התקשיתי להביט בהם. היה משהו אינטימי וחשוף מידי בנואשות הזו שבה הם ננצדו זה לזה, מוצאים נחמה ועידוד אחד בנוכחותו של השני.

לא ראיתי את מקס מאז שביקרתי לפני כשנה וחצי באילת. הגעתי לשם בפסח שעבר לצורך חופשה קצרה שלא נהניתי ממנה יותר מידי. אני מעדיף לבלות את חופשותיי בחו"ל, אבל בשנה שעברה שלומי התעקש על אילת, נעתרתי לו בחוסר רצון, אך לאות מחאה ביליתי את רוב הזמן על שפת הים עם דודו, סוקר את הבשר הטרי שהסתובב על החוף בעוד שלומי ומקס מטיילים בעיר ובסביבתה. הם שהו יום שלם במצפה התת ימי, וחזרו נלהבים מאוד מפלאי הטבע ולמחרת נרשמו לסיור במצפה רמון, ואפילו לנו שם מתחת לכיפת השמיים.

למרות שעבר את החמישים מקס נשאר גבר מרשים ביותר. שערו הקצוץ, שנותר צפוף ומלא כשל עלם, הכסיף לגמרי בשנים האחרונות, ושני קמטים עמוקים נחרשו בלחייו, אבל גופו נותר איתן וזקוף, כתפיו היו רחבות, זרועותיו שריריות, והליכתו גמישה כשל אדם שמקפיד לשמור על כושרו הגופני.

אחרי חיבוק ארוך וממושך הוא ושלומי ניתקו זה מזה ומקס התפנה ללחוץ את כף ידי. כתמיד לחיצתו נותרה חזקה, חמה וגברית, ולמרות הנסיבות עיניו האפורות היו בהירות וצלולות, וארשת פניו נותרה יציבה ורגועה. הוא הציג בפני את אימו של דודו, ואת אחיותיו, וחזר בפני על כל מה ששלומי סיפר לי, אבל השמיט את הפרט על עירומו של דודו.

"אולי כדאי שתלכנה לאכול משהו בקפיטריה?" הציע באדיבות לשלושת הנשים הקודרות שהביטו בנו במבטים אטומים ושתקו בעקשנות.

שתי האחיות החליפו מבטים ואחר כך הביטו באם הקשישה, אישה צנומה קטנת קומה וכפופה שפניה דמו מאוד לאלו של דודו אם כי היא הייתה רצינית וחמוצת סבר בעוד שדודו חייך תמיד.

"לא אכלנו שום דבר מהבוקר." הזכירה לה הצעירה שבהן, וחיבקה בעוז את התיק הבלוי שתלה על כתפה.

"אני בכלל לא רעבה, אבל אולי כדאי שלפחות נשתה משהו חם?" הביטה אחותה בזקנה במבט מפציר.

הזקנה, אישה דקה וקטנת קומה, עטופה כולה בשחור, ופניה המרירות חרוצות קמטים, שקלה את דברי בנותיה במשך דקה ארוכה לפני שנעתרה בחוסר רצון לבקשתן. "אנחנו הולכות לשתות משהו, אבל מיד נחזור." הזהירה את מקס ופנתה בצעדים קטנים ונחושים לעבר המעלית, בנותיה פוסעות משני צידיה כמו שומרי ראש נאמנים.

"אלוהים ישמור, איזה מכשפות, לא פלא שדודו ניתק איתן קשר." פלטתי באנחת רווחה והתיישבתי, "מאיפה הן צצו פתאום?"

"הן גרות בבאר שבע." הסביר מקס, "אחרי שהן התאלמנו הן באו לגור עם האימא. דודו קרא להם תמיד האלמנות השחורות."

"איך נודע להן שהוא בבית חולים?" התפלאתי.

"האחיינית שלו אחות במיון, היא הודיעה להן."

"הן יודעות שהוא נשא?" שאלתי.

"חס וחלילה, רק זה היה חסר, מספיק גרוע שהן יודעות שהוא הומו."

"הוא האח הצעיר שלהן?" שאלתי בסקרנות.

"כן, יש לו עוד אח מבוגר יותר שחי בחו"ל. הבן של אחת מהן הוא רופא פה, ברמב"ם. האחיינית התקשרה אליו והם עשו מועצה משפחתית והחליטו שיותר טוב שהוא ינותח פה."

"למה צריך לנתח אותו? מה בדיוק הבעיה?"

מקס נאנח. "שטף דם במוח, כנראה שאחרי שזיינו אותו בעטו בו ושברו לו את הראש." אמר בפשטות.

"אני לא מבין." הבטתי מבולבל במקס שנאנח והתיישב שוב, "מה יש להבין? מאז שהתחלתי לעבוד בלילות הוא ניצל את הזמן לבלות גם בבית והפעם הוא חגג כנראה עם האנשים הלא נכונים, ואכל אותה. זו לא הפעם הראשונה הוא חטף מכות, אבל אז הוא היה צעיר וחזק יותר ויצא מזה בקלות. חשבתי שגם הפעם זה לא רציני, כשהגעתי הוא כבר היה ער ודיבר איתי והכול, אבל כשהוא ניסה לקום הוא הרגיש סחרחורת, התחיל להקיא והתעלף. הייתי חייב לקרוא לאמבולנס וברגע שהאחיינית שלו זיהתה אותו היא צלצלה לאימא שלה והיא הגיע עם הסבתא והאחות השנייה, ומיד התקשרו לאח הרופא..." הוא הניד את ידו בשאט נפש, "אף אחד לא שאל אותי מה דעתי ומה אני רוצה, מבחינתם אני לא קיים. הן רק הגיעו ומיד השתלטו על העסק, ובלי להתייעץ בי החליטו שחייבים לנתח דחוף ושהבית חולים באילת לא מספיק טוב, צריך ברמב"ם. תוך כמה שעות ארגנו טיסה וסידרו הכול עם חדר הניתוח פה... יש לי עוד מזל שעשו לי טובה והרשו לי לטוס איתן, מבחינתן עדיף שאני אעלם."

"אבל הן יודעות שאתה והוא... שאתם בני זוג?"

מקס העווה את פניו בזלזול, "הן יודעות, אז מה? בעיני המשפחה שלו אני סתם אחד, ואולי גם בעיני דודו." הוסיף במרירות, "ברגע שהוא חזר להרגיש טוב יותר הוא שוב התחיל עם העניינים שלו."

"מה, הוא שוב לקח סמים?" נבהל שלומי והתקרב למקס, כמעט נשען עליו והניח את כף ידו על ברכו במחוות אהדה אינטימית שצבטה את ליבי.

מקס הניד בראשו בעגמומיות, "הוא אמר שזה רק פעם בשבועיים שלושה, ושזה לא נחשב, זה סתם כזה... אתה יודע שאני לא עושה סיפור מזיונים עם אחרים, אבל בחודש האחרון זה כבר נעשה מוגזם, כל פעם שיצאתי לעבוד היו אצלנו אורחים שבאו לחגוג איתו..."

"אולי כן היית צריך לעשות עניין ולא להרשות לו?" נכנסתי בזעף לדבריו של מקס.

"מי שמדבר!" התפרץ שלומי, וכתמים אדומים של עלבון וזעם נדלקו על פניו הבהירות.

"מה קרה?" העביר מקס מבטים ביני לבינו, מכווץ בזעף את גבותיו העבותות, "על מה אתם רבים ילדים?"

"אנחנו לא רבים." אמרנו בבת אחת, כאילו תיאמנו את זה מראש. זה היה די מצחיק בעצם, אבל איש מאיתנו לא צחק.