ב. ככה זה אצלנו

באותו לילה, אחרי חודשים רבים שבהם כמעט לא חשבתי עליו, חלמתי שוב על שלומי, חלמתי שהוא חזר פתאום, צוחק ומספר לי שהכול היה טעות, שהוא בכלל לא מת ושהוא התגעגע אלי כל כך... והתעוררתי, מאושר עד לרגע שהבנתי שזה היה רק חלום. האכזבה הייתה כל כך קשה עד שפרצתי בבכי, כובש את פני בכרית כדי לא להעיר את תומר שכרך מתוך שינה את ידו סביבי ואחז בי עד שנרגעתי ונרדמתי שוב.

התעוררתי כמו תמיד בשש בבוקר והחלטתי שאני זקוק לכמה דקות לבד, עם עצמי. תומר ישן עדיין ואני זחלתי בזהירות מהמיטה, חומק למקלחת וסוגר אחרי חרש את הדלת כדי לא להעיר אותו. 

אחרי ששטפתי פנים וצחצחתי שיניים נעצתי בפרצופי מבט תקיף – תשמע שרגא, אמרתי לעצמי בהחלטיות, קח את עצמך בידיים ויפה שעה אחת קודם, הבחור הזה, השאול הזה, הוא רק ילד שבקושי השתחרר מהצבא. אל תשכח שאתה כמעט בן ארבעים ושהוא בקושי נולד כשאתה כבר הגעת לבקו"ם. זה שבמקרה הוא חולק גנים עם שלומי ובגלל זה דומה לו פה ושם לא אומר כלום, אז למען השם, תשתלט על עצמך, תפעיל קצת שיקול דעת ושכל ישר, וגם אם אתה מתעקש לעבור את משבר גיל הארבעים שלך בגלל ילד שעוד לא יודע מה הוא יעשה כשיהיה גדול תואיל בטובך לעשות את זה בטוב טעם ובדיסקרטיות, בלי לפדח את תומר שתמיד התנהג אתך בהגינות (חוץ מהמקרה הלא ברור ההוא עם רובי שבאמת לא שייך לשום דבר) ותנסה לא לעשות צחוק מעצמך בגלל הילד הזה ש...

"אתה יפה, אתה יפה, תפסיק להעריץ את עצמך ולך לעשות קפה." הפריע לי תומר להטיף לעצמי מוסר, שלף את הזין שלו והתחיל להשתין.

"אני לא מעריץ את עצמי, נהפוך הוא." אמרתי והתחלתי להתלבש.

"למה אתה מתכוון נהפוך הוא?" פיהק תומר מלא פיו.

"אני מתכוון בדיוק למה שאמרתי." עניתי לו בקיצור זועף וברחתי למטבח להכין קפה לפני שהוא ישאל למה אני תוקפני כל כך על הבוקר.

"אתה כועס עלי פולי?" שאל תומר שהגיע למטבח בעקבותיי, "אני יודע שהיום תורי להכין קפה, אבל התעוררת לפני אז חשבתי שלא תתנגד..."

"אני לא כועס, מה פתאום כועס? וסליחה שהתנפלתי עליך."

"טמבל." אמר תומר ברכות וחיבק אותי. בדיוק התנשקנו כששאול כשל למטבח, לבוש רק בתחתוניו למרות הצינה ששררה במטבחנו בבוקר.

"איזה מתוקים." הצטחק וצנח ברישול על כסא, "עוד תשכנעו אותי להחליף את הפרפר שלי בלב."

"מה?" שאל תומר, מביט בו מופתע, "איזה פרפר?"

אני דווקא הבנתי למה שאול מתכוון אבל העדפתי, במקום להאיר את עיניו של תומר, לשאול את האורח שלנו אם לא קר לו בלי חולצה, ולמה הוא מסתובב רק בגרביים.

"שכחתי את הכפכפים אצל אימא." פיהק שאול וחיבק את כתפיו בזרועותיו. "תגידו, אין לכם מחשב?"

"יש למעלה, בחדר השינה שלנו. למה, אתה רוצה לבדוק את המייל שלך?"

"זה בסדר, יש לי לפטופ, רק רציתי לדעת אם אתם מחוברים לאינטרנט." הלך שאול לחדרו וחזר לבוש חלוק מגבת, נושא לפטופ דק גזרה ויקר למראה.

"איך אתה רוצה את הקפה שלך?" שאלתי, מתרכז במזיגת מים רותחים מהקומקום כדי לא להביט בחלקת עורו החשוף שבצבץ, שחום, חלק ומפתה, מבעד לחלוק הקשור ברישול על מותניו.

"לא משנה, העיקר שיהיה רטוב וחם." צחק שאול, הדליק את הלפטופ שלו ושמח לגלות שהוא הצליח להתחבר מיד לאינטרנט. "נהדר." האיר חיוך מרוצה את פניו, "קיבלתי המון הודעות. תגידו, אני יכול להודיע שאני ממוקם?"

תומר ואני החלפנו מבטים. "ממוקם?" שאל תומר לאיטו, מביט בי בדאגה, "למה בדיוק אתה מתכוון ממוקם?"

"אתה מתלוצץ?" נדהם שאול, "אל תגיד לי שלא שמעת אף פעם על אטרף?"

"הוא שמע." התערבתי והגשתי לו את הקפה, "אבל הוא לא ממש בקיא בפרטים, וזה בסדר, אתה יכול להגיד שאתה ממוקם שאול, אבל תזכור בבקשה שמסתובבים אצלנו ילדים קטנים, אז תיזהר."

"אין בעיות, אני אזהר." הבטיח שאול.

"ואל תשכח קונדומים." הוספתי.

"יהיה בסדר אימא." לגם שאול מהקפה, נגס בעוגה, ותוך כדי כך גם ענה לנייד שלו שצלצל פתאום.

תחושת הדג'ה וו שנתקפתי בה כשהבטתי בו עוררה בי אי שקט. עזבתי את הקפה ונעמדתי ליד השיש להכין לי סנדוויצ'ים, מפנה אליו את גבי, ובכל זאת ידעתי בדיוק איך נראות פניו כשצחק לתוך הטלפון, אוחז אותו במיומנות בין כתפו לאוזנו, ממתיק סוד עם מי שזה לא היה מהצד השני של הקו וליבי נצבט בכאב עתיק שהגורם לו מת מזמן.   

מטבעי אני אדם משעמם למדי, כבד וצפוי, חסר חוש הומור ונחבא אל הכלים. כל יום אצלי דומה למשנהו ומאז ומתמיד הרגשתי כמו פרח קיר, צופה מהצד בחיים הסוערים של אחרים בעוד חיי שלי מתנהלים לאיטם, נטולי כל דראמה. רק אחרי ששלומי התרסק לתוך חיי התעוררתי והתחלתי גם אני לחוות סערות רגש, התפרצויות קנאה ותשוקה שאיש מלבדו לא הצליח להעיר בי. זה היה סוד הקסם שלו עלי, בעוד שאני הצלחתי בעצם נוכחותי להרגיע את נפשו הסוערת, לארגן את חייו שדהרו תמיד במהירות מצרה אחת לשנייה, נופלים מן הפח אל הפחת.

אני ייצבתי אותו והוא הסעיר אותי, משכנו ודחינו זה את זה כמו קטבי מגנט ולאורך כל הזמן שהוקצה לנו יחד בעולם נאבקנו זה בזה, מנסים להגיע לאיזון שיאפשר לשנינו לחיות זה עם זה, ואז הוא שבר את הכלים ומת פתאום, עוזב אותי לבד, ושוב שקעתי בשגרה אפורה ומנומנמת שגם החיים עם תומר לא הצליחו להפר.

בואו של שאול לחיי העיר אותי מחדש. מאז בואו חוויתי שוב פריחה של יצירתיות מפתיעה. לראשונה מאז מותו של שלומי הצלחתי לכתוב בזה אחר זה מספר סיפורים קצרים, רווי תשוקה והומור שהסתיימו בצורה מפתיעה ומצחיקה, וקצרתי שבחים מקוראי המופתעים שכבר התרגלו למצוא אצלי רק סיפורים מציאותיים, ארוכים ועצובים, בעלי סוף צפוי ומדכא שגרם להם לשקוע בהרהורים נוגים.

אין לי מושג למה הם המשיכו לקרוא אצלי את הסאגות המעייפות והאפרוריות ההן, אולי כי לעומת הצרות שהפלתי על גיבורי הבדויים החיים האמיתיים שלהם נראו יפים ומלאי תקווה.

כן, שאול נעשה המוזה שלי בדיוק כמו אהובי המת, וגם אותו אהבתי ככל שאדם בגילי יכול לאהוב צעיר יפה כמוהו, ועם זאת ברור היה לי שבעיני שאול אני רק דוד קשיש שזמנו עבר ושבקרוב הוא יפרח לדרכו, יעזוב אותי כדי לחיות את חייו. זה היה בסדר, לא רציתי להפריע לו, די היה לי להביט מהצד בגבר הצעיר והנמרץ הזה ולקנא חרש בדרך בה מיצה כל רגע מנעוריו, נהנה בגלוי ובלי להתבייש מהמיניות שלו, מחליף בני זוג בתיאבון מעורר קנאה.

מודע היטב לכך שהזמן חולף במהירות ניצלתי כל רגע של נוכחותו בחיי כדי לשאוב ממנו השראה ואגרתי במוחי זיכרונות מדמותו, זיכרונות שקיוויתי שיספיקו לי עד סוף חיי. 

חודש בערך אחרי ששאול התחיל לגור אצלנו חגגו תולי ונינה חמש שנות מגורים יחד. לכבוד האירוע ערכנו ארוחת ערב והזמנו אליה גם את מקס ומישה שחזרו זה עתה מחופשת סקי באיטליה.

"למה אתה עושה את זה לעצמך?" שאל מקס אחרי שהתאושש מהתדהמה שתקפה אותו כשראה לראשונה את שאול.

"אני בסדר." עניתי לו, "מי שנראה לי מזועזע זה דווקא אתה."

"אני לא מזועזע דוצ'ינקה." הזעיף מקס גבות עבותות מעל עיניים חכמות שהצליחו להביט ישר לתוכי, "אני קצת מופתע, זה נכון, הוא דומה מאוד לפרענק המשוגע שלך. ברגע הראשון חשבתי שאני רואה את רוח הרפאים של שלומי, אבל אני לא הייתי מאוהב בו ואתה כן. קובי לא היה צריך לבקש ממך לתת לו לגור אצלכם. מה תומר חושב על כל העסק הזה?"

"תומר אף פעם לא פגש את שלומי ואין לו מושג עד כמה שאול דומה לו. בעצם אף אחד מהחברים שלי כיום לא יודע ש... עזוב, לא חשוב."

"זה כן חשוב." הניח מקס יד כבדה על כתפי, ממשיך להביט דרך החלון בשאול ששיחק בחוץ עם יותם וטלי, מניח להם לרדוף אחריו, לקפוץ עליו, ולרכב על גבו. "בדיוק אותו הצחוק." מלמל לעצמו ברוסית ונאנח.

"מה? גם אתה נדלקת על הכושי הזה?" הזעיף מישה את פניו והצטרף אלינו, הציץ לרגע אל הילדים ששיחקו בחוץ ואחר כך סובב אליהם את גבו כאילו ניסה לבטל את קיומם.

מקס צחק וצבט, משועשע, את לחיו של מישה. "הוא צעיר מידי בשבילי, אבל אתה מוזמן לנסות אם תרצה."

מישה נעלב והסתלק משם בפרצוף חמוץ. "עכשיו הוא יעשה לי פרצופים כל הערב ואני אצטרך לקחת ויאגרה כדי להרגיע אותו." נאנח מקס.

"מה אתה מתלונן? לפחות יש לך בשביל מי לקחת ויאגרה. היית מעדיף לחפש בחורים באטרף?"

"אני משאיר את אטרף לצעירים, בגילי עדיף לחפש ברחוב ובגן." הוא הניח יד על זרועי, "רק אל תגלה למישה מה אמרתי, הוא מקנא לי כמו בחורה, אני לא מבין את זה, בחור יפה כמוהו..." חייך, מרוצה מאוד מעצמו, ובצדק.

מקס כבר היה מעל לחמישים ולמרות גילו אף פעם לא חסרו לו בחורים צעירים שכרכרו סביבו והשתוקקו להיכנס למיטתו. אני, שהכרתי אותו היטב וזכיתי לבלות במיטתו כששנינו היינו צעירים יותר ידעתי היטב למה, ואפילו היום, אם לא הייתי חושש ממישה, הייתי שמח לכמה שעות פרטיות איתו.

"אתה צריך להגיד לו תודה ולשמוח שהוא בכלל מסתכל עליך." נזפתי במקס בצחוק, שמח שהצלחנו להישאר ידידים גם אחרי כל כך הרבה שנים, גברים, מריבות וזיונים.

"דוצ'ינקה." הוא סובב אותי אליו והניח את ידיו על כתפי, מביט ישר בעיני, "אחרי שהכושי המשוגע שלך מת היית כל כך עצוב... פחדתי שאתה תלך אחריו." הוא מעך את כתפי בכפות הדוב החזקות שלו, "אלוהים שאתה לא מאמין בו אוהב אותך כנראה, ולכן אתה עדיין חי ובריא, ואפילו מצאת מישהו שמוכן לסבול את כל המשגינעס שלך. אני מבקש ממך, תיזהר ואל תעשה עוד פעם את אותן הטעויות, אתה כבר לא ילד ואין לך את הכוחות שהיו לך פעם, תבטיח לי לשמור על הלב שלך."

הדאגה שראיתי בעיניו, דאגת אב לבנו, נגעה מאוד לליבי. לא יכולתי לענות לו כי גרוני היה חנוק מדמעות, הנהנתי בלי מילים ובמקום לדבר חיבקתי אותו, מניח את ראשי בשקע כתפו, שואף מלא ריאותיי את ריחו המוכר ונוסך הביטחון, מרגיש לרגע שוב כמו הילד הצעיר והמבולבל שהייתי פעם, ילד שחזר לחיים בעזרת הגבר החזק והעקשן הזה שלא ויתר לי על עצמי ולא התייאש ממני גם אחרי שנואשתי מחיי.

עמדנו רגע חבוקים ואז נכנס תומר לחדר, נושא את טלי בידיו. לרגע נפגשו עיני בעיניו ושנינו קפאנו על עומדנו. ברור היה שהוא לא אהב את מה שראה, אבל הוא שתק, הסתובב מהר ויצא. 

הנחתי למקס ורצתי אחריו. הוא השכיב את הקטנה על המיטה והוריד את החיתול הרטוב שלה. "זה לא מה שאתה חושב." אמרתי, והגשתי לו חיתול חדש.

"אז מה זה אם ככה?" שאל, קיפל בקפידה את החיתול המשומש, לקח את החיתול היבש והגיש לי את הרטוב.

"מקס רק ידיד ותיק שלי תומר, זה הכול." השלכתי לפח את החיתול המסריח והכבד משתן.

"החיבוק שלכם נראה לי קצת יותר מחיבוק ידידותי." העיר תומר כבדרך אגב, אבל ידיו רטטו כשהידק את פסי ההדבקה של החיתול החדש.

"טלי, טלי!" התפרץ יותם לחדר השינה, "איפה את? בואי כבר, אני ושאולי מחכים לך."

היא התפתלה וקפצה על רגליה, ממהרת למרות שמכנסיה היו עדיין מופשלים. תומר רץ אחריה כדי להרים אותם, ושוב נקטעה השיחה שלנו. לא סתם אומרים שילדים קטנים גונבים את ההצגה, קשה מאוד לערוך סצנות קנאה דרמטיות כשיש בסביבה ילדים שצריך לטפל בהם. הדרמות הקטנות שלהם תמיד באות קודם ולא סובלות דיחוי כמו אלו של המבוגרים. 

חזרנו לדבר רק אחרי שטלי ויותם נישאו בידי האימהות שלהן (שהגיעו למעין שביתת נשק זמנית ונראו כאילו הן שוב יכולות לסבול זו את זו) חזרה למיטותיהם. מקס ומישה הלכו הביתה שלובי זרוע ושאול יצא לבלות אי שם עם מישהו מסתורי שהזמין אותו לדייט.

"אני לא זוכר שאני הלכתי בגילו לדייטים." זרקתי הערה מגששת לעבר תומר ששתק בהפגנתיות מהרגע שראה אותי ואת מקס יחד.

"לפי מה שסיפרו לי עליך אתה קודם נכנסת איתם למיטה ורק אחר כך שאלת אותם איך קוראים להם." ענה לי תומר בנבזות, ולרגע עמדנו זה מול זה בחדר השינה הגדול והיפה שלנו, ניצבים משני עברי המיטה הזוגית שבה ישנו ואהבנו זה את זה בשנה האחרונה, מביטים אחד בשני כמו אויבים שמעולם לא ליטפו אחד את גופו הערום של רעהו, נהגו זה בזה בעדינות וברוך ועשו הכול כדי לגרום עונג ושמחה זה לזה.

"זו הייתה מכה מתחת לחגורה." אמרתי בשקט אחרי שהצלחתי להתאושש מההערה המכוערת שלו, "ואני לא חושב שהיא הגיעה לי תומר."

"לא? ואני חושב שכן. לא אכפת לי שתזדיין עם יזיזים שלך מהעבר, אבל לפחות אל תעשה את זה באמצע הבית כשהילדה שלי בסביבה." אמר תומר וכתמי סומק מכוערים התפשטו על לחייו.

"תומר, אתה טועה לגמרי, זה פשוט אידיוטי. מקס חבר מאוד ותיק שלי ו... נבזי מצידך לדבר ככה, אתה יודע עד כמה אני אוהב את טלי. אני בחיים לא אעשה משהו שעלול לפגוע בה."

"אני יודע." אמר תומר והתיישב על המיטה, גבו אלי, "לא התכוונתי, אבל כאב לי לראות אותך מתחבק איתו."

"אין שום סיבה, הסתכלנו על שאול משחק עם הילדים ונזכרנו בשלומי ו... רק התחבקנו לרגע, זה הכול. אני לא מבין למה עשית מזה סיפור כזה גדול."

"זה הכול?" שאל תומר במרירות, הציץ לעברי מעבר לכתפו ואחר כך כבש את פניו בכפות ידיו, "אני מתחיל להצטער שהזמנו את שאול לגור אצלנו, כמה זמן הוא עוד יגור פה? לא נראה לי שהוא מחפש דירה."

"הוא נמצא פה רק חודש תומר, ורוב הזמן הוא עובד, או לומד, או מבלה עם חברים. במה הוא מפריע לך?" 

"לי הוא לא מפריע, אבל מאז שהוא פה אתה מתנהג משונה."

התיישבתי לצידו והנחתי יד על ברכו, "איך משונה? למה אתה מתכוון משונה?"

"לא יודע בדיוק, אתה... אתה מתחבק לי פתאום עם מקס ו... לא יודע, שוגי אמר לי שהוא כמעט חטף התקף לב כשהוא ראה את שאול. ברגע הראשון הוא חשב שהוא רואה את רוח הרפאים של שלומי."

"כן, ממבט ראשון הם באמת דומים." הסכמתי.

"וזה לא מפריע לך?"

"בהתחלה זה קצת הטריד אותי, אבל האמת שאנחנו לא רואים אותו הרבה, הוא ישן המון מחוץ לבית."

"כן, וכל פעם עם מישהו חדש. כבר הפסקתי לספור כמה גברים עברו במיטה שלו."

"אתה מקנא?" הצטחקתי וטלטלתי קלות את ברכו, "גם לך בא לפתוח כרטיס באטרף?"

תומר נשאר רציני. "ממש לא." אמר בחמיצות, "ולך?"

"השתגעת? בגילי? אין לי תקציב לדברים כאלו."

"אני בטוח שאם תחפש תמצא זיונים גם בחינם, אם מקס בגילו מוצא גם אתה תמצא."

"מקס הוא משהו מיוחד. איפה אני ואיפה הוא?"

"מה כל כך מיוחד בו, זה מה שהייתי רוצה לדעת? לדעתי הוא סתם דוב רוסי שמן ושעיר." 

לא להאמין, פתאום הוא מקנא לי, ודווקא במקס. "אתה לא מספיק מבוגר כדי להבין את זה, אבל כשתגדל אני מבטיח להסביר לך מה הסיפור של מקס." התבדחתי ושלחתי יד ללטף את שערו, משועשע מעט מהתקף הקנאה שלו.

להפתעתי הוא נרתע בכעס ממגעי והכניס לי אגרוף בכתף. "אל תיגע בי!" רשף בזעם, "בוגד אחד." ודמעות זעם מילאו את עיניו, מציפות באודם את הלבן של עיניו הבהירות.

"אני בוגד?" קמתי במהירות, מופתע מהמכה הפתאומית.

תומר קם גם כן ונעמד מולי, אגרופיו קפוצים, רועד כאילו נעשה לו פתאום קר, מביט בי בשתיקה עוינת שעוררה בי זעם נורא.

"יש לך חוצפה לקרוא לי בוגד, אל תחשוב שאני לא יודע שאתה מזדיין עם רובי בקומה השנייה של הפייגלע, אדי סיפר לי שהוא תפס אתכם על חם, ושלא תעז להכות אותי יותר, אני לא שייך לך וזכותי להתחבק עם מי שאני רוצה!" צעקתי, והסתלקתי למטה בכעס, מנסה לעכל את המכה המפתיעה הזאת שבאה לי מידי מי שחשבתי לחבר.

ישבתי בסלון, בוהה בטלוויזיה הכבויה, מנסה לחשוב מה לעשות הלאה. פתאום תפסתי עד כמה הייתי מתוח וחסר מנוחה בחודש האחרון. חדירתו של שאול לחיי הפרה את השלווה המשעממת של חיי עם תומר, ולמרות שראיתי אותו מעט מאוד – בעיקר בבקרים ולפעמים כשהיה בא איתי לעבודה – הרי שעצם נוכחותו בעולמי צבעה הכול בצבעים חיים וחדים יותר, והכניסה התרגשות לאוויר.

נוכחותו גרמה לי להרגיש חי כמו שחשתי פעם, כשהייתי עם שלומי, אבל גם הכניסה בי חוסר מנוחה, שחלחלה אל תומר, וגם עייפה אותי מאוד. מעולם לא חשתי כל כך מותש ויגע, השתוקקתי לחזור למיטה שלי, להתכסות בשמיכה שלי, להניח את ראשי על הכרית שלי, ומה עם הכדור שעלי לקחת כל לילה? שלא לדבר שעדיין לא צחצחתי שיניים...

"פולי?" הציץ לעברי תומר מעבר למעקה, עומד מהוסס בקצה גרם המדרגות, "אתה בסדר?"

"כן, אני פשוט נורא עייף, ואני עוד צריך לקחת כדור. אכפת לך אם אני אקח גם את הכרית שלי? אני הרוג, איפה יש עוד שמיכה? אני קופא מקור על הספה הזאת."

"אז למה שלא תחזור פשוט למיטה ודי?" הציע תומר בהגיון, נראה שוב כמו תומר הרגיל והרגוע. הבטנו זה בזה ובלי להוסיף עוד מילה עלינו בשתיקה לחדר השינה והלכנו לישון כרגיל.

רק כששכבנו זה לצד זה בחשכה חזרנו לדבר שוב. תומר התחיל, "לא התכוונתי להרביץ לך." אמר בקול חרישי והסתובב, פניו אלי, "אני פשוט... לא יודע מה קרה לי פתאום... הכאבתי לך מאוד? אפשר לראות?"

"אין מה לראות, בכלל לא כאב לי, רק הופתעתי מאוד. לא חשבתי שדווקא אתה... מה עובר עליך?"

"לא יודע." אמר תומר בקול אומלל, "אני נורא מצטער על הקטע הזה עם רובי, זה קרה רק כמה פעמים ותמיד ביוזמתו. אחרי כמה פעמים הוא הפסיק ומאז לא חשבתי על זה יותר... אני מצטער מאוד." רטט קולו.

"נו, מה אתה בוכה? באמת תומר, תפסיק, לא קרה שום דבר, די עם זה, שנינו פשוט נורא עייפים. נו, די, בוא נלך לישון כבר וזהו." 

התעוררתי ממגע של יד על בטני, מחליקה בעדינות, רק עם קצות האצבעות, יורדת מתון מתון עד לערוותי, בוחשת את תלתלי השיער בשיפולי בטני ואז מטפסת בעדינות לאורך זקפת הבוקר שלי, עוטפת אותה, מחליקה לאורכה.

"נעים?" לחש תומר באוזני.

"אהה..." התהפכתי, מגשש לעברו, פוגש בעונג את אברו הזקוף, מצמיד אליו את בטני. אנחנו מתחבקים, מתחככים זה בזה, ואז הוא ניתק מעלי, צולל מתחת לשמיכה, ראשו בין רגלי, פיו סוגר על הזין הזקוף שלי. לשונו טועמת אותי, ידיו מעסות את ישבני, זה כל כך טוב, איזה כיף להתחיל ככה את היום. "אל תפסיק, עוד..." גנחתי, ואז, כשכבר כמעט, נזכרתי פתאום והדפתי אותו מעלי. "קונדום." 

"אוף." נאנח תומר, "אבל פולי..."

אני מתעקש לא לוותר על הגנה, והוא נכנע, שולף קונדום והכול מתחיל מחדש. זה לא אותו דבר עם הגומי הדקיק וההכרחי הזה, אבל אין ברירה, שמים אחד לי ואחד לו ואני מפצה אותו כמיטב יכולתי על המטרד הזה, ובסופו של דבר שנינו גומרים באנחה, מתכרבלים עוד כמה דקות גנובות מתחת לשמיכה, מאזינים בעונג לגשם החרישי שאמנם מרטיב לנו את הכביסה, אבל מצד שני מנקה את האוטו ומיטיב עם מפלס הכנרת, וסולחים זה לזה על המריבה של אתמול בלילה.

תומר מתנצל על התקף הקנאה, מבקש סליחה, מאשים את האקס שלו שעשה לו שריטה רצינית בגלל הבגידות שלו, ומבטיח שזה לא יקרה יותר.

אני אומר לו שזה בסדר, אפילו קצת מחמיא, למרות שבאמת לא הייתה לו סיבה, החיבוק עם מקס היה חיבוק ידידותי בלבד.

הוא מבטיח שהוא מאמין לי ושמעכשיו, אם משהו יפריע לו, הוא ידבר קודם ולא יכעס יותר. כמו מתוך הסכמה אילמת שנינו לא מזכירים את שאול ומתנהגים כאילו אין לו שום קשר למה שקרה.

נוח לנו להתעלם מרוחות הרפאים המרחפות מעלינו וכמו שני פחדנים אנחנו מקווים שאם לא נדבר על זה הבעיה תתפוגג מאליה. 

כאילו חש שנוכחותו מעכירה את השלווה בביתנו שאול צמצם את המגע איתנו עד למינימום ההכרחי ואת רוב זמנו הפנוי בילה ספון בחדרו, צמוד למחשב שלו, וגם כשבא לעבוד איתי בבית המלאכה נותר מכונס בעצמו, שתקן שלא כרגיל.

אחרי כמה ימים של שתיקה מהורהרת השיאה אותי סקרנותי – שתמיד מצליחה להתגבר על נימוסי הטובים – ופניתי אליו, מפריע לו לבהות נוגות בקפה הבוקר.

"הכול בסדר אצלך שאול?"

"כן, למה?" הוא התנער והזדקף, "הכול טוב." אמר והעלה על פניו חיוך מאומץ.

"אתה נראה קצת... לא יודע, בזמן האחרון נעשית שקט כזה."

"מי? אני? מה פתאום? אני בסדר גמור, זו סתם תקופה כזו, לא יודע, בזמן האחרון..." קולו גווע והוא משך בכתפיו ושקע שוב בתוך עצמו.

"מה בזמן האחרון?" אחז תומר בחוט השיחה ששאול שמט מידו, מנסה לגלגל אותו הלאה.

"לא יודע, נראה לי שנמאס לי כזה מכל הסטוצים האלה."

"מה? כבר התעייפת מסקס?" גיחך תומר, " אתה לא צעיר מידי לזה? כשאני הייתי בגילך..."

שאול משך בכתפיו, "זה לא שאני עייף, אני פשוט... פגשתי מישהו ו..."

"ומה? הוא נכנס לך לנשמה? משגע לך את השכל?" הצטחק תומר.

"משהו כזה." נאנח שאול.

"מזל טוב." חייכתי אליו בעידוד, "הגיע הזמן, הוא חמוד? מתי גם אנחנו נוכל לפגוש אותו?"

"הוא חמוד מאוד." אמר שאול, "לא רק שהוא נראה מצוין הוא גם ממש חכם, שחר הוא בחור מדהים, הוא מתלבש נהדר והוא מצחיק ונחמד, הוא פשוט מושלם, אבל..."

"אבל מה?"

"אנחנו לומדים יחד לפסיכומטרי, הוא לא יודע שאני הומו, ואני די בטוח שהוא סטרייט, אבל לא בטוח לגמרי."

תומר ואני החלפנו מבט, שנינו כבר היינו בסרט הזה והבנו בדיוק איך הוא מרגיש. "אם לא תשאל לא תדע." פסקתי.

"אני לא מעז." נאנח שאול, "ומה אם הוא לא?"

"אז לא, מה כבר יכול להיות? אל תגיד שהתאהבת בו?"

שאול שתק, אבל הבעת פניו האומללה אמרה הכול.

הצפנו אותו בשאלות – מה מר מושלם לובש? איך הוא מתייחס לבנות? מה אומרת שפת הגוף שלו? לאן הוא מסתכל כשהוא משוחח עם נשים, ועם גברים?"

שאול ניסה לענות לשאלות שלנו, אבל אי אפשר היה להבין מהתשובות שלו כלום. הוא היה מוקסם מידי מהבחור הזה שהתייחס אליו בחביבות, אבל לא יותר מזה. שאול שפתח כרטיס באטרף עוד לפני שמלאו לו שש עשרה וניהל את חיי המין שלו דרך המחשב לא פיתח מימיו גיידאר יעיל והיה חסר ישע כתינוק כשניצב לפניו בן אדם שאי אפשר היה לבדוק את הפרופיל שלו ולדעת הכול על העדפותיו במיטה עוד לפני שפצה את פיו.

"הבעיה שלך היא שעד כה פגשת  גברים רק באטרף או במסיבות של הומואים וכל מה שנשאר לך זה לברר מה מחפש ואיפה ממוקם." הסביר לו תומר, מגלה תובנות שהפליאו אותי בדקותן, "כמו כל ההומואים של היום אתה חי בבועה ורודה וברגע שאתה יוצא ממנה אתה מתבלבל לגמרי, ברוך הבא לעולם האמיתי שאול."

"יכול להיות שאתה צודק, אבל מה זה עוזר לי עכשיו?" נפלו פניו של שאול.

"מה שאתה צריך זו עצה מאנשים בגילנו שפיתחו את הגיידאר שלהם בעולם האמיתי, אל תשכח שמחוץ לבועה של אטרף אנחנו רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה, בזמנו, לפני פרוץ האינטרנט, מי שלא רצה להתפדח היה צריך לדעת לזהות מי בקטע בלי לשאול שאלות מסגירות."

"אבל אם אני אביא אותו אליכם הוא ישר יבין ש... אל תעלבו, אבל אם הוא סטרייט אני ממש לא רוצה שהוא ידע עלי. ללימודים שלי אין שום קשר להעדפות שלי במיטה."

"אם הוא בחור כזה נחמד זה בטח לא יפריע לו."

"ומה אם כן? ומה אם..." שאול התפתל בחוסר נוחות על כסאו, מבויש קצת, אבל נחוש לא להסתכן ביציאה מהארון שלא לצורך.

"אתה פוחד שהוא יפסיק להיות ידיד שלך אם הוא ידע שאתה הומו?" ניסחתי עבורו את הבעיה.

שאול הנהן. "אני יודע שזה נשמע מאוד פחדני מצידי, אבל בקורס של הפסיכומטרי אני מעדיף להיות סתם עוד תלמיד, אני לא מעוניין להניף דגל גאווה בכל מקום. יש לי עוד כמה חודשים ללמוד שם ואני לא רוצה שיסתכלו עלי בתור ההומו הזה, יש בי עוד דברים חוץ מההעדפות שלי במיטה, אם הוא רק לא היה כזה... כזה מושלם ומהמם ומדהים ו..." הוא ניער בתנועת ראש חסרת סבלנות את קווצות השיער שנפלו לתוך עיניו, "אני צריך ללכת להסתפר." העיר.

תומר ואני הבטנו זה בזה וכל אחד ידע מה השני חושב. "קוקו וז'וז'ו." אמרנו בבת אחת וצחקנו, מרוצים מהפתרון שמצאנו.

"מה?" התפלא שאול, "על מה אתם מדברים?"

"על הפתרון לבעיה שלך. קח את מר מושלם למספרה של קוקו וז'וז'ו ותקבל מיד תשובה, וגם תספורת טובה." ייעצתי לשאול שקיבל את עצתי בתודה, והלך להתקשר לשחר. 

למחרת הוא ומר מושלם – השם שחר לא נקלט, אצלנו הוא ייזכר תמיד כמר מושלם – הלכו אחרי הלימודים למספרה של קוקו וז'וז'ו. ממש לא במקרה הם פגשו שם את תומר שהיה סקרן לראות את הבחור המדהים ששבה את ליבו של שאול ולכן החליט שגם הוא זקוק לתספורת.

הייתי מצטרף אליו ברצון, אבל הסתפרתי שבוע קודם, וחוץ מזה באותו יום היה תורי לעשות קניות. לקחתי איתי את יותם שמאוד אהב לשבת על העגלה של הסופר ולקטוף לו מהמדפים דברים שנראו לו מעניינים ואחר כך להתווכח איתי שהם נחוצים לו מאוד למרות שלא היה לו מושג מה לעשות עם חבילת דפי אפייה, או עם קופסת אנשובי חריפים במיוחד. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו שעדיף לוותר עליהם ולכן הגעתי הביתה מאוחר מאוד ודי עייף ומצאתי את תומר ושאול יושבים בסלון מול הטלוויזיה, רואים תחרות אגרוף קולנית ומיטיבים את ליבם בבירה ובבוטנים.

אנשים שמכירים אותי היטב יודעים שאני סולד מבירה, לא רואה באגרוף ספורט לגיטימי, ומתעב רעש, בעיקר כשהוא מגיע מהקופסא המיותרת הזו שעומדת בסלון.

החלשתי את הווליום, לקחתי חופן בוטנים וניסיתי לשווא להחליף ערוץ, הם לא הניחו לי לגעת בשלט והתעלמו ממני כשביקשתי עזרה בפיזור הקניות.

"עוד רגע." אמר תומר בלי להביט בי ושתה שלוק בירה ישר מהפחית כאילו לא התלונן רק אתמול שהוא שוב עלה במשקל ושהוא חייב להתחיל דיאטה.

אני כבר מכיר את העוד רגע הזה ויודע שהוא עלול להמשך שעה, אפילו שעתיים, לפעמים גם נצח. נכון שהמוצרים שקניתי לא עמדו לברוח מהמטבח, אבל מצד שני... למה אני צריך לעשות את כל העבודה? לא מגיעה לי עזרה? מה אני, משרת שלהם?

"הבוטנים האלה מלוחים מידי." אמרתי לתומר שהמשיך לבהות במסך ולא ענה לי למרות ששנינו ידענו שעם התרופות שהוא לוקח עליו להקפיד על דיאטה דלת מלח, ושעדיף היה שהוא לא יעמיס על הכבד שלו אלכוהול.

אם שאול לא היה יושב שם הייתי מנתק את הטלוויזיה ונכנס בבן זוגי היקר בפולנית מדוברת, מתלונן ומתעצבן חופשי, אבל מאחר ושאול הצעיר כן ישב שם, שרוע על הספה בגמישות מרושלת, רגליו הגרובות מונחות על השולחן, מרותק כולו למסך שעליו פיזזו שני גברים, אחד שחור ואחד לבן, עוטים כפפות אדומות על ידיהם הם חובטים זה בזה בהתלהבות מחליאה בעוד הפרשן הקולני והמתלהם מפרשן את מהלכם בהתפעלות מורטת עצבים. מאחר ואני לא אוהב להיות הנודניק המעיק הזה שמשבית תמיד את השמחה בדרישות הקטנוניות שלו שתקתי והלכתי לסדר לבדי את הקניות, ואחר כך עליתי לחדר השינה והתחלתי לכתוב סיפור חדש שהתחבט במוחי מזה זמן מה. יש לי מדור מיוחד בראשי שממונה על חיבור סיפורים ופועל בנפרד משאר מוחי הטרוד בענייני היום יום המשעממים. הסיפור היה על סופר שסובל ממעצור כתיבה מאז שנפרד מבן זוגו. במקום לכתוב הוא מטייל בלילות, מנסה להתגבר על כאב הלב ולילה אחד הוא נקלע במקרה לקרב כנופיות בין שתי חבורות של צעירים ש...

"לא היית צריך לסדר לבד, הייתי עוזר לך." אמר תומר ונזרק על המיטה בבגדיו. "אוף, שתיתי המון, יש לי סחרחורת."

"חשבתי שאתה לא אמור לשתות אלכוהול."

"בירה לא נחשבת אלכוהול."

"היא כן. הסתפרת, נכון? אולי תלך להתקלח? לא מגרד לך בעורף?"

"כן, קצת. לא נורא, רק רגע, עוד מעט אני אלך."

"נו, פגשת את מר מושלם?"

"כן, הוא לא הומו. בחור חמוד מאוד ולא טיפש בכלל, אבל סטרייט. לא הייתי צריך את קוקו בשביל לדעת את זה."

"טוב, כל אחד צריך לעבוד את השלב הזה של להתאהב בסטרייט לפחות פעם בחיים. אני בטוח שהילד יתגבר." הערתי בפיזור נפש.

לא שלא היה לי חבל על שאול, אבל הראש שלי היה בסיפור ולא הייתי כל כך מרוכז. המשכתי לכתוב, מתאר איך אחד מהנערים נפצע בקטטה ונותר לשכב על המדרכה אחרי שחבריו נמלטו. הוא מקבל עזרה מהגיבור שלי שמפציר בו, לשווא, לנסוע לטיפול במיון, ולבסוף מוותר, חובש אותו במו ידיו ולוקח אותו לביתו.

בעוד אני שוקע בעלילותיו של הסופר המזדקן המוצא מזור למעצור הכתיבה שלו בבן חסותו הצעיר והמסתורי שמספר לו על חייו האומללים, תומר התפשט ונכנס למקלחת.

"תגיד פולי," הגיח תומר מהמקלחת בליווי ענן אדים, מפריע את רצף המחשבה שלי, "למה לא סיפרת לי? באמת חשבת שאף אחד לא יגיד לי כלום?"

"מה?" הסתובבתי לעברו, מופתע, בטוח שלא שמעתי טוב, "על מה אתה מדבר?"

"על הדמיון המדהים בין האקס שלך לבן דוד הצעיר שלו. חשבתי שקוקו יתעלף כשנכנסתי איתו למספרה." נעץ בי תומר מבט עוין.

"דמיון מדהים זה מוגזם, אבל כן, ברור שהם דומים, הרי הם קרובי משפחה." אמרתי לאט, בוחן אותו בזהירות, אף פעם לא ראיתי אותו מביט בי ככה, במין מבט מאשים כזה. "הכול בסדר תומר? אתה מרגיש טוב?"

"לא." אמר תומר, "שתיתי יותר מידי, אסור היה לי לשתות את הבירה השלישית."

"הרי אמרת שבירה לא נחשבת אלכוהול."

"היא נחשבת אם מערבבים אותה עם וודקה." אמר תומר, והתיישב בגניחה. "אני ממש שיכור." אמר, "אל תשים לב למה שאני אומר."

"עוד לא אמרת כלום." לחצתי על שמור, הנחתי לסיפור שלי והתיישבתי לצידו, "באמת ערבבת וודקה בבירה?"

"זה היה רעיון של שאול, לא שלי. הוא מצא וודקה במקרר ואמר שחבל לא לנצל אותה." הוא משך את כף ידי אליו והניח אותה על לחיו, "אתה אוהב אותי פולי?"

"בטח שכן, למה אתה שואל?"

"לא תמיד אני בטוח בזה, לפעמים אתה כזה... כזה מרוחק, ואתה אף פעם לא מקנא, אני מבלה לילות שלמים מחוץ לבית ואתה אף פעם לא אומר כלום."

"אני יודע שאתה עובד ואני בוטח בך, היית מעדיף שאני אבוא לפייגלע ואעשה לך סקנדלים?" הצטחקתי.

"כן." אמר תומר, "אולי לא כל יום, אבל לפעמים זה היה יכול להיות נחמד."

"טוב, אני אחשוב על זה, אבל אני לא חושב שזה ימצא חן בעיניך."

"אולי, לא, אבל עוד פחות מוצא חן בעיני שאתה מעדיף לכתוב סיפורים על אהבה במקום לאהוב באמת."

"למה אתה מתכוון לאהוב באמת?" שאלתי, משכתי את ידי אלי ושילבתי את זרועותיי על חזי.

"אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר." שילב תומר גם כן את זרועותיו על חזהו. החלפנו מבטים צוננים, תחומים כל אחד בפינתו, תוהים מה אנחנו עושים זה עם זה באותה מיטה ובאותו בית.

צלצול הטלפון החריד את השקט הקפוא שהשתרר ביני לבינו. "תענה אתה." אמר תומר, "לא בא לי לדבר עם אף אחד." השתטח על המיטה והניח את הכרית שלו על פניו.

עניתי וזה היה קוקו. "למה לא אמרת לי כלום?" התנפל עלי בלי להגיד אפילו שלום.

"שלום קוקו, ערב טוב, מה שלומך? מה נשמע?" התעלמתי מהפתיח הסוער שלו.

"אל תתחצף שרגא, שלומי רע מאוד. היית צריך להזהיר אותנו. ז'וז'ו היה צריך לקחת כדור הרגעה אחרי שראה את הילד הזה."

"אמרתי לכם שהבן דוד של שלומי גר אצלנו כי אימא שלו זרקה אותו מהבית." הזכרתי לו, "ואפילו הזמנתי אתכם לבקר כדי לפגוש אותו."

"נכון שרי." ניסה קוקו לכבוש את זעמו, "אבל למה לא אמרת לנו שהוא כל כך דומה לכושי? ז'וז'ו רעד כל כך עד שלא הצליח אפילו לחפוף לו, הייתי צריך לספר אותו בעצמי כי הוא פחד להתקרב אליו עם מספרים."

"פחד? אתה לא מגזים קלוד? מילא ז'ורז'ט, היא לא תחמיץ אף הזדמנות להתנהג כמו דראמה קווין, אבל חשבתי שאתה קצת יותר גבר ממנו?"

"תשמע ילד..." התרגז קוקו, ובטח היה מטעים אותי מנחת לשונו, אבל אני כבר ניחמתי על דברי החצופים – קוקו לא אהב שאף אחד חוץ ממנו יצחק מהגינונים הנשיים של ז'וז'ו שלו  - נחפזתי להתנצל וביקשתי שלא יכעס עלי. הוא סלח לי כמובן והעביר את הטלפון לידיו של ז'וז'ו שנשמע באמת נסער מאוד.

"היית צריך להגיד לי פולי, כמעט חטפתי התקף לב, ואל תגיד לי שאני סתם הומואית טיפשה, גם מקס הודה שהוא כמעט נפל ברצפה שראה בפעם הראשונה את הילד הזה."

"אתה צודק." הסכמתי איתו, איך יכולתי לשכוח שגם הם אהבו מאוד את שלומי והתאבלו עליו בכל ליבם. "לא חשבתי שזה סיפור כזה גדול יוסל'ה, הם דומים קצת, אבל..."

"קצת? אתה ואחותך דומים קצת, אבא שלך דומה קצת לאחים שלך, אבל השאול הזה דומה לשלומי כמו... כמו... כמו שברק דומה לשביט."

"ברק ושביט תאומים זהים." ציינתי, "ושאול צעיר משלומי ביותר מעשר שנים, אם שלומי היה חי כיום... טוב, עזוב, מה הטעם? הם דומים, אז מה? תפסיקו לעשות דראמה מכל דבר."

"בסדר, בסדר, בלי דראמות, אבל אני לא חושב שזה היה רעיון טוב, להזמין אותו לגור אצלכם. אני מבקש ממך פולי, תומר בחור נחמד ומאוד מתאים לך, אל תקלקל את זה."

"מה? בגלל שאול? מה פתאום? הוא בכלל מאוהב בטיפוס הזה, בשחר הזה."

"שחר סטרייט, למזלו. רק אישה תוכל לסבול טיפוס משעמם כזה." צחק ז'וז'ו שרוחו הטובה שבה אליו. הוא נפרד ממני בחיבה, וביקש שאמסור ד"ש ונשיקה לחבר המתוק שלי ושאבוא אליהם לביקור לעיתים קרובות יותר.

התפשטתי במהירות ונכנסתי למיטה, נצמד לתומר שהספיק להתהפך על צידו ושכב בגבו אלי. "יוסל'ה מוסר לך ד"ש ונשיקה." אמרתי לו, ונישקתי את עורפו, ואחר כך הנחתי יד על מותנו והפכתי אותו אלי. "מה? אתה עוד כועס עלי?"

"לא." אמר תומר, ולתימהוני ראיתי שפניו לחות מדמעות. "סליחה פולי."

"למה אתה מתכוון? סליחה על מה?"

"עדיף שלא תשאל." אמר, טמן את ראשו מתחת לכרית וסירב להסביר לי על מה הוא מדבר.