ב. לב אוהב אינו טועה

התקלחתי במהירות, לקחתי חולצה נקייה ולבנים להחלפה והלכתי לדירה של אוהד. הדירה שלו הייתה קטנה ומודרנית ולא היו שם שום חפצים ישנים, הכול היה חדש ומעוצב בסגנון איקאה יעיל ונוח. אוהד אמנם התלונן על קמצנותו של בעל הבית והעיר מידי פעם שהוא בטח ינסה להעלות לו את שכר הדירה כשהוא יחדש את החוזה אבל ברור היה שהוא אוהב את הדירה שלו וגאה בה.

מאז שהכרנו ביליתי בדירה שלו יותר ויותר זמן, נהנה מחברתו שהייתה כל כך שונה מזו של אלכס. אוהד היה היפוכו הגמור של אלכס והייתה סכנה קטנה מאוד שמשהו שהוא יעשה או יגיד יזכיר לי אותו. הוא היה גברי, נמרץ, ספורטיבי. שנא מוזיקה קלאסית, לא קרא ספרים, לא הבין כלום באמנות ואהב ספורט, בעיקר כדור סל.

הוא היה צעיר ממני רק בכמה שנים, אבל אחרי שחייתי עם אלכס שהיה מבוגר ממני באחת עשרה שנים חשתי שאוהד שייך לדור אחר משלי.

לפעמים הייתי מקנטר אותו ואומר לו שהוא נשאר תקוע בגיל ההתבגרות ולכן הוא חרמן תמיד ונהנה מסרטי פורנו. בניגוד לאלכס שקיבל בשלוות נפש את גופו והשלים איתו בנחת אוהד בילה זמן רב מול הראי, עלה כל בוקר על המשקל והשקיע זמן וזיעה במכון הכושר כדי לשמור על גזרה צעירה. היה לו חשוב להישאר שרירי ובכושר ולפעמים תהיתי מה הוא מחפש אצל גבר כמוני שלא ענה בדיוק לדרישות המחמירות של העולם ההומואי.

לא שהייתי שמן ומוזנח, אבל הייתי כמעט בן ארבעים ובגלל אלכס שזלזל בתרבות הגוף שהשתלטה על הקהילה לא התאמצתי להיראות צעיר מגילי. בגיל צעיר יחסית אימצתי לי את דעותיו ובמקום להרים משקולות ולהתענות על מכשירי עינויים בחדר הכושר העדפנו טיולים נינוחים ברגל כשאנחנו משוחחים על דא ועל הא או סתם שותקים יחד.

לזה התגעגעתי יותר מכל, לשתיקות הנינוחות שלנו. לצערי לא הייתה לאוהד היכולת של אלכס ליהנות מסתם שתיקה רגועה והוא היה מתמלא חוסר מנוחה ועצבנות אם לא היו לנו נושאים לשיחה או לפחות משהו מעניין לצפות בו בטלוויזיה.

כתחליף לטיולים השקטים עם אלכס הייתי הולך לבית הקברות ויושב על המצבה שלו, משקה את פרחי סלסלות הכסף והסיגליות הקטנות ששתלתי על מצבתו שהייתה עשויה אבן שחורה שנלקחה מרמת הגולן. בזמן שהייתי ממרק את כתובת המתכת ששובצה באבן הנקבובית נהגתי לספר לו בשקט על דברים שקרו לי, דברים קטנים ומצחיקים שרק הוא היה מוצא משעשעים, לפעמים מתלונן קצת על אחותו ולפעמים סתם שותק ומתגעגע בלי מילים.

אחרי השיחה עם עוזי היה לי שקט של כמה ימים ואז התקשרה נטע בעיתוי מאוד לא מוצלח, מצליחה לתפוס אותי ואת אוהד במיטה אחרי התעלסות אחר צהרים סוערת במיוחד. כשהנייד שלי צלצל הוא נמנם מול משחק כדור סל אמריקאי ואני שכבתי לצידו, מנסה להחזיר לעצמי את נשימתי. לא רציתי לדבר איתה, אבל בהכירי את עקשנותה ידעתי שאין טעם בדחייה, היא לא תוותר עד שתגיד את דבריה.

נטע החלה את השיחה בטון חביב מידי שהדרדר עד מהרה להאשמות הזויות ולא מוצדקות. הסירוב שלי למכור לה בחזרה את הדירה שאחיה קנה ממנה רק בחצי מחיר בטענה שהוא שילם לה רק חצי ממחירה של הדירה - שאימא שלהם הורישה לשניהם - נתפס אצלה כרשעות ורדיפת בצע מצידי, וכשסירבתי לתת לה את החפצים שאימא של אלכס הותירה בדירה היא האשימה אותי בגניבה.

"אבל נטע, עשר שנים לא רצית שום קשר לרוסיה ושנאת כל חפץ רוסי שאימא שלך הביאה משם. מה פתאום את רוצה את המטריושקות הישנות שלה ואת הספרים הרוסיים שלה? ומה יעזור לך הסמובר שלה?"

"אתה לא רוצה להחזיר אותו רק כי אתה יודע שהוא שווה המון כסף." האשימה אותי נטע.

"מה, הסמובר הישן? באמת? את בטוחה?" התפלאתי.

"כן!" צעקה נטע, "וגם המטריושקות העתיקות, ואני בטוחה שגם בעד הספרים אפשר לקבל סכום יפה מאוד."

"נטע, אני מבטיח לך שאני לא מתכנן למכור שום דבר מהחפצים שאימא שלך השאירה בדירה. אני שומר עליהם רק כי הם מזכירים לי את אלכס, וחוץ מזה נטע, אצלך יש ילדים קטנים ושובבים, שיהיו בריאים, ועדיף לדעתי שהדברים האלו יישארו אצלי. נתתי לך את הפסלים ואת מערכת התה מהחרסינה ואת התכשיטים של אימא שלך קיבלת מיד אחרי השבעה שלה. מה עוד את רוצה? את יכולה לבוא לראות את המטריושקות והסמובר והספרים מתי שמתחשק לך, אני נשבע לך."

"לא נוח לי לבוא כמו אורחת לבית של אימא שלי ולראות אותך שם עם החבר החדש שלך."

"אני לא גר שם עם אף אחד חדש, ומאז שאימא שלך נפטרה הבית הזה היה של אלכס שקנה ממך את החלק שלך. הוא שלי עכשיו כי זה מה שאלכס רצה אז תפסיקי בבקשה לדבר כאילו גנבתי ממך משהו, זה מעליב וזה ממש לא מגיע לי."

"אבל יש לך חבר חדש, נכון?"

"כן נטע, זה נכון, אבל הוא לא גר איתי, יש לו דירה משלו."

"הדירה שלו שכורה, נכון?"

"נו, אז מה?"

"אז כמה זמן יעבור עד שתיקח אותו לדירה שאתה גר בה חינם ותחגוג איתו שם במסיבות של הומואים ותהרוס את כל מה שאימא שלי, זיכרונה לברכה, השאירה בירושה לי ולאלכס המסכן שמת כל כך צעיר ולא ידע..." היא עצרה את שטף דיבורה באמצע המשפט כאילו הבינה פתאום שהרחיקה לכת.

"לא ידע מה?"

"לא חשוב. עדיף שאני אשתוק."

"לא, תגידי."

"לא ידע שאתה תחגוג עם אחרים עוד לפני שהגופה שלו תתקרר בקבר. אני לא אתפלא אם הכרת את היפיוף שלך בזמן שאחי המסכן שכב וגסס בבית חולים."

הנבזות שבדבריה השתיקה אותי וגרמה לי לחוש שליבי קופא בקרבי, רק אחרי שנייה ארוכה הצלחתי לענות לה כגמולה.

"כשאלכס גסס בבית חולים נטע אני ישבתי ליד המיטה שלו והתפללתי שהוא יחיה, שלושה שבועות לא זזתי מהמיטה שלו, ישבתי לידו יום ולילה, דיברתי איתו, ליטפתי אותו, עשיתי הכול כדי להציל אותו ולא הצלחתי, הוא מת לי בידיים וחצי שנה אחר כך לא הצלחתי לצאת מהמיטה מרוב עצב. ישנתי עם הסוודר שלו ולא רציתי להיפרד מהחפצים שלו. אם לא היית לוחצת עלי הם עדיין היו אצלי..." הדמעות חזרו להציף את עיני, סגרתי את הטלפון והסתגרתי במקלחת עד שנרגעתי. יצאתי משם עם עיניים אדומות וגיליתי את אוהד יושב מול המחשב וכותב מייל לאקס שלו.

"אתה מספר לעידו איזה תחליף עלוב מצאת לו?" ניסיתי להקל ראש במצב וצנחתי על המיטה, מותש מהשיחה האיומה ומהבכי.

הוא לחץ על 'שלח' וסגר את תיבת הדוא"ל. "אתה לא תחליף עלוב." אמר והתיישב לידי כורך יד מנחמת על כתפי, "לא ידעתי שאלכס היה מאושפז כל כך הרבה זמן."

"הוא היה בבית חולים עשרים יום, אבל אחרי שלושת הימים הראשונים הוא איבד את ההכרה וישן רוב הזמן. גם כשהתעורר הוא בקושי ידע מה קורה איתו. בשבוע האחרון הוא גסס וכולם ידעו את זה חוץ ממני, בעצם גם אני ידעתי, אבל לא הרשיתי לעצמי להבין... הרופאים נשבעו לי שהוא לא הרגיש כלום והבטיחו לי שלא היו לו כאבים. אני מקווה שהם צדקו." השענתי את ראשי על כתפו החמה והחזקה של אוהד ששתק, אמרתי לעצמי שסיפרתי לו די אבל בכל זאת המשכתי לדבר. "בבית החולים הוא איבד משקל מהר ולקראת הסוף הוא הצטמק לגמרי, כשהוא מת הוא נראה כמו ילד... הוא הפסיק לנשום בלילה, קצת לפני עלות השחר. ישנתי לידו על כורסא, מחזיק את היד שלו, ופתאום הוא לחץ אותה חזק כאילו רצה להעיר אותי ושנייה אחר כך הוא פשוט לא היה יותר... טוב, די, אני לא רוצה לדבר על זה יותר. בוא נלך לאכול משהו."

אכלנו ארוחת ערב ואחר כך סידרנו יחד את המטבח ואז נשמע קול גונג ענוג, מסמן שאוהד קיבל מייל. הוא רץ למחשב ורגע אחר כך ראיתי איך פניו נדלקות משמחה. מיד ידעתי שהוא קיבל מייל מעידו, רק עידו גרם לו לזרוח ככה.

"מה שלום עידו?" שאלתי.

"לא טוב." אמר אוהד, מנסה להישמע קודר, "הוא רב נורא עם החבר שלו."

"אני באמת מצטער." אמרתי.

"כן, זה ממש נורא. אני שמח שאנחנו לא רבים אף פעם." חייך אלי אוהד, "כשהייתי עם עידו היינו רבים על דברים ממש טיפשיים וזה נורא ביאס אותי. תגיד, לא מעצבן אותך שאני בקשר איתו?"

"לא. למה שיעצבן אותי?"

"לא יודע. חשבתי שאולי אתה מקנא, אני מקנא קצת בגלל האקס שלך."

"האקס שלי מת אוהד."

"אני יודע, אבל זה לא מפריע לי לקנא."

מה הטעם לקנא בגלל מישהו ששוכב מתחת לאבן בבית קברות?"

"אבן שאתה מבקר כל כמה ימים."

עצמתי את עיני כדי לא לראות את פניו וגל של מרירות ורחמים עצמיים הציף אותי. מה כולם רוצים ממני היום? "אלכס מת אוהד, איך אתה יכול לקנא בגללו?"

הוא משך בכתפיו. "אני יודע שהוא מת, אבל בכל זאת... אתה שומר על הדירה שלו ועל החפצים שלו, מטפח את הקבר שלו..."

"הוא מת רק לפני שנה, היינו יחד עשר שנים אוהד, אתה בכית בגלל מישהו שהיית איתו שלושה חודשים."

"שלושה וחצי, אבל עכשיו אנחנו רק ידידים."

"אם באמת היית רק ידיד שלו לא היית שמח כל כך על כל מייל שלו ולא היית זורח מנחת לשמוע שהוא רב עם החבר שלו."

אוהד בהה בי בשתיקה ופתאום חייך את החיוך הילדותי והחמוד שלו וזרק את עצמו עלי, "איזה יופי, סוף סוף אנחנו רבים ועכשיו מהר, צריך סקס פיוס כדי שנשלים יפה." 

"אני לא מבינה איך אתה סובל את ההצקות המטופשות האלו של נטע, למה אתה לא אומר לך שתלך לחפש את החברים שלה בסיבוב?" זעמה פאני כשגיליתי לה שנטע רוצה לשכור שמאי שיעריך את החפצים שאלכס ירש מאימא שלהם.

"קשה לי לריב איתה." התנצלתי במבוכה, "אלכס מאוד אהב אותה ועוזי בעלה היה חבר של שנינו... ואולי היא צודקת, אני חושב שאלו סתם חפצים ישנים וחסרי ערך, אבל למעשה יש לי  אוצר בבית?"

"ונניח שכן, נניח שהסמובר המרופט הזה ושאר השמט'ס שווים הון, נו, אז מה? אתה הולך למכור אותם?"

"בטח שלא."

"וגם אם כן," המשיכה פאני להשתלהב, משקשקת בצמידיה בזעף, "גם אם יתגלה שהחפצים הרוסיים הישנים של אלכס הם אוצרות יקרי ערך ואתה תחליט שכדאי למכור אותם ולהתעשר, מה זה עסקה? אלכס השאיר אותם לך, לא לה. כשהוא היה חי היא בקושי אמרה לו שלום ופתאום, עכשיו, היא נזכרה שהוא אחיה?"

"עוזי חושב שזה לא בגלל הכסף, לדעתו בגלל המוות הפתאומי של אחיה נטע עוברת מין משבר זהות ופתאום היא רוצה לחזור לשורשים, לאחרונה היא מדברת על טיול לרוסיה ונזכרת המון בילדות שלה ובהורים שלה."

"בטח, הרבה יותר קל לאהוב את ההורים אחרי שהם מתים." לעגה פאני, "כשהם חיו היא התביישה בהם וכשאימא שלה ז"ל שכבה חולה והייתה צריכה טיפול ותרופות ותשומת לב היא בקושי טרחה לבקר אותה, אבל עכשיו כשהם שוכבים בשקט באדמה פתאום נעשה לה נוח להתגעגע."

למרות העוקצנות המרושעת שלה היה משהו בדבריה של פאני. שנה אחרי שאבא של נטע ואלכס נפטר אימא שלהם חלתה מאוד ואלכס טיפל בה במסירות במשך זמן רב ואילו נטע, בתואנה שיש לה ילדים קטנים ועבודה מלחיצה, השאירה את כל העול עליו. גם אחרי מותה של האם, כשעברנו סוף סוף לגור יחד בדירתה נטע נשארה מרוחקת וקרירה. הנוסטלגיה שהיא נתקפה בה פתאום הייתה חשודה מאוד ובכל זאת לא יכולתי להטיח בפניה דברים קשים. התאפקתי וניסיתי להבין אותה ולמצוא נקודות זכות בהתנהגותה ולא כי הייתי, כדברי פאני, הומו פחדן – פאני לא בררה במילים כשכעסה – אלא כי ראיתי את עיניו הכחולות של אלכס נשקפות אלי מפניה של אחותו שנעשו עם השנים דומות יותר ויותר לפניו העגלגלות וטובות המזג.

על הרעיון של השמאי סיפר לי עוזי בבית קפה ליד מקום עבודתי. הוא הזמין אותי לפגוש אותו שם אחרי שאסיים את העבודה ושאל, בטון מתנצל ובמבוכה גדולה, אם יש לי התנגדות לכך. הרגשתי שהוא נושם לרווחה כשאמרתי שזה בסדר, לא אכפת לי, ואולי עדיף ככה, שנברר הכול בצורה מסודרת ונגמור עם זה כבר.

"היא תקעה לעצמה לראש שאתה מתכנן להכניס לדירה את החבר החדש שלך שבטח ירצה להעיף את כל החפצים הישנים של אימא שלה ז"ל ואולי אפילו לשפץ את הדירה ולשנות אותה, משום מה זה מטריד אותה מאוד."

"אני לא מבין למה, הרי זאת לא הדירה שהיא גדלה בה, וגם אם כן, אז מה? זאת בסך הכול דירה."

"לדעתי יש לה רגשות אשמה בגלל ההתרחקות שלה מההורים ומכל התרבות הרוסית שלתוכה היא נולדה וככה היא מנסה... לא יודע, להתקרב? לכפר על הנטישה שלה את ההורים? זה מטופש, אני יודע ואני מצטער שהיא מעיקה עליך, אני מעריך מאוד את הסבלנות שלך אסף, אני במקומך הייתי מתרגז ושולח אותה לכל הרוחות."

חייכתי חיוך שקיוויתי שהוא סובלני ומלא הבנה ואמרתי שאני מבין, שחוות דעת של צד שלישי ניטראלי זה רעיון מצוין ואין לי התנגדות, נפרדתי מעוזי בלחיצת יד ונסעתי לדירה של אוהד.

גם שם לא היה לי שקט. אוהד בישר לי שעידו, האקס המיתולוגי שלו, נפרד סופית מהחבר הנוכחי שלו, התפטר מעבודתו והחליט לחזור לצפון. "נמאס לו מתל אביב, כולם שם צבועים, כל העיר הזאת מבוססת על העמדת פנים ועשיית רושם, הוא רוצה הביתה." חייך בשביעות רצון שהתקשה להסתיר.

"יופי, נהדר. הוא מצא כבר עבודה באזור?"

"לא, אבל יש לו כמה ראיונות עבודה בשבוע הבא. הצעתי לו שישן כאן כדי לחסוך לו את הנסיעות הלוך ושוב מתל אביב לחיפה, אולי תוכל לתת לו לגור בדירה שלך עד שהוא יתארגן?"

"בדירה שלי ושל אלכס?" הופתעתי, "אבל... אבל... תראה אוהד, זה קצת בעייתי, הוא אדם זר לי לגמרי ואני..."

"הוא ישלם לך שכירות לחודש ובינתיים אתה תוכל לגור אצלי ואולי, אם הכול יסתדר יפה," הניח אוהד יד חמימה על ברכי, "נעשה מזה סידור קבוע?"

"מה, שעידו יגור אצלי כל הזמן?"

"כן, למה לא? אם הוא ישכיר ממך את הדירה נגור פה יחד, או אם אתה מעדיף, נעבור לגור אצלך והוא יגור בדירה שלי, גם זאת אופציה."

הרעיון שאדם זר יישן במיטה שחלקתי עם אלכס, יסתובב בסלון שלנו, בין הרהיטים המיושנים שאימא של אלכס הורישה לנו, ויגע בחפצים שלנו, החפצים שאלכס השתמש בהם... לא. בשרי סמר מרוב התנגדות וזעם בלתי הגיוני געש בתוכי כשחשבתי על העידו הזה שמעולם לא פגשתי, מסתובב לו בתחתונים בדירה שלי ושל אלכס.

"תראה אוהד, זה באמת מאוד נדיב מצידך, אני מאוד שמח שאתה בקשר חברי טוב עם האקס ושאתה לא כועס עליו למרות הצורה הדי מגעילה שהוא עזב אותך מיד כשנודע לו שאתה נשא. אם היה אפשר הייתי שמח לתת לו לגור אצלי חינם, אבל בגלל הנסיבות זה פשוט בלתי אפשרי."

"למה, הרי בין כה וכה אתה נמצא אצלי רוב הזמן?"

"נכון, אבל אחותו של אלכס, סיפרתי לך עליה, נכון? העניין הוא שהיא תקעה לעצמה לראש שהחפצים הישנים שהוא קיבל מאימא שלהם שווים הון, והיא, משום מה, משוכנעת שבעצם הדירה הזו עדיין שלה. אלכס קנה אותה ממנה אחרי שהאימא מתה, אבל אחרי שהוא מת נטע קצת התחרפנה ושכחה שכיום זו הדירה שלי. אם היא תגלה שגר שם אדם אחר מלבדי היא תעשה לי סקנדל נוראי."

"שתעשה, מה אכפת לך? שתמות, הכלבה." הצטחק אוהד.

ברור היה שהוא לא מבין לעומקה את הבעיה שהיוותה בשבילי נטע ולא חשבתי שאצליח להסביר לו אותה, הוא היה צעיר מידי. "בעיקרון אתה צודק אוהד." ליטפתי את כפו המונחת על ברכי, "אם היה מדובר בכל אחת אחרת חוץ מנטע זה בדיוק מה שהייתי אומר, אבל היא אחותו היחידה של אלכס והוא מאוד אהב אותה, ובעלה חבר שלי, מאוד לא נעים לי כל הסיפור הזה."

"אבל איך היא תדע שעידו גר שם?"

"היא קופצת כל פעם לביקור ויש גם את העניין עם השמאי הזה שהיא מתעקשת להביא כדי להעריך את החפצים."

"איזה חפצים?"

"נו, הסמובר העתיק ההוא והבובות, והספרים, אלה סתם חפצים ישנים שההורים של אלכס הביאו מרוסיה, אין לי מושג מה היא עושה מהם כזה סיפור, אבל היא מתעקשת ואין לי לב לריב איתה."

"טוב, אז מה נעשה? כבר אמרתי לעידו שיש לי בשבילו דירה לשבוע הבא."

"אין שום בעיה, הוא יישן אצלך בדירה, בחדר האורחים, ואני בדירה שלי. אני רק מקווה שתזמין אותי לפגוש אותו, אני סקרן לדעת איך הוא נראה."

התברר שעידו נראה מצוין. גבר צעיר ויפה תואר עם חיוך כובש, בעל גוף שרירי עטוי בגדים צמודים, מבליטים את העבודה שהוא עשה בחדר הכושר. לא פלא שאוהד הצטער כל כך על פרידתם.

נפגשתי איתו מיד אחרי שחזר מראיון עבודה מוצלח במיוחד והוא היה עליז, כמעט זחוח. יחסו אלי היה חביב ומלא כבוד ובכל זאת, איכשהו, הוא הצליח לגרום לי להרגיש כמו דוד קשיש שיש לנהוג בו נימוס, אבל אין לצפות ממנו לשום הפתעות.

אחרי ששבענו מהארוחה המושקעת שהכין אוהד הוא גירש אותנו לסלון ונשאר במטבח לפנות את הכלים. ישבנו זה מול זה על ספת איקאה מעוצבת לתפארה - קשה מידי לטעמי המיושן, אבל מרשימה מאוד בצבעה האדום – ושוחחנו.

"אוהד נראה פשוט נפלא, לא הייתי מאמין שהוא יצא מהדיכאון כל כך מהר, הוא ממש פורח מאז שהוא אתך." האיר לי עידו פנים.

"אני לא חושב שהוא היה באמת בדיכאון. הוא היה בהלם בגלל התשובה החיובית וכמובן שמאוד עצוב ופגוע כי עזבת אותו בצורה כל כך פתאומית, אבל אחרי שהוא הבין שהחיים ממשיכים הלאה גם כשאתה נשא הוא התאושש."

עידו הרצין והתאמץ להיראות אשם ומלא חרטה. "הייתי נוראי, אני יודע, אבל ברגע שהוא אמר לי שיש לו איידס התחרפנתי מרוב פחד והפסקתי לחשוב בהגיון. בדרך כלל אני לא מאילו שבורחים ברגע שיש בעיות, אבל איידס... איידס זה משהו אחר, המחלה הזו היא עניין של חיים ומוות, אחרי התסבוכת שהייתה לי עם החבר הקודם שלי הרגשתי שאני לא מסוגל לעבור שוב סיפור מסובך כזה."

"איזה תסבוכת הייתה עם החבר הקודם שלך?"

"אהה, זה סיפור ישן. הייתי אז ממש ילד. אחרי שאימא שלו נפטרה בפתאומיות משבץ הוא נכנס לדיכאון, הפסיק לאכול, נעשה צל של עצמו, חי על אלכוהול וכדורי הרגעה. נשארתי איתו בכל זאת כי אהבתי אותו מאוד והרגשתי שאם אני אסתלק זה יהיה כאילו אני בוגד בו. בסוף הוא ניסה להתאבד, או שאולי זו הייתה תאונה, לא יודע. בכל אופן מצאתי אותו שוכב באמבטיה, חסר הכרה, ואז, סוף סוף אשפזו אותו ושלחו אותו לגמילה באיזה מוסד. ברור שזה היה הסוף שלנו כזוג, אבל הוא יצא מזה ועד כמה שאני יודע הוא בסדר עכשיו."

"אני שמח לשמוע."

"הייתה לי תקופה ממש קשה בגללו, שנתיים אחר כך לא רציתי לשמוע על זוגיות ואז פגשתי את עידו... היינו יחד רק שלושה חודשים, אבל זה היה נפלא, הייתי כל כך מאושר, וגם הוא, ופתאום שוב... והפעם איידס. חשבתי שאני משתגע, לפחות התמכרות זה לא משהו מדבק ואפשר לרפא אותה, אבל איידס... הייתי חייב לברוח, אתה מבין?"

"כן, אני מבין." הנהנתי וניסיתי למצוא תנוחה שתיטיב עם גבי הדואב, אבל הספה הייתה נוקשה מידי.

"אוהד סיפר לי שגם החבר הקודם שלך היה נשא, לא פחדת לחיות איתו?"

"לא. אהבתי אותו מאוד וקיבלתי אותו כמו שהוא. כשתגיע לגילי תגלה שיש דברים יותר גרועים מאיידס, אין לו תרופה, אבל כיום אפשר לחיות איתו טוב מאוד ואם נזהרים לא נדבקים."

"כן, אבל כל הזמן קונדום..." העווה עידו את פניו הנאות במיאוס.

"זה מחיר קטן לשלם תמורת אהבה וזוגיות. הרי גם עכשיו, כשאין לך בן זוג קבוע, אתה משתמש כל הזמן בקונדום."

"כן, זה נכון." הודה עידו.

"וכשאתה בלי בן זוג קבוע אתה מודאג לא רק מאיידס אלא גם מעוד מחלות מין שאולי לא מתים מהן, אבל בכל זאת הן סיפור לא נעים." הזכרתי לו את מגרעות הרווקות.

"יש בזה משהו." אמר עידו, מהורהר, ושלח מבט מלא חיבה לעבר אוהד שהגיח לסלון נושא מגש עם קפה ועוגות.

נשארתי איתם עוד שעה, מקשיב לשיחתם על חברים ומכרים משותפים, מחייך בנימוס ומשתדל לא לפהק. השעה הייתה כבר די מאוחרת ובסוף התנצלתי ואמרתי שאני חייב ללכת לישון. "לא תישאר לישון פה?" התאכזב אוהד.

המחשבה שאלך למיטה עם אוהד בעוד עידו שוכב בחדר הסמוך, מקשיב לחריקת קפיצי המיטה שלנו, העבירה בי צמרמורת. מזל שהיה לי תירוץ טוב להסתלק. "מצטער חמוד, אני צריך לקום ממש מוקדם בבוקר, יש לי פגישה חשובה בעבודה. ניפגש מחר בערב, בסדר?" נישקתי את לחיו והסתלקתי הביתה.

למחרת, מיד אחרי הפגישה החשובה בעבודה - פגישה שעלתה יפה וגררה בעקבותיה שבחים מהבוס שהיה מרוצה מעבודתי - קיבלתי טלפון מנטע. השמאי יגיע היום אחרי הצהרים ואני מתבקש להמתין לו.

התקשרתי לאוהד שנשמע פזור נפש ומוטרד ואמרתי שאני לא בטוח מתי אהיה אצלו בערב והזהרתי אותו שאם הסיפור עם השמאי יתמשך יותר מידי אולי לא אגיע כלל.

"טוב, בסדר, איך שנוח לך." הוא אמר קצרות ונפרד ממני בחיפזון.

חזרתי מהעבודה ולהפתעתי הנעימה השמאי הגיע עם נטע בדיוק בזמן. ציפיתי לאיזה טיפוס מרבה להג שיתנהג כמו עורך דין חלקלק, אבל מר קיריל סמיונוב התברר כגבר שתקן כבן חמישים, רחב ומוצק כמו מתאגרף לשעבר, ובעל לחיצת יד חזקה ומעוררת אימון.

הוא בחן במשך זמן רב את הספרים והסמובר - מאז מותו של אלכס דהתה המתכת הכסופה ממנה הוא היה עשוי ונראתה חסרת ברק ועלובה - לבובות המטריושקה הוא הקדיש פחות זמן אם כי בדק בקפידה כל אחת ואחת מהן, מתמיד בשתיקתו למרות שנטע שעמדה לצידו דיברה איתו ללא הרף ברוסית מגומגמת עם מבטא ישראלי נוקשה וחסר חן.

עוד הפתעה ציפתה לי כשנטע דרשה להראות לו את מזוודת הסכו"ם מצופת הקטיפה המתפוררת ששכחתי לגמרי מקיומה. לא ראיתי אותה שנים מפני שמעולם לא השתמשנו בסכו"ם הכבד והמעוטר שהיה מסודר בתוכה בתאים זעירים מצופים בד. אין לי מושג איך היא ידעה שהמזוודונת הכבדה עד להפתיע חבויה במגירת השידה בסלון, העדפתי לא לשאול.

מר סמיונוב שמר על הבעת פנים אטומה למראה המזוודונת, הרים כף אחת ובחן אותה פנים ואחור, שקל בידו כפית מוכספת ומצועצעת, צמצם לעומתה את עיניו בחשדנות ואחר כך החזיר אותה בזהירות למקומה.

אחרי שגמר לבחון הכול אמר לנו בעברית טובה עם מבטא רוסי קל שהוא לא נוהג לתת חוות דעת בעל פה אלא בכתב בלבד ולכן נדע מה ערכם של החפצים האמורים רק בעוד כמה ימים, אחרי שמזכירתו תדפיס את הדו"ח ותשלח אותו אלינו.

אחרי שהם הלכו סוף סוף סידרתי הכול בחזרה ותקוף רגשות אשמה על מצבו העלוב של הסמובר מצאתי מתחת לכיור את המשחה בה נהג אלכס לצחצח את החפץ היפה וחסר התועלת הזה והברקתי אותו עד שנצץ וזרח. אחר כך התקלחתי, אכלתי משהו ונסעתי לאוהד.

השעה הייתה כבר די מאוחרת ולכן, במקום לדפוק בדלת, פתחתי אותה במפתח שהוא נתן לי ונכנסתי. הדירה הייתה חשוכה חוץ מאור קלוש שבקע מחדר השינה שלו. ניגשתי לשם בשקט וגיליתי את אוהד ועידו ישנים ערומים זה בזרועות זה. שוכבים שם בשלולית האור הקלוש, מכוסים חלקית בשמיכה דקה, הם היוו מראה משובב לב של זוג אוהבים מקסימים, צעירים ויפים, ולפי הצורה בה נצמדו אחד לשני גם מאוהבים.

עמדתי והבטתי בהם כמה שניות תוהה למה אני חש הנאה אסתטית במקום כעס? אחרי שגמרתי להתפעל מיופיים חיפשתי עמוק בנבכי נפשי, תר אחרי רגשות זעם אך כל מה שחשתי הייתה תחושת צער קלה על שלעולם לא אגע יותר בגוף הצעיר והיפה הזה שהתכרבל בזרועותיו של עידו בתוספת קורטוב הקלה למראה החיוך המתוק שהיה על פניו.

התחלתי לסגת חרש לאחור, אבל עידו בכל זאת התעורר, נדהם לרגע למראי ומיד התאושש מתדהמתו וסימן לי בידו שאמתין. חיכיתי לו במסדרון הכניסה ליד הדלת, ידי מונחת על הידית, מקווה שהוא לא יכביר מילות התנצלות מיותרות שיעיקו על שנינו. "אסף." הוא נגע בכתפי ומשך אותה חזרה כשנרתעתי לאחור, "אני באמת מצטער שגילית את זה ככה, חשבנו שלא תגיע היום."

"כן, השמאי היה מאוד איטי ויסודי ו... לא חשוב. אז החלטתם לחזור או שזה סתם זיון?"

הוא האדים מעט. "החלטנו לחזור. תכננו לספר לך את זה היום, אבל לא הגעת וחשבנו ש..."

"זאת אומרת שעוד אתמול חזרתם זה לזה."

"כן, אני יודע שזה נשמע רע, אבל האמת שאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו. רק אחרי השיחה אתך נפל לי פתאום האסימון והבנתי שבגלל הפחדים שלי אני דופק לעצמי את החיים ושאוהד הוא האחד והיחיד בשבילי. אני לא מצפה שתבין את זה אבל..."

"תתפלא, אבל אני דווקא כן מבין."

"באמת? חשבתי שתכעס."

"לא, אני לא כועס, ממש לא. אני מקווה שתהיו מאושרים יחד, אתם נראים שייכים זה לזה."

הוא הנהן נמרצות, "כן, ככה אני מרגיש, שאנחנו שייכים אחד לשני."

"רק תיזהרו, בסדר?"

"בטח, אל תדאג."

"טוב, אז זהו. עדיף שאני אלך. תמסור לאוהד ד"ש, בהזדמנות אני אקפוץ לקחת את הדברים שהשארתי אצלו. לילה טוב."

נסעתי חזרה הביתה, החניתי את מכוניתי במקומה הקבוע וישבתי בשקט בתוכה, מנסה להיזכר במשהו ששכחתי מזמן וחזר פתאום להציק לי. כן, נזכרתי, הסוודר של אלכס.

חיטטתי מתחת לריפוד של המושב האחורי, שלפתי אותו משם, מעוך ומאובק ועדיין מדיף שמץ מריחו של אלכס והלכתי הביתה לישון איתו.

במשך כל השבוע אחר כך הלכתי כל יום לבקר בקבר של אלכס. שתלתי לצד מצבתו יסמין ריחני, והברקתי את אותיות המתכת של מצבתו. אחר כך הייתי חוזר הביתה, מחטט בארונות ובמגירות, מוצא תמונות ישנות שלו, פתקים מצהיבים שכתב לי, וגם אוצר קטן ונחמד שהעלה דמעות בעיני – מחברת המתכונים של אימא שלו שאלכס כתב בכתב ידו העגלגל והמסודר מפי אימו כשהייתה חולה מכדי לבשל - אלכס לקח על עצמו ללמוד לבשל בשביל שניהם והקפיד לרשום את הוראותיה ברוסית מעורבת במילים עבריות שגרמו לליבי להתכווץ מגעגועים.

סידרתי וניקיתי את הדירה שלנו בקפדנות, איבקתי הכול ואפילו קניתי מעמד עץ מיוחד בשביל התקליטורים של אלכס שהיו רובם ככולם מוזיקה קלאסית ואופרות.

אוהד התקשר אלי אחרי יומיים, נשמע נבוך מאוד ומוכן לשמוע מפי נזיפות קשות.

אני חושב שקצת אכזבתי אותו כשאמרתי לו שאני מבין ולא כועס, ואפילו מאושר בשבילו. לא אתפלא אם הוא חשב שאני מנסה לשמור על כבודי ומתבייש להתפרץ כמו מאהב נבגד, מילא מה זה משנה?

כמה שעות אחר כך קיבלתי ממנו מייל רגשני מלא שבחים ותודות, הוא כתב לי שרק בזכותי הוא חזר לעצמו והבין שחייו לא תמו ברגע שחלה באיידס, שהוא יזכור אותי לטובה לנצח, שאני אדם אציל נפש וטוב לב והוא מקווה שנוכל בעתיד לשמור על קשר כי הוא לא רוצה לאבד אותי כידיד.

כתבתי לו שגם אני אשמח אם נישאר ידידים וטענתי שאני מבין אותו לגמרי ולוקח על עצמי חלק מהאשמה מפני שאני עדיין שקוע באבל על אלכס ולא יכול לאהוב אותו כמו שמגיע לו ואני מאחל כל טוב לו ולעידו.

התכוונתי לכל מילה שכתבתי ואני בטוח שגם אלכס היה מאשר את התשובה שלי אם כי בטח היה צוחק מהתיאור שלי כאדם אציל נפש.

שבוע אחרי הביקור של מר סמיונוב השמאי קיבלתי ממנו טלפון. הדו"ח מוכן והוא ישלח אותו בדואר אם נרצה בכך, אבל מאחר והוא חש במתיחות ובחוסר האימון ביני לבין הקליינטית שלו הוא חושב שלאור הממצאים שלו אולי כדאי שניגש למשרדו ושם הוא ייתן לנו את הדו"ח אישית ויסביר לנו הכול במו פיו.

אחוז סקרנות הסכמתי לסור אחרי הצהרים למשרדו ובשעה היעודה ישבתי בצייתנות מולו, עוזי ונטע יושבים לידי, ושמעתי מופתע מאוד שהיה ממש בטענותיה של נטע.

מסתבר שהחפצים שהעלו אבק בדירתי לא היו סתם שמאט'ס חסרי ערך. אמנם הם לא היו שווים הון תועפות, אבל הם בהחלט לא היו גרוטאות שערכן סנטימנטאלי בלבד. הספרים היו ספרי אומנות ממהדורה ראשונה ואפשר היה למכור אותם בסכום נאה לאספן ספרים מבין דבר, הבובות עשויות העץ היו עבודת יד משובחת, דוגמא נאה מאוד לאומנות רוסית עממית, וגם הן היו שוות סכום יפה, ואילו הסמובר - למרות מצבו העגום הביט בי מר סמיונוב בשמץ תוכחה וחייך כשהבטחתי לו נאמנה שמיד אחרי לכתו צחצחתי את הסמובר היטב והשבתי לו את תפארתו הישנה - הוא חפץ עתיק מתחילת המאה התשע עשרה, אמנם רק מצופה כסף, אבל בהחלט פריט נאה שיכניס סכום יפה אם יוצע למכירה.

"והסכו"ם?" רכנה נטע קדימה בלהיטות.

"אהה! פה טמונה ההפתעה הגדולה." גילה לנו מר סמיונוב בהנאה, "מדובר בסכו"ם כסף מצופה זהב מאיכות מעולה שהשתמר יפה מאוד. הסכו"ם העתיק הוא עבודת יד של צורף ידוע עוד מלפני המהפכה הקומוניסטית ושוויו רב."

"כמה?" שאל עוזי בדאגה "על איזה סכום מדובר?"

"כמה אלפי יורו." השיב מר סמיונוב בנחת, "עם קצת מזל אפשר למכור את כל האוצר הקטן הזה בחמישים אלף יורו, פחות או יותר."

שתיקה נדהמת נפלה בחדר ואז התפרצה נטע ואמרה שאם אחיה היה יודע כמה שווים החפצים שלו הוא בטח לא היה משאיר אותם לי דווקא. מספיק שהוא נתן לי לגור חינם בדירה שלו במשך עשר שנים ואחר כך עוד הוריש לי אותה. החפצים האלו שאימא ואבא שלה הביאו מרוסיה הם שלה ואך ורק שלה!

"נטע מספיק, תפסיקי." הניח עוזי יד מרסנת על כתפה. "היא לא מתכוונת לזה אסי, היא פשוט מאוד נרגשת ו..."

"אני כן מתכוונת לזה." ניערה נטע את ידו של בעלה מעליה, "חשבת שנמצאת לך עולה תמים מרוסיה שאפשר לרמות אותו ולחיות על חשבונו, אבל שתדע לך שאני לא פתיה כמו אחי ואני לא אתן שירמו אותי! הורי ידעו מה לקחת איתם משם, הם חשבו על העתיד שלי ושלו ולכן הביאו אתם חפצים יקרים, והם הביאו אותם בשבילינו, לא בשבילך שתבזבז הכל על הבחורים הצעירים שלך."

"איזה בחורים צעירים?" הופתעתי.

"הטיפוסים האלו, האוהד הזה והשני עם הבגדים הצמודים. אל תחשוב שאני לא עוקבת אחריך אסף."

שתיקה לא נעימה השתררה בחדר אחרי ההצהרה המתגרה הזו. הבטתי בעוזי שהסמיק ואמר שהם חשבו שלא יגרם שום נזק אם הם ישכרו בלש פרטי שיעקוב אחרי ויבדוק מה אני עושה.

"יכולתם פשוט לשאול אותי." אמרתי, מופתע מהצעד הקיצוני הזה, בלש פרטי? באמת! "אוהד היה הבן זוג שלי בחודשים האחרונים, אבל לפני כמה ימים הוא החליט לחזור לחבר הקודם שלו שעזב אותו לפני שנפגשנו. אני לבד עכשיו."

"אני מצטער אסי." אמר עוזי במבוכה, "לא ידעתי."

"זה בסדר, לא נורא. ידעתי כל הזמן שהוא והאקס שלו עדיין בקשר... זה לא כל כך חשוב."

"אז למה הם נפרדו בכלל?" התערבה נטע בחוסר טאקט.

"כי אוהד גילה שהוא חיובי. זה הפחיד מאוד את עידו, אבל בסוף הוא נרגע והם חזרו. זהו. ובקשר לחפצים האלו, אף פעם לא ידעתי שהם שווים הרבה כסף, זה מעולם לא עלה בדעתי. את הסכו"ם בכלל שכחתי, מי משתמש בימינו בחפצים כאלו? אלכס אף פעם לא אמר לי כלום וחוץ מזה תמיד עבדתי והרווחתי כסף, אף פעם לא חייתי על חשבונו ואת יודעת את זה נטע."

"אני מאמין לך." נחפז עוזי לענות לפני שנטע תפצה שוב את פיה המפיק מרגליות, "אני מכיר אותך כבר שנים ואני יודע שאהבת מאוד את אלכס והוא אותך, ושכסף אף פעם לא היה חשוב לך."

"אם כסף כל כך לא חשוב לך אז למה שלא תחזיר לי את הדברים של אימא שלי?" קפצה נטע ממקומה.

"את צודקת." קמתי ממקומי. "הרי יש לך מפתח לדירה שלי, קחי כל מה שאת רוצה, לי לא אכפת יותר, רק תעזבו אותי בשקט ודי." אמרתי בשקט, ויצאתי משם מהר לפני שהם יראו את הדמעות המביכות שהציפו את עיני.

המזכירה החביבה של מר סמיונוב הפנתה אותי לשירותים ועד שגמרתי לבכות וליבש את עיני ולהיזכר ששכחתי את התיק שלי במשרד נטע ועוזי כבר הלכו משם. רק מר סמיונוב נשאר במשרדו, מביט בי בחביבות. "לא היית צריך לתת לה את החפצים האלו, מדובר בסכום כסף די יפה שהמנוח הוריש לך, לא לאחותו."

"רק כי הוא לא ידע כמה הדברים האלו שווים. אם הוא היה יודע שהם יקרים כל כך הוא היה נותן לה אותם כמו שנתן לה את התכשיטים של אימא שלהם. הוא תמיד אמר שמגיע לה יותר כי יש לה ילדים שהיא צריכה לגדל ולסדר בחיים."

"הוא נשמע כמו בחור נחמד." העיר מר סמיונוב.

"כן, אני... אני לא יכול להפסיק להתגעגע אליו, אני יודע שהוא היה רוצה שאני אמשיך הלאה, אבל אני לא מצליח."

"איזה מין בן אדם הוא היה?" שאל מר סמיונוב באהדה.

זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שאל אותי את השאלה הזו. עוזי ונטע חשבו שהם הכירו אותו והם יודעים איזה בן אדם הוא היה, ולשאר פשוט לא היה אכפת. התיישבתי על הספה הרכה והישנה של מר סמיונוב וסיפרתי לו על אלכס, כמה חמוד הוא היה, כמה אהב לבשל ולשיר תוך כדי כך, איזה חבר טוב לב ונדיב איבדתי, בן אדם צנוע, חכם וחביב שאהב אותי בנאמנות מהרגע בו נפגשנו, ושוב בכיתי.

מר סמיונוב אמר לי לקרוא לו קיריל, התיישב לצידי על הספה, הכין לי כוס תה, ממתין בסבלנות עד שאירגע ואפסיק לבכות ואחר כך ליווה אותי עד למכונית שלי וחיבק אותי בחיבה לפני שהלך לדרכו. כשחזרתי לדירתי גיליתי שנטע לא איבדה אף רגע. כל החפצים בהם חשקה נעלמו מדירתי, נשארו רק המזכרות חסרות הערך הכספי - התמונות שלו, התקליטורים, מחברת המתכונים והסוודר הישן שלו - ובהן היה לי די.

אפילוג

כמה ימים אחרי שבכיתי במשרדו התקשר אלי קיריל סמיונוב השמאי ושאל אם אסכים לכבד אותו בנוכחותי באופרה 'כוחו של גורל'.

"לא עדיף שתיקח את אשתך." גיששתי בזהירות.

"אני לא נשוי, אף פעם לא הייתי ולא סביר שאתחתן אי פעם עם אישה." ענה קיריל בנחת, "אני גר עם הדודה שגידלה אותי מאז שאימא שלי נפטרה, אבל היא חולה ומבוגרת מידי בשביל ללכת לאופרה."

"אם ככה אז בסדר, אני אשמח ללכת איתך." אמרתי, "אבל אני לא מבין גדול באופרות. תצטרך להסביר לי הכול."

"אני אשמח מאוד." אמר קיריל ואכן קיים את הבטחתו והסביר לי את כל נפלאות האופרה הזו מיד כשהיא הסתיימה, והמשיך והתמיד בכך בדירתי במשך כל הלילה. בבוקר הוא גילה לי שקנה לנו כרטיסים דווקא לאופרה הזו כי הוא חש שכוחו של הגורל הוא שהפגיש אותו איתי.

מאז אנחנו נפגשים כל כמה ימים, פעם אצלו ופעם אצלי ולפעמים, בסופי שבוע, אנחנו ישנים זה אצל זה. אני מניח שאחרי שדודתו תלך לעולמה נעבור לגור יחד, או שלא, עוד לא החלטנו. לא משנה, בכל מקרה תמיד נישאר חברים.

שנה אחרי שנפרדתי מעידו נסעתי לתל אביב בענייני עבודה ונפגשתי באופן מפתיע באוהד ובעידו שישבו על כוס קפה ועוגה בבית קפה בשדרה. הם שמחו לקראתי ואני לקראתם. מסתבר ששניהם החליטו בסופו של דבר לחזור לתל אביב למרות מגרעותיה והם מאושרים מאוד יחד, מגדלים שני כלבים וחתול ושניהם מרגישים מצוין.

שמחתי לספר לאוהד ולעידו שהגברת הנמרצת מאוד שפועלה המבורך בוועד למלחמה באיידס התפרסם לאחרונה בעיתונות היא אכן אחותו של אלכס. כיום היא פועלת במרץ להבאת מחלת האיידס לתודעת הציבור ונאבקת לפיזור הבורות והסטיגמה הממררות את חיי הנשאים. היא אפילו הקימה, לקראת יום האיידס הממשמש ובא, קרן שנועדה לעזור לנשאי איידס חסרי אמצעים לקנות תרופות נחוצות. הקרן נועדה להנצחת אחיה שנפטר מאיידס והכסף למימונה בא מתרומות ומעיזבונו של המנוח.