10.
סוגר את הבסטה
למחרת בבוקר התעוררתי בבהלה מקול צלצול עצבני. שגיא כבר יצא מזמן לעבודה ואני
הייתי אפוף כל כך עד שלקח לי כמה דקות להבין שהמצלצל העקשן הוא פעמון הדלת ולא
הטלפון.
פתחתי וגיליתי על הסף את רובי שנראה כאילו לא ישן כל הלילה. "הלכתי
למיון לבקש שיתנו לי את הטיפול הזה שנותנים למי שפוחד שהוא נחשף לאיידס, והם לא
הסכימו, ואפילו כעסו עלי. הרופא במיון אמר שאם הייתי בא עם אדי והוא היה מודה שהוא
נשא אז אולי, אבל אין מצב שיתנו לי תרופות אחרי שאני מגיע עם סיפור הזוי
כזה..." הוא צנח על הכסא באפיסת כוחות והמשיך לדבר בעצבנות. "הם אמרו לי
לא להיות היסטרי, הציעו לי וואבן ואמרו לי שיש תופעה כזו שנקראת איידס פוביה
וכנראה שאני סובל ממנה." אצבעות ידיו רטטו כשכרך אותן סביב ספל התה החם
שהכנתי לו. "לי יש איידס פוביה? אם היה לי איידס פוביה הייתי מזיין בלי
קונדום?" המשיך להתווכח עם הרופא במיון.
"לדעתי יש לך את בדיוק את ההפך מאיידס פוביה." הערתי תוך פיהוק.
"מה ההפך? על מה אתה מדבר?" התעצבן רובי.
"אני מתכוון שכמו שיש כאלו שבטוחים שכל מי שנוגע בהם עלול להדביק אותם
באיידס יש אחרים שבטוחים שלהם זה לא יקרה ומשתוללים בלי חשבון."
"אוף, שתוק כבר!" הטיח רובי שידע היטב שהוא אחד מאותם אחרים שאני
מדבר עליהם.
"אמרת לרופא שהיית אקטיבי?" נזכרתי.
"כן." נאנח רובי, "והוא אמר שזה אולי טיפה מקטין את הסיכון,
אבל לא שולל אותו לגמרי מפני שהווירוס נמצא גם בדם וגם בזרע, ומספיק שיש טיפה
דימום ברקטום אז..." הוא השעין את ראשו על כפות ידיו וגנח. "הלך
עלי." אמר בקול אומלל.
"אל תדבר שטויות רובי, עד שלא תיבדק ותקבל תשובה אי אפשר לדעת."
"אבל זה ייקח חודשיים, אין מה לעשות, הלך עלי." חזר רובי ואמר
בהשלמה עקשנית, כמעט מזוכיסטית וגרר את עצמו אל הספה, הטיל עליה את גופו והניח את
ראשו על המסעד המרופד מפשיל אותו כלפי מעלה, "ואתה יודע מה הכי מדכא אותי
ריבי?" שאל את התקרה.
"מה?"
"שגם אם אני חיובי אני לא יכול לבוא בטענות לאדי כי אולי נדבקתי ממישהו
אחר."
"ממי למשל?"
"מאין לי לדעת? מאז שיוני העיף אותי חרשתי על אטרף בלי הפסקה. כמעט כל
יומיים זיינתי מישהו חדש."
"בלי קונדום?" לטשתי בו מבט מוכיח.
"בדרך כלל לא, ואל תסתכל עלי ככה, הרוב בכלל לא הזכירו קונדום."
"טוב, אני לא אסתכל עליך." הסבתי ממנו את מבטי, "אבל אני ממש
לא מבין אותך רובי, לעשות שטויות כאלו בגילך? חשבתי שיש לך יותר שכל."
"אתה מדבר? מי חי עם נשא איידס?"
"אבל אני יודע שהוא נשא ואני נזהר, וכשהייתי עם אחרים נזהרתי גם כן
ונבדקתי כל כמה חודשים. מתי אתה נבדקת בפעם האחרונה?"
"אז, כשהלכנו יחד."
"אבל זה היה לפני חמש שנים." הזדעזעתי, "מאז לא הלכת?"
"לא, לא יצא לי. האמת, רציתי שאני ויוני נלך יחד, אבל זה לא יצא כי מיד
אחרי שהצעתי את זה הוא העיף אותי." סיפר לי רובי תוך שהוא מחייך חיוך
מלאכותי, רחב ונוראי שנועד - כך הבנתי מיד - להסוות את ליבו השבור.
"ראובן." הנחתי יד על בטנו והתיישבתי לצידו, ירכי נוגעת בירכו,
"מה קרה אתך ועם יוני? מה הוא עשה לך?"
"שום דבר מיוחד, סתם דפק וזרק. גם אני עשיתי דברים כאלו להמון בחורים,
אפילו לך, אתה לא זוכר?"
"כן, אבל אנחנו נשארנו חברים."
"גם אני ויוני נשארנו חברים. אנחנו שולחים אס. אם. אסים. זה לזה, מדברים
במסנג'ר, לפעמים אפילו בטלפון. אני די בטוח שהוא יבוא ללוויה שלי ואולי אפילו
יבכה." המשיך רובי לחייך את החיוך הזוועתי ההוא.
"ללוויה שלך?" נבהלתי, " מה פתאום לוויה? למה אתה מדבר
ככה?"
"כי אחרי שאני אקבל תשובה חיובית אני מתכוון לסגור את הבסטה." אמר
רובי בפשטות.
"ראובן אמסלם! איך אתה מדבר?" צעקתי, מבוהל.
"אל תצעק." נזף בי רובי והתיישב.
"אל תגיד לי לא לצעוק, אני אצעק כמה שמתחשק לי, מה עוד אני יכול לעשות
כשאתה מדבר שטויות כאלה?"
"זה לא שטויות, אני מתכוון לזה."
"אני לא מאמין לך, אתה סתם דראמה קווין, שתוק כבר."
"בסדר, אני אשתוק, אבל לפני זה אני רוצה שתדע יריב שאם יש משהו שאני
באמת מצטער עליו זה שנפרדנו. אני אשם בזה, ואני מקווה שתסלח לי."
"אין על מה לסלוח, לא התאמנו בתור זוג, זה הכול. אף אחד לא אשם."
הוא הניד בראשו בעצב. "כן התאמנו, היה לי נהדר אתך, אבל... אני כזה
דפוק. אם לא היית ילד כזה היית קולט את ההצגות שלי ומפסיק אותן בזמן."
"איזה הצגות? אני לא מבין."
"אני יודע שאתה לא מבין." הצטחק רובי והשעין את ראשו על כתפי, כורך
יד על מותני ומתרפק עלי. ריח שערו הנעים עלה באפי, מעורר בי זיכרונות נשכחים...
עיני הוצפו דמעות, ריחו ומגעו כמו החזירו אותי לעבר שלנו. איך יכולתי לשכוח מה קרה
אז, כל כך התלהבתי ממנו, הייתי בטוח שגם הוא רוצה אותי, אבל אז הוא התחיל להתרחק,
אמר שזה לא מתאים, התחיל למצוא בי מגרעות, להעיר הערות מעליבות...
"למה בסוף לא רצית אותי?" שאלתי, מחליק את כף ידי לאורך עמוד השדרה
שלו כמו שנהגתי לעשות אז.
"כי אני אידיוט. אני פחדן ואפס. היית כל כך צעיר ומתלהב ואני הייתי כזה
דביל! נורא מצאת חן בעיני, מיד אחרי הפעם הראשונה התחלתי להתאהב בך וזה הפחיד אותי
נורא. לא רציתי להתחייב לבן אדם אחד, חשבתי שזה מוקדם מידי, רציתי עוד... אם לא
היית כזה ילד שלא מוכן בכלל לשמוע על יחסים פתוחים אז אולי... לא יודע."
"בקיצור, הבנת שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה ולכן
נפרדנו." סיכמתי את נאומו הקטוע.
"כן." הסכים רובי ונצמד אלי עוד יותר.
"ואני חשבתי שזה בגללי, באמת חבל, אבל מצד שני אם הייתי אתך אז לא הייתי
פוגש את שגיא." נזכרתי בבן זוגי והתרחקתי קצת מרובי.
"ואני לא הייתי פוגש את יוני." נאנח רובי, "אני כזה טיפש
יריב, כזה אפס."
"אל תדבר ככה על עצמך." מחיתי, "אתה לא אפס ולא טיפש. בקרוב
תפגוש מישהו שווה יותר מהיוני הזה ו..."
"לא יריב, אני לא אפגוש יותר אף אחד. עכשיו זה כבר מאוחר מידי, אני
מבוגר מידי ובטח גם נשא. זהו, מעכשיו נשאר לי רק להידרדר."
"מה להידרדר? על מה אתה מדבר? אתה רק בן שלושים וחמש ואתה נראה נפלא,
וגם אם חס וחלילה נדבקת עדיין יש לך המון שנים נפלאות לחיות, תפסיק עם הפסימיות
הזו רובי, זה לא מתאים לך."
"השנים הנפלאות שלי כבר מאחורי." התעקש רובי וחזר לשכב על גבו. דחף
כרית מתחת לראשו, ומשך אותי אליו. נשכבתי לצידו, ראשי על חזהו וליטפתי את פניו
שהיו מוכרות לי כמו פני, אמרתי לו שהוא יפה ומקסים, ושהיוני הזה אידיוט שלא יודע
מה הוא מפסיד.
רובי חייך בעגמומיות ואמר שיוני התנהג בדיוק כמו שהוא, רובי, עשה בזמנו.
"בגילו הוא חושב שחבל להיות רק עם בחור אחד כשיש עוד כל כך הרבה גברים פנויים
בשטח, הוא בטוח שהוא תמיד יישאר בן עשרים ומשהו." נאנח רובי כמו קשיש שבע
ימים.
"אבל מה זה השטות הזו, בן אדם בן שלושים וחמש הוא עדיין צעיר."
התקוממתי.
"לא אצלנו, ולכן אני מעדיף להסתלק עכשיו, כשאני עדיין על הרגלים."
"להסתלק לאן? תפסיק לדבר ככה, אתה מפחיד אותי."
"אני מצטער חמוד." נישק רובי את מצחי והתיישב, הודף אותי בעדינות
מעליו. "עדיף שאני אלך עכשיו."
"לאן? לא, אל תלך." נבהלתי, "תישאר איתי עוד קצת, אתה עייף
נורא, בוא נישן יחד." חיבקתי אותו.
"ריבי, תאמין לי שעדיף שלא. יותר טוב שאני אלך." נישק רובי את שפתי
נשיקה שהתחילה כנשיקה עדינה ותמימה, אבל המשיכה בצורה הרבה יותר לוהטת. אין לי
מושג מי יזם את העניין, ואת מי צריך להאשים, אבל פתאום היינו חבוקים על הספה,
מתנשקים בפראות, נלחצים בכוח זה אל זה, יודעים שזה לא בסדר ולא יכולים להפסיק.
מי יודע מה היה קורה אחר כך, אני מקווה שאחד מאיתנו היה מצליח להתעשת בזמן,
אבל בהחלט יכול להיות שהיינו נסחפים עד הסוף ואחר כך בטח מצטערים על זה. למרבה
המזל לעולם לא נגלה את התשובה לשאלה הזו כי פתאום נשמע קול צעדים חפוז בחדר
המדרגות ומישהו נעץ מפתח במנעול הדלת, גורם לנו להתרחק זה מזה בחיפזון.
כשאדי התפרץ פנימה, פניו לוהטות ודמעות בעיניו הכחולות, כבר ישבנו על הספה
רחוקים אחד מהשני בצורה מהוגנת לגמרי והבטנו בו בפליאה.
"אתם בבית?" שאל אדי וסגר מאחוריו את הדלת, "מה שלומכם? איפה
שגיא?"
"שגיא עובד אדי, מה אתה עושה פה? חשבתי שנסעתם לצימר לכל סוף
השבוע?"
אדי צנח על הכורסא והתחיל לבכות. "כן, נסענו, אבל..." קול
התייפחותו גבר, "צביקה הגיע פתאום והתפרץ פנימה. תפס אותנו על חם ועשה סקנדל
נוראי. הוא וקותי התחילו לריב וצעקו אחד על השני ו..." הוא השתנק מרוב בכי
ולא היה יכול להמשיך.
"איך צביקה גילה איפה אתם?" התפלאתי.
"הוא שכר חוקר פרטי שעקב אחרינו." מחה אדי את דמעותיו, "החוקר
הזה צילם תמונות שלי ושל קותי במיטה ו..." קול התייפחותו התגבר, "הוא
אמר לקותי שאני נשא איידס ועכשיו קותי נורא נורא כועס עלי שלא גיליתי לו
ו..."
"עלי ועליך הוא יודע?" נכנס רובי לדבריו המגומגמים.
"לא, אני לא חושב. הוא לא אמר על זה כלום."
"והוא צדק? אתה באמת נשא?" רכן רובי לעבר אדי המתייפח.
"כן." בכה אדי, "סליחה רובי." הוסיף, מנגב את פניו
הרטובים בשרוולו כמו ילד קטן.
"היית צריך להגיד לי לשים קונדום אדי." אמר רובי באנחה וקם ממקומו,
מביט באדי בשאט נפש.
"סליחה." חזר אדי ואמר בקול בוכים, "אני מצטער, אני פשוט...
אני צריך..."
"כן, מה אתה צריך?" שאלתי בכעס וקמתי גם כן.
"אני צריך ללכת." אמר אדי, "קותי אמר לי לקחת את הדברים שלי
ולעוף לעזאזל, הוא אמר שאין מצב שנשא איידס יעבוד אצלו בתור מלצר, או אפילו יגור
אצל אחד המלצרים שלו."
החלפתי מבט מבוהל עם רובי ואחר כך החזרתי אותו לעבר אדי. "זה מה שהוא
אמר?" לחשתי.
"כן, אבל אל תדאג, לא סיפרתי לו על שגיא."
"אז לאן תלך?" שאלתי וכל כעסי עליו נעלם.
"לא יודע." משך אדי בכתפיו, "אין לי לאן ללכת." הביט בנו
במבט נואש.
"תארוז את הדברים שלך אדי ובוא נלך." הניח רובי יד על כתפו,
"נו, די לבכות, בינתיים תגור אצלי, ואחרי שאני אעשה בדיקה ונדע אם נדבקתי ממך
או לא נחשוב מה עושים הלאה."
11. לא יכול יותר
"אני לא מבין שום דבר." אמר שגיא אחרי שהסברתי לו למה
אדי לא גר פה יותר.
"מה יש להבין? קותי היה צריך לבחור בין צביקה שהוא חי
איתו איזה מאתיים שנה ובין אדי שהוא אמנם יפה וצעיר, אבל נשא איידס ותפרן. אז ברור
שהוא בחר בצביקה."
"אבל למה הוא התעקש לסלק אותו מהדירה שלנו? מי הוא בכלל שיגיד
לנו מי יגור אצלנו ומי לא?"
"הוא הבוס שלי והוא פוחד נורא מאיידס."
שגיא שקע בהרהורים, מקמט את מצחו בצורה חמודה, אבל כשהושטתי
את ידי לגעת בו הדף אותי מעליו בעדינות, אך בתקיפות. "מה לדעתך יקרה אם הוא
ידע שגם אני נשא?" שאל בדאגה.
"אני די בטוח שהוא יתחרפן מרוב בהלה." הודיתי,
"ויפטר אותי מיד."
שגיא קם והתחיל לפסוע הלוך ושוב בחדר השינה שלנו, "הוא
פשוט פסיכי, הבן אדם הזה, אני יודע שאתה מחזיק ממנו מאוד יריב, אבל לדעתי הוא קצת
משוגע."
"הוא לא משוגע." ניסיתי להגן על קותי, "הוא
פשוט... תראה שגיא, אתה צריך להבין אותו, הוא בן ארבעים ומשהו, וכשהוא היה בגילך
איידס היה משהו נורא נורא מפחיד, ברגע שאמרו לך שאתה חיובי גזרו עליך גזר דין
מוות, ולא סתם מוות אלא מוות נוראי בייסורים."
"לא רוצה להבין, למה שאני אבין מישהו שלא מבין את
המציאות? כיום איידס זה כבר לא משהו כל כך חמור. נכון, זה לא נעים ואפילו מעיק
ומפחיד, אבל זו רק מחלה כרונית, לא נעים, אבל לא נורא. הגיע הזמן שמישהו יספר לו
שהמציאו תרופות לאיידס ושהוא ירגיע קצת." הטיח שגיא במרירות.
"אני די בטוח שקותי יודע שכיום לא מתים מאיידס."
ניסיתי לשכך את זעמו, "אבל הוא עדיין פוחד ואי אפשר להאשים אותו שהוא לא רוצה
קשר עם נשאים."
"בסדר, אז לא, שלא יעשה טובות, אבל להעיף מהעבודה מישהו
בגלל שהוא נשא או שהחבר שלו נשא? זה לא נראה לך מוגזם?"
משכתי בכתפי בחוסר אונים. "אני לא מצדיק אותו שגיא, אבל
מצד שני הוא גם בעל עסק שרוצה להרוויח כסף, ומי ירצה לקבל שירות ממלצר שהוא
נשא איידס?"
"למה לא? איידס לא עובר דרך אוכל, או במגע ואפילו לא
בנשיקה." כעס שגיא.
"אני יודע את זה חמוד, אל תצעק עלי." ביקשתי,
וניסיתי שוב לגעת בו, ושוב נהדפתי. "אבל למה אתה כועס עלי? זו לא אשמתי
שלאיידס יש יחסי ציבור גרועים כל כך ושעדיין אנשים מפחדים נורא."
"אני לא כועס עליך." אמר שגיא והטיל את עצמו על
המיטה, "אני כועס על כל המצב הזה, זה כל כך לא הוגן, כל הסיפור הזה עם אדי
המסכן... אני יודע שהוא עצבן אותך יריב ואני לא אומר שהוא טלית שכולה תכלת, אבל זה
כל כך לא הוגן שבגלל שהוא נשא הוא איבד באותו היום גם את מקום העבודה שלו וגם את
הבית שלו. תחשוב איך הוא מרגיש?"
"אני בטוח שהוא מרגיש נורא, סיפרתי לך שהוא בכה, מזל
שרובי התנדב לקחת אותו אליו."
"רובי התנדב כי אתה התנהגת כמו פחדן ולא אמרת לו
להישאר!" הטיח בי שגיא בזעם.
"זה לא הוגן." מחיתי, מבולבל ונבוך, למה אני יצאתי
אשם מכל הסיפור הזה? ומה פתאום אני שחי עם נשא איידס נחשב בעיני החבר שלי לפחדן?
"למה אתה מוציא את העצבים שלך עלי שגיא? אני לא אשם
שנדבקת באיידס." התגוננתי בלי להבין מפני מה בעצם.
"אני יודע." אמר שגיא בעצב, "סליחה."
נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו והפעם הוא הניח לי, אבל לא התרפק
עלי והסב את פניו כשניסיתי לנשק אותו. "נו, מה? למה אתה עצבני כזה? בגלל
הסיפור המגעיל עם אדי? אל תגיד לי שאהבת שהוא גר איתנו?"
"לא ממש הפריע לי שהוא היה פה, יותר הפריע לי שאתה נעשית
שפוט של הקותי הדפוק הזה."
"אני לא שפוט שלו שגיא, זה לא הוגן."
"אתה כן שפוט שלו. מה תעשה אם אדי יגלה לו שאני נשא והוא
יעיף אותך מהעבודה?"
"אדי לא יגלה, הוא לא מלשין."
"מאין לך? ומה אם כן? ומה אם קותי יגלה בדרך אחרת שאני
נשא ויגיד לך שאם אתה לא נפטר ממני אתה יכול לשכוח מעבודה בכרוכית? ובכלל, איזה
מין שם מעפן זה כרוכית? מה זה בכלל כרוכית?"
"כרוכית זה שטרודל." הסברתי באורך רוח, "והשם
הזה הוא חלק מהחזון של קותי שרוצה שאנשים ידברו עברית טובה יותר ולא ישתמשו
בביטויים לועזיים."
"נמאס לי מהקותי המעצבן שלך ומהחזון שלו! חזון עלק, עדיף
שיפסיק לחזות חזיונות ושיהיה יותר בן אדם."
"שוב אתה כועס. אני שונא את המריבות האלו שגיא, ואני
שונא שאתה עצבני כזה וצועק עלי, תפסיק בבקשה."
"לא רוצה! אל תגיד לי מה לעשות, אני עצבני וזכותי לכעוס
ולהתרגז אם בא לי." הטיח שגיא בקול רם, הסתובב והתרחק ממני, הופך אלי את גבו.
שכבתי לצידו חסר אונים ועצוב בגלל המריבה המטופשת הזו שלא
הבנתי את פשרה וניסיתי לחשוב מה להגיד כדי לפייס אותו. בינתיים העדפתי לשתוק ודי.
"ואם רובי לא היה לוקח אליו את אדי היית זורק אותו
מהבית?" שאל שגיא פתאום והתיישב, מביט בי במבט חודר.
"אה... אני... לא יודע."
"כן, היית זורק אותו, אני בטוח שכן." אמר שגיא
ברשעות.
"אולי לא הייתי מעיף אותו באותו ערב, אבל כן, אני מניח
שהייתי מבקש ממנו לעזוב אני לא ממש אוהב אותו שגיא ואף פעם לא הסתרתי את זה
ממך."
"למה לא?" שאל שגיא בהתגרות.
"כי... כי הוא מין אוחצ'ה כזו, וגם כי... כי הוא מעצבן
אותי עם כל הפוזות התל אביביות שלו, וחוץ מזה הדירה הזו פשוט לא גדולה מספיק
לשלושה איש, אני מעדיף להיות אתך לבד. מזל שרובי ריחם עליו ופתר לי את
הבעיה."
"שום מזל, טמבל אחד. רובי לקח אותו אליו בגללך, כדי
לעזור לך. עליך הוא מרחם, לא על אדי."
"יכול להיות שאתה צודק." אמרתי, שומר על קול מאופק.
למרות שלא הסכמתי עם שגיא שלום בית היה חשוב לי יותר מניצחון בויכוח.
"בטוח שאני צודק." התעקש שגיא להמשיך להתנצח איתי.
"שגיא, אתה מנסה לריב איתי בכוח?" התאמצתי לשמור על
שוויון נפש בעוד מפלס העצבים שלי מתחיל לטפס למעלה.
"לא יודע." אמר שגיא בקול חנוק, והחל להתייפח.
משכתי אותו אלי, מחבק, מנשק, מוחה את דמעותיו, מנסה להרגיע
ולפייס. "נו, די חמוד, אל תבכה. אני יודע שזה סיפור לא נעים, אני מצטער, אני
אוהב אותך כל כך, בבקשה, אל תבכה."
שגיא המשיך לבכות, נמרח עלי, מרטיב אותי בדמעותיו. "אני
לא יכול לסבול את זה יותר." אמר, "כל כך נמאס לי מהכל, בא לי למות כבר
ודי. אי אפשר להמשיך ככה יותר."
"איך ככה?" נדהמתי, "למה אתה מדבר שטויות
כאלו?"
"זה לא שטויות, אתה פשוט לא מבין איך אני מרגיש. אני לא
יכול יותר, אני רוצה שניפרד."
"מי? אנחנו?" נדהמתי, "אבל אנחנו אוהבים, למה
שניפרד? מה עובר עליך?"
שגיא הדף אותי שוב מעליו, התיישב והתעטף בשמיכה כאילו ניסה
להתגונן מפני. "אני לא יכול לסבול את זה יותר יריב." אמר בפשטות,
"אני חייב ללכת."
"ללכת לאן? על מה אתה מדבר?" שאלתי מבולבל. מוחי
סירב לקלוט את דבריו, אך ליבי כבר הבין הכל ורעד קר ומחליא החל להתפשט מחזי לעבר
כל גופי.
"אני מתכוון ש... אני חושב שעדיף ש... ש..." הוא
החל לגמגם, ופניו היפים התעוותו במצוקה, ברור היה שגם לו קשה. "נו, אתה
יודע." הפטיר לבסוף בקצרה, והרכין את ראשו, מסתיר ממני את עיניו.
"כן, אבל אני לא מבין." התאמצתי לעצור את דמעותיי,
המחשבה על פרידה ממנו הייתה קשה לי מנשוא והיה לי ברור שלמרות שהרעיון בא ממנו גם
הוא אומלל וסובל. "אני אוהב אותך כל כך." הושטתי לעברו את ידי, יודע
שאני מתחנן ומשפיל את עצמי, אבל לא מסוגל להתאפק.
הוא הטיל את עצמו עלי בלי היסוס ועטף את שנינו בשמיכה, נצמד
אלי ובכה. "גם אני אוהב אותך, אבל זה נורא קשה."
"מה קשה? תסביר לי."
"אני מנסה, אבל אני לא מצליח."
"תנסה בכל זאת, בבקשה, תדבר איתי שגיא." הפצרתי בו
רכות.
"אם לא הייתי אוהב אותך כל כך זה לא היה כזה נוראי, אבל..."
בכיו התגבר, "הכול כזה מסובך, למה זה כזה זוועתי?"
"מה זוועתי, על מה אתה מדבר?"
"על הכול. כל המצב הזה שלנו, שאני נשא ותמיד צריך
קונדום, וזה שצריך לפחד כל הזמן... אני כל הזמן דואג בגללך. ומה שהכי גרוע זה שאני
מרגיש שאני חייב לך ושאתה כל הזמן מקריב בגללי וש... שזה פשוט קשה מידי."
"אבל אתה לא חייב לי כלום שגיא, זה ממש לא נכון, למה אתה
מרגיש ככה?"
"כי אתה בריא, כי יש לך עתיד וחיים, ואני דפוק וחולה
ומסכן אותך. בגללי אתה חייב לזיין עם קונדום ובסוף עוד יעיפו אותך מהעבודה כי אתה
חי איתי ו... די. מספיק, נמאס לי להסביר, אני פשוט רוצה שניפרד ודי."
"לא נכון, אתה לא רוצה." הידקתי את זרועותיי סביבו,
נהנה לחוש איך הוא נצמד אלי מכף רגל ועד ראש, "אתה סתם אומר את זה כי יש לך
מצב רוח רע, תפסיק עם השטויות האלו שגיא."
"זה לא שטויות, עדיף שניפרד, אני אהיה עם נשא ואתה תחזור
לרובי."
"אבל אני אוהב אותך, לא אותו. למה שאני... די,
תפסיק."
"אתה חושב שאתה אוהב אותי, אבל אתה בכלל לא מכיר אותי.
אם רק היית יודע מה עשיתי כשחייתי בתל אביב..."
"אני לא רוצה לדעת, זה היה בעבר, עזוב את זה. תשכח
מזה."
"הלוואי ויכולתי."
"אתה יכול, פשוט אל תחשוב על זה."
"זה לא כל כך פשוט יריב." אמר שגיא והתפתל
בזרועותיי, מנסה להשתחרר. ריפיתי את אחיזתי בו, אבל לא הנחתי לו להתרחק ממני,
"הבעיה אתך שאתה פשוט תמים מידי, אתה לא ממש מבין מה קורה בעולם, אתה פשוט
טוב מידי בשבילי." אמר שגיא בעצב, נישק את פי נשיקה חטופה ושוב ניסה לקום,
אבל אני המשכתי להחזיק אותו צמוד אלי, מסרב להניח לו ללכת.
"אני לא כזה טוב כמו שנדמה לך." אמרתי, חושב על
הרגעים הספורים שבהם אני ורובי כמעט... "אני פחות תמים ממה שנדמה לך, עזוב,
זה לא משנה בכלל, למה אתה חופר? טוב לנו יחד וזה מה שהכי חשוב, לא ככה?"
"לא בדיוק." אמר שגיא, "ואני לא מדבר רק על
העבר, יש עוד דברים שאתה לא יודע."
"מה אני לא יודע?"
"אתה זוכר שנסעתי לתל אביב בשבוע שעבר בגלל ההשתלמות הזו
ונשארתי שם יומיים?"
"כן, נו, אז מה?"
"אז זו לא הייתה השתלמות של יומיים כמו שאמרתי לך,
יכולתי לחזור עוד באותו לילה, אבל שיקרתי לך כי רציתי לפגוש חברים שלי מתל
אביב."
הגילוי הכאיב לי, אבל קיבלתי את זה כמו גבר ונשארתי רגוע.
"לא היית צריך לשקר לי שגיא, אני לא סוהר שלך, אם בא לך לבלות קצת בלעדי זה
בסדר, זה לא מפריע לי, זכותך לבקר אצל מי שבא לך."
"באמת? גם אצל יוני, האקס שלי?"
"למה לא? גם אני נפגש מידי פעם עם רובי."
"אתה לא ישן אצלו."
"מה יש לי לישון אצלו? יש לי בית משלי. למה? אתה ישנת
אצל יוני?"
"כן."
שתקתי והוא שתק. שכבנו שותקים זה לצד זה עד שהוא שאל אם אני
לא רוצה לדעת מה קרה איתו באותו לילה אצל יוני.
"קרה משהו שאני אמור לדעת עליו?"
"לא, לא ממש. כמעט קרה, אבל בסוף לא."
"אני מבין." אמרתי בקרירות, "אפשר לדעת למה
אתה מספר לי על זה דווקא היום?"
"לא יודע, כי... כי אני באמת חושב שעדיף שניפרד
יריב."
"אתה מעיף אותי החוצה שגיא?" המשכתי להיות קר מזג
ורגוע למרות שהלב שלי רתח מכאב ומעצב.
"לא, בטח שלא, אל תהיה טמבל. לאן תלך? אני רק רוצה שתבין
ש... שאני לא שווה יותר מידי."
"כן, אני מתחיל להבין את זה." אמרתי בנבזות.
"אני מצטער." אמר שגיא, נשמע אומלל מאוד, "אני
ממש מצטער." ושוב שתקנו שתיקה כבדה וממושכת.
"אז מה נעשה?" שאל שגיא לבסוף, נשמע כמו ילד אבוד.
"לא יודע. מה אתה רוצה שנעשה?"
הוא גנח, "לא יודע, קר לי כל כך. אתה מוכן לחבק
אותי?"
חיבקתי אותו והתאפקתי לא לבכות. "אני ממש מצטער."
חזר שגיא ואמר, מנשק את צווארי, מלטף את גבי, מתחכך בי בצורה מפתה, "בבקשה אל
תכעס עלי."
"אני לא כועס, נראה לך שאני כועס?" אמרתי, אבל
סירבתי להניח לו לדחוף את ידיו לתחתוני.
"לא התכוונתי לפגוע בך, בבקשה, אל תתרגז." המשיך
שגיא לנסות לפתות אותי.
"אז למה התכוונת?" התחלתי להתרגז, והרחקתי אותו
מעלי, מונע ממנו לנשק אותי.
"רציתי... לא יודע מה רציתי. הסיפור עם אדי כל כך הבהיל
אותי, תגיד שגיא, אם תצטרך לבחור ביני ובין העבודה שלך במי תבחר?"
"כבר בחרתי בך שגיא, אבל אם אתה לא בטוח שאנחנו יחד אז
מה הטעם בכלל בכל השאלות האלו?"
במקום לענות הוא המשיך ללטף אותי ולחרמן אותי, ובסופו של דבר
הצליח להפשיט אותי ולהלביש עלי קונדום. בפעם הזו הוא לא התנגד כמו שהיה עושה תמיד
כשחדרתי אליו והרגשתי איך הוא עושה הכול כדי לרצות אותי ומתאמץ לגרום לי עונג בלי
לחשוב קודם על עצמו. זה הפריע לי קצת, אבל לא מספיק כדי להפסיק את הזיון.
אחר כך התקלחנו יחד ואכלנו ארוחת ערב והכול היה כאילו כרגיל,
אבל שנינו היינו מאופקים וקצת מרוחקים, ולא התלוצצנו וצחקנו כמו תמיד.
"היה לך טוב איתי?" שאל שגיא מעט בדאגה כשהתכרבלנו
יחד לקראת השינה.
"תמיד טוב לי אתך." אמרתי באבירות, "אבל..."
הוא נדרך, "אבל מה?"
"שגיא, לא נעים לי להרגיש שאתה כאילו מקריב את עצמך
בשבילי וחושב קודם עלי, אני רוצה שנהיה שווים בכל דבר, גם במיטה."
"גם אני רוצה אבל זה לא יקרה, לא כל זמן שאתה בריא ואני
חולה."
"אתה לא חולה, תפסיק להגיד את זה. אתה רק נשא ו..."
"אני צריך להתחיל עם תרופות." הוא נכנס לדברי
בחיפזון.
"מה? ממתי? למה לא סיפרת לי קודם?"
"כי אני שונא לדבר על זה, אני לא רוצה לחשוב על זה
בכלל."
"שגיא, באמת. למה אתה מתנהג בצורה ילדותית כזו?"
התרעמתי.
"כי אני דביל ודפוק, אמרתי לך."
"נו, די. אתה לא דביל, מספיק חמוד. אני יודע שאתה לא
אוהב את העניין הזה, אבל ידענו שזה יגיע באיזה שלב, נתגבר על הכול ביחד, תראה
שיהיה בסדר."
הוא בכה עוד קצת, סיפר לי שהתרופות נורא יקרות, ואחר כך גילה
לי שיוני סיפר לו שנשאים לוקחים גם כל מיני תוספי מזון כדי לשפר את מצב בריאותם
הכללי.
"זה נשמע רעיון טוב, אם לא יועיל לא יזיק אולי כדאי שגם
אני אקח?"
"הם מאוד יקרים וצריך לקנות אותם בבית מרקחת פרטי."
"יהיה בסדר אל תדאג. איך זה שליוני סיפרת ולי לא?"
"כי... לא יודע, ככה."
"הזדיינת איתו?"
"לא, מה פתאום? אל תדבר שטויות."
"אבל הוא ניסה?"
"מה פתאום? סתם אמרתי כי... כי אני דביל. האמת שיוני
בכלל... לא יודע, נראה לי שהוא קצת מדוכא כזה, אני חושב שהוא מתגעגע נורא
לרובי."
"אז למה הוא נפרד ממנו?"
"אין לי מושג."
"אולי נזמין אותו אלינו ונפגיש אותם שוב?"
שגיא התחיל לצחוק. "אתה לא חושב שהם מבוגרים מספיק
להסתדר לבד?"
"עובדה שלא, במקרים כאלו צריך לפעמים עזרה קטנה מחברים.
בעוד שבוע תהיה הפתיחה החגיגית של הכרוכית המשופצת, קותי רוצה לעשות מין מסיבה כזו
ולהזמין כמה שיותר אנשים, אני אזמין את רובי ואתה את יוני, ומה שיקרה יקרה."
"בסדר." הסכים שגיא, "נזמין אותם ומה שיקרה
יקרה." הוא נישק אותי, נכרך סביבי בהנאה, "אתה נשמה טובה יריב, לא מגיע
לי חבר כמוך." אמר ונרדם.
12. לחץ
הימים שלפני הפתיחה החגיגית של הכרוכית המשופצת היו רוויי מתח
ומריבות. חוץ ממישה שהסתובב מדוכא ועצוב בגלל שסייף הקבלן עמד לעזוב בקרוב כולם
רבו עם כולם והיו עצבניים נורא.
"למה
לא תוכלו להיפגש גם אחרי שהוא יגמור לעבוד פה?" שאלה תולי בתום לב.
"כי הוא לא רוצה." אמר מישה בעצב, "הוא אומר שהוא לא הומו,
שהכל קרה באשמתי והוא לא רוצה יותר, זה שקר, אבל הוא פוחד נורא שאשתו תגלה."
"אוי! לא נעים." העלתה תולי על פניה הבעה מלאת אהדה שנעלמה ברגע
שרוני הופיעה בשטח. רוני הייתה המלצרית החדשה שלנו ותולי לא סבלה אותה למרות שרוני
הגיעה לכרוכית בהמלצתה החמה של נינה - בת זוגתה של תולי. בהתחלה הן הסתדרו טוב,
אבל ברגע שתולי גילתה שרוני ונינה היו בעבר קצת יותר מסתם מכרות היא התמלאה חשדות
וקנאה ברוני דקת הגזרה והזריזה ועשתה כמיטב יכולתה למרר את חייה.
"את רוצה שאני אפטר אותה?" שאלתי בניסיון להיות חבר נאמן ולעזור.
בתמורה זכיתי למבט זועף שאחריו בא מטר של דמעות. "אם תפטר את רוני נינה
תאשים אותי ותדע שאני מקנאת. היא תכעס עלי ובצדק." התייפחה תולי שעד היום
חשבתי לתומי שהיא אישה רגועה והגיונית לגמרי.
מסתבר שהאהבה גורמת גם להגיוניים ולרגועים שבאנשים לרדת מהפסים.
אפילו צביקה - שעד למשבר עם אדי לא גילה שום עניין בכרוכית וביקר בה אולי
פעמיים, וגם הן חטופות - התחיל להסתובב אצלנו.
לכאורה הוא בא לבדוק את השיפוץ ולפקח על ההשקעה שלו, אבל הדרך שלו לפיקוח
הייתה להסתובב לכולם בין הרגלים בהבעת פנים חמוצה תדיר, להעיר הערות קטנוניות,
להתלונן, להציק ולריב בכל הזדמנות עם קותי.
ברור היה שהכול נובע מהכעס שלו על הבגידה של בן זוגו שגרם לו לעבור ממצב של
אדישות מבורכת לערנות מעצבנת.
אף פעם לא ידעתי שהוא כזה, התברר שהיה לו מה להגיד על כל דבר - הטיח היה
עקום, הפנלים בולטים, הפתח בין שני חלקי בית הקפה היה צריך להיות באמצע ולא בצד,
המדרגות בין שני החלקים מיותרות, יש יותר מידי מדפים, החלונות קטנים מידי, ומה
פתאום צילונים ולא וילונות? ולמה ספרים משומשים ולא חדשים? ומה פתאום כרוכית? מה
זה בכלל כרוכית? ועוד ורודה? אימא שלו הייתה בטוחה שמדובר בכרובית ואמרה לו רק
הבוקר שצריך לשנות דחוף את השם אחרת כולם יחשבו שאנחנו מוכרים ירקות להומואים.
קותי הקשיב בשקט מתוח לשטף התלונות, אבל כשצביקה דרש לשנות את שם בית הקפה
כמה ימים לפני הפתיחה החגיגית הוא התפרץ וכדי שלא נשמע את המריבה גרר את צביקה -
שהיה גבר גבוה ורזה עם זקן צרפתי וקרחת בוהקת - לדירה מעל בית הקפה, הדירה שהייתה
אמורה להיות שלי, והמשיך לריב איתו שם, קודם על השם של בית הקפה, ואחר כך על החזון
שלו.
הויכוח נדם לרגע אחרי שצביקה הניח לנושא השם והחזון של הכרוכית הוורודה
והתחיל לחפש, וכמובן מצא, המון פגמים בשיפוץ הדירה ומיד פצה את פיו ופירט אותם
בשטף מדכא.
זה כבר היה מעל לכוחותיי, כדי לא לשמוע את קולו המרגיז, המתלונן ללא הרף,
הלכתי למטבח להתעסק בהכנת כריכים ובעטיפתם בניילון נצמד. מעל ראשי שמעתי רק את הד
קולם של קותי וצביקה בלי שאוכל לפענח את המילים. קותי דיבר בבס עבה, איטי ומתנצל,
וצביקה התפרץ לדבריו בבריטון שהתרומם לטנור צפצפני מעצבן בסוף כל משפט.
מרוב מתח לא הצלחתי להתרכז בעבודה והניילון המרגיז הזה הסתבך לי, במקום לעטוף
את הלחמניות עם פסטרמה שהכין מישה במעטה בוהק וחלק חיתלתי אותם ביריעות
מקומטות, מכוערות וגושיות.
"נו, די, תעזוב כבר." התייאש ממני מישה אחרי כמה דקות, "אתה
הפוך לגמרי היום, מה עובר עליך יריב. אז הם רבים קצת? אז מה? כל זוג רב לפעמים,
בסוף יעבור להם."
"ומה אם לא? מה אם צביקה יפסיק את המימון לכרוכית?"
"אז שיפסיק, השיפוץ כבר גמור, מחר הספרים מגיעים, עד הפתיחה תסדר
הכול יפה במדפים ואחר כך הכול יהיה בסדר."
"מישה, אתה לא מבין כלום בעסקים. ייקח לפחות שנה עד שהמכירה של הספרים
תתחיל לכסות את עלות השיפוץ, ומי יודע מתי נתחיל להרוויח כסף. בכל עסק חדש יש
הפסדים בהתחלה... כל כך חבל שקותי החליט לבגוד בצביקה דווקא עכשיו."
"טמבל, הוא התחיל לבגוד בו כבר לפני שנים, אבל לצביקה לא היה אכפת כל
זמן שזה היה סתם סטוצים חולפים." הסביר לי מישה בשלווה של מי שפרנסתו ומקום
מגוריו מובטחים בכל מקרה, "צביקה התעצבן רק בגלל שקותי נדלק על אדי ובזבז
עליו המון כסף, וגם זה היה נסגר בשקט, אבל ברגע שצביקה גילה שמדובר בנשא איידס הוא
התחרפן ובגלל זה הוא מציק. אני לא יכול להגיד שאני מאשים אותו. גם אני, אחרי שנודע
לי שאדי נשא, נורא נבהלתי ורצתי לעשות בדיקת דם, אני מציע גם לך לעשות, רק ליתר
ביטחון."
"תגיד, אתה נורמאלי?" התעצבנתי, "מה פתאום? רק בגלל שאדי עבד
איתנו אני צריך לפחד שנדבקתי ממנו? מה השטויות האלו? ממך לא ציפיתי לדבר ככה
מישה."
מישה נעלב מהגערה שלי ועיניו הכחולות התמלאו דמעות. "אין לי שום דבר נגד
אדי," התחיל להסביר, "דווקא חיבבתי אותו, אבל הוא היה צריך לספר שהוא
נשא."
"למה? כדי שתוכל להפלות אותו לרעה ולפחד ממנו?"
"כדי שאני אוכל להיזהר."
"להיזהר ממה? אם לא תכננת להזדיין איתו או לבקש ממנו עירוי דם ממה היית
צריך להיזהר בדיוק?" התרתחתי, יודע שאני מגזים ונסחף, אבל לא יכול לעצור את
עצמי.
"נו, די, תירגע." מלמלה רוני ולטפה את גבי, "מספיק כבר עם
העצבנות הזו, לא מספיק שבעלי הבית שלנו רבים אז עכשיו גם אתם?"
"בהחלט מספיק." הטיחה תולי בזעף מגש עמוס כוסות ריקות על הדלפק
שקול צלצולן השתיק באחת את רוני.
צביקה וקותי ירדו במדרגות למטה, ממשיכים להתווכח, הפעם על התריסים שצביקה חשב
שהם יקרים מידי ומהווים הוצאה מיותרת, "ולמה צריך ריצוף קרמיקה חדש בכל
הדירה?" הוסיף ונעץ בי מבט מוכיח כאילו אני זה שדרש ריצוף קרמיקה חדש.
"היה מבצע, זה יצא אותו מחיר כמו בלטות רגילות." התנצל קותי, ומבטו
ביקש ממני סליחה.
ניסיתי לחייך אליו בהבנה, אבל פתאום צלצל הנייד שלי. שגיא התקשר לספר לי שהוא
דוד, לאחיו נולד בן זכר במזל טוב.
"יופי, ממש נהדר, מזל טוב, מתי הברית?"
"בעוד שבוע כמובן, זה יוצא יום שישי. אני אסע יום קודם ואשאר שם עד
מוצאי שבת."
"אבל ביום שישי תהיה הפתיחה החגיגית של הכרוכית." מחיתי.
"מצטער, תצטרכו לפתוח בלעדי."
"לא תוכל לחזור מיד אחרי הברית?"
"לא, אין מצב. הברית תסתיים בערך בשלוש אחרי הצהרים ובחמש כבר נכנסת שבת...
גם ככה לא נעים לי מההורים שלי."
נאנחתי. לאחרונה התעייפתי מהעמדת הפנים של שגיא בפני הוריו שהוא שומר שבת גם
כשהוא בחיפה. נמאס לי לשמוע אותו משקר להם בטלפון, ובעיקר שנאתי להעמיד פנים
בפניהם שאני סתם שותף שלו לדירה.
"איך אתה מרגיש?" חקרתי אותו.
"בסדר." הפטיר שגיא בעצבנות.
"אכלת צהרים?"
"לא ממש, לא נורא, זה בסדר."
"ומה אם תהיה לך בחילה וסחרחורת כשתהיה בירושלים?"
"אני אגיד שזה וירוס, או מהתרגשות. אל תדאג. מתי אתה חוזר הביתה?"
"בסוף המשמרת. למה?"
"כי אני נשאר שעות נוספות, יש לנו פה משהו... אני חייב להשלים אותו
בקרוב, גם ככה עשו לי פרצופים כשביקשתי יום חופש."
"אז מתי תחזור?" נדנדתי.
"כשאני אוכל." אמר שגיא בקוצר רוח, גורם לי להרגיש כאילו אני אשתו
המציקנית.
"טוב, בסדר, אם ככה יכול להיות שאני אקפוץ אחרי העבודה לבקר את רובי
ולראות מה שלום אדי."
"תעשה מה שאתה רוצה." הפטיר שגיא ביובש וסגר.
נעלב סגרתי את הנייד וחזרתי לכריכים שלי. הייתי עצבני לא רק בגלל האווירה
המתוחה בכרוכית ובגלל המריבות והויכוחים בין בעלי הבית שלי אלא גם בגלל המצב בבית
שנעשה לא נעים מאז ששגיא התחיל עם התרופות שלו.
אולי זו הייתה גם קצת אשמתי, לקחתי ברצינות רבה את אזהרות הרופא שמשטר
התרופות הוא דבר חשוב מאין כמוהו, הכנתי טבלה מפורטת עם לוח זמנים והצקתי לשגיא
שיקפיד לקחת כל תרופה בזמן, מה שהרגיז אותו מאוד. הוא שנא את התרופות והודה בפני
שעד שהתחיל לקחת אותן היו שעות ואפילו ימים שבהן הוא היה מצליח לשכוח שהוא נשא,
אבל בגלל הטבלה שלי הוא מתקשה בכך.
גם תופעות הלוואי של התרופות הציקו לו מאוד והפחידו אותו. לאכזבתו הרופא
שלו פטר בקלילות את תלונותיו ואמר שקצת בחילות וסחרחורות קלות פה ושם בתוספת מעט
כאבי שרירים לא רציניים לא נחשבים למשהו חמור. שגיא נעלב ואמר שהרופא בטח חושב
שהוא מפונק, היסטרי והיפוכונדר ושהוא ממציא כל מיני בעיות וסתם נדמה לו שהוא סובל.
"מה אכפת לך מה הוא חושב?" ניסיתי לפייס אותו ולהסיח את דעתו עם
סקס, אבל שגיא היה נרגז וכעוס מידי ושוב דחה אותי.
לאחרונה מצאתי את עצמי מאונן במקלחת כמו בימי הרווקות שלי ומתגעגע אליו למרות
ששכב לצידי, גבו אלי, מסרב לגעת בי, מתלונן שכואב לו ורע לו ואין לו חשק כי הוא
סובל מבחילות. עבר כבר שבוע מאז הזיון האחרון שלנו שגם הוא היה חטוף ולא ממש מספק.
צלצלתי לידידי הוותיק בתום המשמרת, "מה שלומך רובי? איך אתה מסתדר עם
אדי? אני יכול לבוא לביקור?"
"אני אשמח מאוד לראות אותך." שמח לקראתי רובי, "בוא."
באתי וגיליתי מופתע שאדי לא נמצא. הדירה הקטנה של רובי הייתה נקייה ומסודרת
ללא רבב, ובלי שום זכר לנוכחות של עוד אדם.
"אדי עזב כבר לפני יומיים, מצא לו סידור אחר." הסביר רובי, הושיב
אותי על כורסא, נעמד מאחורי והחל לעסות במומחיות את כתפי ועורפי.
"או... זה טוב." גנחתי, מתמסר לידיו הגדולות והחזקות, "בדיוק
מה שהייתי צריך, לאן נעלם האורח שלך."
"מצא לו ספונסר חדש." גיחך רובי.
"מי הפעם?"
"איזה סבא אחד בשם ויקטור. דווקא בן אדם נחמד, אבל קשיש כזה, בן שישים
לפחות."
"עם קוקו וזקן לבן קצר ומבטא בריטי כזה?"
"כן, איך ידעת?"
"אני מכיר אותו מהכרוכית, הוא ידיד של קותי וצביקה." התרגשתי,
"הוא בא אלינו המון פעמים, בעיקר אחרי שיש הצגות בתיאטרון חיפה. בן אדם נחמד,
שותה תה עם חלב ותמיד משאיר טיפ יפה, אפילו לבנות. מישה קורא לו דרדס סבא."
רובי צחק. "באמת, התפלאתי איך אדי התארגן כל כך מהר. כנראה שהוא שם עין
על ויקטור עוד כשהיה עם קותי."
"אתה חושב שויקטור יודע שאדי נשא?"
רובי משך בכתפיו באדישות. "אני לא חושב שבגילו זה כבר משנה."
הפשלתי את ראשי לאחור ובחנתי את פניו של רובי, הוא דווקא נראה בסדר, רגוע
ושלו מאוד. קשה היה לנחש שהוא בתקופת חלון, ממתין לרגע שבו יוכל ללכת לעשות בדיקה
ולגלות אם הוא נדבק.
"אתה באמת חושב שאחרי גיל שישים לא מזיינים יותר?" שאלתי בפקפוק,
"הרי יש גברים שמביאים ילדים גם בגיל שבעים."
רובי גיחך ברשעות צינית, "יש גברים בני שבעים שהנשים הצעירות שלהן
נכנסות להריון ויולדות." תיקן אותי, רכן מעלי ונישק את פדחתי בעודו מחליק יד
על בטני, ומשם לחלצי. "אני חרמן רצח." אמר בפשטות.
"רובי, די." מחיתי קלושות, והדפתי את ידו.
"אני מרגיש שגם אתה חרמן." קבע רובי בפסקנות.
"יש לי חבר."
"אז מה?"
"די רובי, מספיק" קמתי, נבוך, "אני לא יכול."
"חבל" אמר רובי בצער, אבל לא התעקש, וטוב שכך, מפני שאם הוא היה
לוחץ עוד טיפה...
"תבוא לפתיחה החגיגית?"
"אתה מזמין אותי?"
"כן. בבקשה תבוא, לצערי שגיא כנראה לא יהיה."
"למה לא?" הרים רובי גבות מופתעות וסקר אותי מכף רגל עד ראש,
"אתה בסדר ילד?" שאל, גורם לליבי להימעך מרוב עצב ורחמים על עצמי.
לא הייתי בסדר, בכלל לא. הייתי לחוץ, מודאג ומתוח, וכשהוא הניח את כפו החמה על
לחיי ומשך אותי אליו התמסרתי לחיבוק שלו באנחה וסיפרתי לו את כול הצרות שלי -
המריבות של קותי וצביקה, הדאגות שלי בגלל הכרוכית והדירה שלי, ומה שהיה עיקר
דאגתי, שגיא שהשתנה כל כך בגלל התרופות שהוא לוקח והחשש שלי לשלומו.
"נשמע שאתה באמת אוהב את השגיא הזה." הוא קבע, קצת בפליאה,
"ממש אוהב אותו."
"בטח שכן, אל תהיה טיפש."
"התמימות והאופטימיות שלך לא מפסיקות להפתיע אותי ריבי."
"מה כך כל תמים בלאהוב את החבר שלך?" הזעפתי פנים והדפתי שוב את
ידו שהשתחלה לתוך מכנסי.
הוא נאנח. "אהבה זה תמיד דבר נוגע ללב ותמים, בעיקר כשברור שזה לא יחזיק
מעמד."
"למה לא?"
"כי אתם גברים."
"לא דיברת ככה כשהיית עם יוני, ולמה בכלל נפרדתם?"
"לא יודע בדיוק, כי אנחנו מפגרים כנראה."
"אם שניכם מפגרים אז אתם מתאימים, לא?"
"מסתבר שלא."
"איזו מין תשובה זו? למה אתה אף פעם לא מספר לי כלום?" צבטתי אותו.
"כי אתה צעיר מידי להבין." הצטחק רובי.
"אני כמעט בן שלושים רובי, די כבר עם זה, תסביר לי מה קרה, נראיתם כל כך
מאושרים ומאוהבים, למה פתאום הכול נגמר?" התעקשתי להיות רציני.
להפתעתי רובי הפסיק להתבדח וניסה לענות לי ברצינות. "אני חושב שפשוט
נבהלנו. פתאום הוא התחיל להסס ואמר שאולי זה מוקדם מידי שנגור יחד ושאולי אני לא
צריך למהר ולהתפטר מעבודה שלי בחיפה, ואני נעלבתי וגם נבהלתי כי אני לא מרוויח
מספיק לגור לבד בתל אביב, והיה לי ברור שאם אני נשאר כאן, בקריות, הקשר שלנו ימות
מפני שהוא כזה... כזה..." הוא הניד את ידו בייאוש ולא השלים את המשפט.
"מה כזה?" התעקשתי להמשיך לחפור, "ונניח שהיית נשאר לגור פה
והוא שם, נו, אז מה? זו רק שעה ומשהו נסיעה. אם באמת אוהבים אז זה לא צריך
להפריע."
"עובדה שזה כן הפריע, ושלא יהיו לך אשליות ריבי, בין חיפה לתל אביב יש
רק שעה ומשהו נסיעה, אבל תל אביב זה עולם אחר, ומי שחי שם כנראה שלא בנוי לאהבה
ולקשר."
"אז בגלל זה נפרדתם? בגלל שהוא מתל אביב?"
"כנראה שכן." אמר רובי בקול עגום, והניח את ראשו על כתפי.
"אם ככה למה כששגיא הזמין את יוני לפתיחה של הכרוכית הוא אמר שהוא
יבוא?"
"באמת?" רובי הרים את ראשו מעל כתפי והביט בי מופתע, "יוני
אמר שהוא יבוא לפה, לפתיחה של הכרוכית?"
"כן."
"אבל אם שגיא לא בא בסוף בגלל הברית של אחיו אז גם יוני בטח לא
יבוא."
"או שכן או שלא, נחיה ונראה, אבל מה אם הוא באמת יבוא ואתם תיפגשו
שוב?"
רובי פרץ בצחוק. "הפכת לשדכנית לעת זקנה ריבי? טוב, אם הוא באמת יבוא
אני מבטיח לחייך אליו בנימוס וללחוץ לו את היד, ואם הוא יבקש יפה אפילו לעשות לו
סיור בשירותים החדשים שלכם." הוסיף וקרץ ברוב משמעות.
"אל תהיה מגעיל רובי." נזפתי בו, אבל לא יכולתי להתאפק וצחקתי גם
כן.
"אני לא רוצה להיות מגעיל, אבל אין מה לעשות, להיות הומו זה לפעמים דבר
מגעיל." סיכם רובי את השיחה, ולמרות שלא אהבתי את זה נאלצתי להסכים איתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה