קוראים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

ה. ככה זה אצלנו

אחרי שהכול נרגע, הילדה הפסיקה לבכות וחזרה לאימא שלה ושולחן האוכל שוב היה נקי הסתלקנו כל אחד להתעסק בענייניו. הוא התארגן, התקלח, החליף בגדים והסתלק לעבודה, פולט לעברי שלום חטוף, ואני שטרחתי באותה עת על ניקיון המטבח, מקרצף בחמת זעם את הכיריים, עניתי לו בנהמה עמומה, מקפיד לא להביט בו.
אין לי מושג איך הוא הרגיש, אבל אני כעסתי עליו כל כך עד שהייתי קרוב להרביץ לו. אני מניח שזה עוד סימן להתבגרות – לריב ולכעוס על בן הזוג בגלל מחלוקות על חינוך ילדים ולא בגלל ויכוח על מקום בילוי או בגידה, או משהו טיפשי אחר שפעם העסיק אותי וכיום נראה לי מגוחך לגמרי.
ביליתי את יום שישי במיטה, מול הטלוויזיה, מחלק את תשומת ליבי בין עיתוני סוף השבוע ליומן החדשות – עוד סימן בדוק לקשישות – ולבסוף התגברה עלי העייפות ונרדמתי בשעה מוקדמת להחריד, רק כדי להתעורר לפנות בוקר בגלל חלום מרגיז להפליא שהמחיז לפני בצורה מופלאה את הבעיות העומדות בפני בתקופה הזו של חיי - חיים עם בן זוג שמגדל ילד בלי שיהיה לו מושג ירוק על חיי משפחה תקינים ועל גידול ילדים.
תמיד התפעלתי מהדרך בה תת ההכרה שלי הצליחה להדגים בפני את בעיותיי. היצירתיות שאני מפגין בחלומותי מדהימה אותי כל פעם מחדש, ונפלא בעיני איך אני זוכר בצורה מדויקת ובהירה את החלומות החשובים, ושוכח במהירות את אלה שעליהם נאמר – החלומות שווא ידברו.
הלילה חלמתי חלום מעצבן נורא ובחלומי תומר החליט משום מה לארגן מחדש את המטבח. בלי לשאול אותי הוא הזיז מפה לשם את כל כלי המטבח, שינה את ארגון הארונות, ואפילו נפטר מקופסת העוגיות החביבה עלי – קופסת פח עגולה ונאה מעוטרת בציור צבעוני בסגנון נאיבי של ילדים משתעשעים בקרוסלה – הרגשות החזקים שהתעוררו בי בגלל המעשה המקומם הזה רמזו לי על מה באמת נסב החלום. התעוררתי כועס ועצבני בגלל הבלגן שהוא חולל, זוכר בפירוט מדהים את כל הטענות והמענות שהטחתי בו בחלום בגלל היוזמה המיותרת שנקט.
תומר כבר היה ער, מביט בטלוויזיה שפעלה בלי קול. מבט אחד בטלוויזיה הבהיר לי שהוא צופה בסרט 'האיש שידע יותר מידי' של היצ'קוק. סרט מתח קלאסי עם דוריס די בתפקיד אם שבנה נחטף.
"חבל לראות את הסרט הזה בלי קול." אמרתי לו, "בסוף הסרט היא תשיר את 'קה סרה סרה'."
"איך אתה יודע?" הגביר תומר את הקול בטלוויזיה.
"כי ראיתי את הסרט כמה פעמים, זה סרט ממש ישן, גם אתה בטח הספקת לראות אותו. בהתחלת הסרט מראים מטוס קל שמנסה לפגוע באיש שהולך בשדה, לא ראית את זה?"
"לא, החמצתי את ההתחלה, אבל הסרט באמת נראה לי מוכר. הערתי אותך?"
"לא, מה פתאום? הלכתי לישון נורא מוקדם אתמול, איך היה הערב?"
"בסדר, סביר. לא נורא, סגרנו יחסית מוקדם בגלל מזג האוויר, סוף סוף יש חורף, תקשיב מה קורה בחוץ." בעודו מדבר נשמע רעם מתגלגל, ברק הבריק וגשם ניתך בעוז על הגג, סוף סוף יום חורף אמיתי.
"חבל שאי אפשר לארגן מזג אוויר כזה מעל הכינרת, שירד עליה גשם במשך חודש שלם." פנטז תומר.
"באמת חבל." הסכמתי והלכתי לשירותים. אחרי שצחצחתי שיניים ושטפתי פנים בדקתי את המייל שלי וחזרתי להתפנק עוד קצת במיטה. בינתיים תומר הביא לנו קפה ועוגה. עד שגמרנו לשתות הסרט נגמר ושנינו היינו רגועים ונינוחים. סיפרתי לו כמה הוא הרגיז אותי בחלום והזהרתי אותו לא לארגן לי מחדש שום דבר ולא לזרוק לי שום דבר בלי רשותי.
"חס וחלילה, מה פתאום שאני אבלגן לך את המטבח?" צחק תומר שכמו כל בוקר רוחו הייתה טובה עליו, "בטח חלמת את השטות הזו בגלל אתמול."
"קרוב לוודאי." הסכמתי, וסוף סוף דברנו בצורה רגועה יותר על המריבה של אתמול.
"טלי נורא עצבנה אותי." הודה תומר שנשאר אתמול לבד עם הקטנה, "היא ממש התעללה בי."
"היא הייתה מצוננת ולא הרגישה כל כך טוב." הזכרתי לו, "ואל תשכח שהיא רק בת שלוש ואתה המבוגר."
"רציתי לחנך אותה." הסביר תומר, "שתדע שאם היא מבקשת אוכל היא צריכה לסיים הכול ולהשאיר צלחת נקייה."
"למה? למה היא צריכה לאכול הכול אם נגמר לה התיאבון באמצע האוכל? מותר לה לשנות את דעתה ולהתחרט, זה לא פשע."
"אבל אם היא ביקשה אז..."
"אז מה? ביקשה והתחרטה. למה להכריח? כי ככה לימדו אותך בבית ילדים? עדיף לא לסמוך על מה שהתיאבון שלך משדר לך? לאוכל בלי להיות באמת רעב רק כי אתה פוחד מעונש ואחר כך לסבול מבעיות של השמנה?" התרגזתי.
"אבל... אבל קודם היא אמרה שהיא רעבה, והיא לא אכלה כמעט כלום כל היום." ניסה תומר להתגונן.
"נו, אז? שתאכל כמה שמתחשק לה. עדיף שהיא תפסיק בשנייה שהיא כבר לא רעבה מאשר שתאכל סתם כי המטפלת שלך החליטה שילד טוב גומר הכול מהצלחת. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לזרוק רבע חביתה קרה, לא צריך להציק לילדה ולהתעלל בה בגלל שטות כזו."
"להתעלל? אל תגזים. היא הבת שלי, אני אוהב אותה ואני לא מתעלל בילדים, בטח לא בטלי."
"תסלח לי מאוד, אבל כשגבר מבוגר ששוקל פי עשר ממנה מכריח ילדה קטנה לשבת שעה שלמה מול צלחת עם אוכל שלא בא לה לאכול, ולא מרשה לה לקום גם כשיש לה פיפי זו התעללות!" צעקתי, ושוב חטפתי עצבים, ושוב הייתי קרוב להרביץ לו מרוב כעס על מה שקרה אתמול.
"אז לך תתלונן בוועדה לשלום הילד!" צעק תומר בחזרה, נעלב מאוד מההאשמות שלי, "זו הילדה שלי ואני אחנך אותה איך שאני רוצה."
"למה שקרה אתמול אין שום קשר לחינוך!" רתחתי, "ולך תומר אין מושג בחינוך, אין לך שמץ של מושג איך לטפל בילדים כי בחיים לא גדלת במשפחה נורמאלית."
"זו לא אשמתי." מחה תומר רפות, "ככה היה נהוג אז בקיבוצים."
"האידיוטים האלה." המשכתי להתרגז, "מה הם חשבו לעצמם? איזה מין שיטה זו לגדל ילדים מחוץ למשפחה, בלי אבא ואימא. איזה דפוקים, אני לא מבין איך אימהות הסכימו למסור ככה את הילדים שלהם למטפלות. הייתי רוצה לראות מישהו מנסה לקחת מאימא שלי את הילד שלה."
"הם חשבו שככה יהיה לילדים יותר טוב." מחה תומר רפות, "זה לא אומר שהם לא אהבו את הילדים שלהם, וגם אימא שלך שמה אותך אצל סבא וסבתא כשהיית קטן."
"כן, כי היא הייתה חולה, והיא לא זרקה אותי במוסד בין עשרים ילדים אלא נתנה אותי לסבא וסבתא שפינקו אותי והתייחסו אלי כמו אל נסיך."
"אל תגזים, היו לנו רק שבעה ילדים בקבוצה, וחוץ מזה הרבה פעמים הייתי בורח לישון עם אימא בחדר של ההורים, בעיקר בחורף." נעלב תומר, והסתלק מהמיטה.
המשכנו לדוש בנושא כל הבוקר, מתווכחים על חינוך ילדים, ואם ילדות מאושרת הופכת אדם למוכשר יותר לגדל ילד. סקרנו את הילדות של כל אחד מהחבורה שלנו (בעצם סוג של קומונה) והגענו למסקנה שאף אחד לא גדל במשפחה אידיאלית, כל אחד יצא קצת שרוט מהמשפחה שלו ובכל זאת אנחנו אחראיים על הילדים האלו ומצליחים לגדל אותם, איכשהו...
איזה מזל שיותם וטלי הפסיקו את הדיון המדכא הזה כשהתפרצו פנימה בדרישה ללכת לטייל בחוץ עם המגפיים והמטריות החדשות שלהם. מזג האוויר הגשום עשה להם חשק לקפוץ בשלוליות, לחפש פטריות ולבדוק איך נראה גן השעשועים בחורף.
לא כל כך התלהבנו מהרעיון, אבל נינה ותולי היו ממש מצוננות – נדבקו מהילדים – והתחננו שניקח אותם כי הם מתות לישון אז הלכנו. היה רוח, גשם וקר, עננים טסו בשמים והשמש ניסתה להאיר, אבל הובסה כל פעם מחדש. הילדים השתוללו משמחה, הרטיבו את המגפיים, נמרחו בבוץ, נופפו במטריות, שרו שירי גשם וחורף, וניסו לשכנע אותנו לנסוע לחרמון לראות שלג.
לקראת הצהרים הם התחילו להתעייף ולבקש אוכל. לקחנו אותם הביתה וטבלנו אותם אמבטיה חמה עם המון קצף. איזה מזל שבגילם לא אכפת להם להתרחץ יחד. אחרי המקלחת פיטמנו אותם במרק עוף חם עם שקדי מרק ובידרנו אותם במרתון של סרטי דיסני.
איך ההורים שלנו הצליחו לגדל אותנו בלי טלוויזיה זו פשוט תעלומה בעיני.
אחרי הצהרים תומר ואדי באו לקחת את הקטנים אליהם, מניחים לנו להיות לבד ולנוח.
"אתה באמת חושב שאני אבא מתעלל?" שאל תומר שכל הבוקר היה סבלני וקשוב, נחמד ומפנק, וזכה בתמורה להמון נשיקות וחיבוקים מטלי הקטנה שכבר שכחה את התקרית מאתמול.
"לא, הגזמתי קצת, אבל אתה מחמיר במקום שצריך לוותר, ומפנק כשצריך להקפיד."
"לדעתך, וממתי אתה כזה מומחה לחינוך?"
"יותר מומחה ממך, זה בטוח."
הבטנו זה בזה בזעם, כמעט שרבנו שוב, ואז נרגענו, התחבקנו והלכנו לשנוץ יחד מתחת לפוך.
מחר בטח נמשיך להתווכח על חינוך, סידור המטבח והדרך הנכונה ביותר לחיות את חיינו, מעניין איזה חלומות אני אחלום בעתיד. 

"אני לא אוהב חורף." אמר לי תומר עוד בהתחלה, כשרק הכרנו, "אני שונא שחשוך וקר." גילה לי, "ואני מקבל כאב ראש בגשם."
"אנטישמי אחד." נזפתי בו, "ועל מפלס הכנרת אתה לא חושב?"
"עם כל הכבוד למפלס הכנרת..." התחיל תומר להגיד, ואז הבין שאני מתלוצץ וצחק וגם אני צחקתי ולא דיברנו יותר על הסלידה שלו מהחורף. אני זוכר את השיחה הזו למרות שזה היה מזמן, אבל אז היה קיץ, ומי דואג באוגוסט בגלל גשם?
מאז חלפו כמה שנים ומשנה לשנה נעשה החורף שחון יותר ומפלס הכנרת המסכן הלך והידרדר, ובכל זאת תומר לא שינה את דעתו והיה נעשה מצוברח ורטנוני בכל פעם שהחזאי היה מבשר על גשם.
"אבל מה אתה עושה פרצופים כאלו? אפשר לחשוב, איזה חורף כבר יש בארץ, בקושי שלושה ימי גשם." הייתי נוזף בו כשהוא היה מתלונן על החורף.
"אני שונא שנעשה חשוך בשעה כל כך מוקדמת." קיטר תומר, "שונא את השעון חורף המזדיין הזה ושונא גשם."
"אז תדליק אור ותקנה מטריה." אמרתי, קצת בקוצר רוח, כי נורא שמחתי שסוף סוף יש טיפת חורף השנה, גם אם הוא הגיע מאוחר מידי. בלילה הקודם הלכתי לישון מחייך כי קול של גשם על החלון תמיד משמח אותי גם אם בן זוגי רוטן ומתרגז.
תומר לא שמח, אפילו נעלב בגלל מצב רוחי הטוב, התלונן שקר לו ברגלים, אבל לא נתן לי לחמם את רגליו בכפות רגלי למרות שהיה לו קר.
בבוקר הוא קם עצבני, התעצבן שנורא קר לו וניסה ללבוש מכנסי קורדרוי ישנות שלא עלו עליו. זה בכלל הרס לו את המצב רוח, הוא החליט מיד שהוא שמן בצורה מחרידה, סירב לאכול ארוחת בוקר ויצא בלי להגיד שלום.
פתאום קלטתי שזה קורה לו כל שנה, מרגע שמתחיל שעון החורף הוא נעשה עצוב ורגזן והשנה, למרות שהחורף נראה יותר כמו אביב, תומר נעשה פשוט בלתי נסבל.
"נו, די." איבדתי את הסבלנות כשגם בצהרים הוא עשה שביתת רעב, "אז עלית כמה ק"ג, זו סיבה להתנהג כמו אנורקטית מופרעת? תאכל לפחות מרק."
"אמרתי לך שאני לא רעב." סינן תומר בטון מבשר רעות וברח למיטה.
אכלתי מרק חם, אורז ובשר וגם אפרסמון לקינוח, סידרתי את המטבח, קיללתי בשקט את הכלב שלכלך בבוץ את הכניסה, והלכתי גם כן למיטה. תומר שכב, בוהה באוויר, בלי להדליק את הטלוויזיה, וכשנכנסתי למיטה הסתובב והפנה אלי את גבו.
"אתה כועס עלי?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו ושתק.
"יש עוד פעם שידור של ברוקבק מאונטיין, בא לך לראות?"
"לא בא לי לראות כלום."
"מה עובר עליך תומר? בזמן האחרון אתה ממש על הפנים, אתה לא שמח שירד קצת גשם? הכינרת עלתה בארבע ס"מ, ואולי נזכה באוסקר הלילה."
"זה לא אנחנו, זה ארי פולמן."
"טוב, בטח, אבל בכל זאת, זה סרט שמדבר עברית."
"הוא בטח יפסיד לסרט היפני המעפן הזה."
"אולי, אבל בכל זאת... סרט ישראלי מועמד לאוסקר זה בכל זאת משהו, לא? זה לא משמח אותך?"
"כולי שמחה, דיצה ורינה." אמר תומר בקול שהיווה ניגוד מושלם לדבריו.
"אוף אתך! למה אתה כזה מבאס?"
"אני מבאס? אתה מבאס, כל הזמן שמח ומחייך, כל דבר בשבילך זה סיבה למסיבה. אתה יכול להגיד לי למה אתה שמח כל הזמן?"
"אני לא שמח כל הזמן." התגוננתי, "מה פתאום שמח? אני מתנהג כרגיל. נו, די תומי, על מה אנחנו רבים בכלל? תסתובב אלי, תביא חיבוק."
"לא רוצה, עזוב אותי. אל תיגע בי, אין לי מצב רוח. אני שמן ומגעיל."
"אתה לא, וחוץ מזה גם לשמנים מגעילים מגיע חיבוק."
"אני כבר מכיר אותך, זה מתחיל עם חיבוק ונגמר בזיון."
"מה רע בזיון? כבר כמעט שבוע שלא... לא בא לך?"
"לא. אני שמן ומגעיל ושום בגד לא עולה עלי. מאז שהתחיל החורף הוספתי לפחות שלושה ק"ג."
"נו, אז מה? למי אכפת, בקיץ תוריד אותם שוב." הוא נכנע, מניח לי לגעת בו, אבל גופו נותר קשוח ולא מתמסר בזרועותיי. "די תומר, מספיק, אתה מתנהג כמו ילד קטן, למה אתה עצוב כזה? מה קרה?"
"כלום, אני... סתם, כל חורף אני נעשה קצת מצוברח, זה בגלל שמחשיך כל כך מוקדם, זה מדכא אותי."
"כן, שמתי לב, אבל השנה זה יותר גרוע מהשנה שעברה. מה קורה לך תומר?"
"אחי התקשר אתמול, הוא רוצה שהשנה נעשה אזכרה."
"אזכרה למי?"
"לאימא, אני לא מאמין שכבר עברו שלושים שנה, אני זוכר את היום הזה כאילו הוא קרה אתמול, זה היה כמה ימים לפני פורים, ירד גשם ואני דאגתי מה יקרה אם הגשם לא יפסיק ויהרוס את העדלאידע שארגנו בבית הספר... בסוף ביטלו אותה גם כי ירד גשם וגם כי אני ואחי ישבנו שבעה. הם אמרו שהיא הלכה לטייל ובגלל הגשם והחושך היא לא שמה לב למכונית ונדרסה, אבל אני יודע שהיא התאבדה. לא יכול להיות שאימא הלכה לטייל בגשם, היא ממש שנאה גשם, הוא עשה לה מצב רוח רע. כל חורף היא הייתה נעשית נורא עצובה."
"ידוע שיש אנשים שהחורף מדכא אותם, אולי ירשת את זה ממנה?"
"אני חושב שכן, בגלל זה החלטתי לנסוע ללמוד בסן פרנסיסקו, יכולתי ללמוד בקנדה, אבל פחדתי מהקור והחורף אז נסעתי לסן פרנסיסקו."
"גם בקליפורניה יש חורף."
"כן, אבל הוא לא רציני, בקליפורניה החורף לא הפריע לי, אולי הייתי צריך להישאר שם."
"אבל אז לא היית פוגש אותי, היית נשאר עם דייב."
"בטח... ואז אולי הוא לא היה מת."
"לפי מה שסיפרת לי על סגנון החיים שלו הוא לא היה נשאר בחיים עוד הרבה זמן בשום מקרה."
"כן, אבל אם הייתי נשאר איתו אז אולי הוא היה מצליח להיגמל והיינו מחזיקים מעמד יחד? בהתחלה היינו מאוד מאושרים."
כל ההשערות האלו על מה היה אילו מרטו את עצבי, ולכן עניתי לו בנבזות. "יכול להיות שהיית מצליח לגמול אותו, אבל מצד שני אולי לא? אולי הוא היה מצליח לדרדר אותך עוד יותר לסמים ואז שניכם הייתם מתים?" העליתי השערה מרושעת, מחזיר לו מידה כנגד מידה.
תומר משך בכתפיו, מסרב לענות, ואני המשכתי באותה תנופה, "ויכול להיות שאם הייתי מוותר לשלומי ומוחק את הסיפור הדבילי ההוא הוא לא היה רב איתי, ולא היה נוסע מהר מידי על האופנוע שלו, ולא היה נהרג, ואז הייתי עדיין איתו, ולא הייתי מכיר אותך בכלל. הכול יכול להיות תומר, אבל עובדה שקרה מה שקרה, אימא שלך מתה, לא חשוב מאיזו סיבה, ואתה נסעת לקליפורניה וחזרת, ופגשת אותי, ואנחנו יחד עכשיו. אין טעם לחשוב מה היה אילו."
"אתה צודק, אני סתם מצוברח. אל תתייחס אלי."
"אתה לא סתם מצוברח, יש לך סיבה." נצמדתי אליו, מנסה לחמם את גופו הקפוא בגופי החם, ולנחם אותו. "תומר, זה נורא שאימא שלך מתה כשהיית רק בן שש עשרה, נורא עצוב שהיו לה חיים קצרים כל כך, ואני מבין למה אתה נעשה מדוכא לפני היורצאייט שלה, אבל זה קרה לפני שלושים שנה, אני לא אומר שאתה צריך לשכוח אותה, אבל בחיים צריך להמשיך הלאה."
"אני יודע, אני דביל. בטח נמאסתי עליך לגמרי, ואתה דווקא כל כך אוהב חורף, אני ממש שונא אותו, לא אכפת לי שקר, אבל אני ממש שונא גשם."
"תחשוב על מפלס הכינרת, זה יעודד אותך."
הוא מנסה לצחוק, "זין על מפלס הכינרת, שיתפילו מים ודי."
"אבל זה יקר נורא ופוגע באיכות הסביבה, גשם עדיף, וחוץ מזה מה יכול להיות יותר נעים מלשכב מחובקים במיטה ולשמוע גשם יורד בחוץ?"
"לשכב בכיסאות נוח על חוף הים ולהשתזף?"
"ולהזיע ולסבול מהחום ומהחול המגרד הזה, ולקבל כוויות מהשמש? עדיף גשם וחורף."
"עדיף חום וגלידה."
"גלידה אפשר לאכול גם בחורף, רוצה שאני אביא לך?"
"חס וחלילה, גם ככה אני מספיק שמן." הוא צוחק שוב, הפעם הצליל נשמע פחות חלול, יותר שמח. "פולי, אתה לא מרגיש אף פעם שאין טעם לכלום ושפשוט בא לך למות מרוב עצב?"
השאלה שלו פוגעת לי ישר בבטן, ככה בדיוק אני מרגיש אחרי שאני חולם ששלומי חי ואוהב אותי, ואז אני מתעורר ומגלה שהוא עדיין מת. אין מצב שאני אספר את זה לתומר, בטח שלא עכשיו, כשבחוץ חשוך ושוב התחיל לרדת גשם. "אל תדבר שטויות תומר! מה פתאום למות? כל זמן שאני פה אני מתכוון לנצל כל דקה שהוקצבה לי כדי לחיות הכי טוב והכי שמח שאפשר, ואני ממליץ לך לעשות אותו דבר." אני אומר בתוקף, ואחר כך משכנע אותו לשתות איתי תה כתחליף לגלידה, ולהזיע איתי מתחת לשמיכה עד שיגיע הקיץ ונוכל להזיע על שפת הים.

אפילוג
ידוע לכל שמכל החגים חג הפורים הוא החג החביב ביותר על ההומואים. גם הארוניסטים שבהם אוהבים את החג הזה שרק בו הם מעזים להוריד את המסכה שהם עוטים עליהם בשאר ימות השנה. רבים מההומואים זוכרים לפורים חסד נעורים ומציינים אותו לטובה כיום היחיד בשנה בו יכלו להרשות לעצמם להציץ מהארון כשהם לבושים בבגדים של אימא בלי להפחיד את אבא או לסבול מבטים עקומים מהשכנים.
הרבה הומואים סיפרו לי איך החופש להתחפש לפי נטיית ליבם עזר להם להבין את מהותם האמיתית, ואולי זו הסיבה שבפורים גם גברים מיושבים בדעתם מרשים לעצמם להתחבר לצד האוחצ'י שלהם, עוטים תחפושות מושקעות, שותים הרבה יותר מכפי שראוי להם לשתות, ומשתטים יותר מהרגיל.
כילד אני זוכר את פורים ככיף גדול, אמנם בגדים נשיים ואיפור לא משכו את ליבי אף פעם, אבל כמו כל הילדים אהבתי מאוד להתחפש, לנופף נשק מפחיד ומרעיש, לאכול אוזני המן (וגם מממתקים אחרים לא משכתי ידי) ולהתרוצץ ברחוב עטוי בגדים מצחיקים במקום לשבת בכיתה וללמוד.
מאז שהתבגרתי אני לא חוגג יותר את פורים, אבל אין עיני צרה באנשים מבוגרים שחוגגים אותו. מצידי הם יכולים לשתות לשכרה, להתגנדר בבגדים מגוחכים ולרקוד לצלילי מוזיקה רעשנית כאוות נפשם, אבל אני לא רוצה להיות חלק מזה. אני לא שותה אלכוהול, שונא רעש וריקודים, וכנראה שאין בי צד אוחצ'י שמשתוקק לעטות על עצמו נצנצים ואיפור ולפזז בראש חוצות.
מטבעי אני לא בן אדם שמח, וכפולנייה ממורמרת מבטן ומלידה אני מתקומם כשמנסים לאלץ אותי לעלוז, אבל השנה, בגלל תחרות הדראג הזו שתומר היה מעורב בה בכל נפשו ומאודו - גם בגלל שהיא התרחשה בפייגלע וגם בגלל שהוא עודד את שאול להשתתף בתחרות, עיצב לו תלבושת של דיווה, ועזר לו להרים הופעה מרשימה - לא הצלחתי להתעלם מפורים, אבל אי אפשר להגיד שלא ניסיתי.
"אני לא אוהב את פורים." הצהרתי בתקיפות בפני וועדת החג שניסתה לשכנע אותי לחגוג בעל כורחי, "חרא של חג, ומה שהכי גרוע בו זה שחודש אחריו..."
"בא פסח." אמרו תומר ודני במקהלה.
"בסדר, אז אתה לא אוהב תחפושות ואוזני המן, אבל מה יש לך נגד פסח?" התפלא שאול שעדיין לא היטב להכיר אותי.
"הפרורים של המצות מביאים לו את החלסטרה." התפוצץ דני מצחוק.
"יש איזה חג שאתה כן אוהב?" קימט שאול את מצחו בפליאה.
אימצתי את מוחי בניסיון נואש להיזכר בחג שאני אוהב, זה לא היה קל. "הייתי יכול לסבול את ט"ו בשבט אם אפשר היה לוותר על הקטע המפגר הזה של להתרוצץ בבוץ ולשתול עצים." אמרתי אחרי היסוס קל, וכולם צחקו.
"זה לא מצחיק." התרעם שאול, "מה, אתה לא אוהב אף חג? איך זה יכול להיות? זה ממש חולני לשנוא את כל החגים."
"אני לא שונא את כל החגים, רק את אלו שצריך לפגוש בהם את המשפחה, או לשתות אלכוהול, או לאכול אוכל משמין. אה, וגם רעש אני שונא, אני ממש לא אוהב חגים שמרעישים בהם, או שרים, אבל חוץ מהבעיות הקטנות האלו אני אוהב את כל החגים."
"איזה חגים? בלי אוכל, משפחה ושירים מה כבר נשאר?"
"מה זאת אומרת מה נשאר? על יום כיפור שמעת? את החג הזה אני ממש אוהב, הדבר היחיד שמעצבן אותי בו זה הקטע של הארוחה המפסקת והתקיעה בשופר, אבל כדי לא לבאס את כולם אני שותק."
שאול נחנק מצחוק והודיע לי שיום כיפור זה תענית, לא חג.
"מי אמר?" התקוממתי, "בעיני יום כיפור זה חג, לא סתם חג אלא חג מעולה, אל תיגע לי ביום כיפור, אני אוהב אותו מאוד."
"שאני אקלקל לך את שמחת יום כיפור? חס וחלילה, תעשה חיים ושיהיה לך בכיף, אבל זה לא יעזור לך פולי, בפורים הזה אתה בא לחגוג איתי בפייגלע."
"אבל שותים שם, ויש מוזיקה וכולם רוקדים... לא רוצה."
"אתה חייב פולי, בערב פורים אני מופיע בתחרות הדראג ואני צריך את כולכם שתתמכו בי ותמחאו לי כפיים."
"יש מספיק אנשים שימחאו לך כפיים, אני בטוח שתסתדר בלעדי."
"לא נכון, אני צריך גם אותך. אתה בא וזה סופי." פסק שאול והביט בתומר שהנהן ואמר לו לא לדאוג, גם אני אבוא.
"בתחפושת?" ניסה שאול למתוח את החבל עוד קצת.
תומר היסס, "אולי, אני אראה מה אפשר לעשות."
"אי אפשר לעשות כלום ואני לא בא!" צעקתי, אבל אף אחד לא הקשיב לי.

כמובן שהגעתי בסופו של דבר, לא בתחפושת, רק עם כובע אידיוטי ומסכה שחורה טיפשית שהסרתי כשעליתי לבמה לשיר. כן, זו לא טעות הקלדה, אחרי התחרות (שאגב, שאול זכה בה ברוב קולות למרות שגם המתחרים האחרים היו מאוד מוצלחים) הופעלה מכונת קריוקי, הוכרז על ערב קריוקי ספונטני והנוכחים הוזמנו לשיר, ולמרבה הפליאה אחד הזמרים היה אני.
איך זה קרה? עדיף שלא לספר. האמת, אני גם לא ממש זוכר... 
טוב, אם אתם מאלצים אותי... בסדר, אני אספר בקצרה - מה שקרה זה שעשיתי שטות והתמסטלתי מחשיש. אל חשש, זו הייתה כמות ממש קטנה, וזה קרה לא בכוונה ושלא בטובתי. סך הכול אכלתי אוזן המן ופתאום מצאתי את עצמי מענטז על הבמה כשאני שמח וחסר מעצורים בצורה מאוד לא טבעית, מנוגדת לגמרי לאישיותי הרגילה.
אחר כך התברר שאיזה לץ החליט לתבל את המילוי של אוזני ההמן בחשיש וכמו שזה קורה לי תמיד, כשאני מסטול אני עושה שטויות. בנעורי אפילו רקדתי על שולחנות בלי חולצה ופלרטטתי עם זרים - אני לא זוכר את זה, אבל סיפרו לי – ובפורים הזה זה קרה שוב. אמנם השנה השארתי עלי את החולצה, אבל עליתי לבמה ושרתי בקול רם שיר שמח שזכה לתשואות רבות, למרות שלדעתי זייפתי.
אחרי שסיימתי לשיר קדתי, ירדתי מהבמה, הסתלקתי לאוטו, נשכבתי במושב האחורי ונרדמתי. לפנות בוקר נכנס תומר למכונית והתניע אותה, מעיר אותי מחלום נפלא שחלמתי על שלומי.
"חייכת מתוך שינה." גילה לי, "על מה חלמת?"
"לא זוכר." שיקרתי, "תגיד, עשיתי המון שטויות הלילה?"
"לא, מה פתאום? היית ממש חמוד ושרת נהדר, אני אוהב אותך פולי."
"תודה תומר, מאוד נהניתי מהפורים הזה והכול בזכותך, אני אוהב אותך, בוא ניסע הביתה." 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה