9. יד הגורל
החיים יכלו להימשך ככה עוד שנים רבות, אבל
לא זה מה שקבע לנו הגורל. כמה ימים אחרי שמלאו לבר החמוד שלנו חמש - חגגנו איתו ביום כיף נפלא בלונה גל - רונן חזר במפתיע הביתה. משום מה
באותו ערב הוא לא טרח
לספר לי
שהוא מגיע וככה קרה שהוא מצא אותי במיטה עם בחור נחמד אחד בעל גוף שרירי ומטופח ופרצוף יפה, חבל רק שהוא היה קצת מאותגר שכלית.
לי לא הייתה לי סיבה להרגיש אשם, ולו לא הייתה סיבה להתרגז, ובכל זאת אני כן הרגשתי אשם והוא כן הרגיש
כועס ונבגד.
אחרי שהוא ראה אותי ערום במיטה עם הבחור ההוא הוא טרק את הדלת בכעס, יצא בזעם מהבית, עלה על האופנוע
שלו ודהר עליו לתוך
החשיכה.
בבוקר התקשר אלי אחיו בבכי וסיפר לי שרונן דהר כמו מטורף בכביש הראשי ונכנס במשאית. נהג המשאית פצוע קל,
אבל רונן נהרג.
אני לא זוכר בדיוק מה קרה אחר כך. אני יודע שבכיתי וצעקתי שזו טעות, שאני זה שהיה צריך
למות ושבלי רונן אני לא יכול
לישון. אחר
כך סיפרו לי שהיה צורך לתת לי זריקת הרגעה כדי להשתיק אותי.
ללוויה לא הגעתי. הייתי מאושפז בבית חולים אחרי שטיפת קיבה. להגנתי טענתי שלא באמת ניסיתי להתאבד, היו
לי קשיים להירדם ולכן
לקחתי חופן
של גלולות שינה ובגלל העייפות לא חשבתי בהגיון ולכן שטפתי אותן עם כמה כוסות ויסקי, זו סתם הייתה טעות.
הם לא האמינו לי, והייתי צריך להתחנף ולחייך לכל מיני פסיכולוגים חכמים בעיני עצמם, ועובדות
סוציאליות שופעות רצון טוב
מתיש עד
ששחררו אותי מהמחלקה הפסיכיאטרית.
אחרי שחזרתי הביתה מיכה ולילי השגיחו עלי בשבע עיניים. הם אפילו הלכו לבוס שלי וביקשו למעני שלושה
חודשים של חופש ללא תשלום כדי שאנוח ואתאושש. בזמן החופשה מהעבודה העסקתי את עצמי
בחיפוש דירה חדשה כי לא יכולתי לשאת את המגורים בדירה הישנה שכל פינה בה הזכירה לי
את רונן. גם מיכה ולילי רצו לעבור למקום חדש מפני שמאסו בדירה הישנה שלהם.
בסופו של דבר מצאנו לנו בית דו משפחתי עם
גינה שהיה אמנם רחוק ממרכז העיר, אבל עם נוף יפה, הרבה אוויר צח ובמחיר זול יותר
מהדירות הישנות שלנו.
ובכל זאת, למרות שינוי המגורים ולמרות
חוות הדעת המעודדות של הפסיכולוגית שטיפלה בי שניהם חששו מאוד שאנסה שוב להתאבד,
והם צדקו, תכננתי להתאבד ברגע שתהיה לי הזדמנות טובה לכך, אבל ראשית הייתי צריך
להוריד את השניים הללו מעלי.
הייתי צריך לעשות להם הצגה שאני בסדר,
ששכחתי והתאוששתי ועוד מעט אפסיק לסבול מנדודי שינה, מחוסר תיאבון ומהתקפי בכי
ואחזור לעצמי כדי שהם יירגעו ויצאו סוף סוף לנופש בעיירת קיט ספרדית שנודעה לתהילה
בהמוני ההומואים תאווי השעשועים הנוהרים אליה מכל קצווי אירופה.
תכננתי לשכור אופנוע, לנסוע לטייל בשמורת
הכרמל ולארגן לעצמי בעזרתו מעין תאונה טראגית. מי שמכיר אותי באמת יודע שאני נהג
זהיר מאוד ופחדן ידוע, ואין סיכוי שאשתולל על אופנוע בירידה התלולה מהכרמל, אבל
אחרי שאמות אף אחד לא יוכל להוכיח כלום, וחוץ מזה מה אכפת לי מה יחשבו עלי אחרי
שאהיה מת?
למרות התכנון הזהיר והקפדני שלי תכניתי
הגאונית השתבשה בגלל שמעיין החליטה פתאום לצאת עם בעלה לצימר רומנטי ברמת הגולן,
וכמובן שרק עלי היא יכלה לסמוך עם בר הקטן.
כמעט שאמרתי לה לבקש מסבתא ציפקה לשמור על
הילד, אבל לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי של בילוי עוד כמה ימים עם הילד המתוק הזה
שהביט בי בעיניו של רונן וחייך אלי את חיוכו של רונן, ממס את לבבי כל פעם מחדש.
בר ואני בילינו נפלא כמה ימים, נהנים זה
מחברתו של השני, מדברים בכובד ראש על כל מיני נושאים שרק ילד בן חמש העומד בתחילת
חייו וגבר מדוכא שקץ בחייו יכולים למצוא בהם עניין. דיברנו על העולם, על היקום, על
בני אדם ונמלים, על הכוכבים בשמים ועל החיידקים שבגבינה הצהובה, ואפילו על רונן
המת דיברנו, תוהים אם הוא עדיין קיים באיזה מקום בעולם, מתבונן בנו ומרוצה לראות
כמה יפה אנחנו מבלים, איזה שיזוף נהדר יש לנו, ואיזה תיק יפה קניתי לבר לכבוד כיתה
א'.
אני זוכר מעט מאוד מהתאונה שלי, אבל כנראה
שרק כשעמדתי על סף המוות הבנתי שבעצם, למרות שתמיד אתאבל על מותו של רונן ולנצח
אחוש אשם בגלל התאונה שקיפדה את חייו, הרצון שלי לראות את בנו מתבגר ונהיה לאיש,
לאהוב שוב, להמשיך ולחיות גם בלי רונן חזק יותר מרצוני למות.
מה שאני כן זוכר זה שאחרי שהפקדתי את בר
בידי אימו הלכתי ושכרתי לי אופנוע חבשתי קסדה כדי שאף שוטר לא יעצור אותי בדרך
ועשיתי את דרכי לעבר שמורת הכרמל. אני זוכר שטיילתי שם מעט נהנה מהאוויר המבושם
בריח אורנים ומהקרירות הנעימה של צילם ואז התחלתי לרדת בכביש תלול שנשקף ממנו נוף
נהדר של המפרץ מחפש לי מקום ראוי לדרדר בו את עצמי למטה ו... זהו יותר אני לא זוכר
כלום.
יכול להיות שבגלל המחשבה על בר שהולך בעוד
חודש לכיתה א' שכחתי להסיר מעל ראשי את הקסדה והפניתי בסופו של דבר את האופנוע
למדרון מתון מרופד שיחים רכים ולא לתהום זרועת סלעים?
בהחלט יכול להיות שכן. כך או כך, כשפקחתי
סוף סוף את עיני והבנתי שאני לא מת שמחתי.
התעוררתי אחרי התאונה במיטת בית חולים צרה
וחורקת, גופי הכאוב מכף רגל ועד ראש נח על מזרן דק ולא נוח וריח נתעב ומוכר עד זרא
מדגדג את אפי. שכבתי שם כמה דקות, שואל את עצמי אם יכול להיות שהגיהינום מריח כמו
בית חולים? האמת זה נשמע די הגיוני, אם אני הייתי מעצב הבית של השטן הייתי מקפיד
על ארומה של בית חולים עם נגיעות מודגשות של הריח המיוחד הזה שיש רק למרק של בית
חולים.
מצד שני, האם יכול להיות שבגיהינום מישהו
בעל קול מאוד מאוד מוכר ישב לצידי ויקרא בשקט פסוקים מספר קוהלת?
פקחתי את עיני וראיתי את גולדי יושב על
כסא לידי וקורא בתנ"ך. הוא נראה טוב, השתזף, ירד במשקל וגידל זקנקן צרפתי
שהלם אותו היטב.
"למה קוהלת גולדי?" ניסיתי
לשאול אבל רק קול קרקור לא ברור בקע מפי.
הוא הרים את עיניו מהספר וחייך אלי,
"תראו מי התעורר? הגיע הזמן."
השתעלתי קצת וסוף סוף הצלחתי לטהר את
גרוני ולדבר. "אתה לא אמור לקרוא תהילים ליד מיטתו של החולה גולדי?"
"אתה לא מספיק חולה בשביל תהילים,
וחוץ מזה אני אישית מעדיף את קוהלת."
"ואני מעדיף את שיר השירים."
"ואני הייתי מעדיף שתפסיק עם
הניסיונות התאבדות הפתטיים האלו." רעם מיכה שישב מצידי השני, "התחלתי
להתעייף הקטע הזה אצלך רודי."
"אל תציק לילד," מחה לילי,
"המשטרה אמרה שזו הייתה תאונה."
"המשטרה? אל תצחיק אותי." קטע
אותו מיכה בפסקנות, "מה הם כבר יודעים?"
"הם אמרו שמי שמתאבד לא חובש
קסדה." התעקש לילי.
"אוי, שכחתי להוריד את הקסדה."
נזכרתי.
"ושכחת גם להפיל את עצמך לתהום. אפילו
האופנוע לא היה טוטאל לוס." נשף מיכה בבוז, "על מה לעזאזל חשבת?"
"הדבר האחרון שאני זוכר זה שחשבתי על
זה שהנה בר כבר הולך לכיתה א' וכמה חבל שרונן לא יזכה לראות את זה, ושזה
באשמתי."
"זו לא אשמתך." אמרו שלושתם
במקהלה נרגזת, ואז נפתחה הדלת והורי הופיעו בפתח, אימא דומעת ואבא נושך שפתיים
ומנסה להראות רגוע.
"שלא תעיזו להזכיר את המילה התאבדות
לידם." לחשתי והתיישבתי כדי לקבל את פני הורי.
אימא חנקה אותי בחיבוק, כיסתה את פני
בנשיקות וחקרה אותי איפה כואב ומה אמר הרופא, ואבא... רק אחרי שאימא הרפתה ממני
מעט והניחה לי לנשום ראיתי שהוא מביט בכרטיס החולה שלי שהיה מוצמד למיטתי, ידו
לופתת את חזהו ופניו חיוורים. החלפנו מבט אילם ואז הבטנו שנינו באימא שראשה היה
תקוע בתוך התיק עם הציוד שהביאה בשבילי.
היא חשה מיד במבטים שלנו וזקפה את ראשה
בתנועה חדה. "מה?" שאלה בדאגה מבוהלת, "מה קרה?"
"לילד יש איידס אסתר." אמר אבא
בקול שבור והתחיל לבכות. אימא חשה אליו וחיבקה אותו וגם היא בכתה כשסיפרה לו שהיא
יודעת, שהיא ידעה על זה כבר כמה שנים והסתירה ממנו את מחלתי מחשש לבריאותו.
כמובן שהחברים הבוגדניים שלי התאדו מהחדר
ברגע שהסצנה המשפחתית המביכה הזו החלה, ואני נשארתי להתמודד עם שניהם לבד. עסק לא
קל גם כשאתה בשיא הכושר, מה שאי אפשר היה להגיד על מצבי.
אבא התלונן שאימא תמיד מסתירה ממנו דברים,
וגם על זה שאני הומו היא סיפרה לו רק אחרי שחייתי מעל שנה עם רונן, ואימא התגוננה
בטענה שהיא לא רצתה להדאיג אותו, והודתה שעד שהתאהבתי ברונן היא קיוותה כל הזמן
שזה יעבור לי ואני אתחיל לצאת עם בנות.
"וכמה זמן את יודעת שהילד חולה
באיידס ומשקרת לי?" התרתח אבא.
"בדיוק כשנודע לי קיבלת התקפת
לב," מחתה אימא והתחילה גם היא לבכות, "פחדתי לאבד את שניכם בבת
אחת." ושוב נפלו שניהם אחד לזרועות השני והתייפחו בקולי קולות, גורמים לי
להצטער שלא הצלחתי בתכנית ההתאבדות שלי.
איזה מזל שהאחות גירשה אותם החוצה בטענה
שיש ביקור רופאים.
יומיים אחר כך חזרתי הביתה, חבול וכאוב,
אבל בלי שום נזק רציני, ועל פרוסת עוגת גבינה ענקית עם זיגוג שוקולד נשבעתי חגיגית
למיכה וללילי, וחזרתי על השבועה בטלפון באוזני גולדי, שדי, יותר אני לא מנסה
להתאבד.
כמה ימים אחר כך נגמר לי החופש ואני חזרתי
לעבודה. רק חתמתי שעון והבוס ביקש ממני להיכנס למשרד שלו. נכנסתי, חושש ומודאג ממה
שיהיה לו להגיד לי ולהפתעתי הוא חייך, לחץ את ידי, אמר שהוא שמח שאני שוב בריא
ושחסרתי לו מאוד, ושאל אם יש לי במקרה חדר פנוי להשכרה בדירה שלי.
"אהה, כן. בעצם כן." נאלצתי
להודות, כי באמת היה לי, והאמת שהייתי זקוק לשותף לדירה גם מפני שקשה היה לי לשלם
לבד שכר דירה, וגם כי היה לי עצוב לגור לגמרי לבד. תכננתי לקחת לי כדיירת איזה
בחורה נחמדה וחברותית שאוכל להחליף איתה דעות על גברים, על מתכונים ועל בגדים, אבל
שוב התערב הגורל בדמותו של הבוס שלי שביקש ממני לקחת לי כדייר את הבן הקטן של
הקוזינה שלו שגם הוא, אתה יודע, אחד מהחבר'ה שלכם.
"אתה מתכוון הומו?"
הבוס הסמיק כמו בתולה ששמעה בדיחה גסה,
עשה מהר כן עם הראש, נתן לי את מספר הטלפון של הבן של הקוזינה שלו ושלח אותי חזרה
לעבודה, וככה, ממש במקרה, נכנס איתי לחיי.
זוכרים את הבדיחה על ההוא שראה לראשונה
בחייו ג'יראפה ופסק שאין דבר כזה?
ככה בדיוק הרגשתי כשראיתי לראשונה את
איתי.
והכי מצחיק שבכלל לא הספקתי לצלצל אליו.
תכננתי לעשות את זה כשאחזור מהעבודה, אבל עד שחזרתי הוא כבר היה אצלי, יושב בין
מיכה ולילי, מחייך כמו הזאב המסכן שניסה לטרוף גם את כיפה אדומה וגם את הסבתא
ובסוף אכל אותה בגדול מהצייד.
ואם לילי ומיכה היו הסבתא וכיפה אדומה מי
הייתי אני? נשארה פנויה רק משרת הצייד, אבל אני בכלל לא רציתי לצוד אותו.
הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי אותו היה שהוא
יפה מידי, הבחור הזה, שילך מפה, שיחזור לעולם המושלם שבו דוגמנים לוהטים מדגמנים
תנוחות מפתות, עולם שבני אנוש רגילים כמוני יכולים רק לבהות בו מרחוק ולעשות בשקט
ביד נוכח הגופות דמויי פסלים יווניים מושלמים ופנים מסותתות לתפארה.
היה לו שיער אדמוני כהה ועיניים ירוקות
בהירות וחיוך מדהים וגוף... אליל יווני כבר אמרתי?
והבחור המדהים הזה הסתכל עלי במבט מפציר
וקשקש משהו על שכר דירה וזיכרון דברים.
"איתי מאוד אוהב את הדירה ורוצה
לעבור כבר עכשיו." ניער אותי מיכה בתקיפות.
"אחלה..." גמגמתי, "אז,
אהה... אז..."
"תחתום כבר על הזיכרון דברים ותזכיר
לי איפה הכרטיס ביקור של הבחור הזה עם המשאית שהעביר לנו את החפצים."
חתמתי, נתתי למיכה את הכרטיס ביקור וברחתי
להתקלח. במקלחת ניסיתי שוב לבדוק מה המצב אצלי ושוב נוכחתי לדעת שאין אצלי מצב.
העובדה היא שמאז מותו של רונן פשוט לא עמד
לי יותר. הרופא שהתייעצתי בו, מסמיק ונבוך עד עמקי נשמתי, שאל בטבעיות רבה על
זקפות בוקר וחלומות רטובים, ואחרי שהודיתי, משפיל מבט וסמוק כמו נער מתבגר, שכן,
הקטע הזה עדיין תקין אצלי, הוא הודיע לי שאם ככה הבעיה שלי נפשית בלבד ולדעתו אני
צריך פשוט להניח לזמן - הרופא הטוב ביותר בעולם - לפעול עלי את פעולתו הברוכה.
החלטתי לעשות כדבריו ופשוט להניח לעסק הזה
ודי.
מיכה ולילי היו מוטרדים יותר ממני מאפס חיי
המין שלי וכבר התחילו לרמז לי רמזים שנעשו פחות ופחות עדינים עם הזמן שאולי בכל
זאת...
"ברור שאתה עדיין באבל ואתה לא צריך
לחפש את אהבת חייך כבר עכשיו, אבל אחרי הכל אתה בחור צעיר," אמר לי מיכה אחרי
שלגם בקבוק בירה אחד יותר מידי, "וזה לא בריא לחיות בלי סקס זמן רב כל כך,
לפחות אתה עושה ביד?"
"לא עסקך מיכה, ואני גם לא צעיר כל
כך, אני כבר מעל שלושים."
"אתה עדיין ילד." ביטל מיכה את
טענתי בהינף יד, "תראה, אני יכול לסדר לך..."
"לא, אני לא רוצה." אמרתי בתוקף
וברחתי לחדרי, אוטם את אוזני בידי.
לא רציתי סקס. השלמתי עם כך שעלי להמשיך
לחיות, אבל בשום פנים ואופן לא רציתי ליהנות מחיי כשרונן שוכב מת בקברו ולא
התכוונתי לשנות את דעתי גם אם השותף החדש שלי נראה כמו מלאך של בוטיצ'לי.
איתי הסתגל לחיים בדירה שלי במהירות
עצומה. אחרי שסידר את חדרו לפי טעמו התפנה לסדר ולארגן את כל הבית ואפילו אל הגינה
פלש עם תוכניות לעצב, לגזום, לנקות, לסדר ולהפריח את השממה העיצובית שבה חייתי עד
הלום.
פתאום מצאתי את עצמי מתרוצץ בחנויות
רהיטים, קונה שם שולחן אוכל מקסים עם ארבע כסאות תואמים, ופה שטיח מהמם שפשוט היה
חייב להתפרש לו בסלון שלנו - כמו שהגדיר איתי את החדר שבו עמדה הטלוויזיה שכמעט
ולא טרחתי לצפות בה – ואם לא די בזה שבוע אחר כך בזבזתי שבת שלמה בחיפוש אחרי ספה
שתתאים לשטיח!
עד לאיקאה הטריח אותי איתי הבלתי נלאה
בטענה המגוחכת שלא יכול להיות שהטלוויזיה תעמוד סתם ככה על שרפרף עץ צולע. הוא טען
בתוקף שהיא חייבת מעמד מעץ אלון - שהגיע כל הדרך מנורווגיה או השד יודע איפה - כדי
שתוכל לעמוד קוממיות בסלון שלנו ולצבור עליה אבק בנוחיות.
ואם לא די בכך אז אחרי ששבנו הביתה התברר
לי למרבה הזוועה שלאיתי הייתה דעה גם בקשר לאבק, במקום להניח לו לנפשו כפי שעשיתי
עד כה הוא החליט שצריך להטריד אותו פעם בשבוע ממקומו וטען שאנחנו צריכים לקבוע
תורנות ניקיון!
"תנקה אם בא לך איתי," אמרתי לו
ונזרקתי על הספה החדשה (דווקא נוחה) "אבל באימש'לך, אותי תעזוב בשקט."
במקום לעשות כבקשתי הוא התיישב לצידי,
לוחץ את ירכו השרירית והשזופה המכוסה פלומת שער דקיק אדמוני רך אל ירכי (ואיך אני
יודע איך נראית הירך שלו למרות שהוא לבש ג'ינס? מה אתם שואלים אותי שאלות כאלה
אחרי שנקרעתי חצי יום באיקאה? תפסיקו לחפור, אני יודע ודי. אני מדוכא ומתאבל, אבל
אני לא עיוור!) והביט בפני במבט נוגה ומלא הבנה שמרט את עצבי.
"מה?" צעקתי וניסיתי להידחק
לתוך הספה כדי להתרחק ממנו. המגע נפסק, אבל עדיין חשתי את חום גופו חורך את עורי.
"אני יודע על רונן ואני נורא מצטער
חמוד." ליטף איתי את ראשי, אבל אתה לא חושב שהגיע הזמן להתחיל לחיות?"
"אני חי, מה נראה לך, שאני מת?"
איתי נאנח והניח את ראשו על חזי.
"אתה מתקיים רודי, אבל לא ממש חי. כל מה שאתה עושה זה ללכת לעבודה ולחזור
הביתה. בשאר הזמן אתה פשוט בוהה בחלל. אין לך שום חיי חברה, הפסקת לקרוא, הפסקת
לראות טלוויזיה, אם לא מזכירים לך אתה שוכח לאכול, גם אם מיכה לא היה מספר לי עליך
ועל רונן מיד הייתי מבין שאתה בצרות."
הדפתי אותו מעלי, אמרתי לו שלא יתערב
בעסקים הפרטיים שלי וברחתי לחדרי שהיה לא מעוצב בעליל, ודי מטונף, ושוב שקעתי
באלבומי התמונות שלי ושל רונן ובכיתי עד שנרדמתי.
מי אמר שאני לא עושה כלום חוץ מלעבוד?
לצערי איתי התברר כאחד מאותם בחורים שלא
מבינים רמזים. למרות שכל מי שהוא פגש היה מוכן להשתטח לרגליו, או מתחתיו, או סתם
לרדת על ברכיו ולמצוץ לו, הוא נכנס לאמביציה ונדבק דווקא אלי -היחיד שלא היה
מעוניין בו.
הוא המשיך להציק לי עם תורנויות הניקיון
המעצבנות שלו, וגם אחרי שנכנעתי (יותר מפחד בגלל הצעקות של אימא שלי מאשר בגלל
הטפות המוסר שלו) הוא לא נרגע וגרר אותי לקנות בגדים, דבר שפעם אהבתי לעשות ואחרי
מותו של רונן גרם לי לעצב תהומי, וכשהסתלקתי ממבצע שווה ביותר של מכירת חולצות
טריקו מהממות (שידעתי שרונן היה קונה כמה תריסרים מהן) הוא רץ אחרי, מוותר על
המבצע והתעקש לארח לי חברה כדי שלא אשב עצוב לבד בחדרי.
הוא גם לקח אותי כמעט בכוח (מיכה ולילי
עזרו לו ונגד שלושתם לא היה לי סיכוי) לבילוי במועדון 'לה קאט' כדי לראות תחרות של
הופעת דראג, וכל הזמן הביא לי משקאות חדשים לטעום, (אני בטוח שגם ידו של יובל
הברמן הייתה במעל) ואחרי שזיו שוב זכה במקום הראשון ניצל את השכרות שלי וישן איתי
במיטה שלי.
"רק ישן?" הרים לילי גבות
משתוממות, "אתה בטוח?"
"לא הייתי שיכור עד כדי כך, וחוץ מזה
שנינו נרדמנו עם בגדים."
"טוב, גם איתי היה די שיכור, מסכן
חמוד שכמותו."
"מה מסכן? החמוד הזה מטריד אותי
מינית והכל באשמתכם."
"מה פתאום אשמתנו? מה אנחנו
עשינו?"
"אתם מעודדים אותו. מאז שהוא בא לגור
אצלי הוא נדבק אלי, מאלץ אותי לנקות, ולבלות, ולאכול, ולקנות בגדים ו...
ו..." נחנקתי מרוב כעס בעוד השנים מחליפים מבטים מלאי עליצות, מתעלמים מזעמי.
"הלוואי עלי הצרות שלך." איחל
לי מיכה.
"הילד הוא פשוט נשמה טובה. הוא רוצה
לעודד אותך רודי, אתה לא יכול להיות קצת פחות אנטיפתי כלפיו? קצת נימוס לא
יזיק." הטיף לי לילי בחיוך.
"אני אתחיל להיות מנומס כשהוא יפסיק
להיות קרציה מתעלקת." רטנתי, "וחוץ מזה הוא יפה מידי בשביל להיות נשמה
טובה, לדעתי הוא סתם רוצה זיון."
"תסלח לי." הרצין מיכה,
"אבל בחור כמוהו לא צריך להתאמץ כל כך בשביל סתם זיונים, ותודה שהוא מאוד
מאוד מתאמץ."
"שטויות, אני סתם אתגר בשבילו, הוא
מתעקש כי אני היחיד שלא שם עליו."
השניים החליפו מבטים שלא הצלחתי להבין את
פשרם, אבל לא נתתי לזה להפריע לי והמשכתי להגג. "אני בשבילו כמו האוורסט, הוא
מתעקש כי אני נמצא שם. ברגע שאני אתמרח עליו כמו שכולם עושים הוא מיד יתחיל לזלזל
בי בדיוק כמו..." ואז נתקעתי.
"כן, למה התכוונת בדיוק? כמי
מי?" חקר מיכה בלי רחמים.
"לא חשוב. תעזוב אותי, כואב לי הראש
ואני צריך ללכת לקחת תרופות." אמרתי בחיפזון וברחתי משם בזריזות, ורק כשהגעתי
הביתה ובלעתי את הכדורים שלי נזכרתי שלא שאלתי אותם עדיין אם במסגרת כל שאר הדברים
שהם סיפרו לאיתי היפה עלי הם גם גילו לו שאני נשא.
10. מזל טוב
גיליתי שאיתי יודע שאני נשא בצורה קצת
מוזרה - בוקר אחד קמתי הפוך כולי כי השעון המעורר לא צלצל. הייתי כל כך לחוץ
ועצבני עד ששכחתי לקחת איתי כהרגלי את קופסת התרופות שלי שנותרה במקלחת.
למרבה המזל איתי ראה אותה ליד מברשת
השיניים שלי, הבין מיד מה קרה ונסע אלי לעבודה להביא אותה.
כמעט התעלפתי מתדהמה כשגיליתי אותו במחסן
הגדול והמאובק שלנו, עומד בצד, מביט סביבו בעניין רב, גורם להתרגשות רבה אצל חבורת
הנשים שניסיתי לארגן לקבוצת אריזה יעילה.
כולן התחילו פתאום לחייך, לסדר את השערות
ולהבליט את מה שרק אפשר, אבל איתי הסתכל רק עלי, גורם לי פתאום להיות מודע מאוד
לכך שלבשתי גופיית עבודה אפורה ודהויה ומכנסי דגמ"ח שכבר ראו ימים טובים
מאלו.
"סליחה שאני נראה כזה מג'וייף,"
ניסיתי להצדיק את הופעתי המזוויעה, "אבל בעבודה שלי אין טעם להיות
מגונדר."
"זה בסדר גמור, לדעתי אתה נראה נורא
סקסי עם הבגדים האלו." הביט איתי ישר לעיני וחייך חיוך מפתה שהביך אותי, ואז
נתן לי את התרופות ושאל אם הוא לא בא מאוחר מידי.
"לא, זה בסדר." הסמקתי, מבויש,
ולא ידעתי אם להתנצל, או להודות לו, או סתם להתפוגג לענן קטן של עשן נבוך.
"אני יודע שחשוב מאוד שתשמור על
לקיחת התרופות בשעות קבועות, מאז שהבנתי שאתה נשא קראתי המון על הנושא באינטרנט,
אתה יודע שכיום זו נחשבת רק למחלה כרונית?"
"כן, אני יודע." נאנחתי כשחשבתי
על מטר השאלות שינחתו עלי כשאשוב לפקח על הבנות, ושוב הודיתי לו מקרב לב תוך שאני
מוביל אותו בזריזות אל מכוניתו בניסיון לצמצם נזקים.
"ככה, אתה כבר מגרש אותי?"
התלוצץ איתי כשפתחתי לפניו את דלת המכונית, מצפה שיכנס לתוכה ויסתלק.
"לא... אני... תראה, לא נעים לי
מהבנות בעבודה, הן נורא סקרניות וקשקשניות וזה... אני באמת... אתה נהדר איתי, אני
לא יודע איך אני אוכל להודות לך אי פעם."
"תוכל לצאת איתי להצגה מחר, יש לי
כרטיס זוגי." פתר לי איתי את הבעיה.
הייתה לי ברירה? יצאתי איתו להצגה ואפילו
נהניתי מאוד.
מאז אותו מקרה הפסקתי להיות גועלי כלפיו,
היחסים שלנו השתפרו מאוד ואפילו יצאנו לבלות מידי פעם יחד, אבל אני התעקשתי שנשמור
על יחסי ידידות אפלטונית בלבד וניסיתי לעודד אותו לצאת ולפגוש גברים ואולי אפילו
למצוא לו בן זוג.
"למה לא?" ניסיתי לשכנע אותו,
"בחור יפה כמוך? מי לא ירצה להיות חבר שלך?"
"קודם תמצא אתה חבר." הוא היה
מחייך ומתחמק מכל מיני שידוכים שניסו לשדך לו. הוא יצא ובילה והיו לו הרבה ידידים,
אבל שמתי לב שהוא מבטל תוכניות אחרות כדי לבלות איתי, ושהוא מקדיש לי את כל תשומת
ליבו, דואג לי, מטלפן אלי בכל הזדמנות, מבשל לי, קונה לי מתנות קטנות, ואפילו -
שאלוהים יעזור לי - מביא פרחים בימי שישי.
"הוא מתנהג כמו שאני התנהגתי כשרונן
היה חי." התלוננתי בפני גולדי שלא הבין מה הבעיה שלי.
"ג'ינג'י חמוד וסקסי מכרכר סביבך
ומוכן לעשות הכל כדי שתחייך אליו קצת ואתה משחק אותה קשוח? אתה פשוט דביל!"
הודיע לי, "ושתדע לך שזה לא רק אני, כל מי שמכיר אותך חושב ככה."
"טוב, אז אני דביל." נעלבתי,
"אבל עוד לא התגברתי על רונן ואני לא יכול להכריח את עצמי לאהוב מישהו
אחר."
גולדי נאנח, התנצל וביקש ממני לא להגזים
עם האבל, ושוב הזכיר לי שאפילו חז"ל הזהירו מפני אבלות מוגזמת, ושבבקשה אנסה
לחזור ולחיות כי הוא דואג לי נורא.
הבטחתי לנסות והלכתי להביט שוב באלבומים
שלי ושל רונן.
נכון שבזמן האחרון הרגשתי שיש ימים שאני
שוכח לחשוב על רונן ושאני כמעט מתחיל להתאושש, ופה ושם אני מחייך ומרגיש שוב שמח
באמת ולא רק מעמיד פנים כדי שלא יציקו לי, אבל ככל שיום הולדתו השלושים הלך וקרב
חזרתי ושקעתי בתוך אבלי ושוב חלמתי עליו חלומות שמהם הייתי מתעורר בוכה ואומלל.
רונן לא נהג לעשות סיפור גדול מימי הולדת,
אבל ידע שבשבילי זה חשוב ולכן כשמלאו לי שלושים עשה בשבילי מסיבת הפתעה - שלא
הפתיעה אותי כלל - ותכננתי להחזיר לו מידה כנגד מידה ולחגוג בגדול את החלפת
הקידומת שלו והנה, הוא לא פה.
התקשיתי להשלים עם כך שלנצח הוא יישאר בן
עשרים פלוס ורק אני אזדקן לאט לאט, אחליף עוד קידומת ועוד אחת בעוד הוא ממשיך
לחייך אלי את חיוכו היפה מתוך האלבום.
בערב יום ההולדת שלו הלכתי לישון מוקדם
מאוד והתעוררתי בחצות, מתייפח בגלל חלום נוראי שנשאר חרוט בזיכרוני על כל פרטיו
ודקדוקיו גם אחרי שפקחתי את עיני.
חלמתי שאני עורך לרונן מסיבת הפתעה בדירה
הישנה שלנו. כל החברים שלנו התאספו והביאו המון מתנות נפלאות, הייתה עוגה נהדרת,
המון קישוטים מנצנצים, בלונים צבעוניים וכולנו ישבנו והמתנו לרונן כדי לצעוק לו
הפתעה! והוא לא בא, במקום זה הגיע אחיו וסיפר שהוא מת.
התעוררתי בבכי נורא, אומלל כאילו רק הרגע
נודע לי על מותו. איך הוא יכול היה לעשות לי את זה? התייפחתי, מרגיש שליבי נשבר
בקרבי, למה הוא לא נזהר? למה הוא השתולל על הכביש עם האופנוע המאוס שלו? הוא ידע
כמה זה מסוכן וכמה אני פוחד כשהוא נוהג מהר מידי ובכל זאת... מרוב תסכול התחלתי
להרביץ לקיר באגרופי כמו מטורף, בוכה ומקלל חליפות ואז נפתחה הדלת ואיתי חש אלי
וחיבק אותי בכוח.
"די, מספיק רודי, תפסיק כבר, בבקשה
די." התחנן, "אתה תפצע את עצמך, מספיק עם זה חמוד שלי."
הוא היה לבוש בתחתונים בלבד והוא היה חם
כל כך, ומודאג כל כך בגללי, והוא היה נעים כל כך למגע, ופתאום הייתי כל כך חרמן.
מעל חצי שנה לא נגעתי בגבר, ואיתי היה כל כך יפה, וכשנישקתי אותו נענה לי בהתלהבות
רבה כל כך...
"צריך קונדום." היה כל מה
שאמרתי, והוא מיד שלף שניים, אחד לי ואחד לו, ואחר כך אמר לי שהוא אוהב אותי מאוד,
ושאני לא צריך לענות, ויותר לא דברנו. התנפלנו זה על זה בשתיקה עד שצנחנו אפיים
ארצה, מיוזעים למרות הלילה הקריר, ומאוד מאוד עייפים ומסופקים.
"אני אוהב אותך רודי." חזר איתי
ואמר, "אני נורא נורא אוהב אותך, לא אכפת לך, נכון? התאפקתי כל כך הרבה זמן,
אני פשוט חייב להגיד את זה."
הוא היה כל כך חמוד כשאמר את זה עד שלא
יכולתי להתאפק וחייכתי. "מה יש לך לאהוב באחד כמוני איתי? אתה כל כך צעיר
ויפה, ואתה בריא, תוכל למצוא מישהו הרבה יותר מוצלח מנשא שרוט וזקן כמוני."
"אתה מוכן להפסיק להתייחס אלי כמו אל
איזה ילד טיפש שאין לו שום דבר בראש היפה שלו?" נעלב איתי, "אני כמעט בן
26 יש לי תואר שני בהנדסת מחשבים וזה שאני יכול לזיין כל יום גבר אחר לא אומר שאני
רוצה לעשות את זה. אני שונא את כל הקטע הזה של סטוצים."
"אז תמצא לך איזה בחור נחמד ובריא
ו..."
"לא רוצה בחור נחמד! רוצה אותך, ותפסיק
להשתמש בנשאות שלך בתור תרוץ, זה לא הוגן."
"איתי, בגילך כבר בטח הספקת לשים לב
שהחיים לא הוגנים. לא הוגן שאני נשא, ועוד יותר לא הוגן שרונן מת לפני שהספיק
לחגוג שלושים, וזה שאתה כזה יפה זה פשוט שיא חוסר ההגינות, ובכל זאת, זה מה
יש."
"תפסיק לדבר ככה!" התרגז איתי
(מה שגרם לו להראות עוד יותר יפה) "כמו שאני מתעלם מזה שאתה נשא ורואה רק את
הבן אדם שאתה תעשה גם אתה אותו דבר ותראה אותי, את איתי שאוהב אותך, ולא את הכוסון
עם העיניים הירוקות שזה בכלל לא אני, אני מבקש שתתן לי צ'אנס רודי, אתה מוכן לעשות
את זה?"
"אני פוחד איתי, קשה לי להאמין שבחור
מדהים כמוך שם לב אל אחד כמוני."
"תפסיק כבר להגיד את זה, למה אתה
מתכוון אחד כמוני? אתה נראה בסדר גמור, ולמה קשה לך כל כך להאמין שאני אוהב אותך?
אני חי אתך באותה דירה כבר כמה חודשים ולמדתי להכיר אותך טוב מאוד רודי, מצאת חן
בעיני דווקא בגלל שהמשכת להתאבל על רונן ולא ניסיתי לזיין אותי כמו כולם. אני יודע
שהוא היה בן אדם נהדר ושבחיים אתה לא תאהב אותי כמו שאהבת אותו, אבל..."
"רונן לא היה כזה נהדר איתי, נכון
שנורא נורא אהבתי אותו, אבל האמת היא שהוא היה בן זוג די זוועתי. הוא בגד בי בלי
סוף, וכמה חודשים לפני שהוא מת בכלל נפרדנו וכל אחד מאיתנו היה עם
אחרים. לקראת הסוף רק ישנו יחד בלי סקס ובכל זאת כשהוא מצא אותי במיטה עם אחר
הוא התרגז ונסע כמו משוגע עם האופנוע ובגלל זה..."
זיכרון אותו לילה נורא גרם לי לפרוץ שוב
בבכי, "כן, אהבתי אותו, אני תמיד אוהב אותו, אבל חוץ מזה אני גם נורא נורא
כועס עליו! הוא דפק לגמרי את האהבה שלנו עם ההתנהגות הטיפשית שלו ובסוף הוא הלך
ומת לי כמו איזה דביל. אם הוא היה קם לתחייה הייתי מחטיף לו מכות, איך יכולתי
להמשיך לאהוב אותו כל כך הרבה זמן, הייתי טיפש."
איתי צחק. "האהבה הופכת את כולנו
לטיפשים, מי כמוני יודע את זה. אז מה אתה אומר רודי? אני ואתה, יש מצב?"
"בסדר, אבל יש לי תנאים."
"כל מה שתרצה חמוד."
"בלי יחסים פתוחים, בלי בגידות
ושקרים, והכי חשוב, בלי אופנועים, הולך?"
"לא רק הולך אלא גם רץ." נישק
אותי איתי ומשך אותי למרפסת לחזות בזריחה. הייתה זריחה יפה מאוד, והיא הייתה יפה
עוד יותר כשצפיתי בה חבוק עם איתי, ורק כשחזרנו למטבח לשתות קפה נזכרתי פתאום
שהיום יום הולדתו השלושים של רונן ושאם הוא היה חי עדיין בטח הייתי שותה איתו קפה
ולא מכיר בכלל את איתי.
מזל טוב לך אהוב יקר איחלתי לו במחשבתי
בשקט ובקול שאלתי את איתי איך הוא אוהב לחגוג ימי הולדת.
"בגדול!" התלהב איתי, "עם
המון בלונים, ומתנות והפתעות, ועוגה ענקית עם המון קרם שוקולד ונרות, ואתה?"
"אותו הדבר, תמיד חשבתי שיום הולדת
צריך לחגוג בגדול, אז מתי אמרת שנולדת?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה