ב. הפייגלע

4. קונספירציה

למחרת זומנתי לבדי לחקירה במשטרה וסיפרתי שוב, הפעם לשוטרת צעירה וחמורת סבר ממחלקת עברות מחשב, את כל מה שידעתי על חייו של יוני, ובתמורה היא גילתה לי שהם בודקים שמועות על הסתבכות של יוני עם גורמים פליליים שניסו לייצא סמים מהארץ לחו"ל.

"לשוויץ?" שאלתי, אבל היא סירבה לענות ולא הסבירה לי יותר כלום.

במשך כמה שבועות אחרי מותו של יוני פרחו בצ'אטים של אטרף המון שמועות אודותיו. אמרו שהוא היה מכור לעשיית שורות והסתבך בהלוואות של השוק האפור בגלל ההוצאות שהיו לו על קוקאין ושהם השליכו אותו מהצוק כי לא עמד בריביות המטורפות שלהם, ואחר כך ריכלו שהוא היה לחוץ נורא בגלל נשא אחד שטען שהוא נדבק באיידס אחרי שיוני לקח אותו לאורגיה ובדרך הכניס סם אונס למשקה שלו כדי למנוע ממנו להתעקש על קונדום. מישהו טען בתוקף שיוני היה נשא ושהמשטרה התחילה לחקור אודותיו כמה ימים לפני ההתאבדות בגלל החשד שהוא מספק סמים לאנשים ואחר כך מדביק אותם בכוונה באיידס וזו הסיבה להתאבדות שלו.

אף אחת מהשמועות הללו לא אומתה, איש לא ידע אם יוני התאבד או מת בתאונה ורק המשטרה ובני משפחתו ידעו מה היו תוצאות נתיחת גופתו והם לא גילו אותן לאיש. 

חודש לפני פתיחת הפייגלע הפכתי פתאום לחסר בית. האמת שתמיד הייתי חסר בית משלי. בתל אביב גרתי כמו כולם בדירה שכורה, משלם כל שנה עוד יותר כסף תמורת הזכות לנשום את האוויר הלח והמזוהם של העיר ללא הפסקה.

זו הייתה אחת הסיבות שגרמו לי לוותר בסופו של דבר על התענוג היקר מידי הזה ולחזור לצפון, שם שכר הדירה היה שפוי יותר. בדיוק אז סבתא שברה את הרגל ולכן עזבה את הדירה בה גרה מאז מותו של סבא ועברה לגור באופן זמני עם הורי. זה היה אמור להיות סידור זמני עד שהיא תחלים ותחזור לדירה שלה, או אולי תעבור לבית אבות. בינתיים היא ביקשה ממני לגור בדירתה כדי להשגיח עליה ונעלבה כשהצעתי לה שכר דירה וככה יצא שקיבלתי דירה חינם.

הדירה שלה הייתה קטנה, אבל מטופחת ומסודרת יפה וממוקמת במקום טוב, היה לי נוח לגור שם ולסבתא היה נוח אצל הורי, אבל עוד בטרם החלימה רגלה לגמרי היא חלתה בשפעת שהסתבכה במהירות מפחידה לדלקת ריאות ואחרי כמה ימי אשפוז בבית חולים נפטרה פתאום.

אחרי השלושים למותה אבא כינס את המשפחה והודיע שסבתא הורישה את הדירה לכל נכדיה, שבעה במספר, ומינתה אותו למוציא לפועל של צואתה.

כל הנכדים של סבתא, חוץ ממני, הם בעלי משפחות וכולם שמחו מאוד לשמוע שיש לאבא קונה לדירה שמשתוקק לעבור לגור בה מהר ככל האפשר, מה שאומר שבקרוב יתעשר חשבון הבנק שלהם בסכום כסף נאה.

כולם חוץ ממני

"אל תעשה פרצופים." התיזה לעומתי גיסתי, אשתו המגעילה של אחי הגדול, "גרת חינם כמעט שנה אצל סבתא ואף אחד לא אמר מילה, אז לפחות עכשיו תשתוק."

"אבל הוא לא אמר כלום." ניסה אחי הגדול להגן עלי מפני העזר כנגדו שירתה בו כתשובה מבט מלא בוז מצמית שהשתיק אותו מיד.

"מתי אני צריך לעזוב?" שאלתי את אבא, מתעלם באצילות נפש מהפולנייה המרירה שישנה כל לילה לצידו של אחי המסכן.

"עד סוף החודש." אמר אבא בשמץ התנצלות.

"ואם לא תמצא עד אז דירה אתה יכול לעבור לגור אצלנו בתנאי שתתנהג יפה." הוסיפה אימא שעדיין לא השלימה עם התפקרותי והמשיכה לקוות בניגוד לכל היגיון שיום אחד אחזור לחבוש כיפה ולשמור מצוות. 

"טוב, ברור שעכשיו אין לך זמן להתחיל לחפש דירה." אמר ויקטור בקוצר רוח, "כבר התחייבנו על מועד פתיחה והסוכן של מופע הדראג שהזמנתי כבר הדפיס הזמנות. מתי אתה צריך לעזוב?"

"כמה שיותר מהר, בעוד שבועיים גג." אמרתי.

"שבועיים." נדהם ויקטור, "מה הבעיה של המשפחה שלך? אי אפשר לעבוד דירה מהיום למחר. מה בוער להם?"

"הכסף בוער להם, לכולם כבר יש תוכניות מה לעשות איתו והקונה שאבא מצא לחוץ... אני לא יודע מה לעשות."

"תתחיל לארוז." פסק ויקטור, "ותעבור לגור אצלי. אחרי הפתיחה תחפש דירה חדשה, אבל בינתיים תתרכז בפייגלע."

"אתה בטוח שיש לך מספיק מקום? הרי גם תומר גר אצלך."

יש לי שלושה חדרי שינה." הזכיר לי ויקטור.

"כן, אבל אדי..." חשתי איך עורפי מתחיל להזיע רק מהמחשבה על אי הנעימות שעלולה להיגרם כשאני ואדי נישן תחת קורת גגו של ויקטור.

"אדי ישן איתי." נחפז ויקטור לקבוע עובדות בשטח, "אני יודע שאתה והוא... שיש לכם את הסידורים שלכם, אבל בלילה אני צריך אותו לידי." משהו בנימת קולו ההחלטית רימז לי שעדיף שלא אשאל למה. 

"יכולת לגור אצלנו." אמר יריב שבא לעזור לי לארוז.

"יהיה לי נוח יותר אצל ויקטור. אני עוד זוכר איזה פרצופים עשית כשאדי גר אצלכם."

"זה לא אותו דבר, וחוץ מזה אז זה היה אחרת."

"מה היה אחרת? אתם זוג וברור שלא נוח שגלגל חמישי נתקע לכם בדירה כל כך קטנה."

יריב עיקם את פרצופו במורת רוח ושתק שתיקה רועמת, מתרכז בסידור הדיסקים שלי בארגז קרטון. "מה קורה אתך ועם שגיא וקסמן?" שאלתי את השאלה המתבקשת.

הוא נאנח והתיישב על המיטה של סבתא. "לא יודע." אמר באומללות, "הוא נורא השתנה בזמן האחרון, אני לא בטוח שהוא עוד אוהב אותי, נדמה לי שמאז שיוני מת הוא קצת התחרפן."

"התחרפן?" תהיתי.

"לגמרי." פסק יריב, וככל שהרחיב וסיפר לי יותר על השינוי שחל בשגיא ככה הלך מצב רוחו והתלהט והוא נעשה עצבני וכעוס יותר.

שמעתי יותר מידי פרטים על הרגלי הניקיון הלקויים של שגיא, על רשלנותו כעקר בית, ועל חוסר הכישרון שלו במטבח, "וחוץ מזה הוא חזר לעשן ממש המון, והוא כל הזמן מתלונן ומקטר על כאבים ובחילות ומצבי רוח, וכמעט אף פעם אין לו חשק לסקס, וגם כשיש לו..." יריב השתתק, נבוך, ואחר כך הפנה אלי את גבו והתחיל לפרוק את מדפי הספרים שלי, מנגב אותם תוך כדי כך מאבק.

"יכול להיות שהוא סובל מתופעות לוואי של התרופות שהוא לוקח, אתה צריך להיות סבלני אליו." אמרתי והנחתי יד מנחמת על כתפו.

"אני משתדל." אמר יריב בקול חנוק, "אני יודע שהוא מרגיש חולה לפעמים ואני שונא להיות חרא כזה, אבל אני כל כך חרמן רובי, אני מת לזין ואני ממש, אבל ממש שונא את הקונדום הזה."

"עכשיו נזכרת שאתה לא אוהב קונדומים?" ניסיתי להכניס נימה של הומור לשטף התלונות שלו וחייכתי חיוך שנמחק מיד כי בתגובה הוא פרץ בבכי והטיל את עצמו לזרועותיי.

"נו, די, מספיק." ליטפתי את גבו, ואחרי היסוס קל דחפתי יד מתחת לסוודר הדק שלבש והמשכתי ללטף את עורו החשוף.

"זה לא שהפסקתי לאהוב אותו." הצמיד יריב זין זקוף לבטני, "ואני באמת דואג לו והכול, אבל כבר המון זמן..." הוא נלחץ אלי, ולמקרה שלא הבנתי את הרמז חיכך את הבליטה הנוקשה של אברו כנגד הזין שלי שנענה לו מיד.

"ריבי." אחזתי בסנטרו והגבהתי אלי את פניו, מציץ בעיניו, "מה אתה חושב שאתה עושה?"

"אל תשאל שאלות טיפשיות." נישק אותי האקס שלי בכוח על פי ואחר כך הדף אותי אל המיטה והחל מושך מעלי את מכנסי.

"יש לך קונדום?" שאלתי, בעיקר מתוך הרגל, לא כי חשבתי שיש צורך.

"שתוק כבר ראובן! היה לי מספיק ודי מקונדומים." התנפל יריב על הזין החשוף שלי, "סוף סוף טעם של זין אמיתי בלי גומי שיבאס לי את החשק." גנח בסיפוק.

"ואני התמים שחשב שאתה באמת רוצה לעזור לי לארוז." סנטתי בו.

"אני רוצה, אני רוצה," התנשף יריב, "ואני אעזור לך." הבטיח תוך שהוא מצליח להיפטר ממכנסיו בלי להפסיק למצוץ לי את הזין, "אבל קודם אני רוצה שאתה תעזור לי."

"איך בדיוק אני אמור לעזור לך?" תהיתי, כאילו שלא ידעתי.

"בוא הנה." תבע יריב ומשך אותי אליו, לוכד אותי בין ירכיו, "ותזיין אותי סוף סוף כמו שצריך." דרש, מתקמר לעברי.

רק כשהתחלתי לחדור בין פלחי הישבן החלק והמוצק שלו נזכרתי כמה נעים לזיין בלי גומי שיחצוץ ביני לבינו וכנראה שגם יריב חש כמוני, "כן!" גנח כשחדרתי לתחת הלבן והמתוק שלו, "כן, ככה, תן לי אותו עד הסוף, חזק." עודד אותי בלי בושה, עוצם את עיניו, נאנק בעונג קולני.

ההתנהגות הזו הייתה כל כך לא אופיינית לבחור הביישן שהכרתי בזמנו עד שנעצרתי, מופתע, "מי אתה ומה עשית עם וקסמן?" שאלתי, רוכן מעליו ובוחן את פניו שהיו מוסבות ממני והלאה. גבותיו היו מכווצות בריכוז ורק עכשיו ראיתי את רשת הקמטים העדינים שהחלו להתהוות סביב עיניו. 

הוא פקח את עיניו הכחולות והביט בי במבט רציני. "אל תצחק ממני ראובן." לחש, "אין לך מושג כמה זמן אני חולם על זה." ואז שב ועצם את עיניו והידק את שריריו סביב הזין שלי, סוחט גם ממני אנחה.

"על מה אתה חולם?" התגריתי בו, "על זה?" וחדרתי לתוכו בחזקה, אוחז בכתפיו בכוח, משליך לכל הרוחות את כל כללי הזהירות וההתחשבות.

הוא שיתף פעולה בהתלהבות, משתולל מתחתי, מעודד אותי לא להפסיק, ולבסוף גמר בצעקה ואחר כך נישק את פי בפראות מלאת תשוקה שגרמה גם לי לגמור ולהתמוטט, מתנשף, על גופו הלח מזיעה.

"ואוו!" היה כל מה שהצלחתי להגיד.

"כן, לגמרי." הסכים יריב ונאנח אנחה מלאת סיפוק.

"מה קרה לך פתאום וקסמן?" שאלתי אחרי שחזרתי לנשום כמו שצריך.

"זה לא פתאום." הוא אמר, חוזר לאישיות המאופקת הרגילה שלו, "זה כבר הרבה זמן שאני... אני..." הוא זינק מהמיטה וברח למקלחת.

חיכיתי לשמוע את זרם המים, אבל שמעתי רק שקט. מודאג קצת נכנסתי אחריו ומצאתי אותו מול הראי, מביט בפניו במבט רציני.

"אתה נראה בדיוק כמו קודם וקסמן, תפסיק להיות כזה דרמטי." טפחתי על ישבנו.

"לא נכון, כשפגשתי אותך לא היה לי שער שיבה ולא קמטים, ותראה אותי עכשיו."

"יריב, אתה רק בן שלושים ואתה נראה נהדר. יש לך בקושי שלוש שערות שיבה וקצת קמטי צחוק סקסיים. אני מבקש שתפסיק עם זה או שגם אני אתחיל להתלונן כמה זקן אני נראה ואנחנו ניתקע פה עד הערב."

יריב התנתק מהראי והציע לסבן לי את הגב. הסכמתי ברצון ואנחנו התקלחנו יחד, מסבנים זה את זה ואחר כך מנגבים אחד את השני ותוך כדי כך גם מדברים על עצמנו.

הוא חזר ואמר כמה הוא אוהב את שגיא ודואג לו, אבל אמר שלמרות הכול הוא מרגיש שמאוד קשה לו לוותר על החלק הפאסיבי במיניות שלו.

"החלק הפסיבי במיניות שלך?" קנטרתי אותו, "מאיפה הבאת את זה? מהמדריך לסקס הומואי? איזה פלצנית אתה וקסמן."

יריב הסמיק, נבוך קצת. "אל תהיה בהמה אמסלם, גם ככה קשה לי."

"כן, הרגשתי." המשכתי להיות בהמה, ושנינו צחקנו קצת. "חשבתי ששניכם ורסיטליים, למה שלא תבקש מהחבר שלך שאתה כל כך אוהב לזיין אותך מידי פעם."

"הוא לא מסכים." נאנח יריב, "פוחד שיקרע לו הקונדום. גם כשאני מצליח סוף סוף לפתות אותו לסקס הוא כזה זהיר ועדין, בא לי למות ממנו לפעמים."

"חשבתי שככה אתה אוהב את זה."

"כן, אבל..." הוא חבט בכתפי באגרופו כאילו בצחוק, אבל די בכוח.

"אי!" צעקתי והתנפלתי עליו, צוחק. נאבקנו קצת על המיטה, מתחבקים ומתנשקים, צוחקים יחד, ואז הוא התחיל להתייפח, "כל כך רציתי שזה יצליח רובי, כל כך התאמצתי ורציתי והשתדלתי. עשיתי הכול כמו שצריך, באמת, הוא כזה בחור מדהים, אני באמת נורא אוהב אותו, אבל... אבל..." הוא כבש את פניו בחזי, דמעותיו מרטיבות את עורי. "אני מרגיש שזה לא עובד, שאנחנו תקועים, ומאז שיוני מת זה נעשה עוד יותר גרוע, אנחנו בכלל לא מדברים."

"אולי זה רק שלב כזה וזה יעבור." ניסיתי לנחם אותו, "לכולם יש עליות וירידות, ואל תשכח שהוא נשא שלא מזמן התחיל עם תרופות. אתה צריך לתת לו זמן."

"לא יודע... אולי אתה צודק, ואולי גברים בכלל לא אמורים לחיות יחד כזוג? אולי הם צריכים להיפגש רק לסקס ואחר כך להיפרד?"

"יכול להיות." אמרתי, מלטף את גבו בתנועות קצובות, מנסה להרגיע אותו.

"חוץ מקותי ומצביקה אני לא מכיר זוגות ממש ותיקים של גברים." אמר יריב בעגמומיות, "והם אולי נמצאים המון זמן יחד, אבל הם דוגמא ממש גרועה."

"למה?" התפלאתי.

"בחייך, הם רק גרים יחד, זה הכול. כל אחד מהם מזדיין עם אחרים ו... נו, אתה יודע איך הם."

"ובכל זאת הם חיים יחד."

"אם אפשר לקרוא לזה ככה." נשף יריב בבוז, "לא ככה אני רוצה להזדקן."

"אז איך?" שאלתי, מרגיש פתאום קשיש ועייף מאוד.

יריב התיישב והתחיל לחפש את הבגדים שלו. "אני רוצה מישהו שיהיה גם חבר וגם מאהב, שיאהב אותי תמיד ושגם אני אוהב אותו, שתמיד נרצה זה את זה, ושתמיד יהיה לנו סקס מדהים כמו שהיה לי ולך כרגע."

"בקיצור, אתה רוצה משהו שלא קיים."

"אבל..."

"ריבי, טיפשון שכמוך. מה שקרה עכשיו ביני לבינך זה דבר חד פעמי, בפעם הקודמת שהזדיינו היינו צעירים יותר בחמש שנים, בגלל זה ובגלל שהבן זוג שלך לא במצב רוח לסקס ואתה נורא חרמן היה לנו כל כך טוב, אבל אם היינו נפגשים ומזדיינים כל יומיים למשל זה כבר היה פחות מדהים. אפילו ילד רומנטי כמוך בטח מבין את זה."

"אני לא ילד." הזעיף יריב פנים, "ואני יודע שאתה לא אוהב אותי, אבל..."

"אתה טועה." משכתי אותו אלי ונישקתי את מצחו, "אני כן אוהב אותך, מאוד מאוד אפילו, אבל מה הקשר של זה לסקס?"

"אני שונא שאתה מתחיל עם התיאוריות הציניות האלו." התלונן יריב, ובטח היה ממשיך להתווכח איתי, אבל אז נשמעו בחדר המדרגות קול צעדיהם של תומי ואדי שבאו לעזור לי להעביר את חפצי, ושנינו נחפזנו לסיים להתלבש, ועד שהם נכנסו כבר היינו שקועים באריזה. 

"הזדיינת איתו." אמר אדי באותו ערב כשעזר לי להציע את מיטתי, "הרחתי את זה מיד כשנכנסתי לדירה."

משכתי בכתפי. "זה פשוט קרה." אמרתי, מנסה להישמע כאילו אני מצטער. "אתה חושב שגם תומר הרגיש?"

אדי לכסן אלי מבט מבודח, "הוא לא מטומטם." אמר בקצרה.

"אל תספר לשגיא." ביקשתי, והנחתי יד על כתפו, "גם ככה יש לו מצב רוח מחורבן."

"אני יודע." אמר אדי, מתפיח את הכרית שלי, "אמרתי לו שאם הוא ימשיך ככה זה לא ייגמר טוב, אבל אני לא חושב שאכפת לו."

"למה אתה מתכוון, ימשיך ככה?"

"ימשיך לחשוב כל הזמן על יוני ולחקור את כל מי שהכיר אותו."

"זה מה ששגיא עושה?" הופתעתי.

אדי הנהן בעצב. "זה נעשה מין אובססיה אצלו, זה והקונספירציה של חברת התרופות."

"איזה קונספירציה? על מה אתה מדבר אדי?"

"זה טיפשי, אל תגלה לאף אחד. אני חושב שהוא מתחיל לרדת קצת מהפסים."

"מי, שגיא? למה? למה אתה מתכוון?"

אדי התיישב בישיבה מזרחית על השטיח הצמרירי שהיה פרוש למרגלות המיטה והחל למרוט בעצבנות את קווצות הצמר הצבעוניות. "שוגי קרא באיזה מקום שחברות התרופות מעכבות בכוונה את המחקר על מציאת תרופה לאיידס כדי לא להפסיד כסף."

"חשבתי שהממשלה נותנת להם כסף כדי למצוא תרופה לאיידס?"

"לא יודע, אולי, אבל הם מרוויחים יותר כסף על מכירת תרופות. שוגי אומר שאם הם ירפאו את כולם מאיידס הם יפסידו כסף."

התיישבתי לצידו והנחתי את ידי על ברכו. "יש בזה סוג של היגיון." הודיתי, מחליק בעדינות את כף ידי מברכו אל ירכו.

הוא הניח את ידו על ידי, עוצר אותי. "עדיף שלא." אמר בצער.

"אולי מחר?" הצעתי.

הוא הניד לשלילה, "לא."

"אתה כועס עלי בגלל יריב? זה היה סתם... הוא היה צריך קצת..."

"אני יודע. אני לא כועס, בכלל לא, אבל לא נעים לי בגלל ויקטור. זה הבית שלו ו... תבין, זה מביך אותי."

"אני מבין." אמרתי למרות שלא ממש הבנתי.

אדי רכן לעברי ונישק את לחיי. "אתה מתוק." אמר, "אני ממש אוהב אותך." והסתלק.

באותו לילה הייתי עייף מאוד ונרדמתי מיד, אבל בלילה שאחריו, למרות שעבדתי קשה כל אותו יום, שנתי נדדה. כשהדלת לחדר השינה שלי נפתחה וצללית של גבר הופיעה בפתח הזדקפתי מיד, נשען על מרפקי, ובחנתי את האדם שנכנס פנימה. "אדי?" שאלתי בהיסוס.

"לא." אמר תומר, החליק חרש פנימה וסגר את הדלת מאחוריו. "זה אני, אפשר?"

היססתי רגע ואחר כך הרמתי את שולי השמיכה שלי במחוות הזמנה, "כן, בטח." אמרתי.

הוא החליק פנימה, חיבק אותי בהתלהבות ונישק אותי על פי נשיקה חמה, עמוקה וסקסית. "רציתי לעשות את זה מהרגע הראשון שראיתי אותך." אמר בפשטות.

"כן, אני יודע." אמרתי, "גם אני."

5. נושכים כריות

"רובי, לא תאמין מה קרה היום בכרוכית!" התפרץ יריב למטבח של ויקטור, ומצא אותי ואת תומר מכינים יחד ארוחת ערב.

ברגע שראה אותנו עומדים זה לצד זה, חותכים סלט ומשגיחים על החביתה שלא תישרף, הוא נתקע באמצע המשפט, קופא על מקומו כאילו נגמרו לו פתאום הבטריות.

"מה אתם עושים?" שאל בנימה שונה לגמרי מההתלהבות המשועשעת שנשמעה קודם בקולו.

"ארוחת ערב." אמר תומר ומשך בשבילו כיסא, מחייך אליו חיוך לבבי, "בוא, שב פה ותספר מה קרה בכרוכית." האיר לו פנים. לא אהבתי את החיוך שלו ולא את הכנסת האורחים שהפגין כלפי ריבי שלי, ממש לא.

נכון שהיה משהו ביני לבין תומר – סקס, אם אתם ממש חייבים לדעת - אבל זה לא אומר שהייתה לו זכות להיות חברותי מידי אל האקס הפרטי שלי.

"איפה שגיא?" תקעתי את עצמי בין שניהם, "למה אתה לא איתו? שגיא זה החבר של יריב." אמרתי לתומר, "הם גרים יחד כבר כמעט שנה." הוספתי פרשנות.

"אני יודע, אדי סיפר לי." הבזיק לעברי תומר מבט זועם שנפגש במבט זועם לא פחות מצידי.

תומר, שמעדיף להיקרא תומי, הוא בחור מהיר תפיסה, בזה אני חייב להודות, הוא גם אחד הגברים היחידים בעולם שזכה לזיין אותי, אבל אם הוא חושב שזה אומר שמרגע זה אני אפתח בשבילו את הרגליים גם מחוץ למיטה ואשכב בשקט כשהוא מנסה לדפוק אותי הוא טועה, והגיע הזמן להעמיד אותו על טעותו.

"שגיא נסע להורים שלו עוד אתמול." אמר יריב, מדוכדך מעט, והתיישב, בוחן בסקרנות את תומר שלבש מין אוברול מבריק והדוק ביותר שהבליט יפה את כל היתרונות הגופניים שלו - בטן שטוחה, כתפיים רחבות, תחת מוצק וחבילה מכובדת ביותר - זה היה לבוש מרשים, אבל במין צורה פורימית מעט שהצהירה, אני אולי נראה גבר גבר, אבל אני הומו. כל הבגדים שלו היו כאלו וכבר התרגלתי לזה, יריב עדיין לא.

"תגיד, למה אדי קורא לשגיא שוגי?" הניח תומר את כף ידו על כתפו של יריב.

אם הוא היה מכיר את יריב כמוני הוא לא היה עושה את זה, יריב לא אוהב שזרים נוגעים בו, יש לו מרחב פרטי מוגדר מאוד והוא מרגיש מאוד לא נוח שאנשים פולשים לתוכו. ככה זה אצל פולניות כמוהו.

"לא יודע למה." אמר והלך למקרר, כאילו כדי לבחון את המגנטים שעל הדלת שלו, אבל בעצם כדי להתרחק מתומר. "זה מין כינוי כזה או משהו, ולמה קוראים לך תומי אם השם שלך תומר?" כיווץ את גבותיו בזעף לעבר תומר, הודף את שאלותיו בשאלה משלו - פטנט אשכנזי ידוע שהוא התמחה בו.

"תומי זה רק כינוי, ככה נוח יותר לחברים הלא ישראליים שלי לקרוא לי." ביאר תומר וחייך אל יריב במין חמימות סקסית כזו שגרמה לריבי הביישן שלי להתכווץ ממבוכה. 

"לתומר יש בן זוג אמריקאי." אמרתי, "הם יחד כבר כמה שנים ואפילו חושבים להביא ילד. תומי עזב את דייב בסן פרנסיסקו ובא לחיפה רק כדי לעזור לויקטור עם הפאב החדש. יפה מצידו, נכון?"

"מאוד יפה מצידי." הסכים תומר, והמשיך לחייך למרות שבטח היה שמח לבעוט בי על העלאת שמו של בן זוגו הנעדר.

"באמת, איפה ויקטור?" נזכר פתאום יריב לשאול.

"הוא נח קצת, ואדי עוד לא חזר מהקורס ברמנים שלו."

יריב הנהן, ממשיך ללטוש מבטים תוהים בתומר שנראה בבגד המבריק שלו כאילו התחפש לדמות מסרט של מדע בדיוני, ואולי הוא סתם תהה מה גודל הכלי שלו? לך תדע.

"רוצה לאכול איתנו ארוחת ערב, יש לנו המון אוכל." הזמנתי אותו, ואחזתי במרפקו, מושיב אותו. "נו, מה רצית לספר לי ריבי?" שאלתי והתיישבתי לידו, מפנה בחוסר נימוס את גבי לתומר בעודי ממשיך לאחוז ביריב, ואם הוא לא הבין את הרמז הזה אז אני בצרות, כי חוץ מאשר לתלות על יריב שלט - רכוש פרטי, נא לא לגעת - עשיתי פחות או יותר הכול כדי להבהיר לתומר שיניח ליריב.

"החביתה נשרפת." אמר יריב, קם, כיבה את הגז, החליק את החביתה שנחרכה רק מעט אל הצלחת שעמדה על השיש, ונשא אותה לשולחן.

אחר כך התיישב שוב לצידי והניח יד על ברכי, "צביקה וקותי רבו היום בכרוכית בצורה איומה." גילה לי.

"בחייך, אז מה? הם רבים כל הזמן."

"כן, אבל לא ככה, ולא לפני כולם." אמר יריב, ופתאום קלטתי שהוא מודאג.

"על מה הם רבו?" שאל תומר והתיישב מולנו, רציני מאוד פתאום. "אני מקווה שקותי לא גילה שצביקה הוא השותף השקט שלנו."

"צביקה הוא השותף השקט שלכם? במה הוא שותף?" הופתע יריב.

"בפייגלע." גילה תומר, "לויקטור לא היה די כסף לפתוח לבד את הפאב וצביקה נתן לו חלק מהכסף תמורת שותפות."

"לא ידעתי." קימט יריב את מצחו, "זה באמת מסביר... עכשיו אני מבין."

הושטתי את אצבעי והחלקתי את הקמט שנוצר בין גבותיו, "אם תמשיך לעשות את הפרצוף הזה יהיו לך קמטים." הזהרתי אותו.

הוא ניער את ראשו בתנועה חסרת סבלנות. "אז יהיו לי? אז מה? אז לא יבחרו בי לגבר השנה."

"למה שלא יבחרו? קמטים אצל גבר זה סקסי." התערב תומר, "כל זמן שהוא שומר על כושר זה ממש בסדר."

"טוב, אז מה קרה עם קותי וצביקה?" החזרתי את השיחה לפסים המקוריים. "קותי היה עצבני כל היום." סיפר יריב, "הסתובב מהבוקר בכרוכית, דחף את האף שלו לכל דבר והרגיז נורא את תולי ואת מישה עם ההערות שלו, ובצהרים כשצביקה בא כדי לקחת אותו לאכול הם התחילו לריב בצורה איומה."

"על מה?"

"סתם, על שטויות. התווכחו לאיזה מסעדה ללכת ובסוף לא הלכו לשום מקום, עמדו וצעקו אחד על השני בלי טעם, ומה שהכי מוזר זה שצביקה נראה כאילו הוא חטף מכות, הייתה לו שריטה על המצח ופנס בעין... אל תשאל, הוא נראה ממש מפחיד. בסוף תולי אמרה להם שהם מבריחים את הקליינטים עם הצעקות שלהם ואז הם עלו לדירה שלי והמשיכו לריב שם, ואחר כך צביקה הלך וקותי נשאר שם והחליט שהוא יישן אצלי."

"אצלך?" נדהמתי, "מי, קותי?"

"כן." הניד יריב את ראשו בעוגמה, "התנחל לי על הספה ולא רוצה לחזור הביתה. מזל ששגיא לא בבית ומזל עוד יותר גדול שהספקתי להחביא את כל התרופות שלו."

"איזה תרופות?" התפלא תומר.

"שגיא נשא." אמר יריב, "וקותי הוא... הוא קצת בעייתי עם העניין הזה."

"למה? מה זה עסקו בכלל?"

"זה לא עסקו, אבל זה בכל זאת מפריע לו. הוא כמעט השתגע כשהוא שמע שאדי נשא, הוא גר אז אצלנו, בדירה הישנה של שגיא, וקותי אמר שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן שאחד העובדים שלו יהיה שותף לדירה של נשא איידס וזרק אותו גם מהעבודה וגם מהדירה."

"אבל אם החבר שלך הוא נשא..."

"קותי לא יודע את זה כמובן." אמר יריב ונאנח, "ואני אודה לך אם לא תדבר על זה." הוסיף, וברור היה שהוא מצטער שהוציא את בן זוגו מהארון.

"אין בעיות." חייך אליו תומר חיוך מרגיע, "אני בן אדם מאוד דיסקרטי, אני רק מקווה שאתה נזהר."

פניו של יריב נאטמו. "כן, אני נזהר." אמר בקדרות, ואחר כך פנה אלי, "אני יכול להישאר לישון פה?" שאל חרש, מקרב את פניו לפני, "אני ממש לא רוצה להישאר בדירה עם קותי ועוד בלי שגיא."

"בטח שאתה יכול, תישן איתי בחדר, יש לי מיטה כפולה. אני אשמח לארח אותך. חייכתי אליו, "אני מקווה ששגיא לא יקנא."

יריב הסמיק, אמר שהוא רוצה לדבר עם שגיא, שלף את הנייד שלו ויצא לסלון.

שמעתי אותו מדבר בקול נמוך ורציני, מסביר משהו, אבל לא הצלחתי לשמוע מה הוא אומר כי תומר שסידר את השולחן עשה המון רעש עם הסכום, וברגע שסיים לסדר אותו התחיל לחקור אותי על יריב. בן כמה הוא? וכמה זמן אני מכיר אותו? ומתי נפרדנו? ומה הסיפור עם החבר שלו?

אחר כך ויקטור התעורר והופיע במטבח עם אדי שחזר מהקורס שלו ושניהם שמחו מאוד לראות את יריב והציפו אותו בשאלות על הכרוכית, ועל חנות הספרים, ודרשו רכילות טרייה על מצב הרומן בין אבו ראמי ומישה שחזרו להיפגש, העלו השערות בקשר לזהותו של האדם שעשה לצביקה פנס בעין ותהו בסקרנות אם צביקה וקותי ייפרדו הפעם, או שהזוגיות שלהם תשרוד גם את הסקנדל הזה?

"מה קורה בינך למלוקק הזה?" שאל יריב כשהגענו סוף סוף למיטה, והצטנף בין זרועותיי כמו חתול מפונק, מחכך את לחיו בחזה שלי, מלטף אותי ביסודיות מהמותנים ועד לברכיים, מתעכב בלי בושה בכל המקומות האסטרטגיים.

"איזה מלוקק?" שאלתי בפיזור נפש, מחדש את ההכרות עם התחת החמוד שלו.

"התומר הזה, ולמה הוא מתלבש ככה?"

"הוא מעצב." הסברתי, "הוא לא יכול להתלבש סתם בג'ינס ובטריקו, זה מנוגד לכללי האתיקה של אגודת המעצבים נושכי הכריות."

"הוא לא נראה לי נושך כריות." אמר יריב וחפן את אשכי, "בדיוק ההפך, הוא נראה לי כמו אחד שאוהב לגרום לאחרים לנשוך כריות."

"אין מה לעשות, כשאתה צודק אתה צודק." נאנחתי כי הוא מעך לי את הביצים די בכוח ושאל אם אני מדבר מידע אישי.

שתקתי, מתלבט מה להגיד, ויריב הגביר את הלחיצה.

"מה זה, חקירה מדרגה שלישית? די כבר."

יריב הניח לי והפך אלי את גבו. "בסדר." אמר בקול קפוא.

"יריב, באמת... זה אידיוטי, תפסיק." ניסיתי להפוך אותו אלי, אבל הוא התעקש, "הזדיינת איתו?" שאל בקול מבשר רעות.

לכל אחד אחר יכולתי לשקר, אבל לא לריבי, הוא חכם מידי ומכיר אותי יותר מידי זמן. "כן, פה ושם." הודיתי.

יריב הסתובב והתנפל עלי, חובט בי באגרופיו, "אתה כזה חרא אמסלם, מה יש לך, אתה חייב להיכנס למיטה עם כל גבר שאתה פוגש? חוץ מויקטור זיינת פה כל אחד, אתה לא מתבייש? למה אתה עושה את זה לאדי?"

"אני, ומה אתך? ולמה אתה עושה את זה לשגיא?"

הוא הפסיק להכות אותי והתיישב, מחבק את עצמו, פניו מוסבות ממני והלאה. "אתה צודק, אבל זה היה מקרה חד פעמי ואני מאוד מתחרט ומתבייש עליו." אמר במין קול חלול כזה שגרם לבטני להתכווץ במתח.

"אל תגיד לי שגילית לשגיא מה עשינו?"

"לא, אבל..." הוא נאנח והניח לי למשוך אותו אליו ולחבק אותו, "אני חושב שהוא מרגיש שאני... לא יודע, הכול השתנה בזמן האחרון."

"ככה זה החיים, משתנים כל הזמן." ניסיתי לנחם אותו, מחבק אותו חיבוק חברי חם. רק חבל שהזין שלי הרס את הרושם כשדקר אותו בתובענות.

"אני מתאר לעצמי שגם אתה צריך לפעמים מישהו שיזיין אותך." אמר, מהורהר, וחזר ללטף לי את הזין באיטיות מטריפת דעת.

"כן, גם לי זה קורה לפעמים." הודיתי, "והייתי שמח אם זה היה עם אדי, אבל מאז שאני גר פה הוא מסרב לסקס איתי, וגם אם הוא היה מסכים הוא לא מוכן להיות אקטיבי, בכל אופן לא איתי, ואתה כל הזמן תקוע בכרוכית הזו עם שגיא ועם הספרים שלך, ואני כל כך עייף ועסוק בזמן האחרון שאין לי זמן לחפש מישהו, ותומר... הוא זמין והוא... אחרי שהוא מתפשט הוא בסדר גמור, וחוץ מזה הוא חוזר בקרוב לאמריקה, אז למה לא?"

"אבל יש לו חבר, זה לא מפריע לך?" התמרמר יריב.

"תומר אומר שיש להם הסכם שאם אחד מהם בחו"ל הם יכולים לפתוח יחסים, וחוץ מזה יריב אתה לא חושב שמוזר שדווקא אתה..."

"אני יודע, אני יודע, מי אני שאדבר, החבר שלי לא בחו"ל, סך הכול בירושלים. אני סתם חרא חרמן ובוגד, נושך כריות מגעיל."

"זה לא נכון יריב, אל תגיד את זה."

"בסדר, אני אשתוק." הסכים יריב, ומילא את פיו בזין שלי. "אני רוצה לשבת עליך." הודיע לי אחרי כמה דקות של מציצה נמרצת.

"בסדר, אבל תעשה לי טובה ואל תצעק. לא נעים לי מהשכנים."

"יהיה בסדר." הבטיח יריב ולא כל כך קיים. היה עלי להניח את כפי על פיו כדי לחסום את הגניחות שלו, לא נורא, גם אני הרעשתי לא מעט.

"לא יכולתי להתאפק." התנצל אחר כך, "זה היה ממש... ממש... זה היה ואוו כפול."

"כן, הסכמתי ונישקתי את עורפו הלח מזיעה, "מה קרה לך שאתה כזה חרמן ריבינק'ה?"

"שגיא ואני... אנחנו..." הוא נאבק בעצמו עד שהצליח להודות שמאז הפעם הבלתי נשכחת ההיא כשארזנו יחד לפני שבועיים הוא לא עשה כלום חוץ מלהביא ביד. אחר כך ניגב אותי בנגבון לח והתחמק למקלחת.

הוא חזר אחרי כמה דקות והעיר אותי כדי לגלות לי שהוא הספיק בקושי לחמוק מאדי שהלך גם כן להתקלח.

"איזה מזל שהוא לא ראה אותי." אמר יריב בהקלה, "מעניין אם ויקטור יודע מה האורחים שלו עושים כשהוא ישן?" לא התאפק להעיר הערה צדקנית.

העדפתי לא להזכיר לו שגם הוא אורח של ויקטור וגם הוא... לא חשוב.

"יריב, שמת אולי לב מאיזה חדר אדי יצא?"

"מהחדר שינה של תומר, זה שנמצא בצד השני של המסדרון." השיב יריב בתום לב.

"תומר ישן בקומה השנייה, יש לו שם שירותים ומקלחת נפרדים. ויקטור נתן לו את החדר שלו והוא ישן בקומה הזו כדי לחסוך מעצמו טיפוס במדרגות."

יריב עיכל לאיטו את המידע, מתכרבל בהנאה בתוך החיבוק שלי ועוטף את שנינו בשמיכה. "איך זה יכול להיות," תהה אחרי שהתארגן לשביעות רצונו, "שויקטור לא יכול לטפס במדרגות, אבל יכול לזיין?"

"מאין לך שאדי היה אחרי זיון? אולי הוא סתם רצה להתקלח?"

"הוא היה ערום והחזיק ביד קונדום משומש."

"טוב, אולי ויקטור גילה את נפלאות הויאגרה."

"לחולי לב אסור להשתמש בויאגרה," אמר יריב בקול חמור, "נראה לך שיש מישהו שיהיה טיפש עד כדי כך שיסכן את החיים שלו בשביל זיון?"

"לא בטח שלא, אלא אם הוא גבר." אמרתי אחרי ששקלתי בכובד ראש את שאלתו.

יריב נאנח. "כן, רק גבר יכול להיות כזה טיפש." הסכים איתי.

קותי הוא מין בן דוד מדרגה שלישית שלי. סבתא שלו הייתה אחותה החורגת של סבתא שלי או משהו כזה. תמיד ידענו שאנחנו קרובי משפחה, אבל נפגשנו לעיתים רחוקות מאוד, ורק באירועים משפחתיים, וכמובן שמעולם לא דיברנו ממש כי הוא מבוגר ממני בעשרים שנה לפחות. רק אחרי שיצאתי מהארון ומהבית גיליתי שגם הוא הומו, ושכולם ידעו את זה תמיד, אבל אף פעם לא דיברו על זה לידי כי הייתי רק ילד, וגם כדי לא לצער את הוריו.

הוריו של קותי נפטרו כבר מזמן וכיום זו כבר לא בושה כזו גדולה להיות הומו, לא כבוד גדול, אבל גם לא משהו שאסור לדבר עליו כשיש ילדים בסביבה, ובכל זאת מעולם לא ראיתי את קותי מגיע לאף אירוע משפחתי בחברת צביקה, בן זוגו הוותיק.

כולם יודעים שהם חיים יחד, אבל רגילים לראות אותם מבלים בנפרד, ודי ברור לכל מי שמבין משהו בזוגיות של גברים (יש כאלו בכלל?) שאחרי כל כך הרבה שנים הקשר שלהם הוא יותר עניין של הרגל ותועלת ולא של אהבה לוהטת, ובטח שאין אצלם סצנות קנאה רומנטית ובכל זאת פניו של קותי שהגיע לבקר אותי למחרת בבוקר היו מדוכדכות. הוא נראה כאילו בכה כמה שעות קודם, או שאולי זו הייתה אלרגיה, או התחלת שפעת? לך תדע.

"אתה נראה עייף קותי." בחנתי אותו, "והעיניים שלך אדומות. אתה חולה?"

"כן, יכול להיות." אמר קותי בהיסוס וסקר בפיזור נפש את תוצאות עבודתו של אבו ראמי. "יפה מאוד." אמר, "ממש עבודה יפה, אחלה מקום בניתם פה."

"תודה, אבל האמת שהמקום כבר היה בנוי, אנחנו רק שיפצנו, תומר תכנן, אבו ראמי ביצע ואני השגחתי."

"וזה יצא מוצלח מאוד." ליטף קותי את הבר שהיה עשוי פלטת עץ מייפל גושני מבריק ומלוטש, צבוע בכמה וכמה שכבות לקה שקופה שהיו אמורות להגן עליו מפני ניתזי אלכוהול.

"תודה קותי, אז מה שלומך? במה אפשר לעזור לך?"

"אני רוצה לדבר אתך רובי, יש לך זמן?"

"לדבר על מה?"

"על משהו אישי, אני זקוק לעצה בקשר לצביקה."

"מה, ממני? האמת שאני לא ממש מכיר אותו קותי ו... אה... אולי כדאי שתתייעץ עם מישהו מהידידים שלך או..."

"אני לא יכול כי כל הידידים שלי הם גם הידידים שלו." קטע קותי את גמגומי המבוכה שלי, "זו הבעיה כשאתה חי עם מישהו כל כך הרבה שנים, אין לך ידידים משלך, ואני צריך לדבר עם מישהו שנמצא בצד שלי."

"לדבר על מה?"

"על צביקה. אני רוצה שתספר לי מה שמעת עליו."

"מי, אני? עליו? לא יודע. לא שמעתי עליו כלום." היתממתי, "למה אתה מתכוון קותי?"

"לזה שהוא בוגד בי, ושכולם יודעים וצוחקים עלי מאחורי הגב." התפרץ קותי בתסכול.

"אף אחד לא צוחק עליך מאחורי הגב." נחפזתי להכחיש, "בטח שלא בגלל צביקה, מאיפה אתה מביא את זה?"

"תראה," רכן קותי לעברי והניח יד על זרועי, "גם אני וגם הוא... לכל אחד מאיתנו היו עניינים מהצד, סטוצים וכאלה, אחרי כל כך הרבה שנים יחד דברים כאלו קורים פה ושם, גם אני לא טלית שכולה תכלת, והוא עוד פחות, אבל אף פעם הוא לא התנהג ככה, במין מסתוריות כזו, משקר לי בפרצוף ו..." המילים נתקעו בגרונו ופניו התעוותו בכאב, "הכול באשמתי, עכשיו הוא מחזיר לי על הסיפור עם אדי." מחה בשרוולו את פניו הלחים, "אתה יודע מה הוא אמר לי כששאלתי למה יש לו פנס בעין? הוא אמר לי שהוא החליק על המדרכה ונתקע בעמוד חשמל, היית מאמין?" שאל ומחט בקול את אפו.

"קותי, אני... אני באמת לא יודע מה להגיד לך, עד כמה שידוע לי צביקה לא בוגד בך, נשבע לך שלא שמעתי מאף אחד שיש לו מישהו, למה אתה חושב בכלל על דבר כזה?"

"כי אני מכיר אותו המון זמן, ואני אומר לך שבזמן האחרון הוא מסתיר ממני משהו, אני מרגיש את זה בעצמות, אני די בטוח שהוא ומישה..."

"מי? מישה, המלצר מהכרוכית?" הופתעתי.

"כן." הנהן קותי בעצב, "ראיתי אותו מתגנב לדירה של יריב בזמן שהוא היה צריך להיות בלימודים, ובדיוק אז צביקה נעלם פתאום..."

"יכול להיות שזה מקרי, למה אתה חושב שיש קשר בין שני הדברים? עד כמה שידוע לי צביקה הוא בכלל לא הטיפוס של מישה."

"אולי אתה צודק." נאנח קותי, "אבל אני אומר לך שצביקה זומם משהו, ואני ממש מודאג, הוא כל כך פזיז, כל פרצוף יפה יכול לבלבל אותו, אני מאוד לא רגוע."

"ונניח שאתה צודק והוא רוצה שתיפרדו, אני לא יודע אם זה נכון, אבל גם אם כן זה יהיה אסון כזה גדול? לא תוכלו להסתדר אחד בלי השני?"

"אני בטח שאוכל." אמר קותי, "אבל אם אני לא אשגיח עליו צביקה ירד לגמרי מהפסים, הוא יבזבז את כל הכסף שלו על שטויות ויישאר בלי כלום. בלעדי הוא מתנהג כמו ילד קטן."

"לפי הדאגה שלך עושה רושם שאתה עוד אוהב אותו."   

"בטח, איזו שאלה, מי עוד יאהב אותו אם לא אני? וגם הוא אוהב אותי, הוא שוכח את זה לפעמים, בעיקר כשהוא מתחרמן על מישהו, אבל אחר כך הוא נזכר ומצטער."

"אני לא מבין למה אתה לא יכול לדבר איתו ישירות במקום לחקור מאחורי הגב שלו?"

"כי ככה זה אצלנו, אתה עוד ילד, אתה פשוט לא מבין איך זה כשחיים עם מישהו כל כך הרבה שנים." קבע קותי בעגמומיות, נפרד ממני לשלום ופנה לעבר הדלת כשלפתע נכנס למגרש החנייה הוולוו של צביקה, ומתוכו יצאו צביקה וויקטור, משוחחים בערנות.

קותי התנשף בתדהמה ונסוג לאחור, "אל תגיד לו שאני כאן." לחש לי, נרגש, והתחבא בתוך המטבח.

לפני שהספקתי להתאושש מההפתעה נכנסו ויקטור וצביקה, צוחקים מבדיחה שצביקה סיים לספר בזה הרגע. הם ברכו אותי לשלום, ואחר כך התפנו לבדוק את לוח העץ, מתפעלים מיופיו ומאיכות הגימור שלו.

"חלק כמו תחת של בתולה." צחק צביקה, וליטף את המשטח המבריק, "קותי יאהב אותו, ואני רואה שגם המטבח כמעט גמור. סגרת כבר עם האמרגן של הקוזינות? מתי הם עושים חזרה גנרלית? אני רוצה לראות אותה ולהיות בטוח שהכול מושלם. קותי ישתגע לגמרי כשהם יברכו אותנו ויקדישו לנו את השיר הראשון, הוא בטח חושב ששכחתי." צחק, מרוצה מאוד מעצמו.

"תזמין גם עוגה?" שאל ויקטור.

"בטח." אמר צביקה, "עוגת שוקולד בצורת לב עם כתובת ועשרים ואחד נרות."

"כבר עברו עשרים ואחד שנה מאז שנפגשתם?" השתומם ויקטור, "אני זוכר את המסיבה הזו כאילו היא הייתה רק אתמול." נאנח, ונכנס למטבח, וצביקה בעקבותיו. עמדתי מתוח ולא העזתי לנשום, מצפה בכל רגע שהם יגלו את קותי אבל זה לא קרה. הם הסתובבו שם קצת, בחנו את הריצוף ואת התנור החדש, ואחר כך הסתלקו.

ברגע שהוולוו של צביקה נעלם יצא קותי מהמזווה שם התחבא, לחץ בכוח את ידי, הודיע לי שהוא מטומטם ושלא מגיע לו חבר כזה מדהים והסתלק, שמח וטוב לב.