עוקבים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

א. ככה זה אצלנו

אחרי ששלומי מת חלק ממני מת גם כן. כלפי חוץ התנהגתי כרגיל, אבל החלק החיוני, האמיתי ומלא החיים והרגש שבי ירד יחד איתו לקבר. מותו שיטח את רגשותיי - יותר לא יכולתי להתאהב עד כלות, או לקנא עד מוות, להתלהב ולצחוק, או לבכות ולשקוע לתהומות ייאוש, לשמוח בכל מאודי ובכל נפשי, או להתעצב ולהיות אומלל.
לא היה לי אומץ להתאבד, אבל גם להמשיך לחיות בלעדיו לא אזרתי כוח, ובמשך כמה חודשים אחרי מותו המשכתי לכתוב כרגיל את הבלוג המשותף שלנו, מעמיד פנים שאני עדיין חי איתו. זו לא הייתה רמאות, באמת הרגשתי אותו לצידי, מוחשי יותר מאשר אנשים חיים שניסו לנחם אותי ולגרום לי לחזור לעצמי.
את תומר הסכמתי לפגוש רק אחרי שאחותי מיררה את חיי והציקה לי כמו שרק בת ונכדה לפולניות מבטן ומלידה מסוגלת לעשות. במשך כמה שבועות התנגדתי וסירבתי להיגרר להעמדת הפנים הזו שאני ממשיך הלאה ואז, יום אחד, בעוד אנחנו מתווכחים בטלפון, העפתי מבט בראי וגיליתי שאני עדיין עם המשקפיים שהרכבתי על חוטמי בבוקר, משקפיים שבזמנו הייתי זקוק להם רק לקריאה. הבנתי שהסתובבתי אתם כל היום בלי שיפריעו לי וכשהסרתי אותם בבואתי היטשטשה מול עיני וחזרה להתייצב רק כשהשבתי אותם למקומם. אני צריך ללכת עם משקפים כל הזמן הרהרתי לעצמי, מבחין תוך כדי כך ששערי החל להלבין, ומעט הכסף שזרק ברקותיי מיד אחרי מותו של שלומי פלש כבר לכל ראשי. הדלקתי את האור וגיליתי שקמטים החלו להתהוות סביב עיני ופי, ושמץ קלוש של התרופפות מתחיל לרכך את קו המתאר של לסתי. על כורחי הבנתי שבעוד אני נחוש לקפוא על עמדי ולא לחיות יותר אחרי מותו של שלומי הגוף שלי ממשיך לשעוט קדימה, ממשיך לחיות ולהזדקן.
"בסדר, תני לו את המספר." אמרתי לאחותי, וזו הייתה הכניעה הראשונה שלי. אחריה באו עוד ויתורים ופשרות, ומעט מעט נסחפתי חזרה לחיים, לא חיים שרציתי לחיות, לא חיים שעניינו אותי במיוחד, אבל בכל זאת חיים – החיים שלי.
הצעדים הראשונים היו הקשים ביותר – להיפגש עם תומר שגם הוא לא התלהב כל כך לפגוש בי והיה חששן כמעט כמוני (ואפילו סגר לי את הטלפון בפעם הראשונה שדיברנו), להודות בשקט ביני לבין עצמי אחרי שכבר ראיתי את פניו שבעצם הוא די מוצא חן בעיני. להבין אחרי הפגישות הראשונות איתו שנוח לי במחיצתו, שיש לנו טעמים משותפים, קצב חיים דומה, ושהדרך שבה הוא מתנהל בעולם לא מפריעה לי במיוחד, אפילו נעימה לי פה ושם.
הוא היה סבלני איתי מאוד ולא האיץ בי, הראה לי שהוא מעוניין, אבל לא ממהר, ושמר על קור רוחו גם אחרי שגילה במפתיע שהאקס שלי – ששחררתי מעט מאוד מידע עליו – נהרג בתאונה.
באותו ערב הוא הניח לי לישון איתו בלי שיהיה קודם סקס, וכשהגענו כבר לעניין הכול כך בעייתי הזה הפתיע אותי, וכנראה שגם את עצמו, בהנאה העצומה שהפיק מכל העסק הזה של קיום יחסי מין שבהתחלה לקחתי בו חלק מתוך נימוס ורצון לגמול לו על חביבותו כלפי.
עם הזמן מצאתי את עצמי מבלה איתו במיטה ומחוץ לה כמעט כל יום ובכל פעם שניסיתי להפסיק את ההיסחפות הזו, שנגררתי לתוכה במעין השלמה פושרת עם הגורל, הסתבכתי עוד יותר.
אפילו הניסיון שלי לעורר מריבה נגמר בפיוס לוהט שהשקיע אותי פתאום במה שהבנתי באיחור שהוא מערכת יחסים רומנטית. כמעט מבלי משים מצאתי את עצמי עושה את מה שנראה לכולם כצעד הכי הגיוני ומתבקש ומתחיל לחיות איתו, ואפילו אוהב אותו, אם אפשר לקרוא ככה לרגש הרדוד והפושר הזה שהיה שונה כל כך ממה שחשתי כלפי שלומי.
מההתחלה הוא היה גלוי הרבה יותר ממני, פחות עצור ברגשותיו, נתן בי אימון מלא ואהב אותי יותר מכפי שהייתי מסוגל לאהוב אותו. למרות שלא החזרתי לו מידה כנגד מידה מעולם לא מעלתי באמונו. תמכתי בו, הייתי נאמן לו, גם פיזית וגם נפשית, ולא ראיתי שום פסול בכך שהוא לא מקבל ממני רק את החלק שלא מת עם שלומי.
לפעמים זה הטריד אותי, אבל מצד שני למה הייתי צריך לספר לו? הרי כשנפגשנו כבר לא היינו ילדים, לכל אחד מאיתנו היה עבר שחלקו היה נעים וחלקו פחות. סחבנו על עצמנו צלקות ושריטות לרוב, וכל אחד מאיתנו בחר איזה מהן ראוי להראות לבן זוגו ואיזה עדיף להשאיר חבויה.
אולי אני ראוי לגינוי על חוסר הכנות שגיליתי, אבל לא מצאתי שום סיבה להתעקש על יושר חסר פשרות. להגיד לו בכנות שאני חש כלפיו רק שמינית מהרגש שחשתי כלפי שלומי היה לדעתי מיותר.
לא סבלתי איתו, נהניתי אפילו, חיבבתי אותו מאוד וחשתי אסירות תודה על הנכונות שלו לחלק איתי את חייו. לחשוף בפניו את הנכות הרגשית שלי נראה לי מעשה חסר טקט, לא מנומס, אפילו אכזרי, ובוודאי שלא מועיל.
מה שהוא לא יודע לא יזיק לו חשבתי, וחוץ מזה, במה אועיל למי מאיתנו אם אספר לו שהחלק האמיתי שלי, מה שהייתי באמת מת, ושהוא מקבל רק חיקוי עלוב שלי, שאני לא באמת האדם היציב והרגוע שהוא חושב שאני, אני סתם זיוף אדיש, רוחש טוב ומנומס, לא מזיק, אבל בהחלט לא אמיתי.
זו הסיבה שנשארתי רגוע אחרי שאדי גילה לי, מתייפח, שבמשך כמה חודשים נהגו תומר ורובי להזדיין בחשאי בקומה השנייה של הפייגלע. אחרי שאדי גילה במקרה את מעלליהם הוא קיים שיחה קשה מאוד עם רובי, ובגלל העניין המטופש הזה הם כמעט נפרדו.
רובי היה מלא חרטה וצער וביקש שוב ושוב את סליחתו של אדי שהשתכנע בסופו של דבר לסלוח לרובי שנשבע לו להפסיק עם העניין. אדי אפילו הסכים לא לגלות לי כלום כדי לא לפגוע בי, אבל אחרי ששמר את העניין בליבו במשך כמה ימים לא הצליח להתאפק יותר וסיפר לי הכול.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאלתי אותו, מגלה שאני כועס יותר עליו בגלל שהתוודה לפני מאשר על תומר. הניסיון לזייף קנאה שלא חשתי העיק עלי ושעמם אותי.
"אני רוצה שתדרוש מתומר שיפסיק לעבוד בפייגלע."
"למה אני? למה שרובי לא יפטר אותו ודי."
"רובי מסרב. ביקשתי ממנו, אבל הוא אומר שאין לו סיבה, שתומר ברמן מצוין ונוח להם לעבוד יחד, ושהדרישה שלי מוכיחה שאין לי אימון בו."
"יש בזה משהו. אם הוא הבטיח שהוא יפסיק אתה צריך לתת בו אמון."
"למה לי? למה שאני אתן אמון בבוגד הזה?" התפרץ אדי, ודמעות עלבון וזעם הכתימו את פניו היפים.
"למה זה בכלל משנה לך כל כך?" ניסיתי לפייס אותו, "אז מידי פעם הם מזדיינים קצת, אז מה, למה זה מפריע לך?"
"כי אני אוהב אותו." צעק אדי, "אתה לא אוהב את תומר?"
"כן, בטח שאני אוהב אותו." אמרתי, מרגיש שאני לא נשמע משכנע כל כך, "כנראה שאני פשוט לא קנאי." הוספתי בשלווה שהוציאה את אדי מדעתו. הוא התרגז וקילל, כעס ושוב בכה, ולא נרגע עד שהבטחתי לו לדבר עם תומר ולשכנע אותו להפסיק לעבוד בערבים בפייגלע כדי שיהיה לו יותר זמן לבלות איתי.
קיימתי את הבטחתי, ולמרבה הפלא תומר הסכים איתי שזה לא בסדר שהוא עובד כל כך הרבה לילות, והבטיח לי שבעוד כמה חודשים, מיד אחרי שיסיים את הטיפול הפסיכולוגי שלו אצל ד"ר פאנוב, ולא יזדקק להכנסה נוספת הוא יפסיק לברמן בפייגלע ויהיה יותר איתי. נדמה לי שהוא אפילו הוחמא מבקשתי, אולי אפילו חש מעט אשמה שהוא מזניח אותי.
חבל שלא גיליתי לו שאני מסתדר עם עצמי יפה מאוד, ושאני מעדיף לכתוב את הסיפורים שלי כשאני לבד בבית. אחר כך, אולי כדי להצדיק את ההשקעה הכספית שלו בטיפול הנפשי התחיל לספר לי שוב על התובנות שנגלו לו עקב השעות היקרות שבילה אצל ד"ר פאנוב.
ההנאה שהוא הפיק מהטיפול הפסיכולוגי, וההתלהבות בה ניתח את עצמו ואת חלומותיו שעשעו אותי וגרמו לי לחוש כלפיו רוך לא צפוי. הוא היה כמו ילד שקיבל צעצוע חדש, בטוח שמעכשיו כל חייו יראו אחרת לגמרי. בקרוב הוא יגלה שזה לא עובד ככה, התובנות החדשות שהוא רוכש יהפכו אותו לאדם מודע יותר, אבל לא ישנו אותו.
"הייתי קרוב מאוד להיפרד מדייב ולחזור לארץ אחרי שויקטור נפטר, אני זוכר את עצמי עומד מול הקבר שלו, מקשיב למספידים ומנסח מכתב פרידה לדייב, אבל בסופו של דבר הוא הצליח לשכנע אותי שנחזור, שנה אחר כך התברר שהשפעת החזקה שחטפתי היא דלקת פרקים ורק אז התחלתי את תהליך הפרידה ממנו, תהליך שהמוות של אבא היה הסוף שלו. חבל שלא הבנתי הכול עוד קודם, הייתי צריך ללכת לטיפול מזמן... תחשוב כמה זמן הייתי חוסך, הייתי יכול לפגוש אותך הרבה קודם."
"אולי, אבל אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו." אמרתי, ואז טלי התעוררה והתחילה לצרוח.
עזרתי לו לעשות לה אמבטיה ונהניתי לראות איך היא נרגעת ויוצאת ממצב הרוח הרע שלה ומתחילה ליהנות מהמים החמימים ומהצעצועים שצפו סביבה. מובן שעד שהיא פסקה לבכות המים התקררו והגיע הזמן לצאת, עוד מעט היא שוב תיילל ותקטר ותבכה שהיא לא רוצה שנוציא אותה מהמים... מדהים איך ילדונת פצפונת שעוד לא מלאו לה שנתיים יכולה לקטר ולנדנד בצורה נשית כל כך.
"ילדים זה שמחה." גנח תומר והניח את הצרור המפרכס והבכייני שעטפנו במגבת על המיטה שלנו.
טלי מחתה וייללה, וכמובן עשתה פיפי על המגבת לפני שהספיק לחתל אותה, אבל בכוחות משותפים הצלחנו להרגיע אותה, להלביש לה את האוברול הורוד שהלם אותה כל כך, לסרק את תלתליה הסבוכים ואפילו לקשור לה קוקיות. היא חזרה לחייך אחרי שנעלתי לה את נעלי ההתעמלות הזעירות שלה – יבורך מי שהמציא את הסקוטצ'ים – ורצה לראי, הסתובבה מולו הלוך ושוב, מתנועעת בגנדרנות מתוקה, רק אלוהים יודע מאין היא קלטה את התנועות הללו, בטח לא מנינה או מאיתנו.
"טלי יפה." הודיעה לנו בשביעות רצון.
"טלי הילדה הכי יפה בעולם." הסכמתי איתה וזכיתי לנשיקה.
"ומה איתי?" התרעם תומר, "לי לא מגיעה נשיקה?" היא קפצה לחיקו וכיסתה את פניו בנשיקות ופניו נהרו מאושר, ואני נחפזתי לצלם את שניהם במצלמה שתומר נתן לי ליום הולדתי ובעוד אני מביט בשניהם דרך עינית המצלמה תפסתי פתאום בפליאה נדהמת שאני ותומר יחד כבר שלוש שנים, ושעוד כמה חודשים ימלאו לי ארבעים וכנראה שהקשר הזה, הזמני והלא משמעותי שהתחלתי בו בעיקר כדי לרצות את אחותי המודאגת הפך לחלק משמעותי מאוד של חיי.
כמה ימים אחרי יום הולדתה השני של טלי חזרתי הביתה עייף ומרוט כרגיל. "הנה אתה!" התנפל עלי תומר כשנכנסתי, תפוס הרהורים, הביתה, וכמעט שנפלתי על הבינבה החדשה של טלי.
"הנה אני." הסכמתי והזזתי את המכונית הוורודה והקטנה מדרכי.
"הנה פולי!" צעקה טלי ורצה אלי בזרועות פרושות.
קלטתי אותה בזרועותיי וכיסיתי את פניה בנשיקות. "מה את עושה כאן חמודונת?"
"אימא חולה." גילתה לי הילדונת, "ותולי חולה ואני פה."
"ואיפה יותמי?"
"אני פה." צרח יותם וקפץ עלי גם כן, חונק אותי מרוב שמחה.
"יותמי זה לא יפה." נחפז אדי להציל אותי, "אתה בצרות." הודיע לי ברוסית, מה שגרם לתומר להזעיף את פניו עוד יותר.
"מה קרה?" שאלתי, מוריד מעלי את הגמדים הדביקים ומפקיד אותם בידי אדי שסיפר לי ברוסית כדי שהילדים לא יבינו (אם הוא ימשיך לדבר איתי ברוסית מעל ראשיהם הם ילמדו בסוף רוסית כמו שאני למדתי יידיש) שתולי ונינה שוב רבו בגלל משהו שאף אחד לא מבין, ושהן ביקשו שנטפל בילדים בעוד הן מטפחות ומחזקות את הזוגיות שלהן.
אחרי שאדי לקח את הקטנים החוצה לשחק הגיש לי תומר פתק. "מישהו בשם קובי חיפש אותך." אמר במין קול, כאילו אדיש, שעורר את דאגתי.
לקחתי את הפתק שהיה רשום עליו – קובי בשרי מבקש שתתקשר דחוף ומתחת מספר טלפון.
"בשרי, זה לא שם המשפחה של שלומי ז"ל?" שאל תומר בלי להיות כנראה מודע כמה מתוח וחשדני נשמע קולו.
"כן, וקובי הוא אחיו הגדול." סקרתי את פניו של תומר, "נו, מה? למה אתה לחוץ כזה?"
"אני לא לחוץ, אני פשוט לא אוהב שיחות טלפון מסתוריות."
"מה מסתורי פה? הוא אמר את השם שלו, כולל שם משפחה, זה לא מספיק?"
"אבל הוא לא רצה להגיד לי מה הוא רוצה ממך, אמר שזה עניין דחוף וסודי, ממתי יש לך עניינים דחופים וסודיים?" חקר תומר בקול נרגן.
" אני אדע אחרי שאני אדבר איתו." אמרתי והתקשרתי.
קובי ענה מיד, כנראה ישב והמתין ליד הטלפון. "שרגא." אמר במעין לחישה מתוחה, "אני צריך את עזרתך, אני יכול לדבר אתך?"
"בטח, דבר חופשי."
"אני לא יכול, אני אצל הורי עכשיו וחוץ מזה זה לא לטלפון. אנחנו יכולים להיפגש?"
"למה שלא תבוא אלינו הביתה? הגיע הזמן שתפגוש את תומר."
"לא יודע, נראה לי שהוא קצת עצבני עלי." היסס קובי.
"זה לא בגללך קובי, הוא פשוט בגיל הזה של עצבנות." התבדחתי, וחטפתי אגרוף בצד מתומר שכאילו לא הקשיב.
מרחוק שמעתי אישה מדברת מהר במבטא עיראקי כבד, נשמעת נרגזת מאוד, וזיהיתי מיד את הקול. "תמסור דרישת שלום לאימא שלך."
"עדיף שלא." נאנח קובי, לקח ממני את הכתובת, הקשיב להסבר שלי איך להגיע וניתק.
כל הנשים במשפחה של שלומי שנאו אותי. גם אביו לא התלהב ממני, אבל אימו ממש שנאה אותי, האשימה אותי שהפכתי את בן הזקונים שלה להומו ודאגה נורא שאדביק אותו באיידס. אחיותיו הלכו בעקבותיה ובפעמים הנדירות בהן נפגשנו הן הראו כלפי תיעוב ובוז ומיררו את חייו של שלומי בגללי.
היחיד שהיה לי קשר טוב איתו היה קובי, אחיו הגדול. בניגוד לשאר בנות משפחתו קובי לא העריץ את שלומי ולא היה עיוור למגרעותיו. הוא אהב אותו כמובן, אבל הבין שאחיו הומו ושאם זה לא היה אני זה היה מישהו אחר. במשך הזמן התיידדנו ולא פעם אמרתי לו שחבל שהוא לא יצא ההומו במשפחה כי איתו אני מסתדר טוב יותר מאשר עם אחיו.
קובי דמה לשלומי וכמוהו היה שחום ומתולתל, אבל היה בעל גוף מגודל יותר ולא היה בו את החן הקליל ששלומי ניחן בו. לעומת אחיו הוא היה מגושם ושקט מאוד, דיבר לאט ושקל היטב כל מילה.
באופיו הוא דמה יותר לאביו המופנם והשמרן מאשר לאימו הרגשנית והחולנית ולאחיותיו הנמרצות, ומאחר והיה הרבה פחות דתי מהם העדיף לחיות רחוק ממשפחתו שחבריה אהבו להביע את דעתם על כל דבר ועניין ולא ניחנו בשמץ טקט או כבוד לפרטיותו של הזולת.
אבא אומר שלקובי יש אופי אשכנזי היה שלומי מתבדח, ואם הכוונה בכך לזה שקובי היה בחור רציונאלי שסלד מהפגנת רגשות ומהתלהבות יתר הוא צדק.
קובי היה זה שבישר לי על מותו של שלומי והוא זה שחיבק אותי בזרועותיו כשהתמוטטתי לשמע הבשורה, וספג את זעמי כשגיליתי שהם קברו את שלומי יום לפני שנודע לי על מותו. הוא שכנע אותי לא ללכת לאזכרה שלו כדי לא לחולל שערורייה ובפעם הראשונה שפקדתי את קברו, שנה אחרי מותו, זה היה בחברתו של קובי.
אחר כך קובי – שעבד בחברת הייטק גדולה – נסע עם אשתו הצעירה ושתי בנותיו הקטנות לעבוד בהודו, וחוץ מכמה מיילים קצרים לא שמעתי ממנו כלום במשך שנתיים. הוא חזר לארץ אחרי שכבר התחלתי לחיות עם תומר וכשבישרתי לו בחשש מה שאני כבר לא לבד הוא נחפז לברך אותי, ואמר לי בחמימות רבה שזו בשורה מצוינת ושהוא מקווה שאהיה מאושר מאוד.
נפרדנו בברכת להתראות למרות שלא ידענו מתי זה יקרה כי הוא חי בתל אביב והיה עסוק מאוד בעבודתו ובמשפחתו. אני מניח שיכולתי לעשות מאמץ ולנסוע לבקר אותו או לקבוע איתו פגישה בקריות כשהוא היה מבקר מידי פעם את הוריו (שהזדקנו מאוד אחרי מותו של שלומי וכמעט שלא יצאו מדירתם), אבל לא עשיתי זאת.
חיבבתי אותו מאוד והייתי אסיר תודה לו על תמיכתו ונדיבותו כלפי, אבל עצם הדיבור איתו העלה בי זיכרונות מרים. קולו דמה מאוד לקולו של שלומי – היה להם אותו מבטא מזרחי קל ומלבב ששבה את ליבי – והדמיון בתווי פניהם הכאיב לי.
גיליתי שכל פגישה עם קובי גוררת אחריה לילות מסויטים בהם הייתי חולם על שלומי ומתעורר עם דמעות בעיני. לכן העדפתי לשכוח אותו ולא סיפרתי עליו אף פעם לתומר.
"מה פתאום אחיו של שלומי מתקשר? לא ידעתי בכלל שיש לו אח."
"יש לו אח נשוי, סטרייט עוד יותר מאחי, אם זה אפשרי, ובחור מאוד נחמד. אם הוא היה ההומו במשפחת בשרי אני בטוח שהיינו חיים באושר עד עצם היום הזה ו... נו, די תומר, מספיק להרביץ לי, בסוף אני אברח למעון לגברים מוכים."
"זה לא מצחיק." אמר תומר ופתאום זה באמת הפסיק להיות מצחיק. הוא היה מוטרד ומתוח כמו שלא ראיתי אותו כבר זמן רב.
"מה קרה לך? למה אתה מודאג כל כך?"
"אני חושב שתולי ונינה עומדות להיפרד."
"בחייך, מה פתאום? הן יחד כבר שנים, יש להן ילדים ו..."
"לאחרונה הן רבות המון, שמעתי אותן בבוקר, זה נשמע כאילו הן שונאות זו את זו, מזל שטלי כבר הייתה בגן. אני לא אוהב מה שקורה אצלן... זה ממש לא בריא לילדה לגדול באווירה כזו."
"לכל זוג יש זכות לריב מידי פעם תומר, בסוף הן יקבלו וסת ויירגעו."
תומר נאנח ואמר לי שאני טמבל, ואחר כך חיבק אותי כדי להוכיח לי שיש לו חולשה לטמבלים, ואז הגיע קובי. הוא נעשה עוד יותר מגושם מכפי שזכרתי אותו, פניו נעשו גסים ומלאים בצורה לא מחמיאה והוא החל להקריח.
לחצתי את ידו ואחר כך חיבקתי אותו בחמימות, תוהה אם גם שלומי היה מזדקן בצורה כל כך לא יפה, נעשה שמן ומאבד את שערו, ואם זה היה מפריע לי. מסתבר שלאשתו של קובי זה לא הפריע כי היא שוב הייתה בהריון, ופניו זרחו כשהראה לי תמונה של משפחתו – שתי בנות שחומות ומתוקות ואישה עגולה שחיבקה אותן וחייכה חיוך עייף.
הצגתי אותו בפני תומר שהביט בו משתומם, מנסה למצוא דמיון בין הגבר הכול כך רגיל למראה הזה לבין תמונת אחיו הצעיר והסקסי. הזמנתי אותו לשבת ושאלתי מה קורה ואיך אפשר לעזור לו.
"אתה זוכר את מאור, הבן דוד שלנו?"
"בטח, שלומי מאוד החזיק ממנו. הוא תמיד אמר שמאור דומה לו יותר ממך ושהוא היה צריך להיות אחיו. מה איתו באמת?"
"בסדר גמור, נשוי, אשתו בהריון עם הילד השני, הוא גר בירושלים. יצא לך לפגוש את אחיו הצעיר?"
"לא, בכלל לא ידעתי שיש לו אח."
"יש לו אח, שמו שאול. הוא השתחרר מהצבא לפני כמה ימים, חזר הביתה והודיע לאימא שלו, אלמנה שגידלה אותו ואת אחיו לבדה ולא הסכימה אף פעם להתחתן כדי שלילדים לא יהיה אבא חורג, שהוא הומו." אמר קובי בזעם, עיניו שדמו כל כך לעיניו של שלומי נצצו בכעס וכתמים סמוקים פרחו על עורו השחום.
"אתה כועס עליו כי הומו או כי הוא יצא מהארון?" שאלתי בשלווה, מציין לעצמי שקובי הכועס דומה לשלומי יותר מקובי הרגוע, ותוהה למה כל הסיפור על אחיו של מאור – שלא ידעתי על קיומו – נוגע לי.
"אני כועס עליו כי הוא יצא מהארון בלי שום התחשבות, עשה את זה בצורה הכי מגעילה שיכולה להיות, בלי שום בושה, סיפר לכולם בנוכחות כל המשפחה ועשה לאימא שלי התקף אסטמה."
"בחייך קובי, ההתקפי אסטמה של אימא שלך..." התחלתי, ואחר כך סתמתי מפני שלא היה טעם להיכנס שוב לויכוח הזה. אימא של קובי ושלומי שלטה בבני משפחתה דרך האסטמה שלה, גורמת להם לכרכר סביבה ולהיכנע לרצונה כל פעם שהשתעלה קצת. עכשיו, אחרי ששלומי מת, באמת שלא היה טעם שאחזור לויכוח המאוס ההוא.
"מה הקשר בין האסטמה של אימא שלך ליציאה מהארון של הילד הזה? של השאול הזה? מה זה עסקה בכלל?" התערב תומר (שלא היה בקיא בדינאמיקה המשפחתית של משפחת בשרי) בשיחה.
"זה בדיוק מה שאני רציתי לדעת, ובמקום לענות לי הם זרקו אותי מהבית." הצטלצל קול מוכר מאוד בחדר ולרגע אחד הייתי בטוח שזה שלומי שלי שחזר מן המתים והופיע בפתח ביתי, ועוד הספקתי, לפני שהבנתי שזה שאול, בן דודו הצעיר (שנמאס לו לחכות במכונית), לחשוש, לשנייה אחת הזויה, מתגובתו הזועמת כשהוא יגלה שבגדתי בו ואני חי עם גבר אחר.
"שאול, מה אתה עושה פה? ביקשתי ממך לחכות באוטו." נזף קובי בגבר הצעיר שסקר במהירות את היושבים בחדר, מעביר מבטו את מבטו מאחד לשני, ומתעכב בסופו של דבר עלי. "אתה לא מזהה אותי פולי?"
הנדתי בראשי, "כן, אני... אתה... אתה נראה לי מוכר."
"השתניתי בהרבה מאז, נכון?" עלה על פניו חיוך ילדותי שמח, מוכר עד כאב.
"כן." הסכמתי, מודע לכך שכל אחד מאיתנו מדבר על משהו אחר, "השתנית קצת מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה. תזכיר לי, מתי זה היה?"
"לפני שמונה שנים. הייתי אז רק בן שלוש עשרה. אתה ושלומי לקחתם אותי לבאולינג, זו הייתה המתנה שרציתי ממנו לבר מצווה שלי, שמעתי עליכם כל מיני שמועות ורציתי להיות אתכם לבד, הייתי כזה ילד," הוא גיחך, "ביקשתי ממנו שיבוא עם החבר שלו וברגע שראיתי אתכם יחד ידעתי."  
"מה ידעת?"
"שגם אני... ידעתי שאני לא סתם מדמיין, שאני באמת שונה ממאור ומכל שאר בני הדודים שלי." הוא נכנס פנימה והתיישב מולי, "ברגע שראיתי אתכם הבנתי שגם אני כמוכם."
"יופי לך שידעת בגיל כל כך צעיר." השבית קובי את שמחתו, "אבל למה היית צריך לספר את זה ליד אימא שלי? אתה יודע איך היא."
"כן אני יודע איך היא, שקרנית בדיוק כמו אימא שלי, לא פלא שהן כל הזמן יחד, שתי העיראקיות השקרניות האלו... ואל תגיד לי שדודה לאה לא ידעה על אבא, אימא שלי מספרת לה הכול."
"ידעה מה? על מה אתה מדבר?"
שאול הרים בלגלוג גבות יפיפיות, מעוקלות ככנף ציפור, "גם לך הן שיקרו שאבא שלי מת?"
קובי נאנח. "לא. ידעתי את האמת. קיוויתי שאימא שלך תספר גם לך מתישהו."
"טוב, אז היא לא סיפרה. היה לה נוח יותר לשקר."
"למה אתה מתכוון שיקרו? אבא שלך לא מת?" התערבתי בשיחה.
"לא, הוא ברח מהארץ אחרי שאימא נכנסה להריון איתי. כל השנים האלו הייתי בטוח שאני יתום ושהיא לא מתחתנת שוב כי היא לא רוצה שיהיה לנו אבא חורג, אבל זה היה שקר. היא העדיפה לשקר לנו שהיא אלמנה במקום לגלות שבעלה ברח ממנה ושהיא לא מתחתנת שוב כי היא עגונה." פניו נעוו בזעם, "אני בטוח שהיא הייתה ממשיכה לשקר לי עד סוף חייה אם לא הייתי מקבל ממנו מכתב."
"זה בטח היה שוק נוראי." אמר תומר באהדה, "אבל מה זה קשור ליציאה שלך מהארון?"
"זה קשור, במשפחה שלנו הכול קשור." הצהיר שאול במרירות, "שנים נחנקתי בארון, שתקתי כדי לא לפגוע באימא ולא לקלקל למאור את השידוך עם הכונפה שלו, אבל עכשיו זה נגמר! נמאס לי מהשקרים האלו, אני לא מוכן לסבול כמו שלומי שאכל קש מכל המשפחה הדפוקה שלנו רק בגלל שהוא לא רצה להתחתן."
"האמת שהוא כן רצה להתחתן, הוא תמיד חלם שיום אחד הוא יקים משפחה, אני בטוח שאם הוא היה נשאר בחיים הוא היה נשוי כיום." אמרתי, לא כי באמת הייתי בטוח בזה אלא כי רציתי לזעזע קצת את בטחונו העצמי של הנער הזה שכל כך דמה לשלומי שלי, ועם זאת, ככל שהבטתי בו יותר זמן הבחנתי בעוד הבדלים בינו לבין בן דודו המת.
שאול היה גבוה ורחב יותר משלומי, שערו היה שחור מבריק כשל שלומי, אבל חלק ולא מתולתל, ולא הייתה בו המתיחות הקופצנית והנוגעת ללב שהייתה בשלומי. למרות ששניהם היו שייכים לאותו טיפוס אנרגטי, דק, שרירי והיפר אקטיבי שאול היה נינוח מעט יותר. ובכל זאת הדמיון בינו לבין שלומי היה מדהים ממש – אותן עיני זפת שחורות, גדולות, ארוכות ריסים ומלוכסנות, אותו חיוך צחור שיניים ומדבק, ואותן השפתיים המשורטטות והמלאות שצבען אדמדם, כמעט סגול.
האם בגלל זה קובי הביא אותו אלי? כדי לשבור שוב את ליבי, או אולי כדי לנחם אותי על האובדן שידעתי? ואולי הוא לא רואה את הדמיון המדהים בין שני העלמים הללו שדמו זה לזה באורח שטני ממש.
"אל תדבר שטויות!" התנפל עלי שאול בזעם. הדמיון בין התנהגותו לזו של שלומי צבט את ליבי מגעגועים, עוד מעט יסתער עלי, יחבוט בי באגרופיו, ספק מכה, ספק מדגדג, יפיל אותי ארצה, ידרוש ממני להיכנע, ואז יצחק ויכסה את פני בנשיקות... "אין מצב שהוא באמת רצה משפחה, לא אחרי שהוא גדל במשפחה המתוסבכת שלנו."
"מה כל כך מסובך במשפחות שלכם?" רכן  לעברו תומר שגדל בקיבוץ, בבית ילדים, ראה מעט מאוד את הוריו וגילה עניין כמעט חולני בסיפורי משפחות.
"הכול מסובך בהן, קודם כל מדובר בתערובת איומה ומאוד לא מוצלחת של נשים עיראקיות וגברים תימניים, ואם זה לא מספיק אז כולם שם בני דודים של כולם, ודודה לאה (אימא של קובי ושלומי, הבהרתי בלחש לתומר שהקשיב מוקסם לדבריו של שאול) רצתה בכלל להתחתן עם אבא שלי, שהעדיף להתחתן עם הבת דודה שלה למרות שאני מתאר לעצמי שהוא היה מעדיף להיכנס למיטה עם הבן דוד שלו... וכן, אני מתכוון לאבא שלך." פנה לקובי שהאדים ונאלם דום מרוב מבוכה.
"בגלל זה דוד אליהו ברח?" לחש ונסוג לאחור כאילו רצה להסתלק גם כן.
"הוא לא ברח, הן גרשו אותו, המכשפות העיראקיות האלו. אחרי שהן גילו שהוא הומו הן איימו עליו שהן יגלו הכול והוא לקח את הרגליים וברח לדרום אמריקה."
"איזה סיפור, ממש טלנובלה." הערתי, "מעניין אם שלומי ידע על זה."
"לא, הוא לא ידע כלום. גם אני לא ידעתי עד לפני שנתיים בערך." אמר קובי, "לא בכוונה שמעתי שיחה בין ההורים ואז הבנתי שדוד אליהו לא מת. כששאלתי הם כעסו עלי מאוד והשביעו אותי לא לגלות כלום לאף אחד ולכן שתקתי."
"מה בדיוק אבא שלך כתב לך?" שאלתי, "הוא הסביר למה הוא נזכר בך פתאום אחרי עשרים שנות שתיקה?"
"הוא אמר שהוא חולה מאוד והוא רוצה להתנצל בפנינו לפני שיהיה מאוחר מידי."
"חולה במה?" שאלתי, ומיד חשבתי על איידס למרות שאני יודע שלא חסרות עוד מחלות בעולם, אבל כשאומרים הומו וחולה כולם מיד חושבים על איידס, גם אני. 
"אני לא יודע." אמר שאול, "המכתב היה קצר ומאוד לא מפורט. הוא בעיקר רוצה שאני אדע שהוא חי, שהוא מצטער מאוד שעזב אותי, ושאל אם אני סולח לו ואם אני מעוניין לשמור איתו על קשר."
"גם למאור הוא כתב?"
"לא, הוא לא העז. הוא שאל אם כדאי לשלוח גם לו מכתב."
"מעניין מה שלומי היה אומר אם הוא היה יודע?" הרהרתי בקול, "הוא בטח היה אומר שזו הסיבה שלהומואים אסור להביא ילדים, כי אסור להעביר את הסטייה הזו לדור הבא." השבתי לעצמי, גם כן בקול, מה שהיה טעות כי תומר נעץ בי מבט זועם. "אלו הדעות של שלומי, לא שלי." התנצלתי, "הוא לא אהב את הצד ההומואי שלו והיה שמח להיפטר ממנו."
"לא פלא, עם החינוך הפרימיטיבי שהוא קיבל מדודה לאה..." התחיל שאול,
"גם אתה קיבלת אותו חינוך." התרגז קובי, קוטע את דבריו בגסות, "שניכם קיבלתם חינוך יהודי טוב, ואתה יודע מה אימא שלי מרגישה בנושא הזה, לא היית צריך לספר לה שאתה הומו, היא לא סבלה מספיק בגלל שלומי?"
"היא סבלה? מי שסבל היה שלומי. עובדה שהיא עם כל המחלות שלה עדיין חיה וממררת את החיים לכול המשפחה, ושלומי המסכן שוכב בבית קברות מתחת לאבן." התלהט שאול.
"אתה מדבר על אח שלי!" התנפל קובי בזעם על בן דודו הצעיר שלא נרתע מפניו,
"שלומי נהרג בתאונת דרכים." התערבתי, מציין לעצמי שקובי כועס בגלל אחיו הצעיר ולא, כמו שאפשר היה לצפות, בגלל הפגיעה בכבודה של אימו. "מת בתאונה מקרית שלא קשורה לשום דבר." הנחתי יד על חזהו של שאול, הודף אותו בעדינות לאחור, מנסה להתכחש לעונג שגורם לי המגע בגוף הצעיר והגמיש הזה שעורו השחום הקטיפתי והמפתה יחליק בנועם כה רב על עורי כשאחבק אותו ו...
"על זה עוד אפשר להתווכח." קטע שאול בזעף את ההזיה שנסחפתי אליה מבלי משים.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי, מביט בתווי הפנים הצעירים והיפים שהחזירו אותי שנים כה רבות לאחור.
"אף אחד לא סיפר לך כמה מוזרה הייתה התאונה של שלומי? לא שאלת את עצמך אף פעם איך זה קרה שהוא נתקע בהר סתם ככה, למרות שזה קרה ביום בהיר בכביש ריק?"
"בגלל זה קוראים לזה תאונה." התאמצתי לשמור על שלוותי בלי לגלות לאיש הצעיר ומלא הלהט שהביט בי בהתגרות שבמשך חודשים רבים חשבתי על התאונה הארורה ההיא בצורה כפייתית, משחזר אותה שוב ושוב במוחי עד שכמעט יצאתי מדעתי.
"אז למה הם לא הסכימו לנתיחה אחרי המוות?" פנה שאול לקובי.
"על מה אתה מדבר? מה היה לנתח? הוא עשה תאונה ונהרג, למה היה צריך לחלל את הגופה שלו?" נשבר קולו של קובי ודווקא הוא, הסטרייט היחיד בין כל ההומואים שהקיפו אותו, פרץ פתאום בבכי, "הוא מת, האח הקטן שלי מת, נמרח כמו כלב על הכביש." התייפח בזרועותיי, "מה זה משנה אם הוא היה מסטול או שיכור? מה זה יעזור עכשיו?"
"די, די קובי, מספיק." ניסיתי לנחם אותו, "אתה צודק, זה לא משנה עכשיו כלום. נו, די, אל תבכה חמוד." ליטפתי את גבו.
קובי נרגע מהר ונרתע ממני, מבויש, מנסה להתעשת, "כמו שאתה רואה שרגא, שאול, הג'חש הצעיר הזה, חושב שהוא יודע הכול ושהוא יחנך את כולנו. אחרי שהוא גילה שאבא שלו חי הוא עשה הצגה גדולה, עצבן את כולם והתחצף כל כך עד שלא הייתה לאימא שלו ברירה אלא להעיף אותו מהבית. מה שאני מבקש ממך זה שתתן לו לגור אצלכם כמה ימים, רק עד שהוא יסתדר קצת, ימצא עבודה ויגלה שהחיים בלי משפחה לא כל כך קלים ופשוטים כמו שנדמה לו." זרק מבט זועף לעבר שאול שהתיישב על הספה לצידו של תומר, ידיו שלובות על חזהו ומבט נעלב על פניו.
הלוואי והייתי יכול לשבת לידו, לחבק אותו, לנשק את הצוואר החינני והשחום, ללחוש מילות חיבה באוזניו, לפייס אותו, לפנק אותו בליטופים ולהבטיח לו שהכול יהיה בסדר, אני אסדר הכול.
"אל תדאג קובי, יהיה בסדר, טוב עשית שהבאת אותו אלי, אני אדאג לו." הבטחתי, ורק אחר כך נזכרתי להביט בתומר בשאלה.
למזלי הוא לא התנגד לרעיון ששאול יגור אצלנו. "תוכל לישון אצלנו בחדר האורחים שאול." הצטרף להצעתי וחייך לעבר הצעיר בחיבה.
"תודה רבה לכם, אבל הייתי מעדיף לגור בתל אביב, נמאס לי מהקריות." הזעיף שאול את פניו, פיו מתעקם בפינוק מתוק שהיה מוכר לי כל כך... אולי באמת עדיף היה שהוא היה מסתלק לו לתל אביב, רחוק מפה... רחוק ממני ומתומר.
"בשום פנים ואופן לא." פסק קובי שהתאושש וחזר לגמרי לעצמו התקיף והבוגר. "נורא יקר לשכור דירה בתל אביב, ואצלי בדירה אין מקום לעוד בן אדם, בטח שלא עכשיו, כשעוד מעט ייוולד לנו עוד תינוק, וחוץ מזה הרי התחלת לעבוד בבית קפה הזה בהדר, בכרובית הזו, אתה לא יכול לברוח להם סתם ככה, מהיום למחר."
"אתה עובד בכרוכית?" פניתי, מופתע, לשאול. "איפה? בקפה או בחנות הספרים?"
"בעיקר בקפה, אבל לפעמים אני עוזר ליריב עם הספרים. אתה מכיר אותו?"
"בטח, פולי ואני מכרים ותיקים גם שלו וגם של בעל הבית של הכרוכית." התערב תומר, "מה שלום יריב, הבריא כבר מהשפעת?"
"כן, נכון לעכשיו הוא בסדר גמור, אבל מאז שהילד שלו התחיל ללכת לגן הוא נדבק ממנו כל יומיים במשהו חדש."
"וחוץ מזה אל תשכח שנרשמת כבר ללימודים בקורס הכנה לפסיכומטרי." המשיך קובי להעלות סיבות נגד מגוריו של שאול בתל אביב.
"אז אני אדחה את הפסיכומטרי לשנה הבאה." לא ויתר שאול.
"אם תדחה כבר לא תעשה את זה, וגם תפספס את ההנחה של הצבא... חכה, קודם תגמור את הפסיכומטרי, תחסוך קצת כסף, תל אביב לא בורחת לשום מקום."
"קובי צודק שאול, תל אביב יקרה מאוד, לא תוכל לחיות שם בלי עזרה כספית מאימא שלך, ואני מבין שזה לא בא בחשבון." התערב תומר בויכוח.
שאול נאנח והסביר שנכון, הוא תכנן לגור אצל אימו ולהקדיש את רוב זמנו ללימודים, אבל עכשיו... "עדיף שאני אשכח מהלימודים, אני צריך לשכור דירה, למצוא עבודה נורמאלית..."
"או שתתקשר לאימא ותתנצל." הציע קובי.
"להתנצל על מה? על זה שאני הומו?" הוא הניד בראשו, "אין מצב." פסק בעקשנות. כמה חבל ששלומי לא היה נחוש כל כך ולא התעקש אף פעם לעמוד על שלו מול אימו.
"טוב, יש לך זמן לחשוב מה לעשות בעתיד. בינתיים אתה מוזמן להישאר פה כמה שתרצה. יש לנו חדר פנוי שסתם עומד, וזה מזכיר לי פולי," פנה אלי תומר, "לא אמרת שמחפשים אצלך בעבודה מישהו שיעזור במחסן ובלייזר?"
"באמת חשבתי לעבוד בעוד משהו חוץ ממלצרות, אני מחפש עבודה מועדפת כדי לקבל את המענק מהצבא." העיר שאול.
"יופי, העבודה אצלנו נחשבת לעבודה מועדפת והיא לא קשה בכלל, משעממת אבל לא קשה ובשעות גמישות, תוכל לשלב אותה עם לימודים."
"אחלה." האירו פניו של שאול בשמחה, "אבל אחרי שאני גומר את הפסיכומטרי אני עובר לתל אביב." הוסיף, "אין מצב שאני נתקע יותר משנה במקום היבש הזה."
"מה יבש? לא שמעת על חיפה הוורודה?" חייך תומר אל רובי שנכנס למטבח שלנו יד ביד עם יותם שרץ מיד למקרר לחפש את הקרמבו שלו.
"שמעתי על חיפה האדומה, ממתי היא גם ורודה?"
"מאז שפתחו בה את הפייגלע שיש לי הכבוד לנהל בעזרת הברמן המסור שלי." חייך אליו רובי, ומיד הציג את עצמו ואת יותם החמוד שהציע לשאול בנדיבות ביס מהקרמבו שלו.
"בוא שאול, נוריד את המזוודות שלך מהאוטו." אמר קובי, מרוצה שמצא פתרון לבעיית המגורים של בן דודו הצעיר.
"זה בסדר שאול, תגמור את הקרמבו שלך, אני אעזור לקובי." קפצתי ממקומי ויצאתי איתו החוצה.
"אני מקווה שזה בסדר שאני מפיל עליך את הילד." תלה עלי קובי צ'ימידאן ענקי, "אבל אני לא יכול לקחת אותו איתי, אין לנו מקום בבית, ויש לי ילדים קטנים... אני מתכוון... אתה יודע למה אני מתכוון."
"גם אצלנו יש ילדים קטנים קובי, ואנחנו מתנהגים בהתאם."
"אני יודע, אל תתרגז, אבל אשתי מאוד שמרנית ועכשיו היא בהריון... וחוץ מזה, שיישאר בינינו, אבל הוא כל כך דומה לשלומי... לפעמים זה עושה לי צמרמורת. אני בטוח שבעוד כמה ימים הוא כבר ימצא לו איזה סידור ותיפטרו ממנו."
"זה בסדר, לא צריך להילחץ, אין שום בעיה, אנחנו נסתדר." הרגעתי אותו והרמתי את המזוודה שהייתה כבדה עד להפתיע. "אני רואה שכמו שלומי גם שאול אוהב בגדים."
"טוב, אתה יודע איך זה אצל הומואים..." הצטחק קובי.
"לא כולם כאלה, אני שונא לקנות בגדים."

"אתה משהו מיוחד פולי, אם כולכם הייתם כמוך... אני מתכוון, אוף..." הוא חיבק אותי, "אתה יודע למה אני מתכוון, ביי פולי, ותודה." נישק על לחיי ונסע.

אין תגובות:

פרסום תגובה