ה. אהבה ממבט ראשון

ג. ברירת מחדל

כמה דקות אחר כך ניגש אלינו רופא לבוש בגדים ירוקים מוכתמים ומקומטים שמסכת בד פרומה השתלשלה מצווארו. הוא השתרך לעברנו בחוסר רצון ושאל בקול חרישי אם אנחנו הקרובים של דוד שטיינפלד.

"כן." אמר מקס וקם בחיפזון, מביט בדאגה ברופא - גבר צעיר ועייף שהיה נראה טוב יותר אם היה טורח להשתזף קצת, לעשות מעט ספורט ואולי להוריד כמה ק"ג עודפים – "מה עם דודו? הניתוח נגמר כבר?"

הרופא משך באי נוחות בשרוכי המסכה, השפיל מבט ואמר בקול מיוסר שהוא נורא מצטער, הם ניסו הכול, ולא חסכו מאמצים, אבל למרבה הצער...

"הוא מת." פסקה בקול קר אחת מהאלמנות השחורות שהתגנבו פנימה כשהיינו מרוכזים ברופא וצצו במפתיע מאחורי גבנו.

"כן." הודה הרופא חרישית, מרט בעצבנות את פיסת הבד הירוקה מעל צווארו וטמן אותה בכיסו, "למרות כל המאמצים לא הצלחנו להשתלט על שטף הדם במוח. אני באמת מצטער, הוא נפטר לפני כמה דקות בלי שחזר להכרתו."

יחסיו של דודו עם משפחתו היו מאז ומעולם קרירים מאוד וגם אחרי שאביו (שזרק אותו מהבית מיד אחרי שיצא מהארון) הלך לעולמו הקרע המשפחתי לא אוחה. דודו היה תמיד הכבשה השחורה של המשפחה, הם ידעו מעט מאוד על אורח חייו וגם המעט שידעו גרם להם בושה ומבוכה.

רק אחרי שדודו נפטר הם קיבלו אותו חזרה לחיק המשפחה, מתעלמים ברוב נוחות משלושים השנים בהם חי את חייו כרצונו, חיי חטא שעמדו בניגוד לכל הערכים שלהם.

בלי לטרוח להתייעץ במקס החליטו קרוביו לקבור את דודו בבאר שבע, ליד אביו, וכמה שעות אחרי מותו הם ארגנו הכול בזריזות וערכו לו לוויה שקטה וחפוזה בלי להותיר לנו די זמן להודיע למכריו של דודו על מותו ועל מועד הלוויה.

ניסיתי למחות בשפה רפה בפני אימו של דודו על החיפזון והפצרתי בה להמתין עוד יום כדי ששאר חבריו הרבים של המנוח יספיקו לחלוק לו כבוד אחרון, אבל נתקלתי בסירוב פסקני.

"ככה נהוג אצלנו." חרצה הזקנה, מביטה בי בתיעוב שלא ניסתה כלל להסתיר, "וחוץ מזה אנחנו מעדיפים שרק המשפחה תהיה בלוויה." הוסיפה אחת מאחיותיו בנימה חמצמצה, מהדקת במורת רוח שפתיים חיוורות ויבשות.

הבטתי בחוסר ישע במקס, מצפה שיתערב, שיביע מחאה, אבל הוא שתק, אחז בזרועי ומשך אותי לעבר הקפיטריה שם המתין לנו שלומי, רכון מעל שולחן פורמייקה דביק, סהרונים שחורים של לאות בולטים כחבורות מתחת לעיניו וכפות ידיו כרוכות סביב ספל קפה דלוח, מנסות לשאוב ממנו חמימות.

"למה הם נבזיים כאלה?" התקוממתי, "למה צריך לעשות הכול כל כך מהר, ועוד בבאר שבע? מי בכלל יבוא עד באר שבע ללוויה? לא נספיק אפילו לנוח קצת קודם, מה פתאום באר שבע?"

"אבא שלו קבור שם." הסביר מקס בשלווה והושיב אותי לצידו של שלומי שדחף לעברי את הקפה שלו. לגמתי ממנו מעט, הוא היה פושר ומר.

"למה שתקת להם?" תקפתי את מקס בלחישה זועמת, "את רוב החיים שלו הוא העביר אתך, מי הם בכלל שיקבעו משהו בקשר אליו?"

מקס חייך בסלחנות רגועה. "מה זה משנה? הרי הוא כבר מת, מה זה חשוב עכשיו? כל זמן שהוא היה חי הוא היה שלי, בערך... עכשיו תורם, שיעשו מה שהם רוצים."

"הם בטח ינסו לעשות לך צרות גם בקשר לצוואה שלו, ירצו את הרכוש שלו לעצמם." התנבאתי בפסימיות זועפת.

מקס גיחך לעצמו. "לא נשאר כל כך הרבה רכוש, את הרוב בזבזנו." הוא הניד את ידו בהשלמה, מוחק בתנועת יד סלחנית את העבר, "מילא, שיעשו מה שהם רוצים, מה זה משנה בכלל  עכשיו, אחרי שהוא מת?"

"הוא מת, אבל אתה עדיין חי מקס." זקף במפתיע שלומי את ראשו ונעץ מבט נוקב בפניו האפורות מעייפות של מקס. "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"

מקס משך בכתפיו, "לא יודע." אמר, לקח את הקפה של שלומי וסיים אותו בלגימה אחת. "אני צריך לחשוב על זה, עוד לא התרגלתי שאין דודו יותר, שאני לבד."

"אתה לא לבד." הניח שלומי את ידו הקטנה על כפו הענקית של מקס ולחץ אותה בעידוד, "אני איתך." הצהיר, והביט בפני במבט מתגרה.

"גם אני מקס." אמרתי והנחתי את זרועי על כתפיו, "שנינו אתך, לא ניתן לך להיות לבד."

איש מהנוכחים המעטים בלוויה לא הביט בנו, בירך אותנו כשהגענו, או נפרד מאיתנו לשלום בתום הטקס. היינו נוכחים נפקדים בלוויה של דודו, תזכורת לא נעימה לחיים שהוא בחר לחיות, חיים שהם העדיפו להתעלם מהם.

"תמיד חשבתי שאם ההורים של דודו היו מקבלים אותו, או לפחות משלימים עם הנטיות שלו ולא מנסים ללחוץ עליו להשתנות הוא לא היה פונה לסמים ואולי אז החיים שלו היו פחות אומללים ויותר ארוכים. יפה מצידם שעכשיו

הם מוכנים לקבל אותו חזרה למשפחה, חבל שהוא היה צריך למות לפני שזה קרה." העיר מקס ביובש כשעשינו את דרכנו בתום הלוויה הקטנה והעצובה חזרה למכונית.

"אתה מאשים את הוריו בזה שהוא חלה באיידס?" התפלא שימי, היחיד מכל מכריו של המנוח שעזב את כל עיסוקיו בתל אביב, עלה על רכבת וחש מיד לבאר שבע.

"אני לא מאשים אף אחד." אמר מקס בעייפות, "כל אחד מהם עשה מה שהוא היה חייב לעשות. הם לא היו מסוגלים לקבל אותו כהומו, והוא לא הצליח להתגבר על הדחייה שלהם. אני שמח שלפחות עכשיו, אחרי שהוא מת, הוא חזר סוף סוף הביתה."

לאף אחד מאיתנו לא היה משהו מתאים יותר להוסיף להספד העצוב הזה ולכן שתקנו עד שהגענו לתחנת הרכבת של באר שבע, שם נפרדנו בחיבוקים משימי שחזר לתל אביב. "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" שאלתי את מקס.

"הוא חוזר איתנו הביתה." אמר שלומי בתקיפות, והניח את ראשו הבהיר על כתפו של מקס, "נכון מקס?"

"אה... אני לא יודע, יש את הדירה באילת, ויש לי הרבה דברים לסדר שם... ויש גם העבודה שלי..." היסס מקס.

"הם יסתדרו בלעדיך, מה יש לך לחפש שם בלי דודו? יותר טוב שתישאר איתנו." התרפק עליו שלומי.

מקס משך אליו בעדינות את שלומי, חיבק אותו ומעל לכתפו נעץ בי מבט תוהה, כשואל אותי מה דעתי. מה יכולתי לעשות? העליתי על פני חיוך בוטח, הנהנתי נמרצת והזמנתי את מקס להיות אצלנו כמה זמן שירצה.

"אני כל כך עייף עד שאפילו לאכול אין לי כוח." אמרתי כשנכנסנו הביתה אחרי יומיים מתישים של טלטלות רגשיות ונהיגה מקצה אחד של הארץ לקצה השני.

"לך תתקלח." פקד עלי שלומי, "אל תדאג לכלום, אני כבר אסדר הכול."

נכנסתי להתקלח וברגע שיצאתי התרסקתי על המיטה ונרדמתי עוד לפני שראשי נגע בכר. התעוררתי אחרי שמונה שעות של שינה רצופה, עדיין עייף, ונוכחתי לראות להפתעתי שאני ישן לבד. "שלומי?" תהיתי חלושות, מתלבט בין הרצון להשתין ולבין העייפות שטרם פגה. "איפה אתה?" גיששתי אחריו בעיניים עצומות. הצד שלו היה ריק וקר ורק ריח של קפה טרי עלה מהמטבח. הלכתי להשתין, ואחר כך גררתי את עצמי בעקבות הריח המפתה וצנחתי אין אונים ליד שולחן האוכל.

"אפשר קפה?" לחשתי.

"בבקשה." אמר מקס בחביבות והגיש לי כוס מהבילה שריח קפאין נפלא עלה ממנה.

"אני חושב שאני מכור לקפאין." הערתי, ולגמתי מלא פי קפה חם, נפלא.

"רק לקפאין? לפי מה ששלומי מספר אתה מכור גם למין." התיישב מקס מולי ומצמץ לעומתי מבעד למשקפיו כינשוף חכם.

"ממתי אתה מרכיב משקפים?" השתוממתי.

"מאז שמלאו לי ארבעים וחמש, אבל עד היום הייתי צריך אותם רק לקריאה, החלטתי שמהיום אני אלך אתם כל הזמן."

"דווקא מתאים לך, אתה נראה בהם חכם מאוד."

"תודה. דודו בחר לי אותם, אני באמת לא יודע איך אני אלך לעשות קניות בלעדיו, הוא תמיד בחר בשבילי את הבגדים והנעלים."

"תבקש משלומי, הוא ישמח לעזור לך, ישנתם יחד?"

מקס הנהן, מחייך בשמץ של מבוכה, "הוא אמר שהוא לא רוצה לישון אתך כי הוא נורא כועס עליך, תגיד חזי, באמת פתחת כרטיס באטרף?"

"כן, אז מה? להמון אנשים יש כרטיס באטרף, יש שם בלוגים מעניינים וחדר צ'אט מצחיק, זה מין סוג של רשת חברתית כזו, כמו פייסבוק."

"נו, טוב, לא בדיוק כמו פייסבוק." הציץ בי מקס בתוכחה מעבר לעדשות האלגנטיות של משקפיו, "או שגם בפייסבוק כולם מזדיינים עם כולם כל הזמן?"

"מאין לי לדעת?" לגמתי שוב מכוס הקפה מחייה הנפשות, "אני מניח שכן, למרות שבחיים לא נרשמתי לפייסבוק, מה לי ולשטויות האלו?"

"באמת מה?" תהה מקס ולהפתעתי נוכחתי לדעת שדברי משעשעים אותו, "השתנית מאוד בשנים האחרונות חזי, אתה כבר לא הילד שהיית." העיר בנחת.

"מי כן? אף אחד לא נשאר ילד. בטח שהשתניתי, הזמן משנה את כולנו."

"כן, זה נכון." נאנח מקס, "כולם משתנים עם הזמן." הסכים איתי בנימה פילוסופית וסקר אותי בעיון כאילו השווה את הצעיר שהייתי לפני שנים לגבר שנעשיתי כיום.

"אני עדיין אוהב אותו כמו בהתחלה, אפילו יותר." התפרצתי, תקוף אשמה ובושה ודחסתי לפי נתח עוגת הבית בטעם שוקולד.

"אני יודע, לא אמרתי שלא." הרגיע מקס, נטל לעצמו פרוסה דקה של עוגה ונגס בה, מהורהר. "ברור שאתה אוהב אותו, חבל רק שאתה בוגד בו עם אחרים."

"זה לא נקרא לבגוד." מחיתי, "רק הזדיינתי איתם, זה הכול. חבל שהוא גילה ונפגע כל כך, באמת חבל, זה היה פשוט חוסר מזל. היה טוב יותר לשנינו אם הוא לא היה יודע. הוא סיפר לך מה הוא מתכנן לעשות?"

"לא, אני חושב שהוא עוד לא החליט. מצד אחד הוא מאוד כועס עליך ופגוע בגללך, אבל מצד שני..."

"בוקר טוב!" הריע שלומי ונכנס למטבח, נמרץ ועליז כמו תמיד בבקרים. הניח את ידו על עורפו של מקס והתיישב לצידו, "יש קפה גם בשבילי?" שאל ונישק על לחיו, מתעלם ממני בקפידה.

"אני אכין לך." התנדבתי וקמתי, מתאפק לא להגיב על חוסר היחס שלו כלפי ועל ההתמרחות המרגיזה שלו על מקס.

בזמן שהכנתי קפה צלצל שימי לשאול מה נשמע, ואחר כך צלצל זיו לברר אם באמת דודו נקבר אתמול, והביע צער ותימהון, ואחר כך היה עוד טלפון, ועוד אחד... סופה של צלצולים התרגשה עלינו, לכולם היה דחוף לדעת מה שלומנו. אפילו מהעבודה שלי התקשרו לשאול מתי אני חוזר, ומיד אחר כך התקשרו מהמכללה של שלומי להזכיר לו שהוא חייב להגיע היום לפחות לכמה שעות ובעוד הוא מדבר צלצל הנייד של מקס והוא קיבל שיחה מבעל הבית שלנו שרצה לברר מה חדש ומה התוכניות שלו לעתיד...

בועת הצער והאבל שניתקה אותנו מהעולם התנפצה בבת אחת, התברר שהחיים לא נפסקו בגלל שדודו הלך לעולמו, הם המשיכו להתגלגל קדימה גם בלעדיו, סוחפים אותנו אחריהם ואיכשהו לא יצא לי ולשלומי לדבר על עצמנו במשך שלושה ימים תמימים.

אולי יכולתי לזרז קצת את העניינים, אבל שלומי היה עסוק בעבודה שלו ובמקס, ואני, אכול רגשות אשמה ומבויש, הצנעתי את עצמי בצד, השתדלתי להועיל ולעזור לו ורוב הזמן שתקתי, מקווה ששלומי יתפייס עם הזמן וימחל לי.

לצערי זה לא קרה, הוא המשיך להתייחס אלי כאילו הייתי אוויר, מסרב להביט בי או לגעת בי. בעיקר היה לי קשה להבליג על קנאתי וכעסי כשנוכחתי לדעת ששלומי פתח את הספה המגושמת בחדר האורחים שלנו והפך אותה למיטה זוגית - מלאכה מסובכת ומרגיזה - ולא סגר אותה גם למחרת בלילה, מניח לי לישון באלכסון בעוד הוא ישן עם מקס.

"אתם מזדיינים?" התנפלתי על מקס למחרת בבוקר, עצבני וממורמר, וגם - לא נעים להודות - חרמן אחרי כמה ימים נטולי סקס.

מקס נאנח והזכיר לי בנימה מתחמקת משהו שהוא עדיין באבל ושהגופה של בן זוגו טרם התקררה בקברה. "אז כן או לא?" התעקשתי.

"זה לא עסקך." נכנס שלומי למטבח בסבר פנים זועף, ירה לעברי מבט רותח ונישק את מקס על לחיו.

"אתה נותן לי לישון לבד ואתה ישן עם מקס, בטח שזה העסק שלי." התפרצתי למרות שהבטחתי לעצמי לשמור על שלוות נפש וקור רוח.

"אני אישן עם מי שבא לי ואתה, לך תחפש באטרף מי ינענע אותך." ענה לי שלומי בעוקצנות.

"ילדים, ילדים, מספיק." הוכיח אותנו מקס ברוך, "די עם זה, תפסיקו לריב."

"אנחנו לא רבים, מה יש לי לריב איתו? אני ואתה גמרנו חזי, אני עם מקס עכשיו." אמר שלומי והניח את כף ידו הקטנה על שכמו הרחב של מקס.

"באמת מקס?" הבטתי בפניו הנבוכות של מקס שכבש את עיניו בכוס הקפה שלו ונראה כאילו הוא היה שמח לשתות את קפה הבוקר שלו במטבח אחר.

"תראה חזי, אני ושלומי... אנחנו... זאת אומרת, אני והוא, זה התחיל עוד לפני שהכרנו אותך, אבל אז דודו היה עדיין בחיים ולכן אנחנו..."

"אתה יכול להיות אבא שלו!" צעקתי והדפתי מעלי את כוס הקפה, הופך אותה מבלי משים, "השתגעת לגמרי שלומי?" התנפלתי על בן זוגי שהאדים מכעס. "אתה מזדיין עם מקס? הוא מבוגר ממך באיזה שלושים שנה?"

"רק עשרים וחמש וחוץ מזה זה לא עסקך." אמר שלומי וכמו פולנייה האובססיבית לניקיון שהוא הלך להביא מטלית והתעסק בניגוב הקפה ששפכתי, מתעלם לגמרי מליבי השבור.

התבוננתי בידיו הקטנות מתעסקות במלאכת הניקיון, נזכרתי בכל הפעמים בהן הוא נגע בי בעדינות אוהבת, ורציתי למות מרוב צער. "שלומי, אני אוהב אותך, בבקשה, תסלח לי, אני נשבע לך שאני לא אבגוד יותר, אני אמחק את הכרטיס שלי ואני... בבקשה שלומי, היה לנו כל כך טוב יחד, אתה לא יכול לזרוק לפח חמש השנים נהדרות." התחננתי לפניו, מתעלם ממקס שהשפיל מבט, וניסה לצמצם את נוכחותו ככל האפשר.

"נהדרות? באמת? נהדרות למי?" התעצבן שלומי משליך לכל הרוחות את האיפוק שלו, "חמש שנים נהדרות לך, שזיינת כל הזמן מהצד ורימית אותי, או לי, שחי אתך, והתגעגע כל הזמן למקס?"

"למה אתה מתכוון?" שאלתי בשפתיים רועדות וקמתי מהכסא, נאחז בשולחן כדי לייצב את עצמי. "על מה הוא מדבר מקס?" פניתי למקס שבהה ברצפה במבט קפוא.

"הוא לא התכוון לכלום, הוא רק..." ניסה מקס להרגיע אותי.

"כן התכוונתי." הטיח שלומי את המטלית על השולחן ורקע ברגליו, מתוסכל, "התכוונתי ועוד איך, אני אוהב את מקס, תמיד אהבתי אותו, ואם לא דודו אז... אתה היית רק ברירת מחדל חזי."

"לא נכון." מחיתי, ראשי סחרחר, "אתה סתם אומר את זה כדי לפגוע בי, זה לא נכון."

"זה כן נכון, ושתדע לך חזי, אני ומקס ישנו יחד מזמן, הרבה לפני שאתה נכנסת לתמונה."

פתאום נזכרתי שבזמנו מקס גר עם שלומי כי דודו היה עם שימי, למה חשבתי שהם היו רק שותפים לדירה? "אני זוכר שמקס גר אצלך... למה אתה מתכוון שישנתם יחד?" שאלתי, מנסה לייצב את קולי הרועד.

"אני מתכוון למה שאתה חושב שאני מתכוון. לפני שהכרתי אותך דודו גר עם שימי ומקס גר איתי. דודו ושימי עשו מסיבות סקס, לקחו סמים השתכרו וחגגו עם כל השרמוטות, ומקס חגג איתי." הצהיר שלומי, עיניו נוצצות בלהט, ופניו זורחות בשמחת ניצחון אכזרית.

אתה חושב שאתה מכיר בן אדם כל כך טוב והנה, הפתעה - כל השנים הוא שמר בסוד את הקשר שלו עם מקס, ועכשיו שלף אותו ממחבואו ונופף בו בתאוות נקמה, נהנה להחזיר לי כגמולי.

"מקס אולי חגג אתך, אבל בסוף הוא עזב אותך בשביל דודו." ציינתי ברשעות, שמח שאני יכול לפגוע בו בחזרה.

"כן, מקס עזב אותי כי דודו היה צריך אותו." הודה שלומי, אבל לא נתן לעובדות לבלבל אותו, "מקס הוא לא הומו בוגדני כמוך, הוא נאמן לבן זוג שלו גם כשהוא בצרה."

"נאמן? איזה שטויות! גם כן נאמנות, מקס ודודו תמיד היו ביחסים פתוחים וזיינו מהצד ואל תחשוב שמקס ישתנה בגללך ויתחיל להיות מונוגאמי רק בגלל שאתה נקבה היסטרית." הטחתי בשלומי בלגלוג, פוגע בו בנקודה הכי רגישה שלו.

כמה קל לפגוע במי שאתה אוהב ומכיר, ידעתי היטב כמה שלומי שונא שמכנים אותו נקבה, בזמנו הוא גילה לי כמה סבל בגיל ההתבגרות כשלעגו לו על גינוניו הנשיים, סוד שהפקיד בידי כי בטח בי ואהב אותי והנה בגדתי בו. שנייה אחרי שקראתי לו נקבה היסטרית נמלאתי חרטה והצטערתי מרה שלא משלתי ברוחי ופתחתי אצלו שוב את הפצע העתיק הזה שטרם הגליד, אבל החרטה שלי הגיעה שנייה אחת מאוחר מידי, הוא הבליע קול התייפחות וברח מהחדר, דמעות של עלבון נוצצות בעיניו הכחולות.

"שלומי..." ניסיתי לחוש אחריו, אבל מקס עצר בעדי.

"עזוב אותו." אחז בי בחזקה, מונע ממני לגשת אליו.

"אל תגיד לי לעזוב אותו, למה בכלל נכנסת ביני לבינו? הייתי מתפייס איתו מזמן אם לא היית מתעקש ל..."

"מספיק עם זה חזי." הטיח מקס אגרוף בשולחן, מרקיד את הכוסות שעליו, "אמרת מספיק ודי, שב ושתוק."

חזרתי והתיישבתי, נזוף, ותמכתי את ראשי הכואב בידי. מעולם לא חשתי כל כך מבויש ומלא חרטה. "לא הייתי צריך להגיד את זה, סליחה, לא התכוונתי." התייפחתי, אומלל ואובד עצות, "אני לא יודע מה לעשות, אני לא רוצה לאבד אותו מקס, אני כל כך אוהב אותו, אל תיקח לי אותו."

"אני זקן מידי לכל הבלגן הזה." נאנח מקס והניח יד על כתפי, "די, תפסיק לילל." הושיט לי ממחטה, "תירגע ילד, אני טס בעוד שעה חזרה לאילת לסגור שם את כל העסק. כבר דיברתי עם בעל הבית שלכם והוא מוכן להשכיר לי את הדירה ממול ולקנות ממני את הדירה שלי ושל דודו ז"ל. ייקח לי בטח שבוע לסדר את הכול, אני מקווה שעד שאני אסיים את כל הסידורים שלי אתם תספיקו להתפייס ותחזרו להיות יחד."

"ואם הוא לא יסכים?" הבטתי בו, חסר ישע כילד קטן, "שמעת מה הוא אמר, שאני הייתי רק ברירת מחדל."

"הוא לא התכוון לזה, הוא אוהב אותך, פגעת בו מאוד והוא אמר לך שאתה ברירת מחדל רק כי הוא ניסה להכאיב לך בחזרה."

"אתה חושב ככה?" קינחתי את אפי.

"בטח, אף אחד לא חי עם ברירת מחדל כל כך הרבה שנים. פעם היה משהו ביני לבינו, אבל כיום הוא אוהב רק אותך. תבקש סליחה, תבטיח לו שלא תבגוד בו יותר, תתפייסו והכול יהיה בסדר." ליטף מקס את ראשי, ואחר כך חיבק אותי בחום, נישק את לחיי, ביקש שאנשק לשלומי בשמו, לקח את תיק הנסיעות שלו והסתלק. 

בהיתי בדלת שנסגרה מאחורי גבו של מקס וניסיתי לחשוב מה אני עושה עכשיו. חיי התפוררו סביבי לפתע, והמציאות המוכרת והנוחה שלי, מציאות שבה הייתי בן זוגו של שלומי האוהב והנאמן התרסקה במפתיע, ולא היה לי את מי להאשים אלא את עצמי.

כמה התגעגעתי עכשיו לחיי המסודרים והנוחים, לא יאמן שפעם התלוננתי שהם משעממים. למה סיכנתי אותם בקלות דעת כזו, ובשביל מה? בשביל כמה דקות של סקס? איזה אידיוט!

"שלומי." קראתי והצצתי לחדר השינה, "איפה אתה?"

מצאתי אותו עומד בתחתוניו בחדר הארונות, מחטט במרץ בערמות בגדים, מעיף אותם מפה לשם. המיטה הזוגית שלנו הייתה עמוסת בגדים, וכל החדר נראה כאילו עברה בו סופת טורנדו.

"מה אתה עושה?"

"מה נראה לך שאני עושה?"

"אתה עוזב אותי שלומי?" שאלתי וברכיי נחלשו לפתע מפחד, "אתה באמת לא אוהב אותי יותר?" צנחתי אין אונים על ערמת הבגדים שנערמה על המיטה. אחרי חמש שנים של זוגיות מאושרת היה לי קשה לתפוס שהוא לא רוצה אותי יותר.

"לא אמרתי שאני לא אוהב אותך." התיישב שלומי לצידי, לחייו לוהטות ועיניו בורקות באורח חשוד, "אבל אני אוהב גם את מקס, תמיד אהבתי, רציתי אותו מהרגע הראשון שנפגשנו, אני איתך רק כי הוא לא הסכים לעזוב את דודו."

זה כאב כמו בעיטה בביצים. "שתוק שלומי," גנחתי, "די, אל תדבר ככה."

"אל תגיד לי לשתוק, בוגד אחד!" חבט בי שלומי באגרוף קטן ועדין. "תשתוק אתה!"

אחזתי בפרק ידו. "נו, די, תפסיק להרביץ לי. אני מבקש סליחה שלומי, לא הייתי בסדר, הייתי חרא, אבל אני אוהב אותך חמוד, בבקשה, אל תעזוב אותי." הפצרתי בו בעודי מנסה למנוע ממנו לחבוט בי.

שלומי משך בזעם את ידו, משחרר אותה מלפיתתי, "אוהב אותי? אתה בכלל לא יודע מה זה לאהוב, אל תדבר איתי על אהבה, שקרן אחד!"

"אני שקרן? חמש שנים אמרת לי שאני אהבת חייך וכל הזמן רצית את מקס ואני השקרן? למה לא סיפרת לי שאתה והוא... שאתם... אני פשוט לא מאמין, אתה סתם אומר את זה כדי לפגוע בי, לא יכול להיות שאתה אוהב אותו, איך יכולת לחיות איתי כל כך הרבה שנים, לישון איתי ולהזדיין איתי ולא לאהוב אותי?" צעקתי עליו, "איך זה יכול להיות שלומי?" טלטלתי אותו.

"עובדה." אמר שלומי ונשמט מידי, עוטה על פניו העגלגלים ארשת אדישה של בחור קשוח שהחזיקה מעמד פחות משנייה כי מיד אחר כך החלו דמעות לזלוג על לחייו.

"טיפש, תביא חיבוק, אני מתגעגע אליך נורא." פרשתי לעברו את ידי.

הוא נפל על צווארי, בוכה, ואני נחפזתי וחיבקתי אותו, מלטף את גבו, מנשק את כתפיו וצווארו, מצמיד אליו את זקפתי, שמח להיווכח שהוא חרמן לא פחות ממני. צנחנו חבוקים על ערמת הבגדים, מתגפפים ומתנשקים, טורפים זה את זה בהתלהבות שכבר מזמן לא ידענו כמותה.

"אני אוהב אותך." חזרתי ואמרתי לו, "אני כל כך אוהב אותך, סליחה שלומי, בבקשה תסלח לי." הוא לא ענה, אבל נישק אותי שוב ושוב, התמסר לי בשלמות, נאחז בי כאילו אני האחד והיחיד שלו, וכל אותו זמן זלגו דמעות מעיניו.

"למה אתה בוכה?" שאלתי אחרי שנרגענו קצת ושכבנו חבוקים, אחוזים ושלובים זה בזה.

הוא טמן את פניו בחזי, "לא יודע, אני מרגיש שהכול באשמתי."

"למה זו אשמתך?" התפלאתי והרחקתי אותו מעט מעלי כדי שאוכל להביט בעיניו. איך שכחתי כמה הוא חמוד, ואיזה עיניים כחולות ויפות יש לו? יפות גם כשהיו אדומות מבכי.

"כי לא אהבתי אותך מספיק, בגלל זה חיפשת אחרים."

"שטויות, אתה כן אוהב אותי, ואני אותך, זו לא אשמתך שאני מניאק חרמן."

"אז למה אני מרגיש אשם?"

"כי אתה פולנייה מתוסבכת, למה לא סיפרת לי עליך ועל מקס?"

שלומי שנרגע מעט החל לבכות שוב ואני, מלא חרטה על שפתחתי את פי הגדול, נחפזתי לחבק, ללטף ולהתנצל, מבטיח לו שוב ושוב שאני לא כועס, שזה בסדר, שאני מבין ואוהב אותו בכל מקרה. בסוף הוא נרגע קצת ושוב היה סקס, הפעם פחות לוהט ויותר עדין וחלומי, ואחר כך פשוט נרדמנו, מלופפים זה בזה כמו כפיות מתפנקות, מתעלמים מערמות הבגדים המקומטים שהיו מגובבות סביבנו בחוסר סדר.

ד. לא רוצה להיות לבד (פרק אחרון) 

שעתיים אחר כך התעוררתי, מחייך ורגוע, מרגיש שניצלתי ברגע האחרון מאסון נורא, ושכבתי בשקט, עיני עצומות למחצה, מעמיד פני ישן בעודי עוקב מבעד לעפעפי העצומים אחרי שלומי הערום שסידר בחריצות את כל הבלגן, מהמהם לעצמו חרש משהו לא ברור.

מידי פעם הוא העיף מבט לעברי ובסופו של דבר תפס אותי מציץ בו וחייך. "הייתה לי הרגשה שאתה ער, קום עצלן." נזף בי בחביבות.

התיישבתי, אחזתי בזרועו ומשכתי אותו אלי, "קודם תביא חיבוק." תבעתי. הוא חיבק אותי והניח את ראשו על כתפי. "מתי מקס אמר לך שהוא חוזר?"

"לא אמר. כנראה שהוא יחזור בעוד יומיים שלושה. למה, אתה כבר מתגעגע אליו?"

שלומי דחק מרפק למותני, "למה, אתה מקנא?"

"קצת." הודיתי, "אתה באמת אוהב אותו?"

שלומי נאנח. "לא יודע, כן, בטח, אבל גם אותך... לא יודע חזי, נורא כאב לי כשראיתי את ההודעה מהטיפוס ההוא. באמת אתה והוא..."

הנחתי את כפי על פיו. "לא נדבר על זה יותר, עשיתי שטות, אבל זה נגמר, רק אתה חשוב לי, אתה אוהב אותי שלומי?"

הוא נישק את אצבעותיי שהיו מונחות על פיו והנהן.

"ובכל זאת ישנת עם מקס." הזכרתי לו, חש שוב דקירת עלבון.

"רק ישנו יחד, לא היה שום דבר חוץ מזה."

לא הצלחתי לכבוש את חיוך הניצחון שלי, "מקס לא הצליח להעמיד את הזין?" לגלגתי. אני מודה, זה היה נבזי מצידי, אבל עדיין התקשיתי לתפוס איך שלומי מצא עניין בגבר שכבר עבר את החמישים.

"טמבל." נזף בי שלומי, ונשך בעדינות את אגודלי.

"אז כן עמד לו?"

שלומי התעלם משאלתי הקנטרנית, קם והחל לאסוף את הבגדים שהיו מפוזרים על הרצפה. חלק ערם על המדפים, וחלק ארז בשקיות וציווה עלי להשליך אותן החוצה.

"היי, זו חולצת המזל שלי." מחיתי כשמצאתי באחת השקיות את חולצת הטריקו ששמרתי מאז שירותי הצבאי.

"היא נעשתה סמרטוט, הגיע הזמן להיפרד ממנה." פסק שלומי.

"אבל אני אוהב אותה." מחיתי.

"אני יודע שאהבת אותה, אבל אין מה לעשות, זמנה עבר." התעקש שלומי, "צריך להתקדם הלאה בחיים."

ויתרתי והנחתי לחולצה שבאמת התרפטה מאוד, ואחרי שעברתי את המחסום הזה התרציתי גם להשליך כמה זוגות גרביים ישנות שחיבבתי, ואפילו השלמתי עם הפרידה ממכנסי ההתעמלות האדומים שלי, הבגד הראשון שקניתי בכסף שהרווחתי אחרי השחרור מהצבא.

אחרי שסידרנו את הבלגן בחדר השינה והתקלחנו הלכנו להכין ארוחת צהרים. אני בישלתי פסטה בעוד הוא מכין בזריזות רוטב. "מקס לימד אותי את המתכון הזה." העיר תוך שהוא מערבב רסק עגבניות עם שום ובצל, ומוסיף תבלינים ויין. "הוא לימד אותי המון דברים, גם במטבח וגם במיטה, היה לנו טוב יחד, ואם הוא היה מסכים הייתי שמח לחיות איתו, אבל הוא לא הסכים, לקח לי הרבה זמן להשלים עם זה, אבל בסוף הבנתי שהלב שלו אף פעם לא יהיה שלי ואחר כך אני ואתה..." הוא לכסן אלי מבט מבעד לאדי התבשיל, "אף פעם לא בגדתי בך חזי, נכון שהתגעגעתי למקס ולפעמים..." פניו הוורידו, ספק מחום הבישול ספק ממבוכה, "לפעמים הייתי חולם עליו, בעיקר בשנה האחרונה כשאתה... כשאתה..."

הוא הסב מעלי את מבטו וכיבה את האש. "בזמן האחרון הייתה לי הרגשה שאני לא מעניין אותך יותר, שנמאס לך ממני."

"שלומי, אני כל כך מצטער, נסחפתי לתוך העניין הזה בלי לחשוב, הייתי חרמן וטיפש, אני ממש מצטער, אני כל כך אוהב אותך, אני לא רוצה לאבד אותך. אתה סולח לי?"

שלומי כיסה את המחבת במכסה והתיישב מולי, פניו סמוקות ודמעות מתנוצצות בעיניו, "פשוט הלכת סתם ככה והזדיינת עם זרים? עשית סקס עם אנשים שאתה לא מכיר ולא אכפת לך מהם? איך יכולת? זה לא הגעיל אותך?" תהה בתמימות.

נוכח פניו המשתאות היה עלי להודות שאכן, זה היה מגעיל מידי פעם, אם כי למרות זאת זה היה גם הרבה פעמים מדהים ומחרמן ו...

"אני לא מבין את זה." אמר שלומי בעצב, "אני יודע שכולם עושים סטוצים, שזה דבר די נפוץ, אבל אני לא מבין, איך הם יכולים? זה לא כמו להיות בסרט פורנו?" תהה והצטמרר בתיעוב.

"יש הרבה אנשים שאוהבים פורנו."

שלומי העווה את פניו - הסלידה שלו מפורנו הייתה ידועה לכל - ואחר כך נאנח ואמר שכנראה הוא באמת קצת נקבה, אבל הוא לא מסוגל להבין את הקטע הזה, זה מגעיל אותו ופורנו מוריד לו לגמרי את החשק.

"בשבילי, בלי אהבה, אין טעם לסקס." אמר בעצב, "חבל שגם אתה לא מרגיש כמוני."

"אבל אני כן." אחזתי בבהילות בכפו, "אין בכלל מה להשוות, כשאני אתך זה כמו לאכול אוכל ביתי, טעים וטרי, עם אחרים זה כמו לאכול שווארמה באיזה דוכן נידח, בדרך כלל זה די סביר, לא יותר, ולפעמים אפילו מקבלים קלקול קיבה. רק אתך זה תמיד טוב."

"ובכל זאת לפעמים אתה נכנס לאטרף ומתחשק לך לאכול שווארמה." סיכם שלומי נוגות והביט בי כמצפה להכחשה. יכולתי להישבע לו שזהו, למדתי את הלקח שלי ואני לא נוגע יותר בשווארמות, מעכשיו אני אוכל רק בבית, אבל ידעתי שזה יהיה שקר. הכרתי את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שבעוד זמן מה אני אתפתה מחדש ושוב אהיה באטרף, מנסה לגוון את התפריט הביתי שלי באוכל מוכן, ולכן השפלתי את ראשי והמשכתי לשתוק.

שלומי נאנח, משך את כפי מכפו וניגש אל הכיריים, שפך את הרוטב המוכן על הפסטה והניח לפני צלחת גדושה.

אכלנו בשתיקה, אני מתוח ואחוז חרטה ובושה, והוא עצוב ושתקני. לא נהנינו מהארוחה הזאת למרות שהאוכל היה טעים מאוד.

"אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי אותו בזמן שפינינו יחד את השולחן, "מה יהיה איתנו?"

"מה אתה רוצה שיהיה?" שאל שלומי, מנגב בחריצות את הפורמייקה מנתזי רוטב.

"שנמשיך לגור יחד, ושנישן תמיד באותה מיטה." נחפזתי לענות, "אני רוצה שנהיה זוג ושנאהב תמיד."

"ומידי פעם אתה תיכנס לאטרף ותקפוץ לאכול שווארמה בחוץ?"

"גם אתה יכול אם אתה רוצה."

"באמת? ומה אם אני לא רוצה?"

"אני לא מכריח אותך לאכול בחוץ שלומי, אבל מה דעתך שתאכל מידי פעם עם מקס? אם תרצה זאת אומרת."

"בתנאי שגם הוא ירצה."

"אני בטוח שכן. אין מצב שהוא לא ירצה."

"טוב, אני לא יודע, אני עוד צריך לחשוב על זה." אמר שלומי לאיטו, ושטף את המטלית בכיור.

"בסדר, תחשוב כמה שתרצה, אני אחכה לתשובה שלך כמה זמן שצריך." הבטחתי.

"יפה מצידך." העיר שלומי ביובש והוסיף שצריך לשאול גם את מקס.

הסכמתי שכן, הוא צודק, אם כי אני בטוח שמקס ישמח מאוד ואחר כך חזרנו איש לעיסוקיו, הוא מנקה את השיש ומסדר את שאריות האוכל במקרר, ואני שוטף את הכלים.

מקס לקח את הזמן שלו ולא חזר מהר כל כך, וכל פעם ששלומי נדנד לו בטלפון ושאל מה מעכב אותו כל כך הרבה זמן, ומתי הוא יגיע, הוא התחמק בכל מיני תירוצים מופרכים והיה מסתורי מאוד בנוגע לעיסוקיו, מה שלא הפריע לו כלל לחקור אותנו מה התוכניות שלנו לעתיד ומה קורה אתנו.

"כן, בטח שהשלמנו, עובדה שאנחנו עדיין חיים יחד, אבל מעכשיו אנחנו ביחסים פתוחים, פחות או יותר." עניתי לו כשהוא התעקש לדעת אם השלמנו.

"מה זאת אומרת פחות או יותר?" שאל מקס בחשדנות, "מי פחות ומי יותר?"

"מה זה משנה? העיקר שפתחנו יחסים. תגיד מקס, מתי אתה חוזר?" ניסיתי לשנות נושא באלגנטיות אך לשווא, מקס היה עקשן מידי.

"בטח שזה משנה." הכריז בנחרצות, "ובכל מקרה זה רעיון רע, זה ייגמר בבכי."

"למה רעיון רע? גם אתה ודודו פתחתם יחסים."

"כן, אבל עשינו את זה רק אחרי שעברנו את גיל ארבעים, היינו אז יחד כבר מעל עשר שנים, אתה ושלומי צעירים מידי לפתוח יחסים, שום דבר טוב לא יצא מזה חזי."

"אבל..."

"ובטח לא עם בחור כמו שלומי." המשיך מקס בנחישות, מתעלם מניסיוני להתערב בשיחה, "גם אם תצליח לגרור אותו לביצת הזיונים של אטרף זה ייגמר רע, בסוף הוא יאשים אותך בכל, ובצדק."

"למה בצדק? אני לא מכריח אותו לעשות כלום, וממתי נעשית צדיק כזה מקס? ברור לך ששלומי רק מחכה שתגיע כדי ל..."

"לא! בשום פנים ואופן לא." נהם מקס בתוקף וקולו התגלגל כרעם מבשר רע לאורך קו הטלפון עד שנחת בתוך גולגולתי. 

"מה לא?" התבלבלתי, "ומה בדיוק אתה עושה באילת מקס?"

"מנסה להחזיר את החיים שלי למסלול, מתכנן את העתיד שעוד נשאר לי." השיב מקס במסתוריות, "ותרשה לי לגלות לך ילד שככל שאתה נעשה מבוגר יותר הזמן רץ מהר יותר, ולפני שאתה מבין מה ואיך כבר עברו עשרים שנה ואתה לא צעיר יותר, ופתאום אתה מבין איזה טעויות עשית."

"מה? על מה אתה מדבר מקס? אתה שיכור או מסטול?"

"בכלל לא. להפך, אני פיכח כמו שלא הייתי מזמן, ואני מנסה להזהיר אותך, תלמד מהניסיון שלי ואל תלך בדרך הקלה והנוחה כי בסופה תמצא רק צרות ובדידות, ותהרוס לא רק את החיים שלך אלא גם את אלא של מי שאוהב אותך."

"אם אתה מדבר על שלומי אז אתה טועה, הוא לא אוהב אותי אלא אותך."

מקס התרגז. "בטח שהוא אוהב אותי, למה שהוא לא יאהב אותי? אני מתייחס אליו כמו אל בן אדם, לא כמו אל גוף שיש בו פה, חור תחת וזין. יש נשמה בתוך הגוף שלו, וגם בשלך, אל תהרוס אותה."

"מקס, אני לא יודע מה לקחת, אבל..."

"לא לקחתי כלום, פתחתי את העיניים, ואני מציע לך לעשות אותו דבר או שזה ייגמר בבכי, ושלא תגיד שלא הזהרתי אותך." חזר מקס על נבואתו הקודרת, ואחר כך מישהי קראה לו ברוסית והוא ענה לה בנועם קול, שונה מאוד מהטון המאיים בו דיבר איתי, ואז חזר אלי ואמר שהוא ממהר, אין לו זמן, וסגר.

אחרי השיחה המוזרה הזו הרגשתי שאני חייב לדבר עם שלומי, האדם היחיד שאיתו יכולתי להתייעץ ולספר לו שמקס יצא כנראה מדעתו. בזמן שהמתנתי לו יכולתי בינתיים לפתוח את המחשב ולבדוק מי השאיר לי הודעה, אולי לקבוע משהו לערב, אבל לא התחשק לי, במקום זה נכנסתי למטבח לבשל, וכששלומי חזר הביתה חיכיתי לו עם ארוחה טעימה.

"בישלת?" הוא הופתע מאוד, "יפה מצידך חזי, חבל שאני לא כל כך רעב."

"אתה לא רעב?" התפלאתי. הכנתי פסטה אלפרדו - המעדן החביב עליו - וציפיתי שהוא יתנפל עליו בתיאבון. "מה קורה לך? אתה חולה? אתה באמת נראה קצת חיוור. נדמה לי שרזית לאחרונה, הכול בסדר?"

"לא כל כך, אני פשוט... לא חשוב, אולי זאת שפעת או משהו." שלומי התיישב מול הצלחת שלו ובחש בה בחוסר התלהבות, אחר כך טעם ואמר שזה נהדר, ובאמת תודה רבה לי, ואפילו ניסה לחייך, אבל ברור היה שזה חיוך מעושה ושאין לו מצב רוח טוב.

"דיברתי קודם עם מקס." גיליתי לו, "הוא נשמע לי מוזר מאוד, אני חושב שמאז שדודו נפטר הוא התחרפן קצת, או שאולי הוא הלך יותר מידי זמן בשמש בלי כובע."

"כן, גם אני דברתי איתו אתמול. אני חושב שהמוות של דודו זעזע אותו הרבה יותר ממה שחשבנו בהתחלה." שלומי הדף את הצלחת מעל פניו, "זה מאוד טעים, אבל אין לי תאבון. אולי אחר כך. אתה יוצא הערב חזי?"

"לא, אני מעדיף להיות אתך." אמרתי כי זה מה שהרגשתי, ולתימהוני הוא התמלא כעס וקם, נרגז, והביט בי במבט נעלב.

"אל תעשה לי טובות." התיז בזעם, "לך, תזיין, תבלה, אני לא צריך את הרחמים שלך."

קמתי גם כן, נבוך, "שלומי, מה קרה?" ניסיתי להבין מה מרגיז אותו.

"מה שקרה זה ששיניתי את דעתי, אני לא רוצה שזה יהיה ככה."

"איך ככה?"

"שכל אחד יזיין מהצד, לא רוצה יחסים פתוחים, לא נראה לי כל הסידור הזה. זה מגעיל." עכשיו הוא כבר בכה, פניו העגלגלים מעוותים מצער, דמעות נוזלות על לחייו, כתפיו רועדות. "אני כבר בן שלושים וחמש, כמעט שש," התייפח, "ואף אחד לא אוהב אותי... אין לי אף אחד. עברתי כבר חצי מהחיים שלי ואני עדיין לבד, למה אף אחד לא רוצה אותי?" התייפח.

"שלומי." נרעש עקפתי בחיפזון את השולחן וניסיתי לחבק אותו, אבל הוא הדף אותי מעליו בכעס. "עזוב אותי, לך לחפש את החברים שלך, לא רוצה שתיגע בי, ואל תחשוב שהמצב שלך טוב יותר, כל מה שמעניין אותם זה הזין שלך, הם לא מכירים אותך, ולא רוצים להכיר. יום אחרי הזיון הם לא יגידו לך שלום ברחוב, אתה לבד, בדיוק כמוני, אתה פשוט עוד לא מבין את זה." הטיח בי בנבזות, והלך לבכות בחדר השינה.

זה עוד ייגמר בבכי, נזכרתי בדבריו של מקס, והלכתי אחרי שלומי, ליבי מעוך מצער ומחרטה. הוא שכב על המיטה, פניו כבושות בכרית והתמכר לבכי כמו ילד. הוא בכה בקול, בלי שום בושה, מתמכר לצער ולרחמים עצמיים וגופו הזדעזע מעוצמת ההתייפחות.

לרגע עלתה בי מורת רוח – למה הוא לא מנסה אפילו להעמיד פנים שלא אכפת לו? איפה הכבוד העצמי שלו? – ואחר כך התמלאתי בושה על הצער שגרמתי לו ורצון לנחם ולהרגיע אותו.

בעטתי מעלי את נעלי ונשכבתי לצידו. "אתה לא לבד, אתה איתי שלומי. בבקשה, אל תבכה." ניסיתי לחבק אותו, "יש לנו זה את זה, אנחנו לא לבד."

"תעזוב אותי." מלמל שלומי, מגהק מרוב בכי והדף אותי מעליו.

"לא רוצה, נו, די, תפסיק. תביא חיבוק, אני יודע שאתה רוצה." לכדתי אותו בין זרועותיי, "אל תבכה חמוד, די, הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך."

"שום דבר לא יהיה בסדר." מאן שלומי להתנחם, "אני רוצה שניפרד, לא רוצה יחסים פתוחים, נמאס לי מגברים, אני מעדיף לחיות לבד."

"נו, באמת, אתה לא רציני שלומי."

"רציני לגמרי."

"ומה אם אני אבטיח לך שמעכשיו אני אהיה רק אתך, שנגמר הסיפור של אטרף ושל זיונים מהצד?"

שלומי הפסיק לבכות, הסתובב והביט בי, "אתה יכול להבטיח מה שתרצה, אבל בסוף כן תבגוד, אני מכיר אותך, תתאפק ותתאפק ובסוף תזיין מהצד."

"לא נכון." מחיתי, ולמרות שידעתי שהוא צודק כל כך רציתי להאמין שהוא טועה. "עוד תראה שאתה טועה שלומי, אני אוהב אותך ובשבילך אני מוכן להתאפק."

"עזוב חזי, מספיק. אני לא מוכן להיות סוהר שלך, מה שאני צריך זה למצוא לי מישהו מונוגאמי כמוני." הוא גיחך בעצב, "אולי אני צריך להיות כמו מקס ולמצוא אישה, לפחות ככה יהיו לי ילדים."

"אישה? מקס? על מה אתה מדבר? מה השטויות האלו?" נדהמתי.

"זה לא שטויות, עוד תראה." אמר שלומי בעצב, ואחר כך נאנח, התכרבל בזרועותיי, הודיע לי שהוא נורא נורא עייף, וביקש שאחבק אותו עד שיירדם.

משכתי שמיכה על שנינו ונישקתי אותו, "בטח, גם אני קצת עייף, אני אוהב אותך שלומי." אמרתי ונצמדתי אליו, מרגיש חמים ובטוח, שמח על קרבתו המנחמת.

"גם אני אוהב אותך חזי." לחש שלומי ונרדם, מותש מבכי. 

כמה ימים אחר כך נעמדה מול הבית שלנו משאית כחולה ענקית, עמוסה עד לעייפה. חלק מהמטען היה של מקס והשאר היה שייך לגברת אחת כבת חמישים, אישה חביבה, שמנמונת ומתולתלת בעלת עיניים כחולות צוחקות, ומבטא רוסי בולט.

"זו אולגה." הציג אותה בפנינו, "אולגה, אלו השכנים שלנו, שלומי וחזי, הם יחד."

אולגה חייכה, אמרה שאנחנו נורא חמודים, ושהיא בטוחה שכולנו נהיה חברים טובים, ושאנחנו מוזמנים מחר בערב לאכול אצלה אוכל ביתי חם שבטח מזמן כבר לא אכלנו, ומיד אחר כך התפנתה לחלק פקודות למקס ולנהג המשאית, ולפני שהבנו מה ואיך כבר גויסנו גם אנחנו לשאת את המטען מהמשאית לבית הריק של מקס שאולגה הפכה בזריזות ובחריצות לקן משפחתי חמים, נקי ומסודר.

"אתה השתגעת?" שאלתי אותו בלחש רועם אחרי שאולגה פרשה סוף סוף למיטה, משאירה אותנו, הגברים, לעכל את הארוחה הרוסית הכבדה והטעימה שהכינה לנו. "מה פתאום אישה? מה לך ולאישה? מה אתה עושה איתה?"

"אני חי איתה." השיב מקס בנחת, "וחי טוב." הוסיף, וליטף את כרסו שבאמת התעגלה מעט לאחרונה.

"כן, אבל היא אישה." הזכרתי לו.

"כן, שמתי לב." הצטחק מקס והניח את כוס התה שלו על השולחן, "אפשר לדעת למה זה מפריע לך?"

"כי... כי... היא יודעת על דודו?"

"לא, ואני לא רוצה שתדע, אני מקווה שתדעו לסתום את הפה."

"אז מה היא כן יודעת?"

"היא יודעת מה שהיא צריכה לדעת, שאני גרוש, שאני גבר לא צעיר, בודד ועצוב, ושאני לא רוצה לחיות יותר לבד, אני רוצה בית חם, מישהו שישן איתי במיטה ויאהב אותי, לא רוצה להזדקן לבד."

"כן, אבל היא אישה, ואתה הומו."

"כבר הייתי נשוי פעם לאישה וזה לא היה רע בכלל." הזכיר לנו מקס והוסיף שנכון שהוא נהנה מסקס עם גברים, (כאילו דה?), "אבל אני כבר בן חמישים ושבע ילדים, ואם לא הצלחתי לחיות עד היום עם גבר אין מצב שזה יקרה לי בגילי."

"אבל מקס..."

"מה מקס? מה?" התרגז מקס, "אני כמעט בן שישים ילד, ואני לא נעשה צעיר יותר. נמאס לי להיות לבד, נמאס לי לישון באלכסון. בגילך הסקס אולי חשוב מאוד, אבל בגילי..." הוא נאנח, "אחרי שאתה מתבגר אתה קולט שמה שחשוב באמת זה חיבוק אוהב מבן אדם שאכפת לך ממנו, שיש לך מישהו שדואג לך ושנותן לך לדאוג לו, זה מה שחשוב בסופו של דבר, ואת זה אין לי סיכוי לקבל מגבר. אני לא צריך לספר לכם כמה קשה עם גברים, שלושים שנה ניסיתי עם דודו, ובין לבין היו גם אחרים... לצערי זה פשוט לא עובד עם גברים, ואני עייף כל כך מלהיות לבד."

"אבל מקס..." אמר שלומי, "תשמע מקס, אתה לא לבד, אני ואתה..." גמגם וניסה לאחוז את כף ידו של מקס בכפו, מתעלם ממני.

מקס - שכן שם לב להבעת פני הזועפת - נרתע ממנו, ושילב את ידיו על חזהו בתנועת התגוננות. "לא שלומי, אתה צעיר מידי, אתה צריך להיות עם מישהו בגילך, לא עם אחד כמוני. חבל שלא נפגשנו כשהייתי צעיר יותר... באמת חבל, אבל כשהייתי צעיר הייתי טיפש כמוך." פנה אלי, "ודודו המסכן, הוא היה טיפש עוד יותר." נאנח.

"הייתם טיפשים ולכן זה נגמר בבכי."

"כן." הסכים מקס מרוצה שסוף סוף אני מבין, "במקום לשמוח במה שהיה לנו ניסינו לתפוס את כל העולם ובסוף זה נגמר בבכי. דודו המסכן, הוא מת מוות נוראי, אבל אני, אני למדתי את הלקח, אני מתכנן לחיות את השנים שנשארו לי כמו בעל נאמן."

"באמת? בעל נאמן? אתה מקס?" שאלתי ולא יכולתי שלא לחייך קצת וגם שלומי, שמתי לב, כבש חיוך והחליק אצבע ביישנית על ברכו של מקס שהפעם לא נרתע, חייך אליו חזרה וכמעט שאמר משהו, אבל בדיוק אז אולגה קראה בשמו ואחר כך הוסיפה משפט תלונה נרגן ברוסית.

מקס ענה לה משהו מתנצל ברוסית רכה וקם. "עכשיו אני הולך לישון." הצהיר בחגיגיות והוביל אותנו לדלת, שם חיבק אותנו לפרידה, לחץ את ידי ונישק את לחיו של שלומי. "אתם ילדים טובים." אמר בחיבה, "לילה טוב." והלך לישון ליד אולגה כמו בעל נאמן.

חזרנו הביתה שותקים. "אתה ידעת." האשמתי את שלומי אחרי שצחצחתי שיניים. "ידעת למה הוא לא חוזר מיד, ידעת מה הוא זומם ולא אמרת כלום."

"לא ממש ידעתי, אבל נכון, אני לא מופתע, הוא רמז משהו בכיוון מיד אחרי שדודו נפטר."

"ולדעתך הוא צודק? זה נראה לך רעיון מוצלח."

שלומי משך בכתפיו. "למה לא? הוא כבר היה נשוי פעם, ואם הוא יכול לחיות איתה..." הוא משך בכתפיו בהשלמה, "נכון שהיא אישה, אבל אם טוב להם יחד אז למה לא? אני די בטוח," הוסיף בציניות, "שהיא לא תסתובב בחוץ בלילות כדי לחפש זיונים."

"בטח שלא, היא תהיה עסוקה בבית ובמטבח ותפטם את מקס עד שהוא יעשה זקן שמן ולא מזיק."

שלומי חייך. "עדיף להיות סטרייט שמן ומאושר מאשר הומו מזדקן ורזה שמתיש את עצמו בחדר כושר, וממשיך לרדוף אחרי בחורים צעירים."

"וזה מה שאתה חושב שיקרה לי בסוף, שאני אגמור כמו הומו מזדקן שרודף אחרי צעירים שצוחקים ממנו?"

"אם תשלם להם הם לא יצחקו."

"זה מה שאתה מאחל לי? להיות בודד וחרמן כל כך עד שאני אצטרך לשלם בעד סקס? ומה יהיה אתך? גם אתה מתכנן להתחתן בסוף כדי לא לישון לבד?"

"הלוואי ויכולתי, חבל שאני יותר מידי אוחצ'ה בשביל להתחתן עם אישה." נאנח שלומי.

התנפלתי עליו והפלתי אותו על המיטה, ואחר כך נשכבתי עליו, מחזיק בכוח בפרקי ידיו, "אתה לא יותר מידי אוחצ'ה בשבילי, בעיני אתה בסדר גמור."

"דביל אחד, תעזוב אותי, פרענק משוגע שכמוך." התפתל שלומי מתחת לגופי, מוחה ומתלונן, אבל הרגשתי שהזין שלו עומד וידעתי שהוא לא באמת רוצה שאניח לו.

"לא רוצה, מה תעשה לי?" נישקתי בכוח את פיו, נושך בעדינות את שפתיו. הוא גנח, הפסיק להיאבק והחזיר לי נשיקה, "ותדע לך שלומי." הודעתי לו תוך שאני מפשיט אותו, "שאני לא מתכוון להתפגר כמו דודו, אני מתכנן לחיות אתך עוד המון שנים, ככה שאל תבנה על זה שתמצא לך איזה גברת נחמדה שתחמם אותך בלילה."

"אז מי כן יחמם אותי?" שאל שלומי ופתח את רוכסן מכנסי.

"אני, אך ורק אני." הצהרתי, "חכה ואל תלך לשום מקום." ביקשתי, "אני מיד חוזר." קפצתי מהמיטה ערום. נכנסתי מהר לאטרף, מחקתי את הכרטיס שלי, כיביתי את המחשב, וחזרתי אל זרועותיו של שלומי.