7.
עתיד יחסנו לאן
"אי! אוי! בזהירות." גנחתי כשפולי חיבק אותי וניסה לנשק אותי.
"מה קרה?" הוא נבהל והוריד את ידיו מעלי, "אתה בסדר?"
"לא כל כך." ניסיתי לחייך והתיישבתי, גונח, על המיטה. "אל
תדאג כל כך פולי, זה בסדר, הגזמתי קצת עם החדר כושר, אולי לא הייתי צריך לנסות
להתחרות עם רובי."
"בהחלט לא היית צריך." אמר פולי בחומרה והתיישב לצידי, "בטח
שלא בפעם הראשונה, הדבר הכי חשוב כשמתאמנים זה להקשיב לגוף, לא ללחוץ חזק מידי כדי
לא להזיק."
"כן, זה מה שהמאמן כושר אמר לי, הילד החצוף הזה... דחקתי משקלות כשהוא
עוד עשה פיפי בחיתולים והוא נותן לי עצות." טיפשי, אבל זה הציק לי עד עכשיו,
"והוא גם הוסיף שבגילי ובמצב הגופני שלי..." רטנתי.
"בשביל זה משלמים לו." ניחם אותי פולי, "וסך הכול הוא צדק, לא?"
"כן, הוא צדק. זה מה שעושה את הכול מגעיל יותר, מגעיל יותר מהכרס שלי."
"תומר, די. תפסיק כבר." הדף אותי פולי לאחור ונשכב לצידי, מחליק יד
חמה מתחת לחולצתי, מלטף את בטני השטוחה והקשה לשעבר שנעשתה עגולה ושעירה.
"להפסיק מה?" ניסיתי לשווא להרחיק מעלי את כף ידו החזקה שהתעקשה לא
לזוז.
"להתעלל בעצמך, להציק, ולבקר ולאמלל את הגוף שלך, אתה בסדר גמור בעיני,
באמת."
"רק כי אין לך מושג איך נראיתי פעם."
"נראית צעיר יותר, כמו כולנו. נו, אז מה? החדר כושר לא יחזיר את הזמן
אחורה."
"אני יודע, אבל אני שונא להיות שמן כזה."
הוא נאנח. "אתה לא שמן תומר, קצת מלא, זה הכול. אני אוהב אותך
ככה."
"אבל אני לא."
"בסדר, אז תרזה, אבל לאט לאט, בזהירות, בלי להזיק לעצמך, בסדר?"
הוא נישק את פי וניסה למשוך אותי אליו לחיבוק, מה שגרר אנחות כאב מצידי.
"אני מצטער פולי, אבל אני פשוט גמור, הגב ממש כואב לי ואני נורא עייף."
ניסיתי לקום וזה כאב, ובכל זאת התיישבתי, משחרר אנחה נוספת, "לא הייתי צריך
לבוא אליך במצב כזה, הלילה אני לא מסוגל לעשות כלום. יותר טוב שאני אחזור הביתה
ואלך לישון עם בקבוק חם." ריחמתי על עצמי, והתחלתי לקום באיטיות, כובש יללת
כאב.
"אם לא היית מסכן כזה הייתי כועס עליך." דחף אותי פולי חזרה למצב
שכיבה, "למה אתה חושב שאם אין מצב לסקס אין טעם שנישן יחד?" הוסיף
בפרצוף נעלב.
נבוך מאוד בגלל העלבון שהשתמע מדברי התחלתי להתנצל שלא לזה התכוונתי, ואני
מצטער, אני נהנה להיות איתו בכל מצב, אבל לא נעים לי להעיק עליו ולבזבז את זמנו.
"תומר, כמה זמן אנחנו מכירים?" קטע פולי את ההסברים המגומגמים שלי.
"אהה... חודש בערך."
"ואיך היית מגדיר את היחסים שלנו?" נעץ בי פולי מבט חודר.
"מה? כבר שיחת עתיד יחסינו לאן? לא אמורים לחכות לפחות חצי שנה לפני
שנכנסים לקטע הזה?" ניסיתי להעביר את השיחה לפסים מבודחים, אבל פולי נשאר
רציני ופתאום הבנתי שהוא באמת נפגע, ואפילו כועס קצת ונבהלתי.
"מה? מה כבר אמרתי? צוחקים אתך קצת, זה הכול." ניסיתי לשכך במילים
את גל הבהלה שהמריבה הטיפשית הזו עוררה בי
"נפגשנו לפני ששה שבועות." ציין פולי בחומרה, "אנחנו נפגשים כמעט
כל יומיים, מדברים כל הזמן בטלפון, ישנים זה עם זה כל סוף שבוע, עד היום חשבתי
שטוב לנו יחד, ממש טוב." הפסיק את הנאום שלו והביט בי כמצפה שאחלוק על דבריו.
"נהדר לנו." הסכמתי איתו, וליטפתי את לחיו למרות ששרירי זרועי זעקו
חמס.
"אז אם כל כך נהדר, למה אתה לא יכול סתם להיות איתי גם כשאין מצב לזיון?
אין ביחסים שלנו יותר מסקס?" נקב אותי פולי במבט חודר.
"בטח שכן." ניסיתי לחבק אותו, והוא הניח לי לכרוך סביבו את
זרועותיי, אבל גופו נותר קפוא וממאן.
"די כבר, פולניה שכמוך, אל תכעס עלי, אמרתי שטות, אני מודה ומתנצל, זה
לא אתה, זה אני."
"כן, שמתי לב." אמר פולי בקול מבשר רעות וניתק ממני, ממשיך להביט
בי במבט הנוקשה הזה שלא מצא חן בעיני, מבט שכמו מדד אותי לאורך ולרוחב וניסה לחשב
מה התועלת שיש בי. ארשת פניו החמוצה בישרה לי בלי מילים שברגע זה הוא שוקל את הבעד
והנגד ויש לו ספקות חמורים מאוד בנדון.
"אתה מדאיג אותי שרגא." הרצנתי, מנסה להתמודד עם מבטו החודר במבט
החמור וכבד הראש ביותר שהצלחתי להפיק מעצמי, מתעלם מגל הפאניקה הקטן והקר שהחל
לגאות בשיפולי בטני, "מה אתה עושה עניין כזה גדול מחצי משפט שפלטתי בלי מחשבה?"
"לפעמים דווקא הפליטות פה הלא מחושבות האלו אומרות הרבה יותר מנאומים
שלמים."
"אני לא זוכר שאי פעם נאמתי לך נאומים." מחיתי בהתמרמרות.
"נכון, אתה לא בן אדם שנואם, האמת שאתה מדבר מעט מאוד, אתה טוב יותר
בהקשבה ואתה ממש מעולה בשתיקות."
"הקשבה זה טוב." ניסיתי להרוויח קצת נקודות לטובתי.
"כן, זה טוב, אבל בן אדם שמעדיף רק להקשיב ולמשוך אותך בלשון ושותק בקשר
לעצמו מתחיל לעורר חשד. אני לא צריך שתמרח אותי כל הזמן בדיבורים, אבל גם יותר
מידי שתיקות זה לא טוב... שתיקות אומרות לפעמים יותר ממילים."
"רגע, רגע, פולי, עד כאן. אני מבקש פסק זמן." נכנסתי לדבריו מחווה
בידי את התנועה המוסכמת בספורט לפסק זמן, "אני יכול להבין בבקשה במה בדיוק
אותה מאשים אותי? מתי משכתי אותך בלשון ועל איזה שתיקות אתה מתלונן? ורק שתדע, שיש
לי הרגשה שמאז שאני אתך אני לא סותם את הפה לרגע." הוספתי בחיוך, והנחתי יד
על ברכו במעין ליטוף כדי להזכיר לו שזה אני, ושאני אוהב לגעת בו.
המגע שלי עזר, הוא הניח את כפו על כפי, מחליק עליה בעדינות, ופניו התרככו מעט.
הקו הישר והתקיף של פיו התעקל קמעה כלפי מעלה בשמץ של חיוך, החמימות חזרה לעיניו
הקרות והמחושבות והבהלה שבלבלה את מחשבותיי שככה מעט, מניחה לי לחזור ולחשוב
בהיגיון.
"פולי." רכנתי לעברו ואחזתי את כף ידו בידי, משלב את אצבעותיי בשלו,
"לפני שנדבר על הטענות שיש לך כלפי אני רוצה שתדע שאם פגעתי בך זה לא היה
בכוונה."
"אני יודע, יכול להיות שהגזמתי קצת בתגובה שלי, אבל... טוב אולי זו לא
אשמתך, אבל אני מרגיש שסיפרתי לך המון על עצמי, חשפתי בפניך דברים מאוד פרטיים
ואתה, למרות שפתחתי לפניך את הלב, ממשיך לשתוק ולא מספר לי כמעט כלום על עצמך."
"אתה מרגיש שאני מסתיר ממך דברים?" תקפתי אותו כמו שאני עושה תמיד
כשאני חש אשם.
"אולי לא מסתיר, אבל לא מוכן להיות כל כך גלוי, אתה שומר על הפרטיות שלך
וזו זכותך, אבל אני רוצה שתדע שעכשיו אני קצת מצטער שסיפרתי לך כל כך הרבה עלי ועל
שלומי..." הוא נאנח ועיניו הבהירות האפילו כמו שהיה קורה לו תמיד כשהיה נזכר
באקס שלו ז"ל.
"אתה מתכוון למה שסיפרת לי על הסקס שהיה לכם?" שאלתי, מנמיך מבלי
דעת את קולי.
פולי הנהן ועיניו ברחו מעיני במבוכה. "לא הייתי צריך לגלות לך מה עשיתי
איתו במיטה," אמר בקול נמוך, "בגדתי באמון שלו."
"לא נכון." אמרתי בתוקף, "אי אפשר לבגוד במי שמת, וחוץ מזה אני
לא נחשב כי לא הכרתי אותו, למזלי, ממה שסיפרת לי עליו הוא נשמע טיפוס די מעצבן. למה
אי אפשר לשכוח אותו? למה הוא נדחף לחיים שלנו כל הזמן?"
"לא יודע." לחש פולי והחל מורט בעצבנות את קצות השמיכה, "אני
עדיין חולם עליו." התוודה חרש, נראה כל כך מסכן ועצוב ומלא בושה עד שלא
יכולתי להמשיך לכעוס עליו.
"פולי, אני נשבע לך שלא סיפרתי לאף אחד מה שסיפרת לי עליו, ואני גם לא
אספר, אני מבטיח לך, אני בחור מאוד דיסקרטי, וחוץ מזה..." הרמתי את סנטרו,
מציץ לעיניו, "תאמין לי חמוד שאין לך במה להתבייש, ראיתי בימי חיי דברים הרבה
הרבה יותר גרועים, דברים ממש איומים... קשה לתאר מה אנשים שאוהבים זה את זה וישנים
יחד מסוגלים לעולל אחד לשני."
"אתה מדבר עליך ועל הבחור האמריקאי הזה, הדייב הזה?"
"כן, גם עליו."
"למה אתה לא מספר לי עליו כלום? חיית איתו עשר שנים ואף פעם לא הראית לי
תמונות שלו, למה אתה אף פעם לא מזכיר אותו? שאלתי את שוגי ואת יריב וגם הם לא יודעים
עליו כלום, רובי חושב שהיה לך כל כך רע איתו עד שמחקת אותו מהזיכרון שלך."
"דיברת עלי עם החברים שלי?" התחלחלתי, נבוך מעצם הרעיון, המחשבה על
פולי משוחח עלי עם רובי, מתאר לו מה אני והוא עושים יחד... זה היה נורא, עצם
הרעיון גרם לי להתכווץ מבושה ומיד אחר כך נתקפתי חמת זעם נוראית.
"איך העזת? באיזה זכות?" דחפתי אותו בכוח, מתעלם מזעקת הכאב ששרירי
שידרו למוחי, ונחפזתי לעבר הדלת, רותח מכעס ומעלבון.
פולי זינק מהמיטה ותפס אותי שנייה לפני שפרחתי החוצה. "רק רגע, תרגיע.
לאן אתה הולך?"
"לחסל חשבונות עם הבוגדים המסריחים האלה, עם רובי והחברים הרכלנים שלו,
איך הם מעיזים? חשבתי שהם חברים שלי!" ניסיתי לנער אותו מעלי אך לשווא, פולי
היה בחור חזק מאוד ולמרות שהדיר את רגליו מחדרי כושר הקפיד להרים משקולות כל בוקר
וניחן בשרירי עשת. הייתי גבוה ממנו מעט, אבל הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, ובכושר
מצוין. בלי שום בעיות השתלט עלי ובעדינות, אך בתוקף, מנע ממני לברוח החוצה, מתעקש
שקודם אדבר איתו.
"אני לא רוצה לדבר אתך." מחיתי, ומאחר והוא אחז בזרועותיי, לא מניח
לי להפעיל אותן, ניסיתי לבעוט בו.
"תומר, תפסיק, די." הפציר בי פולי בסבלנות.
"לא רוצה! תשחרר אותי!" צרחתי, "עזוב אותי, בריון שכמוך, תוריד
ממני את הידיים מניאק! אתה מכאיב לי, אני לא מתחרמן ממכות כמו האקס הסוטה שלך."
פניו הלבינו לשמע דברי והוא הניח לי מיד, נרתע ממני לאחור בשתיקה וסובב אלי
את גבו לא לפני שראיתי שפניו חוורו וקמטים נחרצו בזוויות פיו.
דווקא עכשיו, כשיכולתי ללכת, לא רציתי. שכחתי את הפגיעה בגאוותי והייתי מלא
חרטה ודאגה לפולי שנשכב על מיטתו, והתכרבל בתוכה בתנוחה עוברית, מאמץ את הכרית שלו
לחיקו. רק אז הבנתי שלמרות שריריו החזקים וגופו הרחב הוא פגיע כמו ילד, ונחרדתי
ממה שעוללתי.
חזרתי אליו ונשכבתי לצידו, נכרך סביבו, ידי מתחת לעורפו, מלטף את גבו. "לא
הייתי צריך להגיד את זה, סליחה פולי, אני מתנצל, אבל לא היית צריך לדבר עלי מאחור
הגב, אני שונא רכלנות."
"לא ריכלנו עליך." אמר פולי בקול חנוק.
"אבל דיברתם עלי?"
"לא בדיוק, דיברנו בעיקר עלי, הייתי צריך עצה ממישהו, מישהו שמכיר אותך
יותר טוב ממני."
"היית צריך לדבר איתי."
"ניסיתי תומר, אבל לא הצלחתי. כל פעם שנפגשנו ישר היית מתנפל עלי ו...
ו... אתה יודע על מה אני מדבר."
"למה אתה מתכוון מתנפל? הרי לא אנסתי אותך, עד כמה שאני זוכר אתה די
נהנה מההתנפלות שלי, ותמיד מתנפל עלי בחזרה. אם זה הפריע לך למה לא אמרת כלום קודם?"
"לא אמרתי שזה הפריע. גם אני מגיע תמיד נורא חרמן לפגישות אתך, אין לי
ראש לדיבורים לפני הסקס ואחריו אתה תמיד נרדם..."
"אני נרדם? מה פתאום? אתה נרדם עוד לפני, אז מה אני יכול לעשות אם לא
לישון גם כן? ובדרך כלל אתה מעיר אותי בעוד התנפלות, ואחר כך כבר נעשה מאוחר
ואנחנו צריכים להיפרד, מתי יש לנו זמן לדבר?"
"אולי יותר טוב שאין לנו זמן, תראה מה יצא מזה שכן דיברנו? עדיף שהייתי
סותם את הפה ודי."
"לא, לא עדיף. טוב שדיברת, חבל שאנחנו תמיד לחוצים בזמן ולא מספיקים
לשוחח יותר ולהכיר אחד את השני יותר לעומק, ואל תצחק, אתה יודע לאיזה עומק אני
מתכוון."
פולי כבש את חיוכו. "כן, אני יודע, אבל הבעיה היא ששנינו עובדים קשה
ותמיד ממהרים. עד שאנחנו נפגשים סוף סוף יש לנו רק סקס בראש, מה שחסר לנו זה זמן
איכות ביחד, פחות לחץ זמנים ויותר פרטיות."
"פולי," סובבתי אותו אלי, "שאני אבין, אתה מנסה להגיד שהגיע
הזמן שנגור ביחד?"
"מה פתאום? איך הבנת את זה ממה שאמרתי? דיברתי על יותר זמן פנוי ועל
פרטיות, יש לך בעיה בהבנת הנשמע? או שאולי העברית שלי לא ברורה מספיק?"
"העברית שלך ברורה לגמרי, וגם ההבנה שלי בסדר גמור ומה שאני הבנתי ממה
שאמרת היה בוא נגור יחד ויהיה לנו המון זמן לסקס."
"ולמריבות." הוסיף פולי, וסוף סוף חיבק אותי כמו שצריך.
"מריבות זה חלק מחיים יחד, רק מי שגר לבד לא רב אף פעם. בני זוג שלא
רבים צריכים ללכת לייעוץ או להיפרד."
"אתה ודייב רבתם?"
"רק בהתחלה, עכשיו, כשאני חושב על זה אני מבין שהתחלנו להתרחק זה מזה
כשהפסקנו לריב."
"או שאולי הפסקתם לריב כי התרחקתם? אין טעם לריב עם מישהו שלא אכפת לך
ממנו." הוא נאנח, "היו לי מריבות כל כך זוועתיות עם שלומי, על מה לא
רבנו, על סקס, ועל בגידות, ועל כסף... אלה היו המריבות הכי מגעילות."
"מריבות על כסף הן בעצם מריבות על שליטה."
"כל המריבות שלנו היו מריבות על שליטה, בזבזנו המון זמן על מאבקי כוח."
סיפר פולי ופניו התעננו, ועיניו שוב האפילו, "חבל שהבנתי את זה רק כשכבר היה
מאוחר מידי, אני שונא לריב תומר, ממש שונא את זה. אני נעשה חולה ממריבות."
הוא הניח את ראשו על כתפי בתנועה מתפנקת, "גמרנו כבר לריב?"
"כן, נכון לעכשיו גמרנו, אבל אני לא יכול להבטיח לך שלא נריב בהמשך,
כשגרים יחד יש תמיד סכסוכים ואי הבנות."
"זאת אומרת שאתה באמת רוצה לגור איתי?" נפערו עיניו וחיוך מאושר
עלה על שפתיו, "באמת תומר?"
כמה ילדותי ומתוק הוא נראה ככה, מופתע ושמח כמו ילד ביום הולדתו.
"אתה כזה תינוק." צחקתי וכיסיתי את פניו בנשיקות, "כן, אני
רוצה מאוד, ואתה?"
פולי הנהן, "כן, אבל אני חושב שקודם אנחנו צריכים לנסח איזה הסכם."
"הסכם? כמו הסכם נישואים כזה?"
"לא בדיוק, יותר כמו זיכרון דברים, רק כמה כללים פשוטים כדי שכל אחד ידע
מה השני מצפה ממנו."
"בסדר." הסכמתי, "נשמע רעיון טוב, אבל לפני זה יש לי דחוף לי יותר
לעשות אתך מייק אפ סקס."
"אבל לא אמרת רק לפני כמה דקות שכואב לך ושאתה לא יכול לזוז?"
"מי? אני? אני אמרתי דבר כזה? איזו שטות, בטח שאני יכול, בוא אני אראה
לך."
"אנחנו לא חייבים אם קשה לך תומר."
"בטח שאנחנו חייבים, דווקא בגלל שקשה לי אנחנו חייבים, וחוץ מזה פולי,
איך נוכל לנסח זיכרון דברים אם לא נתפייס קודם, ואיך נוכל להתפייס אם לא... מה אתה
צוחק? אני מנסה להסביר לך בהיגיון ואתה צוחק..."
למרות שזה חייב אותנו לקום מוקדם בבוקר החלטנו שנישן יחד, לא התחשק לנו
להיפרד אחרי שהחלטנו לגור יחד, בטח שלא בשעת לילה מאוחרת כזו. טרחתי וכיוונתי את
השעון המעורר למרות פולי אמר שאין טעם, הוא מתעורר תמיד בשש בבוקר, ולפעמים אפילו
קצת קודם, ותמיד הוא מקדים את השעון המעורר.
"אני דייקן כרוני." התוודה, כאילו מדובר בחסרון מביש.
"דייקן זה טוב, לא?"
"תלוי, לא נעים להגיע תמיד לפני כולם ותמיד להיות זה שמחכה." הביט
בי פולי במבט נוזף קצת שרימז בלי מילים שהוא שם לב לזה שאני תמיד מאחר טיפה ושהוא
לא אוהב את זה.
"אני משתדל מאוד לדייק, אבל לא תמיד מצליח לי." התנצלתי, "למה
שלא תצא קצת יותר מאוחר?"
"לא יכול. ניסיתי, אבל אני לא מסוגל. שלומי לא היה מסוגל לדייק ואני לא
הייתי מסוגל לאחר. כל כך התרגלתי לאיחורים שלו שאפילו לא רבנו יותר על העניין הזה,
יחסית אליו אתה ממש בסדר."
"תודה רבה." אמרתי, קצת בקרירות, כי לא אהבתי את ההשוואה.
"זה לא שאני משווה," קלט פולי את הרמז, "אבל... טוב, אני כן,
קצת, בקטנה. תגיד, אין משהו משותף ביני לבין דייב?"
"שום דבר." אמרתי בתוקף, "אתם טיפוסים שונים לגמרי."
"במה אנחנו שונים?" חקר פולי והתכרבל כנגדי, ידו על בטני ורגלו
מסובכת בין רגלי.
"בהמון דברים, אין לי כוח לדבר על זה עכשיו. בוא נישן."
"בסדר, נישן, אבל יום אחד תצטרך לספר לי עליו תומר."
"אני יודע, אבל לא עכשיו, אני עייף, לילה טוב."
"גם אני, לילה טוב תומר."
8. עניינים משפחתיים
בבוקר התעוררתי כשפולי רכן מעלי וכיבה את השעון המעורר כמה דקות לפני שהוא
צלצל.
"תישן עוד קצת, יש לך עוד זמן. אני הולך לשירותים." אמר ונכנס
לשירותים בלי להדליק קודם את האור. דייב למשל היה
מדליק את האור בלי להתחשב בי, ואין מצב שהיה מצליח לפקוח את עיניו בלי
שהשעון המעורר יציק לו קודם לפחות שלוש פעמים.
התחשבות בזולת, נקודה חשובה מאוד לזכותו של פולי, ציינתי לעצמי, מתפלא למה
בכל זאת אני חש פתאום נקיפת דאגה בגלל דייב. בזמן האחרון בכלל לא חשבתי עליו,
והנה, דווקא עכשיו, כשמצאתי לו תחליף, אני דואג לו. נסתרות דרכי הלב האנושי,
הרהרתי לנפשי, ואז צלצל הנייד של פולי שהרינגטון שלו היה צליל של צלצול טלפון רגיל
ומיושן. הצלצול הזה היה כל כך אופייני לפולי ששנא חידושים טכנולוגיים, ולא ראה שום
תועלת בטלפונים סלולריים מודרניים שלא מסתפקים בתפקידם המסורתי ומתעקשים גם לתפקד
כמצלמה, מחשב ונגן מוזיקה. כל הפטנטים המודרניים נראו לו מוגזמים ומבלבלים ובהחלט
יקרים מידי. להעניק לטלפון הנייד שלו צלצול מיושן של טלפון עתיק הייתה דרכו למחות
על השתלטות הטכנולוגיה המודרנית על חיינו.
"תומר תעשה טובה ותענה, כולי רטוב." קרא פולי מהמקלחת. לקחתי את
הטלפון שלו ובדקתי את הצג, היה כתוב עליו – הורים.
"הלו זה..." התחלתי להגיד, מתכוון להסביר שאני לא פולי, אלא החבר
שלו, אבל הגברת מעבר לקו הייתה חסרת סבלנות, "בוקר טוב גגי." קטעה אותי,
"הערתי אותך?"
גגי? קימטתי את מצחי בפליאה לעבר הנייד, מי זה גגי? "אהה... הלו, מי
מדבר?" שאלתי בהיסוס.
האישה מעבר לקו השתתקה, נבוכה. "אתה לא שרגא." פסקה בטון מאשים.
"נכון, שרגא במקלחת." התנצלתי.
"במקלחת? מה הוא עושה שם?"
"מצחצח שיניים, נדמה לי."
"ומי אתה?"
"אני תומר."
"ולמה אתה עונה לטלפון שלו?"
"כי הוא במקלחת, הוא ביקש שאני אענה במקומו."
"בסדר, הבנתי. תגיד לו בבקשה..."
פולי הגיח מהמקלחת, מגבת קשורה למותניו, ולקח ממני את המכשיר. "הלו,
אימא, הכול בסדר?" הוא הקשיב בסבלנות, מנענע בראשו, הבטיח שכן, הוא זוכר שהם
קבעו להיפגש בקניון אחרי הצהרים, שהוא יגיע בדיוק בזמן, ושהכול יהיה בסדר.
"טוב, אז ביי אימא." ניסה להיפרד, אבל אימו המשיכה לדבר בשטף.
"אימא... באמת, די כבר." התרעם פולי, "אני לא ילד, מספיק עם
החקירות האלה." נזף בגברת שהתעלמה ממנו והמשיכה בחקירות, "כן, זה אחיו
של הבחור הזה שעובד עם ללי." הודה פולי בחוסר רצון, "אימא, באמת,"
התחדד קולו בטון ילדותי, "לא, את לא יכולה לדבר איתו... נו, באמת, אימא..."
שלחתי יד וחטפתי ממנו את הנייד. "שלום אימא של שרגא." אמרתי, מתחמק
פולי שניסה לחטוף ממני את המכשיר. "מדבר תומר, החבר של פולי."
"אני חווה." אמרה אימא של פולי בקול צעיר עד להפתיע, "סליחה
שהערתי אותך כל כך מוקדם, לא ידעתי שפולי ישן עם מישהו."
"זה בסדר, לא ישנתי. מה אתם הולכים לקנות?"
"טלביזית פלזמה. הישנה התקלקלה והחלטנו לפנק את עצמנו במשהו מודרני ואחר
כך ללכת לאכול במסעדה. אתה מוזמן גם כן."
"אני אשמח מאוד לבוא." אמרתי, מתעלם מפניו המזועזעות של פולי שנראה
כאילו הוא רוצה לחנוק אותי, "באמת הגיע הזמן שניפגש."
"אני מסכימה בהחלט, תגיד, זה רציני מה שקורה אתכם?"
"מבחינתי זה רציני מאוד. אני מאוד אוהב אותו ואני מקווה שגם הוא אוהב
אותי." ניסיתי לשמור על קול רגוע למרות שפולי התנפל עלי בניסיון לחטוף ממני
את הנייד שלו.
חווה שהצליחה לקלוט בחושים מדויקים של אימא מנוסה מה קורה אצלנו אמרה לי
להגיד לגגי להפסיק להתנהג כמו ילד ולהירגע, איחלה לי יום נעים ולהתראות, וסגרה,
משאירה אותי לחסדיו של גגי שלה שחטף ממני את הנייד וקפץ עלי, מועך אותי תחתיו על
המיטה.
"גגי, די, תפסיק." גנחתי, צוחק, "נו, די, מספיק לדגדג
אותי." משכתי מעליו את המגבת, והצלפתי בה על ישבנו, "אותך לאימא
שלך."
"אתה כזה טמבל, מה פתאום אמרת לאימא שלי שאתה אוהב אותי?"
"כי אני אוהב אותך, מה, זה לא ברור?"
"היית צריך להגיד את זה קודם לי, טיפש אחד."
"חשבתי שאתה מבין לבד." נשענתי על מרפקי ובחנתי את פניו הצוחקות,
"אתה אוהב אותי גגי?"
פניו הרצינו, "כן תומר, אני אוהב אותך, אבל אם תמשיך לקרוא לי גגי
אני... אני אדגדג אותך עד שתתחנן לרחמים."
הפגישה עם הוריו של פולי הייתה נעימה מאוד. הם היו זוג נאה למראה בסוף שנות
החמישים שלהם, אולי בתחילת השישים. אביו, חזי, היה גבר מגודל רחב כתפיים ושתקן
והאם, חווה, קטנת קומה, בעלת פנים בהירים, מלאי חיים, עגלגלת וחייכנית. הדמיון בין
פולי לבין אימו היה מדהים, פניו היו גרסא גברית צעירה יותר של פניה, והקשר החזק
והטוב ביניהם היה ניכר לעין. היה ברור שעצם השהות בקרבתו גורמת לה עונג רב, גם עם
אביו היו לו יחסים חמים ולא יכולתי שלא לקנא כשראיתי את החיבה הטבעית והפשוטה
ששררה בין שני הגברים האלו. חזי נגע בכתפו של בנו, נישק את לחיו וליטף בחיבה
את שערו, מפגין את אהבתו כלפיו בלי שום מעצורים. פולי קיבל בטבעיות את אותות
החיבה האלו וגם הוא נגע באביו בטבעיות וחיבק אותו בשמחה, די היה לשהות במחיצתם כמה
דקות כדי להיווכח כמה שניהם מרגישים בנוח זה עם זה. הבטתי בפולי ובאביו וחשבתי
בעצב על היחס הקריר והביקורתי שקיבלתי מאבי שנגע בי לעיתים רחוקות ולא חייך אלי
אפילו כשהייתי ילד קטן, וליבי נחמץ.
אחרי שהם בחרו להם טלוויזיה שהשביעה את רצונה של חווה, "הפוסק העליון
אצלנו במשפחה." התבדח אביו של פולי וחיבק בחיבה את מותניה של אשתו שחייכה
אליו, ליטפה את לחיו, ואמרה לו, מצחקקת כנערה, לא להיות טיפשון, הלכנו לאכול
במסעדה שחווה בחרה.
השניים קיבלו את החלטתה בשביעות רצון ואפילו התייעצו בה לגבי בחירת המנות
שלהם. ניסיתי להיזכר מתי אי פעם אבא שלי התייעץ באימא, או ניסה לברר מה דעתה בקשר
למשהו, ולא הצלחתי לזכור אפילו פעם אחת כזו. הוא חי את חייו בלי שום מחשבה על אף
אחד חוץ מעצמו, מתייחס לאשתו כאל אבזר נוחות שכל ייעודו ללדת לו ילדים ולגדל אותם.
מעולם לא ראיתי אותו נוגע בה, בטח שלא בחיבה כה רבה, כמו שראיתי את אביו של פולי
נוהג באימו.
בזמן הארוחה שוחחנו על כל מגוון נושאים - ספרים וסרטים שראינו, מזג האוויר, פוליטיקה
וחדשות מהעולם - ותוך כדי השיחה השכילה חווה לשלב שאלות זהירות, מבררת בעדינות מי
אני, ומי הורי, איפה הייתי ומה עשיתי עד כה, מביעה עניין מחמיא בי ובחיי.
להפתעתי מצאתי את עצמי מושפע מהחמימות ששפעה ממנה, נענה לה ומנסה להשביע
את רצונה ובעוד פולי ואביו מנתחים לעומק את מצבו של הכדור רגל בארץ ואת הסיכוי
שלנו להגיע לאליפות אירופה סיפרתי לה דברים שבדרך כלל שמרתי לעצמי. גיליתי לה
שהורי נפטרו, אימא כשהייתי בן שש עשרה, ואבא לפני כחצי שנה, שגדלתי בקיבוץ, שיש לי
אח אחד, ושאני עובד כיום בתכנות מחשבים למרות שבקליפורניה עסקתי בעיצוב מסעדות,
פאבים ומלונות.
"ולמה חזרת לארץ?" שאלה חווה, רוכנת לעברי ומרכזת בי את כל תשומת
ליבה, גורמת לי להרגיש כאדם המעניין ביותר בעולם
"היו כל מיני סיבות... היחסים עם דייב התחילו להתקלקל בגלל... אני לא
יודע למה בדיוק, הוא התחיל להשתעמם ממני כנראה, חיפש חידושים, התרגשויות, אולי
מישהו צעיר ויפה יותר, החיים שם שונים מאוד מאלו שבארץ. בתל אביב מנסים לחקות את
הסגנון האמריקאי ודי מצליחים לצערי, בעיקר בדברים הפחות מוצלחים. הייתה תקופה שדי
נסחפתי אחרי כל העניין הזה, אבל אחרי שעברתי את גיל ארבעים הבנתי מה המחיר שלהם
והתחלתי לפחד, ואחר כך חליתי אז בכלל..."
ידה הקטנה זינקה וכיסתה בבהלה את פיה, "אוי, לא. גם אתה נשא?"
"לא, זה משהו אחר. דלקת פרקים, זו מחלה אוטואימונית ש..."
"אני יודעת. מה אתה לוקח, פרידינזון?" הוכיחה חווה בקיאות מפתיעה,
"שמעת על תרופות ביולוגיות? זה מאוד יקר, אבל אולי יכניסו גם אותן לסל
התרופות, יש לך ביטוח רפואי?"
"אימא!" מחה פולי, "די כבר, זה שאבא היה שוטר לא אומר שאת
צריכה לעשות חקירות לחברים שלי."
"איזה חברים, מאז ששלומי המסכן..."
"אימא." הפסיק אותה שוב פולי בקוצר רוח.
"בסדר, בסדר, אני אשתוק." ליטפה אימו בהתנצלות את זרועו, ושוב פנתה
אלי, "אתה עוד הספקת לישון בלינה משותפת בקיבוץ תומר?"
"כן, הקבוצה שלנו הייתה האחרונה שישנה מחוץ לבית. אולי, אם הייתי גר עם
אימא ועם אחי באותו בית כמו במשפחה אמיתית היא לא הייתה מתה
ככה."
"איך ככה?" פערה לעומתי חווה את עיניה שצבען היה בהיר מעט מעיניו
של פולי, אבל חיתוכן היה זהה לזה של בנה.
"היא נדרסה, ירדה לכביש בלי להסתכל. הם הגדירו את זה כתאונה
אבל..." לא הצלחתי להוסיף עוד מילה. געגועים ורחמים על אימא לחצו על חזי,
וגרוני כמו נחנק. חווה לחצה את ידי בכף יד קטנה, חמימה וחזקה והנהנה. "אני
מבינה." לחשה.
"ההורים שלך ממש נחמדים פולי, אם היו לי הורים כאלו לא הייתי עוזב אף
פעם את הבית."
"אני רואה שכמו שלומי גם אתה התאהבת באימא שלי." חייך פולי.
"היא דומה לך מאוד, בעצם אתה דומה לה."
"רק בפנים, אבל לא באופי, למזלו של אבא היא הרבה יותר נחמדה ממני. על מה
התלחשתם שם כל הזמן?"
"עלי בעיקר. תגיד, היא לא כעסה על שלומי, על כל מה שהוא עשה לך?"
"היא לא ידעה יותר מידי על הקטעים האלו, ושלומי... לשלומי היה כישרון
להסתדר עם נשים, הוא אהב אותן והן אהבו אותו."
"איך הם קיבלו את זה שאתה נשא?"
"הם האשימו את עצמם, בעיקר אימא."
"למה? מה זאת הייתה אשמתם?"
פולי נאנח. "זה מסובך, אחרי שהשתחררתי מהצבא הייתי... הייתי שונה מאוד
מכפי שאני היום. עכשיו אני מבין שכנראה הייתי בסוג של הלם קרב, או משהו. את רוב
השירות שלי עשיתי בלבנון, הייתי חובש בגולני, עברתי כל מיני דברים... דברים קשים.
אחרי שהשתחררתי חזרתי הביתה ולא מצאתי את עצמי, כעסתי, הייתי עצבני, חיפשתי קירות
לדפוק עליהם את הראש. ההורים פחות או יותר ידעו שאני הומו, אבל זה הביך אותם, ואני
במקום להיות ילד מנומס של הורים פולניים שמרניים דחפתי להם את העניין הזה של הסקס
בפנים ועשיתי להם מרד נעורים באמצע החיים. הבאתי בחורים הביתה ולא טרחתי לנעול את
הדלת, עישנתי חשיש די בגלוי, התגריתי בהם... אבא שלי פנסיונר של המשטרה והאחים שלי
משרתים במשטרה, הם לא הבינו מה עובר עלי. בסוף זה התפוצץ במריבה נוראית, ברחתי לתל
אביב, עשיתי שטויות..." הוא הניד בראשו בתיעוב, "כנראה שניסיתי לשכוח,
אבל לא בחרתי בדרך הנכונה. אני לא מסוגל לשתות, בחיים לא השתכרתי, לא מסוגל,
ניסיתי אפילו אקסטות, וחוץ מכאב ראש נוראי לא יצא לי מזה כלום. הגוף שלי דוחה את
כל העניין הזה, אולי כי אני לא באמת בנוי להיות סטלן. יש בי משהו שלא אוהב את
הרעיון הזה של חומר כימי שבוחש לי במוח ומנסה לשנות אותו, הדבר היחיד שקצת עובד
עלי זה חשיש, וגם זה רק קצת, ובתנאי שאני עם מישהו שאני מחבב. שלומי דווקא ניסה,
אבל לא... טוב, עזוב, לא נדבר על זה."
"על מה? מה שלומי ניסה?"
"הוא אהב לנסות הכול, לבדוק כל דבר, סמים, שתייה, שלישיות, אורגיות, אהב
מסיבות וריקודים, זיונים בשירותים... ניסה לגרור גם אותי, אבל אתה מכיר אותי, אני
טיפוס כבד כזה, וכשאתה גדל בבית של שוטר שלוקח את החוק מאוד ברצינות... אם לא
הייתי הומו בטח הייתי מתגייס למשטרה."
"אני די בטוח שיש גם שוטרים הומואים."
"ואתה צודק, אני אישית מכיר לפחות אחד." הצטחק פולי, "אבל
בזמנו ניסיתי למרוד במסורת המשפחתית, במקום ללכת למג"ב ומשם למשטרה הלכתי
לגולני, ואחר כך נדבקתי... שוטר אני כבר לא אהיה."
"חבל, יש משהו במדים האלו שדווקא עושה לי את זה."
"אני יכול לשאול את המדים של אחי." צחק פולי, ושאל מתי נשב לנסח את
זיכרון הדברים שדיברנו עליו.
"מחר." הבטחתי, והתחלתי לפתוח את כפתורי מכנסיו, "אולי
מחרתיים? קודם אני צריך להתגבר על העניין המשטרתי הזה, אני מפנטז עליך במדים
ובכובע של שוטר וזה משפיע עלי בצורה קשה מאוד."
"באמת? תראה לי על איזה חלק אצלך בדיוק זה משפיע." גיחך פולי, ועד
שהראיתי לו שכחנו לגמרי את עניין זיכרון הדברים.
נזכרנו בו שוב למחרת, אחרי שסיפרנו לרובי ולאדי שהחלטנו לעבור לגור יחד
ואנחנו מחפשים דירה.
אחרי שהם שמחו בשמחתנו ובירכו אותנו בהתלהבות רובי נחפז לצלצל לתולי ולנינה,
לשאול אם בעל הבית שלהם מצא כבר מישהו שישכור ממנו את החלק השני של הבית הדו
משפחתי בו הן גרו.
"לא, באמת? מצוין, כי מצאתי בשבילו מישהו ממש מוצלח, אני חושב שגם אתן
תאהבו את הזוג הזה." צחק בשביעות רצון.
הן שמחו מאוד לקבל אותנו כשכנים וגם אנחנו, פולי ואני, אהבנו את הדירה שהייתה
תמונת מראה של הדירה שלהן - מטבח גדול ומואר עם פינת אוכל מרווחת, סלון נחמד שנפתח
לגינה, שני חדרי שינה גדולים עם ארונות קיר גדולים ועליית גג ענקית, נחבאת מתחת
לגג הרעפים ומוארת בחלונות קוקייה.
"אפשר לעשות פה יופי של חדר עבודה." התלהב פולי והביט בי במבט
מפציר שלא יכולתי לעמוד בפניו.
"בסדר, בתנאי שאתה עוזר לי לעבוד בגינה."
"אני מבטיח." שמח פולי, וכמה ימים אחר כך העברנו את חפצינו לבית
החדש שלנו והתחלנו להתארגן.
נינה, בת זוגה של תולי, עזרה לנו המון בעצות ובפתרונות מעשיים לכל מיני בעיות
טכניות קטנות בארגון הבית. ככל שהכרתי אותה יותר מצאתי את עצמי מתיידד איתה ומחבב
אותה יותר. די מהר גיליתי שמתחת לחזות הקשוחה והספורטיבית שלה מסתתרת אישה ביישנית
מעט, בעלת חוש הומור ומרץ וחיבה לבעלי חיים בכלל ולכלבים בפרט, בעוד פולי ותולי
העדיפו חתולים, ואילו יותם הקטן רכש אהבת נפש לדינוזאורים ולדובים דווקא, בעיקר
אלו שהיו עשויים פרווה רכה.
שבועיים אחרי שעברנו לגור בבית החדש שלנו עשינו מסיבה קטנה לחנוכת הבית
והזמנו כמובן את כל חברינו, כולל גלי ויריב עם בני הזוג שלהם, ריקי ושגיא, ועידו,
הבן החמוד שלהם שישן כמו מלאך רוב הזמן, וכשלא ישן חייך לכולם, או ינק משדיה של
גלי.
אחרי שהחבורה הרועשת והעליזה התפזרה נשארו תולי ונינה כדי לעזור לנו לנקות
ולסדר, רובי ואדי היו ג'נטלמנים והצטרפו אליהן. ביחד סיימנו הכול מהר והתיישבנו
להשיב את נפשנו בכוס תה עם עוגה לבנות ולפולי, ובירה לשאר. השיחה התגלגלה לילדים
וללידות שנעשו אופנתיות מאוד בקהילה שלנו, ורובי התלונן, חצי בצחוק, שתולי לא רוצה
לעשות איתו עוד ילד, ומה יהיה עם יותם שמשתוקק לאח או אחות קטנה?
"אני מאוד מצטערת." אמרה תולי, "אבל לידה אחת הספיקה לי
לגמרי, אין לי כוח לעבור את זה שוב רובי, ולך?"
"האמת שלא." הודה רובי, "יותם יצטרך להישאר בן יחיד."
"ומה איתי? שאלה נינה בקול מתוח, "אני לא נחשבת? גם לי יש רחם וגם
אני רוצה ללדת לפני שהביציות שלי יהפכו לפגות תוקף." הכריזה, ונעצה בי מבט
ישיר שלא הותיר הרבה מקום לספקות.
"עם מי? איתי?" נדהמתי.
"למה לא?" שאל פולי, "זה רעיון מצוין, ואם לא הייתי נשא נינה
הייתי מציע לך את עצמי."
"אתה?" הופתעתי, "מה פתאום?"
"למה לא? אני חושב שאני יכול להיות אבא נהדר."
"אתה אולי כן, אבל אני לא." אמרתי, "אתה הרי יודע באיזה משפחה
דפוקה גדלתי."
"דווקא בגלל זה, ככה תוכל לעשות תיקון לילדות הדפוקה שלך, וחוץ מזה לא
תהיה לבד, אני אעזור לך."
"וגם אני כמובן." אמרה תולי, "וככה הכול יישאר במשפחה."
"טוב, אני... אני עוד צריך לחשוב על זה." גמגמתי, "זה לא משהו
שמחליטים עליו כל כך מהר."
"אל תחשוב יותר מידי." אמרה נינה, "אני כבר בת שלושים ושמונה,
ואין לי הרבה זמן. יש מעט מאוד אנשים שאני מוכנה להביא אתם במשותף ילד, אתה אחד
מהם, ואם לא תסכים אני אלך לבנק הזרע והילד המסכן לא יכיר אף פעם את אבא
שלו."
"אם תומר לא מסכים אז למה שלא תיקחי את פולי?" הציעה תולי שהייתה
לה חולשה קלה לפולי שגם הוא חיבב אותה מאוד, גורם לי לעיתים לנקיפת קנאה קלה,
מטופשת מאוד כמובן, אבל בכל זאת.
"כי אני נשא חמודה." ענה פולי, "שכחת?"
"לא, אבל יש שטיפת זרע, זו לא בעיה."
"זו כן, וגם אם נתגבר עליה יש את העניין הזה של תוחלת חיים שאסור לשכוח,
אני בכל זאת נשא ועדיף... רוב הסיכויים כמובן שאחיה מספיק זמן עד שהילד יתבגר, אבל
בכל זאת... יש סיכונים ו..."
"פולי, די." מחתה תולי, "אל תדבר ככה." נאחזה בזרועו
בבהלה.
"היא צודקת," ציינתי, "זה לא נימוק. אף אחד לא יודע מתי הוא
יקום בבוקר מת."
"נכון שכולם מתים בסוף." הסכים פולי, "אבל זה קל יותר אם אתה
יודע שלא תמות בלי להשאיר אחריך ילד שימשיך אחריך..." הוא נעץ בי מבט שכבר
היטבתי להכיר, מבט שאמר שהוא מתכוון ברצינות למה שהוא אומר, "זו ההצעה הכי
טובה שקיבלת אי פעם תומר, תהיה אידיוט לדחות אותה."
העברתי את מבטי על פני כולם והיה ברור שהם מסכימים לחלוטין עם פולי. "בסדר,"
החזרתי את מבטי לנינה, "קדימה, בואי נעשה יחד ילד."
הלכנו לאותה מעבדת פוריות שרובי ותולי פנו אליה ועברנו את אותו תהליך מורט
עצבים של הפריה שוב ושוב, עד שלבסוף, בפעם הרביעית, זה הצליח והתקבלה תשובה
חיובית.
חיכינו שלושה חודשים לפני שסיפרנו לכל העולם, ולתדהמתי כולם לחצו את ידי
ובירכו אותי, מתנהגים כאילו ביצעתי מעשה גבורה למרות שכל מה שעשיתי היה לאונן
לכוס. "עשיתי ביד בשירותים ובזה מיציתי את תרומתי לעניין." אמרתי לפולי.
"זה מה שאתה חושב." גיחך פולי, "התרומה שלך תתחיל אחרי שהילד
ייוולד, תראה כמה רובי משקיע בילד שלו."
"בחוזה שלי עם נינה לא התחייבתי לשום דבר חוץ מתמיכה כספית והכרה רשמית
בילד. אמרתי לה מראש שאני לא מבין בילדים ואין לי שום דעות על החינוך שלהם. אולי
אני אעשה לו ביבי סיטר פעם ב... זה הכול."
"ומה אם זו תהיה ילדה?"
"מה ההבדל?" משכתי בכתפי באדישות, "ילד, ילדה, אני לא מבין
כלום בילדים והם לא ממש מעניינים אותי."
"מה, לא תבוא אפילו ללידה?"
"ואם אני אבוא מה אני אעשה שם? מקסימום אתעלף. עדיף שתולי תהיה
איתה."
נינה התעקשה לא לדעת אם מדובר בילד או ילדה והשתוקקה ללדת בבית, בחברתה של
תולי, אבל נאלצה לוותר כי המיילדת חששה שהלידה תסתבך בגלל שהעובר שכב במנח עכוז.
ביום הלידה הסענו, פולי ואני, את נינה לבית החולים כי תולי נאלצה להישאר בבית
עם יותם שחלה באבעבועות רוח וניזקק לאימו ולאביו גם יחד. כשהגענו לחדר הלידה פולי
נשאר, עצבני ומבוהל, בחדר ההמתנה ובסופו של דבר התינוקת שלי, טליה הקטנה, נולדה
בנוכחותי בניתוח קיסרי והונחה בזרועותיי מיד כשנשלפה מבטן אימה.
לקחתי את הצרור הוורוד והמתוק בידי, נעצתי מבט סקרני בעיניים כחולות מדהימות
שהחזירו לי מבט סקרני לא פחות, ובלי שום הכנה מוקדמת התאהבתי והפכתי לאבא שפוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה