3. 24/7
בתום שנה לחיי עם אדוני ואהובי יכולתי
לסקור את מה שעבר עלי מאז הפכתי לעבדו ולחייך בסיפוק. בעקבות אותה מודעה קטנה
השתנו חיי לחלוטין ולא היה יום שבו לא בירכתי את עצמי מחדש על שאזרתי אומץ
והתקשרתי לרפאל.
כפי שסוכם עברתי לגור אצל רפאל ומיד
התחלתי לטפל בו ובביתו, מתמסר לו בכל ליבי ונפשי. בשבילי זו לא הייתה עבודה, לעונג
היה לי להיות קשוב אליו, לעמוד לרשותו בכל רגע שחפץ בי ולציית לכל משאלותיו.
מעולם לא התחרטתי על החלטתי לבחור בו
כאדוני, רפאל היה הטוב שבאדונים – הוגן, חביב, מתחשב ואסיר תודה.
רפי דחק בי ללמוד ברצינות, ואסר עלי
להזניח את שיעורי כדי לפנק אותו. הוא תלה על המקרר את לוח המבחנים והעבודות שלי,
עיין בו בתשומת לב, שאל איך הצלחתי במבחן זה או אחר, עזר לי להתכונן למבחנים
החשובים ואפילו רכש למעני מחשב חדש עם מדפסת כדי שאוכל להגיש את עבודותיי מודפסות.
כשמחיתי שחבל על הכסף ואני יכול להשתמש
במחשב שלו הוא שתק רגע, מקמט את מצחו כדרכו תמיד כשניסה להתרכז, ואז הסביר לי שהוא
עובד הרבה מהבית והוא מעדיף שאיש לא ייגע במחשב שלו מחשש שמשהו ישתבש.
"למעשה," הוסיף, "אני אוסר עליך בכל תוקף לגעת במחשב שלי. האם זה
ברור דורון?"
הנהנתי והבטחתי לא לגעת במחשב שלו בשום
פנים ואופן, ואחר כך כרעתי על ברכי, הודיתי לו על המתנה שהעניק לי ושאלתי בענווה
אם אני יכול, לאות תודה, לעסות את כפות רגליו.
הוא צחק, אמר שאני ילדון ערמומי ושהוא
מרשה לי לבצע את זממי בכפות רגליו בתנאי שאגמור קודם את השיעורים.
"גמרתי הכול לפני שהגעת הביתה כדי
שיהיה לי זמן להיות אתך." אמרתי והתחלתי לחלוץ את נעליו. רפאל נאנח והתרווח
על הספה, מרשה לי להתענג כאוות נפשי ואחר כך משך אותי אליו והושיב אותי על הזין
שלו... לא דיברנו יותר, לא על מחשבים ובטח שלא על שיעורים.
ההתלהבות שלו מגופי לא פחתה גם אחרי כמה
חודשים יחד, ואני, די היה אם היה נוגע בי או מחייך אלי ומיד היה עומד לי. הסקס
שלנו הלך והשתפר, במיוחד אחרי שנפטרנו מהקונדום המאוס, ומידי פעם, כשנחה עליו הרוח
– בעיקר בסופי שבוע שבהם היינו מעשנים קצת חשיש - היה רפאל פותח את ארגז העץ
שלמראשות מיטתו, מוציא ממנו צעצוע מין זה או אחר ומגוון את הסקס שלנו בכל מיני
המצאות משעשעות וסקסיות שגרמו לשנינו עונג רב.
בניגוד לאדונים אחרים הוא הקפיד מאוד לא
להכאיב לי ונהנה להיות מידי פעם פסיבי.
בהתחלה נבהלתי קצת, אבל לרפאל היה כוח
שכנוע יוצא דופן והוא הצליח להרגיע אותי ולהוכיח לי שאין בכך שום פגם ושלפי ההסכם
שלנו אני אמור לעשות כל מה שהוא מבקש, ואם מתחשק לו לפעמים להרגיש את הזין שלי
בתחת שלו חובתי לציית בלי ויכוחים.
למדתי לחכות בקוצר רוח לימים הארוכים של
סופי השבוע שבהם היינו מתפנקים לנו יחד אחד בזרועות השני ומנצלים היטב את תוכנו של
ארגז הצעצועים ואת מוטות המיטה האיתנים והמגולפים שכמו נוצרו לקשור אליהם ידיים
ורגליים.
אהבתי אותו יותר עם כל יום שחלף, הערצתי
אותו בכל ליבי, בטחתי בו לגמרי והצטערתי על שהוא לא מסכים שאקרא לו אדוני אפילו
כשאנחנו לבד.
"אם אתה מרגיש צורך להיות רשמי
דורון, תקרא לי רפאל במלעיל, זה מספיק." חייך וצבט את לחיי, "גם ככה אתה
מכרכר סביבי יותר מידי ומנפח לי את האגו."
"אין לך אגו נפוח. ממש לא."
הטלתי את עצמי עליו, חונק אותו בנשיקות, מתאפק אך בקושי מלהצהיר על אהבתי.
"אתה הבן אדם הכי צנוע, עדין ונחמד שאני מכיר." מחיתי.
בתחילת הכרותינו אמרתי לו כמה פעמים שאני
אוהב אותו והוא תמיד חייך וענה לי בחיבוק ובנשיקה, אבל מעולם לא אמר לי שהוא אוהב
אותי גם כן, ולכן החלטתי שעדיף שאשתוק ואוכיח לו את רגשותיי במעשים ולא בהצהרות.
למרות האושר הגדול שידעתי איתו הבנתי די
מהר שיש דברים שאסור לי לעשות או להגיד במחיצתו. אסור לי למשל לקנא כשהוא הולך עם
אחת ממכרותיו - שכולן היו נשים יפות תואר והדורות מאוד - לפגוש מכרים עסקיים שלו,
או כשהוא מנשק ומחבק בחיבה את אחד האקסים שלו. הוא לא ראה את זה בעין יפה ולכן
למדתי לשתוק ולהתאפק.
למדתי עוד דברים רבים אחרים - להתלבש כמו
שצריך למשל, ולנהל שיחות שנונות על שום דבר במסיבות אלגנטיות שבהן הוצגתי כעוזרו
הצעיר של רפאל, כמובן שכולם ידעו את האמת, אבל היו מקומות שבהם כולם העמידו פנים
שהם לא יודעים, והיו מקומות שבהם אפשר היה להיות חופשי ונועז, ושם יכולנו אפילו
לרקוד יחד, ולשבת יד ביד, וכשהייתי עייף או שתוי יכולתי להניח את ראשי על כתפו
ולנמנם עד שהוא היה מצטחק, אומר שהגיע הזמן להשכיב את הילד ולוקח אותי הביתה.
הרגשתי נוח יותר עם החברים שלו שלא היו
קשורים לעסקיו. הם ידעו שאני בן זוגו, ודיברו בגלוי על מין ועל שליטה, סיפרו סיפורים
משעשעים על אורגיות ועל כל מיני חידושים והמצאות בתחום הבלתי נדלה הזה של תענוגות
המין.
רק על אהבה הם לא דיברו אף פעם, כנראה
שהנושא הזה מוצה עד תום ושיעמם אותם.
בהתחלה חשתי נבוך ומטופש כשהוא התעקש
לקנות לי בגדים הדורים ולימד אותי לקשור עניבה, להחזיק כהלכה מזלג וסכין, ולהתמודד
עם אכילת דג בצורה מנומסת, אבל רפאל ציין שאם אני לא רוצה לבייש אותו עלי ללמוד
איך להתנהג ואני צייתי לו ולמדתי להתנהג כמו בן אדם תרבותי הבקיא בהלכות העולם
הגדול. למדתי אפילו להעמיד פנים שאני יודע לשתות יין ואני מבדיל בין יין זה לאחר.
לאט לאט הפכתי מפועל מגושם וביישן לאדם
מתוחכם ומעודן כמו רפאל, עם הזמן הפסקתי לחוש נחות ועלוב והתחלתי להעריך את עצמי
קצת יותר. בקושי הכרתי את עצמי כשהייתי מביט בראי, שערי התארך ונגזז בתספורת
מחמיאה, נראיתי חטוב והדור, כמעט יפה בבגדי החדשים, אפילו תנועותיי נעשו קלילות
ומלאות ביטחון, והכל בזכות אדוני האהוב רפאל.
הוא אפילו שלח אותי לקורס בישול כדי שאדע
איך להכין מאכלים מעודנים יותר, ולמרות שהמשכתי להעדיף שניצל, צ'יפס, נס קפה
ובירה, נעשיתי טבח לא רע בכלל, ויכולתי, אם היה בכך צורך, להפיק ארוחה מרשימה בזמן
קצר עד להפתיע.
אפילו גברת בלומה - עוזרת הבית המסורה של
רפאל - הפסיקה לראות בי פרחח חצוף והבינה שאני מסור לו ואוהב אותו בדיוק כמוה. כל
יום שלישי הייתי מקפיד להכין לה ארוחה טעימה ולהנעים את זמנה בשיחה וכמובן לעזור
לה להזיז את הרהיטים הכבדים.
החדר שיועד לי הפך די מהר לחדר עבודה
בלבד. החזקתי שם את המחשב והמדפסת ואת ספרי הלימוד שלי ולפעמים הייתי חוטף שם
תנומת אחר צהרים על המיטה, אבל חוץ מפעם אחת שבה רפאל היה מצונן לא ישנתי שם אף
פעם. גם אז, למרות שגירש אותי מחדרו בטענה שהוא לא רוצה להדביק אותי, הוא פלש
למיטתי באמצע הלילה, התלונן שהוא בודד וקפוא ושאני מזניח אותו, ונרדם בזרועותיי,
רגליו מסובכות ברגלי.
לכאורה היינו זוג רגיל לכל דבר ועניין.
התנהגנו כמעט כמו כולם חוץ מפרט אחד קטן - אנחנו לא רבנו אף פעם - מעולם לא
התווכחנו על שום דבר, תמיד קיבלתי בלי שמץ של ערעור או ויכוח את דרישותיו. בזוגיות
שלנו אני זה שויתרתי תמיד, התמסרתי לו בלי היסוס והענקתי לו את מבוקשו בלי שום
תלונות, מנסה לרצות אותו עוד בטרם ביטא את רצונו ושותק גם כשהוא פגע בי.
שנאתי במיוחד את הגברות ההדורות הללו שהוא
היה מבלה אתן לפעמים, וכבשתי באומץ את דמעותיי כשהוא היה יוצא מידי פעם מהבית בלי
להגיד לי לאן וחוזר רק לפנות בוקר בלי להסביר ובלי להתנצל. אף פעם לא שכחתי שאני
זה ששייך לו, ושהוא שייך רק לעצמו ולכן הוא לא חייב לי הסברים.
אני לעומת זאת לא בגדתי בו אף פעם. למרות
שהיו לי כמה הצעות מגברים שהתיימרו להיות ידידיו, מעולם לא התפתיתי.
למדתי להיחלץ בזריזות תקיפה משיכורים
חרמנים שניסו ללכוד אותי בפינות שירותים של מסעדות או בתים פרטיים ולהעמיד פנים
שאני לא מבין את ההצעות המגונות שלהם. אף פעם לא סיפרתי לרפאל על מעללי חבריו,
אמרתי לעצמי שאין טעם להביך אותו ולגרום לסכסוך, אבל בסתר ליבי חששתי שהוא פשוט
יצחק ולא יטרח לקנא, ובזה לא הייתי יכול לעמוד.
אני גאה לציין שבמשך שנה שלמה מילאתי את
פרטי ההסכם שלנו על כל פרטיו ודקדוקיו ולא סרתי ממנו ימינה ושמאלה. מהרגע שפגשתי
בו הקפדתי לקיים את כל דרישותיו בדקדקנות של יהודי חרד המקפיד על מצוות הדת ובטח
הייתי ממשיך בכך עד עצם היום הזה לולא המדפסת שלי שהתקלקלה בדיוק כשהייתי צריך
להדפיס את עבודת הגמר בה היה תלוי הציון הסופי שלי בתעשייה וניהול.
העבודה הייתה כבר מוכנה ולמעשה הייתי יכול
לשלוח אותה למורה שלי במייל, אבל הוא היה אחד מאותם אנשים שלא אוהבים לקרוא מסמכים
מהמסך, ולכן דרש שנביא את עבודותינו מודפסות על ניר.
זה כבר קרה בעבר ואז שלחתי את העבודה
במייל למחשב של רפאל שהדפיס לי אותה במהירות במדפסת הלייזר שלו. לצערי הוא לא היה
באותו יום בבית, יצא לארוחה עסקית עם אנשים שבאו מחו"ל להתארח על חשבון החברה
בה עבד.
לא ידעתי מתי ישוב בדיוק, אבל ידעתי שהוא
יגיע מאוחר מאוד, מסריח מהבושם הנשי של הגברת הצעירה והפלרטטנית שליוותה אותו,
שיהיה קצת שתוי ובטח עייף מאוד, ומחר בבוקר הוא ירטון בחוסר רצון כשאטריד אותו עם
העבודה שלי ויהיה לו קשה לקום מהמיטה כי ראשו יכאב.
מה הבעיה? הרהרתי לעצמי, אני רק אפתח את
תיבת המייל שלו, אדפיס בזריזות את העבודה שלי ואחר כך אמחק את המייל שלי ואף אחד
לא ידע כלום. מאז שרפאל אסר עלי לגעת במחשב עברו כמה חודשים וצברתי הרבה ניסיון
בעבודה עם מחשבים. אני לא מטומטם, אני לא אגרום שום נזק ולא אמחק שום דבר.
שלחתי לו את העבודה שלי התיישבתי בלב הולם
מול המחשב שלו. תוך כמה דקות הדפסתי את עבודת הגמר שלי ואחר כך מחקתי את המייל
המרשיע, וכבר עמדתי לקום כשפתאום ראיתי שיש אצלו אתר אחד שנשאר פתוח, אתר לא מוכר
לי שהרקע שלו היה שחור והאותיות שלו אדומות מאיימות. לא עמדתי בפיתוי והצצתי, זה
היה אתר של בדס"מ ואני גיליתי להפתעתי שרפאל מחובר שם לפורום בכינוי חד קרן,
ושיש לו גם בלוג שנקרא - עבדו של החד קרן.
אחרי שקראתי בבלוג שלו, עברתי על ההודעות
שהוא השאיר בפורום ועיינתי בפנים אדומות מבושה ומכעס בתשובות שהוא קיבל התחלתי
להבין למה רפאל פרסם את המודעה יוצאת הדופן הזו, ולמה נבחרתי להפוך לעבדו. פתאום
כל המציאות הנפלאה והזוהרת שבה חייתי בשנה האחרונה הפכה לשקר נורא.
מעיון בתגובות שהוא קיבל לבלוג שלו קלטתי
שחלק ממכריו הוירטואליים מכירים אותנו גם בחיים. האנשים הללו שפגשו בי, שדיברו
איתי, העמידו פנים שהם ידידי... הם ידעו שהוא איתי רק כי הוא רוצה לנצח בהתערבות...
ידעו שהקשר שלנו ריק מתוכן ובעיניו אני רק כלי חסר חשיבות ולא אדם בעל רגשות.
הכול התחיל מויכוח מטופש בין רפאל לבין
כמה מחבריו לפורום. רפאל התנגד לסגנון השליטה המקובל של סשנים שכללו אלימות, כאב
והשפלות. הוא טען בחום שסוג כזה של שליטה הוא חולני ומסוכן - גם נפשית וגם פיזית -
לא רק לנשלט אלא גם לשולט, ומצביע על בעיות נפשיות חמורות אצל שניהם.
רפאל טען ששליטה אמיתית ועמוקה שבה העבד
מתמסר לאדוניו לגמרי ולא רק למשך סשן קצר, שליטה של 24/7 נחשבת לשליטה אמיתית.
עבד אמיתי שמחפש יותר מסתם פורקן גופני
זמני זקוק לשולט שימלא את כל חייו, יניח לו לשאת אליו עיניים ולהעריץ אותו. רפאל ניצל
כשרון הביטוי הנפלא שלו כדי ללגלג על אדונים שמסתובבים עם שוט ומגפי עור מרשימים,
מדברים בגסות וקושרים את עבדיהם לפני שהם מצליפים בהם. זו לא שליטה אמיתית הוא כתב
אלא סתם סדיזם חולני שאין לו שום קשר לשליטה במובנה העמוק והרציני ביותר. רק עבד
שמוסר את עצמו לידי אדונו בגוף ובנפש ושואף לשרת אדון שישלוט על חייו ונשמתו הוא
עבד אמיתי, ורק אדון אמיתי ורציני שנולד כדי לשלוט יכול לשעבד עבד בלי שיאלץ להרים
את קולו אפילו פעם אחת. אדון אמיתי לא זקוק לאמצעים זולים ומסוכנים כמו כאב פיזי
כדי לעורר מורא וצייתנות, הציות לאדון וההתמסרות אליו מגיעה ממעמקי נפשו של העבד
ונובעת מאהבה כנה לאדון, אהבה נקייה שאין בה פחד מעונש אלא רק רצון עז לכבד
ולהתמסר עד כלות.
חבריו לפורום לעגו לתיאורית השליטה הזו
וטענו שעבד שיקבל ליטופים ונשיקות במקום מכות יבוז לאדונו ויזלזל בו. מתנגדו
העיקרי של החד קרן היה השוט השחור שנודע באכזריותו ובמספר הרב של עבדיו.
הוא הציע לחד קרן אתגר – לקחת לו עבד
ולנסות עליו את השליטה הרכה שלו, והתערב איתו שעבד שינהגו בו ברכות רבה מידי יאבד
את הכבוד שלו לאדונו ויבגוד בו עם אדונים קשוחים יותר.
החד קרן קיבל את האתגר וכך נולדה המודעה
שפגעה היישר בליבי, שינתה את כל חיי והפכה אותי לעבדו הכנוע של החד קרן.
כחלק מההתערבות התחייב רפאל לנהל בלוג שבו
יתאר איך בחר במועמד המתאים ומה התרחש בין שניהם. הוא עמד בהתחייבות וסיפר בפירוט
את כל דברי ומעשי מהרגע שבו נפגשנו.
תוארתי שם כבחור צעיר וחביב, לא משכיל
ומאוד לא בטוח בעצמו, צעיר מגושם ומתלהב המודע עד כאב למגרעותיו. אחרי שנבחרתי
התחייב החד קרן לעצב ולאלף אותי עד שאהפוך לעבדו הנאמן והמסור והבטיח שהתהליך לא
יארך יותר משנה.
עכשיו הבנתי למה כמה מחבריו ניסו לפתות
אותי שוב ושוב למרות שאמרתי להם בפירוש שהם מטרידים אותי. הם לא היו מעוניינים בי
אלא ניסו להכשיל את רפאל. היה אחד בשם
פיני שוורץ שפשוט רדף אחרי לכל מקום ועורר בי תחושת אי נוחות כל פעם שהביט בי.
מעניין אם הוא השוט השחור, יריבו של החד קרן?
בפוסט האחרון בבלוג כתב רפאל שהשנה הנעימה
שבילה איתי מוכיחה את צדקת דבריו, למרות שנהג בי בעדינות ומעולם לא הפעיל עלי כוח
הייתי צייתן להפליא ונעניתי ברצון לכל משאלותיו. הוא הודה שהוא מופתע מהמהירות בה
השלתי מעצמי את חוסר הביטחון והביישנות שלי וכמה יפה הסתגלתי לחיים איתו, אבל הוא
סבור שעכשיו, אחרי שנה שבה הוא עיצב אותי, חינך אותי והפך אותי לעבד מושלם, הגיע
הזמן לשלח אותי מעל פניו. הניסוי הושלם בהצלחה והגיע הזמן להפסיקו לפני שרגשותיי
אליו יצאו מכלל שליטה חתם את הבלוג ולא פירש למה כוונתו.
הוא קיבל הרבה מאוד תגובות לפוסט הזה. חלקן
מחמיאות וחלקן משמיצות. בין המגיבים התפתח ויכוח ער והם לא הצליחו לגמור בדעתם מי
ניצח בהתערבות - השוט השחור או החד הקרן.
רק מגיבה אחת שכונתה הפיה הוורודה לא
התייחסה כלל לויכוח בין שתי שיטות השליטה, היא כתבה שהיא עוקבת אחרי הבלוג מהפוסט
הראשון ובהתחלה היא חשבה שזה בלוג פיקטיבי, אבל אחרי שפגשה אותנו במקרה במסיבה אחת
היא הבינה שאני באמת קיים, ולדעתה אדון חד קרן עשה לי עוול נורא כשהשתמש בי בלי
ידיעתי ועכשיו, אחרי שראתה אותנו יחד, היא בטוחה שאנחנו מאוהבים זה בזה והגיע הזמן
שחד קרן יחשוף את האמת, יתנצל בפני עבדו ויתוודה על אהבתו אליו.
"אני בטוחה שדורי - זה היה הכינוי
שלי בבלוג - יבין ויסלח לך." סיימה הפיה הוורודה את תגובתה הארוכה בנימה
אופטימית.
רפאל ענה רק לפיה הוורודה, מתעלם משאר
התגובות. "פיה ורודה, הניק שלך הולם אותך להפליא, טיפשונת ורודה שכמוך, לאהבתו
של עבד אין שום ערך בעיני אדון כי הוא רק עבד, ואם את לא מבינה את זה את לא מבינה
שום דבר בשליטה. עדיף שתפסיקי להגיב באתר הזה ותלכי לקרוא סיפורים רומנטיים ורודים
וטיפשיים כמותך.
4. סוף המשחק
כשרפאל חזר, שתוי קצת ועייף, ומדיף ריח
בושם נשי, הוא מצא אותי יושב, אדום עיניים מול המחשב שלו, וממתין לו, מזוודותיי
לצידי.
ארזתי רק את הבגדים הפשוטים והזולים
שהבאתי איתי והשארתי לו את הבגדים היפים שהוא קנה לי. לא לקחתי איתי שום דבר
מהדברים שקיבלתי ממנו, ואפילו השארתי לו מזכרת ממני - החולצה השחורה עם הדפס החד
קרן שלבשתי בפעם הראשונה שפגשתי אותו - לא רציתי לקחת אותה איתי.
"מה קרה?" הוא שאל והתיישב לאט
על המיטה, מביט בי בעצב. הייתי צריך לדכא בכוח את הדחף שחשתי ליפול לרגליו ולחבק
אותן. כעסתי עליו, נפגעתי ממנו, חשתי נבגד ומרומה, אבל עדיין חשתי שייך לו ואהבתי
אותו למרות שרימה אותי בצורה כל כך מכוערת.
"קראתי את הבלוג שלך ואת כל ההתכתבות
שלך בפורום, אני יודע הכול על ההתערבות שלך עם שוט שחור. קראתי גם את התשובה שנתת
לפייה הורודה."
"כן, אני מבין." אמר רפאל ונאנח
אנחה כבדה, "חבל שניגשת למחשב שלי דורון, חבל שלא הקשבת לי."
"עשיתי את זה רק כי המדפסת שלי שוב
התקלקלה. לא התכוונתי לחטט... גיליתי הכל בטעות."
"אתה כועס מאוד?" שאל רפאל,
מביט בי מודאג ורק אז הבנתי שכן, אני גם כועס, כועס מאוד.
"אז מה אם אני כועס? מה זה משנה? הרי
אני עבד שאין לו זכות להרגיש שום דבר. אם לאהבה שלי אין ערך איזה ערך יש לכעס
שלי?" הטחתי בו.
הוא לא ענה. שתק והמשיך לשבת דומם כמו
פסל. לא ידעתי מה עוד אני יכול להגיד לו ולכן קמתי, לקחתי את המזוודות שלי והתחלתי
ללכת.
"אתה עוזב?" שאל רפאל, הולך
אחרי.
"כן, מה עוד אני יכול לעשות?"
"להישאר איתי, לשכוח מה שקראת ולהמשיך
להיות שלי."
"אני לא יכול, לא אחרי שאני יודע איך
הכול התחיל."
"דורון תזכור שזה רק פורום וירטואלי.
אני רפאל, לא חד קרן. מה שבאמת חשוב זה אנחנו, אני ואתה. הבלוג הזה הוא סתם קשקוש
וירטואלי, החיים שלנו יחד הם הדבר האמיתי." אמר רפאל וניסה לגעת בי.
ניערתי את ידו מעלי. "אם הפורום והבלוג
הם רק קשקוש למה הסתרת אותם ממני? למה לא גילית לי את האמת? שיקרת לי שנה שלמה
ואתה ממשיך לשקר, אני הייתי גלוי וישר אתך מהרגע הראשון רפי, ואתה... אתה לא ראוי
להיות אדון. אני לא רוצה אותך יותר. תודה על כל מה שעשית בשבילי, אבל אני לא יכול
להיות אתך יותר. שלום." והלכתי.
שנתיים עברו מאז ראיתי אותו שוב. הבוס שלי
בעבודה קיים את הבטחתו וקידם אותי, ואני הצלחתי מאוד בתפקידי ואפילו נשלחתי לחו"ל
לשנה מטעם המפעל. כל אותו זמן המשכתי ללמוד ולהתפתח, המצב הכלכלי שלי השתפר מאוד ורק
חיי האהבה שלי נשארו תקועים.
כן, היו לי גברים לרוב והרפתקאות בלי סוף.
הייתי פה והייתי שם, הכרתי אנשים, חוויתי חוויות, התבגרתי והחכמתי ורק לאהוב שוב
לא הצלחתי.
שנתיים אחרי שהסתלקתי מדירתו של רפאל
חזרתי לארץ וקראתי שהחברה בה הוא עבד בתפקיד בכיר מאוד פשטה את הרגל וכל עובדיה
פוטרו. ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא ענה, הלכתי לדירה שלו, אבל אנשים אחרים גרו
בה עכשיו. הם קנו את הדירה הזו מאחד, רפאל, אבל אין להם מושג לאן הוא נעלם מאז.
לא המשכתי לחקור. ויתרתי. הוא נעלם ואיננו
חשבתי, ואולי זה רק לטובה.
ערב אחד נסעתי על אופנועי החדש והמבריק לערב
בדס"מ שערך פאב גייז. רציתי לפגוש חברים ותיקים, להתפאר קצת בהצלחותיי, אולי
לתפוס זיון, ואז, בעודי יושב על הבר, מוקף ידידים, שותה בירה, נכנס למועדון פיני
שוורץ, השוט השחור, לבוש כדרכו בבגדי עור שחורים, הבעה שחצנית על פניו, ראשו מגולח
ומבריק, ובעקבותיו פוסע רפאל, גורר רגליים נעולות כפכפים מרופטים, לבוש שראוול
שקוף למחצה ודי מזוהם וחולצת טריקו מקומטת. אם לא די היה בכך על צווארו היה קולר
שחור של כלב, אות לכך שהוא עבד ששייך למישהו. לפי הצורה בה ציווה עליו השוט ללכת ולהביא
לו בירה רפאל, החד קרן שהיה פעם אדוני, הפך לעבדו של השוט השחור.
בהיתי בהם המום. ידעתי שהוא יחוש מושפל אם
יפגוש בי וניסיתי לחמוק משם בחסות ההמון, אבל תקוותי נכזבה, פיני שוורץ סקר בזריזות
את הבאר, איתר אותי מיד וניגש אלי בעוד רפאל נגרר אחריו עם מגש עמוס כוסות בירה.
"הנה דורון, העבד שלך לשעבר."
אמר לרפאל ולקח ממנו כוס בירה, שופך תוך כדי קצת בירה על חולצתו, ובמקום להתנצל צחק.
מעולם לא שנאתי מישהו כמו ששנאתי אותו באותו רגע.
"אתם ביחד עכשיו?" שאלתי, מקפיד
להביט רק בו ולא ברפאל. ידעתי שלא אוכל לעמוד במראה השפלתו האיומה ושגם הוא סובל
מכך שעלי לראותו בשעתו הקשה.
השוט השחור נשף בבוז. "נראה לך? הוא
רק העבד שלי וגם זה עניין זמני. החד קרן היה אדון עלוב והוא עבד עוד יותר עלוב.
נכון רפי?"
"כן אדוני." אמר רפאל בשקט,
מקפיד להימנע מקשר עין איתי.
"תגיד," שינה פיני שוורץ נושא, "האופנוע
המדהים הזה בחוץ הוא שלך?"
"כן, קניתי אותו רק לפני כמה ימים.
מוצא חן בעיניך?"
"מדליק. אולי גם אני אקנה אחד, אפשר
לקחת אותו לסיבוב?"
בימים כתיקונם הייתי מעדיף לשרוף את
האופנוע מאשר להניח לשוט השחור, האדון גס הרוח והאכזר, לגעת בו, אבל קיוויתי שאם
הוא ייסע באופנוע אוכל לשוחח עם רפאל בפרטיות ולכן אחרי שהעמדתי פנים שאני מהסס
מעט אמרתי שכן, אין בעיות, אבל שיחבוש קסדה. יצאתי איתו החוצה, רפאל גורר אחרינו
את רגליו בכפכפיו הבלויים, נושא עדיין את המגש עם הבירות.
נתתי לשוורץ את המפתחות, עזרתי לו לרכוס
על ראשו את הקסדה ואחרי שהוא נסע משם אחזתי בעדינות בזרועו של רפאל וביקשתי ממנו
לבוא לשבת איתי קצת על הספסל בחוץ ולשוחח איתי.
"אבל הבירות של השוט?" הביט
רפאל בחוסר אונים במגש עמוס הכוסות שאחז בידיו.
"לעזאזל עם השוט ועם הבירות שלו."
לקחתי ממנו את המגש ודחפתי אותי לידיו של מישהו שעבר לידי. "קח תשתה, תעשה
חיים." אמרתי לו והובלתי את רפאל לספסל צדדי שעמד בפינת הגינה שהקיפה את הפאב.
"מה קרה רפאל? למה מכרת את הדירה
ולמה אתה במצב כזה?"
הוא משך בכתפיו. "קרה מה שקרה. בחיים
פעם אתה למעלה ופעם למטה, עכשיו אני למטה וכנראה שזה יישאר ככה עד סוף חיי."
"לא נכון, אל תדבר ככה, ולמה אתה עם
השוט השחור? הרי אתה מתעב אותו."
"אין לי הרבה ברירות דורון. אחרי
שהחברה שעבדתי בה פשטה את הרגל התברר שהם הפסידו הכול כולל הפיצויים והחסכונות
שלנו. נשארתי בלי כלום, רק עם חובות."
"בגללי? בגלל ההוצאות שהיו לך עלי?"
נחרדתי.
הוא חייך. "אתה לא עלית לי כל כך
הרבה, וחוץ מזה הרי השארת לי את כל מה שקניתי לך. החובות הם בגללי, הייתי שחצן
ובזבזן וחשבתי שתמיד אני אצליח להרוויח הרבה כסף. טעיתי, אני רואה בזה עונש על מה
שעשיתי לך אז."
"רפאל, היו לי שנתיים לחשוב על זה.
פגעת מאוד בגאווה שלי, זה נכון, אבל סך הכול מה כבר עשית לי? לקחת אותי אליך,
השקעת בחינוך ובלימוד שלי ואהבת אותי, נכון שאהבת אותי?"
"כן, בטח. ידעתי שזה לא בסדר, אבל לא
יכולתי להתאפק, התאהבתי בך מהפגישה הראשונה שלנו וכמו טיפש המשכתי את המשחק הזה של
אדון ועבד. עשיתי שטות, להיות העבד של השוט זה כנראה העונש שלי."
"אפילו לרוצח לא מגיע עונש כמו השוט
השחור." אמרתי, "הוא מכה אותך רפאל?"
"עזוב, זה לא חשוב. תספר לי על עצמך."
סיפרתי לו קצת על עצמי, מדגיש את העובדה
שאני אמנם מצליח ומסודר כלכלית, אבל עדיין לבד.
"בחור יפה כמוך, אני בטוח שמהר מאוד
תמצא מישהו." חייך אלי רפאל חיוך שהיה צל חיוור של חיוכו היפה מאז.
"כבר מצאתי." אמרתי ולכדתי את כף
ידו בכפי.
הוא ניסה לשווא לשחרר אותה, מסביר לי שזה
בלתי אפשרי כי עכשיו הוא שייך לאדונו, השוט השחור ורק השוט השחור יכול לשחרר אותו.
"אבל רפאל, למה אתה לא יכול פשוט
להפסיק לשחק במשחק הזה, להגיד לו שילך לעזאזל ולבוא אלי?"
"אני יכול, אבל אני לא אעשה את זה
דורון. יש לי ולשוורץ הסכם חתום. עכשיו אני רק עבד חסר פרוטה, אבל עדיין יש ערך
להבטחה שלי, לפחות בעיני, ואני לא אפר אותה דורון, אפילו לא למענך." הסביר
רפאל ושתי דמעות הבהיקו על ריסיו. הושטתי את אצבעי וניגבתי אותן בעדינות ובדיוק
ברגע העדין הזה נשמע קול טרטור האופנוע ושוורץ הופיע בקצה הרחוב, הבחין בנו ונסע
לעברנו במהירות עד שנעצר בחריקה מול הספסל שלנו.
"אופנוע נפלא! איזה מהירות, איזה
עוצמה!" השתפך בשמחה, "יש מצב שאתה מוכר לי אותו דורון?"
"כן, אבל לא תמורת כסף." אמרתי
והחזקתי חזק את ידו של רפאל, לא מניח לו להתרחק ממני.
"לא תמורת כסף? אז מה אתה רוצה עליו?"
"אני רוצה את החד קרן. אני רוצה
שתוריד ממנו את הקולר ותיתן לי אותו."
"אתה לא נורמאלי, הוא לא שווה אפילו
את הגלגל של האופנוע הזה." אמר שוורץ בבוז, "בשביל מה אתה צריך אותו?"
משכתי בכתפי ושתקתי. שוורץ ליטף את
האופנוע באהבה, הביט בנו בפליאה, ואז רכן והתיר במשיכה את הקולר מצווארו של רפאל.
"שיחקת אותה חד קרן." אמר, נתן
גז והסתלק.
"בוא רפאל, בוא נלך הביתה."
אמרתי לאדון לבבי האחד והיחיד וקמתי מהספסל.
"כן אדוני." הוא אמר בעייפות
וקם גם כן.
"רפאל," אמרתי, "יש לי
בקשה ענקית אליך."
"כל מה שתבקש, אני לרשותך אדוני."
אמר, מביט בי בהכנעה. "בבקשה ממך, מספיק עם זה, די עם כל המשחקים האלו של
אדון ועבד, אני עייף מזה, נמאס לי. אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך ורק אותך, ואני
רוצה שפשוט נגור יחד כמו סתם שני אנשים שאוהבים זה את זה. בסדר?"
הוא הנהן. "בסדר דורון."
"קדימה, בוא נלך לתפוס מונית הביתה,
ואהה... עוד דבר, אתה מוכן לשרוף את הבגדים האלו ברגע שתוריד אותם מעליך?"
"אין בעיות." חייך רפאל, "ואם
יורשה לי, גם לי יש בקשה קטנה אליך דורון."
"בטח, כל מה שתרצה רפי."
"די עם אופנועים, תעשה לי טובה
ותסתפק במכונית, אני מת מפחד כל פעם שאתה עולה על אחד מהכלים המפלצתיים האלו."
הוא נפטר מהבגדים האיומים שלבש ואני לא
קניתי עוד אופנוע. שנינו גרים יחד בדירה נחמדה, לא גדולה ומפוארת כמו הדירה הישנה
שלו, אבל נחמדה מאוד, ועם חדר שינה גדול מספיק בשביל מיטה עם ארבע מוטות בקצותיה
וארגז עץ למראשותיה.
רפאל מצא עבודה חדשה, פחות מכניסה מהקודמת,
אבל אנחנו לא בזבזנים גדולים, וגם עם פחות כסף אנחנו חיים טוב ומאושרים יחד. אין
יותר דיבורים על עבד ואדון, הפסקנו עם השטויות האלו ועכשיו אנחנו כמו כולם.
אנחנו אפילו רבים לפעמים כשרפאל נוזף בי
שאני מפנק אותו יותר מידי, אוסף אחריו בגדים שהוא מפזר, מבשל למענו, ולא מניח לא
אפילו לרחוץ כלים, ובגללי הוא נעשה עצלן ובלגניסט.
"מה לעשות שהטעם שלי זה גברים עצלנים
ובלגניסטים עם כפות רגלים יפות וטעימות?" אני מתנצל וכורע על ברכי לפניו, חולץ
את נעליו, מסיר את גרביו ומבצע את זממי בכפות רגליו הצרות והעדינות.
הוא
נאנח ואומר שאני מטריף אותו, ואי אפשר לריב ככה, ואחר כך אנחנו שוכחים על מה
דיברנו קודם, אוהבים זה את זה ונרדמים מאושרים אחד בזרועות
השני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה