קיפאון
למרות שהיה קר מאוד באותו חורף, לא שיניתי ממנהגי לטייל בערבים ברחובות העיר. אני אוהב את החורף ואני אוהב ללכת ברגל. זה הספורט היחיד שאני עושה אחרי שעות העבודה הארוכות שאני מבלה מול המחשב.
בזמן ההליכה אני נוהג לחשוב על חיי - על מה שקרה, ומה שלא קרה, ולמה אני, בגילי המתקדם, עדיין חי לבד, ואין לי אפילו זכרונות נעימים להתרפק עליהם.
הייתי אצל פסיכולוגית והרביתי לקרוא ולחשוב על חיי. בתאוריה אני יודע ומבין הכל. בעזרתה האוהדת נזכרתי בילדותי ובחינוכי, דברתי המון על הורי ועל הסיבות להתנהגותם ההרסנית. אחרי שלוש שנים של פגישות יקרות ידעתי היטב שמצבי נובע מצירוף של הורים שמרנים וחונקים ואופי ביישני ועצור.
המשיכה המבהילה שלי לגברים גרמה לי לתיעוב עצמי כה רב עד שאפילו לא העזתי להזות עליהם. הפתרון שמצאתי היה לא לעשות כלום, וזה בדיוק מה שעשיתי - כלום.
הבנתי הכל, אבל זה לא עזר. לא הצלחתי להשתנות. הייתי קפוא בתוך נסיבות חיי, בודד, בלי שום ניסיון מיני, תקוע בחיים עקרים וקרים.
הטיפול הנפשי היקר לא הפשיר אותי, לא הצלחתי להמשך לנשים אם כי לכל הפחות הצליחה הפסיכולוגית החביבה והיקרנית שלי לשחרר אותי מרגשות האשמה המשתקים שחשתי בגלל שהייתי קם מדי כמה לילות רטוב ומבויש אחרי שחלמתי חלומות על גברים.
אחרי הפעם הראשונה שהצלחתי לאונן תוך פנטוז על גבר החלטתי שהטיפול הוכתר בהצלחה והפסקתי איתו.
כן, אני יודע, ההישג הזה נשמע עלוב ולא מספק, אבל היא הבינה, ונדמה לי שנשמה לרווחה כשנפטרה ממני.
אסטרולוגית אחת שפניתי אליה אמרה לי שזו התנהגות אופיינית לבן מזל תאומים, כל אחד מצדדי אישיותו מושך אותו לכיוון אחר והוא פשוט קופא על עמדו ולא עושה כלום.
מצחיק איך היא קלטה מיד מה שלקח לי ולפסיכולוגית שלי להבין רק אחרי שלוש שנים ואלפי שקלים.
אחרי טיול של ארבעים דקות, בדיוק כמו שקבעתי לעצמי מראש, חזרתי לדירה שלי, דירה שקניתי אחרי מות הורי.
זה היה עוד השג שהייתי גאה בו מאוד, להפטר מהדירה בה ביליתי את שלושים שנותי הראשונות. עד היום, חמש שנים אחר-כך, אני חש סיפוק עצום מכך שכתובתי שונה כעת מזו שהייתה בילדותי.
קצת לפני הגיעי הביתה החל לרדת גשם. במקום לפתוח את המטריה כמו שראוי לאדם הגיוני לעשות גמאתי בריצה את מספר המטרים האחרונים של המדרכה הרטובה, מתעלם מקולה החמצמץ של אימי המצלצל באזני - אל תרוץ! למה הראש שלך רטוב? תזהר! עוד מעט תיפול ותשבור את העצמות! למה אתה מטייל בחוץ בגשם? - וכיוצא באלו, אזהרות אימהיות רגילות שריפדו את ילדותי.
הייתי די גאה בעצמי שהצלחתי להתעלם מהן ודווקא כן לרוץ בגשם, ועוד בלי מטריה, ואפילו השארתי את הכפתורים העליונים במעילי פתוחים.
נכנסתי לחדר המדרגות ונתקלתי בו, סרוח על המדרגות בכניסה לדירה שלי, בחור רזה בלי מעיל, רטוב ונעול, שומו שמיים, נעלי התעמלות רטובים בלי גרביים.
עמדתי נרעש והבטתי בו שוכב באדישות על המרצפות הקרות, מציץ בי בחוצפה בעינים כחולות, צרות ולוהטות.
פניו היו צנומות ובהירות, לא מגולחות, ושערו ארוך וסבוך. בן אדם מוזנח, חסר בית, חוליגאן שבטח אף פעם לא הקשיב כראוי לדברי אבא ואימא ותראו לאן הוא הגיע? שוכב חסר בית על המדרגות הקרות בליל חורף.
עברתי על פניו במהירות, מקפיד לא לגעת בו, ונעלתי את דלת הדירה שלי פעמיים. בבית מיהרתי להתרחץ במים חמים, ללבוש בגדים יבשים, לנגב טוב טוב את הראש, ואחר-כך הכנתי לי כוס תה מהביל, וכל אותו הזמן היה המבט הזה, הכחול והלוהט, קודח בראשי.
למה?
אתה לא מתבייש? צצה פתאום במוחי המחשבה, יושב לך בנחת מול התנור החם, שותה תה, ובחוץ, על הבלטות הקרות, שוכב בן אדם בלי מעיל ובלי גרביים.
תתבייש לך יאיר, אמר קולו המוכיח של אבא בתוך ראשי. הכנתי עוד כוס תה, שמתי על מגש, הוספתי מפית וצלחת עוגיות בריאות מקמח סובין וסוכר חום - היחידות שאימא הרשתה לי לאכול – הן לא היו יפות למראה, וגם לא ממש טעימות, אבל לטענת אימא היו מועילות מאוד לעיכול. עם קצת מאמץ אפשר היה אפילו ליהנות מהן.
יצאתי עם המגש לחדר המדרגות, חצי מקווה שהוא כבר לא יהיה שם, אבל כמובן שהוא לא הלך. הגשם בחוץ התחזק והוא עדיין היה שם, סרוח על המדרגות במין חצי ישיבה חצי שכיבה, תנוחה לא בריאה שמעקמת את הגב.
הוא הרים אלי את המבט הזה שגרם לי להרגיש דגדוג מוזר בעורף ומין חמימות מוזרה בבטן, ראה את המגש שבידי והזדקף.
"אני רק מחכה שהגשם יפסיק לרדת ואני הולך." אמר בנימת התגוננות.
משום מה חשבתי שהוא ידבר עברית לא טובה של עולה חדש, אבל העברית שלו נשמעה בסדר. אולי היה בה צל צלו של מבטא זר, אבל ממש מעט.
הרעיון לתת לו לשתות משהו חם על המדרגות כאילו שהוא כלב נראה פתאום מביש. "אולי תרצה בינתיים לשתות תה חם?" הצעתי לו כאילו היה אורח שסר לביקור. לא שהיו לי אורחים אי פעם, אבל ככה אני חושב צריך לדבר עם אורחים.
הוא קם והביט בי. "אתה מזמין אותי לשתות אצלך בדירה?" שאל, קצת בהיסוס, והרכות הזרה בקול שלו נשמעה טיפה יותר מודגשת, בעיקר בר' שלו. זה היה נחמד.
"כן." אמרתי בתקיפות, "זה מה שאני עושה" ולתימהוני הרב הסמקתי למרות טענתה של אימא שמי שחי חיים מסודרים והגונים אין לו שום סיבה להסמיק. אני חי חיים מסודרים והגונים מאוד, ובכל זאת הסמקתי ונעשה לי חם בפנים.
הוא נכנס אחרי לדירה והתיישב במטבח. בהתחלה הוא נראה קצת מבויש, אבל אחרי ששתה מהתה ואכל עוגיה אחת הוא השתחרר ונרגע. בחנתי אותו בזהירות מזווית העין. ברור היה שהוא רעב, אבל לא משתגע על עוגיות הבריאות של אימא. הבנתי אותו, גם לי לקח שנים להתרגל אליהן.
שאלתי אם הוא רוצה טוסט פיצה והוא הנהן בלי לברר אפילו מה זה ומיד הכנתי לו שניים - טוסט פיצה זה כריך עם גבינה צהובה, קטשופ וזיתים, אפשר גם עם עגבנייה. מורחים את הקטשופ על הפרוסות, שמים את הגבינה והתוספות ביניהן, מכניסים לטוסטר ולוחצים עד שיש פסים חומים - הוא טרף אותם מיד ועדיין נראה רעב אז הכנתי עוד שני טוסטים והתנצלתי שאין לי שום דבר אחר בבית.
"תכננתי לעשות היום קניות, אבל לא הספקתי." אמרתי, נבוך קצת, כי המקרר היה ממש ריק.
אחרי שגמרתי להכין לו עוד שני טוסט פיצה נשאר לי רק קצת חלב והעוגיות ההן שאני קונה בחנות טבע שגם אימא נהגה לקנות בה.
"אני מקווה שאתה שבע." אמרתי אחרי שהוא גמר לאכול הכל, "כי כבר לא נשאר לי עוד לחם וגם הגבינה נגמרה."
הוא נראה מבויש ופתאום הבנתי שהבכתי אותו. הפסיכולוגית שלי טענה שאני לא מתורגל במגעים חברתיים כי אני עובד רק עם מחשב ולכן אני מעליב את בני שיחי בהערות חסרות טקט, והנה עשיתי זאת שוב.
"אולי אתה רוצה להתרחץ? לא יזיקו לך קצת מים חמים." הצעתי בניסיון לתקן את המעוות, ומיד הבנתי ששוב טעיתי, מדברי השתמע שהוא מלוכלך והאמת שהוא באמת לא היה כל-כך נקי למרות שמה שרציתי להגיד היה שהוא נראה קפוא מקור, ואולי המים החמים יפשירו אותו.
לשמחתי הוא לא נעלב. "תודה אני אשמח מאוד למקלחת." אמר והושיט לי יד, "שמי יורם, אבל כולם קוראים לי יורי."
"אתה עולה חדש?" שאלתי, שמח לשנות נושא.
"לא. אני עולה ישן." אמר והלך לסלון, ולפני שהבנתי מה קורה הוריד את חולצתו, חושף גוף דק ושרירי שבהק בלובנו באפלולית החדר.
"איפה המקלחת?" שאל.
"הנה כאן." הראיתי לו והדגדוג המוזר ההוא בעורף ירד לאורך גבי עד שהגיע לכפות רגלי. ברגע שהוא נעלם במקלחת צנחתי על הכורסא. פני להטו ולמרות הקור התחלתי להזיע. מחיתי את מצחי הלח, שואל את עצמי מה לכל הרוחות עשיתי ובמה הסתבכתי.
חימום
הוא יצא מהמקלחת, לבוש בחלוק המגבת שלי, שערו אסוף על עורפו, ונעמד מולי, הביט ישר בפני, נשם נשימה עמוקה ושאל אם הוא יכול להשאר לישון אצלי כי אין לו לאן ללכת הלילה.
לבי קיפץ בשמחה ומיד אמרתי שכן, ושאני אסדר לו את המיטה בחדר האורחים.
"אני יכול לישון אתך, אם אתה רוצה." אמר ונגע בעדינות בידי.
מגעו הקליל בער על עורי כמכוות אש. "לא. מה פתאום שתישן איתי? יש לי מיטה פנויה." אמרתי, וברחתי מהר לחדר האורחים, רועד מבהלה ומבוכה.
"אתה יכול להדליק את הטלויזיה אם אתה רוצה, יש חדשות." צעקתי לו מחדר האורחים. לרווחתי הוא הדליק את הטלויזיה, ובשעה הבאה שקענו בחדשות, ואפילו הצלחנו לנהל מעין שיחה תרבותית על המצב.
לפני שפרשתי לישון עלה בדעתי שהבגדים שלו די מטונפים ואין לו בגדים להחלפה, והצעתי שאכבס אותם למענו. הוא נראה די שמח על הרעיון וקיבל בתודה את הבגדים להחלפה שהצעתי לו עד שבגדיו יתייבשו.
מזל שאנחנו בערך באותו גובה למרות שהוא רזה ממני. "טוב, אז אני אלך לישון עכשיו." אמרתי, נבוך קצת, "לילה טוב."
"לילה טוב יאיר." הוא אמר בקול שקט, "ואה... אני מצטער אם הבכתי אותך קודם, לא התכוונתי. חשבתי שאתה... חשבתי שגם אתה..."
"אני מה?" שאלתי בחריפות שהפתיעה גם אותי.
הוא משך בכתפיו. "אתה יודע, גם אתה..."
"אני לא יודע כלום." אמרתי בתוקף וברחתי מהר לפני שהוא ירגיש ששוב הסמקתי.
להסמיק פעמיים באותו ערב היווה ממש שיא עולמי אצלי. לפני שצללתי למיטה היה לי נדמה ששמעתי אותי מגחך חרש, אבל אולי רק היה לי נדמה.
הפשרה
בבוקר הוא נדהם לשמוע שרק בערב יוכל לקבל את בגדיו הנקיים מהמכבסה, וגם זאת רק בתנאי שאצליח לשכנע את ז'אנה שהפעם זה ממש דחוף. "אבל יש לך מכונת כביסה ומייבש, למה שלא תשתמש בהם?" שאל, מרים את גבותיו בפליאה. הן היו יפות מאוד, דקות ובהירות, משורטטות בקו מעוגל ועדין מעל לעיניו הכחולות הצרות והמאורכות. עלה בדעתי שאתגעגע לפניו כשילך.
"כי אימא לא מרשה לי לגעת במכונת הכביסה שלה." פלטתי, ומיד הצטערתי. איזו תשובה מטומטמת, מה הוא יחשוב עלי עכשיו?
הוא חשב שאני מוזר, ראיתי את זה בפניו וניסיתי לתקן כשהוספתי מהר שחוץ מזה אין לי אבקת כביסה ומרכך ובכלל... נוח יותר ללכת למכבסה.
"אז למה יש לך מכונת כביסה אם נוח יותר ללכת למכבסה?" היקשה, ממשיך להביט בי במבטו הכחול והחם.
"זו מכונת הכביסה של הורי," ניסיתי להסביר, "ו... ככה זה ודי." לא הצלחתי לדבר יותר כי הגרון שלי נחנק מדמעות.
מאז שפגשתי אותו קרו לי דברים משונים מאוד - הזעתי והסמקתי בלי סיבה ועכשיו דמעתי - משונה מאוד.
כדי להפסיק את הויכוח המביך הזה שלפתי מארנקי מאתיים שקל ובקשתי שיעשה קניות ויקנה כל מה שצריך, כולל אבקת כביסה, ושיכבס לעצמו את בגדיו אם הוא רוצה.
"אני חייב לרוץ לעבודה." אמרתי בתוקף, ודהרתי החוצה.
ליד הדלת הוא עוד הספיק לתפוס אותי ולשאול אם הוא יכול לקנות עוגיות אחרות במקום עוגיות הסובין הנוראיות הללו.
"הן מאוד בריאות." אמרתי, ושוב בצבצה זיעה על מצחי, לא בגלל העוגיות אלא בגלל שהוא עמד ממש קרוב אלי. יכולתי להריח את הריח הנקי של גופו, ולראות ממש מקרוב את הזיפים הבהירים על לחייו.
משום מה המראה הזה גרם לעורי לדגדג כאילו טיילו עלי נמלים.
"אני יודע שהן בריאות." אמר יורי, "אבל יש להם טעם של קרטון. אולי תנסה משהו פחות בריא לשם שינוי?" הציע, והיה ריצוד נחמד של צחוק בקולו.
"בסדר, תעשה מה שאתה רוצה." אמרתי וניסיתי להמלט, אבל לא הספקתי.
הוא שם יד על כתפי, "כל מה שאני רוצה?" שאל וחייך כאילו לא הרגיש שהמגע שלו מחשמל אותי.
הנהנתי ועצמתי עיניים, מרגיש חסר אונים לחלוטין. הוא נישק את לחיי נשיקה קלה שהבעירה אותי מבפנים, וכשברחתי החוצה, מבוהל ורועד, שמעתי אותו צוחק צחוק רך ושמח.
כל היום הייתי חסר מנוח ומפוזר. פחדתי פחד נורא שכשאחזור הביתה הוא יעלם ויותר לא אשמע את הצחוק הזה, ולא אוכל להתחמם באורן הכחול של העיניים הצרות הללו.
יצאתי מהעבודה מוקדם מהרגיל, מתעלם הבעות פניהם המופתעות של חברי לעבודה שהיו רגילים לראות אותי שקוע בעבודתי עד שעות הערב.
מה הם חושבים לעצמם? שאני חי בשביל לעבוד? יש לי עוד דברים בחיים חוץ מתיכנות מחשבים משעממים.
רתיחה
הגעתי הביתה קצר נשימה ולרווחתי הוא היה בבית, עומד ומבשל משהו ריחני שבעבע במחבת הענקית של אימא.
"מה אתה מבשל?" שאלתי, "יש לזה ריח נהדר."
"אוכל סיני. אין לך ווק אז לקחתי את המחבת הזו, זה בסדר?"
הנהנתי בשמחה. "בטח, אף פעם לא אכלתי אוכל סיני. איך אתה יודע לבשל?"
"למדתי כשעבדתי במסעדה." ענה יורי, ועל צלחת מלאה תבשיל סיני שאת שמו לא הצלחתי לבטא סיפר לי על כל העבודות שעבד בהן – טבח, מלצר, מוזג בבר, מורה לגיטרה, נהג מונית ועוד כמה ששכחתי.
"והכי טוב," אמר בשמחה ולקח את ידי בידו, מעביר בי שוב זרמי חשמל נעימים, "מצאתי עבודה חדשה בסופר, ממש כאן, ליד הדירה שלך."
"נהדר!" שמחתי, והעזתי ללחוץ חזרה את ידו.
"הבעיה היא שהם רצו שאתן להם את הכתובת שלי ושאלו אם יש לי מישהו שימליץ עלי, נתתי להם את שמך ואת הכתובת שלך." המשיך יורי, והביט בי, קצת מודאג.
"יופי, טוב עשית." אמרתי, ושוב האדמתי, זה בטח היה בגלל היין שיורי התעקש למזוג לי.
"אני לא יודע לשתות." מחיתי, אבל הוא צחק והתעקש, ואני שמחתי שויתרתי לו כי היין היה טעים וחימם את בטני.
אחר-כך הפעלנו את המדיח שמאז מותה של אימא שבת מעבודה, וישבנו על הספה לשוחח.
קודם אני סיפרתי לו את המעט שהיה לי לספר על עצמי - הורי מתו לפני חמש שנים, מכרתי את דירתם וקניתי דירה חדשה, אני עובד במחשבים ואני לבד, זה הכל.
יורי סיפר לי על החיים שלו שהיו הרבה הרבה יותר מרתקים משלי למרות שהוא צעיר ממני בשמונה שנים. הוא סיפר לי איך הוריו זרקו אותו מהבית אחרי שהוא יצא מהארון, איך עבר מחבר לחבר ומעבודה לעבודה, ואיך הגיע לחדר המדרגות שלי אחרי שרב עם החבר האחרון שלו, שרצה להכניס למיטה שלהם עוד שותף.
"לא רק שהוא לא היה נחמד, הוא גם נחר בלילה." אמר וצחק צחוק פרוע, כאילו שאין שום דבר מיוחד בסיפור המדהים שלו.
"אתה נוחר בלילה?" שאל.
"אין לי מושג" אמרתי, "תמיד ישנתי לבד."
"באמת?" נדהם יורי, ושוב התרוממו גבותיו היפות מעל לעיניו.
משכתי בכתפי והסמקתי, עוצם את עיני שהתמלאו דמעות.
למרות שהיה קר מאוד באותו חורף, לא שיניתי ממנהגי לטייל בערבים ברחובות העיר. אני אוהב את החורף ואני אוהב ללכת ברגל. זה הספורט היחיד שאני עושה אחרי שעות העבודה הארוכות שאני מבלה מול המחשב.
בזמן ההליכה אני נוהג לחשוב על חיי - על מה שקרה, ומה שלא קרה, ולמה אני, בגילי המתקדם, עדיין חי לבד, ואין לי אפילו זכרונות נעימים להתרפק עליהם.
הייתי אצל פסיכולוגית והרביתי לקרוא ולחשוב על חיי. בתאוריה אני יודע ומבין הכל. בעזרתה האוהדת נזכרתי בילדותי ובחינוכי, דברתי המון על הורי ועל הסיבות להתנהגותם ההרסנית. אחרי שלוש שנים של פגישות יקרות ידעתי היטב שמצבי נובע מצירוף של הורים שמרנים וחונקים ואופי ביישני ועצור.
המשיכה המבהילה שלי לגברים גרמה לי לתיעוב עצמי כה רב עד שאפילו לא העזתי להזות עליהם. הפתרון שמצאתי היה לא לעשות כלום, וזה בדיוק מה שעשיתי - כלום.
הבנתי הכל, אבל זה לא עזר. לא הצלחתי להשתנות. הייתי קפוא בתוך נסיבות חיי, בודד, בלי שום ניסיון מיני, תקוע בחיים עקרים וקרים.
הטיפול הנפשי היקר לא הפשיר אותי, לא הצלחתי להמשך לנשים אם כי לכל הפחות הצליחה הפסיכולוגית החביבה והיקרנית שלי לשחרר אותי מרגשות האשמה המשתקים שחשתי בגלל שהייתי קם מדי כמה לילות רטוב ומבויש אחרי שחלמתי חלומות על גברים.
אחרי הפעם הראשונה שהצלחתי לאונן תוך פנטוז על גבר החלטתי שהטיפול הוכתר בהצלחה והפסקתי איתו.
כן, אני יודע, ההישג הזה נשמע עלוב ולא מספק, אבל היא הבינה, ונדמה לי שנשמה לרווחה כשנפטרה ממני.
אסטרולוגית אחת שפניתי אליה אמרה לי שזו התנהגות אופיינית לבן מזל תאומים, כל אחד מצדדי אישיותו מושך אותו לכיוון אחר והוא פשוט קופא על עמדו ולא עושה כלום.
מצחיק איך היא קלטה מיד מה שלקח לי ולפסיכולוגית שלי להבין רק אחרי שלוש שנים ואלפי שקלים.
אחרי טיול של ארבעים דקות, בדיוק כמו שקבעתי לעצמי מראש, חזרתי לדירה שלי, דירה שקניתי אחרי מות הורי.
זה היה עוד השג שהייתי גאה בו מאוד, להפטר מהדירה בה ביליתי את שלושים שנותי הראשונות. עד היום, חמש שנים אחר-כך, אני חש סיפוק עצום מכך שכתובתי שונה כעת מזו שהייתה בילדותי.
קצת לפני הגיעי הביתה החל לרדת גשם. במקום לפתוח את המטריה כמו שראוי לאדם הגיוני לעשות גמאתי בריצה את מספר המטרים האחרונים של המדרכה הרטובה, מתעלם מקולה החמצמץ של אימי המצלצל באזני - אל תרוץ! למה הראש שלך רטוב? תזהר! עוד מעט תיפול ותשבור את העצמות! למה אתה מטייל בחוץ בגשם? - וכיוצא באלו, אזהרות אימהיות רגילות שריפדו את ילדותי.
הייתי די גאה בעצמי שהצלחתי להתעלם מהן ודווקא כן לרוץ בגשם, ועוד בלי מטריה, ואפילו השארתי את הכפתורים העליונים במעילי פתוחים.
נכנסתי לחדר המדרגות ונתקלתי בו, סרוח על המדרגות בכניסה לדירה שלי, בחור רזה בלי מעיל, רטוב ונעול, שומו שמיים, נעלי התעמלות רטובים בלי גרביים.
עמדתי נרעש והבטתי בו שוכב באדישות על המרצפות הקרות, מציץ בי בחוצפה בעינים כחולות, צרות ולוהטות.
פניו היו צנומות ובהירות, לא מגולחות, ושערו ארוך וסבוך. בן אדם מוזנח, חסר בית, חוליגאן שבטח אף פעם לא הקשיב כראוי לדברי אבא ואימא ותראו לאן הוא הגיע? שוכב חסר בית על המדרגות הקרות בליל חורף.
עברתי על פניו במהירות, מקפיד לא לגעת בו, ונעלתי את דלת הדירה שלי פעמיים. בבית מיהרתי להתרחץ במים חמים, ללבוש בגדים יבשים, לנגב טוב טוב את הראש, ואחר-כך הכנתי לי כוס תה מהביל, וכל אותו הזמן היה המבט הזה, הכחול והלוהט, קודח בראשי.
למה?
אתה לא מתבייש? צצה פתאום במוחי המחשבה, יושב לך בנחת מול התנור החם, שותה תה, ובחוץ, על הבלטות הקרות, שוכב בן אדם בלי מעיל ובלי גרביים.
תתבייש לך יאיר, אמר קולו המוכיח של אבא בתוך ראשי. הכנתי עוד כוס תה, שמתי על מגש, הוספתי מפית וצלחת עוגיות בריאות מקמח סובין וסוכר חום - היחידות שאימא הרשתה לי לאכול – הן לא היו יפות למראה, וגם לא ממש טעימות, אבל לטענת אימא היו מועילות מאוד לעיכול. עם קצת מאמץ אפשר היה אפילו ליהנות מהן.
יצאתי עם המגש לחדר המדרגות, חצי מקווה שהוא כבר לא יהיה שם, אבל כמובן שהוא לא הלך. הגשם בחוץ התחזק והוא עדיין היה שם, סרוח על המדרגות במין חצי ישיבה חצי שכיבה, תנוחה לא בריאה שמעקמת את הגב.
הוא הרים אלי את המבט הזה שגרם לי להרגיש דגדוג מוזר בעורף ומין חמימות מוזרה בבטן, ראה את המגש שבידי והזדקף.
"אני רק מחכה שהגשם יפסיק לרדת ואני הולך." אמר בנימת התגוננות.
משום מה חשבתי שהוא ידבר עברית לא טובה של עולה חדש, אבל העברית שלו נשמעה בסדר. אולי היה בה צל צלו של מבטא זר, אבל ממש מעט.
הרעיון לתת לו לשתות משהו חם על המדרגות כאילו שהוא כלב נראה פתאום מביש. "אולי תרצה בינתיים לשתות תה חם?" הצעתי לו כאילו היה אורח שסר לביקור. לא שהיו לי אורחים אי פעם, אבל ככה אני חושב צריך לדבר עם אורחים.
הוא קם והביט בי. "אתה מזמין אותי לשתות אצלך בדירה?" שאל, קצת בהיסוס, והרכות הזרה בקול שלו נשמעה טיפה יותר מודגשת, בעיקר בר' שלו. זה היה נחמד.
"כן." אמרתי בתקיפות, "זה מה שאני עושה" ולתימהוני הרב הסמקתי למרות טענתה של אימא שמי שחי חיים מסודרים והגונים אין לו שום סיבה להסמיק. אני חי חיים מסודרים והגונים מאוד, ובכל זאת הסמקתי ונעשה לי חם בפנים.
הוא נכנס אחרי לדירה והתיישב במטבח. בהתחלה הוא נראה קצת מבויש, אבל אחרי ששתה מהתה ואכל עוגיה אחת הוא השתחרר ונרגע. בחנתי אותו בזהירות מזווית העין. ברור היה שהוא רעב, אבל לא משתגע על עוגיות הבריאות של אימא. הבנתי אותו, גם לי לקח שנים להתרגל אליהן.
שאלתי אם הוא רוצה טוסט פיצה והוא הנהן בלי לברר אפילו מה זה ומיד הכנתי לו שניים - טוסט פיצה זה כריך עם גבינה צהובה, קטשופ וזיתים, אפשר גם עם עגבנייה. מורחים את הקטשופ על הפרוסות, שמים את הגבינה והתוספות ביניהן, מכניסים לטוסטר ולוחצים עד שיש פסים חומים - הוא טרף אותם מיד ועדיין נראה רעב אז הכנתי עוד שני טוסטים והתנצלתי שאין לי שום דבר אחר בבית.
"תכננתי לעשות היום קניות, אבל לא הספקתי." אמרתי, נבוך קצת, כי המקרר היה ממש ריק.
אחרי שגמרתי להכין לו עוד שני טוסט פיצה נשאר לי רק קצת חלב והעוגיות ההן שאני קונה בחנות טבע שגם אימא נהגה לקנות בה.
"אני מקווה שאתה שבע." אמרתי אחרי שהוא גמר לאכול הכל, "כי כבר לא נשאר לי עוד לחם וגם הגבינה נגמרה."
הוא נראה מבויש ופתאום הבנתי שהבכתי אותו. הפסיכולוגית שלי טענה שאני לא מתורגל במגעים חברתיים כי אני עובד רק עם מחשב ולכן אני מעליב את בני שיחי בהערות חסרות טקט, והנה עשיתי זאת שוב.
"אולי אתה רוצה להתרחץ? לא יזיקו לך קצת מים חמים." הצעתי בניסיון לתקן את המעוות, ומיד הבנתי ששוב טעיתי, מדברי השתמע שהוא מלוכלך והאמת שהוא באמת לא היה כל-כך נקי למרות שמה שרציתי להגיד היה שהוא נראה קפוא מקור, ואולי המים החמים יפשירו אותו.
לשמחתי הוא לא נעלב. "תודה אני אשמח מאוד למקלחת." אמר והושיט לי יד, "שמי יורם, אבל כולם קוראים לי יורי."
"אתה עולה חדש?" שאלתי, שמח לשנות נושא.
"לא. אני עולה ישן." אמר והלך לסלון, ולפני שהבנתי מה קורה הוריד את חולצתו, חושף גוף דק ושרירי שבהק בלובנו באפלולית החדר.
"איפה המקלחת?" שאל.
"הנה כאן." הראיתי לו והדגדוג המוזר ההוא בעורף ירד לאורך גבי עד שהגיע לכפות רגלי. ברגע שהוא נעלם במקלחת צנחתי על הכורסא. פני להטו ולמרות הקור התחלתי להזיע. מחיתי את מצחי הלח, שואל את עצמי מה לכל הרוחות עשיתי ובמה הסתבכתי.
חימום
הוא יצא מהמקלחת, לבוש בחלוק המגבת שלי, שערו אסוף על עורפו, ונעמד מולי, הביט ישר בפני, נשם נשימה עמוקה ושאל אם הוא יכול להשאר לישון אצלי כי אין לו לאן ללכת הלילה.
לבי קיפץ בשמחה ומיד אמרתי שכן, ושאני אסדר לו את המיטה בחדר האורחים.
"אני יכול לישון אתך, אם אתה רוצה." אמר ונגע בעדינות בידי.
מגעו הקליל בער על עורי כמכוות אש. "לא. מה פתאום שתישן איתי? יש לי מיטה פנויה." אמרתי, וברחתי מהר לחדר האורחים, רועד מבהלה ומבוכה.
"אתה יכול להדליק את הטלויזיה אם אתה רוצה, יש חדשות." צעקתי לו מחדר האורחים. לרווחתי הוא הדליק את הטלויזיה, ובשעה הבאה שקענו בחדשות, ואפילו הצלחנו לנהל מעין שיחה תרבותית על המצב.
לפני שפרשתי לישון עלה בדעתי שהבגדים שלו די מטונפים ואין לו בגדים להחלפה, והצעתי שאכבס אותם למענו. הוא נראה די שמח על הרעיון וקיבל בתודה את הבגדים להחלפה שהצעתי לו עד שבגדיו יתייבשו.
מזל שאנחנו בערך באותו גובה למרות שהוא רזה ממני. "טוב, אז אני אלך לישון עכשיו." אמרתי, נבוך קצת, "לילה טוב."
"לילה טוב יאיר." הוא אמר בקול שקט, "ואה... אני מצטער אם הבכתי אותך קודם, לא התכוונתי. חשבתי שאתה... חשבתי שגם אתה..."
"אני מה?" שאלתי בחריפות שהפתיעה גם אותי.
הוא משך בכתפיו. "אתה יודע, גם אתה..."
"אני לא יודע כלום." אמרתי בתוקף וברחתי מהר לפני שהוא ירגיש ששוב הסמקתי.
להסמיק פעמיים באותו ערב היווה ממש שיא עולמי אצלי. לפני שצללתי למיטה היה לי נדמה ששמעתי אותי מגחך חרש, אבל אולי רק היה לי נדמה.
הפשרה
בבוקר הוא נדהם לשמוע שרק בערב יוכל לקבל את בגדיו הנקיים מהמכבסה, וגם זאת רק בתנאי שאצליח לשכנע את ז'אנה שהפעם זה ממש דחוף. "אבל יש לך מכונת כביסה ומייבש, למה שלא תשתמש בהם?" שאל, מרים את גבותיו בפליאה. הן היו יפות מאוד, דקות ובהירות, משורטטות בקו מעוגל ועדין מעל לעיניו הכחולות הצרות והמאורכות. עלה בדעתי שאתגעגע לפניו כשילך.
"כי אימא לא מרשה לי לגעת במכונת הכביסה שלה." פלטתי, ומיד הצטערתי. איזו תשובה מטומטמת, מה הוא יחשוב עלי עכשיו?
הוא חשב שאני מוזר, ראיתי את זה בפניו וניסיתי לתקן כשהוספתי מהר שחוץ מזה אין לי אבקת כביסה ומרכך ובכלל... נוח יותר ללכת למכבסה.
"אז למה יש לך מכונת כביסה אם נוח יותר ללכת למכבסה?" היקשה, ממשיך להביט בי במבטו הכחול והחם.
"זו מכונת הכביסה של הורי," ניסיתי להסביר, "ו... ככה זה ודי." לא הצלחתי לדבר יותר כי הגרון שלי נחנק מדמעות.
מאז שפגשתי אותו קרו לי דברים משונים מאוד - הזעתי והסמקתי בלי סיבה ועכשיו דמעתי - משונה מאוד.
כדי להפסיק את הויכוח המביך הזה שלפתי מארנקי מאתיים שקל ובקשתי שיעשה קניות ויקנה כל מה שצריך, כולל אבקת כביסה, ושיכבס לעצמו את בגדיו אם הוא רוצה.
"אני חייב לרוץ לעבודה." אמרתי בתוקף, ודהרתי החוצה.
ליד הדלת הוא עוד הספיק לתפוס אותי ולשאול אם הוא יכול לקנות עוגיות אחרות במקום עוגיות הסובין הנוראיות הללו.
"הן מאוד בריאות." אמרתי, ושוב בצבצה זיעה על מצחי, לא בגלל העוגיות אלא בגלל שהוא עמד ממש קרוב אלי. יכולתי להריח את הריח הנקי של גופו, ולראות ממש מקרוב את הזיפים הבהירים על לחייו.
משום מה המראה הזה גרם לעורי לדגדג כאילו טיילו עלי נמלים.
"אני יודע שהן בריאות." אמר יורי, "אבל יש להם טעם של קרטון. אולי תנסה משהו פחות בריא לשם שינוי?" הציע, והיה ריצוד נחמד של צחוק בקולו.
"בסדר, תעשה מה שאתה רוצה." אמרתי וניסיתי להמלט, אבל לא הספקתי.
הוא שם יד על כתפי, "כל מה שאני רוצה?" שאל וחייך כאילו לא הרגיש שהמגע שלו מחשמל אותי.
הנהנתי ועצמתי עיניים, מרגיש חסר אונים לחלוטין. הוא נישק את לחיי נשיקה קלה שהבעירה אותי מבפנים, וכשברחתי החוצה, מבוהל ורועד, שמעתי אותו צוחק צחוק רך ושמח.
כל היום הייתי חסר מנוח ומפוזר. פחדתי פחד נורא שכשאחזור הביתה הוא יעלם ויותר לא אשמע את הצחוק הזה, ולא אוכל להתחמם באורן הכחול של העיניים הצרות הללו.
יצאתי מהעבודה מוקדם מהרגיל, מתעלם הבעות פניהם המופתעות של חברי לעבודה שהיו רגילים לראות אותי שקוע בעבודתי עד שעות הערב.
מה הם חושבים לעצמם? שאני חי בשביל לעבוד? יש לי עוד דברים בחיים חוץ מתיכנות מחשבים משעממים.
רתיחה
הגעתי הביתה קצר נשימה ולרווחתי הוא היה בבית, עומד ומבשל משהו ריחני שבעבע במחבת הענקית של אימא.
"מה אתה מבשל?" שאלתי, "יש לזה ריח נהדר."
"אוכל סיני. אין לך ווק אז לקחתי את המחבת הזו, זה בסדר?"
הנהנתי בשמחה. "בטח, אף פעם לא אכלתי אוכל סיני. איך אתה יודע לבשל?"
"למדתי כשעבדתי במסעדה." ענה יורי, ועל צלחת מלאה תבשיל סיני שאת שמו לא הצלחתי לבטא סיפר לי על כל העבודות שעבד בהן – טבח, מלצר, מוזג בבר, מורה לגיטרה, נהג מונית ועוד כמה ששכחתי.
"והכי טוב," אמר בשמחה ולקח את ידי בידו, מעביר בי שוב זרמי חשמל נעימים, "מצאתי עבודה חדשה בסופר, ממש כאן, ליד הדירה שלך."
"נהדר!" שמחתי, והעזתי ללחוץ חזרה את ידו.
"הבעיה היא שהם רצו שאתן להם את הכתובת שלי ושאלו אם יש לי מישהו שימליץ עלי, נתתי להם את שמך ואת הכתובת שלך." המשיך יורי, והביט בי, קצת מודאג.
"יופי, טוב עשית." אמרתי, ושוב האדמתי, זה בטח היה בגלל היין שיורי התעקש למזוג לי.
"אני לא יודע לשתות." מחיתי, אבל הוא צחק והתעקש, ואני שמחתי שויתרתי לו כי היין היה טעים וחימם את בטני.
אחר-כך הפעלנו את המדיח שמאז מותה של אימא שבת מעבודה, וישבנו על הספה לשוחח.
קודם אני סיפרתי לו את המעט שהיה לי לספר על עצמי - הורי מתו לפני חמש שנים, מכרתי את דירתם וקניתי דירה חדשה, אני עובד במחשבים ואני לבד, זה הכל.
יורי סיפר לי על החיים שלו שהיו הרבה הרבה יותר מרתקים משלי למרות שהוא צעיר ממני בשמונה שנים. הוא סיפר לי איך הוריו זרקו אותו מהבית אחרי שהוא יצא מהארון, איך עבר מחבר לחבר ומעבודה לעבודה, ואיך הגיע לחדר המדרגות שלי אחרי שרב עם החבר האחרון שלו, שרצה להכניס למיטה שלהם עוד שותף.
"לא רק שהוא לא היה נחמד, הוא גם נחר בלילה." אמר וצחק צחוק פרוע, כאילו שאין שום דבר מיוחד בסיפור המדהים שלו.
"אתה נוחר בלילה?" שאל.
"אין לי מושג" אמרתי, "תמיד ישנתי לבד."
"באמת?" נדהם יורי, ושוב התרוממו גבותיו היפות מעל לעיניו.
משכתי בכתפי והסמקתי, עוצם את עיני שהתמלאו דמעות.
"אתה יודע
שאתה ילד מצחיק יאיר." אמר יורי ברוך ונישק אותי, הפעם על פי, "בוא
נבדוק אם אתה נוחר בלילה." משך אותי לחדר השינה.
באותו לילה לא הצליח יורי לגלות את התשובה לשאלתו מפני שלא הצלחתי לעצום עין באותו לילה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי ער כל הלילה, גמרתי בלי לחוש בושה, והייתי מאושר בלי שום תחושת אשמה, וכשעלה הבוקר הבנתי שלראשונה בחיי אני מאוהב.
החורף ההוא היה החורף הטוב ביותר בחיי, אני ויורי, יורי ואני, יחד כל הזמן, עושים אהבה בלי סוף, כל הזמן, בכל מקום.
הוא הראה לי את העולם מחדש, לקח אותי למקומות, הציג לי אנשים, המיס את הבושה שלי, לימד אותי הכל. כל החורף הסתובבנו יד ביד, מאושרים, אוהבים, הולכים בגשם בלי מטריה, רטובים וצוחקים בלי בושה.
ואז בא האביב. בכל מקום גברים פשטו את הבגדים החמים ועטו גופיות ומכנסים קצרים חושפים גופות מפתים כמו בכל אביב, אבל באביב ההוא כבר לא הייתי אותו אדם קפוא שהביט בהם פעם בבהלה ובבישנות.
הייתי שונה, יותר לא התביישתי להביט ולחמוד, ואחר-כך גם לגעת.
יורי הוציא אותי מהקפאון שלי, לימד אותי להפסיק להתבייש, הפשרתי והתחממתי מהאהבה שלו וזו הייתה התוצאה.
מוציא קיטור
בקיץ ההוא, באותו קיץ מטורף ומהביל, פרקתי כל עול. לקחתי חופשה ארוכה מאוד מהעבודה, חופשה שהגיעה לי אחרי שנים של עבודה מסורה וחסרת חופשות והתפרעתי כפי שלא עשיתי מעולם.
באותם חודשים חמים ניסיתי להספיק לעשות את כל מה שלא עשיתי בנעורי הקפואים והמבוישים.
יותר לא שמעתי בדמיוני את קולה של אימא ואת תוכחותיו של אבא. הפכתי עורף למבטו הכחול של יורי וטרפתי בהנאה כל מה שראיתי מולי. חגגתי, זיינתי, שתיתי, אכלתי ובלעתי. רצתי ממסיבה למסיבה, מסטוץ לסטוץ. הייתי כמו הצרצר ההוא, לא חשבתי על החורף שיבוא אחרי הקיץ.
חייתי מרגע לרגע, עד שיום אחד, קצת לפני החגים, מצאתי את עצמי משרך את דרכי ברגל ממסיבת חוף אחת רועשת, כושל לאיטי הביתה, ראשי מזמזם בגלל עודף שתייה.
הבוקר היה קריר ונעים, חצבים פרחו לאורך החוף, עננים אפורים שטו מעל האופק, והסתיו ריחף באויר, הקיץ תם.
פתאום הבנתי שאני עייף מאוד ואחוז בחילה, וגרוע מכך, שאני מתגעגע לעיניו הכחולות והמוארכות של יורי, למבטו החם, לגבותיו הבהירות והמשורטטות, לשקט של הדירה שלי, לקצת קרירות.
זורם עם זה
הוא הכין קפה וחייך אלי בחיבה כשהתפרצתי פנימה. "לא נשארת לאפטר פרטי?" שאל.
"נמאס לי מהשטויות הללו של אפטר פרטי." הודעתי, ולגמתי מהקפה שהגיש לי.
"באמת הגיע הזמן." אמר יורי, "צלצלו אתמול מהעבודה שלך לשאול מתי אתה חוזר מהחופש."
"בשבוע הבא." אמרתי, ופתאום חשתי געגוע מוזר לפינה הקטנה והשקטה שלי עם שלושת המחשבים המזמזמים בשקט על שולחני, ממתינים שאבוא להשתמש בהם.
"זהו," חייך יורי, "נגמרו המסיבות?"
"כן, אני חושב שכן. התעייפתי, היה לי די."
הוא חייך שוב ונגע בעדינות בפני. "אתה נראה עייף יאיר. טוב שבאת הביתה."
איך זה שהוא לא כועס עלי התפלאתי, הרי לא הסתרתי ממנו כלום. הוא ידע על האחרים, על המסיבות, המועדונים, השתיה, הסמים.
לא פעם מצא אותי ישן, או גרוע מכך, עם בחורים אחרים, ומעולם לא אמר מילה.
רוב הזמן הייתי מסטול מכדי להתפלא על התנהגותו. מדי פעם חשתי מעט נקיפות מצפון, אבל הן נעלמו מיד אחרי האקסטה הבאה, או הסיגריה, או בקבוק הבירה הבא.
המוח שלי התאייד בקיץ ההוא. רק כעת הבנתי את זה.
"איך סבלת אותי עד עכשיו?" התפלאתי, "איך נשארת איתי למרות כל מה שעשיתי?"
הוא משך בכתפיו, "התנהגת בדיוק כמוני אחרי שיצאתי מהארון. זה מה שקורה לכולם, צברת הרבה קיטור אחרי כל הזמן שהיית בארון. אני לא כועס, אני מבין מה עבר עליך."
"אז מה יהיה אתנו עכשיו?" נמלאתי דאגה, "אני כל-כך אוהב אותך יורי, הקיץ הזה המיס לי את השכל, אני מצטער חמוד, אני אוהב רק אותך, השאר היו סתם, באמת."
"אני יודע." חיבק אותי יורי, "אל תדאג, לך לישון."
"נורא קר לי פתאום." התלוננתי, "בוא, תחמם אותי."
הוא נשכב לצידי, עטף את שנינו בשמיכה וחיבק אותי. התרפקתי עליו, מאושר להרגיש את ריחו המוכר, את חמימותו הנעימה. איך יכולתי להתנהג ככה? "אתה חושב שנוכל להתחיל מחדש יורי? שנוכל לחזור להיות כמו פעם?" שאלתי, מודאג.
"לא יודע חמוד, בוא נזרום עם זה, ונראה מה יקרה." ענה, ונישק את מצחי.
באותו לילה לא הצליח יורי לגלות את התשובה לשאלתו מפני שלא הצלחתי לעצום עין באותו לילה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי ער כל הלילה, גמרתי בלי לחוש בושה, והייתי מאושר בלי שום תחושת אשמה, וכשעלה הבוקר הבנתי שלראשונה בחיי אני מאוהב.
החורף ההוא היה החורף הטוב ביותר בחיי, אני ויורי, יורי ואני, יחד כל הזמן, עושים אהבה בלי סוף, כל הזמן, בכל מקום.
הוא הראה לי את העולם מחדש, לקח אותי למקומות, הציג לי אנשים, המיס את הבושה שלי, לימד אותי הכל. כל החורף הסתובבנו יד ביד, מאושרים, אוהבים, הולכים בגשם בלי מטריה, רטובים וצוחקים בלי בושה.
ואז בא האביב. בכל מקום גברים פשטו את הבגדים החמים ועטו גופיות ומכנסים קצרים חושפים גופות מפתים כמו בכל אביב, אבל באביב ההוא כבר לא הייתי אותו אדם קפוא שהביט בהם פעם בבהלה ובבישנות.
הייתי שונה, יותר לא התביישתי להביט ולחמוד, ואחר-כך גם לגעת.
יורי הוציא אותי מהקפאון שלי, לימד אותי להפסיק להתבייש, הפשרתי והתחממתי מהאהבה שלו וזו הייתה התוצאה.
מוציא קיטור
בקיץ ההוא, באותו קיץ מטורף ומהביל, פרקתי כל עול. לקחתי חופשה ארוכה מאוד מהעבודה, חופשה שהגיעה לי אחרי שנים של עבודה מסורה וחסרת חופשות והתפרעתי כפי שלא עשיתי מעולם.
באותם חודשים חמים ניסיתי להספיק לעשות את כל מה שלא עשיתי בנעורי הקפואים והמבוישים.
יותר לא שמעתי בדמיוני את קולה של אימא ואת תוכחותיו של אבא. הפכתי עורף למבטו הכחול של יורי וטרפתי בהנאה כל מה שראיתי מולי. חגגתי, זיינתי, שתיתי, אכלתי ובלעתי. רצתי ממסיבה למסיבה, מסטוץ לסטוץ. הייתי כמו הצרצר ההוא, לא חשבתי על החורף שיבוא אחרי הקיץ.
חייתי מרגע לרגע, עד שיום אחד, קצת לפני החגים, מצאתי את עצמי משרך את דרכי ברגל ממסיבת חוף אחת רועשת, כושל לאיטי הביתה, ראשי מזמזם בגלל עודף שתייה.
הבוקר היה קריר ונעים, חצבים פרחו לאורך החוף, עננים אפורים שטו מעל האופק, והסתיו ריחף באויר, הקיץ תם.
פתאום הבנתי שאני עייף מאוד ואחוז בחילה, וגרוע מכך, שאני מתגעגע לעיניו הכחולות והמוארכות של יורי, למבטו החם, לגבותיו הבהירות והמשורטטות, לשקט של הדירה שלי, לקצת קרירות.
זורם עם זה
הוא הכין קפה וחייך אלי בחיבה כשהתפרצתי פנימה. "לא נשארת לאפטר פרטי?" שאל.
"נמאס לי מהשטויות הללו של אפטר פרטי." הודעתי, ולגמתי מהקפה שהגיש לי.
"באמת הגיע הזמן." אמר יורי, "צלצלו אתמול מהעבודה שלך לשאול מתי אתה חוזר מהחופש."
"בשבוע הבא." אמרתי, ופתאום חשתי געגוע מוזר לפינה הקטנה והשקטה שלי עם שלושת המחשבים המזמזמים בשקט על שולחני, ממתינים שאבוא להשתמש בהם.
"זהו," חייך יורי, "נגמרו המסיבות?"
"כן, אני חושב שכן. התעייפתי, היה לי די."
הוא חייך שוב ונגע בעדינות בפני. "אתה נראה עייף יאיר. טוב שבאת הביתה."
איך זה שהוא לא כועס עלי התפלאתי, הרי לא הסתרתי ממנו כלום. הוא ידע על האחרים, על המסיבות, המועדונים, השתיה, הסמים.
לא פעם מצא אותי ישן, או גרוע מכך, עם בחורים אחרים, ומעולם לא אמר מילה.
רוב הזמן הייתי מסטול מכדי להתפלא על התנהגותו. מדי פעם חשתי מעט נקיפות מצפון, אבל הן נעלמו מיד אחרי האקסטה הבאה, או הסיגריה, או בקבוק הבירה הבא.
המוח שלי התאייד בקיץ ההוא. רק כעת הבנתי את זה.
"איך סבלת אותי עד עכשיו?" התפלאתי, "איך נשארת איתי למרות כל מה שעשיתי?"
הוא משך בכתפיו, "התנהגת בדיוק כמוני אחרי שיצאתי מהארון. זה מה שקורה לכולם, צברת הרבה קיטור אחרי כל הזמן שהיית בארון. אני לא כועס, אני מבין מה עבר עליך."
"אז מה יהיה אתנו עכשיו?" נמלאתי דאגה, "אני כל-כך אוהב אותך יורי, הקיץ הזה המיס לי את השכל, אני מצטער חמוד, אני אוהב רק אותך, השאר היו סתם, באמת."
"אני יודע." חיבק אותי יורי, "אל תדאג, לך לישון."
"נורא קר לי פתאום." התלוננתי, "בוא, תחמם אותי."
הוא נשכב לצידי, עטף את שנינו בשמיכה וחיבק אותי. התרפקתי עליו, מאושר להרגיש את ריחו המוכר, את חמימותו הנעימה. איך יכולתי להתנהג ככה? "אתה חושב שנוכל להתחיל מחדש יורי? שנוכל לחזור להיות כמו פעם?" שאלתי, מודאג.
"לא יודע חמוד, בוא נזרום עם זה, ונראה מה יקרה." ענה, ונישק את מצחי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה